לוגו
עֶרֶב פֶּסַח
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

 

א

מיד אחרי תפלת ערבית קנה אבי מאת השמש נר קטן לבדיקת חמץ. מביט אני על הנר הזה בחרדת קודש, חשוב הוא בעיני מאד. הוא אינו של חלב, של שעוה הוא, ועשוי הוא משיורי נרות הנשמה, שדלקו בבתי המדרש והכנסת ביום הכיפורים, ואפשר… הנר הזה הוא נר של חנוכה, שלא נמכר… הולך אני עם אבי הביתה ולבי מרקד בקרבי מתוך שמחה. מחר בעידן זה — הסדר הראשון!… בחוץ קור חריף צורם את אזני, אולם אין רע — כדאי הוא הקרח הזה וחביב הוא עלי. מַקרים הוא את השלוליות, מגליד את המדמנות הדקיקות שברחובות הבלתי־מרוצפות. מרגיש אני את הקרח מתחת לרגלי, — מחר יעלה השמש, יחם וייבש.

ומתפלל אני בליבי שיהיה פסח יבש.

ממלמלים בחשאי המים בתעלות הגדולות שמשני צדי הרחוב; הקרח השתיק אותם, ביום רעשו כל כך, רגשו החצופים, השחצנים.

באנו הביתה. אי־אפשר להכיר עכשיו את מעוננו הצר. הכל מוסר ממקומו הקבוע, הכל מרושל, פתוח, מהופך… השולחנות, הכסאות, הספסלים עם ארונות הספרים. אמא עיפה, עסוקה וטרודה אחותי הגדולה… ושרה העורת ה“משרתת” שלנו נחפזה נמהרה, רצה הנה והנה כשראשה עטופה מטפחת גדולה ולבנה וצנופה צנפה עבה וגבוהה. ידיה הדקות והצנומות חשופות, חוטפת היא הכל בחפזון, מושכת, מזיזה, מטילה, משברת ומדברת… אין יודע מה שהיא רוצה, מה שהיא צועקת, מספרת ועושה — “תשעה ירחי לידה, ושרה… דבּריא!”

בניחותא אומר אבא: חוה, צריך לבדוק את החמץ.

ואני יודע את כוונתו של אבא, ערום הוא אבא… זוכר אני זאת עוד מן השנה שעברה. רוצה הוא “לעשות את המשחק”, — וזה מוצא חן בעיני מאד. אבא, זה האיש הזעף והעגום תמיד, השקוע בחשבונותיו, בתורתו ובסחורתו, בעל הזקן הארוך והרחב שברובו כבר הפך לבן — שחק עם אמא ב“מחבואים”, ממש כמו שאני וחנה’לי אחותי הקטנה משחקים. עושה הוא את עצמו כאילו אינו רואה כלום בשעה שאמנו לוקחת פרוסת לחם, מנתחתה לשנים עשר נתחים־פתיתין, ומניחה אותם שנים־שנים על אדני החלונות, וחשאית, כאילו לא עשתה מאומה, שבה היא אל מלאכתה ואבי…. מתחיל.

מדליק הוא את הנר של שעוה, נותן לתוך ידי כף של עץ גדולה מכורכה מטלית לבנה ובעצמו — בידו האחת כנוצה לבנה של אוז ואפורה קצת ובשניה הנר, ואנחנו בודקין…

נגש אבא אל החלון האחד ו… מוצא. אל השני — ומוצא… צוחק אני בלבבי אבל… אני שותק. ישחקו להם גם הם פעם אחת בשנה, אדרבא — אלא למה המה חושבים, שאין אני מבין כלום? נעשה אני מיושב ורצין והולך אחריו, הולך ו… מוצא גם אני פרורים, וקורא פעם בפעם אל אבי: — ראה, אבא, חמץ! — מרפרף שחוק גנוב מתחת שפמיו המפושלים… מאמין הוא שהוא מרמה אותי, — אבל, שתיקה! ירמה לו… הוי, ערומים הם מאד הגדולים אפילו בשעת שחוק.

