אִמָּא, תִּרְאִי מָה קָרָה,

זֶה בֶּאֱמֶת נוֹרָא.

אִמָּא, הַבִּיטִי, אַתְּ לֹא מַבִּיטָה,

הָעַגְבָנִיָּה

נָגְעָה

בַּחֲבִיתָה.

כָּל דָּבָר לְחוּד אֲנִי כָּל כָּךְ אוֹהֵב,

אֲבָל זֶה מַגְעִיל שֶׁהַכֹּל מִתְעַרְבֵּב;

וַהֲכִי גָּרוּעַ – אַתְּ יוֹדַעַת מָה?

כְּשֶׁהַחֲבִיתָה נִהְיֵית אֲדֻמָּה.

אַתְּ אוֹמֶרֶת שֶׁאֲנִי מְפֻנָּק, זֶה הַכֹּל,

אֲנִי בֶּאֱמֶת רוֹצֶה לֶאֱכֹל,

רַק לֹא יָכוֹל.

אֲנִי גַּם לֹא יָכוֹל לָלֶכֶת לַחֶדֶר,

כִּי הָיָה מַשֶּׁהוּ בֶּאֱמֶת לֹא בְּסֵדֶר.

אֲחוֹתִי חַוְקָה

שׁוּב עָשְׂתָה לִי דַּוְקָא

וְדָרְכָה עַל קַו שֶׁל מִרְצֶפֶת,

וְעַכְשָׁו הִיא עוֹד מִתְחַצֶּפֶת,

כְּאִלּוּ שֶׁלֹּא יוֹדֵעַ כָּל יֶלֶד

שֶׁאִם דָּרְכוּ עַל הַקַּו –

אָסוּר לַעֲבֹר אֶת הַדֶּלֶת.

אָז אֲנִי יוֹשֵׁב פֹּה מוּל הַצַּלַּחַת,

וְרוֹאֶה שֶׁזֹּאת אֲרוּחָה לֹא מֻצְלַחַת,

לֹא רוֹצֶה לָשֶׁבֶת, לֹא רוֹצֶה לָקוּם,

לֹא רוֹצֶה לְדַבֵּר, וְלֹא רוֹצֶה כְּלוּם.

וְאַל תִּסְתַּכְּלוּ עָלַי כֻּלְּכֶם,

דַּבְּרוּ עַל דְּבָרִים שֶׁלָּכֶם. 

רֶגַע, רֶגַע, לְאָן כֻּלָּם פֹּה הוֹלְכִים?

וְאוֹתִי לְיַד הַשֻּׁלְחָן שׁוֹכְחִים?

גַּם אֲנִי צָרִיךְ לְבֵית־סֵפֶר לָרוּץ,

טוֹב, אֲנִי מִזְדָּרֵז, חַכּוּ לִי בַּחוּץ.

כְּבָר אָכַלְתִּי הַכֹּל, רַק הִשְׁאַרְתִּי קְצָת, אִמָּא,

אֵיפֹה שֶׁהַבֵּיצָה מַמָּשׁ הֶאְדִּימָה.

רַק אֶקַּח אֶת הַתִּיק שֶׁלִּי מֵהַחֶדֶר,

וְלֹא אֶשְׁכַּח לִלְבֹּש אֶת הַסְּוֶדֶר,

וּמָה יֵשׁ בַּכָּרִיךְ? גְּבִינָה וְרִבָּה?

יֹפִִי, חַכּוּ, אֲנִי בָּא, אֲנִי בָּא.