לוגו
חיי נייר: 1909–1919 – עשר שנות געגוע ומכתבים: יפו־דווינסק־יפו
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

רחלה עזוז (ויסמן) – בתם של זרובבל ויעל ויסמן, נכדה של פערל ובן ציון


תודה מיוחדת לאמיר אורלי על התמיכה, העידוד ושיתוף הפעולה – (בן של זוהר, נכד של רחל ויסמן–לייכטרמן, נין של פערל ובן ציון)


תרגום המכתבים מיידיש לעברית: ד"ר אריאלה קרסני


 

פתיחה

הניירות הישנים וכתב היד המצויר הם שמשכו אותי בתחילה אל צרורות מכתבים אלה.

היו אלה ניירות של חידה. את הניירות והגלויות סידרתי בתיקים מיוחדים. שאלתי שאלות וככל שזכרו סיפרו. סודות לא היו, וכל מה שנמצא הועבר אלי.


עברו שנים רבות. פה ושם בחגיגות משפחתיות היינו קוראים ומקריאים ממכתביו של סבא, מתבשמים מן העברית המצוירת והאחרת, קצת צוחקים על הפאתוס המופרז.

מתפעלים ומלגלגים קצת על כך שהדבר היחיד שבחר להביא עמו בעלותו לארץ היה צרור המכתבים הזה – וחוזרים למעשינו.


תמיד ידעתי כי בתוך הניירות האלה יש יותר מאשר קריאות להט ציוניות או נוקדנות הורית אוהבת.


רק לאחר שמכתביהם של סבתי פערל וסבי ברוך בן ציון שכתבו זה לזה ביידיש תורגמו לעברית, נוכחתי לדעת כי סיפור אמיתי טמון בהתכתבות המופלאה הזו שביניהם וכי סיפור עשר השנים, בין 1909–1919, שכולו נמצא בתוך ניירות אלה – הוא חלק חשוב בחיי אם ארצה בכך ואם לא.


זהו סיפור של צחוק החלום ולגלוג המציאות. זה סיפור של אהבה שבה חלום משותף הפריד בין האוהבים.


זה סיפור שבו הכותבים טווים את קווי דמותם, אך יותר משהם מניחים קווים לדמותם הם מציירים את קווי דמותי.


1909–1912 מדווינסק ליפו

חגיגה

כולם היו שם, בבית של מינץ. עולים ויורדים במדרגות בהתרגשות גדולה.

…נו, נו, באמת ויסמן שולח את המשפחה לארץ הקודש… שרוף שרוף האיש הזה… משוגועים… עוד משהו טיפשי שפערל עושה…

בחצר הבית הגדול מתחת לעצי התפוח כבדי הפירות ישבו הגברים מדברים בשקט כשקולותיהם מתערבבים בקולות הנשים. הנשים ישבו להן בקבוצה משלהן ומפעם לפעם קמו כדי לגשת לאחד מן הילדים שהתרוצצו בחצר, ועלו וירדו במדרגות הבית יחד עם המשרתות נושאות מגשי הכיבוד.

חודש תמוז החם בדווינסק איפשר לחגוג בחצר הבית הגדול של מינץ, בעל בית החרושת והבנק. לא כל יום עוזבת חבורה גדולה כל כך את העיר כדי לעלות לארץ ישראל.


א001.jpg

רחוב ראסקה בדווינסק 1908


פערל היפה יושבת מוקפת חברות, לצידה אביגיל הקטנה, כמעט בת שלוש, אוחזת בחוזקה בשמלת אמה ומנסה להסתיר את פניה בחיק האם.

“מתוקה קטנה”, מנסה חנה־דבורה לצבוט את לחיה העדינה של אביגיל,

“נו, אז נוסעים לארץ הקוידש… אז מוישה־חיים יוכל עכשיו להיות מנהל החשבונות הראשי של מינץ במקום הוויסמן שלך?”

פערל מסתירה חיוך קטן בקצה שפתיה, מחבקת חזק חזק את בּבּל, זרובבל, בן הזקונים, שעוד לא מלאו לו שנתיים ועונה כשהיא מדגישה כל מלה ומלה:

“לא, חנה־דבורה. חיים־מוישה שלך לא יוכל להיות עכשיו מנהל החשבונות הראשי של המפעלים של מינץ כי ברוך בן־ציון שלי נשאר כאן בדווינסק היפה שלנו ורק אני והילדים נוסעים לשם..”.

חנה־דבורה נועצת מבט בפערל, מניעה בראשה, לוגמת בעדינות מכוס התה, מנקה פירורים בלתי נראים משמלתה וממשיכה: “נו, אם פה חם, אז שמעתי ששם, בארץ הקודש, כל כך חם שאי אפשר לנשום ממש, והרבי שלנו לא יעץ לך לדחות את הנסיעה?”


א002.jpg

1897 בית הכנסת בדווינסק. נשרף בשנת 1941


פערל לא עונה. אתל, אחותה של פערל מחבקת אותה חזק: “אל תדאגי, פערל, יהיה טוב. יוסף־לייב שלך כבר עוד מעט בחור, בן אחת עשרה, ורחל בת עשר וילדת זהב, היא תעזור לך, וגם שולמית כבר עוד מעט בת שמונה, תראי יהיה בסדר וברוך בן־ציון, תראי שיבוא מהר אליכם”.

פערל חושקת שפתיים ומניעה בראשה וחוזרת לחייך אל גוטה חברתה הטובה שנכנסה זה עתה עם שלושת ילדיה.

מסביב לברוך בן־ציון עומדת חבורת גברים. חלקם חברים פעילים בתנועה הציונית, חלקם חברים לעבודה אצל מינץ. גם ממועצת העיר באו לחגיגת הפרידה. חבורת הגברים נראית שקועה במחשבות, מכונסת בתוך עצמה.

“אז מה, ברוך בן־ציון”, שואל מוישה־חיים, “אז פערל נוסעת עם הילדים לאודסה ומשם לארץ?”

“כן”, משיב ברוך בן־ציון, “כן, כן, פערל והילדים”.

“מה, אתה רוצה לומר שהיא עושה את כל הדרך הזאת לבד, ואתה נשאר כאן? נו נו..”..

מינץ בעל הבית מניח ידו על כתף ברוך בן־ציון, “אני לא מרשה לו לנסוע”, משיב מינץ במקום בן־ציון, “אני צריך אותו כאן, לא יכול לתת לו ללכת”. חבורת הגברים מחייכת.

“והיכן יגורו, יש להם כבר מקום?” נשמעת שאלה. ברוך בן־ציון ממהר להשיב, “הם באים ליפו, שמענו שיש שם הרבה יהודים, גם לבונטין הבטיח לעזור”.

“אבל מקום, בית, יש?” חוזרת השאלה.

“ארץ הקודש היא הבית של כולנו”, חוזר ועונה בסבלנות ובחיוך ברוך בן־ציון.

חלק מן האנשים מושכים בכתפיהם. שרוף, שרוף, הם חוזרים וממלמלים לעצמם.

עוד ועוד חברים מגיעים.


ברוך בן־ציון ניגש לחבורת הנשים. הוא מתקרב לפערל, לוקח מידיה את בבל הקטן ומחייך אליהן. מתרחק מעט כדי לומר משהו ליוסף־לייב בכורו המתרוצץ בחצר עם חבריו. הנשים מלוות אותו במבטן. זכתה פערל לאיש הטוב הזה, גם בעל, גם אב מצוין וגם מפרנס טוב. נשים מחייכות אליו בחיבה, חביבן של הנשים הוא ופערל היפה זכתה בו.

פערל מוחה דמעה. אתל אחותה מתיישבת לידה.

“חגיגה יפה”, אומרת אתל, “כמעט כמו החתונה שלכם”.

“כן”, עונה פערל, “רק כמעט, בחתונה מתאחדים, ועכשיו אנחנו נפרדים”.

פערל עוצמת עיניים, בכבדות היא נשענת על אחותה הצעירה. אחת עשרה שנים כבר עברו, רצו להן כל כך מהר.

החתונה שלנו בבית של אבא לייב שטיין ברזיצא, אמא עוד הייתה בחיים, וכמה יפה היה הכל מסודר, במיוחד הפרחים. אמא מתה ואפילו לא יודעת שאנחנו נוסעים.

‘בעל החלומות שלך’ היא קראה לו לברוך בן־ציון, ‘בעל החלומות שלך’. ואני, אני הסכמתי לכל החלומות. היא צחקה עלי כשכתבנו בהזמנת החתונה שלנו שישלחו כסף לפועלים בארץ הקודש במקום שיביאו לנו מתנות. ‘אז תאכלו חלוץ לארוחת בוקר’, ככה היא אמרה. דווקא הצלחנו יפה, מחייכת לעצמה פערל בלי לאכול שום חלוצים.


א003.jpg

הזמנת החתונה של פערל וברוך בן־ציון, ט סיון תרנ"ח 18 במאי 1898


א004.jpg

ואכן החברים תרמו.


מתוך עיתון המליץ (31 במאי ו־14 ביוני 1988) נמצאו הנדבנים הבאים: (באותיות מוגדלות)


א005.jpg

“מה את צוחקת?” דוחפת אותה בחיבה אתל.

“זה העיניים, העיניים שלו”, אומרת פערל ופוקחת את עיניה.

“על מה את מדברת אחותי?”

“העיניים של בן־ציון, הן זורחות”.

“תתעוררי אחותי”, צוחקת אתל, “ותסבירי”.

“העיניים של בן־ציון”, חוזרת ואומרת פערל, “כאשר מסתכלים בהן אי אפשר לומר לו לא. את מאמינה לכל מה שהוא אומר”.

“אז בגלל העיניים שלו את נוסעת עכשיו, הוא היפנט אותך?”

“לא, אני רוצה לנסוע. צודק בן־ציון, הלימודים חשובים והעברית חשובה, והגדולים כבר לא מספיק להם ‘החדר המתוקן’ הזה של בן־ציון והחברים. רק בארץ ישראל יוכלו ללמוד עברית כמו שצריך. והוא אמר שיבוא מהר. הוא הבטיח שיהיה יותר טוב שם”.

הרעש בחצר גובר. כמעט כל הקהילה כאן.

‘יפה ממינץ שעשה לכבודנו את החגיגה הזאת’, חושבת פערל. ‘אצלנו כבר ארוז הכל וגם בן־ציון עובר לגור עם משה בן הדוד. הבית שלנו בדווינסק נמצא כבר במזוודות. שרק יהיה לי כוח לכל הנסיעה הזאת ושיהיו הילדים בריאים והאש בעיניים של בן־ציון תמשיך לבעור’.

פערל שולחת מבט לעבר ברוך בן־ציון הנושא על ידיו את זרובבל הקטן ומוקף בחבריו הנרגשים.

מבטיהם מצטלבים, הם מחייכים.

“הכל יהיה בסדר”, אומרת פערל בקול.


תמונת משפחה


א006 (2).jpg

המשפחה ערב עלייתה ארצה


לפני הנסיעה הולכת כל המשפחה להצטלם. כל פרט בתמונה זו משמעותי ומבוים כהלכה. כך בוחר ברוך בן־ציון להנציח את משפחתו בתוך העולם שהוא מציע, מאמין בו ושואף אליו.

זוהי משפחה בורגנית המשדרת מצב כלכלי טוב אך צנוע. מקושטים, אך לא יותר מדי – התכשיט היחיד של האמא הוא ילדיה. הפריטים שהילדים אוחזים בידיהם הם חלק מאבזרי הבמה ההכרחיים לחיים שאליהם מתכוון האב ובהם הוא מאמין.

הבן הבכור, יוסף, מחזיק בידיו ספר. הספר הוא אביזר חשוב ומוערך בדרמה של ברוך בן־ציון: ספרים זה שפה, דעת, לימוד, תורה וכל הקשור בכך. הספר בידיו של הבן הבכור הוא עוגן חשוב אחד במערך הדרמטי של ברוך בן־ציון.

עוגן נוסף, חשוב לא פחות, הוא זר הפרחים שנמצא בידיה של הבת הבכורה רחל, הנמצאת בקוטב המקביל של התמונה. הטבע, ההתבוננות בו, הלמידה ממנו הם מקור למידה מעשיר לא פחות מן הספרים, יש להתבונן בעולם בעיניים פקוחות וליהנות מיפי הבריאה.

“…באשר תמונות בולטות נראות גם לעיני אנשים פשוטים ורשומם נכר, אולם בעל כשרון ההשתכלות לוקח לו דבר פשוט בתכלית הפשיטות ותיכף נהיה לעיניו כל הקוים המיוחדים אשר לחפץ ההוא… ע”ד כשרון ההשתכלות של חכמים ידועים, התקדמה המדע ונתעשרה בהרבה תגליות חדשות, ניוטון גלה את סוד כח המושך של הארץ ע"י מה שהתבונן שתפוח נפל מן העץ ארצה ועוד ועוד…

כך כותב ברוך בן־ציון לרחל בת ה־13:


א007.jpg

למעלה משמאל, משלימה את המשולש הערכי הזה הבת השלישית שולמית. שולמית יושבת על כן מעוטר ובידיה חישוק, אביזר של משחק. היא מחייכת חיוך קטן ושובבי ונראית מאוד מרוצה.


שמחה ושובבות הם חלק מהאני מאמין החינוכי של ברוך בן־ציון, במיוחד בתקופת הילדות. כשם שיש עיתים לתורה יש גם עיתים לקלות דעת ושעשוע.


“שולמית שובבתי שלום, ענג מיוחד אני מקבל ממכתביך באשר המה תמיד מלאים חיים וגיל וגם השתובבות מה שאת אומרת שגם זה נחוץ והנני שמח בזה הרבה מאד..”.


א008.jpg

מתוך מכתב לשולמית


שני הילדים הקטנים צמודים לאמם. אביגיל נשענת כולה על אמה, נראית מעט נבוכה וזרובבל התינוק, בזרועות אמו – תינוק שמנמן וסקרני.

ממבט ראשון נראים בני המשפחה הלבושים בבגדי חג מרוצים ונינוחים. העין נעצרת במרכז התמונה במראה האם הגאה המוקפת בילדיה היפים.

יש משהו מאוד סמלי בצורת הישיבה של בני המשפחה. האב, יושב בקצה התמונה. אם נחתוך את דמותו מתוך התמונה עדיין נראה תמונת משפחה שלמה ומאושרת. האם הוא מנסה לבדוק איך יהיה מראה המשפחה ללא נוכחותו המתמדת?

אך אפשר גם לראות את נוכחותו של האב באופן הבא: האב נמצא בראש הקבוצה כקטר המושך אחריו את הקרונות. כך או אחרת הוא איננו יושב ממש ליד אשתו.

בדרמה שבונה ברוך בן־ציון הוא נותן לפערל להיות במרכז התמונה: פערל היא האם – זה גם התפקיד העיקרי שלה בסיפור המשפחתי. שותפותה של פערל בהגשמת החלום הציוני הוא גידול הילדים וטיפוחם – שמירה על מגשימי החלום האמיתיים.

פערל, אם הילדים, יושבת בתנוחת גוף יציבה מלאת בטחון.


א009.jpg

אם נסתכל מקרוב בפניה של פערל היפה, נראה כי ראשה מוטה מעט הצידה לעבר שתי הבנות הניצבות משמאלה.

חיוכה שקט, בטוח ומסתורי משהו. כתפיה משוכות לאחור בתנוחה מתוחה המגבירה את זקיפות קומתה ועיניה מסתכלות פנימה במבט מהורהר – האם היא כבר יודעת כי בקרוב תיפרד מכל יקיריה וכי השלווה הגדולה שנראית בתמונה היא סוג של שקט קטן שלפני הסערות?


בדמותו של ברוך בן־ציון אין מאומה מתוך השקט הזה:


א0010.jpg

גופו דרוך ונראה כאילו עוד רגע יקום ממקומו ויתחיל ללכת. היד המונחת על הברך בתנוחה של רפיון כביכול, איננה עוצרת את תחושת התנועה המודגשת על ידי החלק העליון של הגוף. חלק גוף זה מוטה קדימה בתנועת ריצה, נראה שעוד רגע יקום ויצא מן התמונה להמשיך באיזו פעילות.

פיו פעור מעט כאילו הוא עומד לומר משהו או אולי לסיים איזה משפט. אי אפשר להתעלם מעיניו: הן חודרות ואומרות “אני נחוש בהחלטותי”.


זוהי שנת 1909 וכך נראית המשפחה לפני היציאה לדרך, לפני הפרידה הגדולה.


ילדי החלום

חמישה ילדים נולדו לפערל ולברוך בן־ציון:

הבכור, יוסף־לייב נולד ברזיצא בחורף 1899. הארבעה הנוספים נולדו בדווינסק:

בחנוכה 1900 נולדה רחל, בקיץ 1902 שולמית, יום לאחר יום הכיפורים בשנת 1906 נולדה אביגיל ובחודש אדר 1907 נולד בן הזקונים, זרובבל (אבא של איה ושלי).


א0011.jpg

דף מספר בראשית עליו נרשמו הלידות במשפחה


רק עברית

בן עשרים וארבע היה ברוך בן־ציון כאשר נולד בנו הבכור, יוסף. אב צעיר אבל נחרץ בדעותיו. כאיש חינוך וקנאי לשפה העברית הוא מאמין כי השכלה כללית רחבה והקניית השפה לבנים ולבנות היא המפתח למימוש החלום הציוני. בביתו עם ילדיו הוא מדבר רק עברית.

“רק עברית” היא סיסמתו של ברוך בן־ציון, ובה הוא רואה את מהות הציונות.

חיים יהודיים בשפה העברית והשכלה רחבה לבנות זהו החלום של ברוך בן־ציון. החדר המתוקן שהוא נמנה עם מיסדיו אינו מספק את רמת הלימוד המתאימה “לילדים של ויסמן”.


א0012.jpg

החדר המתוקן בדווינסק, שבין מייסדיו ברוך בן־ציון (שורה שניה מלמעלה, שני מימין)


כעבור מספר שנים כאשר אביגיל, בתו הצעירה שנמצאת בארץ ישראל מתחילה ללמוד לכתוב, היא שולחת אליו את המכתב הראשון שלה בעברית:


א0013.jpg

מכתב התשובה הנרגש שנשלח אליה מראה עד כמה השפה העברית והעובדה שילדתו מממשת את החלום הציוני הם עיקר חייו. וכך הוא כותב לה:


א0014.jpg

אבל עכשיו קיץ 1909. עתה, משנוסדה כבר עיר עברית וגימנסיה עברית בה, זה הזמן לנטוע את שורשיו בארץ ישראל.

“את, פערל שלי והילדים שלנו, אהובי נפשי, תסעו לארץ ישראל, תכו בה שורשים ואני אעבוד כאן בעבורכם ואשלח לכם כסף לכל צרכיכם”. כך אומר ומבטיח ברוך בן־ציון לזוגתו־שותפתו לחיים ולרעיונות פערל.

"את פערל שלי, מלכה תהי בארץ הקודש וילדינו מלאכי השרת. ויום יבוא, ומהר יבוא היום הזה, ואני אצטרף אליכם ויחד נאכל ונשתה מחלבה ודיבשה של הארץ הטובה ולא נסבול את פרעות הגויים, ומרוסיה ארץ הדמים נצא מה שיותר מהר.

“הלא חברים רבים וגבירים גדולים לנו בארץ הקודש, לבונטין ושינקין שהבטיחו לעזור, וגם אדון ברלין והרב קוק כבר שם. עם חברים כאלה, הסירי דאגה מלבך כי הכל יהיה רק טוב”.

ופערל רק הביטה בעיניו הזורחות ושמעה את קולו הנלהב ויחד החליטו – נוסעים.


הייתה זו החלטה מאותן החלטות המשנות את החיים לנצח.

בשנה זו יתחיל המסע הגדול שישפיע על חיי כולם. עתה תפרד המשפחה לעד – האם וחמשת ילדיה יתגוררו ביפו, ילמדו בעברית ויחיו את החלום הציוני, האב ימשיך לחלום את החלום הציוני בלטביה.

האמא תטפל בילדים ובכל מה שקשור בחיי היום יום, האבא יחיה בדווינסק, יעשה לפרנסת ביתו ויפקח על כל נקודה ופסיק בחיי המשפחה שנמצאת בארץ ישראל.

למעט שני ביקורים קצרים של ברוך בן־ציון בארץ, לא יחיו יותר שבעת בני המשפחה ביחד, כך יהיה עד מותם בטרם עת של ההורים.


חיי נייר

ברגע שנפלה ההחלטה להפרד וכי ברוך בן־ציון ישאר בדווינסק ופערל והילדים יעלו לארץ, החלו גם חיי הנייר. על מאות הקילומטרים המפרידים בין לטביה לישראל מגשרים המכתבים שנשלחו מדווינסק ליפו ומיפו לדווינסק.


א0015.jpg

גלויה מהארץ לרוסיה


א0016.jpg

גלויה מרוסיה לארץ


המכתבים הפכו להיות לבו של הקשר.

פעמיים בחודש ולעיתים שלוש וארבע נשלחו מכתבים אל דווינסק וליפו ובחזרה.

הייתה זו התכתבות מופלאה שבה האב חווה כל זיע וכל ניע בחיי ילדיו. כמעט כל המכתבים קשים ומלאי תביעות משני הצדדים, אך תמיד רווים אהבה וגעגוע.

לא רבים האבות המעורים כל כך בחיי ילדיהם, החל ממפּיק שחסר באות הא', סגנון החיבור, עם מי כדאי להיות חבר, פרשנויות פוליטיות וניתוח מצבים חברתיים, מחלות וכאבים, טיולים ומעל לכל כיצד לגדול ולהיות בני אדם יצרניים בארץ החדשה.

אלה מכתבים מלאי רגש ואהבה, כאב ותסכול – כל קשת הרגשות מובעת בהם. אלה מכתבי ליטוף ותוכחה, מכתבי עידוד ובטחון. מכתבים שצריכים לגבור על תסכולים ופחדים לא רק של המקבלים אותם אלא בעיקר של זה השולח אותם.

קטע מתוך גלויה:


א0017.jpg

“כי כל חיינו הלא המה המכתבים ובהפסק המכתבים כמו הפסק החיים…”.

כך כותב ברוך בן־ציון בד' כסלו תרע"ג – לאחר שלוש וחצי שנות התכתבות עם ילדיו בארץ.


ומשנת תרע"ד הגלויה הבאה:


א0018.jpg

ילדי היקרים והנעימים

עוד שבוע עבר בלי מכתב ובחיי נייר אלה מה קשה הצפיה, עוד מיום ג' לבך דופק ומחכה ליום המחרת ומה גדול הכאב אם עובר יום המחרת ומחרתיים ועליך לשבת שומם עוד שבוע תמים… למה לכם לגרום לי תוחלת שוא וממושכה? עכשו בטח כבר התחילו ימי החפש, ובימים האלה בהיותכם פנוים עליכם לכתב מכתבים יותר גדולים ומלאי ענין מאשר עד הנה באין לכם האמתלה שהנכם עסוקים בהכנת השעורים. אצלינו אין כל חדש אנחנו ת’ל בריאים ושלמים ומזיעים הרבה מרוב החמימות, היו גם אתם שלמים ובריאים והודיעוני במה הנכם עסוקים בימי החפש.

אביכם אוהבכם בכל לבו ונפשו

א2000 חתימה בלבן.png

הציפיה למכתב היא כמו ציפיית אוהבים. ציפייה של כמיהה גדולה וכואבת ושל געגועים אין סופיים – החיים האמיתיים אינם מתרחשים בתוך מציאות היום יום של ברוך בן־ציון; חייו האמיתיים, המשמעותיים, הם חיי נייר – וכמו הנייר הם שבריריים, יכולים להקרע, להמחק, או לעוף עם כל משב רוח.


במכתביו ברוך בן־ציון שקול ובטוח באמת שלו ואינו זז ממנה ימין ושמאל. הוא מאמין בצדקת הדרך שבחר וכמו מצביא המוליך את גדודו אלי קרב הוא מרעיף דברי עידוד ומוכן לספוג גם את כל המילים הקשות של פערל.

כתב ידו רהוט ומהוקצע – כך גם המילים שבהן הוא בוחר להשתמש. הוא צפוי, הוא ברור מאוד בטיעוניו. הוא נושא את משאו ללא שום פקפוק. לעיתים הוא עייף, הרבה מתגעגע, אך אינו מרשה לעצמו להטיל ספק במעשיו ובדבריו.

פערל שונה לחלוטין. מכתביה נכתבים בסערה. אף פעם אין תאריך מדויק, היא עוברת מנושא לנושא במהירות. איננה עושה חשבון לאף אחד במילים שהיא בוחרת להשתמש. היא דעתנית, נחרצת בתובנותיה ומביעה את מחשבותיה ללא שום ביקורת. רגע אחד היא כועסת ומיד אחר כך היא מנחמת ואוהבת. כתב ידה כמכתביה, סוער ונמרץ.

כל מכתביה של פערל לבן־ציון נפתחים תמיד במשפט: “בן־ציו ןהיקר לי מכל” ובאותה שורה תמשיך לכתוב את יתר דבריה:


א0020.jpg

כל מכתביה מסתיימים בחתימה ללא סלסולים ועיטורים:


א0021.jpg

לפעמים היא מוסיפה גם את שם המשפחה ויסמן.

פערל תכתוב תמיד על ניירות מתוך מחברות, בדרך כלל מחברות נייר משובץ. היא לא תקפיד על סדר, וכדבריה היא כותבת במהלך היום, לעיתים היא מפסיקה את רצף הכתיבה וממשיכה אחר כך.

ברוך בן־ציון יקפיד לכתוב על נייר מכתבים ששמו או שם החברה בה הוא עובד יופיע בראש כל מכתב:


א0022.jpg

הוא תמיד יפתח את מכתביו לפערל בהכרזה:


א0023.jpg

אבל את המכתב יסיים ב“שלך” ובתוספת מילות חיבה וחתימתו המסולסלת:


א0024.jpg

לילדיו תמיד יפתח את המכתב במילות חיבה ושמות תואר נעימים גם אם זה מכתב ובו דברי תוכחה.


כעשר שנים יימשכו חיי הנייר בין 1909 ועד 1919.

שלוש השנים הראשונות הן אלה בהן נכתבו מכתביהם של פערל וברוך בן ציון זה לזה. היא, מארץ ישראל והוא, מדווינסק. פערל וברוך בן ציון מתכתבים ביידיש. בתוך מכתביו לפערל משלב ברוך בן־ציון מכתבים לילדים. מכתבים אלה כתובים בעברית, ובעברית גם עונים לו הילדים.

חיי הנייר נמשכו עוד שבע שנים בתוכם נפטרה פערל, פרצה מלחמת עולם, האב נשאר בדווינסק שבלטביה והמשיך לכתוב לילדיו בארץ ולקבל מהם מכתבים לדווינסק.


המכתבים של פערל מספרים לנו את הסיפור הקשה של אלה שהיו צריכים לממש את החלום. הם מספרים אודות המאבק היום יומי לשרוד, לחיות במציאות שונה לגמרי מאותה ‘ארץ זבת חלב ודבש’ שציירו להם בחלומם. הם מספרים אודות מחלות, בדידות, גניבת דעת, עוני והתפכחות.

מכתביו של ברוך בן ציון הם האש שמזינה ומלבה את החלום. הם הכוח להמשיך ולשרוד בתוך המציאות המפוכחת.

חייו של ברוך בן־ציון קשים, הוא מוותר על הבית שבו חי עם משפחתו. הוא עובד יום ולילה כדי לפרנס את משפחתו בארץ ישראל ובעיקר מתגעגע ודואג.


המכתבים חושפים סיפור של אהבה גדולה, אבל גם של החמצה אישית גדולה. זה סיפור על אנשים שאהבו זה את זה, אהבו את ילדיהם, אבל החלום הפריד ביניהם. זה סיפור של פרידה והתפכחות.

זהו סיפורם של פערל ובן ציון – סבתא וסבא שלי.


הנסיעה

החגיגות נגמרו. המשפחה יוצאת לדרך. בּבּל הקטן בזרועותיה של פערל, אביגיל אוחזת בשולי שמלתה. רחל, גבוהה כמעט כאמה מסתכלת סביב ואוחזת בידה של שולמית: “עמדי לידי ואל תרוצי כל הזמן, אנחנו צריכים להשאר ביחד שלא נלך לאיבוד”, היא גוערת בשולמית השובבה. יוסף הבכור שומר על ארגזי המסע.

עוד רגע ויעלו כולם לרכבת שתוליך אותם לאודסה. ומשם באוניה לארץ החלום.

“הכסף אצלך”, שואל ברוך בן ציון ובודק שוב בתיקיה של פערל, “ואוכל לילדים…”.

“הכל מסודר”, משיבה בקיצור פערל.

והנה הרכבת מגיעה. חברים ובני משפחה מתרחקים מעט מהקבוצה הנוסעת ומברוך בן ציון, זה הרגע הפרטי שלהם. בלי מילים. חיבוק לכל ילד ולבסוף לפערל. הסבל כבר העלה את הארגזים ויוסף רץ אחריו.

מבט מהחלון.

“ושתכתבי, את שומעת, כל שבוע, כל שבוע…”.


חופי יפו מתגלים אט אט מול עיניה המשתאות של פערל. הזוהי ארץ החלום שלנו?


א0025.jpg

כך נראתה יפו בראשית המאה ה־20,יפו שאליה הגיעה פערל עם חמשת ילדיה ובה התיישבה.


