נוהגים לדבר עכשיו על מהפך, ובהתפארות. שלשום התחולל מהפך מדאיג. אין זו עוד שאלה של סיפור מסויים אחד או של סרט טלוויזיה ולא שאלה של תוכן או של איכות הסיפור או הסרט, וגם לא שאלה של עיתוי נכון להצגתו, ולא מהימנות עלה־התאנה הבטחוני.

המהפך הוא עקרוני־פוליטי: האם גוף פוליטי מקבל מעתה רשות להיות פוסק בעניינים שברוח. אם אמנם נוצר אמש התקדים הליגאלי שלפיו גוף פוליטי הופך להיות לא רק צנזור לאמנות, אלא גם בעל רשות להתערב בה, כחוק. הנושא הוא פשוט: הלגיטימציה של התערבות המימשל ביצירה.

עניין זה אינו רק ענײנם של סופרים, משוררים, ציירים, מוסיקאים שחקנים, ובמאים – הוא ממש עניינם של קהל הצופים, המאזינים, הקוראים. וכל אלה שחופש האמנות הוא תנאי חירות ראשון במעלה בעיניהם. עליהם לקום עתה ולהשמיע קול מחאה, כפרטים ובקבוצות. בטרם יתגבשׁ התקדים. בטרם יחרקו סורגי ברזל.

הרי זו מדינה אחת שאין בה התערבות כזו. והרי זו מדינה אחרת לחלוטין כשהתערבות כזו הופכת לחוק. התקדים הוא הדרך לחוק.

לוועדה של הכנסת אין כאן זכויות יתר. לשר החינוך אין כאן שיקול דעת מיוחס. לגופים פוליטיים אין כאן היתר־כניסה אוטומאטי ולא רשות הכרעה ולא זכות לסנקציות.

צעדים אלה מתאימים אמנם וצפויים היו כל הזמן מידי משטר חרות־מפד"ל. כעת יצא המרצע מן השק. אבל עדײן רבים מהם בני אדם בארץ שהחרות יקרה להם, ולא יוכלו להישאר עתה רוב דומם ולהחריש. צריך עתה להתערב ולהשמיע קול מחאה. כל אחד ממקומו וכל קבוצה מתחומה.

יזהר סמילנסקי, דבר, 8.2.1978