רְאִיתִיךְ וָאָבִין כַּמָּה דַּק הַתָּג

שֶׁבֵּין טֶרֶם שׁוֹאָה וְעֶרֶב חָג…

נתן אלתרמן, מתוך לֵיל המָצוֹר

 

ילדוּת בלודז'    🔗

נולדתי בלודז' שבפולין, בשמונה במרס, 1923. אבי, יחיאל אליאש קרוטושינסקי, ואמי פריידל (פרידה) לבקוביץ' נישאו שמונה שנים קודם לכן. בחמש השנים הראשונות לנישואיהם אמי לא הצליחה להרות. הרופאים הפולנים קבעו כי עליה לעבור ניתוח והפנו אותה לרופאים בוינה. הורי נסעו לשם, אמי עברה ניתוח (לימים, בגטו, היא סיפרה שהיה זה ניתוח לא קל, אבל כיוון שהיתה אשה צעירה היא התגברה והכול עבר בשלום), ולאחר כשנה נולדה אחותי הבכורה טוֹפּצ’ה. אחריה נולדתי אני, ואחרי נולדו גוּטה וחיה’לה. הדבר כמובן שימח את הסבים משני הצדדים – באותם ימים עקרות היתה חרפה במשפחה.

מצבנו הכלכלי היה טוב. לאבי היה עסק סיטוני למכירת עורות לנעליים, סוליות וגפות, אשר פירנס יפה הן את משפחתנו והן את משפחת אחיו הֶנְיֵיק (חיים), שהיה נשוי אף הוא ואב לשניים. הנייק עסק במכירות ואילו אבי התרכז בניהול והרחבת העסק. חיינו בשכונה יהודית נאה, סטארי רינֶק, בדירה בת שני חדרים גדולים ועוד “חצי” חדר די גדול. במטבח היתה מחיצה ומאחוריה חדר קטן ובו ישנה וְוּאג’ה, המשרתת הפולנייה.

בהיותי בן שלוש נפטר אבי באופן פתאומי. אמי היתה אז בחודש השני להריונה. היא מעולם לא דיברה על סיבת מותו, כנראה כדי לא להכאיב לנו, ובכלל את רגשותיה היא נהגה לשמור לעצמה ורק לעיתים נדירות ראינו אותה בוכה.

אבי, יחיאל קרוטושינסקי ז"ל

הנייק השתדל לנהל את העסק בכוחות עצמו, אך עד מהרה נקלע לקשיים, צבר חובות ונאלץ לסגור. מצבנו הכלכלי הורע, החסכונות התדלדלו וכדי להתקיים אמא התחילה למשכן חפצי ערך שונים. כעבור זמן היא נישאה בשנית, לאדם בשם יצחק קירשנבלט, שהיה כבר אב לבת ובן. מיצחק זה נולד לאמי בן, שְלַמֵק (שלמה), אחי הקטן והאהוב. בנו של יצחק, יחיאל, שרד וחי בארץ בכפר מל"ל.

לאחר כשנתיים נפרדה אמי מיצחק, וסבא לֵייבּוּש, שהתאלמן זה לא כבר, נעתר לבקשתה ולרוב שמחתנו בא להתגורר עמנו. בעקבות הקשיים עברנו לגור בדירה קטנה וזולה יותר בגורני רינק, שכונה יוקרתית פחות שרוב תושביה היו פולנים. בדירה זו לא היה מקום בשביל וואג’ה ואמא נאלצה לפטר אותה, גם בגלל שלא היה כסף לשלם לה. וְוּאג’ה בכתה, לא רצתה להיפרד, אמרה שתעבוד בחינם, אבל אמא לא הסכימה לכך והיא עזבה בדמעות צער. גם אנחנו הצטערנו. וואג’ה באה אלינו מכפר קטן ליד לודז', ולפעמים, כשהיתה נוסעת לבקר את הוריה, היתה לוקחת אותי עימה. הוריה היו איכרים פשוטים אך אנשים טובים, שתמיד שמחו לבואי ופינקו אותי.

הורי, יחיאל ופרידה קרוטושינסקי

אחותו של אבי היתה נשואה ללֵייבּוּש זקס, אף הוא סוחר בעורות וגם הבעלים של כמה דירות להשכרה ברחוב היהודים בלודז'. דוד לייבוש גילה עניין במצבה של אמי וייעץ לה לשכור חנות במרכז מסחרי חדש ויפה, בגורני רינק. הוא המליץ לה שתמכור נעלי בית וקישר בינה לבין יצרני נעליים שהכיר. אמא עשתה כעצתו ושכרה חנות קטנה באותו מקום. פעמיים בשבוע היתה נוסעת העירה לקנות את הנעליים, בחורף בגשם ובכפור ובקיץ בימי החום, היא היתה חוזרת עם הארגזים בעגלה. לבדה היתה פורקת את הסחורה ושבה מאוחר בלילה, בלי תלונה. הפרנסה היתה בדוחק, אך בסך הכול היה לנו טוב. איש לא ידע שאנו יתומים. תמיד היינו לבושים יפה. סבא מילא את מקומו של אבא במסירות רבה וכולנו אהבנו אותו מאוד. היינו משפחה חמה ומלוכדת.

הייתי בן עשר כשעברנו לגוּרְני רינֶק; טופצ’ה היתה בת שתים עשרה ושנינו התחלנו יחד ללמוד בבית הספר העממי שבסביבתנו החדשה. אני למדתי בכיתה הרביעית. גברת אמסטרדם, המחנכת, גרה ברחוב שלנו באחד הבניינים הגבוהים והיוקרתיים שנקראו זוּפִּי. מפעם לפעם היתה מבקשת ממני ללוותה לביתה אחרי השיעורים, ונותנת לי לשאת למענה את מחברות התלמידים שלקחה לבדיקה. עשיתי זאת בשמחה והייתי גאה שבחרה בי לעזור לה. לא אחת היא היתה מזמינה אותי להישאר, מכבדת אותי בעוגיות ומנגנת לכבודי על הפסנתר.

המקהלה ע"ש בני ציון בלודז' בהנהגתו של המנצח והקומפוזיטור מר לווּטין, 1934. אני בשורה התחתונה באמצע

הייתי מאושר בבית הספר הזה, חשתי שכולם מקבלים אותי בלבביות. המורה לזמרה בבית הספר, לא יהודי, הבחין שאני שר יפה. הוא היה קורא לי ביידיש “זינגר” (זמר): “זינגר, בוא הנה,” וכשהיה ניגש אליו תלמיד אחר ששמו זינגר, הוא היה אומר לו, “לא אתה, קרוטושינסקי,” ולוקח אותי לשיר בכיתות אחרות.

אהבתי מאוד לשיר, וכבר מגיל צעיר שרתי בבית הכנסת, לפעמים גם סולו. בני כיתתי היו מגיעים במיוחד לבית הכנסת “לשמוע את שַיֵיק,” וגם אמא היתה באה, לרוב בחגים. החזן ושאר הגברים המתפללים הבינו שאני יתום, שכן הגעתי ללא אב. הנשים לא ידעו. לא כולן הכירו אותנו. הן היו מתמוגגות ושואלות, “מי זה הילד ששר כל כך יפה? מי היא אימו?” ואמא היתה מוחה דמעה ולא אומרת דבר.

בבית הכנסת שר איתי בחור בשם דוד ליגוֹרסקי, חברי לכיתה. הוא היה בן למשפחת קצבים ידועה בגורני רינק, ואביו היה הגבאי בבית הכנסת. היו לו עוד שלושה אחים ואחות. פעם אמר לי דוד, “תשמע שַיֵיק, אמי מזמינה אותך לבוא אלינו לצ’ולנט אחרי התפילה.” קיבלתי את הסכמתה של אמי והלכתי אליהם.

לעולם לא אשכח אותו ביקור. אומנם גם בביתנו אמי הדליקה נרות שבת בפמוטות גבוהים ויפים, וסבא קידש ובירך את הילדים, אבל מה שראיתי אצלם לא הכרתי בביתי. כאשר דוד ואני הגענו מבית הכנסת, הבית היה מלא המולה – אחיו הגדולים הרעישו עולמות כדרכם של נערים שמחים, ואילו גברת ליגורסקי והאחות פייגה’לה טרחו במטבח על הארוחה. משנכנס האב השתתקו כולם בבת אחת, נאספו סביבו והקשיבו בכבוד רב לקידוש. אחר כך התיישבנו לשולחן והאם והבת הגישו את האוכל. השקט נשמר גם במהלך הארוחה וכולם אכלו לפי מיטב כללי הנימוס והכול מתוך כבוד גדול לאב. התרשמתי מאוד.

בשנת 1935 מת המרשל יוֹזף פּילסוּדְסקי, ראש הדיקטטורה הצבאית אשר שלטה בפולין. היה אֶבל גדול. גם היהודים התאבלו עליו, שכן הוא פעל רבות בעניין שוויון זכויות למענם. בבית הספר המורה רשם על הלוח שיר לזכרו של המרשל. כשלימד את המנגינה והבחין שאני קלטתי אותה מייד, הוא מסר לי את שרביט הניצוח על מקהלת הכיתה ואני הייתי מאושר.

קבר אבי בבית הקברות בלודז'

מכל בני כיתתי בלודז' לא נותר איש בחיים זולת הֶלה הלמר. הלה היתה תלמידה טובה, נערה אינטליגנטית, בלונדינית ויפה. היא היתה בת למשפחה מכובדת ואמידה בת שש נפשות. כולם ניספו בשואה. זמן קצר לפני המלחמה בא ללודז' בחור מארץ ישראל, שידכו אותו להלה והשניים התארסו. הבחור חזר לפלשתינה להתכונן לחתונה, והמלחמה פרצה. הלה עברה בשלום את התקופה בגטו ובמחנות הריכוז. באחד הימים לאחר שהמלחמה כבר הסתיימה, הופיע אצלה חייל, לבוש במדי הצבא הבריטי ונוהג במכונית לנדרובר. זה היה הארוס שלה! הוא סיפר שראה לילה אחד כוכב נופל ומייד ביקש – שהלה תחיה. בתום המלחמה הוא עבר ממחנה למחנה, חקר ובדק, עד שמצא אותה במחנה העקורים באיטליה. הם נישאו ועלו ארצה. היום היא חיה בנתניה ואנו שומרים על קשר.

שנה בסְטַרוֹגרַד    🔗

כשהייתי בן שתים עשרה נשלחתי לבלות את חופשת הקיץ בבית דודַי בעיירה סטרוֹגרד. דודתי פסיה, אחות אמי, ובעלה חזקל, עם ארבעת ילדיהם גרו בדירה גדולה ומרווחת. שני בנים ושתי בנות היו להם וגם משרתת פולנייה שהתגוררה בביתם. הבן הבכור הֶשֶׁק (צבי), היה בן גילה של אחותי טופצ’ה, והבן השני בַּרטֶק (נתן), היה בגילי. גם דוֹד חזקל ניהל עסק משגשג למכירת עורות ונעליים. היו באים לקנות אצלו מכל האזור – יהודים, פולנים ופולקסדויטש (פולנים ממוצא גרמני).

סטרוגרד היתה עיירה יפהפייה, נקייה, והיו בה הרבה גינות קטנות ופארקים ירוקים. מעט מאוד יהודים חיו בה, בסך הכול שתים עשרה משפחות. יהודי אחד, ממוצא גרמני, גר בדירה צמודה לבית הכנסת ושימש בתפקיד משולש – החזן, המוהל והשוחט. היה גם בית קברות יהודי עתיק ועל המצבות היו חרוטות כתובות גם בשפה הגרמנית. בית הכנסת בסטרוגרד היה גבוה ומפואר, מקושט בפיתוחים יפהפיים, אך רק לעיתים רחוקות התמלא במתפללים. ברטק, הֶשֶׁק ואני היינו מבקשים לפעמים מאותו יהודי גרמני שיפתח למעננו את בית הכנסת. אהבנו לשיר שם כי האקוסטיקה היתה נפלאה. דברים כאלה שימחו אותי. הייתי ברקיע השביעי.

אמי היקרה, פרידה קרוטושינסקי ז"ל. נפטרה בגטו לודז', 1943

חופשת הקיץ תמה, אך כיוון שהמצב בבית לא השתפר, אמי והדודה פסיה החליטו (במכתבים שהחליפו ביניהן) שאשאר בסטרוגרד למשך השנה הקרובה. הסכמתי. כאן יכולתי לחיות יפה וליהנות.

שנת הלימודים נפתחה ואני הלכתי לבית הספר ביחד עם נתן. למדנו באותה כיתה, אפילו ישבנו זה ליד זה. היינו כמו אחים, היהודים היחידים בכיתה השישית. נתן היה בחור חזק, בלונדיני וכחול עיניים. איש לא העז להתגרות בו וגם לא בי, בזכותו. בבית הספר הכול התנהל כשורה – יחסם של המורים היה הוגן ולא זכורים לי גילויי אנטישמיות מיוחדים. את התפילות הנוצריות למדתי במהירות, דבר שהביא לי תועלת רבה מאוחר יותר, אך בשלב די מוקדם המחנך פטר את נתן ואותי משיעורי הדת ואנחנו היינו יוצאים לחצר ומשחקים בכדורגל.

המחנך, ששימש גם כמורה לזמרה, גילה עד מהרה את כשרון השירה שלי והתחיל לקחת אותי לכיתות הגבוהות, לשיר בפני התלמידים. הייתי עומד מתחת לצלב, שר באוזניהם שירים שלא הכירו (מבית הספר בגורני רינק), וקולי מהדהד בחלל הכיתה. הם האזינו לי בשקט מוחלט.

פעם יצאנו מטעם בית הספר לגְדינְיה. הגענו לאיזו שכונה במפרץ שנקראה הֶל. המחנך סידר שאשיר שם ברדיו. לא הייתי מודע לכך שזהו שידור חי ופשוט עמדתי שם מוקף במיקרופונים ושרתי את השיר האהוב עלי – סורנטו. כאשר חזרתי ללודז' סיפרו לי אנשים (למי שכבר היה רדיו) ששמעו אותי וכי שרתי יפה. כמובן שהייתי מרוצה. כמעט אצל כל חברי היה פסנתר ורובם ידעו לנגן ולשיר. גם אצל הדודה היה כך – הֶשֶׁק ניגן בפסנתר ובכינור ואני הייתי שר יחד איתם ומרגיש בן בית לכל דבר.

בימי א', בשעת בוקר מוקדמת, היינו יוצאים לטיולי אופניים בסביבה. היינו חבורה עליזה וצוהלת של בנים ובנות יהודים. קראנו לטיולים האלה מַיוּבְקי. היינו רוכבים דרך היער לעיר הסמוכה, מרחק של 30 ק"מ מסטרוגרד, קוטפים פירות בדרך, עוצרים למנוחה, אוכלים, שרים. ימים מאושרים.

החנות של הדוד היתה בכיכר הראשית בעיר, ממנה יצא כביש שהוביל לגרמניה, לקניסברג. באותו אזור התגוררו פולקסדויטש רבים אשר נהגו לבקר מדי פעם בגרמניה ולצורך כך היו חייבים לעבור בכיכר הראשית. ברטק ואני היינו אורבים להם שם. תמיד היו כאלה שלא ידעו את הדרך וביקשו עזרה. אלה היו עוצרים לידנו ושואלים לכיוון, ואנו היינו נעמדים בזריזות על המדרגה שליד דלת הנהג ומכוונים אותם באצבע מושטת. בתמורה היינו מקבלים זלוטי או שניים ומייד מסתערים על הקונדיטוריה שמעל חנותו של הדוד וקונים בכסף סנוֹקים, עוגות שמרים נפלאות. יכולתי לטרוף שמונה או תשע עוגות כאלה בזו אחר זו, ולא נודע כי באו אל קרבי.

לפעמים תקפו אותי געגועים הביתה, אבל ילד בוכה קצת ונרגע. לקראת סוף שנת הלימודים כבר לא יכולתי לעמוד עוד בגעגועים. היה לי טוב אצל הדודים, אבל רציתי הביתה. הדודה תיאמה עם אמי, ובאחד הימים נפרדתי מכולם וחזרתי למשפחתי. לפני שיצאתי לדרך נתנו לי הדודים ביד 250 זלוטי, סכום נכבד למדי, שהיה מיועד לאמא.

 

בחזרה הביתה    🔗

שמחתי לחזור ולהיות שוב עם אמי, אחיותי ואחי. רק דבר אחד העיב על שמחתי – סבי האהוב כבר לא היה בין החיים כשחזרתי. באחד הימים, עוד בהיותי בסטרוגרד, הוא יצא לטייל ברחוב, חש ברע, נכנס לחנות כובעים של גברת בידרמן, יהודייה, התיישב על כיסא ומת. הוא היה כבן שבעים. סיפרו לי כי להלוויה בא אחיה של אמי, אהרון לבקוביץ', ושניהם בכו בכי מר זו בזרועותיו של זה.

חזרתי לבית הספר, לכיתה השביעית, והחיים חזרו למסלולם.

זליג ליגורסקי, אחיו של דוד חברי, פתח אטליז חדש ומצוחצח ברחוב שלנו, לא הרחק מביתנו. הוא ואשתו מכרו בו בשר לא כשר לגויים, אך הם בעצמם כמובן שלא אכלו ממנו. בביתנו בשר היה מצרך נדיר אבל אמא לא העזה לקנות באטליז של ליגורסקי, אף שהיתה יכולה לקבל אצלו הנחה משמעותית. לו היתה מציבה שם רגל, כל השכונה היתה מרננת אחריה.

זליג זה היה תופס אותי מדי פעם, דוחף זלוטי או שניים לכיסי ואומר, “לך לקולנוע יחד עם דוד,” או – “קנה לך עוגה.” היהודי הזה חי היום בארצות הברית והוא בעל נכסים, עשיר מופלג. לפני זמן מה בתו הוזמנה לבוא ארצה לחגיגת בת מצווה של ידידים וזליג בא איתה. “אני רוצה לבקר את שייק,” אמר.

אשתי אירקה ואני אירחנו אותו בביתנו והיינו מלאי התפעלות: בן תשעים ואחת ומוחו צלול לחלוטין, זוכר הכול, מלא אהבה אלי. כשנפרד לשלום דחף לכיסי – כמו פעם – מאה דולר. לא רציתי. הוא התעקש, דחף בכוח. היתה מין חצי היאבקות בינינו. בסוף הוא ניצח.

בחצר ביתנו עמד צריף שקוע באדמה. גרה שם משפחה ענייה – הורים ושמונה ילדים. אחת הבנות, אלקה, למדה בכיתתי. מעולם לא הביאה אוכל לבית הספר. לא היה. האבא היה חייט אבל לא הצליח לפרנס את משפחתו. אמי עזרה להם ככל שיכלה. מצבנו היה רק מעט טוב משלהם אבל על כך איש לא ידע.

אירקה, אמה ושני אחיה לפני המלחמה

סמואל פינקל היה עוד חבר מבית הספר. ג’ינג’י פיקח כשד, שלא ידע מלה ביידיש, רק פולנית. הוא היה ראשון התלמידים בכיתה. ישבנו יחד, התיידדנו והתחלנו לבקר זה בביתו של זה. בתחילה הוא לא הבחין כלל שאין לי אבא. אני לא סיפרתי לו. אביו היה ד“ר למתמטיקה ולפרנסתו הוא עבד בבית חרושת גדול לייצור בדים, וִידֶבסְקה מניפקטוּרה, שהיה שייך ליהודי אחר בשם אוסקר קוּן. ד”ר פינקל היה אחד המנהלים הבכירים ותחתיו עבדו כארבעת אלפים עובדים.

מול בית החרושת היו וילות דו משפחתיות של מנהלי המפעל. באחת הווילות הללו התגוררה משפחת פינקל. בכניסה לביתם עמד שוער שהיה עוצר כל מי שניסה להיכנס ללא אישור. בביקורי הראשון בביתם הייתי מלא התפעלות – הכול היה זר ומוזר בשבילי. את הדלת פתחה משרתת בשביס ובסינר לבנים, שהובילה אותנו לאמו של סמואל. סמואל נשק על לחייה ואני נשקתי לגב כף ידה, כפי שראיתיו נוהג עם אמי. הוא הציג אותי בפני הוריו ובפני אחותו רנה, שהיתה מבוגרת ממנו בשנתיים וכבר למדה בגימנסיה. נטלנו ידיים והתיישבנו לאכול. אף שהיה זה יום חול, השולחן היה ערוך כמו לסעודת חג – מפה צחורה, מערכת כלים יפה, מפית בד אישית, צחורה ומעומלנת. המשרתת הגישה ואביו ואמו של סמואל ניהלו שיחה מנומסת. הם שאלו אותנו על בית הספר ועל הלימודים והשרו אווירה רגועה ונעימה סביב השולחן. בתום הארוחה פנינו אל חדרו של סמואל. אני זוכר שהיו שם רדיו קטן, פטיפון וכינור, ובחדרה של רנה עמד פסנתר כנף לבן. השניים ניגנו ואני שרתי וכולנו נהנינו מאוד.

סיימתי את לימודי בבית הספר העממי בציונים טובים למדי. טופצ’ה בת השש עשרה כבר עבדה לפרנסת המשפחה בבית החרושת לטקסטיל של האחים פייטלוביץ'. היא למדה לעשות תיקונים אמנותיים בבגדים שיצאו פגומים מפס הייצור. שכרה היה שלושים זלוטי לשבוע, סכום נאה אך לא היה בו די. משהתחילה טופצ’ה לעבוד, אמא סגרה את החנות והקדישה את זמנה לבית ולילדים.

אמא השתוקקה שאמשיך ללמוד בגימנסיה, אך אני הבנתי כי מצבנו הכלכלי לא מאפשר זאת. טופצ’ה לבדה לא היתה יכולה לפרנס את כולנו. אמרתי לאמי כי במקום לימודים בגימנסיה מוטב שאלמד להיות אומן (מייסטר) אריגה. מקצוע מכובד לכל הדעות. תפקידו של המייסטר לפקח על מכונות האריגה, לדאוג לתחזוקה שלהן ולתיקון התקלות. עבודת האריגה עצמה התבצעה בידי לא יהודים. עד לאותו זמן יהודים הועסקו אך רק בתפקידי ניהול ואפילו בבתי חרושת בבעלות יהודית נמנע מהם לעסוק בעבודות ייצור. אבל הזמנים השתנו ועתה גם יהודים היו יכולים להשיג עבודה בייצור, ובין השאר גם כאומני אריגה.

אמא נתנה לסמואל מכתב עבור אביו, ובו היא ביקשה להיפגש איתו. סמואל חזר כעבור שבוע עם תשובה חיובית ותאריך. אמא הוזמנה לארוחה בביתם והסבירה להם את מצבנו. ד"ר פינקל הצטער לשמוע שאני יתום, הוא לא ידע זאת עד שאמי סיפרה לו. הוא הצטער גם לשמוע שלא אוכל להמשיך בלימודים בגימנסיה, והוא הבטיח לעשות עבורי כמיטב יכולתו. אמא סיפרה שהיא עזבה את ביתם בהרגשה טובה.