יומיים לאחר בואם לארץ כותבת פערל את המכתב הראשון שלה לבן ציון:


א0026.jpg

עמוד ראשון מתוך המכתב של פערל לברוך בן ציון


ג' אב תרס"ט 21.7.1909

בן ציון היקר לי מכל, קרו לי כל כך הרבה דברים, שאינני יודעת במה להתחיל.

ביום שני בבוקר הגעתי ליפו, לאחר 12 ימי נסיעה.

האם אכתוב לך על נסיעתי ועל הגעתי? הרי זה חסר משמעות. כמה שאכתוב ועל מה שאכתוב –לא יהיה זה אפילו עשירית מהצרות שעברו עלי.

על האניה נסעו אנשים מכל מיני עמים, אבל איש לא עבר את מה שאני עברתי. היה כל כך צר וחם, שמיד נחנקתי. 12 לילות לא ישנתי. לא היה גם מה לאכול. הגישו רק חלה חמוצה ודברים דומים נוספים.

תאר לעצמך, כולם שכבו במצב רע ומר, וכשעמדו הראש הסתובב עד כדי כך שכולם נפלו. לי היה כל כך רע, שלא יכולתי אפילו לשכב. בּבּל שיחיה ואביגיל לא נתנו לי לשכב, והייתי מוכרחה להיסחב איתם חולה וחלשה. הייתי הולכת ונופלת, לא אכלתי ולא ישנתי.

אם היית רואה אותי, לא היית מכיר אותי כלל – זאת לא הייתי אני. אתה לא יכול לתאר לעצמך, איך התעניתי על האוניה.

כשהאניה הגיעה ליפו, באו אנשים לקבל את פני הנוסעים. תאר לעצמך את המצב שלי, לבד עם 5 הילדים. הבלבול היה גדול מאוד. הילדים צעקו, הם נבהלו מאוד מהמון האנשים שהיה שם. הייתי צריכה להלביש אותם ולרחוץ אותם, כי הם התגלגלו בבוץ ובעשב, ואת החבילות הייתי צריכה לארוז מחדש, כשהראש מסתובב לי, בלי כל עזרה. בקיצור, היה לי טוב מאוד. נדמה לי, שגזלן מהיער לא היה מעולל לי כדבר הזה, כפי שאתה עשית לי. אתה לקחת ממני כמה שנים טובות!


ומה עוד אכתוב לך? ביפו רע מאוד לחיות. הכל כל כך יקר – ליטרא אחת של לחם ב־7, בשר ב־30, ליטרא תפוחי אדמה ב־4.5. בקיצור, אין כאן מה לאכול. סכום הכסף שבו קנינו ברוסיה בשר וכל טוב, מספיק לנו כאן ללחם יבש. בקיצור, אני מרגישה רע מאוד, ועדיין אין לי דירה.


עברתי לאורך כל העיר כדי לחפש דירה, עד שלא יכולתי כבר לסחוב את רגלי. כזה לכלוך יש כאן, שאינני יודעת איך אוכל לחיות בתוכו. אחד שהיה על האניה בא ואמר שיש לו אכסניה, ושאני אסע אליו. אז מה יכולתי לעשות? נסעתי אליו. מאז שעזבנו את רוסיה לא נכנס לפינו בשר. באכסניה אין בשר. כוס תה אחת עולה כמו בשר!


בּבּל היה חולה באניה, היתה לו ברונכיט. לקחתי שם מרשם בשבילו. הוא עדיין מחרחר.

כבד לי מאוד על הלב. שהקב"ה ירחם עלי.

רבים הגיעו לארץ ישראל אבל חזרו. ברוסיה יודעים רק שקיימת ארץ הקודש, אבל אלה שהתכוונו לנסוע מוטב שישארו בבית! ציפע־מושה רוצה מאוד לחזור, אבל אין לה כוח לעבור את ייסורי הנסיעה!


הוצאתי כסף רב וקשה לי מאוד לתכנן את ההוצאות.

באודסה צריך היה להוציא דרכון אצל הקונסול, וזה עלה 2 פ. ו־15 קופיקות. באכסניה עלה לי כמה רובל, והאוכל עלה כסף רב.

קשה להשיג כאן מישהו לעזרה בבית – הדבר עולה 7 רובל לחודש, ונוסף לכך יש גם הוצאות גדולות של אוכל עבור האישה העוזרת – אז איך אוכל להרשות לעצמי לוקסוס כזה! ה' יודע, שמחכה לי פה עינויים וייסורים בלי סוף. כבר אין לי כוחות. רק האל יודע מה אעשה. אני אינני יודעת.

אמרת לי, שכשאגיע ליפו, אמצא מכתבים, אבל לא מצאתי שום דבר. אינני יודעת על מה לחשוב, לאחר כל הארועים הקשים שעברתי.


הייתי אצל שיינקין, אבל הוא היה בנסיעות עם בלומברג. בינתים אינני יודעת מה לכתוב במכתב בקשר ללימודי הילדים, כי אני נמצאת פה סה"כ יומיים. אני מקווה, שבמכתב השני יהיו לי חדשות טובות יותר.

מסור דרישת שלום לכולם

פערל


א0027 (2).jpg

וכך הם נראים:

אמצע יולי. הקיץ בארץ ישראל בעיצומו. אישה צעירה בת 32 וחמישה ילדים יורדת מהאניה. הילד הגדול עוד לא בן 11 ושניים עדיין תינוקות. מגיעה לבדה ליפו כדי לממש חלום הזוי.

הנה הם כאן על הרציף ההומה בנמל יפו, לבושים בבגדי הנסיעה הכבדים. מסונוורים מאור שמש יולי העזה.

עייפים, משתאים ובעיקר זרים. תינוק חצי חולה על הידיים, ארגזי נסיעה. רעש והמולה מסביב, כולם מצטופפים סביב האם שבעצמה איננה יודעת לאן ללכת.

שלושה שבועות בדרך ארוכה מדווינסק לאודסה ומשם באוניה ליפו. ללא כתובת, איש אינו מחכה לה. אף לא אחד מידידיו הטובים של ברוך בן ציון נמצא על הרציף ביפו. שפה זרה ומקום מנוכר. שום דבר מארץ הדבש והחלב לא מתגלה עדיין.

ברגע זה פערל מחויבת למצוא מקום לילדיה ולה. פערל המעשית מוצאת דירת שני חדרים ביפו ובה היא מתארגנת.


חודשים ראשונים בארץ

קבלת הפנים לה זוכה פערל בבואה לארץ היא אירוע טראומתי שעליו איננה מסוגלת להתגבר. ציפיה כה גדולה ותמונת החלום כה בהירה, עד שהמפגש עם המציאות היה קשה וכמעט בלתי אפשרי.

מכאן ואילך תתקשה פערל לקבל את המציאות שבה היא נמצאת, וכל חייה בארץ תתבע את אותה הבטחה שלא מומשה.

כמה ממכתביה הראשונים מספרים על התארגנות מופתית וסדר יום מלא ומאורגן לילדים. למרות הזרות היא מצליחה לבנות לה ולילדיה עולם מסודר.

בראיה מפוכחת היא בודקת את עולמה החדש וכותבת על כל חוויותיה בבהירות, בביקורתיות, בהומור ובראיה חדה.


27 ספטמבר, 1909

בן ציון היקר מכל,

את כל המכתבים שלך קיבלתי ואני עונה לך על מכתבך האחרון.

מספיק כבר לאכול בכפות מעץ, הגיע הזמן להתחיל לאכול בכפות מכסף. מספיק לך כבר לקבל את מכתבי מלאי הבכי והתלונות. הגיע הזמן שתקבל מכתבים שמחים.


רחל התקבלה לכיתה הראשונה בגימנסיה ולא לשלישית. אני אפילו איני מתייחסת לכך כי כל הגימנסיה אינה מוצאת כלל חן בעיני, אבל בשבילך זו בודאי תהיה שמחה גדולה. שרק תהיה בריאה.

אני עדיין איני יכולה לחזור לעצמי, אבל תודה לאל בשביל זה שאפשר לנשום באופן חופשי. במשך היום חם מאוד אצלנו אבל בלילה כבר אוורירי, אם כי רחוק מאוד מלהיות קר.

תודה לאל שמזג האוויר כבר נסבל. אמנם היתושים עדיין עוקצים אבל כבר לא כל כך חזק כמו שהיה.

לפחות אפשר לישון קצת!


הילדים שיהיו בריאים הולכים כבר כל יום לגימנסיה.

אני קמה בשעה 6, אני מכינה אותם, נותנת להם אוכל לביה“ס – אבל כאן מתחילה הבעיה – אין מה לתת להם לאכול לביה”ס.

הם מאוד מרוצים מהלימודים אבל לא מהאוכל. כאן לומדים מעט מאוד, אבל בספרים אין הם חוסכים. צריך לקנות ולקנות וצריך להוציא המון כסף ובסה"כ מאוד יקר כאן. גם הספרים מאוד יקרים כאן ובסך הכל בשביל הספר “מבוא התלמוד” שילמתי רובל אחד, ועוד כמה ספרים עלו לי 4–3 בישליקים.

אם הייתי עושה לך חשבון כמה כל הספרים וכל חומרי הכתיבה עלו לי – היית נבהל ואני לא אעשה זאת, כיוון שתראה עד כמה אני שולטת בחשבון ותדרוש ממני לעשות חשבון גם לגבי כל מה שעשיתי עד עכשיו.

באמת אין לי כוח להתחשבן והעצבים שלי חלשים מאוד. אני אומרת לך מראש שאתה צודק ושהביקורת שלך כלפי צודקת.


אל תספר לדבורה שהבחורה נמצאת אצלי. היא תלך ותספר הכל לאמא של הנערה והבחורה הרי אינה רוצה שידעו כי היא נמצאת אצלי! היא כתבה הביתה שהיא הגיעה לתופרת ושהיא מקבלת שם אצלה 5 רובל לחודש. אם תספר זאת לשרה דבורה, יגרם לי נזק רב. היא יושבת אצלי ותופרת.

קניתי בשביל הילדים שאריות בד במחיר מוזל ובארץ ישראל צריך בגדים רבים להחלפה – צריך שמלות וסינרים וכותנות ותחתוניות. הרי אי אפשר לכבס כל שבוע ובינתיים היא נמצאת אצלי ותופרת. הכל עולה המון כסף, אבל עם הבחורה בכל זאת קל לי יותר. היא תופרת ולפעמים היא גם מכבסת קצת כשאני מבקשת ממנה, אבל לא תמיד אני יכולה לומר לה.


עם זאת עכשיו הרבה יותר טוב לי, תודה לאל, אבל יפו עדיין אינה מוצאת חן בעיני. הסביבה היא ערבית ואי אפשר להשוות אותה לרוסיה. יותר מקצת עשב אין ביפו.


רק תשמע כמה כל דבר עולה כאן! פונט (ליטרא) של גרגרי שיבולת עולה 12 קופיקות. גם אם הייתי כותבת במשך ימים ולילות לא הייתי מצליחה לתאר לך את היוקר שקיים כאן.

שמינית חוט פשתים עולה כאן 8 קופיקות. גרבים מחוטי פשתן עולים 22 קופיקות. אבל בקיץ לא צריך גרבים, כאן הולכים יחפים בקיץ, ובחורף יש כאלה שנועלים נעלים בלי גרבים! בקיצור שמח כאן.

בקשר לחוט הפשתים – הוא כל כך גרוע כאן! החוט אינו חוט וקשה מאוד לתפור בו במכונה, ממש סקנדל. ומחט אחת עולה כאן 12 קופיקות. המחט עבה והחוט דק והתוצאה דלה מאוד.

אודה לך מאוד אם תוכל לשלוח לי חוט פשתים עבור המכונה – 5 חבילות בלבן ו־5 חבילות בשחור מס' 40. החוטים צריכים להיות מבריקים – כאלה שנהגתי לתפור בהם, הרי אתה זוכר! גם טובה יודעת על מה אני מדברת. שאל אותה מה לקנות והיא תאמר לך.


אנא כתוב לי מה נשמע ומה שלום יפה?

עכשיו אתה בודאי מבין שאני מרגישה כבר יותר טוב, שכן אני מתעניינת במכרים שלי. עד עתה היה לי קשה מאוד והייתי מאוד לחוצה ולכן לא הזכרתי אף אחד במכתב. כתוב לי גם מה קורה עם הינדה. כתוב את האמת, אל תשמיט דבר. וגם מה קורה עם שרה קרמר. אני צריכה לדעת הכל.


אנא שלח לי 2 פונט קימל פשוט.

דברי זכוכית יקרים כאן מאוד. כוס לתה, שעולה אצלנו 7 קופיקות, עולה כאן 15. אני אומרת לך שפשוט אי אפשר לתאר את המצב. אי אפשר לחיות כאן ואני פשוט איני מבינה מה אנחנו עושים כאן?!


דיברתי כאן עם כמה אנשים מבוגרים ובעלי ניסיון וכן עם אנשים צעירים וכולם אמרו לי שהגימנסיה היא מוסד למשחקים בלבד והיא לא שווה כלום. הם לועגים לנעשה שם ודבר זה מוציא את כל החשק להתייחס אליה.

ביקשת שהילדים יעשו את השיעורים שלהם בגימנסיה. אני בהחלט מסכימה איתך והייתי מאוד רוצה בכך, שכן הילדים מוצצים ממני את שארית הבריאות שלי. הם רבים ביניהם ואינם שומעים בקולי. הם הורגים אחד את השני על לא כלום.

יוסף כתב לך שהוא שומע בקולי ושהוא מתפלל, אבל לצערי הרב הוא אינו יודע בכלל מה זה. הם הולכים לביה"ס בשעה 8, מתחילים ללמוד ב־9 ובשעה 12 הם כבר בבית.

ושיעורים יש להם בדרך כלל בקושי 2 שורות. נאמר להורים שהמורים יעזרו לתלמידיהם בהכנת השיעורים במסגרת הגימנסיה, אבל הילדים אינם מוכנים להישאר שם – למה להם טירדה כזאת? מה הם צריכים את זה? 3 שעות הם משחקים ואחר כך הולכים הביתה ונשארים בבית מ־12 עד למחרת.

יוסף מבזבז את הזמן מ־12 עד 6 ורק כשאני מתחילה לצעוק שהוא לא הכין עדיין שיעורים, רק אז ב־6 בערב הוא מתחיל להכין שיעורים. אז אני שואלת אותך – האם יש עתיד בזה, שכל יום אני קורעת את המרה שלי? מדוע אני צריכה את זה? מדוע אני צריכה וכן אתה צריך להתאמץ עבורו?


כתבו לי מכתב מדווינסק שאגיע מהר הביתה כיוון שאתה נראה רע מאוד בהשוואה למראך כשהיינו איתך. ועוד כתבו לי, שככל שאקדים לבוא ארוויח נקודות רבות.

איני מבינה בדיוק את כוונתם, אבל אם אתה תרצה לראות את המכתב ותבטיח לי שלא תספר על כך דבר, אשלח לך אותו יחד עם שלי.

המכתב שאני כותבת עכשיו מאוד לא ברור, כי בּבּל מרח עליו ואזלין ולכן הוא נקרע קצת ותוקן איכשהו על ידי.

אתה כותב לי שאני גיבורה בלי לרצות להיות כזו ואני יכולה לכתוב לך שאם הייתי יודעת אפילו מחצית ממה שנעשה כאן, לא הייתי זזה מהבית. כלל לא תארתי לעצמי שיפו נראית כמו איזו עיירה של הקדש ושאי אפשר להשיג כאן כלום.


שמחתי לנסוע גם כששערתי שלא הכל יהיה כאן כמו ברוסיה, קיבלתי זאת באהבה מתוך הנחה שיהיה טוב לילדים והם יהיו יהודים אמיתיים. ומסתבר שהכל הפוך ושאתה ואני צריכים להתאמץ קשה כל כך. שאתה תצטרך להתבוסס במשכורת שלך ולהישאר תמיד בעל חוב אחרי שאתה שולח לי כסף ושאני לא אהנה כלל כאן לא מהמקום ולא מהילדים.

למעשה, מדוע זה צריך להיות כך? האם ארץ ישראל מקודשת באופן כל כך מוחלט? ולכן עלי לסבול? אינני מחויבת לכך!


אני עוד אספיק להיות בארץ ישראל בעוד 15 שנים והילדים יותר טוב בשבילם להיות בדווינסק. הם נהיו כאן כל כך פרועים ואינני מסוגלת להיות איתם במשך יום שלם בבית.


אתה אומר לי לצאת לטייל. אין לי אפילו דקה כדי לחשוב על טיול. יש לי עבודה עם הילדים שיחיו לאורך ימים – לתקן גרבים ולבשל ולהגיש ולפנות ולכבס ולהיות איתם במשך כל היום. כל הזמן צריך לעמוד ולהשגיח עליהם, שאם לא כן יהיה תוהו ובוהו בבית.

אביגיל הפכה לילדה כזו מזיקה – היא שוברת ודוקרת ואי אפשר לעצור אותה. אין עדיין גן, כי הגננות חולות כולן ולא חזרו לעצמן.

כאן מתנהלים החיים כך – ביום ראשון ושני מקבלים חום גבוה; ביום שלישי ורביעי מקבלים קדחת; ביום חמישי ושישי לוקחים שמן קיק וביום שבת מקבלים כינין. זה בעצם שיר ששרים עכשיו ביפו. גם אנחנו טעמנו קצת מהשיר הזה, אבל תודה לאל התגברנו עליו.


אתה רוצה לדעת במכתבך כיצד אני מחליפה את הכסף – כשצריך להחליף מטבע של רובל לא דומה הדבר להחלפת 100 רובל. השער הוא לפעמים 13 נפוליון ו־3 פרנק. כשהגיע הכסף הפעם, למשל, השער היה טוב וקיבלתי 13 נפוליון ו־5 פרנק, ומספר ימים אחר כך ירד השער שוב ל־13 נפוליון ו־3 פרנק. בשביל ההחלפה צריך לשלם עמלה של 4 עשיריות.

אני לפעמים מסתדרת כדי שלא אצטרך להחליף את כל 100 הרובל, וכשאני צריכה כסף קטן אני מחליפה רובל אחד ומשלמת עמלה של 4 עשיריות שהם 11 קופיקות.

הכסף זורם כאן כמו מים – פה צריך לתפור ציפה ופה צריך משהו אחר אבל לפחות כולנו בריאים. הלואי שלא נצטרך לשלם יותר עבור הרופא ובשביל בית המרקחת.


כתוב בבקשה לדינר, שרחל התחילה ללמוד בכתה א' בגימנסיה – הוא ישמח מאוד, אני איני רוצה לכתוב לו. הוא כתב לי מכתב קצר מאוד, ואתה אל תצפה ממנו למכתב ולכן לא תתאכזב כשלא תקבל אותו.


את המכתב הזה אני כותבת בהפסקות כבר במשך שבוע ונמאס לי כבר ממנו. אמנם יש הרבה דברים שהייתי רוצה לכתוב עליהם, אבל אין לי כל רצון וכל כוח לעשות זאת עכשיו. אולי בפעם הבאה אכתוב עליהם. מעכשיו אכתוב לך גלויות שכולנו בריאים והלוואי שנהיה תמיד בריאים.

בּבּל שיאריך ימים שואל עליך הרבה ולעתים הוא יושב עם גאלא וכותב… כלומר קורע ניירות. הילדים מרביצים לשניהם, כי הם לוקחים מהם את העטים ואת הניירות.

ביקשתי מיוסף, מרחל ומשולמית, שיכתבו לך, אבל הם מתעצלים.

כשתענה ליעקב, כתוב לו עבורי כיוון שאני לא כתבתי לו. כשאהיה בעז"ה בדווינסק אכתוב לו.


אתה רואה, אתה מאחל לעצמך להיות בארץ ישראל, ואני בדיוק ההיפך – לא בגלל שאתה כותב שאינני מבינה את גודל המעמד של החיים בארץ ישראל, אלא בגלל מה שאני רואה במו עיני את מה שנעשה כאן! אתה אינך רואה זאת!

אני מניחה שכשאתה תגיע בעז“ה לכאן, גם אתה תחשוב כמוני, אלא אם כן לא יהא זה נאה בעיניך לשנות את דעתך, שהרי כל כך הרבה זמן שאפת להגיע לא”י ולבסוף אתה מוצא כלום ועוד כלום.


מסור דרישת שלום לאתל ממני. גם לה לא כתבתי.

כתוב לי מה חדש בדווינסק? מה שלום כל המכרים שלנו? ומה אומרת ציפה־מושה על ארץ ישראל? האמן לי, כשהיא נסעה הביתה קינאתי בה מאוד שהיא כבר נגאלה מכל הצרות ואני נשארת כאן וסובלת בין היתר גם את היוקר המשתולל ומתחזק מיום ליום.


כל בעלי המכולת הקימו כאן ועד והחליטו שישמרו על גובה מחירים אחיד והעלו במעט מחירים כמו חלב נסטלה, שאני קונה לילדים להכנת קקאו. הייתי משלמת 12 עשיריות ועכשיו העלו את המחיר ל־13. כך התייקרו גם כל הסחורות.

פערל


א0028.jpg

בנין הסאריה ביפו 1909


יפו, מוצש"ק 26.10.1909

בן ציון היקר ביותר,

את הגלויה שלך קיבלתי, ואני מודה לך מאוד ששלחת לי כסף במכתב שאמור להגיע אלי בקרוב.

באמת כבר לויתי 2 וחצי נפוליון על חשבון כסף זה שאמור להגיע. אנו אוכלים כבר מהגן ומהשדה. היוקר כאן עולה לי בבריאות.

2 וחצי בישליק עולה חצי אונקיה חמאה. אני צריכה להכין משהו לילדים לביה"ס והראש מסתובב לי כשאיני יודעת מה לתת להם. חלבה הם אינם רוצים – הם אומרים שזה עושה להם רע.

הם הרי הולכים לביה“ס ב־7 וחצי בבוקר וחוזרים ב־4 אחה”צ. הם חוזרים ב־12 הביתה וב־2 הם צריכים ללכת שוב.

הם אומרים שקשה להם מאוד ללכת 4 פעמים ביום, כיוון שזה רחוק וקשה מאוד ללכת בחול. אז אני צריכה לתת להם אוכל משעה 7 וחצי בבוקר עד 4 אחה"צ. ואז ב־4 הם אוכלים אוכל חם. אבל הרי גם במשך היום הם צריכים לאכול. אבל אין לי מה לתת להם.

אמור אתה, מה אתן להם לביה"ס? להכין חמיצה לא טוב – הרי אונקיה עולה 1 וחצי בישליקים. ומה עוד אפשר לתת? אני יכולה לומר לך שמעניין זה יש לי יסורים גדולים ביותר.

ביצים קשות אין הם רוצים. חביתות אי אפשר לתת לביה"ס וחוץ מזה גם ביצים התייקרו מאוד בקיץ, כל ביצה עולה 3 קופיקות. בקיצור, אוכלים את הכסף.

היוקר הוא נוראי והוא כל כך משפיע עלי, שרק בגללו הייתי קמה ובורחת, אבל כשאני נזכרת שהילדים שלי יצטרכו להישאר ושצריך להשגיח עליהם ולתת להם משהו לאכול…

רציתי לשכור דירה בתל־אביב כדי שהילדים יגורו קרוב לגימנסיה והם יוכלו לאכול ב־12 ארוחת צהרים ולא ב־4, אבל השנה הדירות כל כך התייקרו! בעלי הבתים לוקחים כמה שהם רוצים. הם לוקחים עבור 2–3 חדרים קטנים 27–30 נפוליון. זה לא בדיוק בשביל היכולות שלי.

ליד הגימנסיה יש למכרה שלי מלון ודיברתי איתה בקשר לאפשרות שהילדים יאכלו אצלה במלון ארוחת צהרים.

בשביל יוסף רחל ושולמית היא דורשת לחודש 40 פרנק, ואני הייתי מוכנה לתת 30 פרנק – הרי ביום שישי ובשבת אין הם צריכים לאכול. היא הורידה ל־35 פרנק ויותר מזה לא היתה מוכנה.

אני אינני יודעת מה לעשות! הילדים המסכנים אינם אוכלים כמעט. מדי יום ביומו הם נעשים רזים יותר ויותר.

חמאה יבשה גם כן עולה עכשיו זהב. וללכת הלוך ושוב פעמיים הם גם אינם יכולים. איני יודעת מה לעשות? כתוב לי, האם לקבל את התנאים של בעלת המלון?


כל הילדים בריאים ב"ה. בּבּל שובב גדול אבל גם חכם גדול, שיזכה לאורך ימים. רציתי לצלם אותו, ובחנות מבקשים עבור 3 צילומים קטנים 10 פרנק ובשביל 6 תמונות מבקשים 15 פרנק. מה לדעתך עלי לעשות? אני חוסכת את הכסף ואין לי כסף מיותר. בקושי אני מספיקה להסתדר עם מה שיש לי.


יש לי קצת עגמת נפש – איני זוכרת באיזה יום בכסלו עלי להדליק נר זיכרון עבור אמי ועד שאתה תענה לי כבר יהיה מאוחר מדי. שכחתי לבקש ממך לכתוב לי.

אני הייתי במשך כל הקיץ, לא עלינו, חולה מאוד – חליתי שבועיים לאחר שחזרת הביתה מביקורך אצלנו בפסח. אני לא ממש בריאה עכשיו.

הלוואי שהקב“ה יחזק אותי ויתן לי כוחות, והלוואי שהילדים ימשיכו להיות בריאים. בקיצור, שהקב”ה כבר ירחם עלי ושיבוא כבר הסוף לצרותי.

אתה כותב שלא אכתוב לך יותר מכתבים קשים כאלה. אבל לא אני כותבת את המכתבים רק הצרות שלי. כתבתי לך את כל מה שרבץ לי על הלב ובאמת קצת השתחררתי מהמועקה שליוותה אותי. גם כשהייתי חולה הייתי מוכרחה להמשיך ולעשות הכל.


לפחות תהיה אתה בריא וחזק

פערל ויסמן


א0029.jpg

גלויה מיפו משנת 1910


יפו של שנת 1909

“…עם זאת עכשיו הרבה יותר טוב לי, תודה לאל, אבל יפו עדיין אינה מוצאת חן בעיני. הסביבה היא ערבית ואי אפשר להשוות אותה לרוסיה. יותר מקצת עשב אין ביפו…”.

כך כותבת פערל על יפו של שנת 1909. ובכל זאת יפו היא עיר תוססת המתחרה בשכנתה הקטנה אחוזת בית. הנה כמה תמונות קטנות מיפו של אותם ימים:


א0030.png

תחנת הרכבת ביפו


פעמיים ביום היו יוצאות רכבות מיפו לירושלים ופעמיים ביום היו מגיעות רכבות מירושלים ליפו.

ושוק צבעוני היה בה ובו סחורות מכל העולם.


א0031.jpg

גלויית שנה טובה המתארת את יפו מראשית המאה ה־20.


ומלון מפואר יש בעיר:

“מקום אוסף האינטליגענצי של העיר והמושבות”, וגם קונצרט מדי יום ביומו:


א0032.png

ולרחצה וגם לכביסה השתמשו בסבון “בן שמן”:


א0033 2 (2).png
א0033.png

את השיניים צחצחו באודול:


א0034.png

ולכאב בטן השתמשו בגרגרי פלטולין:


א0035.png

וספרים, תווי נגינה ודברי נוי קנו בבית מסחר ספרים ואמנות כללי וכמובן גם עיתונים בשפות שונות:


א0036.png

וכמובן חנויות נעליים ובגדי אופנה ומסעדה וכובעים וספרי ילדים וחוגים חברתיים ודיונים ושיחות פוליטיות – ומעל לכל נמל בין־לאומי שכל יום יצאו ממנו סירות משא הנושאות פרי הדר לליברפול וסירות נוסעים לאירופה, אלכסנדריה ואפריקה – יפו עיר פורחת ומלאה בפעילות.


לוח לונץ להמרות מטבע

הנושא הכלכלי מופיע הרבה במכתבים. כדי להבין את מורכבות ההתנהלות הכלכלית מצורפת

כאן טבלה המראה את סוגי השטרות והמטבעות שהשתמשו בהם בארץ בשנים 1909–1910 ודרך המרתם.

שערי ההמרה של שטרות הכסף העיקריים שהיו בשימוש בארץ ישראל הופיעו ב“לוחות ארץ ישראל”, שיצאו בירושלים ע"י א.מ.לונץ משנות ה־80 של המאה ה־19.

בטבלה מופיעים שלושה שערי המרה שונים בהתאם לאיזור שבו בוצעה ההמרה:

א – השער הרשמי של הממשלה התורכית.

ב – השער בירושלים.

ג – השער ביפו.


טבלת המרת לשטרות כסף נייר לפי לונץ משנת 1910.

א0037.jpg

מכתבים ראשונים של הילדים

יוסף, רחל ושולמית מדברים עברית בבואם לארץ, דבר המקל על קליטתם. הם רשומים בגימנסיה הרצליה ומיד מתחילים ללמוד. הם נקלטים יפה ובמהירות ובכל זאת במכתבים הראשונים אפשר לשמוע את קשיי ההסתגלות.

במכתבים אלה,שנכתבו ימים ספורים לפני תחילת שנת הלימודים בגימנסיה, מתארים הילדים את החיים בארץ לעומת החיים ברוסיה ומתלוננים על הקושי.