כשנלקטו ונאספו כל הפתיתין לוקח אבא מידי את הכף, שם בתוכה גם את השיור של הנר, כורך את הכף במטלית ותוחב אותה ביחד עם הנוצה על ארונו הצר של השעון העתיק שלנו עם הגלח בעל העינים הגדולות והנוראות, אשר על הטבלא של המספרים, מתקתקת המטוטלת בכבדות הנה והנה, והגלח לוטש את עיניו תמיד, תמיד יומם ולילה…

בקרן זוית על קצה השולחן שדפו מהופך למעלה, לאור עששית של פח מעשנת ונודפת, יושב אחי הגדול שראשו שקוע בגמרא “פסחים” גמרא גדולה ועבה מכורכה עור צהוב, מסלסל הוא בפאתו הימנית ומזמר חרש־חרש: — אמר רב פ־פא… שמע־מינה… שמע־מינה האי ח־סא צריך… צ־ריך לשקועיה… בח־רו־סת. לפני ירחים אחדים מלאו לו שלש עשרה שנה ומחר עליו לסיים את המסכת. נשארו לו דפים רבים עד הסיום… בודאי עוד יאחר לשבת בלילה וילמד, וילמד…

 

ב

בחצות הלילה נשתנה הרוח. מתוך שנתי אני שומע, כי גשם גדול יורד, גשם גדול וחזק מאוד. מהנה לי הדבר וגם מצער. מהנה, כי הגשם הזה ישטוף וידחה את כל שיורי השלג והקרח, שנשארו מימות החורף. מצער — מפני שמתירא אני שמא ירד, חלילה, גם מחר גשם. ערב פסח וגשם! בערב פסח צריכה השמש לחמם, השמים צריכים להיות כחולים, — ערב פסח!

שוכב אני על משכבי ומתפלל בלבי, שיחדל הגשם — ואחי לומד…

ואך הנצה החמה ואמא מעירה את כל בני־הבית, ערב פסח — והמלאכה מרובה כל כך, והשעה דחוקה מאד וכמעט מאום עוד לא נעשה.

בבית אי־סדרים. הכל פרוע, מהופך, ומתגלגל… אין מקום לעמידה! אחי ישן שינה חטופה, כשהוא מלובש בבגדיו ובמגפיו, על כרים וכסתות “ערומים” הנערמים זה על גב זה. אבא ממרט ומנקה בחול וגיר שחוק גביעים, כפות, מזלגות… קושר אותם כולם על חוט באופן כזה, שיהיו קשורים זה למעלה מזה — ותלויים הם שמשיקים זה בזה ומשמיעים צליל נעים וערב מאד.

ואני עומד בחוץ ומטפל במיחם שלנו. מיחם גדול וישן־נושן המשמש רק להגעלת כלים. חבשתי לארובתו של המיחם מגף גדול ובלה, כשהוא מהופך צווארו למטה וראשו למעלה מעלה אני ומוריד את המגף ומנשב אני בגחלים…

מתוך החורים הקטנים שבשבכת המיחם מלמטה מתיזים ניצוצות כחולים, אדומים, זהובים… ובוקע עשן ועולה מן המיחם למעלה למעלה… דומעות עיני, נחר גרוני והשעול חונק אותי, — הופך אני את פני מן המיחם לאחורי, שואף אויר מלוא לוגמא — ושוב עושה אני את עבודתי באמונה.

מרתיח המיחם. חנה’לי הביאה מן החוץ חלוקי אבנים שחורות, קטנות… האם משליכה אותן אל תוך התנור הבוער. עומד אני וחנה’לי, עומדים ומביטים כשהאבנים השחורות מאדימות, מלבינות — נעשות גחלים לוחשות…

