¹

כדאי לקורא לשים לב לעובדה, שלרומאן הזה ניתנו שני שמות. השם העברי המופיע על העטיפה איננו זהה לשם באנגלית שנדפס בעמוד הפנימי. בשם העברי של הרומאן — “בשבילה גיבורים עפים" — בולט ההבדל בין “גיבורים" בריבוי ל“בשבילה” ביחיד. לפני ביצוע הקריאה מכוון שם זה להנחה, שעלילת הרומאן תספר על תחרות בין מחזרים אחדים על ליבה של אותה אשה. וכדי לזכות באהבתה יהיו המחזרים מוכנים לבצע בתחרות הרומנטית הזו ביניהם אפילו את הבלתי–אפשרי: לעוף בשבילה. בהקשר רומנטי מצטיירת הכתרה של מתחרים כאלה בתואר “גיבורים" כהגדרה אירונית הלועגת ל“גיבורים” כאלה, שמפזרים הבטחות שלא יצליח לממש אותן. ההבטחה “לעוף בשבילה" היא הבטחה הדומה בתוכנה להבטחה של אוהב להוט מדי, הניתנת לאהובה בעת החיזור אחריה, לקטוף למענה כוכבים מהשמים.

בשם האנגלי של הרומאן לא נוכחת דמות נשית ולכן אין הדעת מוסבת לתחום הרומנטי. השם “כאשר גיבורים עפים" מרכז את תשומת הלב בתואר “גיבורים" ובהזדמנויות שבהן הם “עפים“. למילים הגזורות מ”גבורה" ו“תעופה” שדה סמנטי משותף — השדה הצבאי. אין אנו יכולים לנחש באיזו פעילות צבאית מדובר, אך על–פי השם הזה הגיוני שנצפה לקרוא ברומאן הזה עלילה, שתספר על מעשי גבורה של חבורת גברים בהיותם בצבא, גברים שעיסוקם בתעופה. קורא חתרני יותר אולי יחפש מובן אירוני גם בשם הזה ויציע פירוש מושאל למילה “עפים“. ועל–פי פירוש זה ישער, שהעלילה תספר על גיבורים, “מעופפים” או “מרחפים", שההיסטוריה במשביה החזקים מעיפה אותם וגוזרת את גורלם.

ואכן, שם–התואר “גיבורים" זוכה לטיפול אירוני לאורך כל מאות עמודיו של הרומאן. גיבוריו: אריק ברושי, יורם לוי, בני אבאדי, ציון נחמיאס וגדעון שפי גדלו על אלבומי הניצחון שהופיעו אחרי אחדות מהמלחמות שלחמה ישראל בשנות קיומה. אביו של אריק וגם אביו של בני, משה אבאדי, ציפו לאלבומים אלה. הניצחון במלחמת ששת–הימים הניב את מספר האלבומים הגדול ביותר והכיל את מספר הגיבורים הרב ביותר. סופרים שכיוונו את יצירתם לנוער הוסיפו על האלבומים גיבורים מדמיונם בסדרות שגיבוריהם היו בגיל של הקוראים, החל מסדרת “חסמב“ה” וכלה בסדרת “דנידין“. להשלמת התיאור הסאטירי הזה על האקלים שבו גדלו אריק וחבריו, מסופר ברומאן, שלחמישה היתה גם מורה בבית–הספר היסודי ששילבה בכל טיול של הכיתה ביקור ליד הפסל של אלכסנדר זייד על סוסו ושם חזרה וסיפרה להם כל פעם מחדש “על גבורת זייד ה’שומר' האגדי” (31).

בנוסף לסוכני התרבות האלה שהחדירו באריק ובחבריו בגיל המתאים את האתוס על הגיבורים, זכה אריק בלעדית למנה אישית מיוחדת מהאתוס הזה. הספרן מאיר ציטט באוזניו של אריק נאומי גבורה ששינן בעל–פה, החל מנאום אלעזר בן–יאיר באוזני המתבצרים על המצדה (32) וכלה בנאומו של צ’רצ’יל לאנגלים במלחמת העולם השנייה (51). אביו של אריק הפליג באיתור גיבורים הרבה מעבר לספרן של הספרייה על שם אבא חושי. בנוסף לגיבורים ממלחמות ישראל, שהיו ראויים באמת לתואר הזה, כמו אותם חיילים שכיסו בגופם על רימון שעמד להתפוצץ כדי להציל את חיי חבריהם, איתר גיבורים גם ביהדות העולם (57). נערצים במיוחד על אביו של אריק היו הזמר מייק ברנט וכל מצליח אחר שבקע מחיפה. אך הוא אימץ גיבורים גם מערים אחרות: את משבית נמל אשדוד, יהושע פרץ, שהוחלף אחר–כך בגיבור מתל–אביב “עם משקפיים ופני תינוק ותואר פילוסוף מוצמד לשמו. דוקטור משה קרוי" (186). אריק היה קרוב להגשים את מושגיו של אביו על גבורה, כאשר במבצע ליטאני כמעט ונשכב על רימון, שזרק מחבל לכיוון שבו התמקמו הוא ולוחמים נוספים, ונמנע מכך רק משום שהרימון התגלגל דרך חור ניקוז והתפוצץ הרחק מהם (235).

קורא שיחזור בסיום הקריאה לברר את סוגיית שני השמות הסותרים שניתנו לרומאן הזה, יגלה, שלשני השמות נמצא גיבוי בעלילתו. שני המישורים שאליהם היפנו השם העברי והשם האנגלי, האישי–רומנטי והקולקטיבי–צבאי, מפותחים במקביל בסיפורם של חמשת גיבוריו, ובמיוחד בביוגרפיה של “המספר", אריק ברושי. חיזורו במשך שנים אחרי מיכל עונה באופן מלא לציפייה שמוליד השם העברי אצל הקורא. ועם זאת ניתן גיבוי מלא גם לציפייה של הקורא על–פי השם באנגלית: חייהם של אריק וחבריו מושפעים מהמלחמות שהתרחשו במרחב הזמן שהמחבר תחם לעלילה, בין השנים 1967—1997. אך עוד הרבה לפני שיסיים הקורא את כל עמודיו של הרומאן, יתברר לו, שבשני השמות השונים של הרומאן כיוון אותו אמיר גוטפרוינד למטרה הרעיונית שהציב לעצמו בכתיבת הרומאן הזה.

 

השכונה כמשל    🔗

סיפור–המעשה מתחיל ביום, שבו עברה המשפחה של יורם לוי מעתלית להתגורר בשכונה בחיפה. “היה קשה לנחש שהעולם עומד להשתנות" (7), נזכר אריק, המספר על כך כעבור שלושים שנה, ב–1997. ואכן חדירתה של משפחת לוי הקולנית לשכונה השלווה בישרה באופן מקומי את השינוי שיתחולל בשנה ההיא, בשנת 1967, בתולדות המדינה. מאחר ולשכונה הזו ולתמורות שהתחוללו בה משנת 1967 ואילך הועיד גוטפרוינד את תפקיד הייצוג למהפך שהתחולל בתולדות המדינה בהשפעת מלחמת ששת–הימים, העניק לה מאפיינים ממוצעים שהכשירו אותה לייצג את החברה הישראלית.

