תיאטרון החאן בירושלים מעלה בימים אלה את מחזהו של הסופר הפולני ויטולד גומברוביץ' (1904–1966), “הנסיכה איבון”. זה הניסיון השני לעניין את הקהל הישראלי במחזה המדהים הזה, שכמה קווים גסים, ואולי גם כמה דקים, מקשרים בלי משים בינו לבין מחזותיו של נסים אלוני.
המחזה הזה מייצג, במסווה אופראי, אנאכרוניסטי במכוון וממילא כמו־קומי, את הפילוסופיה העמוקה והטראגית של המחבר, שהמחזאות וחיי־התיאטרון עמדו לכאורה בשולי יצירתו – הוא כתב שני מחזות, שירטט תוכניות של עוד שניים ונהג להתפאר, בהומור המיוחד לו, בכך שבמשך ארבעים שנה לא ביקר אף לא פעם אחת בתיאטרון כלשהו. ועם זאת יצירתו, הרומנסקית והמסאית בעיקרה, מצטיינת בדרמטיות יתרה.
יש לקוות, ועל־פי כמה סימנים אפשר לקוות, שהניסיון השני הזה יהיה מוצלח בהרבה מן הראשון, שנעשה בידי יוסף מילוא המנוח, אי אז בתיאטרון הקאמרי, מתוך אי־הבנה של הבמאי־המתרגם את תכניו העמוקים של המחזה הקרוי במקורו “איבון בורגונד” (וכך אמנם תירגם מילוא את השם). התרגום החדש להצגה החדשה הוא של אפרים סטן.
היו גם ניסיונות נוספים כאן, מלבד ההעלאה הכושלת של “איבון” בקאמרי לפני שנים, להעביר משהו מן התכנים ואף הצורות של היצירה החד־פעמית הזאת: רומן אחד, “פורנוגרפיה”, הופיע בתרגומו של מיכאל הנדלזלץ, סיפורים פזורים של גומברוביץ' תורגמו בידי הנדלזלץ ובידי אחרים, דוגמת המתרגמת שהלכה לעולמה לפני ימים מעטים, רעיה ברפלד. פה ושם גם נכתבו מאמרים על היבט זה או אחר של “גומברו” (כך כונה הסופר בייחוד בתקופה הארגנטינית הממושכת של חייו, תקופה שבה הטביע חותם עקיף אך עמוק למדי על הספרות הלטינו־אמריקאית הצעירה).
יש להודות שכל זה אינו עומד בשום פרופורציה לרושמה של יצירת גומברוביץ' באשר היא, או, נניח, לרישומה על הספרות הצרפתית בשני העשורים האחרונים (בצרפת הופיעו כל כתביו, גם השוליים, בתרגומים צרפתיים). זה לא כבר, עם הענקת פרס נובל למשוררת ויסלווה שימבורסקה, קונן מבקר נודע במוסף הספרותי של העיתון הפאריסאי “פיגארו” על הפסיחה הגדולה של ועדת פרס נובל על “הכישרון האמיתי, היחיד בקנה מידה עולמי, שיצר במאה הזאת בשפה הפולנית: ויטולד גומברוביץ'”. בישראל, בכל מקרה, הניסיונות היו דלים ופזורים מדי: לשם הצגה מלאה של הסופר הזה יש צורך בתרגום הרומן המרכזי, המופלא – בשני מובניו של שם־התואר הזה – וקשה־התרגום, “פרדידורקה” (הנדלזלץ תירגם לפני שנים את עמודיו הראשונים שפורסמו בכתב־עת).
אחד הדברים המפליאים אותי זה כבר בכתיבה רבת־ההיקף על אודות גומברוביץ' – כתיבה שחרגה זה כבר מן הפולנית ונעשתה ל“תעשייה ביקורתית” ענפה, בשפות הצרפתית והאנגלית – הוא העדרה, ככל הידוע, של עבודה המוקדשת לנושא שאין מנוס ממנו, חוששני, לאחר ככלות הכל, כאשר מדובר ביוצר גדול כלשהו: “איקס והיהודים”.
והרי “גומברוביץ' והיהודים” הוא נושא גדול למדי, ואפשר להתמקד בו לתיאור שיטתו הפילוסופית של הסופר – ואיני נרתע מן המלים “שיטה פילוסופית”, ברוח הכרך “גומברוביץ' כפילוסוף” שפירסם זה לא כבר החוקר האיטלקי פרנצ’סקו קאטאלוצ’יו.
