ימים רבים שמר העץ חקו, נתן פריו בעתו, פתח את אוצרו הטוב לכל סביביו. אך המה לא אכלו ממנו ולא נגעו בו; אמרו: עץ הדעת הוא – מוות בו; ואנחנו אך אל עץ החיים נדרוש ומפריו נאכל. – עד אשר יָגע העץ באין דורש לו ויאסוף כחו אליו ויאצר בקרבו את תנובתו ויצפנהּ ליום אשר יהיה חֵפץ בה. ככה עמד ימים רבים, מְזָוָיו מלֵאים ולא מפיקים, תנובה רבה ולא דרושה. ויהי כי זקן העץ ולא יכול עוד הצפינה ויוצא פעם אחת את כל התנובה אשר אָצַר בקרבו, ברכה רבה ומרֻבָּבה, ויקל מעליו את הלחץ אר שפע הברכה עצורה לָחץ אותו – ובהשלימו חקו וייבש ויגוע וימת.
ובהגיע לעץ ימים אשר אין חפץ בהם. באו לפריו ימים אשר יש חפץ בהם; כי אז שבו להיות דרושים לכל אשר לפני לא ידעום. שטו העם ולקטו ויטעמו כי טוב הפרי וגם את העץ זכרו לטובה, ואימרו: אהה, כי אין עוד העץ הנותן פרי־תֹאר, ועתה מי יתן לנו תמורתו?…