וכזה הוא התיאור של הזירה הישראלית הממוצעת הזו: “שישה בניינים גדולי מידות — — — בכל בלוק ארבע כניסות, מחוברות כולן במה שקראנו לו ‘המסדרון' — — — ארבע קומות בכל כניסה, שתי דירות בכל קומה. — — — בקצה אחד של המסדרון שכן חדר הזבל, שאליו הוליכו כל טפטופי השקיות, ובקצה השני, הקרוב לרחוב, ניצב קיר תיבות הדואר — ארבעים תיבות ועוד תיבה גדולה לוועד. הבלוק שלנו היה מחובר בגשר אבן אל הבלוק השכן, וכך, בצמדים, בלוק נשקף לבלוק, עד האחרון, שנשקף לשדה גדול — — — בין בלוק לבלוק שתלה העירייה דשא רחב ידיים, ושיבצה בו עצים ושורות של שיחים פרחוניים" (20).

לא רק חיפה הפועלית, “האדומה", התייחדה בשכונת בלוקים כזו, שהתיכנון שלה ביטא את התקופה החזונית של המדינה, תקופה שלדעת גוטפרוינד הסתיימה לאחר הניצחון במלחמת ששת–הימים. תיכנון השכונה נועד להמחיש את היעדים שהמדינה הגדירה לעצמה בשני העשורים הראשונים שלה: להיות חברה שוויונית, קולטת עלייה וממזגת גלויות. חברת הבנייה הציבורית שבנתה דירות צנועות אלה לא הסתפקה בתיכנון מסדרונות וגשרי אבן, כדי שיחברו בין הבלוקים ויאפשרו הידוק יחסים בין הדיירים שעלו מארצות שונות, אלא שקדה גם על מדיניות איכלוס שתסייע להגשים מטרה זו. בדירות שוכנו משפחות מכל העדות. וביום שמשפחת לוי עברה לדירה שרכשה מדייריה הראשונים, יכלה לפגוש בשכונה ייצוג עדתי מלא של החברה הישראלית. במשפחתו של אריק, משפחת ברושי, היה צירוף חריג: אביו עלה מפולניה, אך אמו היא צברית מהאצולה האיכרית של עמק יזרעאל. וכך גם במשפחת נחמיאס של ציון, שהיא משפחה ים–תיכונית: האב עלה מתורכיה והאם עלתה מיוון. משפחתו של בני אבאדי שעלתה מעירק היא משפחה מזרח–תיכונית. ומשפחתו של גדעון שפי היא משפחה אשכנזית מאחת ממדינות מערב–אירופה.

ייצוג עדתי מגוון כזה נשמר גם בין דמויות המשנה: מר מוגרבי ומר בוכריס עלו משתי ארצות שונות בצפון–אפריקה, אחד ממרוקו ואחד מתוניס. אהרון הגוסס עלה מרוסיה. יענקל’ה ברייד השדכן עלה מפולניה ולהורים מפולניה נולד במחנה עקורים באירופה גם מאיר הספרן. ומאי–שם באירופה עלתה גם משפחתו הדתית של הגורו יאיר אפשטיין. המוצא העדתי של מר טיראן, יו"ר ועד הבלוק, ושל מתחרהו על התפקיד, מר סליק, לא הובהר, אך סביר להניח שגם הם עלו לארץ מארצות שונות בגל העלייה הגדול בשנות החמישים. אלמלא חתר למטרה רעיונית מאוד מסויימת ושונה, יכול היה גוטפרוינד להפיק ממיפגש הניגודים הססגוני הזה עלילה ישראלית מהימנה ומשעשעת. לשבחו ייאמר: אף שחתר ליעד אחר, פוליטי–אקטואלי, הצליח למצות בחלקים לא מעטים מקצת מהפוטנציאל הזה.

 

מחיר הניצחון    🔗

בואה של משפחת לוי לשכונה לא רק השבית בה את השקט, אלא סימן את השינוי שעמד לשטוף את המדינה מאותה שנה ואילך. מנקודת הזמן המאוחרת, שבה מספר אריק על שנת 1967 בחייו ובחיי חבריו, הוא מסוגל לקבוע, שאז, לפני שלושים שנה, בהיותם בני עשר, לא ידעו הוא וחבריו שהניצחון המשכנע כל–כך במלחמת ששת–הימים יגבה מחיר כה כבד מחייהם. או בלשונו: “על מדפי הספרים אצל גדעון הופיעו כמעט מדי חודש ספרים חדשים מסידרת ‘דנידין' או ‘חסמב“ה' או ‘הספורטאים הצעירים'. — — — היינו יושבים בחדרו, ארבעה חברים, קוראים בספרים בדממת יום–הדין שעות ארוכות, בעולם ערפילי שהיה ונברא במדינת–ישראל שבין שנת 1967 ושנת 1973. לא ידענו שההיסטוריה כבר החלה לטעות, שלא תגיע כלל למקום שכולנו היינו בטוחים שתגיע אליו אחרי הניצחון. אחרי היציאה מהמיצר, ישבנו וקראנו, וההיסטוריה סביבנו טעתה” (27).

אריק חוזר על טענה זו, המדגישה את סטייתה של ההיסטוריה מהמסלול שקיוו לו, במקום נוסף: “התוכנית הכללית היתה למשוך את שנת 1967, שנת הניצחון הגדול, הלאה והלאה. — — — היינו בני עשר כשפרצה מלחמת ששת–הימים עם כל פחדיה, וכעבור שישה ימים, עדיין בני עשר, היינו ילדי הניצחון, הנס, הגאולה. — — — חיינו לצד ההיסטוריה, שאננים, שההיסטוריה תמשיך בעולם, הלאה, — — — היינו א–היסטוריים, שלווים. — — — בשנת 1972, בני חמש–עשר, החלה ההיסטוריה לדרוש שנחזור, שמישהו יודיע לנו כי מעכשיו ממשיכים כרגיל, עם כל העולם" (93).

ב–1973 — ממשיך אריק לטוות את סיפור הסטייה של ההיסטוריה — “היינו בני שש–עשרה. הצבא עדיין נראה רחוק. לא מכבר פתחנו את פרק המרדנות בגיל ההתבגרות שלנו, ולא ידענו שבעוד חודשיים–שלושה ייבלע המרד שלנו בלועה של מלחמת יום הכיפורים" (124). ואריק ממשיך לתאר את ההוכחה הזו לסטייתה של ההיסטוריה: “מה אפשר להגיד על שנת 1973? אולי שאחרי אוקטובר — — — כולם הרגישו משהו. כמו אלף דלתות שנטרקות בבת אחת, והשקט אחר כך מלא הדים" (138). אחרי מלחמת יום–כיפור כבר הבינו אריק וחבריו שהם לא יוכרו בהיסטוריה כ“ילדי הניצחון”, אלא כבני הדור שעמס על כתפיו את נזקי מלחמת 1967.