סימנים וביטויים להכרת היהודים או לניסיון להציג גישה כלשהי אליהם פזורים לרוב בכתביו של גומברוביץ', על סוגותיהם. בעצם, קטע מרכזי אחד מוקדש ליהודים ביומנים המהוללים שלו – בעיני רבים יצירתו הגדולה, המובהקת ביותר, של ה“אגוטיסט” הפולני – ומלבדו אזכורים רבים אחרים ב“יומן”.
האפולוגיה הדו־משמעית של גומברוביץ' על היהודים בולטת גם בדברי־הזיכרון שכתב על ידידו משכבר ברונו שולץ, הסופר האוונגארדי האחר של פולין הטרום־מלחמתית, שאימצנו אל לבנו בקלות רבה יותר, ומסיבות מובנות לכאורה.
עניין מיוחד גם מעוררים קשריו של גומברוביץ' עם מרטין בובר. הסופר הפולני התכתב עם הפילוסוף, שכתב לו מכתבים בפולנית. בתכתובת יש עניין פילוסופי כללי – הרי אלה שני אקזיסטנציאליסטים המתכתבים זה עם זה – וגם עניין פולני־יהודי מסוים. דומני, עם זאת, שהתכתובת פורסמה בינתיים רק בחלקה: כרך איגרותיו של גומברוביץ' עודנו בהכנה במסגרת המהדורה השלמה של כתביו המופיעה זה שנים בפאריס, ובאחרונה בו־בזמן בפאריס ובוורשה.
כאן אתייחס, אם כן, רק לרישום היומן הארוך למדי, משנת 1954, בתאריך האקראי במכוון “יום שישי” (היתה לגומברוביץ' ביומניו שיטת־תִארוך מוזרה אך משמעותית). המדובר בכרך הראשון של “היומן” (1953–1956). הדברים נרשמו בבואנוס איירס, מקום מושבו של הסופר משנת 1939 ועד 1963 ופורסמו בתחילה בירחון המהגרים “קולטורה” שהיה למו"ל של כל יצירתו המקורית.
גומברוביץ' קיבל מכתב מפולני כלשהו המתגורר בלונדון, והכותב תוהה אם לא ראוי לגנות דיפלומט פולני אחד שיומניו התפרסמו, ובהם הוא מכנה יהודי אחד בתואר שמשמעו בערך “טינופת”, והוא מאותו השורש כמו מלת הגנאי האנטישמית הרווחת “פארך”. שתי הקללות אינן, למרות המוצא הלשוני המשותף, זהות מבחינת משמעותן וכוחן.
גומברוביץ' מסביר זאת לאיש שכתב לו, ומודה שגם הוא מסוגל לפעמים לנקוט את המלה “פארך”, האנטישמית, “כאשר שמי (semita) כלשהו מציק לי, כך או אחרת”.
זה קורה לו, הוא מוסיף, “משום שאינני פילושמי קשיח, מאומץ, אלא פילושמי במצב של רפיסות, הנושא עמו, חי אלוהים, את כל המסורות של אציל כפרי פולני” (ואמנם גומברוביץ' התייחס על אצולת־כפר זוטרה, ועשה בחייו ובכתביו קומדיות שלמות, רציניות משהו, סביב הייחוס האצילי הזה שלו: בין השאר ציווה על חבריו הצעירים בבואנוס איירס לפנות אליו בלשון “אדוני הרוזן”. האצולה הזאת חיבבה1 היהודי מתוך מרחק וזלזול מסוים. ליחס המורכב הזה רומז הסופר).
בחלק אחר של הרישום הזה, המסוגנן להפליא, מפרש גומברוביץ' ביתר עומק את משמעות היותו “פילושמי במצב של רפיסות”, וזאת בעידן השואה היהודית: “…אין־סוף הפשעים שנעשו נגד היהודים חילחל גם בי, לעומקי ולכל ימי חיי. אבל לא ציינתי זאת במכתב הזה (אל הפילושמי הלונדוני). הייתי מציין – לו נכתב המכתב אל אנטישמי”.