העברית שמדברים וכותבים רחל ויוסף היא העברית שלמדו ב“חדר המתוקן” ועדיין יש להם שגיאות כתיב. זה המכתב היחיד שבו רחל חותמת ביידיש ויוסף חותם בשמו המלא יוסף לייב.


המכתב של יוסף:

א0038.jpg

אבי היקר!… (ביום?) הראשון נבלא (נבלה) בגמנסיה וצריכים לנו הרבה ספרים “מבוא התלמוד” “דרך חדשה” ועוד ספרים שמחירים פה הרבה כסף אולי יש שמה שלך (שלח) לנו.

הנה אתה כתבת כי פה אתגדל ואני רזה עד כי המכנסיים שקנית על פסח המה מטלטלות בין רגלי, גם אמרת כי רוסיה רבת דמים ואני אומר כי ארץ ישראל היא רבת דמים… וכאשר באתי אל יפו תמיד הרג והרג עד כי… (מפחד?) אני לצאת אצל הים ולו?? את… אז בעצמך אמרת כי לא טובה יפו….

אין לי מה לכתוב לך

יוסף לייב


ורחל כותבת כך:


א0039.jpg

אבי היקר! כל השבוע הלכתי בגימנסיה. ביום הראשון נחל ללמד. המורים לא אמרו לי אולי אכנס במכינה ג' ואולי במחלקה I. אתה כותב לי כי אכתוב לך ממהלך הלמודים אין לי עתה מה לכתב לך איך אני לומדת. כאשר אחל ללמד אז אכתב לך במכתב שני. ביום הראשון נחל ללמד אבל דבר אחד לא טוב כי אין מה לקחת ב… לאכל פה אוכלים בעבודה לחם עם חמאה חלבה עם לחם.

ברוסיו החלבה טובים ורחים (רכים) ופה יבש כמו עץ ואנחנו לא יחלים (יכולים) לאכל את זה.

חפצתי לרות (לראות) אותך מהר.

ועתה לנו צריכים לקנות ספרים. ספר אחד דרך חדשה דקדוק מחירו X בשליקים ספר אחד שאף אינני יודעת את מחירו. ספר אחד הלשון גם את מחירו אינני יודעת. ספר מבוא התלמוד מחירו 4 בשליקים.


מאת בתך

רחל וויססמאננן


אי שביעות רצונה של רחל מהארץ מתבטאת באוכל שאי אפשר לאכול אבל אצל יוסף הכעס הוא הרבה יותר דרמטי ונוקב.

אם רחל מעירה בעדינות על החלבה “שאינה אכילה”, יוסף כועס ממש וקורא לארץ ישראל ארץ רבת דמים.


התלונות של יוסף על כך שאינו יכול ללכת לים ביפו וכי יפו עיר דמים אינן משוללות יסוד.

בעיתון האור באותם ימים התפרסמו הידיעות הבאות:


א0040.png

ייתכן כי מעשי אלימות אלה המתוארים בעיתון הם הסיבה שיוסף מכנה את יפו עיר דמים.


בכל מכתב שכותב ברוך בן ציון לפערל הוא כותב גם לילדיו מכתב מיוחד בעברית. לעיתים הוא מצרף מתנה כפי שאפשר ללמוד ממכתב התשובה של רחל אליו:


א0041.jpg

אבי היקר! אנחנו כבר התחלנו ללמד ועכשו אנחנו לומדים מ–7 עד 1. ולפעמים גם עד 12. תודה לך בעד הכדור הוא כבר נתקבל אבל הבבה עוד לא בא, אבל יש מריבות בכדור אחד.

אני בריאה ועושה את השעורים ושמחה

ממני בתך אוהבך בכל לב

רחל ויסמן


א0042.jpg

ילדים משחקים בכדור בחולות תל אביב (ליאו קהאן, צלם היידישע צייטונג מוינה, 1911–1912


מכתב עידוד מחבר באודסה

הפרוספריטי של השנים 1908–1909 ביפו מתדרדר לאינפלציה קשה, לעיתים עד מחסור.

בשנת 1910 (תע"ר), רבים עוזבים את הארץ ומוותרים על החלום הציוני.

פערל שולחת מכתב לאחד מידידיה הציוניים באודסה ומקבלת ממנו את התשובה הבאה. ייתכן שהיא מבקשת אישור להיסוסיה אם להמשיך להשאר בארץ אם לחזור.

העיטור הנאה שמעטר את המכתב אינו מהווה תשובה מספקת לתוכן המכתב שכותבו, לא כשולחו, נמצא בצד האחר של הים ועדיין עוסק בחזון ובאידאולוגיה ולא ב’קטנות' היום יום.

ידידה של פערל גוער בה על היסוסיה וספקותיה ואינו מבין את המצוקה שבה היא נמצאת. לא פשוט להתחיל שנה חדשה עם תמיכה ועידוד מהסוג הזה לאדם רגיש כמו פערל, המבקש ניחומים והכרה.


א0043.jpg

לשנה טובה תכתבו ותחתמו

אודסה, מוצאי שבת תשובה תר"ע

גב' וייסמן המכובדת,

את מכתבך השני מארץ ישראל קיבלתי בדיוק ביום הראשון של ראש השנה. הרי זה כל כך מובן, שבראש השנה מרגישים כולם קצת עצובים, וקיימת תחושה של מועקה על הלב. גם לי לא היה טוב בבואי לארץ ישראל, אבל אחר כך היה קצת שמח יותר. עברתי הרבה מאוד חוויות ומחשבות קשות ועצובות, אבל הם נעלמו מהר מאוד.


מכתב מארץ ישראל! מהר מאוד פתחתי אותו והייתי המום. לא ציפיתי למה שכתבת גב' וייסמן, חשבתי שתכתבי דברים יותר טובים, כיוון שהגיע כבר הזמן, שהמצב ישתפר ואמור היה כבר להיות יותר טוב.

באמת המכתב שלך הבהיל אותי, ודבריך גרמו לי יסורים רבים וחרדות.

את יכולה להאמין לי, שכאשר סיימתי לקרוא את המכתב, לא יכולתי להרגע ולהשקיט את עצמי. הייתי מבולבל וחסר מנוחה, כשקראתי מה שאת אומרת על הארץ, על מצבם של אלה אשר מגיעים לשם.

למעשה, המצב שתארת מוכר לי, וידעתי עליו עוד לפני שאת הגעת לארץ! אמנם אני נמצא באודסה, אבל אני קרוב מאוד לפלסטינה, ויודע היטב מה נעשה שם, ודוקא בשל כך יעצתי לך לנסוע לארץ ישראל.

הייתי משוכנע, וגם עכשיו אני משוכנע, ולעולם אהיה משוכנע, שהיית יכולה לחיות בארץ ישראל בצורה הטובה ביותר.

עבור 80 הרובל שאת מקבלת מידי חודש, אפשר לחיות יפה מאוד בארץ. אני מכיר כאלה, שחיים בסכום הרבה יותר צנוע ועדיין כותבים על החיים בארץ דברים פי כמה טובים מאשר את כותבת.

דוקא היום קיבלתי עוד מכתב מהועד היהודי הפלסטינאי. כתבה אותו גב' אוזדין המקבלת לחודש רק 30 רובל, ויש לה 3 ילדים, ואין לה עוזרת בית. וזה היה מכתב! הבעל ישב ולא ידע מה לעשות מרוב שמחה.

זה היה מכתב מלא שירה על החיים הטובים שבפלסטינה. היא כתבה על הכל – על יפו ועל הכל, על הכל כתוב שם. היא כתבה שאנו אנשי העלית לא נוכל להבין זאת. וזו אישה שילדיה שכבו בבית חולים כחולים מסוכנים!

ואת חושבת, שהיא תמיד כתבה כך? לא! האדון אוזדין הראה לי את מכתבה הראשון, שהיה בדיוק כמו שלך. היא התרגלה לחיים בפלסטינה. היא בחנה היטב את החיים האלה והבינה את הצורך בהם, את היופי שבהם, את ההוד ואת התפארת שבהם! רק אז היא התחילה לכתוב מכתבים כאלה.

את כותבת לי, שהרבה אנשים עוזבים את ארץ ישראל. אני יודע על כך היטב, חברתי, אבל את צריכה לדעת, שאלה אינם יכולים יותר לחיות בגלות.

ארץ ישראל מושכת כמו מגנט חזרה. זה כוחה של ארץ ישראל.

אני מכיר אנשים, שכאשר חזרו מארץ ישראל, הם שפכו עליה אש וגופרית, אבל לבסוף הם חזרו אליה. אני מכיר אנשים, שבמשך 3 פעמים עזבו את ארץ ישראל וחזרו אליה…


עד כאן מכתבו של הידיד (אולי ראש הוועד היהודי פלסטינאי באודסה).

בחרתי להביא מכתב זה כדי להדגיש את מצוקתה של פערל ועד כמה היו רחוקים אלה שחלמו את החלום מאלה שהיו צריכים לממש אותו.


תר“ע–תרע”א 1910–1911: משק כנפי ההיסטוריה מול מציאות היום יום

שבויה בחיי היום יום, פורטת את החלום ללחם ומעט דגי הרינג, נאבקת במחלות, בילדים מתמרדים ובעיקר בעולם המנוכר שסביבה, מנסה פערל לשמור על הלהט הראשוני ועל האמונה שאולי בכל זאת הם חלמו נכון. הבדידות, הזרות, העולם שמתגלה בפניה, שונה מכל מה שחלמה.

מנותקת מעולמה המוכר בו הייתה רעייתו של אחד מנכבדי הקהילה, מסרבת לעמוד כעני בפתח, גאה מלקבל פירורי יחס, נשחקת בעול המחסור בפתרונות הרגע, מתקשה פערל לראות את המופלא במציאות חייה החדשים – לגביה אין חלום, רק שברו. עתה היא אסירת החלום, כבולה באזיקי שגרה מתישים.


בראיה חדה ונוקבת, בלי לוותר ובלי שום חשבון, מתארת פערל את חיי היום יום ביפו, את התנהלות העסקנים הציוניים ואת שברו של החלום.

פערל כותבת בסערה, בגעגועים גדולים לבעלה, באירוניה, אך בעיקר בהרבה כעס ואכזבה.

ברוך בן ציון רואה היסטוריה. הוא אידיאליסט וחולם חסר פשרות. עבורו היום יום הוא רק הגשר אל הדבר האמיתי.

תפקידו של ברוך בן ציון בסיפור הזה הוא להדוף כל התקפה. הוא בעל יכולת הכלה עצומה, אינו מרשה לשום ספק להזיז אותו מדעתו. משתמש בכל האמצעים שברשותו בחומר, וברוח.

גם הוא אסיר החלום, אך הוא ממשיך לחלום אותו בתוך הבית שלו, בתוך מיטת חלומותיו המוכרת. בחברת משפחתו, חבריו וסביבתו התומכת.

הוא עובד קשה מאוד לממן את החלום. עצוב, דואג, אך חדור להט ואמונה בלתי נשחקת בדרכו. הוא מצליח לדחוק את האני הפרטי לטובת הכללי. הוא מאמין שהוא שומע את משק כנפי ההיסטוריה, הוא מאמין שהוא מייצר אותה:


…ככה, פערעלע, עברה לה שוב שנה, שנה של צרות וסבל. הצרות האישיות שלנו הן די גדולות – שנה של בדידות ללא שמחה. שנה של ניתוק בינינו, של טענות ומענות על מזלנו ועל עצמנו. שנה של נייר. אבל כיצד אפשר להשוות את הצרות הפרטיות שלנו כנגד הצרות הכלליות שסבלנו.

הבה, פערעלע, נקווה יחד עם מיליוני אחינו לטוב. שהשנה החדשה תהא שנת ישועה ונחמה, שהקב"ה יעודד אותנו ויעזור לנו בסבלותינו ויביא לנו את התשועה המיוחלת, שתגאל אותנו מצרותינו וסבלותינו. הבה נקווה, שהאניה היהודית שמתנדנדת שנים כה רבות בין גלים סוערים המבקשים להטביעה ולבלעה, ועל אפם וחמתם היא לא נכנעת ותגיע לבסוף אל החוף המיוחל ותמצא את מנוחתה.


עכשיו מתחילה העבודה הקשה של ברוך בן ציון לחזק את פערל ביכולתה להמשיך ולטפח את ילדיהם בארץ החלום המיוחלת.


דווינסק, כ“ד סיון שנת עת”ר 18.7.1910

פערעלע!

קיבלתי את מכתבך מ־19.6. כבר חשבתי שאשאב נחת ממנו, אולם כשאת מקבלת מכתב וכסף את מאוד מרוצה, אבל אינך רוצה לחשוב על הגלות החשוכה. את אפילו לא מתחילה לחשוב על כך. את שוב מתלוננת ושוב מקוננת. שוב נשים אדוקות וצנועות מציעות לך לעשות רק טוב, ושוב את מתגעגעת ומתגעגעת.

העובדה שבאתי ונסעתי, השפיעה דווקא לרעה, והרי זה היה צריך להיטיב. כמה עשרות ואלפי נשים היו מאחלות לעצמן, שבעליהן יבואו לפחות פעם בשנה הביתה? אבל את לא מוכנה כלל להתעודד ותמיד את מלאה במחשבות על הבתים שעזבת בדווינסק, ועל “האוניות הרוסיות” שאיבדת, מסכנה.

אני מצידי יכול שוב לומר לך את אשר אמרתי לך כבר, בעיקר עכשיו, לאחר שיכולתי באופן אישי להיווכח כיצד מחנכים ילדים בארץ. כשחזרתי למקומי והשוויתי את דווינסק לארץ ישראל התחזקתי בדעתי, שאי אפשר לנהוג אחרת, שאין דרך טובה יותר מזו שאנו בחרנו. עם זאת אין לי כל רשות להכריח אותך לעשות זאת, ואם אינך מסכימה אתי, את יכולה לארוז את החפצים ולבוא ולעשות כל מה שאת מחליטה. אני אומר לך את זאת, למרות שאני בטוח שאת תתחרטי על כך, אבל אז כבר יהיה מאוחר מדי, כי אי אפשר בכל פעם לשנות כיוון.

הניסיון הראשון שעשינו יכול להחשב כזכות מיוחדת ולמעשה הק"בה עזר לנו, כי הרי רבים היו רוצים לעשות כך, והדבר אינו עולה בידיהם. סיבות רבות לכך, אבל בשורה התחתונה הם אינם זוכים לכך.

כפי שאמרתי לך כבר, אינני בא להביע כאן את דעתי, כי אין לי כל זכות לעשות זאת. תחשבי עוד פעם והחליטי פעם ולתמיד. יכול להיות שכשהילדים יגדלו, אפשר יהיה להשאיר אותם לבד.

עלינו לנהל חיי נייר ולהתראות רק פעם בשנה או פעם בשנה וחצי – פעם אני אבוא לראות אתכם, ופעם את תבואי אלי עם הילדים בזמן החופש הגדול. ייתכן וחיים כאלה נצטרך לנהל כמה שצריך יהיה, ולכן תהיי חזקה (קוזק) וגיבורה ואל תתלונני יותר.

עם זאת איני אומר, שחיים כאלה הם מחויבי המציאות, וצריך לשאוף תמיד להיות ביחד, ומשרה בבנק יכולה היתה להתאים לי מאוד. משכורת של 10 נפוליון בחודש הייתי לוקח ברצון, והיינו מסתדרים בדוחק עם סכום זה. לכן אני מבקש ממך שוב ליצור קשר עם בית לבונטין ולבקש עבורי.

אל תיבהלי מהמשכורת – לא נחיה בדוחק, ואם יחסר, נחשוב כבר על פיתרון. העיקר הוא שנהיה ביחד – את הרי יודעת איך כתוב בספר – די בלחם ומים כדי לחיות עם האהוב.

אני שוב מבקש תצלומים, ושוב תהיי בריאה וחזקה ואל “תאכלי לך את הלב”, אל תחשבי כל כך הרבה. הרי ידענו את הקשיים שעלולים להיווצר, ואני רק מבקש, שהקב"ה יעזור לנו ויראה לנו את הדרך הנכונה ואחת ולתמיד יגאל אותנו מהגלות המרה.

אשר לעצמי – אני ב"ה בסדר. בעיר מצב הבריאות לא כל כך טוב – מסתובבת מחלה קשה למבוגרים ומסוכנת לילדים, ורבים מתים ממנה.

אני שוב דורש בשלום כל מכרי ומשפחות בלומברג, טרטקובסקי, זקס ועוד.

שהילדים יהיו בריאים, שילמדו היטב וישמעו בקול אימם.

היי בריאה, שמחה, עליזה ולהתראות בקרוב.

שלך ברוך בן ציון


דווינסק, מוצ“ש, ב' תמוז עת”ר 26.7.1910

פערעלע!

את מכתבך מה־27.6 קיבלתי. מה אגיד לך? גם אני הייתי רוצה כבר להיגאל מחיי הנייר, ושכבר יבוא הסוף לגעגועים התמידיים ולתלונות. אבל מה אפשר לעשות, שלא הגיע הזמן, ועלינו לסבול עדיין יסורים וכאבי לב, עד אשר ירחם.

אני מאוד מצטער על מצבך הבריאותי החלש, ועל כך שאין את עושה דבר למענך. את חייבת לשתות חלב עם קוניאק, ואת כותבת, שהילדים שותים הכל. אין לך די לקנות יותר? ולרופא יש לך? ולרצפטים יש לך?

אני גם מאוד מצטער, שאת לא מרחיבה את חוג מכרייך. נכון שאת לא חסרה להם, אבל הם חסרים לך.

היית מעריכה יותר את עצמך, לו היית מסתובבת בחוגים האלה. אולי גם היתה יוצאת מכך טובה כל שהיא. לא מזיק להסתובב סביב סיר עם שומן! אינני אומר שתבקרי בבתים יום ולילה. אני מבין, שאין לך די פנאי לצאת, אבל במוצאי שבת פעם עם ילד זה ופעם עם אחר, פעם למכר זה ופעם לאחר. צריך להיכנס מדי פעם לבלות, וגם לא יזיק אם תדברי על מצבך. את לא צריכה לחפש כבוד ולא להצטער על כך שלא מחשיבים אותך בין הגברות החשובות. לא כולן יכולות להיות כאלו.

אם את דוקא רוצה להיות גברת כזו, צריך שיהיה לך מאות אלפי רובל, ואז גם ידאגו להביא לך משרתות. אבל כל זמן שאין לך את הסכום הזה, את לא צריכה להתרעם על יחסם אליך. את צריכה את עזרתם ולהבטיח להם שתחזירי מה שלקחת מהם, ואז אולי יעזרו לך יותר. בואי נשחה ונגיע לאיזה שהוא חוף ועוד נזכה לנחת.

בינתיים אני מרוצה שאביגיל נמצאת שוב בגן. אני גם מרוצה מכך ששולמית בילתה יפה ביום הולדתה, ואני מאחל לה חגיגות כאלה עד מאה ועשרים.


לבסוף אני רוצה שוב לבקש שתיכנסי למר לבונטין עם זרובבל, שמא אפשר לקבל שם משרה. הייתי מאוד רוצה להיגאל מחיי הבדידות שלי לפחות בזכותו של בּבּל.

ושוב אני מזכיר לך את התצלום.


השבוע אשלח לך אי"ה כסף, וכיוון שמכתב כזה משתהה יותר, אשלח לך גם גלויה.

ושוב אני מבקש ושוב ושוב שתתחזקי, תתעודדי ותהיי בריאה, ואני מקוה לראות אותך בקרוב ולחיות איתך ביחד.

ממני ברוך בן ציון


ר“ח מנחם אב שנת עת”ר

פערעלע!

את מכתבך מה־28.7 קיבלתי. בימים אלה נוסעים רק בודדים מדווינסק לארץ ישראל. גם דווידזון מתכוון לנסוע ואני מקווה לשלוח אתו או עם נוסעים אחרים כמה ספרים.

אותך אוכלים החיים הבודדים, וגם אני איני מרוצה מחיי הנייר, ולכן אני מתכוון לשלוח לאט לאט את הדברים, ואחר כך גם אני אבוא לתמיד – כך אני מקווה. במשך הזמן אני אתישב עימכם ויותר לא אהיה נע ונד.

אבל יש חיסרון קטן, שאינך משלימה עם הרעיון להישאר שם, והמחשבות שלך נושאות אותך אל רוסיה המאושרת. לכן אינך רוצה להשקיע כל מאמץ כדי להישאר בארץ.

כשאני מבקש ממך להשתדל ולהיכנס לאדון לבונטין ולאו דוקא כדי להפיק ממנו טובות, שכן זה בית ישר ונעים, ואפשר לנהל שם יחסי ידידות, את עונה לי, שאת לא תלכי לשם, כי אני לא כתבתי לו על כך. קודם כל, כן כתבתי לו, ושנית גם אם לא כתבתי – מה יש לך לפחד להיכנס ולהתידד עם המשפחה?

מדוע את מדוכאת עד כדי כך שאת מפחדת לדבר עם בני אדם? את הולכת לבקש ממנו נדבה? מדוע יש לראות השפלה בלהיכנס לביתם ולהכיר את אשתו ואת משפחתו ולנהל הכרות טובה והגונה, וכך גם להרים את מצב הרוח שלך?

את לא חושבת שמן הראוי שתעשי זאת? את אומרת שאלה חלומות באספמיה,

אבל הרי נסיעתנו לארץ וכל ההתרחשויות שלאחר מכן גם הם היו עניין של מזל ולא של הגיון! ההגיון לא תמיד תופס, ואיש אינו יודע איזה מזל מחכה לנו בארץ ישראל….


בתמונה דלת משרדי בנק אנגלו פלשתינא ביפו –

מנהל בנק אנגלו פלשתינא היה לבונטין, ידידו של ברוך בן ציון, ובבנק זה קיווה לקבל עבודה.


א0044.jpg

על שלט הזיכרון בראש הדלת כתוב:

“בבית זה נפתח בכ' באב ה’תרס”ג – (יולי 1903) המשרד הראשי של חברת אנגלו־פלשתינא בע“מ, חברת בת של אוצר התיישבות היהודים מיסודו של ד”ר תאודור הרצל".


המשך המכתב:


עכשיו תקופת החופשה לילדים, ואת יכולה באחד ממוצאי השבת או באמצע השבוע להכנס אליהם. יוסף ורחל ישגיחו על אביגל וזרובבל ואת ושולמית תלכו אליהם. את תראי, שכבר מקבלת הפנים הראשונה שיעשו לך, אי הנעימות שלך וההתביישות שלך יעלמו, שכן הוא מאוד ידידותי והגון.

את תציגי את עצמך ותאמרי לו, שאני ביקשתי ממך להיכנס אליו ולהתעניין בקשר למשרה ותוך כדי השיחה ספרי לו על מצבך. אם לא תפגשי אותו בבית, הכירי בינתיים את אשתו וגם לה תספרי על עצמך. מה שיצא מזה, לא ניתן לדעת מראש.

אני מבחינתי אכתוב לו לאחר תשעה באב מכתב.

קלמנזון נוסע לפני ראש השנה לווילנא, וביקשתי ממנו לדבר עם גולדברג, שגם הוא יכתוב משהו ללבונטין בקשר אלי. אני גם אדאג שאנשים חשובים נוספים יכתבו אליו בקשר אלי, ומכל הפרוטקציות האלה יכול לצאת משהו.


את רק רוצה להיגאל מחיי נייר אלה, אז חשבי על יפו כמקום המגורים. מחיי הנייר גם אני הייתי רוצה להיגאל.

היום מלאה שנה מאז שהיגעת לארץ ישראל, ומה שעבר עלינו בשנה זו, שהקב"ה יתחשב לגבי השנה הבאה, ושיהיה לנו נחת מהצער שלנו. את יסורי ארץ ישראל כבר סבלנו, כעת הגיע זמן ההנאה, ולקראת השנה הבאה נקוה, שכל הרע מאחורינו.

אבל צר לי מאוד, אני דואג למצב החולשה שלך, לבדידותך ולחוסר רצונך לקשור קשרים חברתיים, וכן לכך שהילדים אינם שומעים בקולך.

שה' יעזור לגאול אותנו, כדי שנהיה ביחד.

אני מודה לך שאת מעדכנת אותי לגבי החדשות שמתרחשות ביפו. אשר לקורה אצלי – אבא נמצא עכשיו אצלי, הוא הגיע לניתוח עינים, שיהיה ביום רביעי אצל ד"ר נאשבסקי.


חם כל כך אצלנו, שנהר הדווינא התיבש ואנחנו מזיעים בלא תשלום. חדשות שמחות אין.

תהיי בריאה, חזקה, שמחה, מאושרת ושבעת רצון וחכי לי.

ממני ברוך בן ציון

מסרי דרישת שלום לבבית למשפחת בלומברג, טרטקובסקי, זקס, שור וכל מכרינו.

אותו אחד


בסוף המכתב הזה לפערל מוסיף האב, כדרכו, גם מכתב לילדים. הפעם מבקש ברוך בן ציון מילדיו כי ישתפו פעולה עם אמם ויאפשרו לה לצאת להתאוורר מהבית בסוף השבוע. וכך הוא כותב להם:


א0045.jpg

“ילדי היקרים והחביבים יוסף ורחל! ראשית אוכיחכם על פניכם מדוע שכחתם אותי ואינכם דורשים בשלומי ואינכם מודיעים לי מאומה מכל הנעשה אצלכם ושנית בקשה קטנה יש לי לכם שהנני מקוה שתמלאה והיא: כל ימות השבוע אמא יושבת בית באין לה עת לצאת לטיל מעט, כי טרודה היא בעבודת הבית, אולם גם ביום השבת, יום מנוחתנו ג”כ איננה יכולה לצאת בהיות שמשרתת אין לה ואין לה על מי להשאיר את הבית, לזאת בקשתיכם שאתם הילדים הגדולים תקבלו עליכם חליפות איש איש בשבתו לשמר את הילדים ואת הבית ולתת לאמא את היכולת לצאת, אקוה שתקבלו עליכם את הדבר הזה כי נחוץ מאד לאמא לבריאותה, כי עודנה חלשה היא,

בעד זה אוהב אתכם

אביכם


א2000 חתימה בלבן.png

ואת שולמית מדוע אינך כותבת איך בלית את החג ביום הולדתך אני כבר שלחתי ברכתי לך ועתה הנני שונה עליה עוד"


ללא תאריך

בן ציון היקר ביותר,

קיבלתי את מכתבך מר"ח מנחם אב. אתה כותב לי, שתשלח את הספרים ואחר כך אתה תבוא גם כן. אינני מבינה אותך. כל העניין הוא הספרים? כשאתה שולח אותם, גם אתה יכול לבוא? הספרים מונחים בשלוה בבית, ולך אין כאן עסקים או משרות.


הייתי כבר אצל לבונטין. היתה שם אמו, והפגישה היתה טובה. היא אישה מבוגרת אבל חכמה. לו היית רואה את אביו – איש יפה מאוד. האם אמרה לי: שמעי בקולי וסעי הביתה.


אתה כותב, שתבוא לכאן – לשם מה? מדוע? תבוא לעזור לעיר יפו? אנשים כאן רעבים, כי אי אפשר להרוויח משהו כאן, אז הם רעבים.

היית צריך לראות, קניתי עבור 5 קופיקות 9 תפוחי אדמה קטנים. מה כבר אפשר לאכול מזה?

כל כך יקר כאן. אנשים בורחים מכאן.

אשתו של דווידזון מתכוננת גם היא לנסוע. תאמר לה בשמי, שאין לה שום סיבה להיות כאן. הוא עצמו לא נסע. כשהיא היתה כאן היא השתכרה עבור לחם, אבל כשהיא נסעה, לא היה לו כסף אפילו ללחם, אז הוא ברח כל עוד נפשו בו.

אני חייבת לומר לך, את הספרים אל נא תשלח.


אתה חושב, שאני לא הייתי רוצה שתבוא לכאן? שה' יאחד אותנו? אבל כשאני רואה מה נעשה פה, כיצד אנשים סובלים כאן, כיצד הם עוזבים, כשאני רואה, מה נעשה פה, איך אנשים מתענים, אני נרעדת.

אי אפשר לסמוך על ניסים, אפילו כאן בארץ הקדושה. לזה שאין אמצעים, רע ומר לו. אצלנו, כשאין לאדם, הוא לוקח בשביל 5 קופיקות סיר מלא תפוחי אדמה ודג מלוח אחד, ואז הוא כבר שבע. כאן הכל שונה. אתה רוצה לבוא הנה כדי להתענות? הבה נראה מה יעשה הטבע – נראה במשך הזמן מה יזמן לנו הקב"ה.

אתה כותב שהגענו עד הלום לא באמצעות שכלנו אלא תודות למזלנו. אני באמת לא יודעת היכן כאן השכל. אני לא רואה במצב, שאתה גרמת לו, חכמה גדולה. נראה איך ינהל אלוקים את העניינים הלאה – האם נמשיך לחיות חיי נייר…

לא הייתי רוצה לחיות כאן כל הזמן, שכן קשה לי מאוד להיות לבד עם הילדים. כשאתה כתבת שהילדים ישמעו בקולי, הם קראו את דבריך וצחקו להם. הם עושים שוב מה שהם רוצים, בעיקר כשהם רואים שאני חלשה מאוד ולא מסוגלת להתנגד ולעמוד על שלי.