ובקיץ 1976, ערב גיוסם לצבא, שלוש שנים בלבד אחרי מלחמת 1973 — ממשיך אריק ומוסיף את ההוכחה הנוספת לכתב האישום שלו נגד מלחמת 1967 — “כבר היה ברור — ההיסטוריה כולה נראתה בורחת מן המסלול שהתוו לה, כמו כלב שהשתחרר מרצועה. מלחמת ששת–הימים נועדה להתחיל היסטוריה חדשה, טובה, בלי פחדים רבים מדי, והנה באה מלחמת ההתשה, בא האסון של מלחמת יום הכיפורים — — — משהו בהיסטוריה לא התנהל נכון בכלל" (194). ואל המלחמות האלה נוספו אחר כך קרבות ומלחמות שאריק וחבריו כבר לחמו בהם: מבצע ליטאני ב–1978, שבו רק בנס ניצלו חייו של אריק (234—235), ואחר–כך ההוכחה הניצחת לסטייתה של ההיסטוריה ממסלולה: מלחמת שלום–הגליל משנת 1982 (מלחמת לבנון א'). במלחמת שלום–הגליל כבר היתה הסטייה של ההיסטוריה מהניצחון במלחמת ששת–הימים כה קיצונית, עד שאריק התקשה בה לזהות את עצמו ואת חבריו עם התמימות והאופטימיות שלהם משנת 1967.

גוטפרוינד לא הסתפק בתיאור המגמתי הזה של ההיסטוריה — תיאור הנאמן, כמובן, להשקפתו הפוליטית — אלא גם ניסח בפי אריק עוד בשלב מוקדם של הסקירה הזו את הלקח ממנה: “אתם. אתם, אל תיתנו לילדים לקרוא ספרי ‘דנידין' ו’חסמב“ה‘, כי יום אחד יכול להיות אוקטובר 1973, וילדים יילכדו במוצב המזח או בתל–פארס, ויאמינו שהעזרה קרובה. הם יאמינו בזה כי ‘דנידין’, כי ‘חסמב”ה‘. כי ‘חסמב“ה חסמב”ה חסמב"ה’. — — — כל הילדים המתינו. ילדים שפתאום, בשעה שתיים אחר–הצהריים ביום הכיפורים, מצאו את עצמם מוקפים נפילות פגזים וצעקות ובכי ברשתות הקשר" (130). אי–אפשר לטעות אל מי מכוונת הפנייה הדידקטית–רטורית הפותחת ב“אתם”. האצבע המאשימה מופנית אל האגף הביטחוניסטי–ימני כיום, שסופרי “מחנה השלום" מצביעים עליו כאחראי להסטתה של ההיסטוריה ממסלולה מאז מלחמת 1967 ועד היום. ארבעים השנים הללו מוגדרות על–ידי גוטפרוינד כשנים שההיסטוריה סטתה בהן, משום שבמהלכן נטשה החברה הישראלית את הערכים והיעדים שהגשימה בעשרים שנותיה הראשונות, כפי שהודגמו בצורה ממוזערת בהקמת שכונת הבלוקים בחיפה “האדומה" ובאיכלוסה.

 

עלילת הווי    🔗

קל לסכם את האופן שבו מימש גוטפרוינד את המטרה הפוליטית–אקטואלית שהציב לרומאן. כדי להוכיח את הקביעה שלו, שבאשמת הניצחון במלחמת ששת–הימים סטתה המדינה מהדרך הציונית–מוסרית, שבה התנהלה בשני העשורים הראשונים לקיומה, הניע את העלילה בסדר כרונולוגי על פני השנים 1967—1997, המוגדרות בפיו כשלושים השנים הסוטות של ההיסטוריה. למטרה זו בחר באריק, חיפאי המתעתד להיות סופר, והטיל עליו את תפקיד “המספר“, כדי שיתאר את שנותיה הסוטות של “ההיסטוריה” הזו, תחילה במעגל שלו ושל ארבעת חבריו, אך במעגל שני גם של משפחותיהם ו“טיפוסים” אחדים משכונת הבלוקים ובמעגל שלישי הרבה ישראלים מחוץ לשכונה, המגיחים לעלילה באופן אנקדוטי כדי להוסיף לה עניין וצבע. ועל פרקי “ההיסטוריה" הוסיף מדי פעם פרקים קצרצרים ובכל אחד מהם “סיפור שלא שייך להיסטוריה“, אך משלים אותה בספרו על התרחשויות מעבר למעגלים שבידיעת “המספר”.

כמו–כן צייד גוטפרוינד את “המספר" במימצאי תחקיר מסונן היטב שעשה, הכולל כל מה שיכול לצבוט את ליבם של דורות אחדים של ישראלים שוחרי נוסטלגיה — רשימה של אירועים מתולדות המדינה בין השנים 1967—1997, מהם אירועים בעלי חשיבות היסטורית מתחומי הביטחון, הכלכלה, החברה והתרבות ומהם הרבה חומרי טריוויה מפח–האשפה של ההיסטוריה: דמויות שזהרו בשמי החברה הישראלית והפכו בה לגיבורי תרבות לשעה, פשעים ושערוריות שזכו בזמנם לכותרות בולטות בעיתונים. גוטפרוינד ביצע רישום של האירועים בחיי המדינה באותם עשורים במישורים שיוכיחו את דעתו, שהניצחון הצבאי במלחמת ששת–הימים אשם בהתקרנפות של המדינה ובהידרדרות המוסרית של החברה הישראלית. כאמור, הוא לא פסח במקורות שבהם נעזר (קרוב לוודאי עיתונים וספרים) על פרטי טריוויה מגוונים: ממייק ברנט ועד ד"ר משה קרוי, מההכתרה של הפועל חיפה באליפות הארץ בכדורגל ועד זכייתה של גרמניה באליפות העולם נגד הולנד, מהשפעתם של הכישלונות לגלות נפט על הבורסה ועד המשבר החברתי–כלכלי שהקיבוצים נקלעו אליו אחרי שהתפתו להשקיע כספים בבועה המתעתעת הזו.

בחומרי התחקיר האלה ניתן לתלות את התארכות הרומאן לממדיו המופרזים, כי גוטפרוינד נזקק להרבה מעשי לוליינות ספרותיים כדי להטמיע את מימצאי התחקיר הרבים האלה בסיפורם של גיבוריו משלושת המעגלים, בלי להתרחק יותר מדי מהתיזה הפוליטית–אקטואלית שחתר אליה: להוכיח שמלחמת ששת–הימים הסיטה את המדינה מדרכה המוסרית והשחיתה את החברה הישראלית ולפיכך היא האשמה בכל הרעות של מצבנו הנוכחי.

בסיפורי אריק וחבריו, גיבורי מעגל הדמויות המרכזי, מובלטת הסטייה של ההיסטוריה אחרי מלחמת ששת–הימים כסטייה מהערכים שגוטפרוינד קובע שהיו בלעדיים לעשרים השנים הראשונות של המדינה: האידיאליזם, הסולידריות החברתית, ההסתפקות ברמת חיים צנועה והסלידה ממפירי נורמות וחוקים. הניצחון במלחמה דחק ערכים אלה ממעמדם. בסיום הניצחון שוטטו הישראלים כמסוממים בשטחים, ביקרו בהמוניהם באתרים ששמותיהם היו ידועים להם מהתנ"ך, התפעלו מהלהט החלוצי של המתנחלים במרחבים המשוחררים של המולדת וזיהו בהתלהבות את השגשוג הכלכלי שהאחיזה בשטחים וההעסקה של הפועלים הזולים משם תניב להם, המנצחים. הערכים אחרי הניצחון הצבאי היו שונים לחלוטין: החומרנות, האנוכיות, התועלתנות, עשיית הקומבינות, הפרת הנורמות והחוקים, מעשי השחיתות וההדוניזם.

