אני בא להציע לפניכם להפנות את חוד ההפגנה מן התוצאות אל הסיבות, – מהתנחלות אחר התנחלות, ומנישול אחר נישול ומכפייה בכוח אחר כפייה בכוח – אל מקור הרצון המדיני המפעיל את כל אלה: אל הממשלה הזאת, ואפילו לא אל הממשלה המסכנה הזאת, אלא, היישר אל ראש הממשלה היהיר הזה, אל בגין: הוא נושא המחאה, כנגדו ההפגנה, ולמען הדיחו סוף־סוף נקרא העם היום.

במקום לבזבז כוחות ותנופה אל השוליים צריך להתאחד עתה ולהתמקד על המרכז, כלומר, להתנגד לבגין. לקרוא לבחירות חדשות מוקדמות. לסרב לו לבגין, לשלטונו שכבר מתמשך מדי, למעשיו, להחלטותיו, לגינוניו, לבלבוליו, לחלומותיו ההיסטריים ולתעתועיו בהקיץ.

לקרוא לעם להתעורר, לקום על רגליו ולמחות בקול רם. לומר לו לבגין בקול מתחזק והולך – לא! לגעור בו בבגין בקול גדל והולך – די! ולהודיע לו לבגין בתביעה מקיפה והולכת – שיילך.

לא עוד מחאה אחת על עוד אלון־מורה אחת, ועל עוד אלוני־מורה אחדות בעוד ימים – אלא, מחאה שתהיה מצטברת ומתחזקת מיום ליום, כנגד יוזמי התנחלויות, כנגד המחליטים על נישול וכנגד הדוחפים למעשי כפייה בכוח – כנגד תפישת העולם שלהם, כנגד סדר הדברים הניכפה על ידיהם, כנגד מייצגם ומציגם, כנגד ראש הממשלה. מחאה שעיקרה קצר וחד וברור: לא, די, לך.

לקרוא לעם להתעורר ולראות מה עשה לו ראש הממשלה וממשלתו הזאת. ממשלה שאין צורך להרחיק כדי לשמוע חרפת עליבותה, אלא די לשמוע את שרי הממשלה המספרים זה על זה, וכל אחד על כולם.

שנתיים אלה של שלטונו של בגין מספיקות, והן יותר מדי. יותר מן הנסבל. ולא ראוי לה למדינת ישראל לשאת עוד בממשלת שלטון עקום זה. ממשלה שלא ניחנה לא ביושר, לא בחוכמה, ולא בחזון – מלבד חזון התעתועים על עם אחד שישלוט בעם אחר כנגד רצונו, חזון עם כובש עם – כשכל כובש אינו אלא משחית עצמו, משחית רוחו, משחית את טעם קיומו.

ולפיכך, השאלה היום אינה צעקה על עוד התנחלות סרק אחת, או על עוד נישול מכאיב אחד, או על עוד כפייה אלימה אחת – השאלה היא על החלפת כיוון, על החלטת תפישה, החלפת מדיניות מיסודה, החלפת החזון הלאומי. השתחררות מכיוון אכזב והליכה אל כיוון של תקווה. היחלצות מהסתבכות חסרת־שחר במצבים ללא־מוצא, והינצלות מהיסחפות עיוורת אל מערבל של פורענויות – מערבל מדיני, מערבל משקי ומערבל חברתי וקודם לכל מערבל מוסרי – והשתחררות והיחלצות בעוד מועד, בטרם הסתבכנו במצבים שקשה לחזור מהם בלי לשלם ביקר מכל.

אין להפסיד זמן. השאלות בוערות. ושגיאות עשויות להיות בלתי הפיכות. ולפיכך הקריאה למהפך מדיני היא קודמת לכל והיא הדחופה מכל.

לומר על בגין שהוא שעשה את השלום, זה לא רק כמו לומר על מניח הרעפים על הגג כי הוא שבנה את הבית, אלא חמור מזה, זה להתעלם מכך שהוא שהביא עתה את השלום למיצר האוטונומיה, שהוא שדוחף עתה לעמדות של אין־מוצא, ושעל ידי החלטות המעשים והעדפות שלו – יידחוף את ישראל לטירוף ולמטורפות, במקום לשפיות, לתבונה, ולהשגת שיווי־משקל אפשרי ובר־קיימא.

פתרונותיו של ראש הממשלה אינם פתרונותינו, המכובד עליו מכל אינו המכובד עלינו, וחלומו לא חלומנו – אי אפשר עוד בו, שיילך.

החרדים לשלום של ממש, המאמינים בצדק שייראה, ובחיי־יחד בין שכנים שלווים, והנכונים לשאת באחריות־אמת – ניקראים עתה לקום ולשאת קול מתחזק, לעורר איש את אחיו לצאת ולהשמיע קול מתגבר, קול מתרבה ומתעצם, קול מקיף את כל העם מקצותיו, קול של תביעה, קולו של עם מתעורר, – שלא להשלים עם הכשלת השלום, שלא לקבל הסתחפות אילמת למערבל פורענות, לקרוא להחליף את ההנהגה הזו הכושלת והמכשילה, ולומר לו לבגין, לכל אחד משריו שלו ולכולם כאחד: די. די גדול ומוחץ. לעורר את העם במרחביו לקום ולומר להם לא. לומר להם די. לומר להם לכו. השלום יכון בא"י העובדת.

יזהר סמילנסקי דברים בעצרת שלום עכשיו, רחבת מוזיאון ת"א 16.9.1979