נו, אז מה שאתה עוללת באמת מראה על שכל טוב!

אתה כותב, שאני נמשכת אל רוסיה המאושרת. לולא היית אתה שם, לא הייתי נמשכת כלל, אבל כשאתה שם, האם זה פלא שאני נמשכת אליך?

אתה בודאי תאמר, השתדלי עבורי כדי שאני אוכל לבוא אליכם. מה בדיוק אני צריכה לעשות? עם מי שאני מדברת בקשר למשרה כלשהי עבורך, צוחקים לי. כל אחד אומר, אם יש לך שם לחם, אל תזרוק אותו ותבוא הנה, שכן לא תוכל להחזיר לעצמך את אשר השלכת.

אז במה אני צריכה להתאמץ? מה אני צריכה לעשות? אני מתארת לעצמי את חייך הטובים שם, ואת חיי הקשים כאן.


אביגיל בכתה במשך 3 לילות, והיא לא עצמה אפילו עין מרוב כאבים בעינים. גם יוסף סבל כמעט שבועיים מכאבי עיניים, אבל כיוון שהוא גדול יותר, הוא עצמו עזר להחלמתו ואיפשר לי למרוח משחה על העינים ולשים טיפות. אביגיל לא הרשתה לעשות שום דבר – היא ילדה רעה מאוד.

אתה יכול לתאר לעצמך, כמה טוב היה לי! בודאי היית עונה לי: ומה אני הייתי יכול לעזור לך?

גם כשכולם בריאים, אני לבד, ואין מה לקנא בי.

האבא היה אצלך, אז הוא מסכן גם כן התלונן. ספר לי, מה שלום העיניים שלו, ומה קרה לעינים בבת אחת? ומאתל גם לא היתה לך הנאה – היא הרי באה לרופא.


הניתוח של אביך לא הוסיף לך בטח בריאות, ובטח גם לא כסף. הדבר משפיע גם עלי. אני לוויתי כבר 2 נפוליון.

אני רואה את כל עמלך נעלם. אני נעשית בעלת חוב, וממך לוקחים שם את כל הכסף – אתה עצמך נותן אותו, ואני סובלת כאן. אם היינו ביחד, היה זה יותר חסכוני עבורנו, והיינו יכולים לחסוך בבנק כמה רובלים.

איזה מין תכלית תצא מאיתנו – לא רק שכספנו נעלם עד הקופיקה האחרונה, אנו נעשים גם בעלי חוב.


אני חייבת לומר לך שלא יאה שאתה מוריד מהמשכורת שלי ואתה משאיר אותי סובלת. זה מאוד כואב לי, אתה לא צריך לגרום לי עגמת נפש בעניין זה. הרי אתה יודע שאני בעלת חוב.

גם אם אקבל החודש קצת כסף, דע לך, שלא קיבלתי את המשכורת המובטחת. הייתי לפחות רוצה לדעת, אם אני מתענה כאן ואתה לפחות שם את הכסף שאתה לא נותן לי בבנק. במקרה כזה לא היה ליבי כואב, אבל אם אינך שם את הכסף בבנק אלא מבזבז אותו, וממני אתה מונע את המגיע לי – אז אני חייבת לומר לך, שהרבה בריאות לא מתווספת לי מכך.


אם היית רואה אותי, היה מסתבר לך שלא נשאר עלי כלל בשר ואני נשארתי רק עור ועצמות. שהקב"ה לפחות יחזק את העצמות שלי ושייטיב את מזלי בכל.

שמחתי שקיבלתי בחורה הגונה (כעזרה בבית). היא היתה 3 שבועות אבל היא קיבלה חום, אז היא נסעה להחליף את האוויר.

צר לי מאוד מכל דבר. כאן החיים קשים מאוד. בקושי מסתובבים בלי כוחות.

הילדים דורשים בשלומך. שתהיה בריא. יוסף הולך ללמוד אצל מורה גמרא. תודה לאל העיניים הבריאו אצלו, וגם אצל אביגיל המצב טוב יותר.

פערל


דווינסק, י“א מנחם אב עת”ר

פערעלע!

בעונג מיוחד קיבלתי את מכתבך מכ"ה בתמוז. היום מלאו בדיוק שבועיים מאז שלא קיבלתי ממך מכתב. לבי כמעט גוע וכוחותי אזלו, אף שאני יודע, שמכתב יכול להתעכב. כל כך שמחתי לקבל את המכתב, שנישקתי אותו, כשהתכוונתי אליך בעצם. תודה לאל שאתם בריאים ואני מקוה שהוא יעזור לי להיות עמכם.

על רוסיה אין מה לדבר – יש כאן רבים המחפשים לפגוע בנו היהודים. גם במקומות שם מותר ליהודים לגור, לא מניחים להם. אני מאושר שהצלחתי להביא אתכם לארץ – זו היתה זכות אבות. עכשיו אני רק מבקש מהקב"ה שיגאל אותי מלהיות נע ונד, ויעזור לי למצוא פרנסה ולהיות עם האהובים והיקרים לי, ואני חי עם תקווה זו.


היום אשלח גם מכתב לאדון לבונטין ולך אומר, שאני מבין שאת לא יכולה להרחיב את חוג מכריך, אבל חשוב שתשמרי על קשר עם משפחת לבונטין, זה יכול להוביל למטרה מסוימת.


הפעם לא אתייחס למה שאת כתבת במכתב, כי אני מתכוון לשלוח לך 75 רובל ולכן איני יכול לכתוב באריכות, אבל אני לא יכול להתאפק ומוכרח להביע את שמחתי שהילדים היו בראשון לציון בחג הבציר.

רחלי כותבת לי: “האמן לי אבא, שברוסיה לא ידענו ימים טובים כאלה. אפילו לא סיפרו לנו עליהם”.

האם אפשר להעריך הנאה שכזו? שמחה שכזו? אי אפשר לשקול זאת בזהב.

לולא נסעו לשם היה זה חטא גדול – כי היכן ברוסיה היתה להם האפשרות לחוות הנאות כאלה? כיום מגבילים יותר ויותר ברוסיה את השתתפותם של סטודנטים יהודים במסגרות שונות.

האם לא שווים כל היסורים שלנו עבור טיול אחד כזה? צריך לשם כך כסף? אז הקב"ה יעזור לנו – הוא תמיד עזר לנו.

תתחדשי על נעלי הבית! לא כתבת לי שתפרת לעצמך שמלה. הרי רצית לעשות שמלת פרינצס!

החשבונות שלך אינם מבהילים אותי וכשאצטרך לשלוח לך, אשלח. השתמשי ב־75 הרובל בבריאות, ובחודש הבא אשלח לך עבור החגים. מה נשמע עם הדירה? מתי צריך לשלם שכר דירה? תודיעי לי ואני אכין את הכסף.

סליחה שהפעם איני כותב הרבה. רציתי לכתוב על העניין עם גב' שוראמולסקי ועל דוידזון ועל החדשות בדווינסק ועל הכל.


בינתיים אומר לך שאני בריא. תהיי בריאה ביחד עם הילדים. מסרי לכולם דרישת שלום ונשקי אותם.


ממני, שלך

ברוך בן ציון


א0047.jpg

בית העם בראשון לציון בשנת 1910 מקום בו בקרו רחל ויוסף בטיול חג הבציר עליו הם מספרים במכתב לאביהם.


הנה מכתבי רחל ויוסף על הבציר:


א0048.jpg

רחל הנרגשת כותבת במכתבה:

“אבי היקר, בשבוע העבר ביום ג לכ”ט בתמוז עשינו חגיגת הבציר לראשון לציון. ביום הזה מתחילים כל דבר לצמוח ביחוד ענבים ושקדים. ונבוא ב–10 בערב לראשון לציון ושם יש מקום מיוחד לכל הבאים והבית הזה נקרא בית עם.

כאשר באנו אל בית עם נחנו מעט ואחר כך נתנו לנו תה ומקום ללון. בבוקר בנו (באנו) אל בית עם נתנו לנו ארוחת הבוקר הסתדרנו והלכנו אל הכרמים ונלך ונכל (ונאכל) ענבים ושקדים לרב. אחר כך באנו אל היקב ויראו לנו איך עושים יין ואחר כך נתנו לנו יין לרב. ונצא אחר כך אל החצר ונעשה רונדה, ואחרי הרונדה הלכנו אל בית עם ויתנו לנו ארוחת הצהריים ויתנו לנו גם יין ענבים. ואחר האוכל הלכנו אל בית כנסת ראשון ואחר כך נסנו (נסענו) הביתה. ונבוא ב–12 בערב אל יפו. האמן לי אבי שברוסיה לא היו חגיגות כאלו ואפילו לא סיפרו על חג הבציר…". היא מסיימת את מכתבה במילים: “אני בריאה ומתרחצת כל יום”.


ליוסף החגיגה מושלמת שכן הוא רכב על סוס עד לראשון:

“והנה אנחנו רואים את אדון ג’בר נוסע על סוסו אשר לומד אותנו ערבית, ואני לא יודע כל כך לדבר ערבית ואומר אליו: אנא בידי ארכב (אני חפץ לרכב) ומראה על הסוס ויתן לי אות ואשב אל הסוס וארכב עד ראשון לציון”.


מכתב של פערל שחסרה לו ההתחלה ומקומו כאן לפי ההקשר:

… לו היתה אמי חיה, הייתי לוקחת את הילדים המעונים שלי ועם מעט הכוחות שנותרו לי הייתי נוסעת אליה, אבל לצערי אין לי לאן לנסוע.

איני מצליחה להשיג מישהו שיעזור לי, אף שאני מוכנה לתת כבר נאפוליון. הייתי רוצה להרגיע קצת את העצמות הסובלות שלי.

אישה אחת כבר הסכימה לבוא אבל בלא לכבס. באמת? מה היא חשבה לה? הכביסה עולה כאן הרבה מאוד, אפילו כביסה של דברי ילדים. ומה אני יכולה לעשות? אין לי כסף עכשיו לכך.

קורה לי בדיוק מה שהדודה שלי אמרה. היא הזהירה אותי: “אל תסעי, את נמצאת כאן, וכאן נמצא הכסף”. נכון אמרה, כי עכשיו אין לי כסף ואני כבר בעלת חוב….


אתה אומר, שבודאי יש נשים עוזרות. כנראה יש, אבל לא אצלי – אין דומה למצב שלי.

אישה אחת עם 3 ילדים וכנראה בעלת אמצעים הביאה איתה מהבית עוזרת. עכשיו היא סיפרה לי, שמישהו סחב ממנה את העוזרת והבטיח לה משכורת גדולה יותר. היא כתבה לבעלה והנה הוא שלח לה אחרת, והיא בדרך.


תאר לעצמך, צריך להגיש לכל הילדים ואת בּבּל צריך לשאת על הידיים. אני אומרת לך, אפילו כאן ביפו מי שרואה אותי עם הילדים תופס את ראשו. אין הם יכולים להפסיק ולהתפלא, איך מסוגל בעל לעשות דבר כזה לאשתו. איך נותנים ל 6 נפשות לחיות בצורה כזו?

ביקשת שאכתוב לך מה קורה איתנו יום יום. אני יכולה לומר לך, שאפילו 3 בולים לא היו מספיקים לכל מה שיש לי לספר לך. הייתי צריכה לשבת יום ולילה כדי לכתוב הכל, אבל אין לי זמן לכך ולא סבלנות לספר לך על כל מה שקורה לנו.


מה שכאן נעשה ביפו! אני מוכנה לתת לך את 2 ידיי, אם תצליח להישאר כאן במשך 2 שבועות. היית בורח כל עוד נפשך בך. חבל לי אפילו על הבריאות שתעלה לך, כשתבוא לפסח, וכמובן גם על הכסף שכל זה יעלה. אבל אנשים אמרו לי שעליך לבוא, כי אם לא תראה את הכל במו עיניך, לא תאמין ולא תוציא לך מהראש את ארץ הקודש.

הם אומרים שכבר היו דברים מעולם – עד שהבעל לא הגיע בעצמו, הוא לא האמין.

אבל עכשיו הוא כבר אינו מגיע! הוא כבר ראה שזו עדיין אינה הארץ שלנו רק של הערבים. ורק בגלל האמונה שזו הארץ שלנו, אנשים רבים באים הנה כל שבוע, אבל מהר מאוד הם הופכים להיות אומללים! הם באים עם כסף, ואין כאן מה לעשות עם הכסף. הם מתענים מספר חודשים וחוזרים למקומם.

גם אני נקלעתי לאותו גורל – גם אני כבר סבלתי הכל, והקב"ה יודע אם יהיה לי הכוח לחזור הביתה. כמה הייתי מאושרת, לו הייתי שומעת בקולם של כל הדווינסקאים והייתי חוסכת את התלאות האלה ונשארת בריאה.


אומר לך את האמת, שהייתי מתביישת לנסוע לדווינסק עם המראה שלי, עם מה שנהיה ממני – אלה שייעצו לי לא לנסוע, יעשו לי ברוך הבא. …

אני רואה את הכל בעינים שלי, ואני מבינה מה שהולך כאן. באים מכל העולם אנשים בריאים, מוכשרים, צעירים. בחורים יפים מבתים עשירים, אידיאליסטים גדולים. אחד היה אצלי. נפגשתי איתו על האניה. בבית יש לו הורים עשירים. הוא חי שם טוב מאוד, אבל האידיאליזם הביא אותו לכאן, והוא הלך למושבות ועבד בשביל 2 בישליקים ליום.

הוא לא אכל בכלל בשר רק צלחת אחת של מרק עגבניות. בשבת הוא היה אצלי. הוא כבר נוסע למושבה אחרת. היית צריך לראות איך פניו היפים חשכו, נעשו שחורים! הוא תופס לאט לאט, מה פירוש להיות כאן בארץ אידיאליסט.


אני רוצה לומר לך, שכל מה שאני כותבת הוא רק טיפה מהים ואינני מסוגלת לכתוב הכל. קשה לי. אין לי זמן. כתיבת המכתב דורשת ממני כוחות רבים, שכן כל הזמן הילדים מצפים ממני שאעמוד לרשותם – זה צועק: אני רוצה לאכול, וזה רוצה משהו אחר.


אני מוכרחה לומר לך, שאינני יודעת מה יהיה בסופם של הילדים שלך!

מה שעשית ממני, אני כבר יודעת, ואני גם יודעת, מה אני סובלת מהם! הדבר גורם לי כאבי לב רבים. אני פשוט לא מסוגלת לתאר לך, מה שאני עוברת כאן איתם!

לא. לא. לא כדאי היה לזרוק את החיים שלי!!


אני יכולה לומר לך, שאם אמשיך להיות כאן עם הילדים בלעדיך, לא יהיו לי חיים, ולעולם תרמה אותי, והזמן בורח, ועוברות השנים, ופתאום אתה מסתכל סביבך ויש לך כבר נערה לחתן, ופה אין לך עם מי. אין כאן אפילו אנשים ריקנים ובטלנים.

אני מבינה שלא נאה לך בפני העיר שאחזור, כי הרי כל העיר צעקה לא לשלוח אותי! והרבנים אמרו – לא! ואתה לא שאלת אף אחד.

אני מבינה שבמשך כל הזמן הזה לא נוספה לך בריאות. הבריאות שלי נהרסה, אולם לו הייתי חוזרת לדווינסק, הייתי במשך שנה אחת מתאוששת, ובודאי היה זה טוב מאוד עבורי. אינני יודעת אם כדאי שהתכשיט היפה שלי יוסף ישאב ממני את שארית כוחותי. ורחל גם כן לא יותר טובה. בקיצור, אני הגעתי למסקנה שלא כדאי לי להשאיר כאן את חיי.

שים לב ל־5 העצים שלך! על אף מה שאתה אומר, לא יוכל לצאת מהם יותר מ־5 איכרים. לא כלום יותר.

כאן קשה מאוד לגדל ילדים, אבל אומר, כפי שאתה אומר, שאהיה סבלנית עד פסח, וזה יעלה עוד בריאות וכסף. אבל הדבר כדאי, כיוון שלימוד עולה כסף.

אמרתי לך: “הצילו (גיוואלד)! כל העיר צועקת! אולי כל הרעיון הוא עקום!”

מסתבר שכל העניין באמת עקום! כל העולם אינו גולם! תראה לבד, כמה בריאות עולה לך כל מכתב ועוד יותר, כשאתה אינך מקבל אותו בזמן. אני מתארת לעצמי איך אתה נראה מסכן (נעבעך). אני שוב אומרת לך, כל העניין אינו כדאי. אני רואה את זה בבהירות רבה.


אני יכולה לומר לך שאתה באמת צודק שאתה אומר לי לקחת בחשבון איזו מין טיפשה גדולה אני. די היה לי בטיפשותי, כשהסכמתי איתך ושמעתי לך ונסעתי, ועוד יותר גדולה טיפשותי, שאני מחכה כל כך הרבה זמן, עד שכיליתי את בריאותי ולא נשארו לי כוחות לנסוע….

אבל שיעבור הזמן עד שאתה תגיע. ואני יודעת היטב, שכשאתה תבוא ותראה מה נעשה כאן, אז אתה בעצמך תיקח אותי מכאן. לכן הצורך לחכות עוד מחצית השנה כבר אינו גורם לי כעס, גם לא העובדה שהילדים אינם לומדים כאן כלום. אצלנו, היכן שילמדו, הם ילמדו יותר. גם כשאכתוב לך על המצב הבלתי אפשרי הזה, לא אתרגז עוד.


תאמין לי, אם הייתי רואה שטוב כאן לילדים שלי, לא היה איכפת לי. כבר התרגלתי קצת לחיים כאן ולחום, אבל אני אומרת לך שוב, שלא טוב כאן לגדל ילדים, אז מה התכלית של חיינו כאן?

לגבי דבריך, שהיהודים סובלים מאנשי המשטרה, אני מוכרחה לומר לך שלו היתה כאן משטרה יהודית, היינו סובלים ממנה יותר.

אני אתן לך דוגמה. יש כאן דוור יהודי, שכולם משלמים לו עשיריה על כל מכתב שהוא מביא. אבל לפעמים הוא מביא מכתבים ואנשים מזהים שיש לו מכתב המופנה אליהם וכשהם שואלים אותו אם יש עבורם מכתב, הוא אומר: בואו אלי הביתה והביאו 2 עשיריות, או אז תקבלו 2 מכתבים, ולך תחפש אותו!

ביום שישי הייתי צריכה לבוא אליו, להביא לו כסף ולקבל את המכתב. נו, האם זאת לא גלות? והמכתב היה מונח אצלו אולי כבר מיום שני, כיוון שהאניה מגיעה ביום שני.

אני מספרת לך רק על טיפה מהים ממה שמתרחש כאן. מה שנעשה פה הוא גלות. מי שצריכים אותו כאן מבין היהודים, גורם לאנשים סבל יותר ממה שעושה זאת הנוצרי.

כששומעים את המילה ארץ ישראל, חושבים שכאן הכל קדוש, אבל לצערי אנשים טועים מאוד. אצלנו אנשים הם הרבה יותר דתיים.

הבחורה ששלחת אלי עם הריבה ועם החומשים, רצתה לברוח ברגע שהיא באה, אבל לא היה לה כסף, וכך נשארה.

אני רואה שהקב"ה שמע לדמעותיי והוא בעצמו לא יכול היה לסבול את ענותי ושלח לי עזרה. אנשים רצו לקחת אותה לתפור, אז אני דיברתי איתה ואמרתי לה שתשב אצלי ותתפור. לי יש הרבה מאוד לתפור. אז היא יושבת אצלי ותופרת וגם עוזרת לי בבית.

הרבה יותר קל לי ולילדים, שיהיו בריאים. צריך לטפל בצרכים שלהם כל הזמן. פה צריך לתפור שמיכה חמה. אומרים כאן שבחורף בלילה כל כך קר שאפשר לקפוא, ולכן מוכרחים להתכסות בשמיכה חמה.

היא רוצה 6 רובל לחודש, ותמורת זאת היא גם תכבס את כביסת הילדים. ברור שזה יקל עלי. לולא זאת הייתי כבר נופלת חסרת כוחות. תודה לאל בשביל זה. אינני יודעת איך עוד להודות לו.

כאן אין את מי לשכור. כולם גנבים.

היא אומרת שהיא רוצה להרוויח קצת כסף כדי לחזור. היא אומרת שישר אחרי פסח היא תיסע חזרה הביתה יחד איתך.

אני לא דואגת מה יהיה איתי אז, אני מאושרת שהיא עכשיו אצלי. אני רואה שהאל אינו זונח אותי. מה הייתי עושה לבד? הייתי, לא עלינו, כל כך חולה, תודה לאל קצת התאוששתי. אני מקווה שיותר מאוחר, הוא גם כן ידאג לי.


הייתי מבקשת ממך לשלוח לי, אם יהיה לך עם מי, 10 פונט שומן אווזים עם חתיכות השומן. חתיכות השומן מייבשות, ולכן החמיצה יכולה להחזיק מעמד. אני גם מבקשת ממך לשלוח לי עטים בקופסא. כאן זה יקר מאוד ו־2 עטים עולים חמישיה. רציתי לקחת קופסא, וזה עלה 80 קופיקות.

לא תאמין לי מה נעשה כאן. כשתהיה כאן בפסח תראה כבר. השבוע נסעו מכאן 45 גברים לרוסיה. כל שבוע נוסעים יותר ויותר.


אתה כתבת לי שאשאר פה ואסבול, וגם הוא (לא ברור מי) כתב לי שבארץ ישראל הבחורות יפות. יפה מצידו לומר זאת כשהוא חי באודסה היפה והמלאת חיים.

אומרים שהוא חי כמו אל באודסה ואיש לא אומר כך על אנשים שחיים כאן. ומדוע? כי לה' היו כל הזמן צרות מהיהודים בארץ שלא היו דתיים ולא שמעו בקולו.

מדוע בית המקדש חרב? כי הם עשו צלם בהיכל. וגם היום היושבים כאן גרועים מאשר היהודים ברוסיה.

אלה שאינם דתיים ברוסיה מכאיבים מאוד לקב“ה אבל עם זאת הם הרי בגלות וסובלים מהנוצרים. כאשר הם כאן, בארץ הקודש, הם צריכים להיות אדוקים יותר, והקב”ה חייב לנהוג בהם כמו שהורים נוהגים בבניהם, ואם הילדים אינם שומעים בקול הוריהם, יש להכות אותם.

אינני יודעת אם אני אענה על מכתבו (כנראה של זה שיושב באודסה), שכן זו תהיה ברכה לבטלה. לך הרי אני מוכרחה לכתוב! למשל, שהילדים כבר הולכים ללמוד ביום ראשון זה בגימנסיה. הלבשתי אותם והייתי איתם כמה פעמים בבחינות. שילמתי בינתיים 20 פרנק. צריך יהיה לשלם עוד.

אני צריכה לקנות עבורם מספר ספרים וזה יעלה 3 רובל. עם הוצאות כאלה אני בהחלט יכולה להרשות לעצמי ללכת לתאטרון! הרי אתה אומר שאני צריכה לבלות קצת.

לפני שאני מסובבת את הראש אני שוב מודאגת וחסרת כסף. גם לך יש דאגה – אתה צריך לשלוח כסף, אבל אני צריכה לשלוח ילדים לגימנסיה עם אוכל כלשהו.

כבר שאלתי כמה מהאימהות מה הן נותנות לילדים כצידה. אלה שכבר גמרו ללמוד ענו לי, עם חלה וזית.

אצלנו אכלו את הזית כזלילה, וכאן אוכלים את זה עם לחם במקום עם חמאה. חלבה אוכלים כאן כזלילה.

אם הילדים שלנו לא יקבלו אוכל ויסבלו מרעב, מה יצא מהם? לא יהיה להם כוח לעשות את השיעורים. בקיצור, טוב לי מכל הצדדים. כל היום אני שומעת צעקות “לאכול”! ואין מה לתת. ילדים אחרים אוכלים זיתים שחורים, אבל את זה הרי הם לא יאכלו.

ציפע מושה הגיעה כבר כנראה לדווינסק. אתה בטח לא תהיה מרוצה מדרישת השלום שהיא מביאה אליך. לו הייתי מרגישה יותר טוב, הייתי שולחת לך לפחות קופסה עם תאנים בשביל טייבה הגרושה. כתוב לי על כך. ביקשתי ממנה לקחת בקבוק יין ולהביא לך. ואמרתי לה שאני אשלם עבורו 65 קאפיקות. אנא כתוב לי אם היא אמנם הביאה לך או אולי שכחה.

האישה שמסרה לך דרישת שלום ואמרה שאני בוכיה לא הגזימה – אני אז הייתי אחרי מחלה קשה והייתי מוכרחה לשחרר את המועקות שרבצו לי על הלב.


גם אביגיל וגם זרובבל מאוד מתגעגעים אליך ומדברים עליך כל היום. בּבּל יכול היה להיות ילד חמד אבל הוא נבול. כולם נבולים ורזים מאוד. לא תראה כאן ילד מטופח כמו ברוסיה, כולם נראים כבויים. קשה מאוד לראות בפני הילדים את הצער שלהם. הגדולים גם כן ירוקים וצהובים. אם רואים ילד עם לחיים אדומות, מבינים שהוא הגיע לא מזמן מחו"ל.


על המכתבים שאתה כותב לי כתוב את הכתובת יפו, פ. ווייסמאן. ואז יעבירו לי את המכתב. כשאתה שולח כסף, אל תכתוב על כך בצדדים, כי קורעים את המכתבים ומרוקנים אותם. נוסף לכך גם קוראים את הכתוב מחוץ למכתב, ואחר כך יש להם על מה לדבר.

פערל


דווינסק, ט“ו באב שנת עת”ר 7.8.1910

פערעלע!

אני רוצה לחזור למכתבך מכ"ה בתמוז, והנה נזכרתי בדבריך במכתב מב' באב וכל רעיונותי התבלבלו, ואינני יודע היכן להתחיל.

בבת אחת שוב את מתחרטת על השידוך, ושוב צף לו השיר הישן בתוספת חידושים.

מילא, אני מבין היטב שמסכנה, קשה לך מאוד. את עובדת קשה מאוד ומרגישה בודדת, ופעמים רבות, כנראה, אין לך גם עם מי להחליף מילה. אבל אינני בטוח שזו אשמתה של הארץ הקדושה.

אני מאוד כואב שאינך חשה ששורש הבעיה הוא שאינני נמצא אתכם, ושלו הייתי עמכם הכל היה נראה אחרת. אינני יודע איך, אבל אני בטוח שאז היה לילדים מה לאכול, כבר הייתי מוצא דרך לדאוג שיהיה תמיד משהו לאכול, וכן שהאוכל לא יעלה הרבה במצב הרעב ששורר בארץ.


אני חושב שגם עם עזרה בעבודת הבית לא היה משנה דבר. בואי ננתח את המצב:

רצית לתת לבחורה שתהיה בבית 20 פרנק יחד עם אוכל, ובחורה שלא תגור בבית 30 פרנק. הרי המטרה היתה שלך יהיה יותר קל. אולם לדאבוננו אין לך עזרה ומדוע לא תקחי לך למשל בחורה שתגהץ לך?

הסיבה לכל הקשיים היא העובדה שאני נע ונד והעזרה היחידה תהיה לחיות ביחד.

את כותבת שעבור 10 נפוליון לא תתני לי לעזוב את רוסיה, כי אי אפשר לחיות מ־10 נפוליון, ולכן עלי לקפוא ברוסיה.

אבל מה הטעם להתווכח! הרי כל זה בגדר חלום. אם הדבר היה מתממש, אז היינו כבר מחליטים. אבל עשי מה שאת מבינה, ואני אקבל את החלטתך.

שלמה המלך אומר, שחכמתה של האישה בונה את הבית, אז לפי חכמתך כך יבנה הבית.


מה הטעם להסתכל על ההגירה הגדולה מהארץ? אני מאמין שלו היו המהגרים מרוויחים 10 נפוליון לחודש, לא היו עוזבים את הארץ.

אנשים עוזבים מרוסיה לארץ ישראל גם ללא בטחונות. למי שרע – זה עוזב. אבל אני בכל זאת לא רוצה להגיע אליכם בלי בסיס כלשהו.

לא נראה לי שדבריי על קבלת עבודה בארץ מעוותים! ושוב – אם היו הצעות מעשיות, כבר היינו חושבים על כך, בינתיים אלה רק דברי הבל.


אשר למכתבי לשיינקין – אני יודע שהגאווה שלך לא היתה נותנת לך לבקש, ואני מקבל זאת, אבל אני רציתי שהדברים יסתדרו באופן דיפלומטי ולכן כתבתי לו מכתב.

את כועסת עליו ואומרת שהוא לא עשה דבר – תמיד את מסתכלת על דברים באופן שלילי וחושדת בכל דבר…

אין לי לצערי לספר דברים משמחים מדווינסק – מסתובבת מחלה קשה בעיר – הדיזנטריה. רבים מתו – ילדים וזקנים. על כך לבד עלינו לשמוח, שהילדים שלנו אינם נמצאים כאן.

יש גם חדשות טובות – לשרה נולד בן. אבא עדיין בדווינסק, ואני מקווה שבשבוע הבא הוא יוכל לנסוע הביתה.

אולי איני צריך לכתוב, ובכל זאת נראה לי שעליך לקחת ליוסף מורה, שיעזור לו לפי תוכנית הלימודים, ויש להתיעץ עם המורים שלו את מי לקחת.