לא צריך להיות היסטוריון ואף לא סוציולוג וחוקר תרבות כדי להציע משפיעים אחרים להסברת השינויים שעברה החברה הישראלית בין השנים 1967—1997. כגון: התחלפות המנהיגות האידיאולוגית הקשישה בכל עמדות הכוח בחברה הישראלית ובכל מערכות המדינה בדור מנהיגים צברי וקרייריסטי, פלישת הפוליטיקה לכל תחומי החיים (צבא, תקשורת, חינוך, כלכלה ותרבות), מגע תכוף של הישראליים עם העולם בנסיעותיהם לחו“ל, היפתחות ערוצי תקשורת מהירים עם ארצות העולם ויבוא חופשי ובלתי–מסונן של תרבות החיים מהן. גוטפרוינד מתעלם מהשינויים האלה כדי להוכיח את התיזה שבה הוא מחזיק, לפיה בכל אשם הניצחון במלחמת ששת–הימים. הניצחון הזה הפך, לדעתו, לאסון, וכל השנים אחריו היו שנים שבהן “ההיסטוריה טעתה”.

 

כל מלחמה ונפגעיה    🔗

הטיעון הזה מובלע, כמובן, בסיפורי הדמויות משלושת המעגלים. בצמוד לכל מלחמה מבליט גוטפרוינד את התוצאות שלה על הדור שלחם בה: מבוכה, בלבול, אובדן היכולת להבחין בין נכון לשגוי ואחיזה בה–בעת בהשקפות סותרות. כתוצאה מכך אין עקביות בהשקפותיהם ובמעשיהם של גיבורי הרומאן. אף שהם מדיירי שכונת הבלוקונים בחיפה, שכונה שהוקמה בשנותיה המוסריות של המדינה, הם מייצגים בצורה ממוזערת ועל דרך הניגוד את הישראלים של התקופה שבה סטתה ההיסטוריה ממסלולה באשמת הניצחון במלחמת ששת–הימים.

אביו של אריק מייצג היטב את נפגעי מלחמת ששת–הימים בתגובתו להתנחלות בסבסטיה: “אבא היה נגד המתנחלים. נגד הפרת החוק. אבל הוא גם אהב את המתנחלים, את החלוציות, הדבקות, ההתלהבות, החזון. הוא לא התלבט כלל: הוא אחז בבת–אחת בשתי הדעות, הרגיש בו זמנית את שתי התחושות, ולא חש צורך לבחור" (175). כפילות דומה התגלתה גם אצל הדוד פרץ מהקיבוץ. אף שהיה בנעוריו חבר ב“הגנה”, לחם במסגרת הפלמ“ח וצה”ל והיה חבר התנועה הקיבוצית, נתקף פחד לחייו לפני מלחמת ששת–הימים, ניגש לוועדה רפואית והשיג פטור מהמילואים כחולה במחלת כבד קשה. אחרי שניצל מספר פעמים מפיגועים בנסיעותיו בשליחות הקיבוץ, החל לחזור בתשובה ובחשאי “הפך הדוד פרץ יהודי שומר מצוות, קלה כחמורה" (191). מאחורי הפרגוד הטמין במעטפת הבוחר שלו, בקיבוץ “השומר הצעיר“, פתקים של מפלגות יריבות. במערכת בחירות אחת הכניס למעטפה פתק של “הליכוד” (210), באחרת כבר הקצין ובחר בפתק של “כהנא" (418) ולפני פטירתו עוד הספיק להצביע למפלגה העדתית–דתית “ש“ס” (540).

לשניהם צריך להוסיף מהדור הזה גם את מר מוגרבי מהבלוק, שיום אחד “רק התכוון לשוטט קצת ליד תיבות הדואר" ולהחליף דעות עם שכן מזדמן, אך למזלו הרע הגיע באותו יום דוד ששון, קרובם הנכה אך הנמרץ של משפחת אבאדי לביקור נדיר אצל משפחתו. מר מוגרבי שיתף את דוד ששון בתוכן השיחה שלו עם שכנו, מר בוכריס, “באפשרות להגיע לשלום בר–קיימא" עם הערבים על–ידי “שיבה לקווי שנת שישים ושבע“. ועל כך נענה על–ידי האורח: “גם אני מוכן לחזור לקווי שישים ושבע, אבל לא שישים ושבע של השמאלנים, יימח שמם. קווי שנת שישים ושבע לספירה, בימי הרומאים, כשבית–המקדש עוד היה קיים — שם אני מוכן לחזור!!” (223). ואף שמר מוגרבי מלמל “אני לא שמאלני", הוכר מאז כשמאלני בשכונה.

שלושה מגיבורי הרומאן מייצגים את נפגעי מלחמת יום–כיפור: יאיר אפשטיין, ניסים אבאדי ויורם לוי. יאיר גדל במשפחה דתית, השתייך לבני–עקיבא. תמך כאחד מנערי “הכיפות הסרוגות" בראשוני העולים להתנחל בסבסטיה. אך אחרי שהשתתף במלחמת יום–כיפור בכיבוש החרמון מחדש מידי הסורים, השתנו השקפותיו וחייו. תחילה חיפש מענה למצוקתו בחצרות צדיקים. אחר–כך בחוגי הכת של הארי קרישנה. ב–1980 פגש את רינה שני, מנהיגת הכת “אצבע אלוהים“, ובהשפעתה שהה חמש שנים ביפן ולמד שם קרטה. ב–1984 חזר לארץ והצטרף לישיבה של חוזרים בתשובה בירושלים. כאן פגש את דיוויד כורש, ובעקבותיו נסע לארה”ב והפך שם בעצמו לגורו. ממבצר הכת שלו יחלצו אריק וחבריו את מיכל באחד החלקים המביכים ביותר של הרומאן.

ניסים אבאדי, אחיו הבכור והתימהוני של בני, שירת במלחמת יום–כיפור בתותחנים, ברמת הגולן, “וביום העשירי ללחימה, דווקא כשנטו יחסי הכוחות לטובת צה“ל, נפגע מרסיסי פגז אויב — — — כמה שריטות ביד שמאל ופגיעה מעט יותר חמורה בירכו” (132). אחרי השיקום הוצב בבסיס עורפי, התמחה בו כמדביר מזיקים והמשיך בעיסוק זה גם אחרי שחזר להיות אזרח. במקביל הפך לעיסוקו השיגרתי תחביב מתקופת היותו נער: פיזור נבואות על עתידם של אלה שזכו בפרס–ישראל. ובהגיע אליו מידע על זוכה חדש, היה “מתייעץ עם נפשו, ודן לחיים ולמוות" (242). בהשפעת המלחמה פטר את עצמו אחריה מכיבוד החוקים, החל מתשלום מס–הכנסה מרווחיו כמדביר מצליח וכלה בחוקי התנועה שחלים על נהגים (436).