כשבוע לאחר אותה פגישה בא סמואל לביתי ובידו מכתב מאביו, מכתב והוראה על פה: ביום שני הקרוב עלי להתייצב בוִידֶבּסְקָה מניפקטורה לפני מר מייבסקי, האחראי על הצבת העובדים במפעל, ולמסור לו את המכתב.

משמעות הדבר היתה שהתקבלתי לעבודה בבית החרושת הגדול! הייתי נרגש מאוד – הנה אני, ילדון בן ארבע עשרה, עומד לעבוד בוִידֶבּסְקָה מניפקטוּרה! כל אותו לילה לא עצמתי עין ומוחי היה טרוד בדבר אחד בלבד – האם אצליח בעבודתי במפעל הענקי הזה?

אמא ואני התלבטנו מה אלבש. לבסוף הכרענו לטובת חליפה בהירה בעלת שורת כפתורים כפולה. הלבוש היה מוגזם, והעידו על כך המבטים שליוו אותי כל אותו יום. תחילה התייצבתי במשרדו של מר מייבסקי, שהיה סמוך לכניסה למפעל. הלה ביקש ממני את תעודת הגמר של בית הספר העממי ותעודת לידה, ושלח אותי לבדיקה אצל רופא כללי ורופא עיניים. המרפאות שלהם היו בתוך בית החרושת. תוצאות הבדיקות היו משביעות רצון ומייבסקי רשם את כל הפרטים הנחוצים בכתב יד מעוצב למופת, למרות שחסרה לו אצבע אחת בידו הימנית. כעת לא היה דבר שיעכב בעדי. התבקשתי ללכת למחלקת האריגה.

בדרכי ממשרדו של מייבסקי למחלקת האריגה, מרחק שבע מאות מטרים משם, פגשתי בחור יהודי בשם לויטין, שהיה קצין כבאי אש. אביו, ד"ר לויטין, ניצח על המקהלה שבה שרתי ועמה הופעתי לקראת סוף לימודי. לימים נודע לי שאחותו של לויטין היתה בקשרים הדוקים עם מקס קון, בנו של בעל בית החרושת, וכך כנראה סידרה לו את העבודה המיוחסת. לויטין הופתע לראותני והתפלא לשמוע שאני עומד לעבוד במחלקת האריגה. כאמור, זה עדיין היה דבר יוצא דופן. פטפטנו מעט ואני המשכתי בדרכי.

מחלקת האריגה השתרעה על פני מספר אולמות ענקיים, הומים פועלים ורעש מכונות מהמם. שעה ארוכה הסתובבתי עד שמצאתי את המייסטר שולץ הנכבד בעוד כולם נועצים בי מבטים מופתעים – ילדון נבוך וצנום, ללא ספק יהודי, לבוש בחליפה חגיגית מדי. שולץ ישב במשרד שקירותיו זכוכית, לבוש באוברול כחול. הצגתי את עצמי והוא מדד אותי מלמעלה למטה ואחר כך הסביר לי בנימוס מה עלי לעשות: לקחת עגלה ריקה מאולם אחד, לגרור אותה לאולם שני ולמלאה בגלילים של חוטי אריגה, ואז לחזור אל האולם “שלנו” ולהכניס את הגלילים למכונות. למדתי את העבודה במהירות, ובזריזות רבה התחלתי לחלוף עם העגלה בין האולמות. הבחורות שעבדו באולם שבו קיבלתי את הגלילים, התבדחו תחילה על חשבוני, אבל הן לא התכוונו לרעה ובסופו של דבר כולם התרגלו לנוכחותי והתייחסו אלי כאחד משלהם.

כך עבדתי יום יום במשך שנתיים, משעה חמש בבוקר ועד אחת בצהריים. אמא היתה מעירה אותי כבר בארבע לפנות בוקר כדי שאספיק להתרחץ, להתלבש ולשתות משהו. היא היתה מכינה לי כריכים טעימים עם נקניק ואני הייתי יוצא לתחנת החשמלית (טראם) כשבחוץ עדיין חושך. נסעתי בשתי חשמליות, מספר 11 ומספר 10. בשובי מהעבודה הייתי מספר לה בפרוטרוט איך היה ומה עשיתי, לפי בקשתה. זכור לי היטב היום שבו הבאתי הביתה את משכורתי הראשונה. שמתי על השולחן את התלוש יחד עם עשרים הזלוטי, ואמא חיבקה ונישקה אותי ללא אומר. בעיניה עלו דמעות.

לאחר מספר חודשים קרא לי מר מייבסקי והודיע לי כי עלי להתחיל בלימודי ערב, כתנאי להכשרתי כמייסטר. היה בית ספר ערב בשכונתנו, ואליו הופניתי. לא נדרש תשלום. רוב התלמידים היו גויים – פולנים ופולקסדויטש. בכיתתי היינו בסך הכול שלושה יהודים – אני ועוד שני אחים תאומים. שניהם היו התלמידים הטובים בכיתה. בבית ספר זה למדנו שלוש ארבע פעמים בשבוע. כשהיו מביאים לנו לארוחת ערב כריכים עם נקניק חזיר וחלב לשתייה, כולם היו אוכלים ושותים, זולת שלושתנו.

פעם אחת השמיע אחד התלמידים הערה אנטישמית, ואחד התאומים העיר בקול רם ובפולנית רהוטה: “אני מקווה שהאנרכיה לא תשלוט פה.” המורה הבין והיסה את התלמיד הבוטה. לבד מאפיזודה זו היחס אלינו היה טוב. לא היתה אנטישמיות. למעשה, עד פרוץ המלחמה לא זכור לי שנתקלתי ביחס עוין על רקע היותי יהודי.

בנוסף ללימודים היינו חייבים להשתתף בפה.וו. (P.V), מעין אימונים קדם צבאיים, בדומה לגדנ"ע בארץ. התאמנו בתרגילי סדר ולמדנו לירות ברובים. בפה.וו. פגשתי את אפרים אורייביץ', בחור יהודי שעבד גם הוא כמתלמד בבית החרושת. אפרים דיבר איתי אך ורק ביידיש. פעם, בשעת אימון, קראתי לו “פרנק” כדי שהפולנים מסביב לא יקלטו את שמו היהודי. לאחר מכן הוא המתין לי בחוץ – זה היה ערב חורפי מושלג וקפוא – ואמר לי: “סבק, מַיין נומֶן אִיז אפרים. אָזוי הוֹט מיר מַיין טַטֶה אַ נוּמן גייבֵּן, אוּן אַזוֹי אִיך דִי זוֹלְסְט מִיר רוּפן.” (סבק, שמי אפרים. כך קרא לי אבי, ורק כך ברצוני שתקרא לי.)

אפרים היה ציוני גאה, תמיד החזיק בכיס הז’קט את העיתון ביידיש “דה היינטיגע נייס” (ידיעות היום). היתה לו משפחה גדולה בבריסק, אבל בלודז' הוא היה לגמרי לבד. הזמנתי אותו לביתי ואמי קיבלה אותו בשמחה. הוא הזמין אותנו לבקרו בבריסק בחופשת הקיץ כדי שנבלה איתם ונכיר את משפחתו וחבריו. הדבר לא יצא אל הפועל בגלל המלחמה.

בבית החרושת היתה תזמורת. ד"ר פינקל המליץ עלי בפני המנצח, שהיה מבאי ביתו והוא אכן קיבל אותי. כיוון שלא ידעתי לנגן על כלי כלשהו, נתנו לי תוף. עד היום אני זוכר את כל המארשים שניגַנו שם.

ב 27 בספטמבר, 1939, הצבא הגרמני שטף את פולין וכבש אותה במלחמת בזק (בְּליצְקְריג). הקריירה שלי כשוליית אומן אריגה הסתיימה.

 

הגרמנים נכנסים ללודז'    🔗

ניצנים ראשונים שבישרו את המלחמה הקרבה הופיעו אצלנו בדמותם של אותם יהודים פולנים שהתאזרחו בשעתו בגרמניה וכעת גורשו בידי הגרמנים בחזרה למולדתם. גם משפחות בהן רק אחד ההורים היה אזרח פולין לשעבר, הוחזרו ביחד עם כל בני משפחתם לפולין, בתואנה כי לא היו באמת אזרחי גרמניה. ילדי המשפחות הללו היו שונים מאיתנו. הם דיברו גרמנית, היו מנומסים מאוד, לבושים בקפידה וכבר מגיל צעיר חבשו לראשם כובע עם נוצה.

התיידדתי עם בן למשפחה כזו, מנפרד שטרן שמו. ביום שהגרמנים צעדו לתוך לודז', ללא שום התנגדות מצד הצבא הפולני, עמדנו שנינו יחד עם אחותו פאולה בצפון העיר וצפינו בהם. מנפרד התלהב: “תראה, הנה הגרמנים!” הוא אמר בגאווה. למען האמת, גם בעיני הם נראו יפים, מרשימים, כשצעדו בסך בסדר מופתי. איכשהו, המראות שחלפו לנגד עינינו לא התקשרו אצלי ל“מלחמה”. למעשה ידענו עליהם מעט מאוד. ידענו שהיטלר מדבר נגד היהודים ושמענו על ליל הבדולח, לא הרבה יותר מזה. כמובן שלא יכולנו אפילו לנחש מה מצפה לנו, לא אני ולא מנפרד ואחותו הצוהלים. הייתי בן שש עשרה כשהמלחמה פרצה.

תוך זמן קצר התחיל מחסור במזון. כדי להשיג כיכר לחם היה צריך לעמוד בתור במשך שעות. למרות שהיתה לי אחות מבוגרת ממני, הרגשתי כראש המשפחה. הייתי קם בשעה ארבע חמש לפנות בוקר והולך לתפוס מקום. זכורה לי פעם כזו, עמדתי כבר שעתיים בתור, לפני היו רק חמישה והייתי מאושר שהנה, תכף אקבל את הלחם. פתאום ניגש אלי בחור מגודל, פולקסדויטש, משך אותי מהתור, בעט בי. “יהודי מלוכלך, תסתלק מפה.” חזרתי הביתה בלי לחם.

היו ימים שמלבד לחם לא הצלחתי להשיג שום דבר אחר לאכול. היינו רעבים.

מדי פעם הלכתי לבקר את הפינקלים. בית החרושת שבת מעבודה והם הסתגרו בביתם. הייתי נכנס אליהם דרך פירצה בגדר. הם לא ידעו איך להשיג אוכל ומצרכים, היו נותנים לי כסף ואני השגתי עבורם בשוק השחור. גברת פינקל היתה מחבקת אותי, בוכה, ומודה לי במילים נרגשות.

דודתי פסיה באה מסטרוגרד עם ארבעת ילדיה. בדיוק התפנתה דירת חדר בבית הדירות שלנו וחמישתם הצטופפו בו. בעלה נשאר מאחור לחסל את עסקיו, וסופו שחיסלו אותו. וכך זה קרה: עוד לפני פלישת הגרמנים היו נכנסים אל חנותו מדי פעם פולקסדויטש בריונים ותובעים דמי חסות. הדוד היה נותן להם זלוטי. זה לא הספיק. הם דרשו עוד. הדוד היה נותן עוד זלוטי והם היו רצים לבית המרזח להוציא את הכסף על משקה חריף. הדודה לא היתה נותנת. “הראוס!” (החוצה) היתה צועקת ומגרשת אותם. משנכנסו הגרמנים, הפולקסדויטש נהפכו למלכים. הגרמנים חילקו להם תפקידים וסמכויות וגם רכוש גזול. יום אחד כל הסחורה בחנותו של דודי הוחרמה, ואותם פולקסויטש שסחטו אותו בעבר, תלו כרזה על גופו ועליה כתוב: “היהודי הזה הציע מאה אלף מרק עבור ראשו של היטלר”. הם קשרו אותו בחבל ומשכוהו אחריהם על פני הכיכר, ואחר כך הכריחו אותו לחפור בור, ירו בו, והטילוהו פנימה.

אבל כל זה קרה מאוחר יותר.

הדודה הביאה עימה סכום כסף גדול, רובו בשטרות של חמש מאות זלוטי, וגם הרבה קופסאות סרדינים, אותם חלקה איתנו. לא עבר זמן רב והגרמנים ביטלו את השטרות של חמש מאות זלוטי. אני זוכר את דודתי בוכה בכי מר. היא נותרה ללא כסף.

כבר בתחילת הכיבוש, באו לביתנו חייל גרמני ואחד השכנים – פולקסדויטש ושמו שטרייבל. שטרייבל זה היה אדם אדיב. בכל בוקר היינו מברכים אותו לשלום ברחוב והוא היה מחזיר ברכה בחביבות. עכשיו הגרמנים העבירו לרשותו את כל הבניין שלנו. “מעתה ואילך את משלמת לו, פראו קרוטושינסקי,” אמר איש האס.אס., וכשאמא אמרה כי שילמה כבר מראש למספר חודשים, הוא השיב בתוקף – “לא משנה, החל מהחודש הבא את משלמת להר שטרייבל שוב עבור שלושת החודשים הבאים.”

המצב נעשה קשה מאוד. כל יום הייתי הולך לעמוד בתור ללחם, לפעמים עם הֶשֶׁק, הבן של הדודה, שנראה כמו שייגעץ (גוי). יום אחד השאיר הֶשֶׁק את המשפחה וברח לצד הרוסי. אני לא חשבתי לברוח. ואיך יכולתי? לעזוב את אמי ואחי כלל לא עלה בדעתי. היו שמועות על רבים שברחו לוורשה ומשם לצד הרוסי, אבל לעשות זאת עם כל המשפחה היה בעיני בלתי אפשרי. אמא נראתה לי מבוגרת, טופצ’ה היתה ילדונת תמימה כזאת, והאחרים היו קטנטנים.

לאחר שהֶשֶׁק ברח לצד הרוסי, הדודה פסיה לקחה את שלושת ילדיה ועברה לגור אצל קרובי משפחה בעיירה קטנה בשם פּוּאַבְּנוּ.

הגרמנים הטילו עוצר. מדי יום, מן השעה חמש אחר הצהריים ואילך, אסור היה להסתובב ברחובות. מי שנתפס בחוץ – נורה. במשך היום היו דופקים בדלת, חייל גרמני או פולקסדויטש, ומוציאים אנשים לעבודה. לא כל יום. כך הוציאו אותי לנקות ביוב בבתי גרמנים, אותי ועוד רבים אחרים. הלכנו כמו עדר מבוהל, לא התנגדנו. הם היו תוקעים בעיטה פה, בעיטה שם. פעם הוציאו את טופצ’ה לעבוד בתחנת משטרה והיא חזרה בהלם. נתנו לה סמרטוט וציוו עליה לנקות את המשרדים. אחרי כמה שעות היא פנתה אל הגרמני וביקשה סמרטוט אחר. הוא אמר לה: “תורידי את התחתונים שלך ותשתמשי בהם!” איני יודע מה בדיוק קרה שם, אבל היא חזרה הביתה בבכי מר.

באחד הימים דפקו בדלת. בפתח עמדו חייל גרמני ושוטר פולני. “יהודי מחורבן, צא החוצה!” יצאתי. בחוץ כבר עמדו הרבה יהודים, נכנסתי והסתדרתי בשורה. ממול, מעבר לגדר, עמדה פולנייה, צועקת ומגדפת: “הגיע הזמן שלכם. הם כבר יטפלו בכם!” ואני ככה חושב לעצמי – מה את כל כך מאושרת? כבשו לך את פולין, המון קורבנות נפלו.

כניסת הצבא הגרמני, 8 בספטמבר 1939

הלכנו בערך ארבעה חמישה קילומטרים. מישהו נתן את הקצב בקול חלש, “אחת שתיים שלוש ארבע, ימינה, שמאלה,” ואחד הגרמנים צעק עליו – “יותר חזק, חזיר יהודי.” התפלאתי, מי היהודי שנותן את הקצב? אמרו לי שזה הרבי מפַּבְּיַאנִיצֶה, שמו היה מוכּר לי. הוא בא ללודז' מהעיירה הקטנה פַּבְּיַאנִיצֶה בימים שעוד גרנו בסטארי רינק. פעם לקחו אותי אליו והוא הניח את ידו על ראשי ובירך אותי. הייתי ילד קטן וכל מה שזכרתי מאותו מעמד היתה דמותו המרשימה – איש גבוה ויפה, ולו זקן לבן ורך כמשי.

הגענו לבית ספר בשכונה אחרת. חילקו אותנו לקבוצות והכניסו אותנו פנימה. על הקבוצה שלי ציוו לאסוף ספסלים בקומה העליונה ולהורידם לחצר. מישהו צילם את המחזה: האס.אס. והפולנים עומדים בשתי שורות ומכים אותנו להנאתם.

ככה עבדנו במשך שעתיים או יותר. פתאום נפל יהודי והספסל עליו. עוד אני ניגש לעזור לו, והנה אני רואה כי זה הרבי מפַּבְּיַאנִיצֶה. התקרב אלינו אס.אס. ואמר, “תעזוב!” והכניס לי אגרוף בעין ובאף. מאז אפי שבור. ירד הרבה דם כמובן והאף התנפח. הגרמני צעק: “תחזור לעבודה שלך!” חזרתי. הייתי מאוד מבוהל. לקראת הערב כבר התחיל לרדת גשם. סידרו אותנו במעגל, מסביבנו פולנים שתויים, מעבירים ביניהם בקבוק, צוחקים מרוב שמחה ואושר.

אותו אס.אס. שהיכה אותי ציווה על הרבי ועלי לצאת מהמעגל. הוא דחף את הרבי והפילו על ברכיו ולי הוא נתן מספריים גדולים, חלודים. “תחתוך לו את הזקן וגם את הפיאות!” איך אספר זאת. זה היה נורא. ידי רעדה כל כך. לא ידעתי מה אעשה, איך אנהג, ואיפה אלוהים. והרבי אומר לי בשקט: “שְׁנַייד, שְׁנַייד מַיין קִינְד.” (תגזור, תגזור בני).

את הדרך הביתה עשיתי בריצה, פן אאחר את שעת העוצר. כל הדרך בכיתי. לא יכולתי להירגע ממה שעשיתי לרבי. כשהגעתי הביתה עם העין הנפוחה והדם הקרוש, אמא צעקה ואחי הקטנים פרצו בבכי. אצלי הדמעות כבר יבשו. לא יכולתי לספר להם כלום. ובלילה, במיטה, התמונה של הרבי כורע על ברכיו לפני לא נתנה לי מנוח.

ערב אחד – דפיקות בדלת. נבהלנו. מי זה יכול להיות? הרי זו שעת עוצר. מעבר לדלת אמר מישהו: “תפתחו, זה אני, הֶנְיֵק יעקובוביץ.” הניק היה בן השכנים, בחור גבוה ובהיר, נראה גוי גמור. טופצ’ה למדה אצלו שיעורים פרטיים וכפי הנראה נרקם ביניהם רומן. לא ידענו על כך. הוא כבר ברח אל האזור שבשליטת הרוסים, וכעת חזר לקחת אותה. הוא היה קומוניסט. תפסו אותו פעם מחלק כרוזי תעמולה ברחוב ואסרו אותו. כשהשתחרר, הראה לי יומן שכתב במהלך שהותו בכלא, בכתב יד יפה ובדיו ירוקה.

היה צורך לקבל החלטה מהירה. אמא, שהתרשמה מאוד מן המעמד, שאלה את אחותי אם תלך איתו. לטופצ’ה טרם מלאו שמונה עשרה. היא ענתה הן. די היה לה במה שכבר עברה. מייד אספנו קומץ יהודים והעמדנו חופה. שתינו יין מתוצרת עצמית וניסינו לחגוג כמידת האפשר. כעבור ימים ספורים הם יצאו לדרך.

במשך שלוש שנים לא שמענו מהם דבר. ב 1942 נודע לנו שהם הגיעו לבריסק והתארחו בבית משפחתו של חברי אפרים אורייביץ. משם המשיכו בדרכם וחצו את הגבול לאזור הרוסי. אפרים עצמו נרצח מאוחר יותר על ידי אוקראינים. הזוג הגיע לרוסיה, ושם נלקח גיסי לחזית הרוסית. טופצ’ה, שהרתה בינתיים וילדה, נשארה בודדה. היא הסתובבה עם תינוקה בין הבתים, יחפה, וביקשה עזרה. בעלת מאפייה רחומה נעתרה והכניסה אותה לביתה. מאז השתפר מצבה. היא עבדה במאפייה תמורת אוכל ומקום לינה, לה ולבנה. בסופו של דבר גיסי חזר מן החזית, והם שבו לחיות יחד. מאוחר יותר היגרו לארצות הברית, שם היא חיה עד היום.

 

החיים בגטו    🔗

יום אחד הוציאו אותנו מהבית, אסרו עלינו לקחת דבר וגרשו אותנו לגטו. אני זוכר כמו היה זה היום, איך צעדנו בסך לבאלוטי. קיבלנו שם חדר ריק, לא היה בו כלום. היינו צריכים להצטייד מחדש. ברשותנו היה מעט כסף וכמה תכשיטים. מצאנו משהו פה, סחבנו משהו שם. הכי חשוב היה להשיג תנור חימום. מצאנו מין תנורצ’יק קטן ולקחנו אותו. החורף היה קר מאוד. אני הייתי בן שש עשרה, גוטה הג’ינג’ית היתה בת ארבע עשרה, חיה’לה בת עשר ושלמק בן שמונה. השנה היתה 1940.

ראש הגטו היה יהודי בשם חיים מרדכי רומקובסקי. קודם המלחמה היה שתדלן עבור בתי יתומים והכיר את האנשים החשובים והעשירים בקהילה. כשנכנסו הגרמנים, הם פגשו אותו במשרדי הקהילה היהודית, התרשמו ממנו לטובה ומינו אותו למנהל הגטו.

הגטו בלודז' היה כמו עיר בתוך עיר. היה שם כסף, “כסף רומקובסקי” שנשא את דיוקנו, שהיה מקובל אך ורק בגטו. היו בתי חרושת, היו מאפיות, משרד דואר, הכול. החיים היו מאורגנים. גם משלוח היהודים לאושוויץ. רוּמקוֹבסקי מילא את דרישות הגרמנים למכסות של יהודים ובמקביל גם העסיק וכילכל את אלה שנותרו.

הכניסה לגטו

בתחילה התקיימנו מסחיבות. היו מובילים ירקות ומצרכים לתוך הגטו, למטבחים השונים. אלה שהובילו היו שמים משהו בצד ואחר כך מוכרים את זה בשוק השחור שבגטו. אני הייתי סוחב בשווקים האלה. פה דלעת, שם תפוח אדמה, מה שיכולתי. הייתי כעת אבי המשפחה. אמא שמרה בבית על הקטנים.

לאחר זמן גיליתי שבגטו יש גם שירותי דואר, וזה מצא חן בעיני. חשבתי, איך אוכל להתקבל לעבודה בתור דוור? הבנתי שכל דבר בגטו קשור ברומקובסקי, הכול עובר דרכו. עלה במוחי רעיון: אציג את עצמי כיתום הזקוק לעזרה. היה ידוע שהוא דואג ליתומים “שלו”. זה אומנם היה מסוכן, אם היו תופסים אותי היו שולחים אותי מייד בטרנספורט הבא, אבל זו גם היתה הזדמנות מצוינת להסתדר.