ושוב תהיי בריאה ומרוצה. דרישת שלום לילדים ולמכרים שלנו.

ממני המסור לך

ברוך בן ציון


אני מקבל ממך בדרך כלל באופן קבוע מכתבים, וכשלא קיבלתי במשך 2 שבועות, ואני יודע שאת לא מרגישה טוב, כבר חשבתי כל מיני מחשבות והראש שלי התפוצץ.

אוי! לא טוב לחיות חיי נייר, אבל לפחות שהם יתנהלו בסדר, עד שניפטר מהם.

את ציטרון לא ליוויתי לרכבת. לא ידעתי מתי הוא נוסע. התכוונתי להיכנס אליו ולתת לו משהו עבורך. כשראיתי אותו ברכבת, הוא אמר שהוא נוסע עכשיו. אז ביקשתי ממנו למסור לך דרישת שלום.

אני מחכה למתנה שלך חסר סבלנות.

תהיי בריאה ומאושרת יחד עם שלך

ברוך בן ציון


לאביגיל ולזרובבל מסרי נשיקה מיוחדת. דרישות שלום לבביות לכל מכרינו.

אותו אחד


קנאה

כ"ד מנחם אב שנת חרותנו 19.8.1910

פערעלע!

מכתבך השאיר אותי במצב מיוחד – אני מריח בו קנאה וחשד ועוד יותר גרוע! אני מרגיש מבולבל כלפיך וכלפי הילדים ובקשר לכך אני חייב להתנצל.

לחשוב שאני עושה מעשה עוול כנגד אישה וילדים בזמן כזה, ועוד כשהם כל כך לבד! לסבול בלבול כזה – זה יותר מדי בשביל הכוחות שלי.


עד כמה שאפשר אני אשתדל להסביר לך ולהראות לך, שאת מייחסת לי עוול כזה ללא סיבה. את כותבת לי שאני מבזבז את כספי על אחרים, ולך איני שולח אפילו מה שהובטח, ושאני נותן לך להתנוון בארץ זרה ללא אמצעים ולסבול מחסור.


אני מוכן להגיש לך דין וחשבון, ובבקשה עשי את החשבון לפי סדר הזמנים.

את זוכרת, שנסעתי מיפו בראש חודש אייר והגעתי לאחר שבועיים וחצי לרוסיה. שבועיים וחצי נוספים עברו עד שיכולת לקבל את הסכום הראשון. זאת אומרת, שהיית צריכה להתחיל את החשבון מחודש סיון, ומסיון ועד היום עברו 3 חודשים – סיון תמוז ואב, ועבור חודשים אלה שלחתי לך 3 פעמים כסף. הרי במכתב שהתעכב יש 75 רובל.

אז כפי שאת רואה, לא עשיתי כל עוול בקשר לכסף. מ־125 הרובל הראשונים הורדתי 3.5 רובל עבור דברי הזהב, 80 רובל בחודש סיון, 70 רובל בחודש אייר, וכשנסעתי נשארו בידיך 5 נפוליון, וזה חשבון המשכורת שלך! אני מתבטא במילה זו, כי היא מגיעה לך בגלל ההתחשבנות שלך אתי. אני חושב שלגביי את לא שכירה שצריכה להתמקח, כי אם היית כזו, הרי אני כשוכר משלם לך יותר מידי.

אני חושב שאת חלק מהגוף שלי, חלק גדול מחיי, ועם עצמי איני מתחשבן כלל.

כמה שחסר לך, כך אני נותן לך, אבל כשאת מתחשבנת אתי, אני מראה לך שגם אני יכול להתחשבן איתך! אני עצמי רואה את הדברים אחרת.

כיוון שאת מתלוננת שצר לך וחסר לך, אשלח לך בשבוע הבא יותר. נכון הוא, שאני קצת לחוץ בגלל החתונה של שיינק והישארותו של אבא במשך 5 שבועות אצלי, אבל אני “אסתדר”, כדי שלך לא יחסר דבר.


את לא יכולה לתאר לעצמך בכמה בריאות עלה לי המכתב שלך. לא בלבולי ההבל השפיעו עלי, לא לשון הרע והרכילות הנמוכים שלא הגיעו לי, רק העובדה שלך חסר, שאת סובלת – זה הביא עלי סבל וזה גורם לכאבי הלב שלי.

בקשר לחשדות שלך ובלבולי ההבל והרכילות – איני מתכוון להתייחס אליהם בכלל. זה היה מצחיק אותי לולא היה זה עצוב כל כך, שאינך מאמינה בי ואומרת לי דברים ללא כל בסיס.


עם זאת יש לי לומר כמה דברים בהקשר לדבריך:

כל העניין הוא שקר – אין לי כל עלמות וכל בנות לוויה שהתנהגתי כלפיהן באופן חופשי במזנון של התאטרון. דבר כזה לא קרה מעולם. אפילו אני עם עצמי לא התנהגתי באופן חופשי במזנון של התאטרון – אף פעם בימי חיי! ואני מתפלא עליך, שאת מתייחסת לדברים האלה.

באופן הגיוני צריך לבדוק מי הם אלה “האנשים הישרים שלא ישקרו”?

מה הם רצו להשיג בכך? האם רצו לגרום לך תענוג? לעשות לך טוב על הנשמה? אז היכן היושר שלהם והיכן האנושיות שלהם? איך אפשר לשמוע לאנשים מושחתים כאלה? כיצד אפשר להאמין להם? כך צריך לשאול באופן הגיוני וכך גם להבין, וכפי שתמיד היתה לך התכונה לא להיות קנאית, היצמדי אליה, ואם לא כן – יעלה לך הדבר בריאות רבה.

את תאכלי את עצמך.

תהיי בטוחה שאיני שוכח אתכם ולעולם לא אשכח, והפנטזיה הגדולה שלי, והיא הכמיהה היחידה שלי, היא לשוב ולחיות ביחד, כפי שחיינו.


טוב שלקחת עבור יוסף מלמד, שהוא ילמד ויבין קצת גמרא ושלא יסתובב ללא מעש. שהמורה ילמד אותו גם את הקריאה של פרשת השבוע ושל ההפטרה – הוא כבר ילד גדול, והוא צריך לדעת קצת יידישקייט.

מה קורה בגימנסיה – גם זאת צריך לברר. במכתב שעבר כתבתי לך על כך.

תודי לאדון זקס בשמי על ידידותו. הדודה חיה שרה הביאה לי הזמנה עבורך, ואני שולח אותה לך.


אבא נסע רק אתמול. אני יכול גם לבשר לך, שאצל ביילקה של הדוד נפתלי נערכו תנאים ואצל ליפמן היתה חתונה – באמת עם שרהלה הצהובה. ויותר מזה אין חדש.

שה' יעזור ונקבל מכתבים שמחים וכן דרישת שלום מהילדים. שגם רחל ושולמית לא תתבטלנה, שתקראנה ותכתבנה, ואביגיל עם זרובבל ישחקו ביחד ושכולם יגדלו ללא צער וללא עגמת נפש. שנרווה מהם נחת ושמחה.

נשקי אותם ותהיו כולכם בריאים, רעננים ושמחים.

ממני המסור תמיד

ברוך בן ציון


בשבוע זה אשלח למר שיינקין את החתימות של בעלי המניות. חסרה רק חתימתו של לייב זלקינד – הוא יבוא השבוע לדווינסק. בזמן האחרון היתה לי פגישה עם אדון אזורקובסקי וקרישבסקי בקשר למאמר “החנוך”, ורק אתמול כתבתי למר קרישבסקי.

אני מזכיר לך שוב לתת את האלבום לליבה.

אותו אחד


י"ט אלול שנת חרותנו

כתשובה למכתבך מר"ח אלול – איני יודע מנין להתחיל ובמה לסיים.

דבריך מבולבלים והם תסבוכת (פלאנטר) אחת גדולה, ואינני יודע על מה להתמקד מלכתחילה.

במקום אחד את כותבת, שלעולם לא נוכל לשוחח ביחד ושאין לדבר סוף, ותוך כדי כך את מבקשת ממני עצה. אחר כך את מנחיתה עלי החלטה, שאת תבואי אלי, ואני יכול לעשות מה שארצה, אבל עלי להתנהג כראוי.

אשר למכתביי מט“ו ומי”ח מנחם אב את כותבת, שהעצבים שלך חלשים מכדי שתוכלי לענות על אשר כתבתי במכתבים. אינני משאיר העתק ממכתביי, ולא הזכרת לי לגבי מה את מתייחסת. לכן אינני זוכר מה בדיוק יכול היה להזיק לעצבים שלך.


עצם האשליה שאת בונה לעצמך, שהמזל שלך הוא בדווינסק ולא ביפו – משפיעה על המחשבות שלך וגורמת לך להרגיש ברע.

אינני יודע כמה טוב יכול היה להיות לנו בדווינסק! בחורף שעבר פשטה מחלת הסקרלטינה, בקיץ הכתה החולירע או הדיזנטריה – איני יודע בדיוק איך קוראים למחלה. המוני אנשים מתו כתוצאה ממנה – קטנים כגדולים.

אולי הגורל שנועד לנו הוא דוקא שלא נדע מצרות כאלה, ולכן הוביל אותנו הקב"ה לארץ ישראל. מי יודע?


אני מאמין שאת עדיין זוכרת היטב את הטעם ואת ההנאה ששאבת מדווינסק, כשהגעת אליה. זה לא היה כל כך טוב! ומנין לך לדעת מה מזומן לנו בסופו של דבר בארץ ישראל?

אבל האשליה שמושכת אותך לכיוון האחר, דווקא משפיעה לא טוב על בריאותך ועל כל התהליך של הקיום שלך, בעוד שתקוה ואומץ היו מחזקים אותך, מעודדים ומובילים לטוב.

את אומרת שאני משוגע על שאני נמשך לארץ ישראל. מה אני יכול לעשות, שאני נמצא בארץ מדממת, שבה איני יכול לסבול את כל הרדיפות, הנגישות וההתנפלויות המכוונות על ידי הממשלה כלפי היהודים?! והדבר קורה מדי יום ביומו.

יכול להיות שהדבר לא משפיע על מצבם החומרי של היהודים, אבל אני חש שמה שנעשה לראובן, שמעון, חיים ולברוך נעשה לא רק להם אלא לכל הכלל, שאני מהווה בו חלק. סוף כל סוף הדבר משפיע על כל אחד מאיתנו. אני לא אתפלא בכלל, אם יום אחד בהיר תצא גזרה, שליהודים אסור להיות בעיר זו או אחרת.

חיינו כאן הם ללא כל בסיס, ולכן לא יכול להיות להם קיום. לראות כיצד נוקמים בנו ללא כל רחמנות – כיצד יכול אדם עם לב ועם רגשות לסבול זאת!

הייתי בשמחה מתנתק מעמק הבכא הזה ונוסע לאותו מקום בו הולכים ומתהווים חיים יהודיים חופשיים. אותו מקום, שהוא תקוותנו היחידה בגלות הארוכה והמרה הזאת. רק שם אנו יכולים למצוא את קיומנו, בארץ חופשייה, בארץ מלאת אור ובארץ יהודית. בארץ שכולם שם יהודים ואין להם הגבלות כלשהן. רק במקום הזה נוכל לנהל חיים יהודיים עצמאיים לפי הרוח שלנו.


את אומרת שלו הייתי במשך הקיץ ביפו הייתי בורח. איני מאמין שבגלל הקיץ אנשים עוזבים את הארץ. אפילו בגלל פרנסה אנשים אינם מהגרים, אז על אחת כמה וכמה בגלל החום.

לגביך אין זו אלא שאלה של כסף, וכסף יפתור כל בעיה. אני מודה שכסף צריך גם לבריאות וגם לשלווה ועל כך ה' יעזור.


ועכשיו אני מגיע לבעיה המרכזית של הצעתך, אבל עלי לומר כמה מלים מקדימות: השתדלי שלא להתייחס לדברי כאל דברי בעלך, אלא כאל דבריו של עומד מהצד שיש לו דעות כשלי, המייעץ לך מה לעשות, ועליך להחליט מה לקבל מדבריו.

האמת ניתנה להאמר, כי בגלויה שלי כתבתי לך שעל שאלה זו נדבר לאחר שאני ארגע, וימים רבים עברו כבר ועדיין לא נרגעתי ואיני יכול לתת לך עצה הגיונית.

כמו שאני רואה זאת, אני במקומך הייתי חושב כמובן אחרת, אבל הרי אנו צריכים לדבר על כך, כיוון שאת אינך מתפעלת מארץ ישראל ואדרבא את רוצה יותר ויותר להיות בגלות, והשהות שלך בארץ ישראל היא, כפי שאת מציינת, בגלל רצוני.

את מציגה לי תוכנית כאילו אצלי העיקר הוא לחנך את הילדים וללמד אותם בארץ ישראל, ולכן את מציעה שהם יישארו בארץ ואת תחזרי לדווינסק.

הרי את רואה בעצמך את החיסרון כשהאבא איננו. מה יהיה כשגם האמא לא תהיה עם הילדים?

קחי לדוגמא את יוסף הבכור עם כל בגרותו ועם כל האנושיות שבו, יהא מוכשר ככל שיהא – איך יוכל ליבך להיות שליו בדווינסק בעת שהוא יהיה בארץ לבד? והילדים הקטנים, הכמעט תינוקות, כיצד תוכלי לחיות בשקט כשהם יתגלגלו בודדים? הרי תהיי במרחק רב מהם – האם תוכלי להמשיך לחיות ולעקוב אחריהם רק דרך מכתבים? וכשמכתב יתעכב – כמה בריאות יעלה לך הדבר? האם תמצאי שלווה בדווינסק כשהילדים שלך נמצאים בארץ ישראל? הם הרי ילדים. הם לא יבינו ולא יתחשבו בצרכים שלך אם תחליטי לעזוב אותם ולנסוע לדווינסק. הם הרי אפילו לא כמו הבעל הלא נאמן שלך.

אם נתייחס להצעה להחזיר אותם לדווינסק – הרי בכך אנו מתחייבים בנפשם!

אם נחזירם לדווינסק – הרי הם לא ימצאו את מקומם, הרי את יודעת מה אמר אדון ליבסון: עכשיו נאכלה הדיסה ואין יותר (ביידיש דיסה = קאשע, ומבחינה פונטית נשמעת המילה כ“קשה”, הווה אומר, עכשיו הקושי נאכל ואינו קיים עוד. הערת תרגום.)

לחזור – אי אפשר, צריך ללכת קדימה, ובודאי תשאלי “עד מתי?” היכן רואים את הסוף? צריך להשאיר את התשובה לטבע ולזמן, ואלה יראו לנו את הדרך ויפתרו לנו את כל הבעיות ויביאו לנו תקווה, שלא יהיה לנו קשה מידי.

יש לקבל החלטה מוצקה לקבל את המצב העכשווי…


פמיניזם – מאבק להגדרה עצמית

בחייה בארץ ישראל נדרשת פערל לשנות לחלוטין את התנהגותה ואורח חייה. עתה היא בעצמה מקבלת את החלטות הקיום היום יומיות: היא מנהלת את חשבונות הבית, מטפלת בגופם ובנפשם של הילדים, מתמודדת לבד עם בעיות בריאות בלתי פתורות ובנוסף לכך ממלאת בקשות ומטלות של חברים מדווינסק וגם צריכה לנהל מערכת יחסי ציבור לבעלה המחפש עבודה בארץ.

זוהי פערל חדשה. מתלוננת, זה נכון, מנסה לפקוח את עיני בעלה הרואות רק אור וזוהר בחלום הציוני, רוצה שיקשיבו לה, שיקבלו את דבריה, שיאמינו למה שהיא אומרת.

עם כל חולשותיה וטענותיה, פערל החדשה היא אשה חזקה המצליחה לבנות סדר חיים ומציאות מלהיבה לילדיה.

הם שמחים, הם חופשיים, הם מלאי סקרנות ועניין לעולם החדש הזה שמוצע להם, הם בולעים אותו עד תום ובכך מגשימים את החלום של הוריהם. אבל פערל בודדה.

בתוך העולם החופשי שבנתה לילדיה היא נשחקת ומתקשה להגדיר לעצמה את העולם שלה. מי היא בתוך העולם הזה.

היא איננה אשה עצמאית וחופשיה כי היא תלויה באופן כלכלי לחלוטין בבעלה. אין לה מערכת התמיכה החברתית־משפחתית והמעמדית שהיתה לה בדווינסק, מה שמגביר עוד יותר את בדידותה.

היא רוצה שיקבלו את דבריה כאמת, כבעלי ערך משמעותי של מישהי שחושבת ונאבקת על הקיום ולא כסתם תלונות של אשה טורדנית, ועל כך הכאב הגדול שלה.

ברוך בן ציון שאוהב מאוד את פערל עדיין איננו קולט את מהות השינוי שחל בה, הוא עדיין רואה בה את שותפתו לחיים המהנהנת ומקבלת את דרכו, דבריו ורעיונותיו. הוא רואה בה אשה המסרבת לקבל את חלומו ורואה רק את טרדות היום יום.

הוא מנסה לחזק אותה באותם כלים שהשתמש בהם בהיותם ביחד. אבל הפרידה, ההתמודדות העצמאית של פערל הפכה אותה לאשה אחרת שאת דמותה לא יכול בן ציון להבין.

במכתב קשה זה, שנכתב כהמשך למכתבו הקודם של ברוך בן ציון מתגלה השינוי הגדול בפערל:


ה' תשרי

בן ציון היקר מכל

את מכתבך מי"ט באלול קיבלתי. אתה נשאר תמיד במכתביך הצודק, אבל זכור, שבהיסטוריה אני זו שתישאר הצודקת. אתה מרגיע אותי כמו הייתי ילדה קטנה. לא היה איכפת לי אם הנשים היו מתייחסות אלי כאל דוגמא, אבל נראה שאני מהווה דוגמא מכיוון אחר.

באמירות הציוניות שאתה אומר לנשים, הן בודאי עונות: אנחנו לא נהיה כאלה טפשות. אנחנו לא ניסע כדי להתענות. אולם אם אתה רוצה לענות לבעלים שלהן – כאן אני משמשת דוגמא.


אתה מתייחס לעולם הבא – אבל אני יכולה לומר לך שלי רע ומר שאני כל כך תלויה בך.

לו הייתי ידענית, לא הייתי תלויה בך. לולא הייתי תלויה בקופיקות שלך, היה הכל שונה. כשאני מקבלת דבריך, אני אישה טובה, ואם לא – מה אני שווה?

ראיתי ביפו נשים שאינן תלויות בבעליהן, אז הבעלים שומעים בקולן של נשותיהם ורוקדים לפי החבל שלהן.

כדי להיות דוגמא עבורן, לא מתאים לי להיות ידענית. אבל אם בכל זאת אחליט ללמוד, יהיה זה רק בגלל בנותי, שהן תוכלנה להיות משכילות. וזאת כדי שלא תצטרכנה להיות תלויות בבעליהן, ושהן תרגשנה שגם הן בני אדם – בעלות רגשות ובעלות הבנה.

גם לי יש רגשות וקצת הבנה, אבל אני מוכרחה לשים הכל בצד ולרקוד לפי החבל שלך.

אז טוב לי שאתה רוצה לממש את האידיאל שלך על חשבון הבריאות שלי, על חשבון החיים שלי.

זכור היטב, אם יקרה לי משהו, אתה תהיה האשם. מחיים כאלה אפשר בקלות להשתגע, כיוון שהבדידות והקשיים הם בלתי אפשריים.

מעולם לא עבדתי כל כך קשה ואתה משלם לי כזו משכורת גדולה, שאפילו אני צוחקת לך. אתה אומר שלא אזכיר את המילה ‘משכורת’, ומדוע לא אזכיר? מדוע נראית המילה בעיניך כה איומה? אתה יכול למצא בדווינסק בתים עשירים, שבהם הבעלים נותנים לנשותיהם משכורת למחיתן.

אתה חושב שאני מבקשת זאת רק בגלל טרחתי? בשביל מבשלת – זה יקר מדי, אבל אני חושבת שהמשכורת שאתה נותן לי היא עבור אמצעי המחיה שלי!


את 125 הרובל קיבלתי. אני אמסור לך חשבון לגביהם: 70 פרנקים הייתי חייבת ללוות אצל צורף, 10 פרנק אצל שור, 10 פרנק לוויתי אצל האחיינית של לבונטין. היה חסר לי לחגים 20 פרנק. 5 נפוליון הייתי חייבת: 3 נפוליון לשור, נפוליון אחד לחלב. החלב עולה הרבה כאן ושותים קדחת. נפוליון אחד נתתי למורה של יוסף ושולמית. עבור יוסף אצטרך 15 פרנק. צריך לקנות 2 תיקים כדי ללכת איתם לגימנסיה. אצטרך לקנות עבור כולם כובעים. שולמית צריכה זוג נעלים חדשות. עוד מעט תהיה חנוכת הבית בגימנסיה, וכולם צריכים להתלבש יפה.

חוץ מכל זה צריך גם לחיות.

אתה כותב שאעשה חשבון כמה כסף אני צריכה ואז אראה ששלחת לי יותר מהדרוש. אני יכולה לשלוח לך בחזרה את הכסף הנותר.

עבור 5 החודשים האחרונים מגיעים לי 400 רובל – 88 רובל לחודש – ואני קיבלתי 405 רובל.

אם לא תיקח בחשבון את דברי הזהב, הרי אני צריכה להחזיר לך 5 רובל. אם הזהב נכלל, הרי אנחנו עכשיו בשוויון לגבי שנה שעברה. מתוך 5 הרובל הורדתי 75 קופיקות.


כמה טוב היה לי, לו הייתי יכולה להחליף איתך תפקידים – אני אמלא את משרתך, ואתה תבוא לכאן במקומי. היית מרגיש את חיי הקשים ואז היית גם מדבר אחרת ולא כפי שאתה נוהג היום, ואני אמורה לשתוק.

אתה כל כך בלבלת אותי, שאני כמו אסירה. איני יכולה לזוז – לא להיות כאן ולא לחזור. מישהו אחר שהיה מסתבך, היה כבר מצליח לצאת מהסבך. לגבי, האל יודע, אם אצליח אי פעם לצאת מהסבך הזה.


לו לפחות היה לנו כסף רב ואתה היית יכול להיות שם וגם לבוא לכאן לראות מה קורה ביפו, אני מבטיחה לך שהיית בורח.

גם היית רואה שאין פה חברים טובים – ואוי לו למי שצריך לאכול מידיהם של אחרים. היית רואה, שהיהודים כאן רעים פי כמה מהרוסים.

החודש נסעו מיפו 300 איש. ד"ר קומברנס נוסע השבוע. הוא אומר שמי שיש לו מעט שכל חייב לברוח מיפו. הוא אומר שעדיף לו להיות בקישינוב עם החוליגנים, במקום להיות כאן עם כאלה נבלות.

אם אינך מאמין לי, כתוב לו, והוא יענה לך ויספר לך על הכל. גם ליוויצקה נוסעת לרוסיה.


אתה אינך יודע כלל מה עושים כאן הציונים מאודסה. בשביל כסף הם היו מוכרים בני אדם, ובתוכם נמצא גם שיינקין שלך.

ומה שקורה בבנק – אתה תראה כבר מה יקרה עם הבנק. הם יהרסו אותו יותר ממה שעשו זאת ברוסיה. הם אפילו הלכו אליו ונפלו לרגליו כדי שלא ייסע. הוא ענה להם: אותי לא יקנו בשביל כסף. כשהוא אמר בהרצאה מה שהוא רצה ומה שהוא ידע, אנשים רצו לחנוק אותו ואמרו שיעשו עליו חרם.

כבר כולם ישמעו מה הם מעוללים ביפו. עובד אחד שהיה בבנק סיפר איך הם מנהלים לא נכון את הבנק, אז לבונטין פיטר אותו.

אתה ודאי תאמר שאני לא צריכה אותם, שאני רק אמורה לשלוח את הילדים לגימנסיה, ולכן יותר אני לא רוצה לכתוב על נושא זה. אתה כבר תשמע על כך לבד. אני חושבת.


אתה משכנע אותי להישאר כאן, אבל אתה אומר, שאעשה כרצוני ובינתיים אתה מבלבל אותי, כך שאיני יכולה לזוז מהמקום.

בחגים שהיו בכיתי כל כך הרבה, שאני חושבת שה' יעזור לי השנה וישים קץ לצרות שלי.


גזלן לא היה עושה לאשתו מה שאתה עושה לי. יותר טוב לקחת בני אדם ולהרוג אותם בפעם אחת, ואילו אתה לקחת אנשים ואין סוף לצרותיהם. שה' לא יעניש אותי על דברי.

הילדים משתוללים. שיהיו בריאים. אני צריכה לב מברזל, ושאת הלב יחזק הקב"ה.

כל העול מוטל עלי, והמשא כבד מאוד. כל היום אני עובדת בפרך, ואני לא יודעת מה לעשות קודם. אני מבולבלת, כל היום עובר עלי בבלבול וכמו שהנוצרים אומרים, אני משחירה את מעט השנים שלי. איני רואה את העולם שמסביבי והעולם אינו רואה אותי. אין לי זמן לדחוף את האף שלי החוצה.

אתה מציע לי ללכת לפה, לשם וללבונטין, אבל אינך מבין שאין לי שעה מיותרת. אם היית מאמין לדבריי, לא הייתי כל כך כועסת.


אתה מציע לי לאכול טוב ולשתות טוב. ביפו הכל עולה כל כך הרבה. האמן לי, שלכבוד החג בישלתי קצת סלק וזה עלה המון. בדווינסק לעומת זאת יכולתי לבשל עבור הסכום ששילמתי הרבה יותר.

אתה אומר מה שאתה רוצה לומר. פעם אתה אומר, שרק לאכול אין פירוש הדבר לחיות. פעם אחרת אתה אומר, שאני צריכה לאכול כדי להתרפא. אז אתה רואה שבן אדם צריך לאכול. אבל מה יש כאן לאכול? עגבניה ושוב עגבניה. אני אומרת לך שוב שאין כאן מה לאכול. אני כבר איבדתי את התיאבון שלי ואני מבקשת מהאל שלפחות יחזק אותי, שאוכל להיות אימא לילדים שלי.


אחרי סוכות ילך בּבּל לגן ואני צריכה עוד 20 פרנק לשלם, והוא יצטרך גם זוג נעלים חמות. אתה אומר שאתה משלם הרבה מאוד, אבל אני בינתיים בעלת חוב.

הילדים דורשים בשלומך. הם כולם תודה לאל בריאים והם מבקשים שגם אתה תהיה בריא ושה' יתן לכולנו שנה טובה


פערל וויסמאן


כמעט שכחתי – אתה כותב לי שהמכתב שלי מסובך ואינך יודע מנין להתחיל ואת מה לפתח. אז אני יכולה לומר לך, שאני כותבת באופן הטוב ביותר.

אם אני צריכה לענות לך על כל דבר, אני זקוקה לזמן רב ואין לי, ואני חוטפת מילים בודדות ואת היתר עליך להשתדל ולהבין לבד.

אני כותבת לאחר שהילדים שוכבים במיטה ואני קצת עייפה מהיום הארוך המלא בעבודה. אתה יכול לתאר לעצמך את היכולת שלי לכתוב במצב זה.

אם הדבר אינו מוצא חן בעיניך, דע לך שכל מה שכתבתי, מתוך שינה כתבתי. לעתים אני מנמנמת ובמקום שיש כתמים, עליך לדעת, שדמעותיי מחקו את מה שכתבתי. הרי אתה יודע שאני בוכה בקלות. כשהלב מלא, העיניים עוברות על גדותיהן.

יכול להיות שהמכתב הזה לא ימצא חן בעיניך, כי אינני רוצה לרקוד לפי הקו שלך.


פערל


א0049.jpg

המעטפה בה נשלח המכתב


אין תאריך

פערעלע!

את מכתבך מח' אלול קיבלתי ממש בתחילת הסליחות. אני מאוד שמח שסוף סוף קיבלת את 75 הרובל, ולפי התאריך את יכולה להיווכח ששלחתי לך את הכסף בזמן, אלא שהדואר השהה את המכתב.

אני מבין היטב שלא ליקקת דבש ואני חושב שיחד עם 120 הרובל שאשלח, תוכלי לנשום לרווחה. אני מאוד מקווה שהכסף יגיע בזמן, שכן אי אפשר לדעת מדוע מכתב משתהה….

ואם כבר התחלתי לדבר על בואי, איני מבין מדוע את מרעישה עולמות נגדי ומלגלגת לי?

הרי אני כל הזמן כמה להיות עימכם.

את חושבת שלי טוב להיות נע ונד? או אולי את מתארת לעצמך שאני כל כך מרוצה, שנפטרתי ממך עד שאני עליז, מלא חיים, שמח וכבר איני חושב עליך כלל? לא יקירתי, לא, הנשמה שלי היא אתכם וטבעי הדבר שאני רוצה שהגוף המסכן שלי יהיה ביחד עם נשמתי. אבל לא בלי בסיס לפרנסתי אעשה זאת, ואני רוצה לחכות ולסבול בסבלנות ובתקווה, עד שה' יעזור ויראה לי את הדרך להגיע אליכם.