מכל חבריו של אריק, “המספר", רק יורם לוי היה כבר מגוייס במלחמת יום–כיפור, ודומה שגם בו חיזקה המלחמה הזו, כמו אצל ניסים אבאדי, נטייה שהיתה רדומה באופיו לפניה: הנטייה לפעול בתחום האפור שבין החוקי לפלילי. מיד בהגיעו עם משפחתו מעתלית לשכונה הפך יורם למנהיגם של הצעירים ממנו בשנתיים: אריק, בני, ציון וגדעון, שלכיתתם צורף. אף שלמד איתם רק עד כיתה י', פקח את עיניהם להבין, שמעבר לשכונה בחיפה המנומנמת מתנהלים חיים אחרים ומסעירים יותר בבתי–הקפה של הבוהמה בתל–אביב ובדיסקוטקים של רמלה. עוד לפני גיוסו לצבא החליט שעליו להתעשר מעשיית עסקים במקום לבזבז את זמנו על לימודים.

בימי המלחמה התעלם יורם מהנוהלים, פתח את מחסני החרום, שבהם שירת, ורוקן אותם על דעת עצמו למען החיילים שיצאו ללחום בחזית. בזכותו זכתה היחידה לתעודת הערכה בסיום המלחמה “על תרומתה הנדירה לניצחון" (135). אחרי השיחרור הפיק את מלוא הלקח מההערכה הזו. הוא לא החמיץ שום הזדמנות עסקית, בין חוקית ובין פלילית, שתוכל להעשיר אותו מהר. הוא הימר בכספם של אחרים ולא נרתע לסבך בהפסדים גזבר של קיבוץ שלם ואפילו את חברו אריק, שזכה בירושות גדולות, האחת מידי השדכן יענקל’ה ברייד והשנייה ממר סליק. בצדק הדביקה מיכל חריפת–הלשון ליורם את הכינוי “כספונאוט" (266), אחרי שמול עיניהם המשתאות של חבריו הצליח לרכוש בפרק זמן קצר שבע דירות בכניסה א' של הבלוק ולהשכירן.

 

הגיבורים “המעופפים"    🔗

נזקי הניצחון במלחמת ששת–הימים נחשפים כעבור שנים בביוגרפיות של אריק וחבריו. עוד בטרם הגיעו לגיל הגיוס ולחובתם להפוך ל“גיבורים” כבר הבינו, שבמלחמת ששת–הימים הסתיים עידן התמימות והמוסריות, עידן השקט של המדינה, והיא עברה לעידן של הדים “כמו מאלף דלתות נטרקות“. אך רק במלחמה “שלהם”, מלחמת שלום–הגליל, הצטרפו גם הם למחזורי הגיבורים “המעופפים" — נפגעי המלחמות הקודמות.

שלא כמו יורם, שהקדים אותם בשנתיים וכבר היה “גיבור" במלחמת יום–כיפור, התגייסו אריק, בני, ציון וגדעון לצבא כשלוש שנים אחריו, ב–1976, ובבת–אחת הפכו גם הם מנערים מיוחמים ומחפשי הרפתקאות ל“גיבורי ישראל” (372). אחרי שנים של התפטמות בעלילות “דנידין" ו“חסמב”ה" וספיגת הערצה לגיבורים בבתיהם, אך טבעי היה שכל אחד מהם יתאמץ להיקלט ביחידה לוחמת ומובחרת. בתחרות ביניהם גבר ציון שהתקבל לסיירת מטכ“ל (180). בני ניסה להתקבל לקורס טיס, אך הודח במבדקים והתנחם ביחידת נ”מ של החיל. משם המשיך לקצונה. גדעון שיקר ורימה במבדקי לשכת הגיוס, העלים את הליקויים שבגללם היו מורידים לו את הפרופיל הרפואי והצליח להצטרף לטירונות בצנחנים. אך כבר ביחידת הצנחנים הראשונה שאליה הוצב התבררה אי–התאמתו לנורמות הפרועות שלה. הצנחנים ויתרו עליו והוא הוצב לתפקיד ההולם את קפדנותו בחיל התחזוקה בצפון. ההצלחה בצנחנים האירה פנים יותר לאריק, והוא הצטיין שם כחייל גם בהיותו בסדיר וגם בהמשך במילואים.

בעובדה, שמאז הניצחון במלחמת ששת–הימים “ההיסטוריה טעתה“, נוכחו הארבעה במלחמה “שלהם” — מלחמת שלום–הגליל שפרצה ב–1982, שבה כבר השתתפו כלוחמי מילואים. בעיצומם של הקרבות השיגה אותם הבשורה המרה שציון, שאך זה מקרוב התחתן עם נירה והתבסס במושב בעמק, נהרג מכדור של צלף. מאוחר יותר התבררו הנסיבות הלא–מחמיאות שבהן נהרג: “ליד המקום שבו התמקם הצוות שלו" מצא ציון עמוד כדורסל חלוד, והכדור של הצלף פגע בציון כשהתייצב, כפי שנהג בשכונה שלו בחיפה, עם כדורסל אמיתי “במכנסיים קצרים ורובה על הכתף“, כדי לכדרר ואולי “הפעם — סוף–סוף — כדי לקלוע” (369). אריק לא ניפץ את “האגדה" שנקשרה אחר–כך בשכונה למותו של ציון. בשיחה עם הוריו של בני, משה ותקווה אבאדי, הוסיף מדמיונו לגבורתו של ציון “כל מיני מבצעים שאולי השתתף בהם“, אך בה–בעת הוא הצניע בחובו את הידיעה ששום גבורה לא היתה בסיפור מותו של ציון, שנהרג מירייה אקראית של לבנוני, אשר הוגדר “צלף” רק משום שלפני כן “ירה קצת על יונים ועל פחיות אורנג’דה” (373).

כדי להוכיח ש“ההיסטוריה טעתה” אחרי הניצחון במלחמת ששת–הימים, ממשיכה עלילת הרומאן לטוות את יחסה האירוני למונח “גיבורים“. בסיומה של המלחמה התברר, שאיש מהם לא חזר ממנה “גיבור” לחייו האזרחיים. אפילו בני, היחיד שיחידתו לא לחמה בלבנון ולכאורה הצטייר כפחות נפגע מחבריו שלחמו שם, סטה בסיום שירותו בצבא מתוכנית החיים שלו יחד עם הסטייה של ההיסטוריה. אחרי התחמקויות מהנישואים לתמרה, שניסו במשפחה לכפות עליו, התחתן עם בת–דודתו, השלים את השכלתו המשפטית וגם הצטרף למשרד מצליח של עורכי–דין, אך הפך ללוחם חברתי. מ“הגנה על חפים מפשע, אנשים שאין להם אמצעים להצליח בבית–המשפט” (421), עבר במהרה ללחום “בקיפוח עדות המזרח“, אחרי שהגיע למסקנה, ש”המון דברים במדינה מותאמים לעדה השלטת, האשכנזית" (443). בהתייצבותו המיליטנטית לקבוע את “גבולות הציות המזרחי" (512), לא נותר זכר מחזון מיזוג הגלויות שעל–פיו ולמענו הוקמה השכונה בשנות החמישים בחיפה.