מרדכי חיים רומקובסקי מונה על ידי הגרמנים ל“זקן היהודים” בגטו לודז'

ידעתי היכן שוכנת הנהלת הגטו. התחמקתי פנימה והתייצבתי מול ווֹלקוֹבנה, מזכירתו של רומקובסקי. “אני חניך של רומקובסקי, מבית היתומים שלו בהלנוֹבק. הייתי רוצה שתמסרי לו שיש כאן בחור, יתום מאב, שזקוק לעבודה. יש לי בבית אמא ושלושה אחים קטנים.” ידעתי פרטים על בית היתומים ההוא כי בילדותי הייתי משחק כדורגל עם הילדים שגרו שם, חלקם אף הלכו עימי לבית הספר העממי.

וולקובנה נכנסה לרומקובסקי ואני המתנתי בחוץ, שקוע בשקרים שלי וכולי רועד מפחד. כעבור דקות ספורות יצא רומקובסקי.

“מה אתה רוצה?” שאל ביידיש. “אדוני המנהל,” השבתי ברשמיות רבה, “הייתי בבית היתומים בהלנוֹבק כשנויהאוס היה המנהל שם.” הוא תקע בי מבט חוקר, “ואיך קוראים לך?” עניתי כי שמי קרוטושינסקי. “קרוב של הקרוטושינסקים העשירים שאני מכיר?” אכן היו לנו קרובי משפחה עשירים בלודז', ואבי היה מתקשר אליהם בערבי חג לאחל להם חג שמח. משנפטר, ניתק הקשר. רומקובסקי ודאי התרים אותם לבתי היתומים. “לא יודע, הם לא קרובים שלי,” שיקרתי במצח נחושה.

לפני שהסתלק לחדרו, פנה רומקובסקי למזכירתו ואמר, “וולקובנה, תרשמי אותו.” היא רשמה את פרטי ואמרה לי לחזור הביתה. היא כבר תדאג להמשך.

כעבור מספר ימים קבלתי הודעה שהתקבלתי לעבודה בדואר, וכי עלי להתייצב אצל המנהל – המהנדס גרַבּר. התייצבתי אצלו. הוא שאל אותי מי שלח אותי, אמרתי “רומקובסקי.” זה הספיק. הוצבתי להיות נושא מכתבים מספר תשע.

הדברים התנהלו כעת טוב יותר בשבילי ובשביל משפחתי. היתה לי עבודה, קיבלתי משכורת לפי מספר הנפשות במשפחתי, והיינו זכאים כעת להקצבה. הדואר היה מאורגן למופת והעבודה התנהלה בצורה טובה. במשרד הדואר היה מטבח וחילקו לנו מרק.

אבל בגטו המצב הורע מיום ליום. אנשים מתו מדיזנטריה, מרעב. מי שהגיע לבית חולים כבר לא יצא משם חי, ומי שמת במיטתו, היו באים לאסוף אותו בעגלת מתים. גם ברחובות מתו אנשים. אני התעלמתי מהם, עשיתי את עצמי כלא רואה. אבל מהריח אי אפשר היה להתעלם. אנשים לא תמיד הודיעו על המתים בביתם, כך הם המשיכו לקבל את ההקצבה עבורם, עד שהיה מתפשט מביתם סרחון נורא של מוות. או אז היו באים אנשי עגלת המתים, מושכים את המת ומשליכים אותו פנימה כמו היה סמרטוט.

1.9.1942 מרוקנים את בתי החולים

אני הסתובבתי עם הדואר. באותה תקופה הרוסים והגרמנים, ודרכם האנגלים והצרפתים, עדיין כיבדו את ההסכם ההדדי להעברת דואר. היה לי כובע של דוור ששיווה לי מראה רשמי, וכשהייתי מגיע לבתים שונים, התקבלתי בחיבה. הייתי מביא חבילות, חדשות, וגם כסף. היו משפחות שקיבלו מהגרמנים תשלום עבור בני משפחתם שנלקחו לעבודות כפייה בתחילת המלחמה. הייתי מסתובב עם הקוּפה ומחלק להם כסף לפי ההוראות שקיבלתי. אנשים שקיבלו חבילה היו שמים משהו בצד בשבילי. לפעמים הייתי מביא מכתבים לאנשים שציפו בקוצר רוח לידיעה מהבן ברוסיה, אבל עד שהמכתב הגיע אליהם הבן כבר לא היה בחיים. רומקובסקי הכיר את כל עשירי הגטו, ודאג להתרים אותם גם לענייני הגטו. מי שלא נענה, נשלח בטרנספורט הבא. כך הוא נפטר מכל מיני אנשים, כולל אנשי העולם התחתון. חלקם נשלחו לאושוויץ ו“הסתדרו” שם. כדי כך, שכאשר רומקובסקי עצמו נשלח לשם לבסוף, לקראת סוף המלחמה, הם דאגו לחסל אותו.

אני (מימין) כדוור בגטו לודז'

אנשי העולם התחתון של לודז' לקחו על עצמם כל מיני תפקידים. הם גנבו ושדדו, וגם עזרו בדרכם שלהם. הם היו נכנסים לחנויות הגדולות עם מקל ביד, ו“מתרימים” את בעליהן לטובת עני שעמד להשיא את בתו. אם פנו אליהם בתלונה על גניבה ברחוב, הם היו פונים לאנשיהם, מאתרים מייד את הגנב ומארגנים עסקת חליפין: בעל הסחורה הגנובה היה משלם משהו וזו היתה חוזרת אליו.

בהיותי דוור הזדמנתי מספר פעמים אל אחד מראשי העולם התחתון האלה. הוא תמיד קיבל אותי יפה, כיבד אותי עם לחם. בגטו היה בית יתומים לילדים בני שש עד שש עשרה. חלקם היו צעירים אשר שהו בו לצורך הכשרה חקלאית בטרם יעלו לארץ ישראל. רומקובסקי טיפח את בית היתומים ודאג מאוד לילדים. הם נראו שמחים ובריאים. לא פעם הגעתי לשם על מנת למסור להם דואר. זכורים לי במיוחד שלושה ילדים בני שלוש עשרה, אשר קיבלו אותי בנשיקות ובחיבה גדולה בכל פעם שהבאתי להם ידיעה מיקיריהם.

פעם, בדרכי לשם, ראיתי מרחוק שהגרמנים מקיפים את בית היתומים. אמרו לי לא להתקרב ויכולתי רק להסתכל מרחוק ולראות כיצד הם מוציאים משם את הילדים. מאוחר יותר נודע שהם נלקחו למחנה ההשמדה חלֶמנוֹ. מתוך אלף ושמונה מאות ילדים, שרדו רק שלושים ושבעה.

יום אמר לי אחד הדוורים, “קרוטושינסקי, יש פה משהו בשבילך,” ונופף בגלויה. חטפתי אותה מידו ומייד זיהיתי את כתב ידה של טופצ’ה. רצתי הביתה בהתרגשות. אמא קיבלה את הידיעה בעודה שוכבת במיטה. היה לה פצע מזוהם ברגל ולנו לא היו משחה או תחבושות נקיות לעצור את המוגלה. כך היא נדבקה בשחפת עצמות. שלמק, שהיה ממש מלאך מופלא, קרע חתיכה מחולצת החורף היחידה שהיתה לו וחבש את רגלה. בבית היה קר ולא היה במה להדליק את התנור. על כל פנים, הגלויה מטופצ’ה חיממה את הלב לכולנו. היא כתבה שהיא נמצאת ברוסיה, ושנולד לה בן שקראה לו חיליק, על שם אבינו, ושבעלה בחזית. התרגשנו מאוד. היא ביקשה שנכתוב לה בחזרה, וכך עשינו. יום אחד הגיעה אלינו חבילה ממנה – שומן חזיר ומעט אורז וסוכר, מן הסתם מן המעט שהיה בידה. לא נגענו בחבילה. עשינו חשבון שאם נמכור את הדברים נוכל לקנות קצת תפוחי אדמה וכרובית. חשבנו שעדיף כך.

גוטה, שלקחה על עצמה את ניהול הבית במקום אמא, התעטפה בבגד חם ויצאה לשוק למכור את המצרכים. היה חורף והיא נעלה נעלי עץ. לאחר שמכרה את המצרכים וקיבלה כסף בעדם, עברה באחד המטבחים של הגטו ולקחה מרק תמורת תלושים שקיבלנו בהקצבה. בדרך חזרה הביתה מעדה ונפלה, המרק נשפך והכסף נעלם. בקושי הגיעה הביתה. מרוב צער ורגשי אשמה היא חלתה בדלקת קרום המוח. במשך עשרה ימים גססה, ובשעתה האחרונה, בעודה בזרועותי, לחשה, “סבק, תבוא לבקר אותי בבית הקברות.”

האנשים עם עגלת המתים הגיעו לאסוף את גוטה שלנו. ביקשתי מהאיש, “אנא, אל תזרוק את אחותי היקרה,” והוא הניח אותה בעדינות בעגלה. אמא לא היתה מסוגלת ללכת לבית הקברות. היא כבר לא יכלה ללכת. חיה’לה התרגשה מאוד ובכתה בלי סוף, ושלמק שתק, התאפק בכל כוחו והגביר את אחיזתו בידי, כאילו פחד שאברח לו. לא רציתי שהקטנים יבואו איתי לבית הקברות, חששתי שמא לא יחזיקו מעמד מול המראות. ככה הלכתי לבדי מאחורי העגלה, עד לקבר בו נטמנה אחותי. על קברה היה שלט קטן: גיטלה בת אליאש קרוטושינסקי ז"ל. אחר כך חזרתי הביתה ובכינו כולנו. זהו זה.

בשלב מסוים ההסכמים בין מדינות בוטלו ומשרד הדואר נסגר למכתבים מבחוץ. הפעילות נמשכה רק עבור דואר פנים – הודעות על גירוש מהגטו וכיוצא בזה. וולקובנה, מזכירתו של רומקובסקי, שוב עזרה לי, וסידרה שאקבל עוד עבודה טובה – במטבח ששירת את בתי החרושת שבגטו. בתי החרושת האלה ייצרו עבור הגרמנים, וזה מה שהחזיק חלק מאוכלוסיית הגטו בחיים. נדמה לי שזה היה בשנת 43'. מה לא עשיתי במסגרת תפקידי הנוסף – סחבתי שקים עם מצרכים, העברתי דוודים עם מרק, סידרתי את המחסן, עמדתי ליד דלפק החלוקה סמוך לזו שחילקה את המרק וקיבלתי את התלושים מידי האנשים. כשהתקרב לאשנב החלוקה מישהו שרציתי שיקבל מנה כפולה, או מנה עם הרבה תוכן מתחתית הדוד, הייתי הופך סיר ריק מול עיניה של המחלקת, וכך היא ידעה להגדיל את מנתו. פעם התקרבה אלי אשה עטופה בצעיף. זיהיתי בה את מורתי לשעבר, הגברת אמסטרדם. ממראה פניה ניתן היה להבין שהיא סובלת. היא לא אמרה דבר אבל עיניה התחננו. סימנתי למחלקת שתיתן לה מנה כפולה, וכך היא עשתה. גברת אמסטרדם לא אמרה דבר. לבני משפחתי לא יכולתי להועיל כאן. כולם ידעו מי הם ועקבו אחריהם. אילו קיבלו מנה כפולה – זה היה הסוף של כולנו.

יום אחד ניתנה הוראה לעובדי המטבחים – להתייצב בכלא של הגטו. היה ברור כי זוהי אקציה לפני טרנספורט לעבודה – מי יודע לאן. הוציאו רשימת אנשים, ואני בתוכם. הייתי מוכרח להתייצב, לא היתה לי ברירה. אילולא עשיתי זאת היו לוקחים אותי בסופו של דבר בכוח ושוללים מבני משפחתי את ההקצבה.

הזדרזתי לצאת עוד לפני שיבואו לקחת אותי, כדי שהשוטרים לא יחרימו כדרכם את כל מה שימצאו בדירה. אמא היתה מבוהלת ושלמק וחיה’לה בכו כאילו לוקחים להם את האבא. גילחו את ראשי, נתנו לי מכנסיים חדשים וחולצה לבנה ושמו אותי בתא יחד עם עוד אנשים.

עברו כמה ימים. הייתי מדוכא מרוב דאגה למשפחתי – לאמי החולה ולשני אחי הקטנים. ממה יחיו? לא היה מי שידאג להם. באחד הימים הצצתי מבעד לחלון שהיה מרושת בתיל. לפתע ראיתי את אמי הולכת לכיוון הכלא, חיה’לה אוחזת בידה ומובילה אותה. צעקתי “אמא!” ומייד חטפתי חבטה בגבי. מישהו משך אותי למטה. שוטר יהודי. היכה אותי עד זוב דם והזהיר אותי, “אם שוב תעז לעשות דבר כזה סופך יהיה מר ונמהר.”

למזלי לא נשלחתי למחנות באותה אקציה. וכך היה: באותה קומה בבניין שבו התגוררנו, גרו אם ובתה. אבי המשפחה נעלם באחת האקציות ולא שב. לבת קראו מאג’ה והיא היתה צעירה ממני בשנה. נערה נהדרת. נבונה. תמיד עם ספר ביד. את בחינות הבגרות שלה היא השלימה בגטו. הייתי מבקר אצלה הרבה והיינו מבלים יחדיו שעות ארוכות. זה היה מעין רומן, אבל עם המרחק המתאים. באותם זמנים לא היה מקובל מה שמקובל היום.

לימים נודע לי שמאג’ה הצילה אותי מהגירוש. היתה לה חברה, מרישה, שעבדה בבית החרושת לנעליים. מרישה זו היתה מזכירתו של הבעלים, איזבּיצקי, והוא עצמו היה מקושר היטב לקצינים גרמנים בכירים, שנהגו להזמין אצלו מגפיים לפי מידה. מאג’ה התחננה בפני מרישה שתשתדל אצל איזביצקי שיפעל לשחרורי. אמרה לה שאם לא אשתחרר, היא תתאבד. זה נודע לי מאוחר יותר ממרישה עצמה. מרישה עשתה כך, וזה עזר. לילה אחד, בסביבות השעה אחת עשרה, העירו אותי וקראו לי למפקד. נכנסתי. ישבו שם גם איזביצקי ומזכירתו, שעשתה לי סימנים – “יהיה בסדר”. הופניתי אל הרופא שבדק אותי וקבע שהופיעו אצלי סימפטומים של מחלת ריאות, ולפיכך אינני כשיר לטרנספורט. הוא חתם על המסמך, העביר אותו הלאה, ואני שוחררתי. נחפזתי לשוב הביתה, ומה אומר? חיבוקים, נשיקות, אמא לא יודעת את נפשה, ואחי ואחותי נדבקים אלי…

גם לי יצא להציל משפחה שלמה – אמא, אבא ושני ילדים. משפחת זַמֶל, שכנים שלנו דלת מול דלת. בהיותי דוור, הגרמנים היו מגייסים אותי ואת חברי הדוורים לאתר תושבים מבוקשים בשעת אקציה. הייתי הולך לאלה שהיו מועמדים לגירוש ומזהיר אותם, “תתחבאו, הם מתקרבים.” אנשי המשטרה היהודית היו מורידים את הדיירים אל חצר הבניין והגרמנים לקחו לטרנספורט את מי שרצו. באחד הימים הבניין שלנו היה מיועד לגירוש. שלחו אותי להודיע למשפחות, ואני נכנסתי למשפחת זמל וביקשתי מהם שלא ייצאו. “תישארו בבית ותסתתרו מתחת למיטות.” היו להם שמיכות גדולות שהגיעו עד לריצפה והסתירו את הנעשה מתחת למיטה. הם נשכבו מתחת למיטה ואני נעלתי את הדלת. כשבאו אנשי המשטרה היהודית אמרתי להם שכבר מסרתי את המפתח לאנשי האס.אס., ולאנשי האס.אס. אמרתי שמסרתי כבר את המפתח לאנשי המשטרה היהודית. אמי ושני הקטנים ירדו גם הם, אבל כשהגרמנים ראו שאלה בני משפחתי – היה להם איזה כבוד לבעלי תפקידים רשמיים – הם אמרו לי לקחת אותם בחזרה למעלה.

אחרי המלחמה פגשתי את הזוג זמל בגבעתיים, והם לא הפסיקו להודות לי על שהצלתי אותם. בנם, כשהיה רואה אותי ברחוב, תמיד היה מפטיר לעברי, “שעייק, שעייק, שעייק…”

חודשים ספורים אחרי שנפטרה גוטה, אמא הלכה בעקבותיה. מצב הפצע ברגלה החמיר, היא נלקחה לבית החולים ולא חזרה. הלכתי לבקרה שם. תחילה הייתי מעודד מאוד. היא שכבה במיטה, רגלה היתה חבושה כראוי. היא התגאתה בי. אמרה לזו ששכבה לצידה, “תראי איזה בן יפה יש לי. תראי איזה כיבוד אם.”

ישבתי לידה וסיפרתי לה על הקטנים ועל מעשי בגטו. לפני שנפרדנו היא אמרה, “שייק’ל, אני מבקשת אותך מאוד, אל תעזוב את הילדים, אתה שומע? תשגיח עליהם.” היא ידעה שסופה קרב ואני כלל לא העליתי בדעתי שאלה הן המילים האחרונות שאשמע ממנה. נהפוך הוא. חזרתי הביתה מרוצה וסיפרתי בשמחה לחיה’לה ולשלמק שאמא מטופלת היטב וכי מצבה טוב. כעבור יומיים חזרתי לבקרה בבית החולים ולא מצאתיה. שאלתי אחות שעבדה שם, שכנתנו פולה גלדבלום, “תגידי לי, איפה אמא שלי?” היא אמרה, “חביבי, אני מצטערת לומר לך, אבל אמך כבר לא בין החיים.” לא ידעתי מה לעשות, את מי לשאול, למה? מה קרה?

למחרת קראו לנו לקבורה ברחוב בּזֶ’ז’ינקה. קודם לכן הייתי צריך לזהות את גופתה. היא היתה נוקשה כולה, מלאה קרח, מעוותת. יד לפה ורגל לשם. זיהיתי אותה לפי שערותיה. היא נקברה ואנחנו חזרנו הביתה, כשהקטנים אינם מרפים ממני. סבק, סבק. מאג’ה ואִמהּ נכנסו אלינו ובישלו עבורנו ממה שהיה. זהו.

השתדלתי לשרוד ולהחזיק את משפחתי בחיים. איכשהו הצלחנו להתקיים מתוך הכלום שהיה לנו. כל בוקר התחילה מחדש מלחמת הקיום. הזמן הלך ואזל. פעם פגשתי את בנו של אותו קרוטושינסקי עשיר שרומקובסקי הזכירו. במקרה נפגשנו. דיברנו. הוא לא הציע עזרה ואני לא ביקשתי. אחר כך הוא הלך לדרכו, ואני הלכתי לדרכי.

קשה לתאר את הזוועות בגטו. מלבד הרעב והמחלות היו שם גם חיות אדם – הפולקסדויטש שדיברו יידיש ועבדו בקְריפּוֹ (קרימינל פּוֹלִיצַיי, המשטרה האזרחית שפעלה בגטו). הם כמובן היו כפופים לגרמנים ועשו את עבודתם במסירות. הפשע החמור אותו הם השתדלו להדביר, היה אחזקת כסף וחפצי ערך. אבוי ליהודי שנלכד בחכתם. הם היו דוהרים בגטו בעגלותיהם, ואנחנו היינו נסים על נפשותינו מהר ככל יכולתנו. פחדנו מהם. פחדנו אחד מהשני. יהודי אחד היה מלשין על יהודי אחר, והקריפו היו שולחים את אנשיהם לקרוא לו לחקירה ומוציאים ממנו בשיטות שלהם היכן הסתיר את רכושו. מחקירות אלה היו יוצאים חצי מתים, אם בכלל.

התהלכו בגטו סיפורים על נשים שילדו בבית החולים, והעובדים היו זורקים את הילודים דרך החלון, כאשר הגרמנים ממתינים למטה ויורים בהם.

היה לי ידיד, בֶּנֶק אייזנמן שמו, שהיה בן גילי וחבר נאמן, אף שלא נפגשנו לעיתים כה קרובות. אביו היה שומר ראשו של רומקובסקי, כך שהם לא סבלו חרפת רעב בגטו, כמונו. אנשים בעלי עמדה כמוהם, שיכלו להרשות לעצמם, אימצו יתום או יתומה. גם לבֶּנק היתה אחות מאומצת. באחד הימים נפגשנו ברחוב. זה היה לפני הגירוש הסופי מהגטו. בנק משך אותי הצידה ואמר לי בסוד, “סבק, תן יד שזה לא יצא מפיך: יש לי בונקר משלי בבית הקברות של הגטו, ויש בו הכול – אוכל ומים. יש מקום לעוד אחד מלבדי, ובחרתי בך. להורי כבר יש בונקר משלהם.” נדהמתי מן ההצעה אך עניתי לו מייד: “קודם כול תודה רבה. אבל אני בלי אחי ואחותי לא הולך לשום מקום.” הוא הצטער לשמוע זאת וענה, “אם ככה, אני אהיה לבד בבונקר, עד שהכול יעבור.”

 

אושוויץ    🔗

זמן קצר לאחר שדחיתי את הצעתו של בנק להסתתר בבונקר שלו (הוא עצמו הסתתר בו וניצל), התחיל הגירוש ההמוני מגטו לודז'. אני ושני אחי היינו בין האחרונים שגורשו. זה היה לקראת סוף חודש אוגוסט של שנת 1944. קודם לכן עבדתי אני עצמי במטבח שברציף. חילקנו מרק וכיכר לחם לכל מי שנסע.

היה חם. התייצבנו ברציף הרכבת – מאג’ה ואמה, ואני, אוחז ביד אחת את אחי שלמק וביד השנייה את אחותי חיה’לה. עלינו לרכבת. תפסנו מקום בפינה, ליד חלון. לידנו היו אם ושני ילדיה. את הבן הכרתי. שמו היה איז’ו. אמו ראתה את מסירותי לאחי ולאחותי, וביקשה ממני שלא אעזוב את איז’ו במקום שאליו נגיע. הבטחתי לה שכך אעשה.

חברי הטוב איז’ו ארליך

הנסיעה היתה סיוט. יומיים תמימים נסענו בדרך שברגיל ארכה שלוש שעות. הצפיפות היתה איומה. בקושי היה אוויר לנשום. לא היה היכן לעשות את הצרכים. נסענו ונסענו. בדרך לחשה מאג’ה באוזני, “אם נעבור את המלחמה, חפש אחרי ונהיה יחד,” ונשקה לי.

הרכבת עצרה. הצצתי דרך החלון וראיתי קונדוקטור. שאלתיו בפולנית, “איפה אנחנו?” והוא ענה, “עוד מעט יטגנו אתכם במחבת.” לא הבנתי.