בקשר לרשימת בעלי המניות של חברי הגימנסיה – הרי כתבתי לך שקיבלתי 11 או 12 חתימות, יותר אין בדווינסק, ושלחתי אותם כבר למר שיינקין. את יכולה למסור לו אינפורמציה זו. אני מאמין שהם כבר יודעים על כך והוא אמור לומר לך כמה שכר לימוד אנו צריכים לשלם עבור הילדים לשנה, לאחר שהוא יקח בחשבון את בעלי המניות.

אשר למורה המלמד גמרא, אני חושב שלא צריך לפטר אותו – יוסף יכול ללמוד שעה ביום גמרא ונוסף לכך שיכין אותו לכיתה הבאה בלימודי התנ"ך והתלמוד. היום גדול ואני חושב שגם במשך הלימודים לא יזיק אם ילמד שעה ביום. גם כתבתי לך שילמד אותו את קריאת הפרשה וההפטרה ואת אינך כותבת אם אמנם הוא לומד זאת. ועוד אפשר לבקש ממורה זה שיכניס בו קצת יהדות – שיתפלל איתו כל יום, שבשבת יקח אותו לבית הכנסת להתפלל וכל מה שקשור בכך.


אני מקווה שהמורה כיהודי דתי לא יתפטר מהעזרה שהוא נותן לילד אשר גדל ללא אב, וילמד אותו ללכת בדרך היהודית הדתית, עד שהקב"ה יעזור ויחזיר אליו את אביו.


אצלנו התחיל הסתו עוד לפני הימים הנוראים ולמעשה אין לי בגדים מתאימים לעונה זו. אקנה לי כמה בגדים, והדבר יעלה לי 30 רובל, ציפה לשמיכה 2.50 רובל. גם קניתי מיטה עם מזרון עבור 6 רובל, ועכשיו אני כבר מרגיש בעל בית…

לפני נסיעתי לארץ ישראל לקחתי מכל מקום מקדמות. חובות יש לשלם, אבל גם זה יעבור. האל עדי, שכל מה שאני רוצה זה לבוא להיות עמכם בארץ ישראל.

לאחרונה אני מאוד מתגעגע אליכם ואם הייתי מקבל 200 רובל לחודש, הייתי כבר רץ.

היום היה לי הכבוד לקבל שנה טובה מאדון מוזר מברדפורד. חוץ מזה אין חדש אצלי. אני מרגיש תודה לאל טוב מאוד. דרשי בשלום הילדים. שיכתבו לי.

הם יכולים לכתוב לפני שאת מתחילה לכתוב. אני מאחל מעומק לבי כתיבה וחתימה טובה ושלקראת השנה הבאה תהיי יחד אתי.

שלך

ברוך בן ציון


מסרי את איחוליי וכתיבה וחתימה טובה לאדון טרטקובסקי ולמשפחתו וכן למשפחות זקס ושור ולכל המכרים שלנו.


מכתבי שנת תרע“א–תער”ב 1910–1911: פרוסות החלום: דאגות כלכליות, בריאותיות וחברתיות

השנה החדשה לא הביאה עמה שום שינוי ממשי. המצב ברוסיה המשיך להיות קשה יותר וחייה של פערל רצופי חולי, כאב, דאגות, אך הילדים חיים חיי חופש, לימוד ושמחה.

האם המחיר שווה?


יום ראשון, יפו אל הסליחות

בן ציון היקר ביותר, קיבלתי את מכתבך עם ה־85 רובל. הוא השתהה 10 ימים מיותרים. העיקר שקיבלתי אותו ביום שישי. לקחתי את הכסף ובמוצ"שק היה הערב הראשון של הסליחות.

אני כותבת לך ביום ראשון, לאחר שכבר תודה לאל חילקתי את הכסף. לפני שאני מקבלת את הכסף, הוא כבר איננו. ולך לא עולה כל כך בקלות להרוויח כסף!…

3 בישליק הייתי חייבת לזגג. הילדים שיהיו בריאים שברו את הזכוכית. אינני יכולה לנהל את החשבונות – הכסף נעלם. ובמילה אחת אני מבינה, שלא תהיה מרוצה מחשבונות אלה, כי תצטרך להוסיף לי כסף. הכל נעשה יקר יותר ויותר מיום ליום. אם הסוכר היה יותר זול מאשר אצלנו, עכשיו זה התייקר. גם ערך הכסף ירד.

בשר ודגים איננו רואים כלל. מה אומר לך, כבר הייתי יכולה להיות מרוצה מארץ ישראל, אבל יוקר המחיה כאן הוא נורא. אוכלים את הכסף, ונשארים רעבים….


למעשה, בכל מה שרצית, הצלחת. רצית שהילדים ילמדו בעולם חופשי – נו אז הם חופשים מכל דבר, רק תודה לאל עבור הכל. שהאל ינהל דרכיו כפי שנועד. שנהיה בריאים ומאושרים.

שהקב"ה יתן לנו שנה טובה, שאתה תוכל להשגיח בעצמך על הילדים.

פערל


מכתב התשובה של ברוך בן ציון נכתב על נייר המפעל בו הוא עובד עבודה נוספת כדי שיוכל להמשיך לפרנס את משפחתו ולקיים את החלום הציוני.


א0050.jpg

א0051.jpg

א0052.jpg
א0053.jpg

24.9.1910

פערעלע!

את מכתבך מתחילת הסליחות קיבלתי וגם את מגילת השמיטה, ששלחת דרך ליבה.

אני מודה לך מאוד עבורה. את הבקבוק טרם קיבלתי. היא אמרה לי שזה נשאר אצל הרב בווילנא. האבא של בראזג לקח את זה איתו ויביא אותו בעלה שנשאר בראש השנה באודסה, כי לא היה לו די כסף להוצאות עבור שניהם.

על מה שכתבת אפשר לפתח תיאוריה שלמה והשקפת עולם שלמה ואת זה עשיתי כבר לא פעם, אולם נראה שהטרחה היא לשוא. לא נוכל להגיע להסכמה, כי הרגשות שלנו שונים לגמרי. כשאת אומרת שלא איכפת לך מתי הבהמות שלך ירעו בכרי המרעה, אז אני מקבל רושם כזה רע שאינך יכולה לתאר לעצמך ודבר זה מרחיב את התהום ביני לבין הארץ רוויית הדם שבה אני מצוי, ושאיני יודע עוד כמה זמן אצטרך להישאר בה.

אינך מתרחקת ולו גם מעט מעצמך ואת חושבת שפוגרום פוגע במישהו אחר. וגם כשמשהו קשה קורה, הדבר אינו מזיז אותך, אף אינך חשה הזדהות.

אני רואה את הכל אחרת ולבי מדמם ואני רק רוצה שהילדים שלי לא יטעמו את הטעם של החיים המתוקים האלה.

כיוון שהדעות שלנו שונות, אז איננו רוצים במילא לשוחח, ולכן כל מה שנוגע לתוכניות שלך – עשי מה שאת רוצה. אינני בעל הבית שלך ומה שיקרה – יקרה.

אני מסכים בדבר אחד איתך – הייתי מאוד רוצה להיות אתכם. החיים בבדידות אינם מוצאים חן בעיני, אבל איני יכול לעזור לשנות את המצב.


אני במקומך הייתי מנצל יותר את ההיכרות שלך עם הוריו של האדון לבונטין ומנסה לעשות משהו בשבילי, שאוכל לחיות איתכם. את מבקשת עצות מאנשים שהצליחו מאוד בחייהם, אבל אינך מגיעה לבקש מהם עזרה.


לפני נסיעתך אמרתי לך שאת פועלת דרך הרגש ולא דרך השכל, אבל את כאבך יכולים לחוש רק הקרובים לך, וזה שעומד מן הצד לא יכול להרגיש וממילא אינו יכול לתת לך עצה. בקשר לדירה – הרי אין מניעה מצד בעל הבית. הדירה טובה מאוד, ואת בעצמך אמרת שהיא הצילה אותך בקיץ בימות החום. לכן אל תלכי לראות דירות אחרות והישארי שם. היא אינה יקרה, היא דוקא מאוד זולה…


נחום איש גמזו, איש גדול ומפורסם, היה אומר על כל מה שקרה לו “גם זו לטובה”. צריך אדם להיות שמח בחלקו. כשאת תגיעי להחלטה, תמצאי גם דברים שישמחו אותך.

נכון שאת סובלת, שאת עובדת קשה מאוד. את בודדה. יש לך עגמת נפש ממני ומהילדים, אבל את יודעת שאת חיה בעולם.

לחיות – אין פירושו של דבר לאכול ולשתות. את זאת עושה גם בהמה. לחיות פירושו לשאוף לגבוה יותר, לגדול יותר, לאידיאל. בזה אנו גבוהים מהבהמה. את חיה חיים כאלה – את אם יהודיה ואישה יהודיה. הקרבת את ההנאה האישית שלך בגלל אידיאל. בכך גאוותך ובכך גדולתך, ודבר זה צריך להכניס בך אומץ וכוח להמשיך הלאה בחייך ולהתגבר על כאביך.

אני דואג לכל מחסוריך – אכלי ושתי את היפה ביותר ואת הטוב ביותר, והדבר יגרום לי הנאה לפחות מרחוק. נראה מה יתבשל במשך הזמן.

אשר לשאלתך, אענה לך:

ראשית, מה שקורה לאחרים אינו דוגמא עבורנו. שנית, את לא יודעת איך היא מרגישה בלי הילדים, ושלישית – אי אפשר להשוות ילדים אלה לאחרים.

כמו שציינתי, זו דעתי, ואת יכולה לעשות איך שאת מבינה. רק אל תכעסי עלי ואל תקרעי אותי כדג, מספיקים לי המכתבים.

בקשר לכסף – כבר כתבתי לך שאני מצטער שלא קיבלת אותו. שלחתי את הכסף בזמן, רק בחיי הנייר קורים לעתים גם דברים כאלה.

איני רוצה לחזור על כך שחיי קשים. באמצע השבוע אני עסוק עד 10 בלילה. אחר כך אני בא הביתה ולומד צרפתית. במשך כל השבוע אינני יוצא לטייל, אלא בשבת בערב. לעיתים קורה שאני הולך גם לתאטרון. הייתי בסך הכל 5 פעמים: 3 פעמים בתאטרון היידי (פעם אחת עם אתל) ו–2 פעמים בתאטרון הרוסי. ערדליים לא החלפתי עם איש בשום מקום. הרי שרה איננה, אז נעלם החשד. כתבתי לה רק מזל טוב לכבוד הברית. זו התנהגותי. אז מה כתבו עלי בדברי הפלסתר? כתבי לי את הפרטים, אז אספר לך יותר ואפתור לך חלומות, ולא אפסח על שום דבר.

דבר אחד כן אבקש ממך – את המילה “משכורת” מחקי נא. היא דוקרת את ליבי. את לבדך צריכה לצחוק לי, ואם אני משלם לך “משכורת” כזו גדולה. המשכורות ביפו מגיעות עד 30 פרנק וכך משלמות כל הגברות הגדולות – מאדאם ברלין, מאדאם כהן ו–ד. ג ולא יותר…

אני לא משלם לך משכורת, את לא שכירה אצלי, את חיי, את נשמתי, וכשה' יעזור, נחזור לחיות ביחד באהבה ובהנאה, כפי שחיינו.


אני מקווה שאת 75 הרובל וכן את 125 הרובל קיבלת. אחרי זה כבר לא תתחשבני איתי. החשבון כבר יהיה נכון, אולם אם את רוצה להתחשבן איתי בפרטי פרטים, אני גם מוכן לכך, אבל בתנאי שאם יש צורך את תשלמי לי! מסכימה?

לפני שאני מסיים את המכתב קראתי אותו שנית ונדמה לי, שהוא לא אמור להרגיז אותך אלא ההיפך להרגיע אותך, בעיקר אם תקראי מה שאני כותב, ולא בין השורות. אל תלמדי את הפשט ואל תפרשי אותו.


אתמול קיבלתי מאבא גלויה מריגה, ובה הוא כותב שאם יש לי מעט רחמנות, שאשלח לו כסף. הוא היה עם האנק אצל הרופא. שלחתי לו 3 רובל – איני יכול יותר עכשיו.


השבוע לא קיבלתי ממך כל מכתב. רציתי מאוד לדעת שקיבלת את הכסף ושנרגעת קצת. צריך סבלנות כדי לחיות בימים אלה.


אשר לעצמי – אני מרגיש בטוב, ואני מאחל לך שנה טובה. שניושע בשנה זו מחיי הנע ונד שלנו ושיהיה סוף לצרותינו.


לשנה טובה תכתבי ותחתמי.

שלך המסור,


ברוך בן ציון


מסרי דרישת שלום לילדים, נשקי אותם בשמי.

מדוע אין הם כותבים לי?


א0054.jpg

דווינסק, ערב סכות תרע"א

פערעלע!

מכתבך מערב ראש השנה גרם לי הנאה רבה בכל המובנים. קודם כל בזה שאין בו אפילו טיפה של ארס הקנאה ולא איכפת לך שכלבים נובחים.

שנית, שאת אינך מבקשת עצות וקיבלת החלטה מוצקה. כך צריך להיות. מי יכול לתת לך עצה על עניין שברגש? כל זה תלוי רק בהחלטתך, וכיוון שהחלטת לבוא, תהיי אורחת רצויה, ושיהיה טוב.

במכתב שעבר אמרתי את דעתי, כי שאלת בעצתי, אבל היום כשאינך שואלת, הדבר ראוי יותר. אבל איני מבין איך מסתדרת התוכנית שלך עם המילים האחרונות של מכתבך? את כותבת: תהיה בריא וחזק, וששום דבר שלא יביא לך כאב לב – לא כדאי הדבר בעיקר כשמדובר באנשים רעים. אין כל ערך לנביחת הכלבים, ואתה הפריץ – אתה תיסע אל הארץ הקדושה.

איני מבין, אם את באה לדווינסק, לאן אני אמור לנסוע? אולי כתבת משהו בין השורות שאיני מסוגל לקרוא. מילא זו באמת דאגה.

שלישית, את בכל זאת מודה שאת מתגעגעת. זאת תמיד אמרתי, אבל את לא הודית בזה ואמרת תמיד: זה לא זה, זה רק ההוא. ואני מיד הבנתי.

רביעית, יישרנו קו ואין לי טענות כלפיך.

ועל כולם שאבתי נחת מרובה מהשנה טובה של הילדים. חוץ מזה אין לי מה להתייחס לנקודות חשובות במכתבך.

מסרי את דרישת שלומי וכן מזל טוב לאדון והגב' זיידמן על הולדת בנם החדש, שיגדל ברוב נחת לתורה, לחופה ולמעשים טובים. אני שולח לך 80 רובל.

היי בריאה וספרי לי איך בלית בחגים. יותר טוב לא לשאול רק לבקש מהקב"ה שיתן לנו ימים טובים ושמחים לכולם ביחד בארץ הקדושה.


בעיר אירעה התרחשות איומה. בליל יום הכיפורים התגנבו גנבים אל ביתו של הגיס של הניה גיטקעס. כשהוא שמע זאת יצא לרחוב והקים זעקות. הגנבים ירו עליו והרגו אותו במקום.

חדשות נוספות – מערע הגיעה עם הילדים לדווינסק לרגל חג הסוכות, כי ברזיצא החולירע התפשטה מאוד. היא באה לשרה דבורה. אני דאגתי לה לחדר, והיא תשהה שם במשך הימים הראשונים של סכות. היא השאירה את הבית ללא השגחה, וטוב הדבר שהיא גרה לה בנפרד ואינה מתערבת אצל אף אחד ולא מפריעה לאיש…


פערל ממשיכה להתחשבן

יום ראשון, יפו

בן ציון היקר מכל

כשקיבלתי את מכתבך מערב סוכות עם 80 הרובל, נותרו לי רק 2 בישליקים. אני כבר השתמשתי בכסף. כל השכנים שילמו כבר שכר דירה וגם אני נתתי.

שילמתי 15 פרנק עבור הגן ובשעה טובה גם בּבּל וגיל הלכו לגן. שיזכו לשנים רבות. היית צריך לראות את בּבּל – הוא לבש בגדים חדשים וכובע חדש, והיה תענוג להסתכל עליו. קניתי 4 כובעים, קניתי ספרים לכיתה ב‘, לשולמית נעלים חדשות. לא נשאר לי כסף כדי ללכת לרופא. שה’ יעזור ושולמית תבריא, ואז אלך לצלם את כולם עם הכובעים, החליפות והערדלים, כפי שהם הולכים לגימנסיה ולגן. תהיה לך הנאה גדולה לראות אותם.


אני רואה שאתה מעריך אותי כפושעת גדולה, בכך שאני מתגעגעת אליך. אתה כותב שאני מתגעגעת לאו דוקא אליך אלא למשהו הזה או למשהו האחר. אני רואה כמה שאתה חכם, שישר הבנת למה אני מתכוונת.

לא ידעתי, שזה פשע כזה! חשבתי שמותר לי להתגעגע לבעל שלי, אבל אתה צודק, אני לא צריכה להתגעגע אליך על מה שעוללת, על זה שהרסת אותי. לו היית רואה אותי עכשיו, לא היית מכיר אותי. לא היית מבין מה קרה לי!


כשאני קוראת את דבריך במכתב, אני כבר מבינה טוב מאוד איזו מין אורחת אהיה אצלך! איך תקבל אותי! איזה מקום יש לי בלבך! אבל אתה יכול לשבת בשקט – אני אליך כבר לא אסע.

אני גם לא ששה שתבוא אלי לפסח בהוצאות של למעלה מ־100 רובל. עכשיו תהיה שקט מאוד, ואני אקבע את סדר היום – לא תגיע אלי. אתה יכול לשבת לך שם בבריאות ובהנאה.

אתה הרי יודע שאדם יכול ללמוד עד גיל 70, ומעכשיו אהיה חכמה יותר. לא אתגעגע אליך, כפי שקרה עד היום. הייתי טיפשה, אבל מעכשיו תוכל להיות שבע רצון עם עצמך, שהרי אפילו אסור לי להתגעגע אליך!


חשבתי שגם לך יש רגשות, אבל עכשיו אני רואה שאתה לא בעל עבורי, רק אדם העושה בשביל העם. תהיה בריא וחזק, יותר לא תשמע אותי מזכירה אותך. אתה יכול להגיד לי שלום!


אני מבקשת עוד ממך, שתכתוב לי מה נשמע ברזיצא ומה שלום אתל. אינני מתכתבת איתה. היא שלחה לי פעם מכתב, אבל לא היה לי זמן לענות לה, ומאז היא אינה כותבת לי. גם ליעקב עדיין לא עניתי – אין לי מתי.


אבקש ממך עוד משהו – אל תשמור על הפרווה שלי, עדיף למכור אותה. תן את זה למוישה והוא ימכור את זה, ואת הכסף שים בבנק ואל תבזבז אותו. אני אומרת זאת במילים חריפות – אל תשתמש בכסף, ואל תתן אותו לאף אחד. כיוון שאתה אדם כל כך טוב בשביל העולם, אתה תהיה מוכן לתת את הכסף, ואני חוזרת ודורשת, שלא תשתמש בכסף של הפרווה שלי! אתה לא הרשית לי ללבוש אותה, אז אינני רוצה שאף אחד יהנה מהכסף חוץ ממני או מהילדים שלי.


השבת היתה אצלי פריילך ליברזון. היא עבדה בלוד ושם קיבלה קדחת צהובה, והיא מצאה את עצמה יותר בעולם הבא מאשר בעולם הזה. אנשים טובים הביאו אותה ליפו ועזרו להחלמתה. עכשיו היא כבר בריאה. המחלה עלתה לה 200 פרנק, והיא בעלת חוב גדול.

היא ביקשה שתמסור דרישת שלום להוריה ולפיטר.

על פיטר היא מדברת הרבה וכן על כך שהיא אינה מתחתנת. כפי שנראה, היא מחכה שהוא יבוא. עם זאת היא כבר היתה מוכנה להשתכנע ולחזור לדווינסק, אם היה לה די כסף לנסיעה. היא אומרת שהיא תיסע אם ההורים ישלחו לה כסף עבור נסיעה הלוך ושוב, אבל לי נדמה שהם היו יכולים לשכנע אותה ולשלוח לה רק כסף הלוך, ולגבי נסיעה חזרה, על כך היא כבר תחליט שם.

אמור להורים שלה, כי אם ישלחו לה עבור הוצאות נסיעה, היא תבוא לפסח. אתה יכול לומר זאת גם לפיטר, שאם תקבל הוצאות נסיעה, היא תבוא אבל רק כאורחת. היא רוצה לחזור לכאן. כך גם לגבי אסתר דווידזון, אם ישלחו לה הוצאות נסיעה היא תבוא רק כאורחת – ומיד תחזור לכאן!

דבר גם עם כל החברים. למעשה, הדאגות שלה מעניינות אותי כמו השלג של אשתקד, אבל היא ביקשה ממני שאכתוב אודותיה. היא רוצה לבוא ולהבריא קצת, לאסוף בדווינסק קצת כוחות, ואז תוכל לחזור.


גם שרה מלכין היתה אצלי. היא גם באה ליפו להבריא. היא היתה כאן כבר 2 פעמים, וגם ביקרה אצלי כמה פעמים. היא מרוצה מאוד מן הארץ, אבל היתה רוצה שאחִיּה והיא בעצמה יסעו לדווינסק.


הילדים דורשים בשלומך. הם כבר לומדים בגימנסיה.


פערל וויסמן


מכתב מתוסכל של ברוך בן ציון.

עייף ממריבות, מטענות בלתי פוסקות, הוא כותב את המכתב הבא:


דווינסק, הושענא רבה תרע"א

פערעלע!

המכתבים שלך עולים לי בבריאות רבה מדי, ועוד יותר מציק לי, ששפת יידיש הפשוטה היא לגביך סתרי תורה.

אינני זוכר לאורך כל הזמן, שאני פונה אליך בלשון קשה שאת חייבת לעשות מה שאני אומר לך – ואם לא כן יגמר העניין! לעולם לא רציתי לכפות עליך את הרגשות שלי וחשבתי שאני אצליח להבהיר לך אותן, אבל לשוא.

בנושא זה לעולם לא נוכל להסכים. אני אומר כך, ואת עונה לי אחרת. לכן אני מעכשיו כותב לך באופן ברור ביותר “כדבר איוואן אל מרעיתו”, בלא לקחת בחשבון שאת מסכנה תלויה בבעלך הגזלן. אני אומר לך עוד פעם ועוד פעם, שהברירה נתונה בידך.

במכתבי הקודם כתבתי לך, שאני נהנה שאת הגעת להחלטה חד משמעית. ואני אומר לך שוב, שאם את רוצה לבוא, תתקבלי כאורחת חשובה, ואני אוהב אותך כמו שתמיד אהבתי אותך.

אבל אם את תחליטי אחרת, אני מבקש ממך שמכתבים כאלה לא תשלחי לי. האמיני לי, לא נותרו לי כבר כוחות לסבול זאת.

עכשיו החליטי ויהיה כבר סוף לדבר! היי בטוחה שאת חוזרת, ואני לא אתגרש ממך ולא אתחשבן איתך – אנו נחיה, כפי שחיינו.


את כותבת, שלו היית יכולה, היית מחליפה איתי תפקידים, שאני אטעם את הטעם שלך. האמיני לי, שאין גם מה לקנא בחיים שאני מנהל אפילו עם משה זליג ביחד. אינני מתלונן, כיוון שהמטרה נמצאת אצלי במקום גבוה.

אם המקרה היה הפוך, היית בודאי מתלוננת על בדידותך והיותך לבד. רק שיהיה כבר סוף לצרות אלה. הגיעי להחלטה מוצקה, אל תשחקי עם בריאותך ורחמי גם עלי.

קיבלתי את המשקה, וכפי שהבטחתי אני שולח אותו לך. לקחתי ממנו קצת ושתיתי לחייך ואיחלתי לעצמי להיות בשנה הבאה ביחד איתכם.


לאחר החגים נוסעות לארץ ישראל אישה מבוגרת ובחורה. הבחורה אינה יפה, ואין לה מקצוע מיוחד, אבל היא רוצה להתחתן בארץ. יש אפשרות שהיא תהיה אצלך. איתה אני

שולח חומשים ומקווה שהדבר יועיל לילדים. מכתבים אמסור גם לאישה המבוגרת וגם לבחורה.

אני מצטער שאין לי מידות של רגלי הילדים – הייתי קונה להם ערדלים.

אצלכם החלו הגשמים ואתם בודאי זקוקים לערדלים.. אנא שלחי לי במכתב את מידותיהם, אולי עוד אספיק לקנות להם ולמסור לבחורה, או אולי יסע מישהו אחר ואתן עבורך.

אצלנו יבש אולם קר מאוד.

יותר אין כל חדש.

אני מרגיש טוב מאוד. נשקי את הילדים והיי בריאה ושמחה.


שלך ברוך בן ציון


כמעט שכחתי לספר לך שלבריל נולדה בת. שרה דבורה תיסע מיד לאחר החגים.


יום שני, ד' בחשוון תרע"א

בן ציון היקר מכל,

את מכתבך מהושענא רבא קיבלתי. כבר 3 שבועות אחר סוכות, ובשבוע שעבר לא קיבלתי מכתב.

היום כבר תודה לאל הייתי בגימנסיה ושילמתי בשביל השנה שעברה. הייתי חייבת עוד 30 פרנק. שולמית עייפה אותי ברצונה לעבור לכיתה ב'. אמרתי זאת למר בוגרשוב ולמר הררי, והם אמרו, שיותר טוב בשבילה שתישאר כיתה.


הייתי אצל ד"ר פאחאבסקי – הייתי חייבת לו עוד 10 פרנק בשביל הביקורים, והוא נתן לי רצפט.

שאלתי אותו: “מה אעשה עכשיו?” אז הוא אמר לי, שעכשיו אני צריכה לנסוע לרוסיה להחלים מעט. שאתה תבוא להיות קצת עם הילדים, ואני אסע לרוסיה להחלים. בקיצור – להחלים אפשר רק ברוסיה. פה יש רק קדחת.

סיפרתי לו על כאבי הראש האיומים שהיו לי, והוא אמר לי שקדחת חזקה כזו הקרויה פיבר אינה מצויה באופן רגיל, ולכן אי אפשר היה לאבחן את זה מהר.

זו מחלה איומה, רק תודה לאל שהייתה לו רחמנות עלי. עכשיו אני מרגישה, שהייתי צריכה קצת שלוה וטיפול. אבל השלוה שלי היא להתרגז 10 פעמים ביום, ואי אפשר לטאטא את זה מתחת לשטיח.

הייתי רוצה שאתה תבוא לפחות לשבוע אחד ותישאר עם הילדים ותרגיש כמה טוב לי להיות לבד איתם.

אתה כותב שהבת של הרב פוחדת לנסוע לארץ ישראל. כאן עושים צחוק מאלה שבאים – כל שבוע באה אוניה עם אנשים, וכל שבוע נוסעות אוניות עם אנשים, ואיש אינו חושב על המלחמה.

אבל אם היא פוחדת מזה – הרי לא אתה יכול לשבת לבד ולא הוא יכול לשבת לבד, אז שהיא תבוא איתך ביחד!


כשהייתי אצל הרופא הוא אמר לי שהתרופה “פאדקוזנה איקאלן” תהיה טובה מאוד עבור העצבים שלי והחולשה ממנה אני סובלת, ולחוסר התיאבון שלי. הקיבה אינה פועלת אצלי, ולכן אין לי תיאבון.

תרופה זו עולה 20 פרנק, ואני לא מרשה זאת לעצמי. הרופא אמר לי, שאם מישהו אחר יכין את התרופה, היא תעלה פחות. הוא המליץ לי על מישהו. בינתיים לא קניתי את התרופה. אם אני חושבת, שאקנה אותה, והיא עשויה להשפיע עלי לטובה, הרי לא ישאר לי כסף לזרובבל ואביגיל. ליוסף קניתי “רובשקה”, שעלתה 5 פרנק. כל הילדים בגימנסיה לובשים זאת והוא היה כל כך מרוצה…


דווינסק, ט“ו מרחשוון תרע”א

פערעלע!

את מכתבך מה־6 בנובמבר קיבלתי וקראתי ברוב הנאה, כי למעשה ממה אני שואב נחת? ממשה זליג?

את כותבת לי: היית צריך לראות איך הלבשתי לזרובבל חליפה חדשה וכובע חדש. היה תענוג להסתכל עליו! לי אין הנאות כאלה. לא נועד לי לראות במו עיניי ולהנות, ולכן אני מתעודד מהמכתב שאני מקבל.

שהילדים יתחדשו על בגדיהם ונעליהם החדשים, ושילמדו היטב ויגדלו להיות בני אדם, והקב"ה ירחם עלי ויביא אותי ליקרים לי.

תתחדש זרובבל ובבריאות. צעד צעדים של אושר בעולם שלך. לך קדימה ועלה עד למדרגה העליונה ביותר של האושר. שתהיה לך התחלה טובה ובשעה טובה. זו הברכה מאביך הנע ונד…

אני שוב מסכים איתך בכל. אל תבזבזי את הכסף שאני שולח לך על רופאים. אני לא שולח לך למטרה זו. רק השתמשי בבריאות וגם עבור התצלומים.

