1. איננו רוצים להקים מדינה דו־לאומית בארץ ישראל. אנו רוצים במדינה יהודית, ציונית, ריבונית, בטוחה וחייה בשלום.

2. אנו רוצים במדינה החייה על עבודתה ולא על כספי האמריקאים ולא על עסקי אוויר ונייר: חברה המתפרנסת על ייצוא של תוצרים מובחרים, שנעשו בעבודת חרוצים מיומנת, במעט ככל האפשר ניצול, ובהרבה ככל האפשר שותפות.

3. אנו רוצים במדינה שלאזרחיה תהיה פתוחה הזדמנות טובה לעמוד על רגליהם, כלכלית, חברתית ותרבותית – לא בהכתבה מלמעלה למטה, אלא בעידוד שיכלול עצמם בידי עצמם, לפי דרכם, ובהנהגת עצמם. כשותפים לעיצוב מדיניות החברה והרווחה.

4. אנו מבקשים שתהיה כאן מדינה שלא התקיף זוכה בה, ולא בעל הקשרים מרוויח, ולא האלים מחברו – תופש הכל. שלאזרחיה יש בה זכות לחיות בטוב – בלי להיטחן, בלי להידחק ובלי להתכתש בחוקי כפייה ובאינוס המצפון.

5. שתהיה כאן מדינה שיהודים מכל העולם יתגאו לעלות אליה, ושבניה לא יעלה על דעתם לעזבה – מדינה משרתת יושביה, ותושביה שפתוח לפניהם כאן מרחב לפיתוח מיטבם.

אלה דברים כלליים. ואולי נשמעים מופשטים מדי. פירוטם למעשים במציאות – לפי חכמת הממשלה שתקום לנו, לפי האמון שתיזכה בו, לפי עוצמתה המשקית, ולפי בטחונה ושלומה של המדינה.

יזהר סמילנסקי, “כי לעוררך אני בא” (י. ח. ברנר), דבר, 25.7.1981