אכן, גומברוביץ' ער לכל הסבך המרתק – והמוקשה כל כך מבחינה פסיכולוגית, עד שמתעוררת לפעמים תמיהה אם לא חל עליו המאמר “זר לא יבין זאת” – של יחסי יהודים ופולנים בהיסטוריה החדשה. והוא מתייצב בקיטוב הזה, בלי להתעלם ממנו, בעמדה מעניינת, העמדה שהוא מתאר כ“פילושמי רופס”, אוהב־יהודים שעם כל אהבתו אינו מוכן להתעלם ממידות יהודיות שאינן מוצאות חן בעיניו, ומהתנהגות פגומה של יהודי, “פארך”, זה ואחר. הוא פילושמי עם זכות להתנהגות, כאשר ידרשו הנסיבות, העלולה להתפרש כאנטי־יהודית.
אלא שגומברוביץ' מזהה ב“יהודי” גאוניות סגולית, המונעת ממנו את האפשרות להיות “ככל האדם”. “…יהודי שיתעקש יתר על המידה לטעון שהוא ראוי שינהגו בו כב’כל אדם אחר' ייראה לי כיהודי שאינו מודע די הצורך ליהדותו. כשתובעים היהודים את השוויון הזה הם צודקים – כמובן, כמובן – אבל השוויון הזה אינו עולה בקנה אחד עם המציאות של הווייתם. זה פשוט מדי, קל מדי…”
וגומברוביץ' ממשיך, בדברים טורדניים אך לא מבוטלים בשבילנו, גם מקץ חצי מאה בקירוב: “אינני אוהב כשהיהודים אינם בגובה הייעוד שלהם. כמה פעמים זה הפליא אותי, כאשר בשיחות עם יהודים, גם נבונים, נתקלתי בקטנוניות שכזאת בהערכת גורלם שלהם. מדוע אין העולם אוהב יהודים? בכן, פשוט משום שהם מוכשרים יותר, עשירים, יוצרים התחרות. מדוע אין העולם מוכן להכיר בכך שהיהודי הוא אדם ככל הגויים? זה עניין של תעמולה, של דעות קדומות גזעניות, של חוסר נאורות…”
וכאן באה פסקת המפתח, הקשורה בדיכוטומיה המרכזית בהגותו של גומברוביץ‘, “נחיתות–עליונות”. גומברוביץ’ ממשיך לאור השאלות הרטוריות שהעלה בשמם של היהודים “שאינם עומדים על גובה הייעוד שלהם”: “כשאני שומע מפי אנשים אלה שהעם היהודי הוא ככל העמים, אני חש פחות או יותר את מה שהייתי חש אילו שמעתי את מיכלאנג’לו הטוען שאין הוא נבדל מכל אדם אחר, את שופן התובע לו חיים כחייו של כל פלוני־אלמוני, את בטהובן המנסה לשכנע שגם לו הזכות לשוויון. אבל אלה אשר להם ניתנה זכות העליונות אינם בעלי זכות לשוויון”.
גומברוביץ' ממשיך בהארת העליונות ואפילו הגאונות הסגולית לעם היהודי, והיהודי הישראלי הקורא את הדברים מתכווץ פה ושם בתוכו: הפילושמיות היא הרי רק הצד השני של האנטישמיות, ושתיהן יחד מהוות אותו מטבע קשה, קשה מדי.
הישראלים ודאי אינם רוצים להיות מיכלאנג’לו של אומות העולם. התפישה של גומברוביץ' היא בעייתית, דו־משמעית וקרובה להפליא לוויכוחים שאנו מנהלים זה כמה דורות, בארץ, על הזהות היהודית לעומת הזהות הישראלית וכיו"ב.
ייתכן, כאמור, שכאן, בנקודה היהודית המפורסמת, כדאי לנו לפתוח את היכרותנו עם היצירה הרב־משמעית והחשובה של ויטולד גומברוביץ'. ב“נסיכה איבון”, מכל מקום, נוכל לראות פנים אחרים, רק לכאורה עליזים יותר, של הפרובלמטיקה האנושית, הדיאלוגית וכמו־בוברית, שהעסיקה את הסופר הפולני, ידידו־אויבו (כדבריו) של ברונו שולץ.
28.3.97
-
כך במקור – הערת פרויקט בן־יהודה ↩