בהשוואה ל“סטייה” זו בחייו של בני, חייו של גדעון שובשו לחלוטין אחרי מלחמת שלום–הגליל. עד המלחמה הזו התנהלו חייו במסלול ברור עם אהובתו מנוער, רחלי. הוא היה סטודנט חרוץ וקפדן בחוג לקולנוע, ש“עמד לעשות לקולנוע את מה שעשה איינשטיין לפיזיקה”, ורחלי דאגה שבדירתם יהיו תמיד “כלים רחוצים, ספות נקיות, פרחים ודברי–מאפה" (286). בגיזרה שבה לחם, פגש אותו אריק נוהג בג’יפ, נסער ומחפש שני נהגים וציוד שלא היה צריך להישלח לחזית בלבנון (361), שאבדו לו בעטיו של מילואימניק ותיק מאלה ששיחררו את ירושלים במלחמת ששת–הימים. בעודם משוחחים החטיא צלף בשני מילימטרים את ראשו של גדעון, שבתמימותו התפתה לקנות פחית משקה מקומית להשלמת אוסף הפחיות שלו (362).

בפגישתו הבאה של אריק עם גדעון, אחרי המלחמה, כבר היה ברור שמשהו השתבש אצלו במהלכה. הוא החל לחזור בתשובה ונפרד מרחלי (387), אך לא לפני שהנהיג מטבח כשר בבית והפך לחסיד ברסלבי (412). אחרי זמן חזר להיות חילוני (425), התמסר לפיתוח שרירי גופו והחל לעבוד כקבלן שיפוצים (441). ובפתאומיות דומה עבר לגדל כלבי–תקיפה בהרי ירושלים תוך סיכון עצמו בגידולם (526). כמו–כן לא התמיד בשני נישואים נוספים: לדינה (520) ולגוון הנוצריה (527). בתזזיות דומה החליף גם את עמדותיו הפוליטיות. מפי מיכל, אחותו של בני, ובסגנון האירוני שלה שמע אריק, שגדעון הפך ל“שמאלני שמאמין בזכות היהודים להתנחל בכל חלקי ארץ ישראל. הביולוגים יטענו שזה יצור חדש” (462). בני עצמו גילה לאריק תפנית נוספת של גדעון, שגילה פתאום עניין במאבק החברתי–עדתי שלו, אך אינו מסתפק במאמרים שכתב על הנושא, אלא “מדבר על התנגדות אלימה, טרור, יציאה למאבק. הוא מדבר על הכיבוש האשכנזי" (558). יום אחד זיהה אריק את גדעון בטלוויזיה מצולם בהפגנת הימין בכיכר ציון זועק “נגד הסכמי אוסלו, ונופף אגרוף, כיפה בוכרית לראשו" (601).

היה ברור לאריק ולבני שמשהו השתבש בראשו של גדעון במהלך מלחמת שלום הגליל (509), אך לא מצאו הזדמנות מתאימה לשאול אותו על קורותיו כאשר שוטט בלבנון בג’יפ לחפש את הנהגים והציוד האבודים שלו. וכאשר נוצרה ההזדמנות, הכחיש גדעון את השפעת המלחמה עליו (569). אך אחרי ששוטר עצר את גדעון באשמת חציית רחוב באור אדום, וגדעון עמד להתנפל על השוטר “להרוג, לנצח, לא להותיר איש בחיים", זימנו אותו אריק ובני בעצה אחת לפגישה עם פסיכיאטרית וזו איבחנה אותו כפגוע מהלם קרב. הטיפול במצבו אמנם הועבר לפסיכיאטר אחר, אך הקשר הזוגי עם הפסיכיאטרית הועיל לו יותר (602).

 

“הריחוף" של אריק    🔗

כצפוי, העדות היותר מפורטת להשתבשות חייו של “גיבור" על–ידי מלחמה נמסרת בפרטים שאריק מספר על עצמו. הוא לא רק הגיע למסקנה, ש“ההיסטוריה טעתה” עקב הניצחון במלחמת ששת–הימים, אלא גם גייס את סיפור חייו כדי להוכיח שמלחמת שלום הגליל שיבשה את חייו. עד שהבין זאת והצליח להגדיר את הסיבה למעשיו בשנים “המרחפות–מתעופפות" שלו, היטלטל גם הוא מקיצוניות לקיצוניות. הוא נרשם לשלושה חוגים שונים ולא התמיד אף באחד מהם. הוא נגרר אחרי עסקיו המופרכים של יורם, אף שבכל פעם הפסיד בהם כספים. את שאיפתו האמיתית, להפוך לסופר, המיר בכתיבה מזדמנת במקומונים ובחלום שיחשוף את ידידו, מאיר הספרן מהספרייה על–שם אבא חושי, כמבצע מעשי הרצח שאירעו ברחבי המדינה, ויפרסם בכותרת ראשית את זהותו של הרוצח, שהמשטרה כשלה בלכידתו.

אף שהוא מאוהב במיכל, לא הניח לשום אשה שהזדמנה בדרכו — ובשל יופיו הן חיזרו אחריו בכל מקום — ובכללן התפתה לתמרה, לפני שנישאה לבני, ושכב ממש עם רחלי, אחרי שנפרדה מגדעון. אף שהשקפתו הפוליטית קרובה לשמאל, כפי שהבהיר למר מוגרבי בשיחתם על “ההיסטוריה שטעתה" מאז מלחמת ששת–הימים ואילך (533—534), נמשך כמו פרפר אל האור אל דליה, שהיתה “דוד ששון בתוך גוף מדהים של אשה“. דליה מנעה את עצמה ממנו כל פעם שלא עצר ברוחו והשמיע באוזניה את דעתו “על אריק שרון ומלחמת לבנון” (474). תקופת מילואים ב–1994 שעשה בהתנחלות נידחת בשומרון חשפה, שלא היתה לו עמדה פוליטית עקבית וברורה (598). אף שנטה להשקפת השמאל בנושאי השטחים וההתנחלות בהם, תרם אריק מכספי הירושה, שקיבל מידידו השדכן יענקל’ה ברייד, ספר תורה למוסד דת בשטחים לזכרו של הדוד פרץ. אחר כך מצא מוסדות דת נוספים לתרומותיו (547).

ולבסוף בחר מכולם בגדעון כדי להתוודות באוזניו: “לפעמים אני מרגיש על עצמי שמה ששינה לי את החיים זה מלחמת שלום–הגליל. — — — מי שהיה בחזית בפנים, המלחמה הזו השפיעה עליו. ציון, תחשוב עליו. ואני, אם לא המלחמה הייתי גומר מהנדס חשמל, לא תקוע בפאב עם האנשים האלה" (569). בעזרת שותפו לפאב, גארי ההומוסקסואל, מצליח אריק בגיל שלושים ושמונה להסביר לעצמו סוף–סוף את ההשפעה שהיתה למלחמת שלום–הגליל עליו: “אדישות, זאת היתה הבעיה שלי. לא הייתי מדוכא, מה פתאום? הכל היה בסדר. אבל לא רציתי שום דבר באופן מיוחד. לא נשים, לא לכתוב ספר גדול, לא כלום. עוד תענוג קטן, עוד הנאה מתוקה, עוד מאותו דבר, עוד מאותו הכול בסדר" (590. ההדגשה במקור).