במכתב הקודם ששלחתי בו 85 רובל, כבר הזכרתי לך, שתצלמי את הילדים לחוד ואת עצמך לחוד ותשלחי לי לפחות 3 תצלומים של הילדים. הבטחתי לתת תצלום לציפקין וכן לליזה. היא היתה אצלי וביקשה תמונה והתחילה לבכות, והלב שלי כאב. גם אני רוצה תמונה – שלך ושלהם. גם שיינה של שרה דבורה ביקשה תצלום. בסך הכל, כשאני עושה חשבון, אז כדאי לעשות תריסר העתקים מתצלומי הילדים ומשלך שלושת רבעי התריסר.


מדוע את כותבת שה' יעזור, ששולמית תהיה שוב בריאה? מה היה לה, ומדוע לא כתבת לי על כך? נכון שלא הייתי יכול לעזור בכלום, אבל בכל זאת, איך זה לא כתבת? כתבי לי מה היה לה ומה שלומה עכשיו? אני מאוד לא שקט, וצר לי מאוד על כך.


איני מבין גם את האמירה שלך, שלא אבוא לבקר בפסח. מילא, אם כך את רוצה אז ניחא, אבל אני חייב לתקן טעות אחת שלך. את חושבת, שאני רואה בגעגועים שלך אחר בעלך, מעשה פשע (קרימינלי)? זו טעות!

אני רוצה לספר לך סיפור: עני אחד בא לקרובו העשיר וביקש ממנו לעזור לו להכין את פסח. הוא אמר לעשיר, שיש לו דאגות רבות – אין לו מצה, לא יין, לא תפוחי אדמה, לא סלק, לא דגים, לא בשר. הוא ואשתו וילדיהם יחפים וערומים, והדאגה מבלבלת את דעתו.

שוטה, אמר לו הגביר, מדוע יש לך דאגות כה רבות? עשה חשבון לכמה כסף אתה זקוק עבור המצה? 10 רובל. עבור היין? 2 רובל. תפוחי אדמה? 3 פפנינג. דגים, בשר ודברים אחרים? עוד 10 רובל. להלביש את המשפחה? 25 רובל. וביחד 50 רובל. אז מה אתה כל כך דואג, אם כל דאגתך יכולה להסתכם ב–מנין לוקחים 50 רובל?

ולגביך – מה את צריכה לדאוג על כל דבר פעוט ערך ולהתלונן, ולגבי כל דבר קטן לנהל חשבון נפרד, כשאת יכולה להתרכז בדבר אחד בלבד: הכיצד אוכל להשיג את בעלי ולחיות אתו כפי שחיינו? ואולי אם זו היתה דאגתך העיקרית, היתה חלה אצלך תפנית? אבל אינני בא לתקן את הטעויות שלך – לי עצמי יש טעויות, אולם אני יודע בדיוק ממה בעיקר אני סובל ומהי תקוותי.


כיוון שהיתה לך טעות בקריאת הפשט וכתוצאה כעסת מאוד, ומכאן הגעת לידי טפשות, איני רוצה לענות בכלל על כל הביטויים הטפשיים שכתבת במכתבך כמו: אני מבינה כבר איך היית מתייחס אלי כאורחת; או: חשבתי שאתה אדם רגיש; וכן: אתה אינך עבורי בעל אלא אדם העושה למען עמו; ואף: אתה גם יכול להיפרד ממני; ועוד כאלה מיני פנינים.

האם אני מחויב לענות על טפשויות אלה?

ברציזא שקט תודה לאל. אתל, יחיאל וילדיהם בריאים ב"ה, בשבת שעברה קיבלתי ממנה דרישת שלום דרך מרדכי שפירא. היא ביקשה ממנו לבוא אלי ולשאול אודותיך.

גם בקשר לפרווה אמלא את בקשתך, שכן ברגע שאת מצוה עלי במלים קשות, איני יכול לעשות אחרת.

אני שוב מודה לך על דרישות השלום מליברזון וממלכין. בהזדמנות אעביר את דרישות השלום להורים שלהם.

הייתי מוסר את הד"ש גם לדוד, אבל הוא יושב כלוא בבית הסוהר בלודז'. הוא היה שם באסיפה של צעירי ציון ולקחו את כל המשתתפים לכלא – הם יושבים שם כבר יותר מחודש, ואיש אינו יודע מה יהיה בסופם.

יותר אין חדש. אני מרגיש תודה לאל טוב מאוד. אני מבקש שהילדים יכתבו לי כל שבוע מה שקרה בדיוק ובפרטי פרטים. מדוע איני יכול להשיג את זאת?

תהיי בריאה, מרוצה ומאושרת עם שלך

ברוך בן ציון


דווינסק, מרחשוון, תרע"א

פערעלע,

קיבלתי את הגלויה שלך מכ"ו בתשרי. נהניתי מאוד לשמוע שהילדים עלו לכיתה גבוהה יותר.

הרי היה לנו צער גדול בגללם – עושים כל כך הרבה עבורם ומוותרים על דברים רבים, ולא לראות התקדמות בלימודיהם?! היה זה כמו לאבד חלום, כאילו עלה הכל בעשן.

התיקון הזה שימח אותי בשמחה מיוחדת, ולכן הרשיתי לעצמי לקחת כוס מהמשקה שלך ושתיתי לחיי בריאותך ובריאותם של הילדים.

שה' יתן ויתקדמו וילכו מחיל לחיל, עד שיגיעו למדרגה הגבוהה ביותר בחיים. שיהיו יהודים נאמנים לעמם ולהוריהם. זה יהיה גמולנו על כל מה שאנו משקיעים עבורם. הלואי שנאמר בשמחה: מאמצינו לא היו לשווא. לא לחינם חיינו.

במכתב הבא אני מקוה לקבל פרטים ממך ומהילדים על חנוכת הבית של הגימנסיה. שלחתי גם לכתובתו של ד"ר בוגרשוב ברכה לחנוכת הבית. נכון שאני בדווינסק, אבל נשמתי בארץ ישראל, ואני רוצה ככל יכולתי לקחת חלק בכל מה שקורה בארצנו.

אני כואב מאוד שאני חייב לעשות זאת מרחוק אבל כל מה שקורה קרוב ללבי. בעיקר מדובר ביחסי לגימנסיה, שאמורה לגדל דור חדש ובריא, מלא באומץ ואנרגיה. דור זה ייטיב את מצבנו וירים אותנו לדרגה גבוהה. לכן חנוכת הבית משמחת אותי מאוד.

במכתבי ביטאתי את רגשותי מרחוק, אולם אני מאוד רוצה לדעת איך חגגו את חנוכת הבית.

אודה לך אם תיכנסי לד"ר בוגרשוב ותשאלי אותו כמה אנו חייבים בשכר הלימוד, שכן אחרי ששלחתי לו את חתימותיהם של בעלי המניות מדווינסק מגיעה לנו הנחה…

ועכשיו כיוון שעברו הימים הקשים והגיעו ימים טובים יותר – לילדים יש אוכל, והם הולכים ללמוד, וגם לך קל יותר.


עכשיו אמלא את כל משאלותיך:

רציתי לכתוב לך על דווידזון ועל בראזג, וגם לפתח את דעתי על הנושא, אולם כיוון שהחלטת לבוא לדווינסק עם 2 הילדים הקטנים, ואני הבטחתי לך שלא אנסה להשפיע עליך להישאר, לכן איני כותב לך עליהם, כדי שלא תפרשי את דברי כניסיון להניא אותך מהחלטתך. כלומר הפתגם שלך “הבנת שזה יותר מדי, ולכן לא רצית לפרגן לי” הוא מיותר.


כתבתי לך כבר בקשר לבגדים שקניתי. החליפה תפורה טוב מאוד, והיא עלתה 25 רובל. הגעתי לחורף ערום בלי בגדים.

חדשות נוספות – לחנה אטינגן נולד ילד ומחר הברית.


אני שולח לך 80 רובל, והשתמשי בהם בבריאות. בחודש הבא אשלח לך עבור שכר דירה באופן מיוחד. אשלח לא פחות מ־75 רובל חוץ מהכסף החודשי.

ושוב אני מסכים עם איחוליך כי בחגים הבאים נבלה יותר טוב, כולם יחד בנחת ובהנאה, כפי שמאחל לך המסור לך

ברוך בן ציון


אני מבקש מהילדים לכתוב כל שבוע.


חנוכת הגימנסיה

א0055.jpg

הגימנסיה – גלויה, הוצאת האחים אליהו – יפו–תל אביב – א"י (מתוך האוסף הפרטי שלי)


לבקשתו של האב כותבת רחל על חנוכת הגימנסיה:


א0056.jpg

אבי היקר! הלא תחפץ לדעת איך בליתי את חג החנוכה ואיך הייתה חנוכת הגמנסיה. הנה ואספר לך: ביום הראשון של חנוכה הייתה חנוכת הגמנסיה, הנשף התחיל ב–6 בערב.

אנחנו באנו ב–6. אדון אורלוב צלצל, הסתדרנו ויתנו לכל אחד נר ונבא עם הנרות באולם ונלך עם הנרות עד אשר הושיבו אותנו.

אחר־כך האדון צוה לכבות את הנרות ואחר כך התחיל הנשף. קודם מכולם נגנה התזמרת אחר כך שרה המקהלה הגדולה, אחרי כן עוד פעם נגנה התזמורת ושרה המקהלה הגדולה, ואחר כך נתנו לנו הפסקה של חצי שעה שם היו לוקחים גורלות, כל גורל שוה 5 עשיריות. הרבה הפסידו אבל גם הרבה זכו. אחר כך המקהלה הגדולה עוד פעם שרה ואחר כך המקהלה הקטנה. במקהלה הקטנה היה כך ילד אחד גומברג שמו. הוא שר בעצמו שיר אחד שנקרא בשם שירת הזקנה ואז כל המקהלה הקטנה. ואחר כך רקדו ושרו עד מאוחר מאד. ובאחרונה נתנו לקהל שזכו את הדברים. אחר כך הלכנו הביתה.

ביום השני נסנו (נסענו) אל לוד אל חנוכת בצלאל. הגדולים הלכו אל מודעים.

אנחנו נסנו (נסענו) עד לוד ברכבת, ואחר כך הלכנו אל קרית ספר ומשמה הלכנו אל קרן בן שמן, שמה אכלנו ונלך אל בצלאל.

כאשר באנו התזמרת נגנה היו שם תימנים, הם שרו ואחר כך תימני אחד אמר דרשה מהפרופסור שץ, הוא המחנך של בצלאל, לכן הוא ברך את שץ. כאשר גמר שרו עוד פעם ויאמר עוד פעם דרשה.

אחר כך אמר עוד אחד הרבורג שמו, ואחר כך שבנו אל קרן בן שמן והגדולים הלכו אל מודעים וגם יוסף התגנב בתוכם. ונשב לאכל עוד פעם ונתנו לנו גם תה ונרקד עד אשר הם שבו ממודעים, אז היה כבר מאוחר.

אדון בוגרשוב לקח לו סוס וירכב עד אשר השיג אותם וישב אותם ועוד לא הגיעו עד מודעים.

עוד רבע שעה היו במודעים כאשר שבו כבר היה ערב ונעשה דלקה בשביל בצלאל. ואחר כך הלכנו אל הרכבת לשוב אל יפו.

אנחנו יצאנו בבקר ב–8 עד 9 בערב. אנחנו כמובן באנו בשמחה הביתה וגם בתוך הרכבת היה שמח, התזמרת נגנה ואנחנו שרנו ורקדנו ושמחנו מאד מאד.

הרכבת עמדה בתל אביב. כל תל אביב באו לראות אותנו. בבתים שכבר ישנו קמו וידליקו את המנורה ויצא לקראתנו. הם שמעו את שמחתנו ואת צעקתנו ויקיצו משנתם ויצא לראתנו. את התעודות יתנו לנו בשבוע הבאה ואני אכתב לך את ציוני.

מאת בתך

רחל ויסמן


א0057.jpg

תזמורת כלי הנשיפה של הגימנסיה נהגה ללוות בנגינתה את כל אירועי הגימנסיה ושאר החגיגות בתל אביב


עוד פרטים על מחלתה של פערל

יום ראשון–יום שני, יפו א' חשוון תרע"א

בן ציון היקר מכל,

השבוע לא קיבלתי ממך כל מכתב. קיבלתי מכתב לאחר יום כיפור. הייתי חולה ושכבתי במיטה, ואני זוכרת שכתבת כי השנה שעברה היתה מאוד מאוד קשה עבור עמנו…


בכיתי מאוד כשקראתי את מכתבך. אתה כותב שאתה שולח 100 רובל ומברך אותי, שאשתמש בהם בבריאות. ואני אז שכבתי על המיטה.

מה אכתוב לך, שיש לנו אל טוב… אני לא יכולה לתאר לך כמה הייתי חולה, לא עלינו.

כשאני נזכרת שכל כך סבלתי מכאבי ראש, שלא הרגשתי את הראש כלל, הרגשתי רק כאב בכתפים, שמשך אותי ודקר אותי, שמרוב כאבים הייתי קופצת מהמיטה, רצה סביב הבית וצועקת. חשבתי שאני הולכת ה' ישמור להשתגע. היה לי כל כך רע, שחשבתי כי למות הרי יותר טוב. אבל אז חשבתי על הילדים המסכנים שלי שישארו לבד, וביקשתי מה‘, שאני רוצה עוד להתראות איתך ולתת לך את הילדים ביד. אבל תודה לך ה’, שהרמת אותי מהמיטה.


בשבוע הראשון ששכבתי, סבלתי יסורים נוראים. כל השבוע שכבתי ללא אוכל, אולם כאשר פאחאפאסקי נתן לי תרופות, הן עזרו לי במקצת להרגיע את הכאבים הגדולים. כשיכולתי כבר להכניס משהו לפי הייתי כל כך חלשה שמיד נרדמתי.

אוי בנציונלה, גם היום אני מספיק חלשה. שה' יעזור לי בגלל הילדים הקטנים שלי ויחזק אותי.

אנשים לא עזרו לי. לא היה לי אף אחד, רק רחל שתהיה בריאה עזרה לי במקצת. היא הילדה היחידה שהתייחסה אלי ברגש רב. היא היתה רצה אל הרופאים ואל בתי המרקחת. היא היתה יושבת לידי, בכתה והגישה לי את כל מה שהייתי צריכה.

היום זה היום הראשון שהלכה לגימנסיה. תאר לעצמך, אני עדיין כל כך חלשה, שבקושי אני מושכת את הרגלים.


היום צריך לקנות ספרים חדשים. יוסף עבר לכיתה ג', והוא זקוק לספרים חדשים, שעולים בישליק אחד ו־3 בישליקים כל מה שכולם צריכים!!

זה בלבול רב בשבילי. הייתי צריכה להיות אמא מברזל, ולא כמו שאני, שהכסף מתפזר לכל רוח!!

כל העול הזה קשה מדי עבורי…

יום אחד ניגש אלי יוסף ואומר לי כך: “תראי אימא מה קרה לך? את נראית רע מאוד. אני זוכר, שכשבאת לכאן, נראית יפה”.

כשהוא אמר לי כך, התחלתי לבכות ואמרתי לו: “אתה רואה בני, בגללך נסעתי לארץ ישראל כדי לעשות אותך לבן אדם. בגללך אני כל כך סובלת, ולבסוף אני שוכבת כל היום, כשהילדים שלי נמצאים בחוץ. אני מרגישה רע מאוד ושואלת את עצמי – מה אני עושה כאן?”

במילה אחת, היטפתי לו מוסר והוא פרץ בבכי גדול מאוד. וגם אני בכיתי וכל יתר הילדים. זה היה כמו יום כיפור! הקב"ה היה צריך לראות את דמעותי – מה כבר לא עברתי כאן וסבלתי כאן.

הייתי לפחות רוצה לדעת בשביל מה בכלל חיסלתי את הבריאות שלי! אני כבר לא מצליחה להבין, והאל עדי, אם אצליח אי פעם להבין.

לפני שנסעתי, אם הייתי יודעת שכאן אחסל את בריאותי, אני מוכרחה לומר לך שאפילו אם היית מכסה בית שלם בזהב, לא הייתי נוסעת. אם היית מתגרש ממני, הייתי לפחות בריאה ויפה. מה שנהיה ממני כיום – אם היית רואה אותי, היית בעצמך מתחיל לבכות. ריבונו של עולם, מה שאפשר לעשות מבן אדם! אין לי כל תיאבון לאכול, ואיני יכולה לחזור לעצמי. אם אני צריכה לזחול בשארית כוחותי ביפו – יש להודות לאל.


כשבאתי ליפו אמרו לי שבפחות מנפוליון לא אשיג בחורה, אבל היום, גם אם ארצה לשלם נפוליון, יאמרו לי כי בפחות מ־ 40 פרנק אי אפשר להשיג בחורה. כאן הן לוקחות מחירים טובים. לי עלתה העזרה 15 פרנק לשולמית, אבל היא נשארה כיתה. בחשבון היא עברה, ובצרפתית היא לא הכינה שיעורים. אם הייתי בריאה והייתי משגיחה יותר, היא היתה עוברת, אבל כזה הוא המצב – אני חלשה ועדיין איני הולכת ברחוב.

כשרחל היתה צריכה להיכנס לכיתה א', היא ידעה פחות צרפתית משולמית. כשאמרתי לה להכין שיעורים, היא לא שמעה בקולי והעדיפה לשחק. יוסף הבטיח לי שהשנה הוא ילמד בעז"ה בחשק. זרובבל אינו רוצה ללכת לשום מקום. הוא אומר שעוד 2 שנים הוא ילך לגן.

רק שאלה יהיו הדאגות האחרונות שלי.

אמרתי לשולמית: “לא אכפת לי שנשארת כיתה, אין לי גם עגמת נפש מזה שהעזרה עלתה לי 15 פרנק”.

הילדה הטובה ביותר היא רחל, שתזכה לשנים רבות, שכולם יזכו לשנים רבות, אבל שולמית היא ילדה רעה. היא עולה לי בבריאות רבה.


את הגלויה הראשונה שתקבל כתבתי בשכיבה ומעט כתבתי. למחרת, כשהחום עבר כבר, הייתי כותבת יותר, אולם כוחותי אזלו. את המכתב הזה אני כותבת במשך יומיים.

היה בריא והלוואי שנהיה כבר ביחד בבריאות.

פערל וויסמן


א0058.jpg

ביתו של הרופא ד"ר פוחובסקי. על המרפסת אפשר לראות את האחיות


דווינסק, ב' בכסלו תרע"א

פערעלע!

התחיל כאן החורף והים מלבין קמעא. קיבלתי 3 מכתבים בבת אחת, ו־2 מכתבים בשבוע אחד. תודה לאל בשביל זה ובשביל חתיכת הבריאות, שהוא דואג לך ולי, ושיעזור לנו להתגבר על הסבל שלנו.

הסתובבתי בעיר לחפש דירה כי חשבתי שאת כבר באה. מסתבר, כפי שכבר אמרתי לך, שאת מבינה בעצמך כמה קשה לך לנסוע לכאן ואת אינך יכולה להחליט. אשר לגבי – איני יכול ואיני רוצה ליעץ לך.

האמת היא, שגם החיים שלי מענים אותי טיפין טיפין, וגם אני הייתי רוצה לנשום קצת יותר בקלות, להיגאל ממצב הנע ונד שלי. אפילו על השולחן של משה זליג הייתי מוותר כדי לנסוע אליכם ולהיות ביחד. אבל המצב מאוד מסובך.

לו היתה איזו זוית ראייה או תקווה, שיהוו בסיס לכך שאוכל לבוא עם הזמן ולהתישב איתכם – אבל לצערי אין. משרות אינן מתגלגלות ברחוב, איני יכול גם לבנות על עסק כלשהו, שאפשר היה אולי להקים – אני הייתי שולח פריטים, ואת היית מוכרת אותם. אבל לצערי מצב בריאותך אינו מרשה זאת. אלה אינם עסקים גדולים, שכן האמצעים מעטים. במצב קשה כזה יש לסמוך על הקב"ה. איך שיתגלגלו העניינים – יהיה גם זה לטובה.

יכולים לשרוד.

אני מבין שדי קשה לחיות חיים כאלה והדבר גם עולה לי בריאות, בעיקר כשאת כותבת לי שאת מתביישת להראות עצמך בדווינסק, אבל תודה לאל שיש מי שדואג לך.


הצטלמי יחד עם הילדים בפוזה שדיברת עליה ואני מבקש ממך אל תשיבי את פני ריקם. אשר לכסף – אשלח לך בתחילת חודש דצמבר, ואני מקווה שזה יהיה סכום של 150 רובל לבטח ואולי גם יותר. אבל אני פוחד שזה לא יספיק לדירה ושלא יגיע עד ר"ח טבת חס ושלום. לכן אני כותב לך קודם לכן, כדי שעל סמך אינפורמציה זו תוכלי ללוות כסף לתקופה של 8 ימים או יותר ושלא תהיה לך עגמת נפש.


הכל אצלי כשורה ברוך השם, ואני נהנה שהילדים לומדים. שה' יעזור ואזכה לראות זאת במו עיני ולא אצטרך לשמוע על כך דרך מכתבים. הדברים שכתבו יוסף ורחל גרמו לי הנאה רבה. קיבלתי מד"ר בוגרשוב תודה על איחוליי לפתיחת הגמנסיה.

תהיי שמחה ובריאה. דרישת שלום לילדים. אמרי להם שגם אני הייתי כבר רוצה לראות אותם, כפי שהם רוצים לראות אותי. אני מקוה שיוסף יותר מסודר, ששולמית תקבל את אביה בחזרה ושלאביגיל ולבּבּל תחסך הנסיעה הקשה.

ממני המסור והאוהב אותך


ברוך בן ציון


יום ראשון, יפו ג' כסלו תרע"א

בן ציון היקר מכל,

שבוע לא קיבלתי ממך מכתב ורק ביום שלישי זה קיבלתי את המכתב על האישה מדווינסק. היא נסעה דרך המבורג ולא דרך אודסה. היא וחברתה שלחו לי מברק, שיש להן כאן חברים אשר הגיעו לקבל אותן. היא בינתיים נמצאת במלון אצל ליפשיץ. היא היתה אצלי ביום רביעי.

הקב"ה מנהיג את עולמו בחסד – היא מצאה אותי חולה מאוד. כאבי הראש שלי הקרינו לי לצוואר, ולא יכולתי לסובב את הראש. היו לי משיכות ודקירות רבות וחשבתי שמרוב יסורים קשים לא אעמוד בזה. אפילו לא יכולתי לגשת לרופא.

מאז פסח, כשנסעת לא ראיתי יום אחד טוב. כבר התמוטטתי לגמרי. אנשים שייעצו לי בזמנו לא לחזור לרוסיה, היום הם אומרים לי כי עלי לחזור, שכן אני הולכת ונעשית חלשה מיום ליום.


אבל אני רוצה לומר דבר נוסף. אם היא היתה שולחת מברק, וכמו שאני חולה לא הייתי יכולה לבוא לקראתה, תאר לעצמך כמה שהייתי מצטערת! אני מודה לאל ששמר עלי מצער כזה.

היא היתה אצלי, וקיבלתי אותה יפה ככל שיכולתי. היא ביקשה ממני לבוא אליה למלון, ושאני אקח אותה לבלומברג ולאיזרקה, אבל כיוון שהייתי חולה, לא יכולתי לעשות זאת.

היא מסרה לי ממך דרישת שלום, וסיפרה שהיתה אצלך בבנק ושליווית אותה במדרגות, ושאתה הדרכת אותה בכל. “את יכולה להתגעגע לבעלך! הוא אדם עדין מאוד!” היא אמרה לי. מה אתה יודע, מצאת מאוד חן בעיניה.

לו היתה יודעת שאתה לא רוצה שאני בכלל אתגעגע אליך! תודה לאל, אני הייתי מאוד מרוצה מדרישות השלום.


אינני יודעת מה לעשות ומדוע איני מרגישה טוב, הרי בשנה שעברה היה לי יותר קשה מאשר השנה, אבל השנה מצבי נעשה גרוע מיום ליום. אין לי תיאבון לאכול ואולי לכן גם המצב רוח שלי כל כך ירוד. אני בעצמי כבר הייתי רוצה להרגיש שמחה יותר ובריאה יותר.

אם הייתי באה אליך, כפי שאני במצבי, לא היית רוצה להכניס אותי הביתה. שה' יעזור שאוכל לנסוע ולבוא אליך, בגלל שאני חלשה כל כך.


בקשר לילדים כבר סידרתי שישגיחו עליהם ויהיה להם טוב איתי או בלעדי – הם שמחים, הם לומדים בגימנסיה החדשה.

יותר טוב שתהיה להם אמא בריאה מרחוק, מאשר אימא חולה מקרוב. הם אינם מרוצים ממני ואומרים לי לנסוע לשם.

מדובר באותו מקום הגון ששכר הדירה, כפי שאמרתי לך, אמור היה להיות פחות מ 6 נפוליון, בעלת הבית רוצה להעלות את המחיר, אולם אצלה יהיו הילדים מרוצים כאילו היו בביתם שלהם. היא חיה יפה מאוד בביתה, ובעלה הוא אדם עדין מאוד והוא מתייחס יפה מאוד אל הילדים. גם עכשיו הם נכנסים אליהם.


עד פסח עוד נוכל לדבר על כך. הכלה שלהם תקבל את הדירה שלי כפי שהיא, שרק אהיה בריאה. אני מקוה שלילדים יהיה אצלם טוב. הם ישמרו על נקיונם, היא אישה מאוד נקיה ומסודרת.

הדבר יעלה לי עוד בבריאות רבה להסדיר את הכל, להכין את הכל.


הילדים כולם בריאים ב"ה וכן שמחים ולומדים ומרוצים.


אני כותבת את המכתב כשהם בגימנסיה ואני ממהרת לשכב והבחורה עוד לא באה. גם את הכסף טרם קיבלתי. כבר לוויתי 3 נפוליון.


תישאר בריא

פערל ווייסמן


יום ראשון, יפו ה' בכסלו תרע"א

בן ציון היקר מכל,

קיבלתי את הגלויה שלך מי“ז מרחשון יחד עם מכתבך מכ”א מרחשוון.


אתה כותב שאתה מודאג מהמלחמה בארץ. תהיה בטוח שכאן כולם יושבים בשקט ואתה יכול לבוא הנה ולראות במו עיניך. לא תהיה מלחמה ביפו ולא בירושלים, כי ירושלים היא עיר קדושה לכל הדתות, ויפו…

נכון שבביירות היתה בהלה וכל הילדים והנשים ברחו ממנה, אבל גם שם לא קרה שום דבר. ביפו לא יקרה שום דבר, אל תדאג. יותר מדאיג אותי מצב הבריאות שלי.

אני מודה לך מאוד שהזכרת לי את יום הזיכרון של אמי. המכתב הגיע בשבת ואני הדלקתי נר זיכרון במוצאי שבת. באותו יום כאב לי מאוד הראש.


לו היו לי שני דברים – כסף ומקום להשאיר בו את הילדים – הייתי נוסעת למרחצאות בטבריה. כך המליצו לי. טבריה נמצאת אחרי חיפה. המים שם מבריאים. אנשים אומרים, שהמים האלה היו מצילים אותי. זה צריך לעלות 40 רובל עם הנסיעה ועם האוכל. אבל מנין אקח את 2 הדברים? בינתיים אני צריכה לסבול.

בעוד חדשיים נוסעים לשם, ושם יש בית הבראה. אבל מה יש לי לדבר אם אין לי אפשרות לנסוע. אולי אתה תבוא למשך חודש עד פסח?


את הספר שביקשת שלחתי כבר. אל תעייף אותי עם החדשות שלך מיפו. ספר לי על החדשות מדווינסק.

לא הייתי כותבת לך על יפו, אבל אני חוששת שתקרא בעיתון על המתרחש ותיבהל, לכן אני מספרת לך מה שקרה כדי שלא תדאג.

מחיפה הגיעו ערבים ליפו ונעשה בלבול שלם. שמו כמה ערבים בבית כלא למשך 5 ימים ודאגו להודיע, שיש להיזהר מאכילת תפוזים וירקות. היה קצת בלבול.

כשהילדים חזרו מהגימנסיה, הם אמרו לי לא לקנות יותר תפוזים. בדרך כלל כשהם היו חוזרים מהגימנסיה, יוסף למשל לא היה אוכל צהרים, עד שלא בלע 3 תפוזים. כך גם כל הילדים. ואם הוא יכול היה לומר לי: אימא אל תקני תפוזים, כי היתה מהפכה!

אבל היום כבר אמרו שהכל נגמר…


א0059.jpg

חמי טבריה בראשית המאה ה־20


י“ג כסלו תרע”א

פערעלע

אני שולח לך 150 רובל, שיהיה לך עבור שכר דירה ועבורך. השתמשי בכסף בבריאות, והלוואי שנגיע לזמן שלא תהיה לך עגמת נפש.

במכתבי הקודם כתבתי על אמירות שהפנית אלי במכתבך ואל אחת מהן אני רוצה להתייחס.

את כותבת: “בקשר לבקשתך שלא אכתוב כאלה מכתבים אני מוכרחה לומר לך, שלא אני כותבת אותם, רק צרותיי כותבות”. נראה לי, כי לא הבנת אותי כראוי. אני לא האשמתי אותך לגבי מכתביך.


אני יודע ואף מרגיש אותך בכל צרותייך. אני יודע שלי לא טוב בבדידותי ואני מרגיש את ליבך. רק חשבתי באופן פשוט מאוד, מה יועילו מכתבים כאלה המשפיעים עליך לא טוב וכן עליי. שיבוא כבר הסוף למכתבים האלה וחזרי לדווינסק, כפי שאת מתכננת.

