ייתכן, כי לספר מקץ שׂנת־הראשונים על צעיר כבן 16, שעזב לפני כ־70 שנה את בית אביו ברוסיה ועלה לפלשתינה הנידחת, ייראה היום כסיפור שכבר קהה עוקצו, שאין בו אפילו כדי לעורר מין שאלת לקח־טוב שכזו: האם גם אני הייתי יכול כך?

ואף־על־פי־כן, שאלה אמיתית היא זו. ולאחר כל מה שסוּפר והוגד והושר כל השנה הזאת, אוּלי נראה הרקע לעלילה זו נהיר למדי, עד שאתה לא תתקשה לתקוע רגליך במגפי אותם תמהונים רכים בשנים וזרי־מראה, ולהטיל עצמך מ,,כעת׳׳ ו“כאן׳׳ אל “אז” ו”שם" בנסיון לראות עצמך, ובלא שום חנינה, קם ונוטש את עולם האפשר שלך הקיים, המסודר והניתן לפניך ומוצא עצמך כעבור זמן מוטל על איזו גבעה, בלא עולם, בלא אפשר בלא סדר ובלא קיים – וכלום לא לפי כוחך, ואין לך כלום אלא להיות סומך על מיעוט עצמך ממלא את הריק שמסביבך, מתוכך בכל אשר אתה ובכל יש לך – כרובינזון קרוזו את איו הבודד – בהוצאת כל חסכונות לבך מורשת אבותיך, ובלבד שלא ליפול לא לברוח ולא להיכנע לאכזבה, שכבר גרה עמך בבית, ואשר ממשותה כה כבדה שתוכל לספק לך כפליים אַליבי לכל מעשה עריקה שתערוק מזה, ואיש לא יוכל ליידות בך אבן.

אמת, לנוחותנוּ מתארים אנו את הּעולם היהודי שממנו נפרדו הצעירים ההם, כהתגשׂמוּת הבלתי־נסבל, שאין עוד לאדם מה להפסיד כשעוזבו – אלא רק עתיד חסר־סיכוּי, ולא קשה להביא ראיות לברירה שבחוסר־הברירה הזאת ולפטור נפשנוּ מן השאלה – אלמלא ראיות אחדות שכנגד, והסיפור שלפנינו, שהוא מקרה פרטי אחד בהם.

שכן, בית מולדתו של משה סמילנסקי היה בית מאושש, נטוע איתן ושופע ביטחה – כמין אידיליה פאסטוראלית בדוּיה, בחיק שדמות אוקראינה, ולא כנמלט מבית הדלות שהשתכן בו צרצרו העריריּ של ביאליק, ולא כעלה שלכת צונח על גדר יצא הבחור־משם,ִִ כי מבית בעל־אחוזה אמיד, איש־אדמה עושה בשדות וביערות ודבר לא ייחסר לו בעולמו. משם קם ונפרד יום אחד, נאפד החלטה עקשנית מוסברת בחלומות יותר מבהגיונות, ובלתי נמס בדמעות אם – יצא הנער ואחריו, במרוצת אותה שנה, באו גם אחיו ואחיותיו.

בין כך ובין כך, משהו נשאר כאן לא מוסבר כל צרכו, למרות כל ההסברים, השירים, הנאומים והזכרונות, ורק זה אולי: כי מבחן כמבחנם אז, לא עבר עלי ולא על חברי, עד כמה שאני יודע, ולא אטריח, איפוא, על איש להלאותו בתיאור הניגוד הדרמטי בין מה שהיה לו לנער עד שלא נפרד מבית אביו, ובין מה שמצא לו כאן בבואו, ואיך זה לבוא סוף־סוף לראשל"צ ההיא, מטופח מבחר חלומות טהורים, ובידך שני מכתבי המלצה נמלצים אל שני איכרים שם, זקן וצעיר, ולמצוא שם שני ניכזבים שחוּקי מציאות, זקן וצעיר, גמורים ואדישי אטימות המגישים לך ביד זו אמתלה להפוך מיד ולברוח ולא להתחיל, וביד זו צו־קריאה לגייס את כולך ולהתחיל ולא לברוח.

