ויהי היום ויאמר חירם מלך צור אל שלמה מלך ישראל רעהו: ראה, הנה ברכני אלהים בשפעת כסף וזהב, ספיר נֹפך ויהלום, כל אבן יקרה משוכתי; ומה חפץ לי באוצרות־חשך אלה הטמונים בתחתיות היכלי אם באורם לא יראה העם אור? ועתה יש עם לבבי לכונן בעירי, עיר החוף, בית־ספירים בנוי לתלפיות, והיה למאור לעוברי ארחות ימים וליושבי האיים. הן רבות נסיתי בחכמה גם יכלתי, אנסה גם את הדבר הזה. – ויאמר לו שלמה: מה יעצת ללא־מעשה! נקל לך לבנות ארמנות במרומים על פני הים וליצור שם מאורות, רעמים וברקים, מעשות תאות־לבך זאת – בית־ספירים לא יכּון על הארץ. – וחירם אמר: ויהי מה – אנסה.
ויאסוף חירם את חכמיו עושי כל מלאכתו, ממלאכת הבניה והגזרה ועד מלאכת תֻּפּיו ונקביו, – ויתן על ידם את תכנית הבית לעשותו. ויבָּנה בית הספירים בעיר החוף פעם ושתים, אך לא עמד ולא היתה לו תקומה. בטרם יתכונן הבית – רוע התרועע, ובטרם יֵצא אורו על סביבותיו – התערער והתפרד מן הכפתור עד הספים.
ויאמר חירם: עתה זה ידעתי מה רבה חכמת שלמה, איך לא חזיתי זאת גם אני מראש! הספירים קשים מאד – וכל כלי־יוצר עליהם לא יצלח; הספירים חלקים מאד – והם מתחמקים מידי הבונים ואינם מתלכדים יחד; הספירים נוצצים איש באורו, וכי יחֻבּרו יחד – והיו האוֹרים לזיקות בוערים…
טובים הספירים לפָאר הבית, להיות לו לשכיות חמדה, אך הבית – הוא יבּנה אבני מחצב.