סיכום זה של קורותיו מלאי הסתירות של אריק במשך שלושים השנים שבין מלחמת ששת–הימים לסיום מלחמת שלום הגליל מדגים את האופן שבו נכתב הרומאן הזה. בדומה לסיפור חייו של אריק, גם סיפוריהן של כל הדמויות האחרות ארוגים במרחב הרומאן רב–העמודים הזה קטעים קטעים. פיזור המידע באופן מקוטע כזה מקנה לרומאן את אופיו האנקדוטי. יתר על כן: אירועים חדשים מוזרמים ללא–הרף לעלילה ומצטרפים לקודמים בלי הנמקה סיבתית. שיטה זו מסבירה את היקפו של הכרך, שיכול היה להתרחב בעזרתה גם הרבה מעבר ל–667 עמודיו הנוכחיים. רק הסבר–על אחד והוא ההסבר ש“ההיסטוריה טעתה” מאז מלחמת ששת–הימים מהדק את האירועים אלה לאלה. וההסבר הזה, שהוא פוליטי וחד–צדדי, איננו מצליח ללכד מספיק עלילה על קורותיהן של הרבה דמויות בהרבה מישורים של החיים.

דומה, שגוטפרוינד הניח שהסבר–העל, לפיו “ההיסטוריה טעתה" אחרי הניצחון במלחמת ששת–הימים, פוטר אותו ממתן הסברים מקומיים לאירועים שהזרים לעלילה. אחרת אי–אפשר להבין, כיצד הזניח מתן הסברים כאלה, שהם מחובת המספר בסיפור כה ריאליסטי, הצמוד לתאריכים והכבול לחומרי טריוויה מהאקטואליה החולפת. עקב ריבוי האירועים בעלילת הרומאן, ניאלץ להסתפק בשתי דוגמאות מהרבות שאינן סבירות בעליל. הראשונה — זכייתו של אריק בשתי ירושות. האחת הנמסרת לו בשלושה שלבים הוריש לו השדכן יענקל’ה ברייד, ואת השנייה הוריש לו מר סליק. והדוגמא השנייה — מעיסקת נוכלות אחת לשנייה יורם מתעלה על עצמו, אך איננו נתבע על–ידי אלה שהונה אותם וגם לא נתבע על–ידי שלטונות המס לתת הסבר למקור הכספים שבהם מימן את רמת–החיים הגבוהה והראוותנית שלו ושבהם רכש שבע דירות בכניסה א' של הבלוק.

אחד המישורים מובלט במיוחד בביוגרפיה של אריק והוא המישור הארוטי. בין כל הסיפורים המפולפלים על הצלחותיו של אריק אצל נשים מפותחים במיוחד הם הסיפורים על קשריו עם מיכל ותמרה. בתיאור של שתיהן חל מהפך שלא הובהר, אלא אם כן נחיל גם עליהן את ההסבר שבלי דעת היו נתונות להשפעת “ההיסטוריה שטעתה“. בתחילה מתוארת תמרה כנערה מפונקת ורדודה הממלאת בכניעות את ההוראות של אביה: “תמרה תוכננה בקפידה ביולוגית למטרתה היחידה בחיים. — — — לא עניין את תמרה שום דבר בעולם, לא אידיאל פוליטי, לא קידמה מדעית, לא תיקון חברתי, התנדבות, סיוע, כלום. בראו אותה כדי להביא לעולם ילדים, ואת זאת עמדה לעשות” (240). ולכן, בהסכמת האבות שודכה לבני במסגרת המשפחה. להפתעתו גילה אריק כעבור שנים תמרה שונה — מרדנית ומתוחכמת: “היא רצתה להיחלץ מהנישואים, מההסכם הפרימיטיבי המטורף הזה, שריד למאה שעברה. — — — היא רצתה חיים אמריקאיים, חופש בחירה, לא להיות עוד כלה על קו הייצור הבגדדי" (273). בני, שסלד מתמרה המוקדמת והתאמץ להתחמק ממנה, בחר להינשא מאהבה לתמרה המאוחרת.

מהפך עוד פחות מתקבל על הדעת מתחולל לאורך העלילה בתיאור של מיכל. עד שהפכה למושא אהבתו של אריק, מתוארת מיכל כנערה חכמה, עצמאית, שנונה ודעתנית. הסכמתה להינשא נישואי שידוך על–פי המסורת הבגדדית לבן–הדוד לוי לוי (ששמו הפרטי ושם המשפחה שלו זהים) מהפך בפתאומיות את דמותה זו. מהלכיה אחרי שהתאלמנה מבעלה, שנהרג בתאונת דרכים, כבר אינם מובנים כלל, כי הם אינם מתיישבים עם הדמות כפי שניבנתה בשקדנות לאורך הרומאן לפני כן. במיוחד אי–אפשר ליישב את דמותה הקודמת עם הצטרפותה לכת של הגורו יאיר אפשטיין, כת התובעת מהמצטרפים אליה לוותר על העצמיות ולהסתגל לתלותיות ב“גורו” שלה.

ולאלוהים הפתרון, איך מעד גוטפרוינד בשישים העמודים האחרונים של הרומאן, שהם תיאור פארודי המדרדר את הרומאן בסיומו. בתיאור הזה מסופר כיצד התגייסו “הגיבורים" מהשכונה, שהתפטמו בנעוריהם ביותר מדי ממוצרי אתוס הגבורה, לשחרר את מיכל מהכת של הגורו אפשטיין. סיפור ההצלה ההוליוודי הזה של מיכל מהכת מבזבז את רוב האשראי שצבר הרומאן בשש מאות העמודים הקודמים שלו, בעיקר בחלקיו האירוניים והסאטיריים. וקשה להתנחם ב“הפי–אנד” שבו מסתיים הרומאן, בהפיכתם של אריק ומיכל לזוג, אחרי סירוביה במשך שנים לחיזוריו אחריה.

 

התיזה הכוזבת    🔗

התיזה הפוליטית שגוטפרוינד מתאמץ לבסס ב–667 עמודי הרומאן הזה איננה חדשה. סופרי “מחנה השלום" מהשמאל השמיעו והפיצו אותה ברומאנים האלגוריים–פוליטיים שפירסמו מסיום מלחמת יום–כיפור ואילך, והם לא נזקקו למספר עמודים כה מופרז כדי לבטא אותה. לפי התיזה הזו נחלקות שישים שנותיה הראשונות של המדינה לשתי תקופות: לתקופת ילדותה המוסרית בעשרים שנותיה הראשונות, ממלחמת השיחרור ועד מלחמת ששת–הימים, שבהן הסתפקה בגבולות הקו הירוק שהיו גבולותיה עד מלחמת ששת–הימים, ולתקופת בגרותה הבלתי–מוסרית, בארבעים השנים שחלפו ממלחמת ששת–הימים ואילך, שבהן חמדה את השטחים שכבשה במלחמת 1967, שהן אדמותיו של העם הפלסטיני. המסקנה הפוליטית שמשתמעת מהתיזה הזו היא ברורה: רק נסיגה של ישראל לגבולות שהיו לה עד מלחמת ששת–הימים תאפשר את סיום “הסכסוך" בין מדינת–ישראל לשכנותיה.