אבא לוקח את הגביעים, הכפות והמזלגות התלויים בחוט והם משמיעים צליל נעים… מסיר אני בכובעי מהרה את הכיסוי מעל המיחם, — עולה ומתמר אד אפור כהה… ואבא משלשל בזהירות את החוט עם הכלים אל תוך המיחם, — ואמא גורפת בזריזות אבנים בוערות אחדות על הפח, ממהרת ומשליכה אותן אל תוך המים הרותחים — הז… הז… ז… ז… רותחים, קולחים, מזנקים ושוטפים המים ועוברים את המיחם, מתמר, מתאבך, האד… והכל נעשה אפור־אפור מסביב… קשה להכיר איש את אחיו… עומדת חנה’לי, מביטה… ומוחאה כף אל כף וצוחקת וצוחקת בקול… מתפרץ הצחוק גם מגרוני, רוצה אני לצחוק ולצחוק בקול, להשתובב, לרקוד — אני מתאפק… אני כבר בן שמונה… לומד “לקח טוב”, עוד מעט ואתחיל גמרא…

אולם כמה קשה לי להתאפק, להבליג על שמחתי הגדולה, — ממהר אני אל ירכתי החצר, מקום סמוי מן העין, וקורא כתרנגול פעם אחת… מסתכל אני הנה והנה — וקורא שוב…

 

ג

ובבית־המדרש רבה התכונה. אל השולחן הגדול אצל הדלת יושב לו דוד־חנא המלמד של התלמוד־תורה וכותב… דוד־חנא הוא ספרא רבה והוא כותב את השטרות של מכירת חמץ. זקנו הצנומה והדוה מרטטת1. פאה אחת תלויה לו ויורדת עד כמעט לסנטרו ומתלבטת לכל תנועה ותנועה שהוא עושה, והשניה מופשלה לו מאחורי אזנו יחד עם העט של אוז התחוב לו שם…

מסביב לו עומדים יהודים ומשליכים “חמישונים” של נחושת גדולה בקערה העומדת לפניו ו“מקבלים קנין”, בתפשם בקצה מטפחת מלוכלכה. עומד אני ומביט אל הקערה המלאה כל כך הרבה מטבעות: “הוא מתאשר" — חושב אני בלבי. אצל השולחן השני יושב בנימין־יעקב ולומד… “עושה הוא סיום"… כנופיא של יהודים יושבים ועומדים לפניו, שומעים ולוחשים אחריו… שומעים לשם מצוה ולוחשים לשם מצוה, ואינם מבינים כלום. ושם רחוק מעט מן השולחן הזה אצל שולחן אחר יושב אחי… אני שומע רק את קולו ואת פניו אין אני רואה. הוא כל כך קטן והמה — גדולים, מסתירים הם את פניו מעיני. ואחי מסיים את המסכת בקול, וניגונו כל כך יפה, כל כך צלול ומלבב, ומורה הוא באגודלו, מניע ידו בחלל, מבאר, מפרש… והיהודים הגדולים מקיפים אותו ושומעים, ושומעים… מקנא אני בו.

מרחוק עומד שם אבא. מעיין הוא בספר, אינו מתענין כלל, — אין הדבר שייך לו כל עיקר… ופניו — ופניו צהובים כך, עיניו מאירות כך, צפה בהם דמעה אחת… בוכה הוא אבא… מדוע?…

בעמידה ובחפזון גדול אוכלים אנו את ארוחת הבוקר, לחם לבן טבול בחלב… השעה היא אחרי חצי התשיעית — ובעשירית אסור כבר לאכול חמץ. לא נספיק עוד לאכול את ככל החלות… תשארנה מהן… לא צרה עיני בהערלית נַסטיה השואבת לנו מים, תקח לה את החלות הנשארות ותאכלן לתיאבון, רק צר לי על כי גם בנה יאכל; מקסימקה שלה יגדל ויהיה לצורר היהודים, תמיד מצער הוא אותי, תמיד כשאני עובר עליו עושה הוא מכנף בגדו אוזן חמור וקורא אחרי מלא: ז’יד חאלאמיד! ז’יד חאלאמיד! — שקץ רע ומנוול… הוא יאכל את כל החלה שלנו!

