בהלה אחזה בארץ: חוטפים, ומי שלא יחטוף לו עד הערב יישאר ריקם. אבל לא יחטוף מי שאינו נידחף ומי שאינו מפחיד.
השלם נהפך לחלקים, וכל חלק תובע לעצמו הכל כאילו הוא השלם: אחת היא מניין יתנו, על חשבון מה או מי יתנו, וממה ייקחו כדי לתת – ובלבד שייתנו עוד. תמיד מאותן שתי הסיבות: האחת, למה ההוא קיבל יותר, והשנייה, לי מגיע יותר.
התפרקות האני היא מסימני הטירוף. והכרחי שכל הקבוצות שחטפו שחוטפים ושיחטפו להם בשצף־קצף – פשוטי עם וחכמי הדור, העובדים בכפיהם והתורמים ממומחיותם – שיעצרו כעת וישאלו מה קורה לכולנו? איפה אנחנו? ומה מחר?
לא רק שאלות כגון מניין יקחו מחר להחזיר מה שנותנים היום – אלא, קודם כל, שאלות כגון, איזו צורה יש לנו היום?
מלה לא מלה, הסכם לא הסכם, חוזה לא חוזה, פסק־דין לא פסק־דין, הנהגה לא הנהגה, אבל גם ציבור לא ציבור ועם לא עם.
איננו חיים בחלל ריק. ובצורה הזו שיש לנו היום – אנו מזמינים עלינו אסון, על העצמאות שלנו ופשוט על עצם קיומנו. כל החלקים הנפרדים בתחרות ההידחפות – ייהפכו חלילה לשלם מסכן אחד בפורענות.
אם אין לנו כעת הנהגה שיש לה עוז למדי וחכמה למדי לקום ולנהג את העם, ולבטל קודם־כל את מועקת אי־האמון הטוטאלי – שהוא הקשה בחוליי עם, קשה מגרעון כספי וקשה כחירום בטחוני, קשה עד כדי שכל אחד נבהל ורץ לחטוף לנפשו – אסור שהשפויים שבעם, והם אינם בטלים בששים אלא רק מחרישים, אסור שיחרישו עוד: אין היום איש אחראי אחר, אלא רק אתה ואני, נקראים לבוא כעת כל אותם שלא טימאו עצמם בחטיפה, בהפחדה, בסחיטת ובזלילת המחר – לעצור ולקרוא התעשת, איש לנפשו ואיש לחברו – לחדול, לראות לאן זה הולך, לראות כי שום חלק לא ישיג כלום כשהשלם מתפורר והולך, ולראות שהשלם חייב לבוא ראשון, לפני כל חלק וגם לפני המיוחס שבחלקים החשובים.
אי אפשר עוד לשאת את בוז הפגנת החטפנים: יבול כל השנה – שײרקב, מיטב יצוא האומה שייזרק ויופקר, מאמציו הגדולים של דור לריבונות – שיישרפו, אבל אני, אני, אני, אקבל יותר. עד הערב. כי בוקר מחר אינו מובטח. השפויים בעם ובני החורין, שעוד ניצוץ בליבם – חייבים להתחיל בגל ההיפוך. לעצור את ריצת הטירוף. להתפקח מסינוור הלקיחה. לא לבזבז כלום על “למה הוא”, ועל “מי אשם”, ועל שעיר לעזאזל, ולצאת בגלוי ולא להצטרף לשום חוטפים או חטיפות. הרחק מעבר לעסקי שכר, פיצוי, ותשלומים למיניהם – הענין המרכזי של כולנו עומד בסכנה ממשית. והענין המרכזי של כולנו יותר מדי גדול ויפה ויקר מהפקירו לזללנות של חטף.
השפויים בעם – התגלו נא.
יזהר סמילנסקי, מעריב, 28.3.1977