נתקימה תקותנו.

ארץ־ישראל נתנה לקרן־הגאולה יותר ממאה אלף פונט! עוד לא נשלמה פרשת קרן־הגאולה בארץ, עוד לא נוכל למצות את החשבון ולעשות את סך־הכל של הקרן בא“י, ואולם דבר אחד כבר ידוע לנו כי א”י הקטנה והעניה נתנה יותר מכפי יכלתה, יותר ממה שקווה ממנה, יותר אולי מכל היהדות הציונית אשר בגרמניה.

ולא את כספם וזהבם בלבד נתנו בני ארץ־ישראל הפעם, כי אם וביחוד גם את נפשם ולבם… הלב והנפש, מכיון שהם משתתפים במעשה הגאולה, הרי הם מין תכשיט יקר ונפלא שאין שמאי בעולם יכול לערך את חין ערכו ורב גדולתו: תוצאות הקרן בארצנו הן לא בלבד חשובות מפני עצם הדבר שגדל הרכוש הלאומי בסך 100,000 לירות זהב, אלא שהגדילו את כבוד הישוב העברי בארצנו. מעתה לא יעיז יותר אדם לזלזל בבני־הארץ: עתה ידעו הכל כי מלבד קרן של גאולה יש לבני ארץ־ישראל גם קרן של נדיבות הרוח ושל אמונה שלמה וגמורה בבנין הבית הלאומי בארצנו.

בודאי, ישנם פה ושם גם בירושלים עיר־הקדש כמה “הרפגונים” קטנים וגדולים שהפרוטה חביבה עליהם מאלהיהם ומארצם, ישנם אחדים שאינם יכולים לעמד בנסיון ונסים מן המערכה, מתחבאים הם בחוריהם לבל יראו ולבל ימצאו לקרן־הגאולה – ואולם ה“פירארים” האלה המשתמטים מעבודת־הקדש אינם נכנסים כלל בחשבון הישוב היהודי האמתי. לא מהם ולא מהדומה להם יושעו יהודה וישראל ויבנה הגליל; עליהם מעלה הכתוב: אילו היה שם לא היה נגאל?

קרן־הגאולה אינה קופה של צדקה שמקשקשין בה לקבץ פרוטות ונדבות לרבי מאיר בעל־הנס או ל“ישוב ארץ־ישראל”, אלא תרומת העם לבנינה ולגאולתה של הארץ. והעם הארץ־ישראלי נתן את תרומתו ביד רחבה, לא בפרוטות כי אם במטבעות הראויות להתכבד, טבין ותקילין, תכשיטי זהב וכסף, כל שכיות החמדה וכל כלי מילת. והכל בעין טובה ועוד ידו פתוחה לתת בשמחה ובזה יוכל באמת להתפאר ולהתגאות.

העשירים והאמידים נתנו אלפים, הבינונים והעניים נתנו רבבות וכלם יחד הכניסו לאוצר הלאומי יותר ממאה אלף פונט – את זה נתנה ארץ־ישראל עכשיו.

ועכשיו שאנו עומדים על מפתן החיים החדשים לקראת תקופה חדשה של עבודה גדולה, חומרית ורוחנית לארצנו, לא למותר יהיה אולי לעשות קצת חשבון ולסכם בערך את אשר נתנה ארץ־ישראל לגאולה:

אמת הדבר: ויצמן וסוקולוב, – עזרא ונחמיה שבזמננו – נתנו לנו את הכרזת בלפור והחלטת סן־רימו; הרצל ונורדוי, נביאי הציוניות המדינית והתנועה העממית הגדולה בעולם, נתנו את הפרוגרמה של בזל; לילנבלום ואוסישקין וחבריהם טפחו ורבו את חבת־ציון; פינסקר וסמולנסקין חוללו את הרעיון הציוני – ואולם בני ארץ־ישראל נתנו לכלם את האפשרות לגשם את הרעיון הזה. בזה לא יפקפק עכשיו שום אדם כי הישוב העברי הקים פה בארץ, העם העברי הקטן העובד פה זה יותר מיובל שנים, הוא הוא הבסיס היחידי לכל הבנין שאנו הולכים עתה לבנות. ארץ־ישראל היא האקטיבה היחידה, ה“יש” האחד של רכושנו הלאומי בעולם. הודות לישוב הקטן הזה עם כל מגרעותיו ולקויו, עם כל חסרונותיו ופגימותיו הרבים. הודות לו הצליחו מנהיגינו הגדולים בעבודתם המדינית בלונדון ובסן־רימו. אפשר לומר בבטחה גמורה כי הצלחתם היפה היא תוצאה ישרה של העובדה הציונית החיה, שאי אפשר להכחישה, של הישוב העברי בארצנו. אלמלי לא היו לנו עכשיו 70000 יהודים בארץ עם רשת של מושבות פורחות, של בתי־ספר עממים ותיכונים שבהם מתחנכים עשרות אלפים עברים קטנים, אלמלי לא היתה לנו יד רחבה במסחר ובתעשיה פה בארץ, מי יודע אם היה גם זכר לבית־לאומי עברי בא"י?

לפני 360 שנה בערך היה לנו דיפלומט גדול, אוהב עמו וארצו, דון יוסף הנשיא, שקבל במתנה גמורה מאת מלך תוגרמה את העיר טבריה ושבעה כפרים מסביב על מנת להושיב בהם רק יהודים. היהודי הגדול הלז נסה כבר אז לעשות ישוב ארץ־ישראל ובכח הרשיון שנתן לו מאת המלך בחתימתו ובחתימת שני בניו, בנה חומה גודלה מסביב לעיר, נטע גנים ופרדסים, הנהיג גם תעשיה וחרשת בידי הערביים, ואולם הנסיון ההוא לא יכול להצליח אך ורק מפני שלא היה אז עם עברי בארץ.

ובכן, מה שלא היה אפשר לעשות לפני 360 שנה, בימי הדוכוס מנכסוס, בזמן שאחד מהיושבים על כסא עותומן בעצמו עשה כמעט מעשה כרש לפני אלפים שנה, בעוד שהארץ היתה שממה, כשעוד תנאי המדינות בארץ היו עלולים מאד לפעולה גדולה – מה שלא היה אפשר לעשות אז נעשה עכשיו, למרות כל ההתנגדות הנמרצה מפנים ומחוץ, אך ורק הודות ליובל שנים של עמל ויסורים, של קרבנות אדם וקרבנות כסף שהביאו בני הארץ ושל כחות עצומים שהשקיעו כאן בעזרת הברון בנימן רוטשילד והפרוטות של חובבי ציון…

הישוב העברי הקים נתן תקף וכח לכל הזכיות והתביעות של עם ישראל על ארצו, הוא היה כעין מחאה חיה לכל הדבות והעלילות של שונאינו בעולם כי עם ישראל אינו מסוגל לעבודה ולבנין. ראשון־לציון וזכרון־יעקב, דגניה וראש־פנה, תל־אביב והגמנסיות ביפו ובירושלם, כל אלה הכחישו בעצם הויתם את כל הטענות נגדנו והשפיעו על אומות העולם לטובתנו.

בודי, עוד יש הרבה קלקולים לתקן בארצנו, עוד יש כר נרחב לעבודה בא"י, ואת העבודה הזאת יקבל עליו העם העברי שיבוא אלינו בקרוב בהמוניו ובממוניו. ואולם אחת צריך להגיד כי הישוב העברי בארץ־ישראל היה התחלת־הגאולה.

חיים לאומיים, תרבות לאומית ושפה לאומית – את זה נתנה ארץ־ישראל!

י. קרניאל