הרכבת המשיכה לנסוע, ולאחר כעשר דקות נוספות נעצרה. דלתות הקרון נפתחו, אנשים התנפלו עלינו. צעקות ודחיפות. “החוצה! מהר!” מי אלה? נדהמתי. לא הבנתי מה קורה. לימים נודע לי שאלה יהודים שנקראו קומנדו קנדה. קפצתי למטה, הורדתי את חיה’לה ואת שלמק. אחד הבחורים מקומנדו קנדה תפס אותי: “יש לך זהב? תכשיטים? משהו? תוציא ותיתן. ממילא תכף הגרמנים ייקחו מכם הכול. אתם כבר לא צריכים כלום.”

הכול נראה מוזר. מטורף. כמו בית משוגעים אחד גדול. יהודים צועקים עד לב השמים, תזמורת מנגנת מארשים עליזים שמנסים להתגבר על הצווחות. ממול הולכות נשים עירומות, ראשיהן מגולחים, כמו עדר מבוהל. זיהיתי ביניהן את פולה גלדבלום, האחות שטיפלה באמי. לפתע חיה’לה, מאג’ה ואמה נעלמו, נלקחו למקום אחר. לא הספקתי להגיד שלום. אף מלה. רגע היו, ונעלמו. אחזתי בחוזקה בידו של שלמק. איז’ו נשאר קרוב וכך המשכנו ללכת עם הזרם. מאז שקפצנו מן הרכבת, איז’ו לא זז ממני. במרחק לא רב ראינו ארובה גדולה ומעשנת, מתנשאת לשמים. נראה היה שמשם מגיע הריח המשונה, דומה לריח של דגים מטוגנים. מולנו נעמד גרמני. תפס את שלמק. לא הסכמתי. “אני רוצה לעבוד יחד איתו,” התחננתי, אבל הגרמני שלח אותו לצד שני. זו הפעם האחרונה שראיתי את אחי הקטן, המלאך. נשארתי עומד שם בלעדיו. המוח היה ריק.

ציוו עלינו להמשיך לצעוד בשורה. כיוונו אותנו לצד ימין, לצריף. לקחו את בגדינו ונתנו לנו פַּשָׁקִי (פיז’מת פסים) ובמקום הנעליים נתנו קבקבי עץ. אחר כך תפסו את הזרוע שלי ובמהירות קעקעו עליה שורת מספרים. המספר שלי היה B8390, לאיז’ו היה מספר דומה. משם הובלנו אל מה שהם קראו – צריף המגורים.

היה זה צריף ענק, ששימש בשעתו כאורווה לסוסי חיל הפרשים של צבא פולין. במרכז הצריף, על שוֹקֶת מכוסה, עמד קאפּוֹ יהודי. הוא קיבל אותנו בצרחות מרושעות, “מייד להוציא את הזהב!!” והזהיר כי אוי למי שיימצא אצלו משהו, מייד יומת לעיני כולם. נותרו אצלי העגילים של אמי. הלכתי ושמתי אותם שם. הקאפו הרביץ באכזריות וללא אבחנה במקל שבידו. גם אני חטפתי מכה. בגב. מזל שלא בראש.

את כל האנשים, כמאתיים לערך, צופפו בצד אחד של הצריף. הצד השני נותר ריק. הושיבו אותנו בשורות, כל אחד ישב בפישוק והבא אחריו התיישב בין רגליו. כך הצטווינו לישון. הצפיפות והסרחון היו נוראיים.

בבוקר העירו אותנו במכות, בעיטות, קללות. “החוצה למסדר!” לא קראו לנו בשמותינו אלא לפי המספרים המקועקעים על הזרוע. עבר איש אס.אס. וציווה, “אקדמאים, החוצה!” יצאו מספר אנשים, נלקחו לאן שנלקחו. נעלמו. איז’ו ואני נאחזנו זה בזה כמו עם דבק. על אחי ואחותי היקרים כלל לא חשבתי. הייתי כל כך מבולבל ורעב, וכל מה שיכולתי לחשוב עליו היה אך ורק אוכל. פעם ביום נתנו לנו מרק: מים מלוכלכים.

עברו שבועיים. יום אחד עבר על יד הצריף שלנו אסיר מצריף אחר, ותיק, שהיה באושוויץ כבר שנתיים. הפַּשָׁקִי שלו היה לפי מידתו והוא נראה מסודר. משום מה משכתי את תשומת ליבו. הוא נעץ בי מבט ממושך לפני שניגש ושאל אם אני רעב. אף שפנה אלי בפולנית, לא הבנתי מה הוא רוצה ממני. הוא חזר ושאל אם אני רוצה לאכול. עניתי מייד, “כן, כמובן!” האיש ניגש לקאפו האכזר ואמר לו שהוא לוקח אותי עימו. לא שאל. לא ביקש. אמר. הקאפו הסכים בלי בעיה. הלכנו כמה דקות עד שהגענו למבנה ששימש כחדר האוכל של אנשי האס.אס.. הוא הורה לי להמתין לו בפינה צדדית והלך לערוך את השולחנות. אחר כך חזר עם סיר תפוחי אדמה, חמאה ולחם. בלי לחשוב התנפלתי על האוכל. טרפתי. יכולתי להרגיש איך האוכל נכנס לכל תא ותא בגופי. האיש הסב את מבטו כדי שלא להביך אותי. אמרתי לו: “יש איתי בן דוד, באנו יחד מלודז', האם אוכל לקבל שקית כדי להביא לו מעט משלי?” והוא השיב, “תאכל הכול. גם לבן דוד אתן.”

הרגשתי שמצאתי את אלוהים. הייתי בטוח שאמי ביקשה זאת בשבילי שם למעלה. מעיני זלגו דמעות של אושר.

האיש נתן לי חצי כיכר לחם שחור, חמאה ונקניק עם שומן חזיר. החבאתי את הדברים מתחת למעיל העליון, שהיה ממילא גדול ורחב ממידתי. הוא ליווה אותי בחזרה לצריף ומסר אותי לידי הקאפו. ניגשתי לאיז’ו ולחשתי לו, “יש לי פה משהו בשבילך, אוכל.”

מאז, הקאפו שלנו לא נגע בי. אפילו נתן לנו שמיכות ושלח את איז’ו ואותי לישון בצד הריק של הצריף. אומנם היה לנו לא נעים משאר האסירים שהצטופפו בקצה השני, אבל במה יכולנו להועיל להם? סוף סוף היה לנו חם ויכולנו לישון.

יומיים אחר כך חזר אותו איש ולקח אותי שוב. הפעם שאלתי אותו לשמו. רציתי לזכור את השם הזה כל עוד אני חי. שמו היה מָרֶק והוא בא מהעיר קֶלץ. מרק אמר לי, “אתה מאוד מזכיר לי את אחי הקטן. הוא כבר איננו. רואה את הארובה? שם שורפים יהודים, כל יום, מאות יהודים. ילדים. נשים. שם שרפו את אחי הקטן.” עכשיו הבנתי מדוע ניגש אלי מלכתחילה. נזכרתי בבני משפחתי ותהיתי אם גם הם כבר נשרפו. מרק הבטיח כי ידאג שיהיה לי מה לאכול כל עוד אהיה במחנה. “אבל ברגע שיזדמן לך, תברח מפה.”

עברו שבועיים או יותר, למחנה הגיע גרמני לבוש בגדים אזרחיים, נראה כמו פרופסור. הוא ביקש קבוצת “סוסים” לעבודה. סוסים היינו אנחנו. זכרתי את עצתו של מרק ולחשתי לאיז’ו, “אנחנו מצטרפים לקבוצה הזאת.” הצלחנו להסתנן לתור. בדקו אותנו אחד אחד. הרזים נפסלו ונשלחו בחזרה לצריף. אלוהים יודע מה עלה בגורלם. הנותרים, קבוצה של שמונה עשרה איש, כולם מהטרנספורט מלודז' וביניהם איז’ו ואני, עלינו על משאית ובליווי אס.אס. יצאנו מאושוויץ.

לא נסענו זמן רב. הגענו למחנה עבודה יאנינה ועברנו בשער מעליו התנוססה הכתובת: אַרבַּייט מאכְט פְרַיי – העבודה משחררת. הדבר שבלט לעין היה הניקיון ששרר במחנה, והבגדים הנקיים של האסירים. היתה שם עוד כתובת: כינה אחת, וזה הסוף שלך. זה היה מחנה עבודה של כורי פחם. הגרמנים היו זקוקים לעובדים ועל כן דאגו להם, לפחות יחסית לאסירי אושוויץ.

דבר ראשון הכניסו אותנו למקלחת. עמדו שם סוהרים אכזרים והתיזו עלינו מי קרח מצינור. תוך כדי כך צעקו, החטיפו מכות, צחקו למראֵנו. אחרי שאנשי האס.אס. עזבו את המחנה, בא קאפו וערך מפקד. צעקות, גידופים, בעיטות. על בגדיו של הקאפו הזה היה תפור משולש ירוק, אות שהוא פורע חוק גרמני שנשלח למחנות לרצות את עונשו. הוא ושאר הקַפּוֹאים העבריינים קיבלו יחס מיוחד. הפַּשָׁקִים שלהם היו תפורים על פי מידה והם נראו כבריונים לכל דבר.

חילקו אותנו בין שתי קבוצות – משמרת יום ומשמרת לילה, ושלחו אותנו לצריפי המגורים. איז’ו שובץ למשמרת לילה. על הצריף שלו היה שלט: לא להפריע – כאן ישנים. הקבוצה שלו ישנה כמובן ביום.

כל בוקר בשעה ארבע וחצי נערך מפקד. אחרי המפקד היינו צריכים להתרחץ במים קרים, ולהתייצב בתור לאוכל. מי שלא היה מסודר ונקי, חטף מכות ולא קיבל אוכל. מה היה האוכל? מרק ופרוסת לחם יבש כאבן. אחר כך יצאנו לעבודה. שלוש מאות וחמישים אסירים, בפַּשָקִי ובקבקבי עץ, הולכים בשלג, בקור, ושרים על פי פקודה. שרנו מארשים גרמניים. אני זוכר אותם עד היום. בכניסה למכרה שוב חילקו אותנו לקבוצות קטנות וירדנו לעבודה.

העבודה היתה קשה מאוד. מפרכת. משש וחצי בבוקר עד חמש וחצי אחר הצהריים היינו מופקרים לחסדיו של קאפו פולני, שהתעלל בנו ללא הרף. קילל, היכה. באכזריות ובשנאה לשמה. אסור היה לדבר בשעת העבודה, ואסור היה לעצור למנוחה אף לא לרגע. תפקידי היה להעמיס את הפחם על הקרונות. היה לי קשה ביותר. לפני שגורשנו מהגטו חליתי בפליאוריטיס (דלקת קרום הריאה) אבל הייתי צעיר ואיכשהו התגברתי. עכשיו חזרה המחלה, ושוב חשתי כאבים עזים ודקירות חדות באזור החזה והצלעות. הכאבים היו ללא נשוא. בכיתי לאמי שתעזור לי. ביקשתי ממנה שתגרום לכך שיפול עלי סלע ואמות.

החיים במחנה יאנינה היו עלובים מאוד, קשים. היו שנשברו. היה אצלנו יהודי אחד, אדם שקט, דתי. יום אחד הוא רץ אל הגדרות על מנת להתחשמל ולמות. הוא התחשמל אבל לא מת מייד. הגרמנים סיימו את המלאכה. היו גם מקרים של הלקאות, לפעמים עד מוות. תפסו מישהו על ביצוע עבירה, כבלו אותו למתקן מיוחד מעץ, כופפו אותו לצורך כך והרביצו לו במקלות על גבו ואחוריו, כשכולנו עדים.

כך עברו ספטמבר, אוקטובר ונובמבר של שנת 44'.

באחד מימי ראשון, יום המנוחה, נכנסתי לשירותים, עמדתי שם ובכיתי. הייתי כבן עשרים, מיואש לגמרי. רציתי למות. נכנס איש חגור בסינר לבן, ראשו מגולח – “למה אתה בוכה?” סיפרתי לו מה עובר עלי. אמרתי שאיני יכול עוד, הכאבים לא עוזבים, ודאי לא אשאר בחיים עוד זמן רב. לא ידעתי עם מי אני מדבר ולמען האמת, די נדיר היה שמישהו בכלל התעניין בזולתו במחנות. הוא שאל אותי אם אני מהטרנספורט שבא מלודז‘. כששמע את שמי, שאל אם אני קרוב של אותם קרוטושינסקי עשירים מלודז’. השבתי בחיוב ואז הוא סיפר שעבד אצלם כעגלון. שמו היה יואל. “אילו הגיע קרוטושינסקי זה למחנה,” אמר יואל, “הייתי יכול לעזור לו.” העזתי ושאלתי אותו איפה הוא עובד. התברר שהוא אחראי על המטבח במחנה. בו במקום הציע לי, “כל יום אחרי העבודה תבוא לדלת האחורית ותקבל מרק ולחם.” הייתי המום מכך שמישהו מעוניין ויכול לעזור לי. אמרתי לו שאיני בטוח אם אצליח להחזיק מעמד בעבודה במכרה. “יש לך מקצוע?” הוא שאל. סיפרתי לו שלפני המלחמה שימשתי שולייה לאוּמן אריגה בבית חרושת גדול, והוא אמר שינסה להוציא אותי מהמכרה.

כמובן שהתחלקתי עם איז’ו בתוספת המזון.

פעם הגיעה ליאנינה אשה (פולקסדויטש) מהכפר הסמוך. היא ביקשה מהאס.אס. רשות לתת לנו שק תפוחי אדמה. הוא הסכים ולקח אותי עימו להביא את השק. לאותה אשה היה אטליז והיא כיבדה אותנו בבשר. אחר כך נתנה לי שק תפוחי אדמה ונקניק, וחזרנו למחנה. בנה היה קומוניסט, נתפס בידי הגרמנים ונלקח למקום לא ידוע. נראה שמתוך הזדהות ראתה חובה לעצמה לעזור לנו. אני מביא את הסיפור הזה כדוגמה לכך שהיו שם גם אנשים טובים.

הכאבים והדקירות בצלעות גברו. מחוסר ברירה פניתי למרפאה. היה שם רופא יהודי ושמו ד“ר אוֹרליק ועוד רופא מטעם האס.אס., שהשגיח עליו. ד”ר אורליק השתדל לרצות את הממונה עליו ונהג בחולים באכזריות מופגנת – הרביץ להם וקילל אותם נמרצות בשפה הגרמנית. היה שם גם סניטר יהודי, מפראג, שהתנפל עלי בסטירות ובעיטות כששמע שאני מיהודֵי לודז'. הוא כנראה היה אחד מאותם בנים שנולדו בנישואי תערובת לאב או לאם יהודייה, שהגרמנים ראו בהם יהודים לכל דבר. “אתם אשמים במות אמי!” צרח עלי והיכה. ומי אשם במות אמי? ואחַי?

ד“ר אורליק קבע שעלי להתאשפז. פשטתי את בגדי ונכנסתי למיטה. מחוסר מקום, בכל מיטה שכבו שניים. איתי היה רופא יהודי צרפתי, ד”ר לוי שמו. רגליו ליד ראשי, ורגלי ליד ראשו. בלילה לא הצלחתי להירדם. שמעתי מישהו אומר שכל החולים במרפאה צפויים לגירוש מהמחנה. עם שחר, היה עדיין חשוך, ד"ר לוי אמר לי, “עזוב מייד את המרפאה ורוץ לצריף שלך. מוטב שלא ימצאו אותך פה בבוקר.”

לבשתי את בגדי ויצאתי. איכשהו הצלחתי לחמוק מעיני הזקיפים ולהגיע לצריף. כשהאיר היום התגנבתי לקרבת המרפאה וראיתי שחונה שם טנדר קטן. מעל לתא הנהג היו שני בלוני גז וצינורות דקים יצאו מהם והקיפו את הרכב. דלת המרפאה נפתחה והחולים שהיו באפיסת כוחות נגררו והושלכו לתוך הטנדר, אחד על השני. בנוסף הכניסו לשם עוד אסירים שחשו ברע, בסך הכול שלושה עשר איש. כולם נדחסו לתא המטען הקטן שנועד לחמישה. נסעו. אחר כך נודע לי כי תוך כדי נסיעה מרעילים למוות את האומללים הללו ובסופה משליכים אותם לבור שנחפר בעוד מועד.

שוב ניצלו חיי, הפעם בזכות ד"ר לוי.

אחרי האקציה חזרתי לעבודה במכרה. למחרת שבו והציקו לי הדקירות העזות בחזה. שוב הלכתי למרפאה. היה שם רופא שיניים יהודי, שבדק אותי ומצא את שיני “יפות כפנינים” כלשונו. בחגורה שלי הסתרתי מברשת שיניים קטנה ששימשה אותי. הרופא הזמין אותי לחדרו ונתן לי לחם עם דבש. בעודי אוכל הוא הזהיר אותי לבל אשוב למרפאה. “מכאן יש רק דרך אחת החוצה.”

בהזדמנות הראשונה הזכרתי ליואל את עניין העבודה הקשה במכרה. הוא שאל אם אני מבין במסגרוּת. “קצת, מה שלמדתי פה ושם,” עניתי. “טוב,” הוא אמר, “כאשר ישאלו אותך אם אתה מבין, תענה שכן.”

כעבור כמה ימים, הכריזו את המספר שלי במפקד הבוקר – “8390B.” כולם עזבו ואני נשארתי. יואל ניגש אלי ובישר לי כי מפקד המחנה בכבודו ובעצמו יפגוש אותי ליד השער. “הוא ישאל אותך מספר שאלות. אל תשכח להשיב בחיוב.”

הייתי מבוהל. כעבור שעה שוב קראו לי, בשיטה המקובלת: צעקו את המספר שלי, ואנשים העבירו אותו בצעקות הלאה – “8390B, לשער!” הלכתי לשער. זה היה שער צר שרוחבו הספיק למעבר אדם אחד בלבד. מצידו השני עמד מפקד המחנה, שמו היה בַּאוּמגַרטנֶר, ככל הזכור לי. הוא התגלה כאס.אס. אנושי, תרבותי. הוא פנה אלי באופן מכובד בנקיטת גוף שלישי ושאל אם אני מבין משהו בעבודת מסגרוּת. סיפרתי לו שלמדתי להיות מייסטר אריגה, ושתוך כדי כך למדתי גם מעט מסגרות. “טוב, בעוד חצי שעה יצטרף נא לקבוצת המסגרים, וייצא איתם לעבודה!” התמתחתי לדום והודיתי לו.

כעבור חצי שעה יצאתי מן המחנה ביחד עם עוד עשרים איש, כולם אסירים יהודים שהגיעו ליאנינה שנה לפני, או יותר. שמחתי לגלות שאנחנו לא נעבוד בתוך המכרה אלא בחוץ, בתיקון הקרונות ששימשו להובלת הפחם. חברי לקבוצה כעסו עלי. קודם כול כי לא ידעתי את המלאכה ובשל כך עיכבתי את כולם. חוץ מזה הם כעסו בגלל שאני הוא זה שקיבל את העבודה הזו, במקום אחד מקרוביהם במחנה. הקאפו הממונה עלינו היה יהודי בשם חזקל, לודז’אי אף הוא. חזקל הרביץ בלי רחמים לכל הכיוונים. גם הוא לא הבין איך הצלחתי להתקבל לעבודה זו וגם אותו זה הכעיס. הוא היכה אותי ואיים עלי שיחזיר אותי לעבודה במכרה. המכות לא כל כך הפריעו לי כמו האיום שאחזור לעבודה הקשה במכרה.

כך זה נמשך כחודש ימים. בתוך כך יחסם של אנשי הקבוצה השתנה בהדרגה, עד שהיו ממש חביבים אלי. הם אפילו לימדו אותי כמה דברים מועילים. הדקירות והכאבים נעלמו והרגשתי טוב.

אבל עדיין פחדתי מאוד מהקאפו שלי.

יום אחד פגשתי את יואל. הוא שאל לשלומי ואני סיפרתי לו על המכות שאני מקבל מידי הקאפו. יואל התרתח, הוריד את הסינר ונתן אותו לי. “חכה כאן!” אמר והסתלק. נכנסתי לשירותים, שלא יתפסו אותי. אחר כך שמעתי מחברים שיואל נכנס לצריף של חזקל, תפס אותו בגרון ואמר לו: “עוד פעם אתה נוגע בבחור, אני מסדר שיעבירו אותך למכרה במקומו. ויותר אל תבוא אלי שאתן לך אוכל נוסף. איני רוצה לראותך עוד, בן זונה!” (ביידיש.) מאז היה לי שקט ממנו.

בימי ראשון לא עבדנו, אך נאסר עלינו להישאר ולנוח במיטות. מותר היה להסתובב בחוץ ולדבר. זאת היתה ההזדמנות לפגוש את איז’ו ולשמוע ממנו מה שלומו. איז’ו לא התלונן ולא סיפר דבר. הוא היה מין שתקן כזה. טיפוס. בימי ראשון היינו גם חייבים להשתתף בפעילות התרבותית. אותם יהודים בני תערובת, שהגיעו למחנות לפנינו, אירגנו “חיי רוח”. היו יהודים מצרפת ומהולנד ששרו, היה צועני הונגרי שניגן. אני עצמי לא שרתי ולא התבלטתי. והיו גם קרבות אגרוף.

היה שם קאפו אחד בעל פני רוצח, מהעבריינים הגרמנים, שחיפש כל הזמן בין האסירים מישהו שיתאגרף איתו. הוא לא הניח לנו והבטיח מנה נוספת של לחם ומרק למי שיסכים לצאת נגדו. בקבוצת הלודז’אים היה יהודי בשם וסרמן, בחור שרירי וחזק, מתאגרף ידוע שזכה במספר אליפויות. כאשר הגוי הזה התגרה בנו וביקש מישהו שיתייצב מולו, וַסֶרמַן שתק. לא התנדב. אבל יום אחד הוא לא עמד בפיתוי הלחם והמרק ואמר, “אני מתאגרף, אני אתייצב מולך.” הקאפו שמח. הנה יריב.

ביום ראשון הבא הוקמה במה מיוחדת וכל אנשי המחנה ישבו מסביבה – האס.אס. ומנהלי המכרה, האסירים, ואפילו בחורות מהכפר, שישבו מחוץ לגדר במקומות שהכינו במיוחד בשבילן. תפסתי מקום טוב לי ולאיז’ו, רצינו לראות את הקרב מקרוב. הקאפו העבריין יצא והתקבל במחיאות כפיים על ידי האס.אס. והאורחות מעבר לגדר. יצא גם וסרמן והתחיל סיבוב ראשון. וסרמן ספג מכות והקהל הריע לקאפו. אחר כך נודע לנו כי לפני הקרב הזה השניים הספיקו “להתאמן”. בסיבוב השני וסרמן המשיך לעשות עצמו חלש ולספוג את אגרופיו של הקאפו. איז’ו ואני רעדנו. בלב פנימה התפללנו, “וסרמן, תכניס לאכזר הזה.”