ואחר כך באה חדרה של ההתחלה, וחדרה של המוות המשוטט בכל, ומן הפאתוס האפל של אותה חשכה המכבה הכל אל יפו של אז, לא יפו יפת ימים, אלא כעורת שממון־מיוּאשים, ואל הפראות הכללית שבכל מקום, והלועזוּת והניכזבוּת השורפת כל הירואיוּת שהיא, והתגלוּת הביטנה האפורה בעד קרעי האידיאלים הוורוּדים, והשמחה לאיד שלבשה פני שיא חכמת הריאליזם והבדידות והגעגוּעים והקשיים הפשוטים, הפיסיים, והיבּלות והגב. והמבחן המשכים וחוזר כל בוקר, וההכרעה המגייסת אותך מחדש כל בוקר – אלא שכל זה נשמע כבר בודאי שגור בעל־פה, אף־על־פי שבעיני עדיין כולו פליאה: מה זה? בכוח מה? וגם אני הייתי יכול?

הבא לספר על אדם מציקו יצרו להפוך חיי גיבורו למין נוסחה; ולהוכיח בהשקפה לאחור, שכל החיים לא היוּ אלא פרטי הגשמת שניים־שלושת הסימנים שנתן בהם מראש. מעשׂה־קסם זה אינו כמובן אלא השבעת־הבל, ורק חיבת הקו הפשוט הנטועה בנו, היא האמת היחידה במלכודת זו; וצריך, איפוא, להתגבר על התשוּקה לחנוט חיי אדם במגירה היפה שהכינות לו מבעוד זמן. ואף־על־פי־כן, אינך יכול להימנע מציין סימני אופי בכל אדם ואדם, שגם כשאינם האמת האחת, יש בהם משהו מן האמת השכיחה, ואם אפשר שתהיה מין תכונה כזו, שאקרא לה בשם “חכמת־הלב” – חכמה שלא על־פי שיקולי כדאי־לא־כדאי, ולא לפי הגיון חשבונות אפשר־אי־אפשרי, אלא לפי התעוררות ספּונטאנית שהלב נוהה אחריה ומדליק את השכל ואת כל ישוּתך, עד שאתה קם לעשות מתוך הסכמה והזדהות שלמה הגוברת מאין כמוה על קשיים ומניעות – אם אמנם יש “חכמת־לב” כזו הרי משה סמילנסקי היה לה מופת. מתוך חכמת־לב זו היה ציוני. היה איכר, היה סופר, היה כל מה שהיה. לפי חכמת־לב זו ריחק דברים וקירב אחרים, בחר אנשים ובסר על אחרים, ולעולם היה סולם מוצב לפניו בסדר של ייחוס רוממות: לאיש כזה לעולם יש רב, לעולם יש לו צדיק שהוא חסידו, ונערץ שהוא מעריצו, כשם שיש לו סיטרא אחרא שהוא שונאו בתכלית, ובינתו לעתים בינת־יצרים היא, ייצריו דנים את העולם. דחופי־סערה מזה ורודפי־אמונה מזה, לא תמיד מוסברים מכל צדדיהם, ואילו בתוך עמו, בהוויית כל ימות השבוּע, בין אחיו השווים לו – שם הוא בודד. ­

ידידות אתה מחפש בעיניים מוגבהות; רק מן המבט המורם; לעולם לא מן המבט המשפיל ואפילו לא מן השווה ועובר על פני רחוב מגוריך. פעם יכול זה שיהיה טולסטוי או טיומקין, ופעם זה אחד־העם או ווייצמן אף־על־פי שאין אלה אלא הגשמה אפשרית להכרח רוממות המבט, הכרח החסיד שיהיה לו רבי לדבוק בו בשלמות.

כלום נתפלא, איפוא, לקרוא תיאור דמוּת האב מפי הבן המעריץ ,,הוא – אומר הבן על אביו – לא אהב אנשים. את קרוביו כמעט לא הכיר. ידידים לא היו לו. “ביקוּרים” לא עשה מימיו. ואת האנשים הבאים אליו היה מקבל תמיד באותם הפנים הקרים השואלים: “למה באת לגזול מזמני?” יש אולי עדיין אנשים בינינו הזוכרים בלי חמדה ממש מין מ. סמילנסקי שכזה – כשם שאחרים לא יטעו ויכירו גם בתיאור הבא של האב את קלסתר הבן: “פנים שזופים משמש – מספר הבן על האב – ונזעמים מסערות החיים, ללא קרן של צחוק, ללא נימה כלשהי של פינוק, והיה מטיל עלינו – זאטוטי הבית – אימה ופחד” זה מכאן.

