א    🔗

הצטנף נוריאל מצליח בפינתו ופכר ידיו. לבו כבד היה כאבן שהוטלה למצולות. “מי יתן ויצא בשלום” מלמל וקימר גביניו בתפילה. מפעם לפעם בהו עיניו לעבר חדר הניתוחים, שנעלם וחזר ונעלם בענני עשן הסיגריות. סילוני העשן המתאבך ריחפו בקימרוני המסדרון האפלולי של בית החולים הירושלמי ונתמזגו בריחות תרופות ששטו בחלל. ריחות אלו הבאים לאחר ליל נדודים ותפילה – מהרהר היה – כוחם יפה להשליט עיפות־שלא־מרצון. ומשפיהק נוריאל מצליח פיהוק של מתיחת אברים, נשמט מידיו ספר התנ"ך המצהיב ונחירותיו הקצוּבות נתגלגלו חיש מהר מקצהו עד קצהו של המסדרון האפלולי.

נם נוריאל מצליח וחלומות הבעיתוהו. בחלומו והנה הוא יושב נינוח על ספסל ירוק, בצילו של עץ רב־פארות, וצפורי־שיר מרננות ומקפצות מבד אל בד והוא, כדרכו, פורס ידיו לפני הבריות לנדבה. אשה מפורכסת ומבושמת הניחה בכף ידו הקעורה פרוסת עוגה ובהכרת תודה פורר אותה חיש מהר לפרורים זעירים והגישם לידידיו הצפורים. משירדו לקראתו בעלי־הכנף נתחוור לו להפתעתו כי טעות מרה היא בידו. אין אלו ציפורי־שיר, אלא מלאכים צחורים, שפרחו מדפי־תנ"ך מצהיבים. כרובים דשנים שדמות אדם פניהם. מגודלי־כנף ורגליהם רגל ישרה וכף רגליהם ככף רגל עגל ונוצצים כעין נחושת קלל – דמויות מוכרות מאי־שם. קיפצו לפניו הצחרחרים בנענועי־כנף קצובים ושוררו בנעימה צובטת לב, שאין אוזן אדם רגילה לה. נעימה מוזרה שלא מן העולם הזה, מין נעימה שנשמעה באזניו כספק שירה, ספק נהי. “וי על דאבדין… וי על בן חמודות, שזיו חמה ניטל ממנו – שוררו, וי על נוריאל מצליח. ערירי נותר. ללא בן שיאמר קדיש… ללא בן שיסעדנו לעת שיבה” – קוננו.

נבעת נוריאל מצליח והישיר כנגדם מבט של זעם וגרשם בכנף מעילו הבלה: – סורו לכם צרי עין – אמר בקולו הצרוד – כלום דואב לבכם על שיחידי אומר שירה לפני בוראו?

והללו שבצחור נפנפו בכנפיהם נפנוף של ליאות ושגרה, התלכדו סביבו במעגל וכרכרו ושרו בזמר־לא־זמר:

וי לו וי, וי לו אוי – נוריאל מצליח!

לא עוד אב, לא עוד בן – נוריאל מצליח!

וקטנים שבחבורה מושכים בכנף מעילו, חורצים לשון ומנבחים ומלעגים ומקנטרים:

אב! אב! אב!

וזקן שבחבורה נוזף בהם כשמש בית הכנסת ומכריז בניגון בקולו העמוק והמתכתי: “וקדיש?”

והקטנים מנופפים כנפיים בצחקוק מפעפע:

קדיש?! – היה אדיש… היה אדיש…

ב    🔗

“נחרן זקן. לך הביתה נחרן זקן! אין כאן מקום לקבצנים!” – הקיפוהו אחיות צעירות בלבן, תמירות עגלגלות ותפוחות־שד. הקיפוהו וצחקו בפה מלא. “סבא – הוסיפו – כאן לא אולם קונצרטים. רק שם מותר לנחור והקהל מוחא כף” – אמרו וצחקו מדברי חכמה שלהן. צעירות ורעננות היו ודרכן של אחיות צעירות בבית־חולים, שצוחקות הן על דברים של לא כלום, שצחוק סימן יפה הוא לטשטוש המוראות.

נעור נוריאל מצליח מן הטלטלה וצחק. סתם צחק. צחקו הן מצחוקו שלו וצחק הוא מצחוקן שלהן. “חלומות שווא ידברו! אין מראין לו לאדם אלא מהרהורי לבו. לא מלאכים של אש ורוח, אלא מלאכים עגלגלים וסגלגלים של בשר ודם” – הכריז ותקע בהן זוג עיניים תובעניות.

קרצו זו לזו האחיות ברמיזת עין וגלגלו אצבע על צדע, לאות כי נתרופפה דעתו. משנסתלקו צחק.

ג    🔗

משסבור היה נוריאל מצליח שבא הקץ להרהורי סרק, באו המראות וטפחו על פניו. דלת חדר הניתוחים נעה על צירה ושני רופאים עייפים וחיוורינים יצאו בעד הפתח.

– מה חבל, כמה צעיר הוא וכבר נגזר עליו למות – זרק לחלל המסדרון הצעיר שבחבורה.

מאפיר־הצדעיים הישיר כנגדו מבט של ותיק ומנוסה ואמר בקול שלו: – ידידי הצעיר, אלו הם החיים. זו תרומת המודרניזאציה, בצד הנוחיות טמון גם המוות, אך לחיים יש גם צדדים יפים. אשר למקרה שלנו – אמר מתונות – דומני, כי לא יוסיף לראות את הזריחה הבאה. – ראיתי בעיניו את הכמיהה למוות. המכונית שפגעה בו לא הותירה בו מתום.

