לוגו
דילֶמה בוינה
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

 

א.

ההיסטוריה היהודית מזמנת לנו מעת לעת נושאים לוויכוח הנמטרים עלינו במפתיע כאבני אלגביש. נפוּצת היהודים אל גולה חדשה מיד עם צאתם מברית־המועצות, היא, מצד היותה נושא לענות בו, אחת האבנים האלו. אלא שגם הבלתי־צפוי ביותר מוצא אותנו ערוכים ומיושבים, והדברים שעלינו לעשותם מבוהרים לנו מיד כשמש בצהרים. וכיוון שהם בהירים עד סנוורים אנו מבקשים לפתור אותם מיד. בלי איבוד זמן. מכל מקום: איננו נבוכים. נ אנו יודעים תמיד ובכל שעה מי הם, לערך, עוכרי־ישראל באותה שעה – ואם אנו יודעים זאת, כבר אין בעייה איך לטפל בהם. יש אבחנה – יש דרכי־טיפול.

שורות אלה באות ברוב היסוס להחזיר לנו מעט מן המבוכה שדין היה כי תרד עלינו עם ההתרחשויות האחרונות בקרב יהודים יוצאי ברית־המועצות בוינה. מבוכה לצורך בחינת עצמנו.


 

ב.

על שלוש מטרות עיקריות נטושה המערכה של העם היהודי מאז המפכה הבולשביסטית בברית־המועצות – מערכה שהוחרפה מאד בשני הדורות האחרונים שלאחר המלחמה:

א. על קיום חיים יהודיים עצמאיים, עם כל סימני ההיכר שלהם, בברית המועצות גופה;

ב. על זכותם של היהודים לצאת מברית־המועצות;

ג. על זכותם לעלות לארץ ישראל.

המטרה הראשונה לא הושגה. לא זו בלבד שלא הושג החיוב אלא שהעמיקה השלילה. מראשית המהפכה – וביותר לאחר מלחמת העולם השניה – נמשך תהליך הריסוק של כל תא מתאי הקיום הלאומי העצמאי של יהודים בארץ זאת. במעשה מכחיד, שיטתי ועקיב, נופצה לרסיסים מערכת־הייחוד של החיים היהודיים על כל גוניהם – והדברים ידועים. טבח הסופרים היהודים הוא גוּלה רצחנית במערכת השמד הזאת, אבל הוא רק חלק ממנה. בברית המועצות נותרו בחיים כשלושה מיליוני יהודים, אך תרבותם וסימני הייחוד הרוחני שלהם נקברו ברציפות ודרך שיטה קבורת־אחים. בצד הבאבי־יאר הפיסי שיצרו הנאצים בתוך ליבה של ברית־המועצות יצרה ברית המועצות עצמה באבי־יאר רוחני ליהודיה – לא רק בקיוב. אולי אחד החזיונות הבלתי מושגים ביותר הוא שחרף התמורות העזות שעברו על ברית הריפובליקות הסוציאליסטיות בין סטאלין לכרושצ’וב לברז’נייב, לא הועלה – ולוּ גם לשם בחינה־מחדש בלבד – אלמנט זה של יחס לתרבות היהודים ולקיום ייחודם הרוחני. מימי הסוציאליזם המתגשם ברוסיה זרמו במשך הדורות כנהר־אדירים, העלו נחשולים, גם שינו כיווּן, אך את האצות של מגמת החורבן הרוחני של היהודים – לא שטפו.


 

ג.

היסטוריונים שיבואו עם הדורות יגיעו אולי גם כאן למסקנה – המתחילה להזדקר כ“ערוגה של סכינים” גם בעקבות השואה הפיסית שפקדה את היהודים באירופה – כי השלווה היחסית שבה צפו היהודים שמחוץ לברית־המועצות בתהליך ההכחדה הרוחני שהתחולל בתוכה, גם לה חלק בהימשכותו הבלתי־מופרעת של תהליך זה עד שהגיע לשיאו הנוכחי.