הולך עמי אבי לבער את החמץ. בחצר בית־הכנסת עשו מדורה גדןלה, כל השכנים הגרים ברחוב בית־הכנסת וגם מן המבואות והסמטאות הסמוכים הביאו כל אחד את חמצו לבער, ויחד2 עם זה מביאים הם חבילות ערבות שהיו שמורות אצלם מחג הסוכות בכל ימות החורף בהיותן תחובות באחזה סדק או חרך נסתר, השליכו אותן אל תוך המדורה ורבי ליזר הדיין הביא חבילה של לולבים יבשים… האש מתלקחת, בוערת ומתלהבת ועולה במדורה; מתפקעות הערבות החבוטות והיבשות, מתפתלים ומתכוצים הלולבים הארוכים והחדים… בוערות הכפות, נחרכות הנוצות, דולקות פתותי הלחם… והדיין הזקן עומד ואוחז בכפתור מעילו של אבא, ממשמש בכפתור ומדבר ומדבר… מגיעים לאזני: — החמץ שבלב… השאור, השאור שבעיסה… סמאל… וזהו הסוד… כל שאור וכל דבש לא תקטירו… אבא עומד שקוע במחשבותיו, שומע ולא שומע, עיניו עצומות למחצה… הייתי רוצה מאד להבין את סוד שיחתם ואיני מבין, — והאש מתלקחת, אש צלולה ובהירה, רוח אביב פושר נושב על פני, השמים עמוקים וכחולים מאוד, עננים לבנבנים וקלים נישאים נישאים… ואבא עומד כשעיניו עצומות למחצה, ראשו כפוף קצת וידו תחובה לו בזקנו הגדולה, הרכה והזרוקה שבה ושומע ומקשיב את ה“סוד” של בדיקת חמץ וביעורו, והנימוק של "כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה' ”…

מה טוב לי מה נעים לי!… כמה שמח אני!

 

ד

אמא שולחת אותנו להעלות את הכלים של חמץ על היציע שמתחת לגג ולהוריד משם את הכלים של פסח השמורים כל ימות השנה.

חשוב בעיני כל כלי וכלי, מרחפת על כל אחד מהם איזו קדושה מיוחדת. הנה הכד הגדול, השחור — מחוץ הוא שחור ומבית — לבן. מסודק הוא קצת הכד הזה, ואַבא קשרו בחוט דק וחזק, וכמעט שהסדק אינו ניכר, ומראהו יפה כבראשונה, אולם משמשים בו רק לדברים יבשים… מביט אני עליו כעל חולה מסוכן, שאינו מעכל את הכל וצריך הוא לשמירה יתירה ומעולה, ולבי מתמלא עליו רחמים גדולים. ושם הכד הצהוב… יפה כאילו הוא כולו של זהב. שושנה אדומה מצוירה עליו ועלים ירוקים ורעננים. ומתענג אני על השושנה ומתפלא על המצייר הנפלא. מי היה הצייר? אפשר בצלאל?… ומיד מתחרט אני בלבי על המחשבה הרעה הזאת, — בצלאל… בצלאל… “ בצל אל היה“, מפרש רש”י, — ואני… בכד הצהוב הזה שומרת אמי את מי הדבש, שהיא עושה לכבוד פסח ושטעמם וריחם כיין הטוב. וקופסת הסוכר של זכוכית לבנה, ממש בדולח! אלי, מה לא ראתה הקופסה הזאת בשנות ימי חייה הארוכים! הסב, ע“ה, היה משתמש בה לחסא ממורח; בחג הסוכות היו מרפדים אותה במוך לבן והיו טומנים בה את האתרוג. היא אינה דומה לכל הקופסות שבעולם מפני שהיא של בדולח, אפשר מאותו הבדולח הנמצא בארץ חוילה… ועתיקה היא מאד, אמא אומרת שהיא בת שבעים, וחזקה היא עוד כצור חלמיש. הנה היא כוסי האדומה. על צדה האחת מצויר מגן־דוד של זהב ועל צדה השני כתוב באותיות הסידור: “לשנה הבאה בירושלים”; והאותיות מזהירות בזהבן ומאירות עינים. קנה לי אבי את כוסי זו כשהחילותי ללמוד רש“י, וכשהריצותי לפניו את הרש”י המתחיל: “אוזן ששמעה על הר סיני”, – נשקני על מצחי והבטיחני לקנות לי והבטחני לקנות לי כוס יפה לחג הפסח. ועוד באותו הפסח קיים לי הבטחתו זו. מה יקרה לי כוס זו! וכך בכל כלי וכלי קשור איזה מאורע חשוב ויקר לי. כל כלי מזכירני דבר־מה. כל כלי מדבר אלי. מה אהובים המה לי הכלים של פסח!

