ויהי היום ותעבור רוח קנאה על הענן ויקנא בשמש הגבוה עליו והמאיר לארץ ולדרים עליה; ויקרא לרעיו מרי הנפש המשוטטים תחת השמים באין מנוח, הרוח, האד והערפל, ויתקשרו יחדו להלחם עם המאור הגדול ולהחשיך אורו. ויהי כאשר נלוו עליו מתי סודו ויעַבּתוהו וירחיבוהו ויעשו לו כנפים, ויתמודד הענן על פני כל המקום ההוא, כברת ארץ מפֹה ומפֹה (והוא דִמה, כי תחת כל השמים מִכְסַהוּ), ויאמר: הנה חסמתי בעד השמש, בלעתיו, הכחדתיו, הִשבַּתיו מהאיר עוד על הארץ! ואחר הרעים בקול גאונו וברקים רָב, ויאמר: ראו עתה כי אני אני הוא – גם חשך אחשיך וגם אור עמדי, אור חדש אתן, חזיזים אני עושה, והיו למאורות על הארץ, וידעתם היום כי אין כל חפץ עוד בשמש ובאוֹרוֹ הישן, הנושן…

והצפרדעים, אשר היו עוינים את השמש המשַדד רִבצם בקרני אורו וחֻמו, רקדו לקראת הענן, “יוצר אור ובורא חשך”, ויפצחו רנה על נצחונו, ויאמרו לאמר:

חָשַׁךְ הַשֶּׁמֶשׁ, קָדַר הַיוֹם,

הֶאָח, הֶאָח, הֶאָח נַפְשֵׁנוּ!

לֹא עוֹד יָרִיק עָלֵינוּ אוֹר וְחֹם,

לֹא עוֹד יְבַעֵר אַחֲרֵי רִפְשֵׁנוּ.

הוֹדוּ לֶעָנָן, כִּי הִגְדִּיל עֲשׂוֹת,

שִׁירוּ־לו, זַמְרוּ־לוֹ, אַחִים;

הוֹדִיעוּ, הַשְׁמִיעוּ עַל־זֹאת

כָּל־אַגְמֵי־נֶפֶשׁ, גְּבָאִים לַחִים.

הֶאָח, הֶאָח, מַה־טּוֹב, מַה־נָּעִים,

הַקֵּץ לְמַחֲרִיב בִּצּוֹת וּגְבָאִים;

חָשַׁךְ הַשֶּׁמֶשׁ קָדַר הָאוֹר –

הַגִּידוּ, הַשְׁמיעוּ זֹאת לַדּוֹר!

והמאור הגדול במרום שבתו לא ידע ולא חש מאומה מכל המלחמה הגדולה אשר אסר עליו הענן, אף חצציו לא עממוהו: הברקים האירו ודעכו רגע, הענן כלה וילך בטרם יכַלו הצפרדעים שיר תהלתו, גם בעלי בריתו נמֹגו נִדְּפו יחדו; ושמש בשמים לעולם נצב, כתמול שלשום זורח הוא שם, פורש אורו על תבל ומלואה, וכל שוכני מעלה, מנשר ועד כל צפור כנף, מתענגים על אורו ועל חֻמו, אף שוכני תחתיות אליו ישאו נפשם בהיות עליהם הענן או בהֵעָלותו.