מול שני דברים – עשוי רושם־הקורות לציין – עמדו יהודי העולם והנהגתם מוכי קהות ואטומי־תפיסה בלי שום כשרון של ראיית־הנולד או ראיית־הגווע:

א. מול התפתחותה של ההשמדה הפיסית ושיאיה האפשריים בגרמניה;

ב. מול התפתחותה של ההכחדה הרוחנית ושיאיה האפשריים שלה בברית־המועצות;

בשני המקרים יצאה היהדות וידיה על ראשה. והיא עומדת לפני שני הבאבי־יארים האלה כלפני מצבת־עדות אחת, אם לעוורון אם לחוסר־אונים אמתי של העם היהודי.


 

ד.

אינו יודעים אם מלחמה זאת היא אבודה ואם פרק זה אמנם נשלם וגם תם. ככל שאין לבנו הולך אחרי הרבה מהגדרותיו של ד"ר נחום גולדמן ־ אפשר שלא להודות כי בעניין זה צדק כנראה מאתנו ואמר בעבר כמה דברים שהמציאות הסובייטית, לדאבון־הלב, לא הזמינה אותם. המלחמה על קיום חיים יהודיים שם היא, כנראה נושא שיהיה צורך להחזירו אל סדר־יומו של העם היהודי אולי דווקא לאחר שהחלה העלייה ולאחר שהוכח כי ציבור גדול של יהודים יישאר ימים רבים גם בארץ רחבת־ידיים זאת.

שתי המטרות הנותרות – עוז המלחמה עליהן אינו צריך לחדול לרגע. ציונים ככל שנהיה, הרצליאנים ככל שנהיה, בורוכוביים ככל שנהיה – חייבים נהיה להודות כי לפנינו שתי מטרות: יציאת היהודים מברית־המועצות – אחת; עלייתם לישראל – שתים. שתי מטרות, שלדאבון הלב לא תמיד ניתן לעשותן אחת.

 

ה.

ולפנינו שתי מטרות – כי אם אמנם ארץ־הסובייטים היא ארץ־תלאוּבות ליהודים גם בקרב ארצות הפזורה; אם נכון הוא כי ארץ הקומוניזם היא בשלבי התחתית של סולם הגלויות שבהן נפוצים יהודים ואם נכון הוא שישיבתם של היהודים בארץ ההיא מחישה את ההכחדה הרוחנית שלהם יותר מישיבתם בכל ארץ אחרת – הרי כל מה שאפשר ושניתן לעשות כדי להוציאם משם הוא מעשה גאולה לעצמו. אם אפשר להוציא יהודים ממקום שאין להם חופש לבחור בתרבותם ובייחודם אל מקום שבו הם חפשים לעשות זאת – חובה. גזירה, לעשות הכל להוציאם משם, אפילו יבואו לגולה אחרת.

 

ו.

כל יהודי שהוצא משם, עדיין לא נגאל לחירות – אבל יצא מעבדות. ייתכן כי גם בצאתו משם יפנה לאזורים הנושאים עימם סכנה של התבוללות, יפול על צווארה של תרבות נכריה, לא ידבק במורשת עמו ויראה את ביאת־משיחו בעצם הפדות מארץ הסובייטים. אפילו כך, היינו: אפילו יפנה לאחת מארצות הפזורה היהודית ולא אל ארץ תקומתו – עדיין הצלתו הצלה. לא שלמה, לא מהפכנית – אבל הצלה.

