כשדורשים מאוכלוסיה לחזור ל“חוק וסדר” – למה בעצם מתכוונים?

מתכוונים לומר להם: שתקו והמשיכו לקבל עליכם את הכיבוש בלי להתנגד.

אבל מי בעולם קיבל עליו מעולם עול כיבוש בלי להתנגד – כל עוד הוא אדם חי?

הנה. יש בארץ תנועה פוליטית אחת הנקראת “חירות”. פעם, לפני לא־הרבה שנים, כדי להתנגד לכיבוש הבריטי, הם הפעילו אמצעי טרור. הרס, הרג, ואפילו תלייה. כלומר, הפרו חוק וסדר. וכשחזרו הבריטים ותבעו מהם לקיים “חוק וסדר” – השיבו הם מיד בדם ואש. כאילו נתבעו לוותר על החשוב ועל הקדוש שבערכי האדם והתרבות – לוותר על החירות.

כעת, כשהנכבשים הם ערבים ובחוצפתם הם תובעים להם חירות – לא ירשו להם כלום אלא רק לקיים “חוק וסדר”. כלומר לשכוח את החירות. ומי שלא מוצא־חן בעיניו – שיעוף מכאן.

אין כוונת הדברים האלה להצביע בתמימות על איפה ואיפה: תנועת החירות היא תנועה פוליטית מחוסנת מרגשות, ומאי־צדק כזה – שהרי בסך־הכל זה אי־צדק כלפי ערבים (ואם לא מוצא־חן בעיניהם – שיעופו מכאן).

כל הכוונה כאן אינה אלא כדי להזכיר, שבין עוצמת התביעה לחזור ולקיים “חוק וסדר”, ובין הציפיה שהנכבש אמנם יוותר על החופש וייכנע לכיבוש – שבין זה לזה עומר אדם חי. אפילו אם קוראים לו ערבי.

ואדם חי – לחופש יולד.

דבר, 12.1.88