יש לנו בחצר שקדייה. שום דבר מיוחד. לא קומה לא רוחב, ולא אומרת כלום. ופתאום, ממש פתאום, יום אחד, פתאום, נתמלאה זו כולה פריחה, וכולה היא לבנה, עשירה, וכל המקלות היבשים ההם הבקיעו פתאום פריחה מתוכם, פתאום והיא לבנה כולה, ריחנית, קוראת דבורים. ואפילו ביום מעונן כזה, באמת שום דבר לא הזדעזע מסביב, ולא שום סימן תימהון, כאילו באמת לא קרה כלום, אבל הנה פתאום, החצר, כל החצר, התמלאה פריחה, וכל מה שהיה שם שנראה היה שאי־אפשר עוד שתהיה בו אי־פעם הפתעה ושיהיה רק הולך לו ונמשך רק כמו שהוא תמיד בכזה סתם אחד, עמום, בלי סימן, ורק הולך ונמשך כמו שהוא, תמיד, ופתאום והנה זו פריחה, פריחה אדירה, עולה על גדותיה, מציפה את העולם ואת אותו השיח היבש עם אותם שלדי המקלות היבשים, והוא הופך כעת לכלה מהודרת, לבן עם ורוד, ועם ריח דבש, וכבר עם סיעות דבורים תוזזות, והכול כבר מלא סביב סביב רחש עסקני שואף להספיק.
– האם זה אומר משהו?
– האם זה סימן למשהו?
– האם צריך להבין מזה משהו? – מי שרוצה.
– אבל באמת אין כאן אלא פלא שאינו פלא, אין כאן אלא רק הכרח אחד שמתקיים, שבבת אחת נעשה וכבר ישנו, וכבר הנה הוא כאן פורח להפליא.
ס. יזהר, מֵישר, פברואר, 2003