ואילו מכאן היה האיש הנזעם ההוא “מתפלל את תפילת שחריתו לאור המנורה, והשמש היתה מקיצה לו בשדה או ביער. השדות, שדותיה של אוקראינה הרחבה, אשר נחרשו, נזרעו ונקצרו תחת השגחת עינו החדה אשר אהבם – שם, בתוך כרכרתו, הרתומה לסוסו הגדול והנהוּגה בעצם ידו”. מובטחני, כי גם כאן יזכרוּ רבים כרכרה כזאת ממש, אף־כי רתומה לפרד, ואת מ. סמילנסקי במגבעת שעם לראשו נוסע מפרדס לפרדס, פניו המיוסרים חתומים ושתיקה סביבו.

בין כך ובין כך, משהו נשאר כאן לא מוסבר כל צרכו, למרות כל ההסברים, השירים, הנאומים.

איש אהבה היה, אהבה מושתקת. ובין מיטב אהבותיו הגלוּיות, המתמידות, הארוכות כאורך כל חייו, המנחמות תמיד והבלתי משתנות היתה אהבת האדמה, משמעה כּפשוּטה.

הײנו מהססים אוּלי לכנות תכונה זו שלו בשמה הנכון מחשש פגיעה בזכר יקר, אלמלא מצאנו בתיאור שתיאר הבן את אביו הנערץ ניתוח כזה של הציונות שלו:

“יש ציונות – מסביר הבן את אביו – שאינה נכנסת לשום סוג. לשום זרם ולשוּם שיטה, אינה יודעת לא הנחות ולא מסקנות. אין לה חלק לא בשכל ולא בהגיון. פראית היא, פרימיטיבית, אין לה אחיזה אלא ברגש בלבד. ולה, לציונות זו כרעתי ברך כל ימי חיי מתוך רגש הערצה וקדושה. לה התפללתי כל ימי את מיטב תפילתי: יהי רצון ואהיה בידך כחומר בידי היוצר”…

הרבה אמור כאן, בסגנון בהיר וקצוב נשמה זה, יש כאן יותר מחשיפת הוקעה עצמית לא בלתי ידועה בספרות הרוסית. “ציונית פראית ופרימיטיבית” – דיבור חריף הוּא, אבל גם נכון וקולע.

וההשתייכוּת הזו שמעבר להנחות ולמסקנות, וסוג הציונות שהיא ציונות חושנית ואידיאולוגיה של,,הרגש החם׳׳, שהמגע החושני מזדכך בה לקדושה, ועד המחווה הגופני – כריעת הברך, – ובהתפעלוּת פורצת גבולות “כל ימי חיי”, וקבלת הדין הציתנית המפתעת בידי איש־מעשה פעיל ויוצר המקבל עליו להיות לה כחומר בידי היוצר ומוצא בפּסיביות טעם קדושה עד כי החיים שחי אדם אינם לו אלא יצירת מסגרת שבתחומיה תתגשם הגזירה ממעל. בהיקלעוּת זו בין הדחף הספּונטני, המציית מראש, קודם לכל ידיעה או בחירה, ובין החיפוש חסר־המנוחה אחר הגשמה שתיתן לו אחיזה, בין יצר לעשות ולנהל דברים ולהעפיל אל היעוד, ובין הימסרות מתוך ענווה לדרך ההיטהרוּת – בין חופים אלה רצו חייו בטלטלת ניגודים, אך תמיד, ובכוח מתחדש, ולאחרִ כל מכה ומכה שהוכה, ולא מעט הוּכה ולא ביד רכה – היה חוזר אל איזו מגמה כללית, שבהסתכּלוּת לאחור נראית כמעט כמין עקיבוּת לא תמיד מובנה לבני דורו: איש ריב ואיש פשרה; חייל נושא נשק, ורודף־שלום מושבע השוטם כל אלימות, פרדסן איש קרקע, ועסקן הרץ בשליחות הציבור, קשה לב ויהיר, ורך־לב ורחום, נאמן על איכרי המושבות חתום בגושפנקת “ימין”, ומכובד על הפועלים מעבר כל תווי,,שמאליות׳׳ שהם; עתונאי הבורח מפני הבריות, וסופר נושא ונותן בקרקעות; ובין כל אלה מעל כל אלה בודד מאוד, לעולם דבק בשיטה משלו שאינה שוּם שיטה־מנוסחת, וגם כשמתראה כאוחז קו פוליטי מובהק, מתגלה כי אינו אלא חכמת־הלב, ואהבתו הראשונה מכל: הקרקע, כי באדמה חזר אליו בטחונו באדם.