בסיבוב השלישי וסרמן התעורר. הוא התחיל להלום בגוי בכל כוחו עד שהפילו לריצפה. הקאפו איבד את ההכרה ווסרמן הוכרז מנצח. אנו, היהודים, היינו מאושרים – יהודי ניצח גרמני פושע! יש לציין כי אפילו אנשי האס.אס. מחאו כפיים למנצח, ובו במקום ניתנה הוראה מטעם מפקד המחנה להעביר את וסרמן לעבודה במטבח. וסרמן עזר במידת האפשר לאסירים, הגניב לצלחת עוד מנת מרק ונתן בחשאי עוד פרוסת לחם. גם אני קיבלתי ממנו פעם “נשיקה” של לחם ונהניתי.

ב 17 בינואר, 1945, בשלוש לפנות בוקר הוציאו אותנו למפקד. היה קר מאוד, אולי עשרים מעלות מתחת לאפס. לפני המִפקד התגנב אלי איז’ו, שעבד במשמרת הלילה, וסיפר שהחזירו אותם מהעבודה מוקדם מהרגיל, ושבשובם היה שקט מאוד והמלווים נראו מבולבלים. מפקד המחנה יצא אלינו והודיע שכולם עוזבים כעת את המחנה ועוברים למקום אחר, ושהוא מאחל לנו “חופש!” איש לא ירד לפשר דבריו.

באותו בוקר קפוא החלה “צעדת המוות” מיאנינה. יצאנו מהמחנה לכיוון לא ידוע, לבושים אך ורק בפיג’מת פסים ובקבקי העץ, בלי אוכל או שתייה, מלווים באס.אס. מבולבלים לא פחות מאיתנו. הולכים והולכים. קילומטרים על גבי קילומטרים. כפור, רעב, ייאוש. רבים התמוטטו ונפלו. האס.אס. ירו בהם והשאירו אותם מתבוססים בשלג המאדים. אני זוכר אב ובנו הולכים יחד. הבן מעודד את האב, “עוד קצת, תחזיק מעמד.” דוחף אותו, עוזר לו. האב נופל, איש האס.אס. יורה בו, הבן ממשיך ללכת.

לילה אחד הלינו אותנו בבית חרושת ללבנים. מרוב קור נדחקנו אחד אל השני, לא יכולנו לזוז. מול פני היה, ויסלחו לי הקוראים, גוש צואה. לא יכולתי להרחיק את ראשי משם. אם עמדתי בזה ולא חליתי, אני כנראה מסוגל לעבור כל דבר.

לבסוף הגענו למסילת רכבת. העמיסו אותנו על קרונות להובלת בהמות, לשם העברה לגרמניה. שוב לעבודות כפייה. קשה לתאר את מה שהתרחש בתוך הקרונות. החזקים טיפסו ודרכו על החלשים. רמסו אותם למוות. זעקות “שמע ישראל” וצרחות מזעזעות של אנשים מותשים.

הייתי עם איז’ו וּוסרמן באותו קרון. משום מה הגרמנים לא הספיקו לחבר את הקרון הזה לרכבת שיצאה לדרך. שוב הורידו אותנו במכות ובעיטות. חזרנו לצעוד בשלג.

שלושתנו צעדנו זה לצד זה. התקרב אלינו אותו קאפו שהתאגרף עם וסרמן. הוא הושיט את ידו לוסרמן. וסרמן המופתע הושיט את ידו ללחיצת שלום. הקאפו הוציא סכין וחתך את ורידיו של וסרמן בידו הימנית. חתך עמוק. וסרמן צרח מכאבים והתמוטט על השלג, גוסס. הקאפו ברח. אנחנו המשכנו הלאה, אטומים.

הלכנו מספר ימים. מכל אנשי האס.אס. שליוו אותנו לא נשארו הרבה. כל הקצינים ברחו. מדי פעם שמענו מטחי יריות וחשבנו – שוב הגרמנים הורגים את הצועדים. אבל לא כך היה. אלה היו הרוסים שהתקרבו. בין המלווים היה אס.אס. אחד, יפה תואר, גבוה ושחור שיער. לא הבנתי מה עושה שחור שיער בין האס.אס. הבלונדינים. הוא התקרב אלי ולחש לי שאכתוב עבורו פתק שהוא היה בסדר, ושהתנהג יפה אל האסירים במחנה הריכוז. הייתי אדיש. כתבתי, והוא הלך.

אנחנו מגיעים סמוך ליער. הגרמנים פוקדים עלינו לרוץ אל בין העצים. לא קשה לנחש מה הם עומדים לעשות. אנשים, בשארית הכוחות, נמלטים לכל עבר כמו חיות מבוהלות. יחידים, קבוצות. הכול מכוסה שלג. אנשים נופלים וגם אני. החיילים אוספים אותנו באיומי הרובה ומתחילים לירות בנו. צעקות. תחנונים עד השמים. “רחמים.” אני נופל. מתחבא מתחת לגוויות. מסביבי ומעלי הרוגים ופצועים. הפַּשָקִי שלי כולו מכוסה בדמם. אני שומע אס.אס. אחד אומר לחברו, “בוא נלך, עם כל אלה גמרנו.”

שכבתי בלי לזוז עד שירד החושך. קמתי והתחלתי ללכת. אינני יודע אם עוד מישהו ניצל שם, אני בכל אופן לא התבוננתי לאחור ולא חיפשתי אף אחד. ממילא לא יכולתי לעזור לאיש. המשכתי ללכת בלי כיוון בשלג העמוק, מסביב היתה עלטה גמורה.

בשעת בוקר חשוכה הגעתי לקצה היער. עוד מרחוק ראיתי נצנוצי אור מבליחים מחלון של בית. התקרבתי לחלון, שהיה מכוסה כפור, ודפקתי עליו, בעודי מתפלל בפולנית את מה שלמדתי בשיעורי הנצרות בבית הספר בסטרוגרד. מהחלון הציצו שתי בנות, בלונדיניות ויפות. התחננתי בפניהן בפולנית שיתנו לי להיכנס, הצטלבתי וחזרתי באדיקות על התפילות. שמעתי אותן מתווכחות עם אביהן שיתיר לי להיכנס. הוא סירב. פחד. אם היו תופסים אותו היו שורפים את ביתו ואת כל רכושו, והורגים את כולם. הבנות הפצירו בו: רחמנות, פולני, בחוץ שלג. בסוף הוא נעתר ונתן לי להיכנס. נכנסתי. בפנים היה חם. תנור בוער, ריח של בית. לא ידעתי את נפשי.

הצגתי את עצמי כפולני בשם של בחור פולני מהמחנה – סטפן סטַשֶק. סיפרתי שאני בנו של קצין בצבא הפולני, וכי הגרמנים שלחו את אבי ואותי למחנה ריכוז. זה עתה הם הרגו את אבי ביריות ודמוֹ עלי. את היהודים לא הזכרתי. הבנות הקשיבו לי בתדהמה ובכו. הן הציגו עצמן – מריה ולוּשָה, בנות שבע עשרה ושמונה עשרה. היה שם גם בן שחזר קטוע רגל מן החזית.

אחר כך הזמינו אותי לשבת והביאו לחם מאפה בית, שומן חזיר ותה עם סוכר. לעולם לא אשכח את טעמו של אותו תה מתוק. פני ודאי הסגירו את תחושותי כי מייד שאלו אם ארצה עוד. ועוד איך רציתי, אך התביישתי לבקש. הבנות הביאו גיגית עם מים חמים והניחו אותה בפינת החדר, נתנו בידי סבון, מגבת, ובגדים להחלפה – מכנסיים, חולצה וסוודר. נכנסתי לגיגית והתיישבתי במים החמים. לא האמנתי שזה אני. לא האמנתי שזה באמת קורה לי. היה חם ונעים, ריח של סבון, ריח של בית. תחושת יתמות גמורה הציפה אותי. הדמעות התגלגלו מעיני ולא יכולתי לעצור את הבכי.

נקי ושבע התיישבתי לשוחח עם בני הבית. הזמן חלף. מריה סיפרה כי מליציה גרמנית בלבוש אזרחי ונשק מסתובבת במקום. מששמעתי זאת ביקשתי לישון מחוץ לבית, ברפת. חששתי שהגרמנים ימצאו אותי ולא רציתי שיענישו את המשפחה בגללי. הבנות הכינו עבורי מצע קש נוח, הביאו אוכל ושתייה. חשתי כמי שזכה בכל תענוגות עולם. ריח הזבל והבהמות היה בשבילי כמו בושם משובח. הרגשתי שנולדתי מחדש. הייתי כבן 21.

כעבור ימים אחדים שמענו יריות ממרחק לא רב. מריה, המבוגרת בין השתיים, באה לרפת ואמרה: “הרוסים כאן.” עכשיו יכולתי להצטרף אל הבנות ולהיכנס לביתן. ליתר ביטחון, בימים הבאים לא יצאתי החוצה ולא הסתובבתי בסביבה. ביקשתי מבעל הבית דף ועט, רציתי לבחון את עצמי אם עדיין אני זוכר את אשר למדתי לפני המלחמה. כתבתי את שמי, כתובתי, שם אמי ואבי ושמות בני המשפחה – בכתב יד נאה וברור. התורה לא נשכחה ממני ועדיין שלטתי בכתיבה תמה. לאחר מכן רשמתי את לוח הכפל. זכרתי הכול. האב ראה את כתב היד שלי ומאוד התרשם. ביני לבין בתו הגדולה מריה התפתח מעין רומן. היא התאהבה בי. לא ידעתי מה לעשות. אצלנו היהודים, מגעי גוף בין בנים ובנות היו טאבו, והנה כאן הכול חופשי. התביישתי לעבור את הגבול, הייתי בטוח שאפגע בכבוד המשפחה.

באחד הימים קרא לי האב ואמר, “סטַשֶׁק, אני יודע מה עבר עליך, כמה צרות ותלאות! ברצוני להציע לך – אולי תתחתן עם מריה?” הוא הבטיח שייתן לנו שטח אדמה וגם חלק מהיער ששייך לו. חשבתי בליבי, הלוא אני יהודי, איך אנשא ללא יהודייה?

יום אחד יצאתי עם מריה להביא מים מן הבאר. היא נשקה לי ועצמה את עיניה. חשתי בריח הטוב של גופה ולא יכולתי להמשיך עוד בשקרים. סיפרתי לה שאביה הציע לי לשאתה, אך אני חייב להתוודות בפניה – “אני יהודי.” אמרתי לה את שמי האמיתי. מריה לא ידעה מה זה יהודי. אמרתי לה שאני בן דת משה. היא לא ממש הבינה את הבעיה והציעה שנתחתן בכנסייה כפרית קטנה, לא רחוק מביתם. “נוכל להינשא כאן ואף אחד לא יידע שאתה בן דת משה.”

הסיטואציה התחילה להכביד. לבסוף עלה בדעתי לומר לה שאני חייב לפני הכול למצוא את אמי. אלך לחפשה בלודז', עיר הולדתי, ואחזור יחד איתה. מריה הסכימה. אמרתי זאת גם לאב, וגם הוא הסכים. וכך עזבתי בוקר אחד את ביתם שלא על מנת לשוב. מעל לבגדים שקיבלתי מהם לבשתי את הפַּשָקי, הכתפתי את התרמיל ובו צידה לדרך, ומלווה בברכותיהם יצאתי לדרכי. למרבה הצער שכחתי לרשום את שמותיהם המלאים וגם לא את כתובתם. בהיותי כבר בארץ ניסיתי לאתר את המקום ואת המשפחה הזו, אך לשווא.

לא ידעתי כיצד אגיע ללודז'. פשוט, הלכתי בכיוון הכללי בדרכים הראשיות, שהיו מלאות בצבא רוסי אשר שעט לכיוון ברלין. חשבתי שהרוסים, כשיראו אותי לבוש בפַּשָקי ויבינו כי אני ניצול מן המחנות, יאהדו אותי כעת. טעיתי. שום דבר לא עניין אותם. הם בכלל לא הסתכלו לפני שירו. לצידי הדרכים היו מוטלות גופות והטנקים חלפו והמשיכו בדרכם באדישות.

אינני זוכר באילו נסיבות נקלעתי לגליינץ. זכורה לי משם תמונה קשה ביותר. דפקתי על דלת אחד הבתים והוזמנתי להיכנס. גרה שם משפחה של גרמנים – אב ואם, בתם וחתנם. הגברים לא נלקחו לחזית כיוון שהיו עובדי רכבת חיוניים. לפתע התפרצו פנימה ארבעה חיילים מונגולים, חמושים ברובים. הם גררו את הבת לחדר הסמוך ואנסו אותה בזה אחר זה. אחרי שהסתלקו ניגש אליה בעלה, ליטף אותה ונישק אותה.

חזרתי לדרכים. מדי פעם שאלתי את החיילים הרוסים על הכיוון ללודז‘. לרוב הם לא הבינו את הפולנית שבפי. פעם אחת פנה אלי קצין רוסי ושאל מדוע אני מסתובב בין הטנקים. תחילה נבהלתי. עניתי שאני הולך ללודז’ וסיפרתי שאני ניצול המחנות והוספתי, משום מה, “אני יהודי.” אותו קצין פקח עלי זוג עיניים והפטיר ביידיש, “יהודים רחמנים בני רחמנים.” התברר שהוא יהודי, ושמו כשמי, שַׁיֵיעק. שייעק הלפרין. זה עשה עלי רושם עצום – יהודי, קצין בכיר. דיברנו. הוא סיפר שנולד בווילנה ושם הוא חי. ואני סיפרתי לו את סיפורי – על ילדותי בלודז', על הגטו, על אמי ואחי, על אֵימי אושוויץ, על עבודת הפרך במכרות. הוא חיבק אותי ובכה. עכשיו, כשאני נזכר בו, אני בוכה. אבל אז לא יכולתי לבכות.

הקצין קרא לקצינה שהיתה שם, והורה לה לקחת אותי לדירתו אשר היתה במפקדה הצבאית, בעיר אחרת, מרחק שעתיים וחצי נסיעה. הוא נתן בידי פתק בשפה הרוסית, לאישור כי מותר לי לשהות בדירתו עד אשר הוא יגיע.

גם קצינה זו היתה יהודייה, אביה ניהל את בית החולים הצבאי באותה עיר. בימים ששהיתי שם הוא טיפל בי – שפתי התמלאו פצעים. בערב שבת הוזמנתי לביתם. האב הדליק נרות שבת ומראה הנרות ריגש אותי מאוד.

כעבור שלושה ימים בא הקצין הרוסי. הוא חיבק ונישק אותי בחום והפציר בי שאצטרף אליו במסע לברלין. “אני מבטיח לך שכל גרמני שנראה בדרך, אהרוג,” אמר. בי לא היתה תאוות נקם. לא היה איכפת לי. הוא אמר עוד: “תהיה איתי, וכשתסתיים המלחמה נחזור יחד למשפחתי שברוסיה.” הודיתי לו, אבל סירבתי. “עלי למצוא את משפחתי. אולי מישהו מהם נותר בחיים…”

הקצין הבין. הוא נתן לי סכום כסף ואיחל לי דרך צלחה. חזרתי לדרכים, הלכתי הרבה ברגל וגם נסעתי ברכבות. ללודז' הגעתי ברכבת. היו בה המון פליטים לבושי קרעים ומלוכלכים.

 

לודז' אחרי המלחמה    🔗

בעשרים ושישה או בעשרים ושמונה בינואר, 1945, ירדתי מהרכבת בעיר הולדתי לודז'. איש לא חיכה לי. איש לא התעניין לדעת אם אני חי. לאן אלך? היכן אגור? מה אעשה עם חיי? – לא ידעתי.

בסופו של דבר עליתי לחשמלית מספר 11 הנוסעת לגורני רינק, זו שלקחה אותי יום יום אל העבודה וממנה. החשמלית חלפה לאורך הרחוב הראשי של לודז', שהיה שוקק והומה אדם. הלכתי לביתנו. אותה שוערת שגרה שם בתקופתנו, קיבלה את פני באדישות. “מה? נשארת בחיים?” זאת היתה התגובה של הפולנים באותם ימים: “מה? חזרתם? כל כך הרבה מכם?” אמא היתה מביאה לשוערת הזו עוגה מעשה ידיה בכל ערב חג. כעת היא אפילו לא הזמינה אותי לכוס תה.

שאלתי מי גר בדירתנו, והיא ענתה שגר שם כעת זוג. הבעל עובד בכוחות הביטחון. עליתי, דפקתי בדלת, לא היה איש. הלכתי משם. מכאן ואילך, עד שעזבתי את פולין, ימי עברו עלי בחיפוש קרובים ומכרים, מקומות לינה בטוחים ומקור הכנסה כלשהו. באופן כללי כבר אז, בימים הראשונים לשובי ללודז', גמלה בליבי ההחלטה לעלות לארץ ישראל. בנעורי הייתי חבר בתנועת השומר הצעיר, ושם הרבו לדבר על הארץ. אבל המלחמה טרם הסתיימה, תקנות העוצר עדיין היו בתוקף ואי אפשר היה לצאת ולבוא.

הקהילה היהודית בעיר התחילה להתארגן ולנהל רישומים – כל מי שחזר נרשם אצלם; כל מי ששמע דבר מה על מישהו אחר, מסר עדות והדבר נרשם. כך נודע לי על גורלם של אחרים וכך ידעו עלי. חיה’לה לא הופיעה ברשימות, וכמובן גם לא שלמק, הבנתי כבר שהוא הגיע ישר אל הגזים, וגם מאג’ה נעלמה. חשתי גלמוד מאוד.

כאמור, עד לשעת העוצר נהגתי להסתובב ברחובות בחיפוש אחר אוכל ופנים מוכרים. ראשון פגשתי את רוֹמֶק קַליסקי, שהיה מבוגר ממני בשנים אחדות. גם הוא ניצל ממחנות הריכוז. הסתובבנו יחדיו בעיר ולקראת העוצר ביקשתי ממנו שלא יעזוב אותי, והוא הבטיח לי, “אל תדאג, אתה תישן איפה שאני אישן.”

הלכנו לבית החרושת שאביו ניהל בימים ההם, ולביתם, שהיה תפוס כמובן בדיירים חדשים, פולנים. למשרתם לשעבר היה עכשיו בית בכניסה לבית החרושת, והוא קיבל אותנו יפה ודאג לנו ללינה. כרגיל, התקשיתי להירדם. מחשבות על בני משפחתי לא נתנו לי מנוח. כעבור יומיים יצא כך שנאלצנו להיפרד, רומק הלך לדרכו ואני המשכתי לחפש מקום ללון בדחיפות. אם לא היה לך איפה לישון, הרובים היו יורים עליך.

נסעתי להוריו של יאנוש, חבר פולני שעבד איתי בבית החרושת. יאנוש עצמו לא חזר מעבודת הכפייה בגרמניה. שוחחתי עם הוריו ולשלושתנו היה עצוב מאוד. ביקשתי רשות ללון אצלם והם העמידו לרשותי מיטה. ישנתי שם תחת הצלב. למחרת עזבתי אותם והם נפרדו ממני בדמעות.

אחר כך פגשתי ברחוב את פ‘, מכר מהגטו. כשהייתי דוור הבאתי לו לעיתים גלויה מאחותו ברוסיה. כששמע שאין לי איפה ליישון, מייד הציע לי לגור בדירתו. פ’ היה עסוק רוב זמנו בחיפושים אחרי אשתו וילדיו ברחבי פולין ומבחינתו לא היתה זו טירחה לארחני בביתו. זו היתה דירה בת שלושה חדרים ומסודרת יפה, ברחוב שֵינְקֵבִיצ’ה. בעיית הדירה נפתרה לעת עתה, אך הכסף שקיבלתי מהקצין הרוסי החל אוזל.

באותו בניין ברחוב שֵינְקֵבִיצ’ה, גרו שתי נשים, מבוגרת וצעירה. הייתי רואה אותן מדי פעם דרך החלון וסקרנותי התעוררה. ערב אחד אזרתי אומץ ועליתי לדירתן. על הדלת היה שלט – “כאן גרים פולנים”, כתובת נפוצה באותם ימים. דפקתי. הדלת נפתחה כדי חריץ ומאחורי שרשרת הביטחון הציצה בי האשה המבוגרת, בהירת השיער, שנראתה קתולית. מאחוריה עמדה נערה עדינה למראה, עיניה שחורות וגדולות ושערה הכהה קלוע בשתי צמות. “בבקשה,” אמרתי, “אני השכן, יש לי כאב ראש חזק ואני זקוק לאבקה נגד הכאב.” האשה אמרה, “בבקשה, תיכנס,” והלכה להביא את התרופה. עמדתי והמתנתי ובינתיים החלפתי חיוכים עם הנערה.

כמובן, היה זה תירוץ בלבד. לא כאב לי הראש, אבל את האבקה המרה נאלצתי לבלוע. התפתחה שיחה. התברר כי הנערה, קְרישה, יהודייה וילידת לודז' כמוני. המבוגרת, זוֹסְיָה, היא האומנת הפולנייה שלה עוד מאז שהיתה קְרישָה ילדה קטנה. כשפרצה המלחמה, הוריה של קרישה מסרו אותה לזוסיה וביקשו שתשמור עליה למענם. זוסיה לקחה אותה לצֶ’נסטוֹחוֹבה למקום מגוריה, והן התחבאו שם ובכפרים אחרים בסביבה. לקרישה היו הורים עשירים ולפני המלחמה הם התגוררו בווילה גדולה בלודז'. קרישה ידעה שהם הסתירו באדמה כסף וחפצי ערך לפני שגורשו, אך הצבא הרוסי פלש לבית ולא ניתן היה להיכנס אליו. התפלאתי כיצד לא חששו שיהדותה של קרישה תתגלה ותביא לסופן? הן הוציאו רעל שהחביאו אצלן למקרה כזה. הן היו מוכנות.

התפתח בינינו קשר. הרביתי לבקרן וביני לבין קרישה צמחה חיבה רבה. באחד מימי שישי, כשזוסיה נעדרה מסיבה כלשהי, הזמנתיה לסעוד עימי ארוחת ערב בדירתי. הדלקתי נרות שבת והקטנה נזכרה בסבתה, שהיתה מדליקת נרות שבת ולראשה מטפחת לבנה, ופרצה בבכי. הזכרונות מבית הוריה הציפו אותה, אחרי שנים שזוסיה טרחה להשכיח ממנה את יהדותה. עניין רומנטי בקרישה לא היה לי, פשוט – רציתי להצילה מהנצרות. היא סיפרה לי שיש לה משפחה בברזיל וכן דודים שמשרתים בצבא הצרפתי, ואני קיוויתי שאצליח לשלוח אותה אליהם.

זוסיה הרגישה כנראה במתרחש אצל בת טיפוחיה, שהפסיקה להצטלב ואמרה את התפילות בחוסר רצון, ויום אחד הן נעלמו. דפקתי בדלת ולא היתה תשובה. החלטתי לחפש אחריהן בצ’נסטוחובה. נסעתי לשם ברכבת, שבימים ההם היתה מלאה וצפופה. אני זוכר שטיפסתי על הגג וכך נסעתי. קפצתי מקרון לקרון במהלך הנסיעה, וקרעתי את מכנסי. ביקשתי מאשה מבוגרת שהיתה שם גם היא, שתתקן לי אותם, והיא עשתה כך, על גג הקרון.