אמיר גוטפרוינד התעלם מההנחות הרעועות שעליהן הוצבה התיזה של סופרי השמאל הוותיקים ממנו ואימץ אותה בלי שטרח לבחון את תקפותה. אילו עשה כך היה נאלץ להודות במספר עובדות היסטוריות שמפריכות אותה ואת המסקנה הפוליטית שמשתמעת ממנה. נסתפק בעיקריות שביניהן: התאגיד הפאן–ערבי התנגד להחלטת האומות המאוחדות מכ“ט בנובמבר 1947, החלטה שהגשימה בדיוק מה שסופרי “מחנה השלום” מציעים כיום כפתרון ל“סכסוך” — חלוקת ארץ–ישראל בין היהודים לפלסטינים. דווקא הגבולות “המוסריים" של המדינה עד מלחמת ששת–הימים פיתו את מדינות התאגיד הפאן–ערבי ליזום מלחמות לשם מחיקתה של המדינה היהודית הזעירה במרחב שהם רואים אותו כבלעדי שלהם, המרחב שמשתרע מנהר פרת ועד האוקיינוס האטלנטי. זו היתה מטרתם גם כשיזמו את מלחמת ששת–הימים ב–1967, ולכן אין הצדקה להכתים את המלחמה שבה כשלו כמלחמה שישראל יצאה אליה כדי לכבוש את הגדה מידי ירדן ואת רצועת עזה מידי מצרים.

זאת ועוד: עד הניצחון במלחמת ששת–הימים יכלו מדינות ערב לייסד לפלסטינים מדינה ב“שטחים”, אך הפלסטינים לא דרשו זאת מאחיהם בתאגיד הפאן–ערבי והצעה כזו גם לא נשקלה על–ידי ירדן ומצרים שהחזיקו בשטחים אלה. להיפך, התאגיד הפאן–ערבי ממשיך להחזיק את הפלסטינים במצבם העלוב כפליטים כדי שיוכל לשמר בעזרתם את תביעתו לביטולה של המדינה היהודית שהוקמה ב–1948. לכן אין הפלסטינים מכירים במוסריות “הכיבוש" משנת 1948, שרק סופרי “מחנה השלום" מכריזים עליו כמוסרי וכמקובל על הפלסטינים, ולכן דחו את כל הצעות הפשרה שהעלתה ישראל ליישוב הסכסוך מאז סיום מלחמת 1948.

התיאור המסולף של גוטפרוינד ברומאן הזה, לפיה “ההיסטוריה טעתה" בעטיו של הניצחון במלחמת ששת–הימים, מסייע למאמץ התעמולתי האדיר שמשקיע התאגיד הפאן–ערבי להפצת הטענה הכוזבת, שמלחמת 1948 ומלחמת 1967 היו מלחמות יזומות על–ידי היהודים כדי לכבוש את אדמות “העם" הפלסטיני ולהמיט עליו את אסון הפליטות. ומעידה על כך ההגדרה של כישלונם במלחמת 1948, שהם פתחו בה למחרת ההכרזה על הקמת המדינה, כאסון ה“נאכּבּה” — שם המוחדר למוחם של הצעירים הפלסטיניים כדי שלא ישלימו עם קיומה של מדינת–ישראל בשום חלק של ארץ–ישראל, לא בגבולות 1948 ולא כל שכן בגבולות 1967. ולבסוף: התחזקות חמאס בקרב הפלסטינים כעת מוכיחה שהמגמה הזו תצפה לנו גם אם נחליט לסגת לגבולות שהיו של ישראל עד למלחמת ששת–הימים.

לנוכח עובדות אלה נראה די פאתטי המאמץ של גוטפרוינד לכונן נאראטיב המנוגד להן. ומגוחכת ביותר היא האבחנה שהוא ממחזר מקודמיו ב“מחנה השלום”, זו המבדילה בין עשורי “הילדות" של המדינה לעשורי “הבגרות" שלה. סופר רציני מצווה לומר את האמת. ואין הוא רשאי להתנסח ב“אתם” מאשים, כפי שניסח גוטפרוינד בקטע האירוני שבו סיכם את קביעתו, שמאז הניצחון במלחמת ששת–הימים “ההיסטוריה טעתה“. לא בהשפעת עלילות “חסמב”ה" וספרי “דנידין" ולא מכניעה לביטחוניסטים יהירים וחסרי–אחריות לאומית פרצה מלחמת ששת–הימים. גם אלה שקראו בילדותם את העלילות הדמיוניות שבדו סופרים עבורם, העריכו באופן מציאותי לחלוטין ב–1967, שאם צה“ל לא יהדוף את הצבאות הפולשים של מצרים, ירדן וסוריה מ”גבולות אושוויץ", שהיו עד אז גבולותיה של מדינת–ישראל, יאבד העם היהודי לעד את מולדתו, את ריבונותו ואת חירותו.

ואשר לתוצאות המצוינות שהשיג צה“ל בסיום ששת ימי הלחימה, אלה בוזבזו בין השנים 1967—1973 והבזבוז נמשך עד עצם היום הזה. לשמאל הישראלי, שגוטפרוינד איננו מעלים את השתייכותו אליו, היה חלק נכבד בכך. ובתוך השמאל התבלטה קבוצת סופרים שהסבה נזק מכריע להסטת ההיסטוריה ממסלולה הנכון על–ידי פירסום יצירות אקטואליות, אלגוריות–דידקטיות שבהן הטיפו לנסיגה של ישראל מהשטחים, שאם לא כן, נהפוך לעם כובש ומנודה בעיני העולם ובעיני עצמנו. לא ההיסטוריה סטתה ממסלולה, כטענת גוטפרוינד ברומאן הזה, אלא היצירות הפוליטיות שפירסמו סופרי “מחנה השלום” מאז סיום מלחמת ששת–הימים ועד היום. הספרות העברית, שהיתה עד אז ציונית, הפכה בהשפעת קבוצת סופרים זו באופן מדורג לפוסט–ציונית ובחלקה הידרדרה גם להיות אנטי–ציונית. (ראה המסה “העט שהדביר ניצחון מזהיר" בספרי “מגמות בסיפורת הישראלית", 1995).

כאמור, מבחינה רעיונית לא חידש גוטפרוינד דבר ברומאן ולמעשה השחית את יכולותיו הטובות כמספר על תיזה כוזבת שהתבררה גם כמסוכנת מהבחינה הלאומית. אך אם קיווה שמעמדו בספרות הישראלית ישודרג בזכות כתב–האשמה הלא–מקורי שכלל ברומאן הזה, צפוייה לו אכזבה. הצטופפות של סופרי שמאל רבים מדי על קוביית הסוכר הפוליטית הקטנה הזו והעובדות בעולם הפלסטיני–ערבי–מוסלמי כבר הפיגו מזמן את שארית המתיקות שהיתה בה. לא רחוק היום וכל הסופרים שהפיקו ממנה את מעמדם בספרות הישראלית, יישמטו ממנה אחד אחד ובאין רואה. מצפונם כסופרים יחזיר אותם לשוחות, להתגונן משם מול הממשות שבמו–עטם סייעו להחמרתה המפלצתית. ואז, כך אני מקווה, יהיו אמיצים דיים להודות, שרב היה החלק של העט הספרותי שלהם בהחמצת ההזדמנות ההיסטורית שהניבה מלחמת ששת–הימים לביסוס אחיזתו הריבונית של העם היהודי בארץ–ישראל.