אנשי “עולם המחר” מגינים על כבודו של יום אתמול, ואנשי מסורת האתמול – קובעים את המחר.

לא כל רעיונות הסוצ[יאליז]ם יתפזרו לריק, ולא כל ההתנגדויות יחזיקו מעמד.

כשלוקחים קיבוץ סוציאליסטי למהדרין בהכרתו, וממולו עיירת פיתוח מסורתית שמרנית בהכרתה – מתקבל עימות פרדוקסלי עד פארסה: הסוציאליסטים הם כאן הקפיטליסטים, והשמרנים כאן הם ממש הפרולטרים, אלה שאין להם מה למכור מחוץ לכוח לעבוד עבודות פשוטות למדי, המעביד הוא מי שבפירוש הוא נגד ניצול, והעובד הוא מי שהוא שואף קניין, מעמד וקניין פרטי (והעובד עובד מחוסר ברירה ולא מרוב אידאליזם). אלה שהיו בעד שוויוניות נמצאים מתנשאים ובעלי נכסים מגוונים ואלה שהם בעד קניין פרטי נמצאים נהדפים אל שיכוני תת־רמה שווה לכל. תרבות אחת סגורה לעצמה מפני סביבתה, ותרבות אחת מנוכרת אל אמנות האחרת. כאן יושבים המובחרים, בעיני עצמם, וכאן יושבים חסרי הבחירה, אלה שבחרו בשבילם, ומחכים לשעת הבחירה שלהם, שלא תוכל להיות אלא ריאקציונית לזו של המובחרים, וראשית הרגשת הכוח של ה[…] – של חסרי הבחירה.

מה התרבה היום לשומרי אתמול: הוגים ב’קפיטל' ו’במבוא לפסיכואנליזה' או הוגים בגמרא, פוסקים תוספות? לא רק בריבוי כמות הלומדים את זה או את זה, אלא בריבוי עוצמת הלימוד, וכוח השפעתו?

שמוליך לשאלה עצובה למדי, בעיני האינטלקטואלים של אתמול: מה מאריך ימים ומאריך כוח יותר, אמונות האדם המודרני, רציונליזם, רלטיביזם, והומאניות – או אמונות מסורתיות שגם כשפה ושם מחליפות את לבושן ואת דרכי ביטויין לאופנתיות יותר – עדיין הן אמונות שכל מערך הכפירה המודרנית והספקנות המדעית לא פגם בהם – עד שצריך להודות שהצורך של האדם, כל אדם, באמונה, במענה לשכלו ולהוכחות האמפיריות – גדול ועמוק יותר מכוחו לעמוד “משוחרר” ובלתי מאמין בכלום שאינו ניתן להוכחה בשכל שפני.

וכמה בעולם עדיין מאמין באמונה הסוציאליסטית ומי וכמה באמונה הפרימיטיבית־שמרנית־מסורתית?

אין דרך נכונה לחילוני. זה תהליך התבגרות –

יזהר סמילנסקי, טיוטה, אחרי בחירות 1988