עומד לו אחי על הסולם ואני מוריד אליו כלי אחר כלי; בזהירות יתירה הוא מקבל את הכלי מידי, מורידהו מתון־מתון ארצה ומוסר אותו מיד אל יד לאמי. ואני נגש אז אל האשנב הקטן והעגול שביציע ומביט בעדו על עולמו של הקדוש־ברוך־הוא… מה רב האור, ההוד… השמים בהירים־בהירים וכחולים ועמוקים עד אין סוף. צפים עליהם עננים לבנבנים וקלים… רוח רענן משיב נפש נושב בפני, מלטף את עיני… וכל העיירה כולה גלויה עומדת לפני, וכולה היא של גגות… והגגות כל כך סמוכים וקרובים זה לזה… הנה — צועד אני לי בדמיוני מגג אל גג ועובר כך את כל העיירה כולה, – ואין כל קושי בדבר, לו אך נִתנה לי רשות…

ויש להתפלא על אבא ועל כל האנשים הגדולים, — חושב אני בלבי — למה להם ללכת על הארץ והלא יותר נעים ויותר יפה לדלג מגג אל גג? ולהם הלא אין אבא ואין אמא, גם בחדר אינם מתלמדים, — ומי מעכב אותם בדבר? ברשותו של מי תלויים גם הם?

בודאי, — חושב אני – עושה כך אליהו. הלילה כשהוא הולך מבית אל בית בשעה שפותחים את הדלת. ויש חשבון צדק בדבר: סוף־סוף קרובים השמים אל הגגות יותר מאשר אל הארץ, ואליהו ברדתו מן השמים ירד בודאי על הגג ומשם, מן הגג, נכנס הוא אל תוך הבית. מלבד זאת הלא הסברא מחייבת, שהוא, אליהו, עושה כך. בחוצות של העיירה רפש, מי מדמנה… הגגות נקיים, טהורים ומרוחצים. ועל כן אינן ניכרות עקבותיו על הרצפה…

מבאר אני את סברתי זו לאחי וזה ממלא פיו צחוק עלי ועונה ואומר:

— הו, טפש שלי! למה לו לאליהו לטפס על הגגות או לרמוס את טיט החוצות — והכנפים?… הלא מלאך הוא!… מלאך, שוטה קטן שלי!

הנני נכלם מאד… לומד אני רק “לקח טוב” והוא… והוא כבר יודע ארבע מאות דפים גמרא… ארבע מאות… רבונו של עולם, מתי אתחיל גם אני גמרא?

כשנכנס אחי עם הכלים אל הבית עומד אני אצל החלון, מביט בו החוצה ומהרהר, — ורואה אני את עצמי ענק… מין עוג מלך הבשן! וצועד אני מגג אל גג… פסיעה אחת — גג אחד, פסיעה שניה — גג שני. רגע – ואני עומד על גגו של בית־הכנסת ועוד רגע — וכבר מרקד אנכי על גגו הירוק של הברון פיטינהוף, על ארמונו היפה בגן הגדול, — ופתאום ואני מתנועע על גגו הרעוע של פישל המלמד… אולם הלא הגגות עלולים להשבר מתחת רגלי הגדולות והכבדות, רגלי הענק… מוטב תצמחנה לי כנפים, כנפי יונה, והייתי עף… עף לי בכל הארץ מהודו ועד כוש ומשם לארץ ישראל… על קברה של…

הוי, מה לך נרדם?… ערב פסח והוא ישן, מהרהר ומנמנם! — שומע אני את קולו של אחי, — הב עוד כלי, עצל!…


  1. השימוש בלשון נקבה במקור, הערת פב"י.  ↩

  2. במקור “ויחם”, הערת פב"י.  ↩