הגעתי לצ’נסטוחובה והתחלתי לחפש. זכרתי שדירתה של זוסיה נמצאת סמוך לכיכר מסוימת. הלכתי לשם ושאלתי אנשים אם ראו שתי נשים, האחת נערה והשנייה מבוגרת, אחת בלונדינית והשנייה שחורה. כן, אשה אחת ראתה והצביעה לעבר הדירה. ניגשתי ודפקתי בדלת. שוב פתחה זוסיה, ושוב כדי חרך צר כפי שאיפשרה השרשרת. “מה אתה עושה פה?” התפלאה. “באתי לבקר חבר בצ’נסטוחובה וניצלתי כבר את ההזדמנות לבקר גם אתכן,” השבתי ללא היסוס.

זוסיה הכניסה אותי פנימה. קרישה עמדה שם, שותקת וחיוורת. זוסיה אמרה בתוקף, “סבק, אם לא תעזוב מייד את העיר אדאג שיקחו אותך מכאן ישר לבית הקברות.” המחתרת הלאומנית הפולנית, שהיתה אנטישמית, עדיין היתה פעילה. הם רצחו יהודים. לזוסיה היו כנראה חברים במחתרת והיא איימה שתקרא להם. ניסיתי לשכנע אותן כי אני ידיד ואין בליבי שום כוונות רעות, אבל זוסיה רצתה להרחיק אותי מקרישה ויהי מה. בלית ברירה פניתי ללכת, אך לפני שיצאתי הספקתי לתת בידי קרישה פתק ובו ביקשתיה לפגוש אותי בתחנת הרכבת. קרישה לא הצליחה להסתיר את הפתק מעיני זוסיה, וכך שתיהן יחד באו להיפרד ממני. זוסיה עמדה בצד ולא הסירה מבט מקרישה עד שבאה הרכבת. הפסדתי.

פגשתי עוד חבר מהימים בהם עבדתי בדואר, לוֹטֶק רוזנפלד שמו. גם הוא חזר מן הגיהינום, פניו היו מכוסים בפצעי מוגלה פתוחים. לא היה לו מקום ללון. הצעתי לו לגור איתי. כשחזר בעל הבית ממסעותיו וגילה את חברי, כעס עלי. הוא חשש שמא יידבק מהפצעים, אבל לוטק החלים לאט לאט, והמצב השתפר.

לא נשארתי איתם הרבה זמן. בינתיים נמצאה לי דירה אחרת, שהיתה שייכת לקצין יהודי, רופא צבאי שעבד בבית חולים בלודז'. הדירה היתה ברחוב פיוֹטֶרְקוֹבְסְקָה 74, בקומה השלישית, והיא עמדה ריקה, כי אותו פולני התגורר למעשה בעיר אחרת, אצל ידידה. כשהציע לי לשמור על דירתו, הסכמתי מייד. כעת גרתי ממש לבדי.

פגשתי את טולקה וילנר, בחורה נחמדה ועדינה, שעבדה איתי במטבח בגטו. היא סיפרה לי שאחותה הלה, ששרדה את אושוויץ, נמצאת עימה והן מחפשות מקום לינה. הכנסתי אותן אלי. היו בדירה שלושה חדרים, וחדר נוסף עם כניסה נפרדת. בחדר זה שיכנתי אותן. הלה היתה בהריון מתקדם ובאחד הלילות התחילו צירים. ירדנו למטה. היה עוצר. צעקתי, קראתי לשוטר. הגיע חייל חמוש. הסברתי לו בשפת סימנים מה מתרחש. הוא הבין ועזר לנו. לקחנו את היולדת לבית חולים והיא ילדה בת בריאה. טולקה ואני נשארנו לישון על ספסל בבית החולים עד אור הבוקר. שנים אחר כך פגשתי את הלה ובתה בארץ.

גם שרה, אשתו של צבי שֶׁפלר, היתה בהריון כאשר השניים התגוררו עימי. צבי עסק בעלייה הבלתי לגלית ארצה. אבל שלא כמו בסיפור הקודם, הם מצאו דירה אחרת קודם שהיא ילדה.

קיבלתי מהקהילה היהודית סכום כסף צנוע שלא הספיק לכלום. רוב הזמן ממש רעבתי ללחם. הרעב לא נתן לי מנוח גם בלילות, ובנוסף, הגעגועים למשפחתי והבלבול באשר לתכלית מעשי בלודז', הכניסו אותי לדיכאון. לא ידעתי בשביל מה אני חי.

בכל זאת, להתקיים היה צריך, והיו כל מיני רעיונות. לא רחוק מלודז' היה כפר בו גר מכר שלי, והוא התיר לי לקחת תפוחי אדמה שאוחסנו אצלו בחצר, בתוך בור באדמה. הייתי נוסע ברכבת, מוציא כמה תפוחי אדמה קפואים, חוזר, ומבשל לעצמי.

בתחילת ינואר 1945 דפקו אצלי בדלת האחים בּילֶסקי, תאומים. הכרנו בגטו כאשר הם עבדו בנפחייה ואכלו במטבח בו עבדתי. לא פעם הגדלתי להם את המנה, ככל שיכולתי. שני אחים נחמדים. תמיד חייכו, מעולם לא התלוננו. נודע להם במשרד הקהילה שאני חי ובאו לבקר. לפרנסתם הם היו קונים בעיר בגדים, גרביים ומיני סידקית ואחר כך היו נודדים בין העיירות והכפרים מסביב ללודז' ומוכרים שם את מרכולתם. הציעו לי להצטרף אליהם. אמרתי שאין לי ממה לתרום את חלקי. “אל תדאג, אנחנו נעזור לך,” הם אמרו. הסכמתי.

נסענו לכפרים ולעיירות השונות, קנינו ומכרנו. פעם הצעתי שנסע לקרוטושין. ידעתי כי לאבי היתה שם משפחה וקיוויתי למצוא מישהו מהם. הם הסכימו ושלושתנו נסענו לשם ברכבת.

קרוטושין התגלתה כעיר יפה מאוד. הלכנו לכיכר העיר ושם שאלתי אנשים אם שמעו על משפחת קרוטושינסקי. אחד הפולנים, איש מבוגר, זכר שהיתה משפחה בשם זה, עשירים, אבל אינו יודע מה עלה בגורלם. גם בעירייה לא מצאתי פרטים עליהם.

בינתיים מכרנו את כל הסחורה שהבאנו עימנו ועמדנו לעזוב. והנה ניגש אלינו פולני ושאל אם אנו יהודים. כן, אנו יהודים. אם כן, לא רחוק משם ישנו בית חולים ובו מאושפזות כמה צעירות שנראות יהודיות. הן אינן דוברות פולנית, רק הונגרית. אולי ניגש לשם ונעזור? הלכנו.

קיבל אותנו מנהל בית החולים, ד"ר וישנֶבסקי. הצגנו את עצמנו כשליחי הקהילה היהודית בלודז‘, שמחפשים יהודים ניצולי מחנות. הוא שמח לבואנו וסיפר על שש צעירות יהודיות ששוכבות בקומה א’, שהגיעו אליו כשרגליהן קפואות. מצבן השתפר מעט אך הוא חייב לשחרר אותן יחד עם השאר ולפנות את בית החולים. “קיבלתי הוראה להכין מקום לפצועים מהצבא הרוסי.”

עלינו לקומה א' ונכנסנו למחלקה גדולה. שש הצעירות שכבו במיטות צחורות ומיאנו לדבר איתנו. נראה שפחדו.. חשפתי את זרועי והראיתי את המספר המקועקע, “אני יהודי,” אמרתי בגרמנית. אחת הבנות התחילה לתרגם חרש את דברי, אבל חברותיה סירבו לשתף פעולה. ראיתי שדבר אינו עוזר, אמרתי – “שמע ישראל אדוני אלוהינו…” הבנות הרימו את הראש והתחילו לבכות. הקרח נשבר.

שמה של המתורגמנית היה אגנֶס קליין. אגי. היא סיפרה שמוצאן מהונגריה וטרנסילבניה וכי היו במחנה הריכוז באושוויץ. בצעדת המוות הן הצליחו לחמוק מהשומרים ולהסתתר ביער, אבל מהר מאוד רגליהן קפאו ואלמלא אספו אותן חיילים רוסים ודאי היו מוצאות שם את מותן. אפילו לא ידעו היכן הן נמצאות.

זה היה יום שישי. הלכתי לחנות מכולת קטנה לא רחוק מבית החולים וקניתי ארבעה נרות. הדלקנו נרות ושרנו זמירות ביידיש ובעברית, הבנות היו מאושרות – כבר היו בטוחות שלא נשארו יהודים בעולם מלבדן.

לפני שחזרנו ללודז' מצאנו איכר גוי, שילמנו לו סכום נאה והשבענו אותו שיביא יום יום לבנות לחם טרי, חמאה ושמנת. נפרדנו בהבטחה שנחזור בקרוב.

כעבור שבוע נסענו שוב שלושתנו לעיר קלישא בענייני פרנסה, ומשם לקרוטושין, לבקר את הבנות. כשעברנו בכיכר פנה אלינו מקומי אחד והזהיר אותנו כי המחתרת הפולנית הלאומנית נמצאת בסביבה והם עלולים להתנכל לנו. נפרדנו, וכל אחד מאיתנו הגיע לבית החולים בדרך אחרת.

מנהל בית החולים שמח מאוד לראותנו כי עוד באותו יום הוא התכוון לסלק את הבנות לרחוב. “הרוסים באים, אין לי ברירה,” התנצל. לקחנו שלוש בנות על הכתפיים, הבאנו אותן רחוק ככל שיכולנו וחזרנו לקחת את השאר, וכך הלאה, עד שהגענו לתחנת הרכבת. בזאת לא תמו התלאות – עד שהגיעה הרכבת שמרנו על הבנות מפני החיילים הרוסים שנטפלו אליהן. התחננו בפניהם, הסברנו שהן פצועות וביקשנו שיניחו להן. הם נעתרו לבסוף.

כשהגענו ללודז' שכרנו שני דְרוֹשְׁקי (עגלות נוסעים) והבאנו אותן לביתי. שוב סחבנו אותן על הגב, אחת אחת, לקומה השלישית. נתתי לאחת מהן את מיטתי, ובעצמי ישנתי על הריצפה.

לאט לאט הן התאוששו. ראשונה החלימה אגי. היא היתה כבת שמונה עשרה, יפהפייה, שחומה כצוענייה ותמירה. יום אחד הזמנתי אותה לארוחת צהריים במסעדה יוקרתית בשם “הלקה”, ששכנה בקומת הקרקע בבניין בו גרתי. מוסדות הקהילה היהודית חילקו שוברים לארוחות במסעדות, ולמזלנו הסכימו לקבל אותם באותה מסעדה. זו היתה ארוחה מלאה וטובה. אגי הבחינה בפסנתר שעמד שם ושאלה אם תוכל לנגן בו. העברתי את שאלתה לבעל המסעדה והוא הסכים בשמחה. היא ניגנה שירים הונגריים וקטעי מוסיקה קלאסית. ביקשתיה לנגן את השיר האהוב עלי, סורנטו, והיא הפליאה לנגנו. אחר כך ביקשתי את “יום ראשון העצוב” וכן קטעי אופרה ידועים. הקהל קיבל את נגינתה במחיאות כפיים נרגשות ובחיבוקים. סעדנו יחד עוד כמה פעמים.

התאומים הביאו מצרכים והבנות בישלו. בהדרגה הן התחזקו והצליחו ללכת.

כעבור שבועיים תמה המלחמה. שמחה וריקודים ברחובות. אנשים שתו וודקה, התחבקו, התנשקו. אני הייתי עצוב מאוד. כל הזמן ניקרה לי בראשי האמת המרה – סבק, אתה לבד בעולם! קיוויתי שטופצ’ה בין החיים, אבל איפה היא? הפולנים היו שטופי אנטישמיות. הצטערו שהיטלר לא גמר עם כולנו. כעסו שהיהודים חוזרים “כמו עכברים.”

הבנות נרשמו במשרדי הקהילה היהודית לפי ארצות מוצאן. הצלב האדום קיבל את הרשימות והעביר אותן הלאה. עד מהרה משפחותיהן יצרו איתן קשר והן חזרו להונגריה. הפרידה היתה נרגשת. התאומים ואני בכינו, כולנו התחבקנו ושמחנו שהגענו לזמן הזה. הבנות נתנו לנו את כתובותיהן, את זו של אגי שמרתי היטב: בודפשט, ראקוס פולוטה פון קליין – מאפיית לחם גדולה.

שוב הייתי לבד. לילה אחד פרצו לדירה גויים פולנים, במדים. צרחו עלי ודרשו את הכסף. “יהודי מלוכלך, תן מייד כל מה שאתה מסתיר!” ואני מתחנן, מראה להם את המספר. “אין לי אפילו אוכל,” והם בשלהם, מגדפים, בועטים, יורקים. לבסוף עזבו, לא לפני שהשחיתו את הריהוט בחיפושיהם אחר תכשיטים וחפצי ערך. אמרתי לעצמי, בשביל מה אני נשאר כאן?

זמן קצר אחר כך נותרתי ללא פרוטה. למזלי ולשמחתי הגדולה פגשתי את איז’ו והוא הזמין אותי לגור עימו. שמחתי על ההזמנה ועברתי אליו. היינו חבורה. עוד בנים ובנות הצטרפו אלינו. היה שמח. ישנו יחד, בחורים ובחורות, אך שמרנו על מרחק נאות בינינו. עד היום, כאשר אני פוגש את ונדה פולמן (ריין) שהיתה שם עימנו, היא אומרת – אתם רואים אותו? אנחנו ישנו יחד… בהומור כמובן. ונדה נישאה לבעלה בגטו ובגירוש נשלח כל אחד מהם למחנה אחר. בעודנו גרים אצל איז’ו הגיעה אלינו ידיעה אודותיו: הוא חי! נאמר לנו גם היכן הוא שוהה. נסענו לשם כולנו בלילה קר וגשום. הם נפגשו. היתה התרגשות גדולה והשניים חזרו לחיות יחדיו. היום הם חיים בחיפה. ונדה רופאה ובעלה פרופסור בטכניון.

 

היציאה מפולין    🔗

הצבא הפולני התחיל לגייס צעירים ברחובות. יום אחד איז’ו ואני נתפסנו ונשלחנו למחנה צבאי לא הרחק מלודז'. בזמן שעברנו בדיקות רפואיות, ניגש אלינו קצין פולני וביקש לדבר איתנו בחוץ. “מה לכם ולצבא הפולני?” הוא שאל. לא היתה תשובה בפינו. הוא סיפר שהיה בפלשתינה במהלך המלחמה. “ראיתי שם את הבחורים שלכם, בחורים מצוינים. תיסעו לשם.” הוא נתן לנו אישור יציאה מהמחנה, ואנחנו הסתלקנו מייד.

למחרת עלינו על הרכבת לקרקוב ויצאנו את פולין. גם רומק קליסקי בא איתנו. בקרקוב פגשנו את צבי שפלר, והוא העלה אותנו על רכב צבאי בריטי ושלח אותנו אל הגבול הצ’כי. הגענו לשצֶ’שין, עיירת גבול קטנה, שהיתה בשליטת הרוסים. לא היו לנו שום ניירות להראות להם, אז אמרנו שאנחנו הונגרים. הרוסים לא ידעו הונגרית וגם אנחנו לא, ובשביל ההצגה דיברנו עברית בהברה אשכנזית – “בורוך אותה אדוישם אלויקינו מלך העוילם…”

עבר שם קצין רוסי. כששמע אותנו, נעצר ושאל אותנו בעברית: “לאן פניכם מועדות?” לא הבנתי את דבריו. איז’ו, שלמד עברית בגימנסיה, אמר לי בפולנית, “סבק, האיש הזה מדבר עברית!” אותו קצין המשיך, הפעם ביידיש, ואמר, “אני יהודי בדיוק כמוכם.” הוא עזר לנו לעבור את הגבול הצ’כי. כך יצאנו את פולין. תודה לאל.

התעכבנו קצת בפרשוב שבסלובקיה, ומשם הגענו למישקול שבהונגריה. בתחנת הרכבת ראינו בחור אחד ולצווארו שרשרת מגן דוד. הוא שאל לאן אנו נוסעים. “לבודפשט, בדרך לארץ ישראל.” הוא הציע לנו להישאר במישקולץ וסיפר שהם מרכזים שם קבוצות לבריחה מאורגנת. לא השתכנענו. רצינו להגיע לבודפשט. אם כבר נוסעים, למה להפסיד את העיר הגדולה?

בתחנת הרכבת היתה להקה נגנים צוענית. לא יכולתי להסיר מהם את עיני, הם ניגנו כל כך יפה. איז’ו תפס בידי ומשך אותי אחריו, “הרכבת יוצאת, בוא.” נכנסנו לקרון. בפינה ישבה אשה שנראתה יהודייה. כאשר שרנו שירים וניגונים ביידיש, עיניה נצצו. היא שאלה לאן פנינו מועדות, וסיפרה לנו על עצמה. אולי נרצה ללון אצלה בבודפשט? נעתרנו. באנו אליה ובילינו אצלה את השבת. היא האכילה אותנו וטיפלה בנו בחום ובמסירות, כמו אם.

ביום ראשון נפרדנו מאותה אשה טובת לב והלכנו אל משרדי הקהילה. ישבו שם שלוש נשים מטופחות ומגונדרות, לא נראה עליהן שעבר עליהן הסבל שעברנו אנחנו. היינו צריכים לענות על כמה שאלות, ובסופו של דבר נשלחנו לבית ספר שהוסב על ידי הג’וינט לאכסניית פליטים.

יצאתי לחפש את אגי לפי הכתובת שהיא נתנה לי, בפרבר מחוץ לבודפשט. מצאתי את המאפייה של הוריה והאשה שגרה שם אמרה לי שבני משפחתה של אגי לא חזרו מהמחנות, וכי אגי עברה לגור אצל דודתה בבודפשט. היא נתנה לי את הכתובת.

חזרתי לבודפשט וחיפשתי את הבית. לבסוף מצאתיו. בית יפה, עתיק, בן ארבע קומות. דפקתי בדלת והצגתי את עצמי בפני דודתה. מרגע שאמרתי שאני פולני חשתי ברתיעה מצידה. יהודי הונגריה לא אהדו את יהודי פולין. אגי לא היתה. הודיתי לדודה, מסרתי לה את כתובתי וביקשתי שתמסור לאגי כי סבק בעיר וישמח מאוד לפגוש בה.

לא עבר זמן רב ואגי הגיעה, יחד עם בן דוד. היא יפתה מאוד ונראתה נפלא – לבושה בבגדים הדורים ובידה סיגריה. כשראתה אותי פרצה בבכי וחיבקה אותי. בהתרגשות רבה היא תיארה באוזני בן הדוד את מה שעשיתי למענה. “איך אודה לו, אינני יודעת,” אמרה.

חזרתי איתם לביתה של הדודה. הפעם יחסה אלי היה שונה. היא הזמינה אותנו לשולחן והגישה ארוחה מצוינת, כולל יין משובח. בנה הודה לי על כל מה שעשיתי למען אגי והציע שאשאר בבודפשט. “אני עובד בעירייה, יש לי משרה טובה, אוכל לדאוג לך.” אמרתי שגם איז’ו איתי ושלא אעזוב אותו, והוא ענה שהוא יכול לסדר גם לאיז’ו. סירבתי בנימוס ואמרתי כי ברצוני להגיע לארץ ישראל. “פלשתינה,” הוא אמר, “זה מקום מסוכן. לא כדאי שתיסע לשם עכשיו.” הודיתי לו ואמרתי שוב כי העניין מנוי וגמור עימי. הוא הצטער לשמוע זאת אך קיבל את דברי. נפרדתי מהם ויצאתי. אגי ליוותה אותי החוצה והלכה איתי כברת דרך. עברנו דרך פארק קטן. היא הוציאה שעון זהב והושיטה לי אותו. “זה היה של אבי. הוא לא חזר מהמחנות ואני מבקשת – קח אותו.” היא הוציאה מתיקה מספר דברי ערך והציעה גם אותם. לחצתי את ידה ואמרתי בתוקף, “תודה, אין צורך.” אגי ניסתה לשכנע אותי להישאר. “ראה באיזה תנאים אתה חי בבית הספר הזה.” התעקשתי, ונפרדנו.

בתקופה ששהינו בבודפשט הרבינו לבלות בקן של השומר הצעיר עם הצעירים היהודים המקומיים. היה לנו טוב ונעים יחד. שם הכרתי בחורה בשם יהודית, יודיתק’ה, נמוכת קומה ויפה. הלכנו יחד לגן שעשועים, נסענו ברכבת הרים והתנשקנו. לא היה המשך לרומן הקצר הזה כיוון שהיא נשארה בבודפשט ולי בער להמשיך בדרכי. נפרדנו בצער. לאחר שנים התברר שהיא חיה בארצות הברית. נפגשנו והיה נחמד.

מבודפשט המשכנו, איז’ו ואני, לזלצבורג אשר באוסטריה. לאחר מספר גלגולים הגענו למחנה קַמֶרשֶפְלִינג. לאיז’ו כבר היתה בת זוג – הדסה, גם היא מלודז'. אני התיידדתי איתה ראשון והכרתי לה את איז’ו. הם התאהבו ולבסוף התחתנו. בקמרשפלינג קיבלו השניים דירה, ואני קיבלתי חדר.

המחנה שקק פעילות תרבותית וחברתית. היו שם מספֵּר סיפורים עיוור בשם שמאי רוזנבלום ושחקן יידי מלודז', ועוד. היו מסיבות ריקודים, חוג לתיאטרון. הייתי עסוק מבוקר ועד ערב, הכרתי אנשים חדשים מעניינים, התחלתי ליהנות מהחיים. בלילות הצלחתי יותר לישון – כבר לא התאבלתי כל הזמן על יקירי שאבדו לי.

באחד מטיולי ביער ראיתי אשה שוכבת על כיסא נוח. ניגשתי אליה והתחלנו לדבר. היא הזהירה אותי לבל אתקרב יותר מדי, “אני חולה בשחפת.” זו היתה רות נקריץ, רותק’ה בפי כול. קודם המלחמה היא היתה אחות, נשואה לרופא. לאחר המלחמה אבדו עקבותיו. היא היתה כבת עשרים וחמש, יפהפייה, עיניה היו ירוקות ולחייה בערו. כבר מאותה פגישה ראשונה נקשרנו מאוד זה לזו, נפגשנו הרבה וניהלנו שיחות ארוכות. אני ממש התאהבתי בה. לא הייתי היחיד.

