בצאת ישראל ממצרים נלוו עליהם הכלבים לשמרם בדרך ולאכול ממַפל שלחנם. במצרים הָשפלו הכלבים לפני החתולים, כי אותם כִּבּדו עם הארץ כבוד אלהים ויבנו להם מקדשים ויקריבו להם כל נתח טוב, וכי תצא אש באחד הבתים והיתה לשרפה – והצילו את החתולים ראשונה ואת הילדים אחרונים; אך את הכלבים הזניחו ולא נתנו להם מדרך כף רגל בבתים ובחצרות. אז קרבו אל משכנות ישראל ויסתופפו בבתיהם ויניעו זנבותיהם ויביטו אליהם בעיני חן ותחנונים, לאמר: עשו אתנו ברכה והיינו לכם כל הימים. והיהודים אשר שָׂבעה ברָעוֹת נפשם ואהבה וידידות לא ידעו, האירו פניהם אל החיה הנובחת וישליכו לה מַפל בשר ועצמות משרידי אכלם. על כן לא חרצו הכלבים לבני ישראל את לשונם בצאתם מארץ עניָם ועם הארץ מריעים עליהם וקוראים אחריהם מלא: קומו צאו! קומו צאו!
אך הישַנה כלב דרכו לאֹרץ ימים? במדבר הרחיבו הכלבים פיהם, שננו לשונם, קראו: הב, הב, תנו לנו טרף־חֻקנו, בשר לאכול ועצמות לגָרֵם, ויספנו לשמור עליכם בלכתכם בדרך ובשכבכם ובקומכם: ולא – נחרוץ לכם לשון ונעורר עליכם את כל החיה הרעה מסביב – הב! הב!
ויאמרו אליהם בני ישראל: לפנים במצרים, בשבתנו על סיר הבשר, השיגה ידנו לתת על פיכם; ועתה, במדבר הזה, גם אנחנו נאכל לחמנו במסכֵּנוּת, אין בשר ואין מטעמים, בלתי אל המן עינינו, ומאַיִן לנו בשר ועצמות לתת לכם? (ואולם יש שכר לפעולתכם – כי נבא אל ארץ נושבת? כל נבלה וטרפה בבהמה, לכלב נשליך אותן). גם הנה בעוד היותנו גרים בארץ נכריה ודברי שנאה סבבונו וילחמונו מכל עבָרים, שָׁוָה לנו לשחַד את הכלבים אשר לא יחרצו עלינו לשונם גם הם; אף כי זאת ידענו מני אז, כי השלום אשר יִנָתן בשִלּום לא שָׁלֵם הוא. ואולם עתה הנה ארץ אבותינו לפנינו, שם נתערה כאזרח ולא כגר, והאזרח בארצו לא יירא מפני כל כלב נובח וכל חורץ לשון ואין כל חֵפץ לו בברית שלומם.