– תאונות הדרכים הללו… – התאנח הצעיר.

שמע נוריאל מצליח הרהורים אלו שבקול ונזדעק עליו לבו. נזדקף כסהרורי ממקומו ושלח ידיו לפנים, כעיוור המגשש באפילה. רירו ניתז על בגדיו וזעקה חרוקה פרצה מגרונו: “שמעתם – לא יוסיף לראות את הזריחה הבאה”. חפץ היה להוסיף ולזעוק. חפץ היה להתריע. לבקש רחמים. אולם ברכיו פקו וריקנות של טשטוש חושים מילאה את ישותו. מששבה אליו רוחו ורטיה צוננת הונחה על פניו, פקח עיניו המימיות ושלח מבט בוהה אל סביבתו. לגם ספל מים, קם ונעלם.

ד    🔗

יצא נוריאל מצליח לרחובה של ירושלים והביט לעבר השמש הגדולה והסמוקה השוקעת לאיטה בינות ההרים. חפץ היה לקלוט מלוא החופן קרניים זיווניות של שקיעה ולקלוע אותן לזר – מתת אב לבן כדי לעכב את השקיעה. השמש, כמו מתעלמת, שלחה קרניים ארוכות־אחרונות של שקיעה, קרניים שרבצו לאורכו של כביש האספלט ושיוו לו מראה של נחל בוהק, שמים זכים מתנהלים בו. המכוניות הרצות הלוך ושוב דמו בעיניו של נוריאל מצליח לספינות־נהר, השואבות חיותן מן השמש השוקעת. הכל נהנים היו מזיו חמה ורק נוריאל מצליח עמד וידיו שלוחות ריקם. מאן דהו הניח לתומו פרוטה בכף ידו המושטת לרחמים.

נוריאל מצליח צעד בעקבות השמש הגוֹועת.

מששקעה קרן אחרונה של חמה וצלליות כהות של ערב נתפשטו על הכביש, סבור היה שהצלליות החולפות ביעף אינן אלא מכוניות חברא־קדישא, אולם תמה היה אם לא די באחת בלבד, במבהיקה והשחורה מכולן, שתוביל אחר־כבוד את יחידו.

– סבא. מדוע אתה חולם ברחוב? כמעט ונדרסת סבא. – שירבב ראשו נהג צעיר ומשופם – אתה רוצה למות?

– חולם. וכי מה אתה יודע על מה אני חולם? – סנט נוריאל מצליח בהינף יד.

נתגלגלו רחמיו של הנהג על האיש ההולך לאורך הכביש הרחק מישוב ומאדם, נטל את ידיו הכמושות של נוריאל מצליח והעלהו למכוניתו.

– הלאיש בגילך נותרו חלומות? – הלעיג הנהג, כדרכם של צעירים שלא שתו מכוס החיים.

– כן בני. חולם אני חלום, שלא היה ושלא יהיה. סתם חלום של זקן על יחידו שלא יראה זריחה חדשה. שלא יחבוק אשה ולא יוליד בנים. אשתו לא תחלוץ שד לילדיו. חלום על אחד איש, נוריאל מצליח, שימות ערירי. ללא בנים. ללא נכדים. איש לא יאמר אחריו “קדיש”. אני חולם על נכדים, שלא יבואו לעולם. על נכדים שלא ימשכו בכנף מעילי ושלא יקראו אחרי “סבא”. סתם חלום שלא היה ושלא יהיה. נוריאל מצליח הישיר מבטו בעלם הצעיר שלצדו וגיחך: ראה־נא דרכו של עולם – את כפות ידי הרועדות הללו שלחתי אל־על וזעקתי: “שמש בגבעון דום…” והלך הטיל, לתומו, לכף ידי מטבע קטנה ושחוקה. ראה דרכו של עולם: ישועה חיפשתי ואסימון שחוק מצאתי.

– לאן אתה מבקש להגיע – סבא? – ריכך המשופם את נעימת דיבורו וכעכע בגרונו.

צמצם נוריאל מצליח את עיניו והציץ בעד זגוגית המכונית אל הערב המאפיר ותמה לפתע על עצמו ועל מעשיו בתוך מכונית זרה, שעה שבנו מוטל על ערש דווי.

– קח אותי לבית־החולים לראות את בני. – אמר חלושות – צר לי כי עלי לבוא אליו וידי ריקות. ברוב תמימותי חפצתי להביא לו מלוא חופניים קרני חיים, אולם אנו הקבצנים ידינו מושטות רק לנדבות בשר ודם…

ה    🔗

משעמד נוריאל מצליח על סף בית החולים ופניו צרובי־חמה, שמע קול שקשוק גלגלים ופטפוט־חולין. שני סניטרים דחפו לפניהם עגלה במסדרון האפלולי ועליה גופת בנו, העטופה תכריך לבן. גם לבושם שלהם לבן ומבהיק היה, כלבושם של מלאכים שבחלום, ופניהם זיווניים ודשנים ודיבורם על דרך השגרה, אך מקוצצי כנף היו.

באלם־קול השקיף נוריאל מצליח וראה את עגלת משאלותיו הולכת ונבלעת באפלולית המסדרון. ככל שיספה ורחקה, כן חש כי קומתו שלו הולכת ומצטמצמת, הולכת ומתגמדת, הולכת ונמוגה, אך כפות ידיו המושטות נותרו איתנות ומצפות…