וההצלה היא כבר בכך שמעתה ואילך הברירה אם לחיות חיים יהודיים; אם לחנך ילדיו בלשון עמו – היא בידו. הוא יכול לבחור בהיצמדות למורשתו הרוחנית העתיקה, הוא יכול לבחור בשכנות־של־אחווה עימה, הוא יכול לבחור בניתוק ממנה – אבל זו הפעם הראשונה לאחר כששים שנות מהפכה – הברירה בידו. הוא אינו כפוי על ידי שום שלטון; הוא איננו משולל ברירה בין כמה אפשרויות – הוא אדון לבחירת רצונו. הפקדת חופש הבחירה בידי היהודי עצמו הוא־הוא אחד הדברים שעליהם נלחמנו עם השלטון הסובייטי מאז. הנה היא ניתנת ליהודי. מחוץ למלכות הסובייטית – אבל ניתנת לו. זהו הישג יהודי חשוב ויש לראותו בפרספקטיבה היסטורית, לגבי כל מה שניתן להפיק ממנו, ובריטרוספקטיבה היסטורית, לגבי כל מה שקדם לו – כדי לתפוס כל משמעותו.


 

ז.

ודאי: עם יציאה זאת ועם הקניית זכות־הבחירה הזאת עדיין לא הצלנו את היהודי הצלה שלמה, הצלה ציונית. ומבחינה ציונית אפילו נטלנו עלינו סיכון: הנה קראנו להם דרור והם פּנו בחלקם לגלות אחרת, ועין־הסובייטים רואה ופנקסם פתוח וידם רושמת. ואף על פי כן – אין ברירה. דברי ימי היהודים – לפני השואה וגם אחריה – רצופים החמצות כאלו של גאולה שלמה או אפילו ויתור עליה, ואי־אפשר להפעיל את כוח־הרצון של היהודי או את לבו במנוּאַלה, היא גלגלת־יד, מבחוץ. אפילו היא גלגלת־יד ציונית.

נהירת היהודים אל ארצות־הגולה שמעבר לים ולא אל ישראל נתקיימה גם מיד לאחר השואה הגדולה ורק חלק מניצולי השואה הזאת בחרו בישראל כמחוז מיבטחם. זו עדות מצערת אחת. אך העדות הנחרצת – ושמא המכאיבה ביותר – היא, למגינת הלב, נכונותם של שלושים רבוא יהודים שכבר טעמו טעם גאולה – להיפרד ממנה ולחזור אל חיים של פזורה, שבהם נמשך תהליך ההתרוקנות והאזילה של החיים היהודיים. שלוש מאות אלף יורדים – יעידו.

הרי שעיוורון יהודי ואי־ההעדפה הציונית אינם נחלתם של יהודי ברית־המועצות בלבד ומבחינה מפוכחה זאת ראוי לומר כי אם ששים אחוזים מיוצאי ברית־המועצות בוחרים בישראל הרי זה הישג ציוני חשוב שאין לבטלו ואין בו בשום פנים כדי להטיל יאוש.


 

ח.

וזהו הישג ציוני אם נביא בחשבון כי כששים שנה לא ניתנה ליהודים שום אפשרות לגיטימית של התארגנות ציונית או של חינוך עברי בכל שלב שהוא. אם לאחר ששים שנים כאלו, קרוב לששים אחוז של היהודים משם רושמים את “ציון” כיעדם האמיתי – ספק אם היה בתולדות הציונות חזיון מפליא מזה להעיד על חיוּתה ועל שרשיה הסמויים בנשמת האדם היהודי, יהי חינוכו אשר יהיה.

יתר על כן, אם השואה בגרמניה לא הבריחה את היהודים הברחה גמורה ומוחלטת – כדי סלידה וחלחלה – מארץ ההריגה והמוות; אם עדיין נמצאים יהודים לא מעטים החוזרים ומשתקעים בברלין ובפרנקפורט – לא היתה כלל סיבה להניח כי משטר קומוניסטי, שלפחות לא השמיד את היהודים השמדה פיסית, יעקור מלב היהודי כל גרעין של אזרחות קוסמופוליטית ויקשור אותו בטבורו הרוחני קשר אכסקלוסיבי אל מולדתו העתיקה. לא כל גולי בבל שבו אליה עם הכרזת כורש (“מי בכם ––– ויעל”); לא כל הציונים נהרו אליה עם הצהרת בלפור ולא כל היהודים זרמו אליה עם הכרזת ריבונות ישראל – אפילו לא כ"ח שנים אחרי ההכרזה.