ואולי זו חיבת הקרקע היא שהיתה לו לפלס מאזניים יותר מכל מיני סיכומים מחוכמים. היא שהיטתה לבו אל הפלח הערבי, אלי שיחו ושיגו, כאל הווייה של קדמות־שרשים, כאל יפי־נקיון פרימיטיבי, שעוד לא נוּגע. משהו מ,נצח האיכר לא ישקר’ אשר לפיו עבדוּל־רחמן בּק אל־תאג׳י מואדי־חנין, או האיכר הגרמני משרונה, או הנציב העליון סאר ארתור ווקופּ, או איכרי נהלל ודגניה, או הפלח המסכן מזרנוּגה, או טולסטוי, – כולם בני משפחה אחת, בני ברית לחיבת קרקע, ולפיכך המאחד אותם עולה על כל המפריד, נצחי ממנו, טומן בו את מיטב האופטימיות, רומז על הבנה, על מוצא של שלום ודרך לפתרון של קיימא? מה עוד מתמיד מעובדי האדמה, ומה ארעי חולף ממדיניות של פוליטיקאים בני תככים וקנאה?

אדם־איכר, הוא התגלית. מעבר לכל המחיצות הם אחדות אחת, בלתי יודעת גבול מדיני, לאומי או דתי. מאדם לאדם מוליכה האדמה ומחברת לאחוות אוהביה. הכניעה המשותפת לכולם היא לחוקי מחזורי הצמיחה; ואי־כניעת כולם לשום עראי שאינו מסדר כובד האדמה, שהכל עובר וזו קיימת. לא רק אין יפה ממנה, אלא גם אין נותנת בטחון ותקווה ממנה בעולם רופס.

כשנקרא מ. סמילנסקי להעיד בפני וועדת־שאו והיא ציון דרך בראשית שנות השלושים, אמר לפניהם ובאזני כל הארץ: אף על פי שרצונו ברוב יהודי בארץ, והארץ עשויה לפּרנס גם 3 מיליון נפש, ושום התישבוּת זולת היהודית לא תחייה שממת הארץ וגם לא תהא מעוניינת בכך – אף־על־פי־כן אינו שואף למדינה יהודית; אינו מאמין בזכות קיומן של מדינות קטנות, והוא בוחר בא"י, שרוב תושביה יהודים תחת מנדט בריטי; ליהודים תהיה אוטונומיה כלכלית ותרבוּתית, אבל לא עצמאות מדינית. חופש פעולה בעלייה וברכישת קרקע, אבל עניייני הבטחון יהיו מופקדים לא בידי יהודים, ולא בידי ערבים, אלא בידי צד שלישי נייטרלי, נאור ותקיף: הבריטים.

תמימות? רומנטיקה? ביטול עצמי? עמעום ראיית הנולד? וכך גם אמרו לו מצדדים שונים והוכיחוּהוּ על כך, אף כי בהערכת כבוד עמידתו.

אבל זו היה הציונות שלו. חכמת הלב שלו שהדריכה אותו, ולא שום חכמה פוליטית או מפלגתית. עוד חלקה מעובדה, עוד איכרים מאוששים, עוד מגעי שכנות; ביטול חוקי האריסוּת שדכאו את הפלח עד מחיקת צלמו האנושי; פיתוח חקלאות כללי מתוך הקשבת אדם לאדם; קו לקו, דונאם לדונאם, סבלנות ולאורך ימים וכדרך הטבע יביאו פירות ששום מעשה פוליטי נחרץ לא יישא; ואילו עצמאות, שלידתה בדם וביסורים – באיבת־משׂטמה ובאימת מחר תגדל.

בודד היה גם בזה. יסורים לא קלים פקדוּהו ומכאובים אישיים קשים. לבד הועמד לא אחת בנסיונות אכזריים, ותמיד נמצאו סביבו אנשים, שׂראו בו מורה דרך, ואף באו למשוח אותו להם ל“מנהיג”; ותמיד נמלט ברגע האחרון, לא ברגשת שיכרון מן הכוח שניתן לו, וחזר אל פרדסו, אל רכיבת אתונו האפורה, ואל ההתחלה התמידית, זו האהבה הבלתי־נגמרת שלו.

