הלילה היה והתרנגול קרא: כּה־קְרָא־כּה – הקיצו שוכני שדה ויער, פִקחו עיניכם עורו, קומו! ויקומו עליו שכניו כל הולך על ארבע, ויכוהו הכה ופצוֹע: “מה לך קורא ומעורר ישנים; עוד החשך פרוש על הארץ!” – וימלט מפניהם על אחד העצים מעוך וכתות ומָרוּט.
ויהי באשמֹרת הבקר והתרנגול הִשִׁיק כנף, נטה גרון, פָּצה פֶה: כּה־קְרָא־כּה – קומו והכּוֹנו לקראת בֹקר, התעוררו, העירו שחר! ויתנפלו עליו שכניו ויכוהו וימרטוהו, באמרם: הן עוד הלילה גדול; אל תפריע אותנו משנתנו ואל תחריד נשף־חָשְכֵּנוּ! – התרנגול התחמק מפניהם כל עוד נפשו בו.
השחר עלה על הארץ והתרנגול התעורר ויָשב ויקרא את הקריאה כפעם בפעם. וישובו שכניו ויתנפלו עליו בזעם לשונם ובתגרת ידם: הן אָתא בקר ויהי אור – ומה חֵפץ לנו עוד בקריאתך? ועתה אל תַשמע קולך עִמָנו כי בנפשך היא. קום ברח לך אל מקומך, אל הרי בתר, שם תקרא שם תשורר, ואותנו אל תעיר ואל תעורר; הן מחֹמר אחר קֹרצנו כֻלָנו וגם קולך וגם ניבך תועבה הם לנו.
ויגרשוהו וילך; ויהי נע ונד בשדה ויער ומנוחה לא מצא. אך את קריאתו יקרא בראש אשמורות בכל אשר יבא שמה, כי רוחו יפעמהו ואש לא־נראה דופקת אותו בין כנפיו, לאמר: קרא! ואין שליט ברוח ואין אדון לאש לכלא אותם ולעצר־בם, באשר הם שם.