ככלות הכל, מותר לקצת יהודי ברית־המועצות בצאתם ממנה להיות ציונים נוסח מיליונים מיהודי אמריקה או אנגליה או צרפת. המלחמה על משמעות ציונותם של יהודי תפוצות אלו היא, כידוע, מרה ועיקשת למדי, ואף על פי כן לא מאסנו ולא געלנו לא בהם, לא בעזרתם החמרית, לא בעזרתם המוסרית – ולא בעזרה המדינית, במקום שהדבר אפשרי.

יהודי מברית־המועצות, שבמשך כששים שנה היה מנותק מכל ההווייה הציונית המגשימה, זכאי לא פחות מכל יהודי אחר בעולם לגילויי־אחווה ולעזרה בצאתו מארץ המצוקה, היינו הך – לענין העזרה הזאת היינו הך – לאן פניו מועדות. לכן כל נסיון להשפיע על “היאס” או על “ג’וינט” או על כל ארגון יהודי אחר למנוע עזרה זאת – פסול בעינינו מעיקרו מבחינה מוסרית, יהודית ואנושית כאחת.


 

ט.

וחובה לזכור כי נסיון כזה פסול ביותר עכשיו, כאשר הציונות וישראל מבקשת להופיע לא רק כמנוף ממשי לקליטת יהודים אלא גם כמסעד וכמשען למלחמת יהודים על זקיפות קומתם בכל מקום שהוא. ככל שהציונות – וכל המתקראים ציונים – כבשו להם מעמד דומיננטי בארגוני היהודים בעולם – כן הם חייבים בדאגה ובעזרה ליהודים באשר הם יהודים ואין הם יכולים כלל לבדוק בציציותיו של יהודי במצוקה אם הוא ציוני – וציוני מגשים, דוקא! – או אם הוא סתם יהודי רדוף.

אין דבר הגיוני פחות, ואולי גם אוילי יותר, מלהביא לכך שיהודי אמריקאי שבעצמו יושב לרווחתו בארצות הברית, ימנע עזרתו מיהודי היוצא מברית־המועצות רק מפני שהאחרון אינו מגשים את הציונות בגופו – בעלייה. אין מוסדות היהודים והציונים יכולים לעשות כך לא מטעמי חובתם – ואפילו זו יומרת חובתם – כארגון יהודי כולל ומוסמך ביותר בוודאי לא מטעמי מוסר יהודי ואנושי. הם, ממש כמו כל אחד מאתנו, מצווים לשאת כל יהודי נדכא על שכם, ויהיה משאו כבד כאשר יהיה. המטבע "ישראל ערבים זה בזה " – נטבע, כידוע, עוד בטרם קמה ההסתדרות הציונית או הסוכנות היהודית המורחבת לארץ ישראל.


 

י.

אנו יודעים היטב כי אין זה הצד היחיד של הבעייה וככל שאתה מעמיק לבחון אותה עם העומדים ליד המפחה יורקת־הגיצים הזאת – מתגלים בה צדדים חדשים. אחד מלוּבן מחברו. מסתבר, כי אין כלל שיעור למורכבות החיים היהודיים ולסביבות גורלם וכל צד וכל נימוק הם סוגייה סבוכה, שגם בה מעורבים זה בתוך זה עניינים של תועלת אישית ועניני מוסר – אישי, לאומי וחברתי.

יש יסוד ההונאה: אדם מודיע כי יוצא לישראל ופונה לקנדה. יש יסוד שלילת הזכות מן הזולת: אדם יוצא לבלגיה ונוטל מקומו של יהודי שנתכוון לצאת לישראל. יש יסוד החבלה המדינית: ניתן חיזוק בידי הסובייטים לטעון כי הסיפור על כיסופי היהודים בברית־המועצות לעלות לישראל – הוא בדייה, וכמוהו, כמובן, הציונות כולה. ועדיין לא מיצינו כל היבטי הענין המורכב הזה וסבכיו.