ומה נותר מכל עמלו? מתדגדגת לה שאלה כזו פתאום. מכל מעשהוּ שטרח בבואו ובצאתו, אצל שולחן עבודתו, ובשער הרבים, למעלה משישים שנות חיים סוערות ועשירות בכל מה שארץ־ישראל היתה עשירה, ובמרכז כל עשייה, ובלב כל חוויות הימים ההם, עד שאין סיפור תולדות הארץ בלי שמו. כלום קומץ סיפורים רומאנטיים מחיי בני ערב? או נרות מהבהבים לנשמת בני משפחת האדמה, שיפקדום למועד שנת זכרון לראשונים? או כיברות קרקע שהוא גאלן ושהיום אינן אלא מובלעות מחוקות בכלל המדינה; כלום זכר שזוכרים עדיין אנשים מזקינים דמות איכר־סופר־עסקן; או אולי הדים פוחתים של וויכוחים שנגמרוּ על עבודה עברית ומעורבת, על אקטיביות ועל מתינות, על הערכת העצמאות ומחירה; ולמי היום עוד אומר משהו שהיה אדם מ“בני משה” דווקא, או ממתנדבי “הגדוד הראשון” או מגואלי אדמת הבאק ופודה שטחים נרחבים בנגב? מי יודע.

ואילו אני כשהנני שב וקורא לעיתים בכתביו, אני חוזר ומתעכב אצל תיאור הפרידה שנפרד בן ה־16 ההוא מביתו; ואני יודע כי כאן טמון דבר גדול ממה שנדמה לכאורה עד שאין זה עוד סיפור של פרט, אלא של כלל, ושל סמל שמקופלת בו גדולת תולדות הזמן האחרון.

כשהגיעה בפוסטה תעודת־המסע – מספר מ. ס. – ואבא מסרה לידיו ופניו אל הקיר, שלא ייתפס האיש החזק בדמעתו, ואילו אמא, זו נסגרה לשלושה ימים בחדרה, רק קול בכייתה מתפרץ דרך סדקי הדלתות. כל בני הבית מתהלכים על בהונות רגליהם ומתלחשים, כאילו חולה מסוכן בבית.

האב משתהה במכוון בשדה, ופניו כאילו נשזפו יותר ושתיקתו כבדה ומתה – עד שבא יום היציאה: נשקתי לאמי שנפלה בזרועותי מתעלפת למחצה, נשקתי לכל בני הבית שנאספו מסביב למרכבה, ונֵשב בה, אני ואבי ללכת אל… הר המוריה?.. דרך שלושת ימים?.. כן, אל תחנת מסילת־הברזל. ומעבר לזה, ממש בשורה הסמוכה, באים עתה הדברים המופלאים האלה:

“כבר אזרח הארץ הנני. כבר ידעתי את ה”בּחר“, את ה”מזמרה“, והשתכרתי רבע מג׳ידי ליום, ואף למדתי שני תריסרים מלים ערבייות – –”

שם, במקום ההוא, שבין שתיקת הפרידה הנוראה כמוות, ובין קריאת “כבר אזרח הארץ הנני” שבנשימה הסמוכה – שם הפלא. שם זה מחוץ להסברים שיש לכם ולי, שם תמות הרבה חכמות שלנו, אנחנו שפרידה כזאת והכרעה כזאת לא ידענו, והרבה מפקחותנו מגיעה כאן אל אילמוּתה: שם, מאותה התגשמוּת מחדש של ה“לך לך” העתיק והמתפעם לעולם, בכל מה שיודע אדם לכוף עצמו למשמעת, לצייתנוּת גבורה. לקום ולצאת, לצאת ולהתחיל בנדר ובקונם שלא להתפתות לרוך־לבב ובכל אותה פליאה בלתי־פוסקת היודעת, כי אין כאן רק מעשים־מעשים, אלא זו נתינת טעם לעולם, מציאתו מחדש, והפקעתו מקהוּתו האדישה. כל אותם מעשים שמבחוּץ יכולים אולי להיראות כמתאכזרים לעושיהם וכמעשי עקידה, ומבפנים, לעושים הללו, היו נראים דוקא כשעות של עליית נשמה.

ואולי אין זכוּת יפה לאדם מזכות שנתגלגלה לו להיות מעביר ממקום מופלא זה שניקרה עליו, ושהולך מיום ליום ומרחיק, להעביר אלינו טעמה של אותה הוויית התחלה אין־קץ, עתה, כשהכל סביבנו מתראה כמין המשך מתמשך ונמשך – כאילו משה סמילנסקי, בין שאר אישי דורו, היה לנו שָמש, המדליק נר חדש באישו של הנר הקודם.

דבר, מוסף לספרות ולאמנות, 25.10.1963; שודר ב“קול ישראל”