בבאדגסטיין, אוסטריה, בדרך ארצה אחרי המלחמה (אני עומד שלישי מימין, אירקה יושבת ראשונה מימין)

מקמרשפלינג עברנו לבּאדגָסְטַיין, עיר נופש ידועה שגדולי השחקנים בעולם היו באים לנפוש בה. נסענו לשם באוטובוסים ואני ישבתי מלפנים עם רותק’ה. הגענו למקום הררי ויפה, משובץ בתי מלון מהודרים. אני קיבלתי דירה במלון “אליזבת הוף”.

בבואנו לבאדגסטיין, כאשר ירדתי מהאוטובוס, ראיתי צעירה מוכרת. נזכרתי שעבדנו יחד בדואר שבגטו לודז'. “אירקה רדושיצקי?” שאלתיה, והיא השיבה, “כן, ואתה סבק.” חילופי דברים אלה נותרו סתמיים, באותו זמן עוד הייתי “תפוס” עם רותק’ה, ולא כל כך שמתי לב לאירקה.

גם בבאדגסטיין היו חיי חברה פעילים ותוססים. היה עיתון ביידיש ובפולנית, חוגים שונים, הצגות תיאטרון. כמעט כל ערב נערכו מסיבות ריקודים. היה אפילו גנון לילדים.

באחד הימים הגיע למקום אחיה של רותק’ה, מאקס פקטור, יהודי עשיר מאוד. הוא בא לקחת את אחותו לסנטוריום בגרמניה. רותק’ה בכתה, לא רצתה להיפרד ממני. מאקס אמר, “אם סבק רוצה לבוא איתנו, יש מקום עבורו.” אבל אני לא רציתי, אף שהפרידה מרותק’ה היתה קשה גם לי. ליוויתי אותם לתחנת הרכבת בזלצבורג, ונפרדנו לשלום. רות’קה התאשפזה בסנטוריום, ומאוחר יותר עברה לשבדיה ושם נפטרה.

עם עזיבתה התהדק הקשר ביני לבין אירקה. היא היתה בחורה נחמדה ויפה, צנועה, הרבה בחורים חיזרו אחריה וכולם רצו בה. רבים מהם משכילים הרבה יותר ממני. אבל מכולם היא רצתה רק בי. וכך גם רצה הגורל. באחד הימים הביאה לי אירקה מכתב מבודפשט, מיודית’קה. היא כתבה, “בוא, אני מחכה לך.” אפילו לא עניתי לה, ליבי כבר היה שייך לאירקה.

בבאדגסטיין נודע לי על סופן המר של אחותי חיה’לה וחברתי מאג’ה. שמאי רוזנבלום, אותו מספר סיפורים עיוור, היה נשוי קודם המלחמה לאשה מלודז'. לאחר המלחמה, משלא מְצָאָהּ, התחתן בשנית. אשתו החדשה היתה בהריון מתקדם ושמאי נסע לבית החולים להיות עימה בלידה. בדיוק באותו זמן הגיעה לבאדגסטיין האשה הראשונה. היא ניצלה ובאה לחפש אחריו. התיידדנו. יום אחד שאלתי לפשר הצלקת שהיתה לה. היא אמרה שתספר לי על כך אבל לפני זה יש לה דרישת שלום מרה מחיה’לה ומאג’ה. “היינו יחד קרוב לדנציג כשנגמרה המלחמה. כאשר הגרמנים ראו שהם קרובים להפסיד, העלו את האסירות על אוניות, שלחו אותן ללב ים ושם הציתו אותן. מי שלא נשרפה, מתה בטביעה. מספר נשים, ובתוכן אני, ניצלו על ידי תושבים מקומיים שבאו לעזור. חיה’לה ומאג’ה לא ניצלו.”

על טופצ’ה כבר ידעתי שהיא חיה, אפילו התכתבנו, ועכשיו הבנתי שאחותי הגדולה היא כל מה שנותר לי ממשפחתי.

בבאדגסטיין התיידדתי עם בני זוג שבאו לנפוש בעיר – הוא היה ברון פולני מלבוב, גבר נאה כבן חמישים, והיא יהודייה גרמנייה יפהפייה, צעירה ממנו ובת למשפחת המוסיקאים מנדלסון. הם הזמינו אותי מספר פעמים לאכול בחברתם בבית המלון המפואר בו שהו. בפגישותינו הם גילו עניין רב במה שעבר עלי במלחמה. סיפרתי להם כל מה שיכולתי. על הזוועות, הייסורים, ההשפלות. שניהם הקשיבו לסיפורי בשתיקה, האשה היתה בוכה לפעמים, מחבקת ומלטפת את ידי; הוא היה מוזג לי מים ומפציר בי שאירגע. נראה ששניהם נקשרו אלי מאוד, כי באחד הימים פנו אלי בהצעה: “בוא תחיה איתנו ואנחנו נעשה בשבילך כל מה שנוכל.” הם הבטיחו שנצא יחד לטיולים בעולם, שישכרו למעני מורים שילמדו אותי כל מה שהפסדתי – דבר לא יחסר לי. אמרתי להם שאני מתכונן לשאת את חברתי אירקה. הם אמרו, “אבל אתה עוד צעיר, חכה. למה למהר? בוא איתנו, תראה עולם, תלמד.” הצעתם הנרגשת נגעה לליבי, גם יחסם אלי היה חם ורך כמו של הורים אוהבים. אבל זה לא שינה במאומה את תוכניותי. ככל שהקשר עם אירקה התהדק, ביקורי אצל אותו זוג הלכו ופחתו. לפני שעזבנו את באדגסטיין צלצלתי אליהם כדי להיפרד. הם הצטערו לשמוע שאני יוצא לדרך, וביקשו לדעת אם אני זקוק לכסף או לעזרה אחרת. כסף הייתי צריך, אבל השבתי בשלילה, הודיתי להם ונפרדנו.

יצאנו כל אנשי המחנה מבאדגסטיין בלילה ונסענו לבלגיה, לנמל באנטוורפן, שם היינו אמורים לעלות על אונייה ולהפליג לארץ ישראל. אבל הבריטים גילו את התוכנית ועל כן נאלצנו לחזור על עקבותינו ולחנות באוֹנגֶן, עיירה על יד בריסל. השלטונות סידרו אכסנייה עבורנו באחד מבתי הספר המקומיים, שם התחלנו לנהל חיי קיבוץ.

איז’ו לא בא איתנו לבלגיה, הוא נשאר באוסטריה יחד עם הדסה. לימים הם הגיעו לפריז, השתקעו שם, נישאו ונולדו להם בן ובת. עם הזמן הדסה עשתה דוקטורט בסורבון על השואה, ובמהלך הכתיבה התמוטטה נפשית. דברים הגיעו לידי כך שאיז’ו לא היה יכול להמשיך ולחיות איתה. הוא עקר לארצות הברית – שם הוא חי עד היום. הדסה נותרה בפריז והוא תומך בה כספית כל השנים. אנחנו נפגשים מפעם לפעם ומנהלים שיחות טלפון.

עם אירקה בבלגיה לפני החתונה

אירקה ואני נישאנו באוֹנגֶן. קיבלנו כסף מהג’וינט, ואפילו קרוב משפחה אחד נכח בה, הדוד ליפֶּל, דודהּ של אירקה, ששרד אף הוא את השואה והיה אדם דתי, והוא שערך את החופה והקידושין. הטקס היה מרגש והחברים מהקיבוץ ארגנו מסיבה יפה. אך הלב היה מלא צער על כל יקירינו המתים, האורחים הנעדרים.

בשלב מסוים נשברנו מחיי הקיבוץ. מכיוון שלא היה עדיין תאריך חדש ליציאה, עזבנו ושכרנו דירה בעיר. אירקה קיבלה עבודה כתופרת בבית חרושת ואני חיפשתי עבודה במקומות שונים. לאחר זמן מה קיבלנו הודעה מאונגן כי שוב מתארגנים להפליג לפלשתינה. חזרנו לשם וכעבור זמן לא רב יצאנו לצרפת, עם מעט המיטלטלים שהיו לנו. הגענו בחשאי לעיר נמל קטנה, שם קיבלו אותנו אנשי המוסד לעלייה ב'. הם הורו לנו להניח את המיטלטלים שלנו בצד ולעלות במהירות על האונייה “תיאודור הרצל”.

היו יותר מדי אנשים באונייה ומעט מדי מקום. היו בינינו תינוקות ואנשים מבוגרים. אירקה היתה בחודשי הריונה האחרונים ובמשך כל זמן ההפלגה, כשבועיים, היא שכבה על דרגש אמצעי, כמעט ולא אכלה דבר והקיאה רוב הזמן. איך עשינו זאת, איני יודע להסביר אלא בעובדה שהיינו צעירים והשתוקקנו להיות בארץ ישראל. ידענו כבר חיים קשים, בגטו ובמחנות, אבל הפעם היתה לנו מטרה מרגשת. ידענו שאם אנו רוצים להגיע לארץ ישראל, אין ברירה אלא בדרך זו.

אפריל 1944. אניית המעפילים ע"ש תיאודור הרצל. מרסיי, חג הפסח

מפקדי האונייה קראו לנו לסיפון והודיעו לנו כי במקרה שנתגלה על ידי הבריטים והם יעלו על הסיפון – נזרוק עליהם קופסאות שימורים. אני התרוצצתי בין הסיפון לבטן האונייה, הבאתי לאירקה מים ומשהו לאכול וחזרתי לתפוס את מקומי למעלה. מפקד האונייה היה מוקה לימון, בחור יפה תואר שהסתובב עם סומבררו גדול על ראשו ונעליים גבוהות אדומות לרגליו. לימים נתמנה למפקד חיל הים ושימש גם כראש משלחת משרד הביטחון במערב אירופה, בתקופת פרשת “ספינות שרבורג”. ידעתי כי לעולם לא אשכח את הגבר היפה הזה. ואכן, בשנת 1999 רעייתי ואני פגשנו בו ובאשתו רחל בתיאטרון היִידי בבית ציוני אמריקה. ניגשתי אליו והזכרתי לו את המשפט שהיה אומר לנו כשהאונייה היתה נוטה על צידה: אָלֶע מֶענשְן אִבֶעגֵיין אוֹף דה צְוויטֶע זַייט (כל האנשים לעבור לצד השני). בפגישה זו הוא סיפר שהיו מכלי מים מתוקים בצד אחד של האונייה וכתוצאה מכך היא נטתה על צידה. הוא התרגש מפגישתנו ורעייתו חיבקה את אירקה בחום.

לאחר כשבועיים הגענו לחיפה. רכס הרי הכרמל התגלה לעינינו והמראה ריגש אותנו מאוד – קשה לתאר את התרגשותנו ואת המחשבות שעברו במוחנו. כל ההפלגה הזו הרי היתה בלתי אפשרית ומסוכנת – המוני אנשים, נשים ותינוקות, מצטופפים באונייה אחת. אבל ההתרגשות לא נמשכה זמן רב. הבריטים גילו אותנו. הם קראו לעברנו ברמקולים כי לא נוכל להיכנס לארץ, לפני שנקבל היתר מהוד מלכותה. השבנו בצעקות כי אין לנו לאן ללכת. “תנו לנו רשות,” צעקנו. התשובה היתה “לא!” בתגובה פצחנו בריקודי הורה סוערים – “מי אנחנו? ישראל, מי כולנו? ישראל”.

הבריטים לא התרשמו מהריקודים והקיפו במהירות את האונייה מכל עבריה. השלכנו לעברם קופסאות שימורים ואף פצענו מספר חיילים. גם זה לא הרשים אותם, הם השיבו ביריות והרגו שלושה מאיתנו. את שלושתם הכרתי. אם היום לא נלמדים פרקי גבורה אלה בבתי הספר, זה מצער מאוד.

כאשר הבריטים הרגישו שאנו נחלשים, הם השתלטו על האונייה. כעבור שעות אחדות הורידו אותנו מ“תיאודור הרצל”, ריססו אותנו בדי.די.טי, נתנו לכל אחד שמיכת צמר והעלו אותנו על אוניית כלא שסיפונה היה מוקף בגדר תיל. פניתי לאחד הקצינים שעשה עלי רושם של אדם עדין והתחננתי שישאירו את אירקה ואותי בארץ, לרגל מצבה של אירקה. הוא התנצל וסירב. לפני שעברנו לאונייה השנייה פניתי לקצין בריטי אחר, שפניו היו פצועות ומלאות דם, כנראה מאחת מקופסאות השימורים שהשלכנו עליהם. שאלתי אותו האם לא יכעס אם אתן לו מכתב עבור דודתה של רעייתי, רחל שטיינברג, שהיתה בארץ עוד מלפני המלחמה, מ 1937, והיתה הדודה היחידה שנותרה לה. כתבתי בעט שנתן לי שהגענו ושמגרשים אותנו לקפריסין. הוא רשם את כתובתה ובסופו של דבר המכתב אכן הגיע ליעדו. אני מעריך מאוד את מעשהו.

 

קפריסין    🔗

מלחמת העולם הסתיימה, אך לא בשבילנו. אנו היינו נתונים בעיצומה של מלחמה גדולה אחרת, המלחמה על החיים ועל שפיות הדעת. אוניית הכלא יצאה מהנמל והפליגה לכיוון קפריסין. היינו מאוכזבים ופגועים.

בהגיענו לקפריסין נלקחנו מייד למחנה של אוהלים ופחונים, מוקף שממה וחולות ומסביבו שומרים בריטים שכיוונו נשק לעברנו. אירקה ואני חלקנו אוהל עם זוג נוסף, ללא כל פרטיות. האוכל היה ירוד, רוח חזקה נשבה במשך כל שעות היום והכול מסביב התעופף.

בימים הראשונים של חודש ספטמבר הגיעה שעתה של אירקה ללדת. משהחלו הצירים קראתי לחייל, הוא הזמין אמבולנס ולקחו אותנו לבית החולים. הגענו ממש ברגע האחרון, הלידה כבר התחילה במכונית. בבית החולים אירקה טופלה במסירות רבה והלידה עברה בשלום. התבשרתי שנולדה לי בת והרשו לי להציץ בה. למען האמת, די נבהלתי. לא הבנתי מדוע היא נראית כך, הרי אירקה ואני איננו כה מכוערים. התינוקת שקלה שני קילוגרם ומאה גרם.

חזרתי למחנה ובישרתי לדוֹד ליפֶּל על התינוקת שנולדה. התייעצתי עימו באיזה שם לבחור עבורה. הוא שאל לשם אמי, תירגם אותו לעברית, ונקבע – עליזה. לא היה לי גרוש בשביל לקנות לאירקה פרחים או מתנה. כעבור שלושה ימים קיבלתי רשות לבקר את אשתי ובתי. אירקה ביקשה שיביאו את התינוקת כדי להראותה לי. לא האמנתי שזו הבת שלי.

בדרך חזרה נועצתי בעניין עם אשה שחזרה גם היא מבית החולים למחנה. היא אמרה, “חכה, עוד כמה ימים. לא תכיר אותה.” היא צדקה. אחרי שלושה ימים חזרתי וראיתי שבתי תהיה ילדה יפה. לא טעיתי.

כאשר חזרה אירקה מבית החולים, עברנו לגור בפחון. בצד השני של הפחון היה זוג נוסף, אהרון וטוּשה ווטקובסקי, שציפו אף הם ללידה. בינינו הפרידה רק שמיכה תלויה על חוט דק. עליזה בכתה יום ולילה, היה לנו לא נעים מהשכנים. באחד הלילות אפילו שמתי יד על פיה, כדי לעצור את הבכי, עד כדי כך הייתי מיואש וחסר ניסיון.

ספטמבר 1947, במחנה המעצר בקפריסין עם אירקה ועליזה

בשלב מסוים הקימו במחנה מעון לתינוקות, עליו היה ממונה רופא ילדים שנשלח מן הארץ. אותו ד"ר פלק היה אדם גבוה, מלא גוף ונעול תמיד במגפי גומי גבוהים. הוא ניהל את המעון ביד קשה ובהתנשאות. בהורים הוא נהג בזלזול מופגן וברוע לב. מעולם לא חייך, לא נתן עצה טובה ולא עודד. והלוא היינו כל כך זקוקים אז למעט עידוד. להאכיל מותר היה שלוש פעמים ביום במשך שעה – בבוקר, בצהריים ובערב. הורה שאיחר לשעת ההאכלה לא הורשה להיכנס. הוא היה יושב מתוסכל בחוץ ובפנים התינוק צרח מרעב. הרופא הזהיר – “אם דבר כזה יקרה שוב, קחו את הילד ואל תחזירו אותו לכאן.” הרופא האכזר לא התחשב בגיהינום שעברנו.

בלילות עשינו בינינו תורנות. כל הורה במשמרת שלו החליף לכל התינוקות. זה היה הזמן המאושר בחיי. הריח היה בושם בשבילי. ליד עליזה שכב תינוק שהתפרסם לימים – מייק בראנט.

הד“ר פלק החליט לחסן את התינוקות מפני החמסינים שבארץ, והורה לנו להוציאם בעריסותיהם אל השמש. זה היה נורא. התינוקות האדימו, התייבשו, היו שמתו. תחילה לא העזנו להמרות את פיו. ד”ר מנגלה קראנו לו. בסופו של דבר הוצאנו את עליזה מהמעון ולקחנו אותה אלינו לצריף, למרות התנאים הקשים.

התנאים הזכירו לנו מחנה ריכוז. חמשה עשר איש קיבלו חתיכת בשר שחורה, מעט קמח ואורז. מישראל הגיעו אלינו שליחים – נציגי המפלגות השונות. כל אחד מהם גייס תומכים למפלגתו והוויכוחים והמלחמות לא איחרו לבוא. באחד במאי צעדנו, והרוויזיוניסטים תקפו. היו מכות ומהלומות. בחורים יהודים אמריקאים, שעזרו להשיט את אוניית המעפילים שלנו ונתפסו יחד איתנו, לא הבינו מה קורה. גם הם הותקפו. כל כך התביישתי בשבילם.

גולדה מאירסון (מאיר) הגיעה לביקור מטעם הסוכנות. היא הבטיחה לנו כי בישראל נאחז ביד אחת במעדר, ובשנייה בנשק. אחריה עלתה שושנה דמארי והדהימה אותנו בקולה המיוחד ובסגנון התימני.

הורי התינוקות ארגנו עצומה שנשלחה אל מלכת אנגליה, אליזבת השנייה, ובה בקשה להתחשב במצבנו המשפחתי ולאפשר לנו להיכנס לפלשתינה מחוץ למכסה. המלכה נעתרה לבקשה, בתנאי שהבעלים יישארו מאחור. הנשים לא הסכימו לעלות ארצה לבד. נשלחה עצומה שנייה, והפעם המלכה נתנה את הסכמתה. יצאנו מהמחנה בקפריסין ושוב הפלגנו באוניית כלא מגודרת בתיל. מזלנו שיצאנו. בקפריסין נותרו אנשים שהגיעו לשם הרבה לפנינו, והיו שנשארו עוד שנתיים אחרי שעזבנו.

חמישים וארבע שנים חלפו מאז, ועדיין זכורה לי תחושת הדאגה העמוקה מפני הצפוי לנו בהפלגה לישראל. לצידי היתה אירקה, שהורידה שמונה עשרה קילוגרם ממשקלה מאז הגענו לקפריסין, והיתה עליזה הפעוטה. הכיסים היו ריקים ושום גורם לא הבטיח לנו דבר ולא חילק מתנות, זולת ההכרזות החגיגיות של גולדה. לא יכולתי לתאר לעצמי כיצד נסתדר בנחלת אבותינו, שהיתה עבורנו מקום זר לחלוטין.

 

בארץ ישראל    🔗

כאשר ירדנו מן האונייה, השתטחתי על האדמה ונישקתי אותה. כולנו התרגשנו מאוד. סוף סוף זכינו “להיות עם חופשי…”

מהנמל לקחו אותנו באוטובוס מיוחד, נהוג בידי נהג במדים ירוקים וכובע מצחייה. ישבנו לימינו במושב הראשון ושלחנו בו מבטים מסוקרנים – נהג יהודי! הוא לא הביט בנו, לא הוציא מלה מפיו, אפילו לא “ברוכים הבאים.” אחר כך נסענו לבית העולים ברעננה. בדרך ירו עלינו ערבים. כשהגענו למקום, חיכו לנו ילדי גן, אשר שרו לנו ונופפו לכבודנו בדגלונים כחול לבן. היתה זו קבלת פנים נוגעת ללב, היה טוב להרגיש ששמחים לקראתנו.

איכשהו התמלאנו תקווה שנצליח להסתדר. אנו בארצנו, בריאים ושלמים, יש לנו תינוקת בריאה ואפילו אוהל פרטי שכולו שלנו. אפילו יללות התנים שהגיחו מדי לילה מן הפרדסים שהקיפו את המאהל, והיו מפחידים למדי, לא גרעו מתחושת האופטימיות. קיבלנו פירות בשביל עליזה התינוקת – בננה, לפעמים תפוז, תפוח – ואוכל טעים מן המטבח המרכזי. אני זוכר היטב את קבלת השבת הראשונה: ישבנו כולנו סביב שולחנו ארוכים ועמוסים בכל טוב, ושרנו שירי ארץ ישראל. היה טוב להרגיש שוב שאתה בן אדם, אחרי כל מה שעברנו.

אבל התושבים המקומיים לא גילו בנו עניין, והאדישות הזו פגעה בי, לא הבנתי אותה. מבחינתם היינו אנשים נחותים. ליד בית העולים עמד בית קטן ללא טיח. בעל הבית יצא, כשטיילתי עם עליזה התינוקת בעגלה. כל כך רציתי שיזמין אותי פעם לכוס תה. הוא ראה אותנו שם יום יום ליד ביתו. אבל לא. אף מלה. למה? אין לי תשובה.

פעם טיילתי עם עליזה בפרדס סמוך. בעל הפרדס, אדם בשם שטרן ממוצא גרמני, רצה לדעת רק מה עלה בגורלם של יהודי גרמניה שגורשו לפני המלחמה בחזרה לפולין. סיפרתי לו. הם היו הראשונים שהלכו, היהודים הגרמנים האלה.

בפעם אחרת, כשנסעתי באוטובוס, הרמתי את היד להחזיק בידית. הסובבים אותי ראו את המספר המקועקע בזרועי והסבו את מבטם ממני והלאה. מאז במשך שנים נמנעתי מלהחזיק בידית כדי שלא יתגלה המספר שעל ידי. היו ניצולי שואה שסילקו את המספר בניתוח.

רצינו לעבור לאזור הקריות בחיפה, לאירקה היו שם קרובי משפחה, אך תחילה לא איפשרו לנו. נראה שהעיכוב נבע מהעובדה שהיינו רשומים כאנשי השומר הצעיר, בעוד שהאחראי עלינו היה מפא"יניק ותיק. אחרי שהבהרתי לו כי לעובדה זו אין כל משמעות בעינינו, הוא אישר לנו לעבור. שיכנו אותנו בבית העולים – אירקה ועליזה שוכנו בדירה אחת ואני בדירה אחרת. התחלתי לעבוד בבנייה, אך עדיין לא שלטתי בעברית ומלבד הקשיים המובנים נתקלתי גם ביחס גס מצידו של הקבלן היהודי. יום אחד ביקש ממני להביא קרשים. לא ידעתי מה זה “קרשים”, וכיוון ששמעתיו מדבר יידיש עם חברו הקבלן, שאלתיו ביידיש לְמה הוא מתכוון. הוא חזר על דבריו בעברית: “לך תביא את הקרשים.” סירב לומר ביידיש, למרות שידע. כזה אנטגוניזם היה אז ביישוב כלפינו, העולים הניצולים. בסוף ניגש אלינו אחד הפועלים, מזרחי היה שמו, הצביע על ערימת הקרשים ועזר לי להעבירם.