אף על פי כן יש לראות זאת כשאלה מוסרית כבדה שבין יהודי ברית־המועצות לבין עצמם ואין אנו יכולים לשים עצמנו שוטרים עליהם ועל התנהגותם המוּסרית ולוּ גם מן הסיבה הפשוטה שלא נתנסינו במה שמתנסים הם ואין אנו יודעים כלל לאיזו תחבולה היינו רואים היתר לעצמנו להזדקק אילו היינו תחתיהם. אנו יודעים כי החיים היהודיים בברית־המועצות אינם פתוחים לשום ויכוח צבורי ולאפשרות של הכרעה בינם לבין עצמם במשפט גלוי. אפילו כך אין אנו יכולים לעשות עצמנו מעורבים באיזה תהליך או נוהל העלול לקפח הצלתו של יהודי – ויהי מחוז־חפצו של היהודי אשר יהיה.

שואת היהודים בדור שלפני האחרון ניתצה הרבה נורמות מוסכמות של מושגי שקר והפכה אותם למלים בלבד ככל שהדברים אמורים היו בהצלה. אם יש יסוד של הצלה – פיסית או רוחנית – בהוצאת יהודים מברית־המועצות, הרבה נורמות מוסכמות כאלו יפוצו גם מפניו כמוץ מפני הרוח.

 

יא.

אלא שהדילמה הציונית האמיתית איננה רק בוינה. הדילמה היא כאן. היה זמן שהציונות עיצבה את מדינת ישראל – היום מעצבת מדינת ישראל את דמות הציונות בתפוצה. יהיה למדינה כוח־מושך – ינהרו יהודים לתוכה; לא יהיה לה כוח־מושך – לא יבואו יהודים לתוכה. עם היא"ס או בלעדיו. וככל שנחלש כוח־דוחף, בארצות־הפזורה החפשיות, ויהודים מחוץ לארץ ישראל יכולים לחיות גם בתנאי חירות יחסית מבחינה פוליטית, גם בתנאי רווחה חמרית – כך עולה שבעתיים חשיבות הכוח־המושך של מדינת היהודים, וכל אלמנט בכוח־המושך הזה מקבל מישנה כובד וחשיבות.

הדמות החברתית של ישראל – וזה מקיף גם את הריבוד החמרי, גם את ארחות־החיים, ההרגלים וההליכות של החברה הישראלית – נעשית מבחינה זאת חשובה לא פחות מן החזות הבטחונית. שום צמצום של עזרת היא"ס בווינה לא ידחף יהודים להגר לישראל דווקא, אם אורה של ישראל, לא ימשוך אותם אליה. אור של חברה שהיא עצמה, לפחות, עדיין מאמינה בציונות אמונה שלמה ולא מצומקה וקובעת אמונה זאת כפרימאט בחייה ובחיי אזרחיה; חברה שהיא עצמה עדיין מאמינה בעלייה, רוצה בעולים לא פחות מאשר בעלייה, וקובעת על פי רצון זה דרכי התנהגותה יום־יום, רמת תאוותיה החמריות, מושגי צידקתה ומושגי עוולתה; חברה שבעבר הלא־רחוק עדיין לא התביישה להגדיר את יעדה כחברה חלוצית. אל חברה

כזאת עשוּיים יהודים להימשך גם עתה. אי־אפשר להביא יהודים לישראל רק בכוח שלילה מיכנית של כל ברירה אחרת. שום איש לא יתקומם לכך יותר ממי שהיה נתון במשך ארבעה דורות לכפייה ולחוסר־ברירה ופתאום ראה אור חירות.

*

הציונות היתה ונשארה חלומו היפה והמרהיב של העם היהודי. היא התגשמותה. אלא שדבר אחד נכון גם לגביה: אי־אפשר להגשים אף את הנעלה בחלומות – בתחבולות אדמיניסטרטיביות.

30 ביולי 1976