יום אחד נתקלתי באדם זר והתפתחה בינינו שיחה. הוא סיפר שהוא מגייס מתנדבים ל“הגנה”. “תרצה להצטרף?” אמרתי, “כן.” כבר שמעתי על ההגנה. “ועברית אתה יודע?” הוא שאל. אמרתי שלא. “אז אולי עדיף שתחכה,” הוא אמר, “אני רואה שגם יש לך ילדה קטנה.” עניתי שאהיה גאה להצטרף לארגון הזה. הוא נתן לי פתק ושלח אותי לאן ששלח. השביעו אותי ושלחו אותי לשפת הים בקריית חיים, לגור בבניין משותף עם עוד אנשים. תפקידי היה לשמור על סליק שהיה קבור בחול. זכורה לי תמונה כזו – אני שומר בלילה על הסליק, גשם יורד, אני חולם בהקיץ על אחותי טופצ’ה ומצטער שהיא לא איתי; נזכר בשאר בני משפחתי שהלכו. בוכה. מנשק את האדמה ומודה לאלוהים על שאני בישראל.

מאוחר יותר התגייסתי לצבא. בבסיס הגיוס בחיפה, פגשתי מכר מפולין, דוד וייסברג, שהיה קצין בצבא הפולני. פגשתיו בימי הראשונים בלודז' אחרי המלחמה והתפעלתי ממנו מאוד: קצין, מדים, אקדח קטן, אדם אינטליגנטי. עמדנו ושוחחנו. בסמוך אלינו עמדו עוד כמה אנשים ששוחחו ביניהם ביידיש מתובלת בעברית. פתאום ניגש אלינו אדם לא מוכר ושאל אם נהיה מוכנים לבוא איתו לצורך איזה עניין. “אני צריך שמונה אנשים,” אמר. “יש לך כבר שניים,” אמרתי לו, “ונדמה לי ששם יש עוד כמה שישמחו להצטרף.”

האיש אסף את התעודות שלנו, סידר מה שסידר, ולקח אותנו בשתי מכוניות לקריית מוצקין, למחנה של הצבא האוסטרלי. כל אחד מאיתנו קיבל משימת אחזקה במחנה, אני הייתי אחראי על הגנרטור. זה היה שובינסקי, לימים יצרן המכוניות הראשון בארץ ותעשיין עשיר. הוא הוציא מכיסו חמש עשרה לירות שטרלינג בשביל לפתוח קנטינה למכירת ממתקים וסידקית, והורה לי לאיזה ספקים להתקשר כדי לקבל סחורה. כך עשיתי. פתחתי קנטינה ומכרתי בה דברים שונים. שני הקבלנים שהתעללו בי בשעתו בעניין הקרשים, היו בין לקוחותי. דאגתי להתנקם בהם – מכרתי להם עוגות ישנות.

לאחר זמן מה נפתחה קנטינה של השק"ם והמזנון שלי נסגר. הלכתי לשובינסקי להחזיר לו את הכסף שהצטבר בקופה – שלושים וחמש לירות שטרלינג. אני לא משכתי מאומה מכסף זה, הרי קיבלתי משכורת. הוא אמר לי, “קרוטושינסקי, קח אתה את הכסף.” אמרתי, “מה זאת אומרת? זה שלך.” הוא אמר, “אתה זקוק, לי לא חסר.” תשובתו היתה מפתיעה וכלל לא צפויה, אבל הרגשתי צורך להחזיר לו לפחות את ההשקעה שלו. והוא בשלו: “אתה אב לילדה קטנה, אתם זוג צעיר. קח!” לבסוף התפשרנו – החזרתי לו עשרה שטרלינג והשארתי אצלי את השאר.

כשפרצה מלחמת העצמאות, בא אלי שובינסקי ואמר, “קרוטושניסקי, אני לא רוצה שתילחם, עברת כבר מספיק. אני מציע שתתגייס למשטרה.” הזכרתי לו שאיני יודע עברית די הצורך, אך הבעתי בו את אמוני. “מה שתאמר, אעשה.”

נסענו יחד לנמל חיפה והוא הכניס אותי לחדרו של מפקד המשטרה בנמל. נעמדתי דום לפניו, כפי שלמדתי בפה.וו. ועניתי לשאלותיו. הוא שאל אותי אם יש לי קרובים בארץ. אמרתי כי לאשתי יש קרוב משפחה, פקיד בכיר ברשות הדואר בחיפה. התשובה הזו סיפקה אותו. הוא היה מרוצה ממני, התקבלתי. לפני שנפרדנו שובינסקי אמר לי,“המשרד שלי בחיפה בעיר התחתית, אם תהיה זקוק למשהו, אשמח לעזור.” הוא היה אדם טוב ויחסו אלי היה מתחשב וחם.

תחילה עבדתי בנמל בשמירה ולאחר זמן יצאתי לקורס שוטרים בתל מונד. תוך כדי הקורס עשיתי מאמצים רבים להשתלט על העברית וזה לא היה קל. למעשה היה לי קשה מאוד, אבל ידעתי – יש לי אשה וילדה קטנה ואני חייב לעשות הכול בשביל לשמור על הפרנסה.

שוטר עברי במולדת

בתום הקורס הוצבתי בתחנת יגור, ואני כבר שוטר במדים. זה מצא חן בעיני. התחנה היתה קטנטונת והיה שם קצין בשם בראון שהשליט משמעת קפדנית כמו בימי הבריטים. עברית למדתי תוך כדי עבודה. רק תוך כדי עבודה. אז לא היו אולפנים.

פעם הביאו עציר יהודי. לא הייתי רגיל לדבר כזה. יהודי פושע? אסרו עלי לדבר איתו, אף לא מלה. ברגע שנשארתי לבד ניגשתי אל הבחור ושאלתיו לסיבת מעצרו. “אני מהלח”י." לא ידעתי מה זה לח"י. “ובבית יודעים איפה אתה?” הוא לא היה בטוח. לא יכולתי לעצור בעד עצמי. לקחתי את הכתובת שלו ובניגוד להוראות נסעתי לאשתו והודעתי לה היכן בעלה.

כעבור זמן קרא לי הקצין ואמר, “קרוטו [במשטרה קראו לי כך], פותחים עכשיו תחנה חדשה בעכו, שם יתאים לך יותר.” עברתי.

התחנה בעכו היתה גדולה יותר מזו שביגור. שם כבר לא עבדתי בפטרולים, היה יותר קל. סמל התחנה הכניס אותי לעבודה משרדית. הייתי צריך למלא תעודות יושר עבור אנשים, וכיוצא באלו. התיידדתי עם הסמל והוא קיבל אותי בחום. תמיד היה מחלק עימי את הסנדוויץ' שהביא מהבית, בוצע אותו לשניים וקורא, “קרוטו, בוא תתכבד.” ידעתי כבר לדבר עברית, וגם לקרוא ולכתוב.

מצאנו בית גדול ויפה, ליד העיר העתיקה, מקום מגוריהם של הערבים. נולד לנו עוד בן – אבי. הוא נולד בבית חולים בחיפה. עליזה הלכה לגן, היתה ילדה ישראלית לכל דבר, גם אנחנו יצרנו קשרים עם הוותיקים, ה“צברים” היו באים אלינו, היינו הולכים אליהם, שרים, מנגנים באקורדיון ובבללייקה, היה יותר טוב.

קבלתי דרגת סמל, ולאחר מכן שלחו אותי לקורס סמלים. הקורס התנהל ברמה גבוהה ובעברית, ואני מצאתי את עצמי עושה מאמצים גדולים מאוד ללמוד ולהבין. לא היה קל, הייתי מאוד מתוח. הקשיים השפיעו עלי לרעה, נתקפתי בדיכאון ושוב הוצפתי בזכרונות כואבים מהגטו והמחנות. היו לי מחשבות על התאבדות. לא דיברתי על כך עם איש. גם לא עם אשתי. היתה לנו ילדה קטנה והיה עלי להתגבר.

היה בקורס אדם אחד שעזר לי מאוד, שמו היה שאול לוי. שלט גם בצרפתית ואנגלית. עילוי. הוא התקדם אחר כך יפה במשטרה, מונה להיות מפקד מחוז ירושלים, וסופו שהיה מפקד השב"ס. שאול עזר לי עם העברית, הבהיר לי דברים, עודד אותי. לימדתי אותו משפט בפולנית שאומר “אל תיגע בחרא, זה מסריח.” הוא קלט את המשפט והיה אומר אותו במבטא פולני מושלם. מדי פעם, כשראה שאני מתקשה, הוא היה זורק לי את המשפט הזה, להצחיק אותי. גם בזה הוא עזר לי.

סיימתי את הקורס בציון סביר. בנשף הסיום כבר הייתי במצב רוח טוב יותר ומשוחרר. רקדתי עם אשתו של מפקד הקורס. סגנו, דני רוזוליו, לימים מפכ"ל המשטרה, היה משועשע. הוא הביא תמונה גדולה ממשרדו וכתב בה: “לפושע קרוטו” והחתים עליה את שאר הקצינים. התמונה שמורה אצלי עד היום.

עכו 1950. עם החברים: שמואל נדב, אבו נימר, אביגדור רוזנברג ואני

חזרתי לתחנה ונכנסתי לתחום החקירות. עזר על ידי סמל ערבי בשם זידן נימר. הוא עבד במשטרה עוד מאז הבריטים, ובמהלך מלחמת השחרור ברח עם משפחתו ללבנון. עם קום המדינה קראו לו והחזירו אותו למשרתו במשטרה, בתחנה שלנו. הוא הדריך אותי ולימד אותי דברים חשובים ומעניינים – את ההבדלים שבין דרוזים, צ’רקסים וערבים, ואת הסדר והמבנה של החברה הערבית. למדתי ממנו הרבה ונהניתי. זמן מסוים הייתי סמל תחנה בשפרעם ובמג’דל כרום, רכבתי על סוסים יחד עם פרשי המשטרה ויצאתי לכל מיני מבצעים.

אבל אירקה לא אהבה את עכו. במבצר הצלבני לא רחוק מביתנו שכן בית חולים לחולי נפש. אושפזו שם נשים ניצולות שואה שיצאו מדעתן. הן היו צורחות עד לב השמים. אי אפשר היה לשמוע את זה. אבל מה שהטריד את אירקה יותר מהכול היתה העובדה שהבית שגרנו בו היה “רכוש נטוש”. היא לא הרגישה בנוח לגור בבית שהיה שייך פעם לערבים. למרות שהבית היה גדול ויפהפה. כיוון שמשכורתי היתה דלה למדי, שיכנו בו דייר משנה, חבר קיבוץ צעיר מכפר מסאריק, יצחק קידר. בנוסף, אירקה חששה מפני הערבים. ואכן, יום אחד ישבה עם עליזה בחיקה בבית, וכדור רובה חדר אל הדירה ורק בנס לא פגע בהן. בשבילי זו היתה בעיה. איך אעזוב את עבודתי? הגשתי בקשת העברה לאזור המרכז.

אחותי טופצ’ה עם בעלה הראשון הנייק, בבלגיה

לאירקה היו קרובי משפחה ביפו ובשלב מסוים הם עברו לגור בגבעתיים. כששמעו שאנו רוצים לעבור למרכז, התעניינו בשבילנו בקשר לדירה. באותו זמן הגיע התשלום הראשון של כספי השילומים מגרמניה, ובכסף זה יכולנו לקנות דירה.

הדיון בבקשתי התארך. בינתיים אירקה לקחה את הילדים ושלושתם עברו לגבעתיים. את הבית בעכו מכרנו למשפחה מרובת ילדים מיוצאי מרוקו. תקופה מסוימת עוד גרנו יחד איתם, עד שדירתנו בגבעתיים היתה מוכנה. לילדים היה קשה לעבור. עליזה כבר היתה בבית ספר, מורתה היתה ידידה שלנו. אבי היה בגן. אני נשארתי בגפי בעכו ולנתי אצל חברים. כעבור זמן נשלחתי לראיון אצל מפקד מחוז תל אביב. הוא נהג בי בקרירות ולא הסתיר את חוסר רצונו לאשר את העברתי למחוז שלו. באותו זמן סבלתי מאולקוס וכשהיה עלי ללבוש מדים, נהגתי לחגור את החגורה בצורה רופפת, שלא יכאב. הדבר לא נעלם מעיניו והוא מייד אמר, “אני רואה שאתה חולה!” אמרתי כי אני סובל לעיתים, אך הדבר לא מונע ממני לבצע את תפקידי בצורה הטובה ביותר. “טוב, נראה,” הוא אמר, ושלח אותי בחזרה לעכו. אפילו לא הציע לי לשבת במהלך הראיון.

כשחזרתי לעכו והבנתי כי עניין ההעברה שלי עלול להימשך זמן רב, החלטתי לנצל את קשרי עם אחד הקצינים הבכירים מן המטה הארצי. אותו קצין ביקש ממני פעם לקחת את קרוביו מחו"ל לטיול בעכו, ולאות תודה ביקש שלא אהסס לפנות אליו בשעת הצורך. הוא באמת התקשר לאנשים הנכונים וסידר לי העברה למחלקת הכלכלה במשטרת תל אביב.

אך הדברים לא היו כה פשוטים; אומנם סוף סוף חזרתי לחיות בביתי ביחד עם משפחתי, אבל תחום העבודה היה חדש וזר לי לחלוטין. עד אז למדתי, עבדתי, וצברתי ניסיון בתחום החקירות, וכעת כל זה היה חסר ערך. בכל אופן, לא הכול היה שחור. חלק מתפקידי היה לדאוג לחופשות השוטרים, חברים היו נכנסים ומפטפטים, וזה היה נחמד.

עברו מספר שנים, הלחץ בעבודה היה גדול, היה מתח גדול ודברים לא הסתדרו כשורה. כל זה השפיע עלי, ובמהלך העבודה, בשנת 1964, חטפתי התקף לב. הייתי מאושפז בבית חולים במשך שלושה שבועות, ולמזלי החלמתי ויכולתי לחזור לעבודה. במדור הכלכלה מקומי כבר נתפס על ידי אחר. שיבצו אותי לעבודה אחרת, קלה יותר, וכשהיתה לי הזדמנות לצאת לפנסיה מוקדמת, יצאתי, ואני בן 51.

אחותי טופצ’ה (טֶרי ג’ייקובי) בביקור בארץ

עם אבי ועליזה בגבעתיים, גן העלייה השנייה

עליזה בת 12

מצאתי עבודה כקניין בחברה למוצרי אלקטרוניקה – טלסטר קדם. זה היה עולם אחר. אומנם בתחילה לא הבנתי דבר בתחום, אבל הדריכו אותי ועזרו לי. היחס בחברה היה נפלא. אבל גם שם דברים השתבשו; כשיצאו לשוק מכשירי טלוויזיה צבעונית, חברת הבת שלהם שעסקה בטלוויזיות קרסה, מאחר שנתקעה עם מלאי גדול של מכשירים בשחור/לבן. נפילתה גררה אחריה את החברה האם שבה עבדתי. זו נסגרה ושוב נאלצתי לחפש עבודה חדשה. הייתי בן חמישים ושלוש.

הפעם מצאתי עבודה בבנק לאומי, בסניף כיכר המדינה בתל אביב. הייתי בקשר עם הלקוחות, בודק את אפשרויותיהם, נותן להם שירותים שונים. כעבור שלוש שנים היה גל פיטורים שפגע תחילה בעובדים המבוגרים, וגם אני הלכתי. יכולתי אולי להיאבק ולהישאר, אבל עברתי באותה עת ניתוח לב פתוח, ולא היה בי מספיק כוח.

עוד עבדתי תקופת מה בחנות לרדיו טייפים ואביזרי רכב בכיכר המדינה, ולבסוף גם משם פרשתי.

בגבעתיים על המרפסת

על שפת הים בתל אביב

נשף פורים בגבעתיים, שנות ה 60 העליזות. אירקה, אני ואלכסנדר ברטל

בשנים שעברו מאז הייתי עסוק תמיד. יש לי חיי חברה פעילים. לחיי יש טעם ומשמעות. אני רווה נחת מילדינו – עליזה היא עורכת ראשית בהוצאת ידיעות אחרונות, אבי הוא מהנדס בכיר. הם הקימו משפחות לתפארת והעניקו לנו שישה נכדים. אני יודע שעשינו למענם כל מה שיכולנו כדי שחייהם יהיו טובים מאלה שידענו אנחנו. והצלחנו.

עלינו למדינת ישראל היום לפני 54 שנים, ומאז שהגענו אין לנו מנוחה משכנינו הערבים. היינו בטוחים שכאן, בפלשתינה, נוכל לחיות את חיינו כמו בכל הארצות הדמוקרטיות, אבל לצערנו הרב, כל יום גובה קורבנות חינם. מי יודע אם נכדינו יזכו לחיות בשקט ובשלום עם שכנינו…

סיפורי תם, אך לא נשלם. יש לי עוד הרבה לספר.

מאי 1980. בעת ביקור אצל אבי בארה"ב

עם הארי ג’ייקובי, בן אחותי

מאי 1980. בעת ביקור אצל אבי בארה"ב. עם הנכדה אפרת

ביקור בארה"ב אצל אחותי טרי, ובעלה לואיס

אצל עליזה עם יובל, איתמר ויוני

עליזה, בבת מצווה של אפרת, כפר ורדים, 1989

ראובן, בבת מצווה של אפרת, כפר ורדים, 1989

איתמר בהפלגה בסירה של משפחת ציגלר

יוני

יובל

אבי, 1989

בר מצוה לניר, אוגוסט 1993, ירושלים

מיכל

ניר

רועי

אפרת

עם אירקה והנכדים אצל עליזה: יובל, איתמר, יוני, אפרת וניר

מיכל ואפרת

עליזה ויובל

דברים ליד הקבר    🔗

אבא, נולדת בפולין ומאז עברת כברת דרך ארוכה וקשיים רבים. בגיל חמש התייתמת מאביך, ובעודך נער צעיר פרצה מלחמת העולם השנייה. איבדת את אמך, אחיך ואחיותיך, פרט לאחות אחת, היית במחנות. הצלחת להיחלץ מהתופת בזכות כוח רצון בלתי נלאה ויכולת הישרדות שפיתחת עוד מילדותך.

בגיל 22, עם סיום המלחמה, היית צריך להתחיל הכול מחדש. עבדת קשה ואספת פרוטה לפרוטה. עלית ארצה עם אמא בדרך לא דרך והצלחת להשתקם. בנית משפחה ולימים תמכת בכולנו ככל שידך השיגה.

היום באנו להיפרד ממך – אמא, עליזה ואני, מיכל וראובן, יובל, איתמר ויוני, אפרת, ניר ורועי. איתנו כאן גם בני משפחה וחבריך – מהילדות, מהגטו ומתקופות שונות בחייך, גם כאלה שהכרת בדרכך הייחודית ברחוב ובבתי קפה, בארץ ובחו"ל. כל אלה הפכו להיות חבריך הקרובים, למרות הפרשי הגילים ביניכם. היית בשבילם סמל של שמחת חיים והומור, חבר טוב, ולאחדים היית כמו אבא.

לפני חודש וחצי נכנסת לבית חולים. הייתי משוכנע שתתגבר על זה, כמו תמיד, תצא ותמשיך לחיות, לנסוע לחו"ל, לפגוש חברים, לדאוג לאמא.

נאבקת ולא ויתרת במשך חודש וחצי. המאבק האחרון שלך לא צלח ואתמול, שלא כדרכך, נכנעת. כמתנת פרידה השארת לנו את סיפור חייך המדהים, אותו הספקת להשלים רק לפני זמן קצר.

נוח על משכבך בשלום, ואל תדאג – אנחנו נשמור על אמא ועל כל מה שהיה חשוב לך.

דברים ליד הקבר, 18 בדצמבר, 2001 אבי

סוף דבר    🔗

לאבא שלי היו כמובן גם חסרונות, אבל מעלותיו היו רבות מהם. הוא היה איש טוב לב במידה נדירה. אני זוכרת אותו מתרוצץ בלי סוף כדי “לסדר” עניינים שונים ומשונים לכל מיני אנשים – חלקם קרובים, רובם כמעט זרים. המשפט “הוא כל כך עזר לי” חזר שוב ושוב מפי עשרות אנשים בימי השבעה.

אבא אהב לתת את קולו העָרֵב בשיר, ובעיקר – אהב אנשים. היו לו המון חברים והוא ידע להתיידד בקלות. הוא נהג לפגוש אנשים בבתי קפה בתל אביב ובחוף הים, וכך יצר קשרי חברות של ממש עם אנשים מכל העולם: מאיה משווייץ, שבאה לכאן כנערה מתנדבת בעת מלחמת ששת הימים והתאהבה בארץ. הוא הביא אותה הביתה לאמא, והם נעשו חברי נפש. לימים אירחו גם את אמהּ ואפילו את שכניה משווייץ, וכמובן התארחו בביתה אין ספור פעמים; ורנאטה מאוסטריה, שגם משפחתה הפכה להם למשפחה – בעלה הראשון ובעלה השני, בנה ובתה ואמה. הם התארחו בארץ מדי שנה והורי נסעו כמעט כל שנה אליהם למונזֶה שעל שפת האגם. (אבא אהב טבע, ואת אירופה…); וּוילי מגרמניה ואשתו הישראלית ציפי, שנקשרו בקשרי משפחה וחברות גדולה. והיו ההולנדים, והגרמנים – קצין משטרה בכיר ובנו השופט ומשפחתו, והעיתונאי הצעיר ומשפחתו, ורוזה משווייץ והלגה מווינה ואַני מניו יורק – סיפור של ידידות והתכתבות שנמשך 30 שנה, עד למותה בגיל מופלג, ועוד רבים שאיני מכירה. ומדי שנה נשלחו תפוזים לאירופה והגיעו ברכות לכאן, וכמובן טלפונים בהולים בימי מלחמה – “אולי תבואו לכאן עד יעבור זעם…”

והמון חברים ישראלים שהכיר בקפה מרסנד בתל אביב, בהם צעירים, כישראל טרייסטר, שהיה לו כבן, ובהם בני גילו, שאהבו לשתות איתו את כוס הקפה היומית ולבלות כמה שעות בשיחת רעים.

תמיד נזכור אותו כך: צעיר, נאה ונמרץ, מלא הומור ואהבת אדם, עד לרגע האחרון. וזו נחמתנו – הוא לא רצה להזדקן, והוא אכן לא הספיק.

עליזה ציגלר