כלומר, את הגדולים השאירי, ועם הקטנים בואי. את זה חשבתי באמת לומר לך, אבל קל מאוד לדבר וקשה לבצע. כשמגיע העניין לכדי מעשה, ולאחר שאני נתתי לכך את הסכמתי, הבנת שאין זה כלל צעד פשוט, ויכול להיות שבחזרתך תהיי יותר חסרת מנוחה בהשוואה לעכשיו כשהילדים לידך, שיגדלו ויאריכו ימים.

אני מבין את הקשיים. אני יודע, אני מרגיש. גם לי יש לב. גם אני אב. ואיני יודע, הגם שיש לי עצבים חזקים, אם אני הייתי יכול להיות שלו כשילדיי נמצאים בידי זרים.

אבל מתי יהיה לזה סוף? מהי התכלית?

שאלה זו נוברת ונוברת בתוכי. הפתרון היחיד הוא שאני אבוא אליכם, אבל איך עושים זאת? תוכניות בסיסיות אין לצערנו הגדול.

המטרה שלנו היום היא לנצל את כל מה שאפשר ולהגיע למטרה שלנו, והרי הדרישות שלנו אינן גדולות, רק כה צנועות, שאין לקב"ה טעם למלא אותן. אולם מדוע לא נוכל לקוות כי הוא ימלא אותן בכל זאת?

עד היום הוא מילא את כל בקשותנו ואין כל סיבה שלא ימשיך ויעשה זאת. ברור, שגם עלינו לקדם את העניין.

כדי לעשות זאת כבר ביקשתי ממך במכתבי האחרון להיכנס אל מר לבונטין ולדבר איתו. אף כתבתי לך מה לומר לו ואני מאמין שכבר עשית זאת, למרות שאינך מאמינה שהדבר יעזור. אין לנו כל מוצא ולכן אנו חייבים לעשות זאת בכל האומץ והאנרגיה ולא להעצר בגלל מכשול כלשהו.


עכשיו אבקש ממך עוד דבר: קראתי בעיתונים שהממשלה אישרה ערבות הדדית וייפתח ביפו בנק, שיעסוק בנושא. גם בכך טמונה תקווה. את תוכלי לשאול את האדונים שור או טרטקובסקי מתי הבנק ייפתח? מי יהיו המנהלים? על שם מי יתקבלו ההרשאות? עם מי יש לדבר בבנק?

אני יכול בבנק כזה למלא כל משרה – גבוהה או נמוכה, ואפשר לשאול עלי בכל הבנקים בדווינסק, בריגא, אצל וויטנברג. אבל כאן יש לפעול ולא להתמהמה. התחילי להתעניין שם וכתבי לי אל מי עלי לכתוב, ואז אתחיל לעבוד. בקשי משור – הוא סוחר, ובוודאי לוקח חלק במפעל זה, שהוא יעזור לך בעצה, ואם ה' יעזור, יכול לצאת מזה משהו.

הפעולה שלך היא חלק מההצלחה. את חייבת ללכת ובאופן אישי או דרך אחרים להזיז דברים. הרי כאן עומדת לפנינו הזדמנות, ואולי ניוושע דרכה מצרותינו, ולכן שום קושי לא צריך לעמוד בדרכנו.

אל תיבהלי מהמשכורת שאולי תהיה נמוכה, שכן במשך הזמן מתקדמים, ובעזרת השם אפשר לקוות שנוכל לעשות משהו. עד עכשיו חיינו ונמשיך לחיות.

אני מחכה בחוסר סבלנות לתשובתך בעניין זה, והייתי סומך על כך בבואי לפסח כאורח. באופן טבעי איש לא יידע על כך כאן. אינני עושה דבר בקשר לעבודתי כאן.

כתבי לי מהר עם מי את מתכוונת לדבר על כך. אמרי להם שאני מגיע בין כך ובין כך לפסח. לאדון לבונטין אכתוב גם כן.

היי בריאה, מאושרת, שמחה ומעודדת ושה' יעזור לך להיפגש עם

ברוך בן ציון שלך.


ד"ש לילדים, שיהיו בריאים, ילמדו בחריצות ויהיו ילדים טובים.

אני מברך את רחל ליום הולדתה. הלוואי שבשנה הבאה נהיה ביחד ואוכל לאחל לכולכם באופן אישי מזל טוב לקראת ימי הולדת ושמחות.

אותו אחד


יש להניח שהידיעה הבאה שהתפרסמה בעיתון האור בי“ח בחשון תרע”א בדבר אפשרות של פתיחת בנק חדש ביפו היא הידיעה שאודותיה כותב ברוך בן ציון.

פתיחת בנק רוסי–עברי לא נראתה כרעיון טוב במיוחד לעורכי עיתון האור הגאים, שכן באותו שבוע סירבו שלטונות רוסיה להתיר נאומים על קברו של לוינסקי.

לכן, כיהודי־עברי גאה, סירב בעל המאמר לרעיון של פעילות עברית־יהודית משותפת עם השלטונות הרוסיים, ועל כך כתב שבוע לאחר פרסום ידיעה זו במאמר פותח בעיתונו האור.

עמדתו של ברוך בן ציון הייתה שונה, כמובן, וגם עניין זה הוא מזכיר במכתבו.


א0060.jpg

תשובה למכתב מי“ג בכסלו תרע”א – במכתב זה מנסה פערל לעזור לבן ציון למצוא עבודה ונפגשת עם האנשים המתאימים ומדווחת על כך, אך היא חוזרת ומדגישה שלא תרשה לבן ציון לבוא לארץ עבור עבודה בשכר נמוך.


יום ראשון, יפו

בן ציון היקר מכל,

קיבלתי את המכתב עם 150 הרובל וכן את המכתב שבו כתבת לי מתי עלי לשמור על יום הזיכרון.

אני עונה לך על המכתב שבו ציינת, שראית בעיתונים שכאן בארץ עומד להיפתח בנק. אני שמעתי זאת מזמן, אבל לא רציתי לפטפט על כך, כיוון שאני זוכרת עדיין היטב את הבנק בדווינסק, ששם קיבלת שכר חדשי של 12 רובל. אז היה לנו עוד קצת כסף, היום אני מתענה מחוסר כסף למחייתנו.


אולי אסור לומר זאת, אבל אין לי עכשיו כוח לסבול. סבלתי מספיק. עם זאת, כיוון שביקשת ממני להתעניין, הלכתי ישר לאלה שקרובים לנושא. הלכתי למישהו בשם רובינשטיין, אותו אני מכירה – הוא בעלה של אחת ממכירותי הטובות. הוא עצמו סוכן של קקאו ושוקולד, אדם נבון מאוד ועשיר למדי.

למעשה, את המכתב קיבלתי ביום רביעי ובשבת הלכתי אליהם. הם כמעט עברו לגור לתל־אביב, ובאתי בזמן טוב מאוד – היו שם דברי מאכל טובים, אבל אינני טועמת דבר אצל אף אחד, כיוון שאלי איש לא בא. לכן איני מרגישה נעים אצלם.

לא מצאתי אותו בבית, ולאחר שחיכיתי זמן מה, הוא הגיע. ישבו שם אורחים, אז ביקשתי ממנו להיכנס איתי לחדר אחר, ואמרתי לו את אשר רצית לדעת. הוא ענה לי יפה מאוד, שתהיה לו אינפורמציה בעוד שבועיים, ואז הוא יאמר לי אל מי לפנות, שכן היום עדיין אין יודעים דבר. אמרתי לו, ששמעתי על מרדכי בן הלל הכהן, אז הוא ענה לי, שעדיין אין יודעים וכי בשבוע שעבר היה אצלו פרידלזון וביקש ממנו לתת כסף, והוא ענה להם, שהשבוע הוא יתן להם תשובה.

רובינשטיין אמר לי שאבוא אליו ביום שלישי ואז הוא יידע אם כהן יהיה חלק מהעניין או לא. אם כהן יקח חלק בזה, אלך לכהן ואשמע מה יש לו לומר ואז אכתוב לך אם יש צורך שתכתוב אליהם או לא. גם משור ביקשתי, והוא הבטיח לי ברצון רב שאם רק תהיה אפשרות, הוא יהיה מוכן לעזור.

אני אעשה כל מה שאוכל, אבל הם יודעים שעבור משכורת קטנה, לא ארשה לך לבוא.

אל תשכח שכאן זה לא דווינסק. בדווינסק, כשלא יכולתי לבשל פעם בשר, אז בישלתי תפוחי אדמה עם שמנת בשביל 3 קופיקות, והיו לנו אז רק שני ילדים, ועכשיו אל תשכח, שהילדים, שיאריכו ימים, זקוקים להרבה יותר מאשר שנינו, וכאן תפוחי אדמה עם שמנת עולים פי כמה מאשר עולה בשר אצלנו. את כל זאת יש לקחת בחשבון – לקחתי חצי רוטל תפוחי אדמה, ספרתי אותם ועשיתי חשבון, והסתבר, שכל תפוח עלה קופיקה אחת.

אתה כותב שאם תקבל משכורת קטנה בתחילת דרכך כאן, איני צריכה להיבהל! אבל אני נבהלת מאוד ואני אומרת לך במילה אחת, שישמור האל אותי – אני מתענה כאן, ואיני רוצה להתענות עוד יותר.

איני רוצה לדבר על כך יותר, כי כבר ראיתי חכמים כמוך שצעקו חי וקיים, אבל לא יכלו יותר לעזור לעצמם. לכן אני חוזרת ואומרת 10 פעמים: 10 פעמים למדוד, ופעם אחת לגזור.


הדבר הטוב ביותר היה לולא הגעתי בכלל לכאן – איני רואה את התכלית.

יוסף אינו לומד כראוי וחוץ מלימוד השפה העברית, הוא אינו מעוניין ללמוד – לא צרפתית וגם לא ערבית. לגבי ערבית לא כל כך איכפת לי, אבל לגבי צרפתית – זה עולה לי בבריאות. הוא אינו מכין שיעורים ואינו קורא. אני שואלת אותו בטוב, מדוע הוא אינו רוצה ללמוד צרפתית? והוא עונה לי באופן פשוט ביותר: איני מצליח ללמוד, קשה לי מאוד.

נו תאר לעצמך, שאת השפה החשובה ביותר הוא אינו רוצה ללמוד! מה הוא יעשה עם העברית? נו, אז כדאי היה בשביל יוסף להקריב את החיים? בדווינסק הוא היה יודע לפחות רוסית היטב. טוב, רוסית הוא הרי כבר למד קצת, אז אין זה כל כך קשה עבורו. לא איכפת לו שום דבר.

הילדים בכיתתו כותבים תווים. נתנו להם גם חצוצרות מנחושת לנגן.

רחל לומדת לא רע, ושולמית גם כן באופן סביר, אבל גם בשבילן לא כדאי היה – הן היו יכולות להתחתן עם משכילים מדווינסק.

אבל לי נועד לבזבז את עולמי הקטן. הייתי מוצאת לי חיים יותר טובים בדווינסק, אבל אתה לא פרגנת לי.


אם משהו ייוודע לי בקשר למשרה, והדבר לא יהיה לשביעות רצוני, אני אבוא אליך לפסח ודבר לא יעצור בעדי. אתה יכול למצוא יותר מ־50 ילדים בגימנסיה שהוריהם נמצאים ברוסיה.

הילדים לא יסבלו, ואני סובלת מאוד – אדם לא יכול לחיות בלי אנשים ובלי חברות, ואני חיה בלי כלום ולכן קשה לי מאוד. כולם סביבי זרים ואני מרגישה רע מאוד. איני מוצאת לי מקום.

אם לא יסתדר עניין המשרה בבנק, תצטרך לקבל אותי כאורחת. אני החלטתי כבר לגבי עניין זה. לא איכפת לי שום דבר חוץ מדבר אחד – ישמור אותי האל מלהתענות ביפו, ואני והאל הרי מאותה עיירה – אם אני אומרת שאיני רוצה, הוא יתרצה ויעשה כרצוני!

לא איכפת היה לי לחיות ביפו, גם אם היינו מקבלים אותה משכורת כמו בדווינסק. או בבית משלנו בתל אביב, ואיתך לחיות ביחד גם כן הייתי רוצה, אבל לחיות כאן, כפי שאני חיה, אינני רוצה.

נכון, תענוג לטייל עכשיו בתל־אביב. את הרחוב המרכזי כבר ריצפו, ויש שם בתים יפים מאוד.

מרדכי בן הלל רכש לו שם דירה בקומה הראשונה, והייתי מאחלת לך לראות את הבתים הבודדים בתל אביב. בדווינסק אין כאלו בתים כמו במקום המעניין הזה.

בקומה השניה של הבית נכנס לבונטין לגור. במילה אחת אפשר לומר, שכל יום נוספים שם בתים. בשבת טיילתי שם עם בּבּל ועם גיל.

הילדים הגדולים הלכו לחגיגות לכבוד שבת חנוכה. לקחתי את בּבּל לשאוף אוויר צח, כי הוא סובל משעלת.

הלכנו דרך תל־אביב והיה שם שמח מאוד. שיינקין רקד ושר על הגג שלו עם ילדי הגימנסיה. בכל הבתים אנשים בילו היטב.

ה“מוחארם” – החלפת דירות – היה כבר ביום השני של חנוכה, ולכן לא היו צריכים ללכת רחוק לריקודים.

לכל אלה שגרים בתל־אביב יש פרנסה טובה והם חיים שם עם בני משפחותיהם והם מרוצים בארץ הקודש. אבל אני רק עברתי משם. אינני שייכת לשם.

המורים יחד עם שיינקין יכולים לחגוג. הם דאגו לעצמם לפרנסה טובה וכן לבתים היפים ביותר.

בדרך הביתה בּבּל התחיל לבכות ורצה על הידיים והוא אמר, שאינו יכול ללכת. אתה יכול לתאר לעצמך שלי עצמי היה מאוד קשה ללכת בחול, ועוד איתו על הידיים! אתה תמיד אומר לי ללכת איתם.

הוא נשכב על הרצפה והתחיל לצרוח שהוא לא יכול ללכת, כי הרגליים מתות. סחבתי אותו על הידיים והגעתי הביתה בכוחותי האחרונים. בינתיים לגן הוא אינו הולך, כי השיעול שלו מדבק, וכסף הם מבקשים ממני.

מדוע לא כתבת לי עם מי מתחתן שפאק ומה שלומו? יש לך מין טבע שכזה לא לכתוב לי מה התחדש בדווינסק, וזה מעניין אותי דוקא. אני מבקשת ממך כתוב לי על הכל.

קרוב לוודאי שאלה היו מראות תל אביב שעליהם כותבת פערל:


  1. תחילה הלכה ברחוב הרצל
א0061.jpg

רחוב הרצל מבט לעבר מסילת הברזל


2. אחר כך המשיכה ללכת בשדרות רוטשילד

א0062.jpg

שדרות רוטשילד לאחר הנטיעות


3. מן הסתם נעצרה ליד בית דיזנגוף שהיה צמוד לגימנסיה (בית הועד)

א0063.jpg

4. או ליד הקיוסק הראשון

משפחת נחמה, בתו של הבעלים, מר קיסליו, תהיה אחר כך משפחה אומנת לילדי ויסמן.

א0064.jpg

5. השתאתה למראה ביתו של מרדכי הלל הכהן

א0065.jpg

הבית כפי שנראה היום ברח' לילנבלום פינת הרצל, (לא השתנה הרבה, קומת המגורים התחתונה הפכה לחנויות מסחר)


6. ואחר כך חזרה שוב דרך רחוב הרצל ואולי אפילו קנתה כעך אצל מוכר הכעכים

א0066.jpg

התמונות מתוך ארכיון אחוזת בית.


דווינסק, זאת חנוכה תרע"א

פערעלע!

אני עונה לך בקיצור על מכתבך מה־12 בדצמבר. אני עצמי חשבתי לצאת לחופש, אבל בגלל שדחית את בואך לפסח, אני חושב שאחכה לך עם תכנית זאת.

אפשר יהיה להיות בדירה שלי עד זמן החופש, אם אנו רוצים לחסוך ולא לשכור דירה. לפי דעתי, אם החלטת כבר לבוא, יותר טוב לעשות זאת בפסח, וכך תחסכי לך את ההתעסקות בכלי פסח. זאת, אם אין באופק דברים חשובים כמו אפשרות שלי לבוא להשתקע בארץ. אפשרות כזו היא פשוטה וקלה יותר מכל דרך אחרת. אם היא תבוא בחשבון, הייתי שולח אותך בקיץ לגרמניה להחלים, כדי שתחזרי בריאה ומרוצה ותוכלי לטפל בילדים ולחנך אותם.


כפי שאת רואה, חג חנוכה עבר כבר, וכמו בכל שנה אנו הציונים ארגנו קונצרט בתאטרון והזמנו את אדון גוזמן החזן ממוסקבה. הוא היה בקיץ זה ביפו והופיע בקונצרט בביה"ס לבנות. אשתו ובנו חיים ביפו. האדון גוזמאן שר יפה אבל לא נגע בליבנו.

יומיים לפני חנוכה היה לנו, היהודים הרוסיים, אבדן גדול. הברון דוד גינצבורג מת, ונראה, שבדורנו לא יקום עוד אדם כמוהו. הוא היה מופלג בתורה ובעל ידע רב. הוא היה השתדלן הגדול ביותר עבור היהודים. באופן כללי, שנה זו היא האומללה ביותר מבחינת אובדנם של אנשים דגולים: ר' משה לילינבלום, אלחנן לייב לווינסקי, שאול פנחס רבינוביץ', צבי הירש הילדסהיימר ועכשיו האחרון והאבידה הגדולה ביותר הברון דוד גינזבורג. שהקב"ה ירחם על בניו היתומים והגלמודים.


ומהמוות לחיים ומצער לשמחה: ביילה רובננקה, נכדתו של הדוד נפתלי, מתחתנת מחר. מאקס מרקוביץ' חוגג בר מצווה בשבת ומובן שאני מוזמן לשתי השמחות.

יותר אין חדש. ספרי לי איך ביליתם בחנוכה. איך היתה חנוכת הבית של הגימנסיה. השפיעי על הילדים, שיכתבו לי בפרטים על החגיגה. כתבי לי קצת יותר על אביגיל וזרובבל.


המסור שלך

ברוך בן ציון


תרנגול כפרות

יום ראשון, יפו

בן ציון היקר מכל

את המכתב מזאת חנוכה קיבלתי. אתה כותב לי שהגיוני יותר שאתה תבוא לכאן. אינני בעד זה. אתה יכול להאמין לי, לו היה לנו כאן אותו קיום כמו בדווינסק והיינו יכולים להיות כולנו יחד, הייתי מאוד מרוצה.

אינני מתגעגעת אחר דווינסק. כפי שאני מבינה, אתה מעריך שאין זה רציני, כי אתה הרי מציע לי לנסוע להבראה לגרמניה.

אינני יודעת אם אתה חושב שאני טיפשה או שאתה מרגיע אותי כפי שעושים לילד קטן – מבטיחים לתת לו דברים טובים, וכך לשכנע אותו להסכים למשהו. אבל אם אתה באמת מתכוון לכך, אתה מרמה את עצמך.

אני יכולה לומר לך שאם תחיה ביפו, תהיה מרוצה אם יהיה לך עבור אשתך וילדיך לחם לשובע ובודאי לא מדובר על נסיעה לגרמניה לשם הבראה, שהרי רק הנסיעה הלוך וחזור עולה 200 רובל, וגם השהות שם עולה כך.

אם אתה רוצה לשכנע אותי, אתה אינך חייב להבטיח לי, הייתי מאוד מרוצה לא לנסוע להבראה ולחיות כולנו יחד כפי שחיינו!

רק זאת אומר לך, וכבר אמרתי זאת מספר פעמים, שאיני מוכנה לחיות יותר חיי בדידות ולהתענות עם הילדים, או שאתה תבוא לכאן וכולנו יחד נתענה.

אתה תאמר בודאי שבגלל הילדים הכל כדאי. אבל אם הייתי רואה שקורה כאן משהו טוב לילדים שלי, הייתי מסכימה איתך, אבל איני רואה זאת.

הוא (הכוונה כנראה ליוסף) לא יוכל אפילו לקרוא את הפרשה. על כך אני כבר לא מדברת ועל תפילה אני בוודאי לא מדברת. אז מה הוא יידע? מה ייצא ממנו?

השבוע נתנו להם את התעודות, אז יוסף קיבל בצרפתית “רע” ופירושו של דבר 5 או 6. ובדברים אחרים קיבל לא מספיק – זה 3 או 4. הוא אינו רוצה ואינו יודע שום דבר. ואני הרי נסעתי בגלל יוסף! ואם אינני רואה כאן תכלית ליוסף – אינני רוצה כאן לסבול ולשבת כאן סתם בגללו. שיהיה שם, ואני בעז"ה אבוא כשארצה, לא כשאתה תרצה.

אני כל כך כועסת עכשיו על כל הגברים ששלחו לכאן את נשותיהם, שהייתי קורעת אותם כדג.

יש כאן ביפו אישה עם ילדים בשם ברכר. גם הבעל שלה ברוסיה. כל האידיאליסטים שולחים את נשותיהם כקרבן והן צריכות להגשים את האידיאל של בעליהן.

האישה באה עם 6 ילדים, והיא עצמה בהריון בחודש החמישי. היא ילדה כאן תאומים, אז היו לה תודה לאל 8 ילדים. היא כל כך הרבה זמן התענתה, עד שעכשיו היא שוכבת בבית חולים.

השבת הזאת הייתי בבית החולים כדי להיוודע שהיא עומדת למות.

נורא להסתכל איך היא נראית. לפני שבועיים מת אחד מהתאומים. עוד נשמה שמתענה בעולם הזה! אחרי ביה"ח הלכתי לבית שלה והיה נורא לראות את התאום השני בן השנתיים שסובל בחייו.

הבן הבכור הוא בן 16 והבת הגדולה בת 13. הם היו בביה"ח. כל היתר הם קטנים.

הוא ברוסיה, היא בבי"ח שוכבת על ערש דווי. היה כל כך עצוב לראות את הטרגדיה הזאת. בכיתי כל השבת כשראיתי מה קרה לאישה בריאה.

שיינקין רוקד על הגג שלו ולא הוא ולא שכמותו רוצים לדעת מה באמת נעשה ומה יהיה על הילדים המסכנים האלה, ובעיקר הקטנים, שהעיניים שלהם חולות.

שאלתי אותה מדוע לא נסעה הביתה. היא אמרה לי שהיא התחננה לבעלה לא לנסוע לארץ, והבעל לא שמע בקולה ומכר את כל החפצים, ולה הוא עשה טובה – הוא הוביל אותה לאודסה והושיב אותה באניה.

היא כבר כאן 3 שנים והנה היא עומדת למות. הנה הוא הביא הרבה אושר לילדים שלו, כששלח אותם ליפו.


כשהסתכלתי על המקרה הנורא הזה נעשיתי חלשה יותר. איזה אגואיסטים צריכים להיות הגברים האלה המבקשים להגשים את האידיאל שלהם על גבן של נשותיהם המתענות! תרנגול הכפרות הראשון לגביהם היא האישה. היא מתענה עם הילדים ועליה מוטל כל העול.


אני בטוחה שבילית היטב בחנוכה ואתה שואל אותי איך אני ביליתי. האם אתה אינך יכול לתאר לעצמך שאינני יכולה ללכת לשום מקום, כי בּבּל וגיל, שיהיו בריאים, לא נתנו לי ללכת לשום מקום?

אני רוצה שתדע שלי אין כאן ימים טובים וחגים, אבל כשאני מסתכלת על מה שקרה לאישה, אני אומרת תודה לאל, הכל טוב, שרק יהיה לי מה שחסר לי בעיקר בבריאות.

כמה חתונות כבר היו לך מאז שאני ביפו? חתונות ניתנו לבני אדם, כדי שיהנו וכך גם ישמרו על בריאותם. הנה אתה כותב שאתה הולך לחתונה של ביילקה ואל בר המצוה של מרקוביץ.

אתה הולך לכאן ולשם ואני – לאן אני הולכת, והיכן אני עומדת? כולם כאן זרים לי, וכולם כאן רעים.

איזו הנאה כבר יש לי כאן? אתה בודאי תאמר, מהילדים שיהיו בריאים. כן, כשהם בבית כל היום אני קורעת לי את הלב. אחד אינו מכין שיעורים, זה רב עם השני, זה קורע וההוא שובר, זה גוזר, לזה צריך לתפור וההוא אינו שומע בקולי. הראש מתפוצץ.

תודה לאל בשביל זה, אבל בשבילי קשה מדי העול. אין לי אפילו עם מי להתייעץ. הראש חלש וקטן. נהיה לי דחוס במוח, ואני מחסלת את שארית הבריאות שלי.


יורד אצלנו גשם, ולכן הייתי מוכרחה לקנות ליוסף ולרחל מעילי גשם וזה עלה לי 3 רובל. נוסף לכך הייתי צריכה לקנות ספרים: ליוסף ולרחל ברובל, לשולמית ב־50 קופיקות.

לא עובר יום שבו אני לא חייבת לקנות משהו, אבל תהיה בטוח שאני לא קונה לעצמי שום דבר, אפילו לא כובע לראש. אני קופאת מקור במשך 3 החודשים האלה.

אתה יכול לתאר לעצמך שיורד גשם וקר ואין מחממים את הבתים והלבוש לא מחמם דיו. אני קופאת בלי כיסוי ראש.

קניתי לכולם 2 זוגות של מכנסים חמים, בגדים ליוסף וכן חליפות חמות ונעלים לכולם, אז בשבילי לא נשאר כלום. יש לי חובות. לוויתי נפוליון. לא תאמין לי שהנעליים שלי הן עדיין מהבית, וקר לי ורטוב לי ברגלים. מה אני יכולה לעשות? אין לי ערדלים. אם יהיה לך עם מי לשלוח, אנא שלח זוג ערדלים מספר 4. הילדים אינם צריכים ערדלים. שלח גם 4 זוגות גרבים … (כאן יש רשימה של פריטים למשלוח) כל זאת תשלח, רק אם יהיה לך עם מי לשלוח.


יש לי עוד טענה אליך – כל זמן שאהיה ביפו, אאשים אותך בכל דבר.

אמור לי, איך אתה יכול להיות כזה בזבזן. הרי עולה לך 10 קופיקות בול למכתב ואתה מרשה לעצמך לכתוב רק 3 מילים, הרי יכולת לכתוב עבור 10 קופיקות מכתב שלם! מדוע אינך כותב יותר וכך מפרגן לי קצת הנאה. האם יש לי הנאות אחרות? על כך ודאי תאמר שלא היה לך מה לכתוב. אבל תמיד מוצאים מה לכתוב אם רוצים!

הנה, היית יכול לכתוב לי עם מי ביילקה מתחתנת. האם עם מישהו מדווינסק? ומהו המקצוע שלו? ועוד דברים מעין אלה, אבל תודה לך עבור המעט. מה אעשה אם גם את זאת לא תכתוב?

בּבּל עוד לא הולך לגן כי הוא עדיין משתעל. גיל הולכת. הילדים דורשים בשלומך.

אשר לבנק – עדיין אין יודעים, כשיחליטו רובינשטיין יודיע לי.


פערל ויסמן


ערב חנוכה, תרע"א

פערעלע!

כשהתיישבתי לכתוב לך את המכתב במוצש“ק לאחר חצות הלילה, נזכרתי שלפני 10 שנים גם כן במוצ”ש התעוררת מהשינה לאחר חצות בצעקות ואמרת שהכבד הזיק לך, ולפנות בוקר רחל שלנו נולדה והשמיעה קולות, ויוסף נדנד אותה: “אאא…”.

עכשיו אני מברך אותה לכבוד יום הולדתה ומאחל לה שיתקיימו בה כל מה שאב מברך את ילדיו…

מכתבך הקודם היה כתוב בטון בטוח שהביע את החלטתך להישאר ואם כך הרי יש לדאוג לאמצעים שיעזרו לנו לחיות. ביקשתי ממך שתעבדי על כך, תחפשי ותפעלי ככל שאפשר כדי שנוכל לחיות ולהיוושע מהבדידות.

במכתבך קיבל הדבר אופי של משא ומתן, ואני מרוצה גם מכך, גם זו לטובה. כך זה לא נורמלי וגם כך לא נורמלי.

כל החיים היהודיים אינם נורמליים ואיננו יכולים לשנות דבר.

בכל זאת אני חושב שאת מה שביקשתי ממך עליך לבצע. גם אם תהיה אפשרות לקבל משרה, אז יהיה לי קל יותר להגיע מאשר לך, וגם חיים כאלה הם נורמלים – כל החבורה ביחד. ואם חס ושלום לא אקבל דבר, חזרי הנה בבריאות.

כתבי לי מתי את מתכוננת לבוא ואני אדאג לדירה. את המיטות הביאי חזרה, ואשר ליתר הרהיטים, אני חושב שלא נפסיד מהם הרבה, והסוף לחלומות.

אשר לבקשתך שאבהיר לך כמה דברים, אעשה זאת, אולם שלא תהיה לך עגמת נפש על דברי.


שבתות רבות לא יצאתי לחופש, כי לא ביקשו אותי. עכשיו, כשבחוץ בוץ ומחליק ורוח קרה נושבת דרך כל העצמות ובן אדם לא יכול לצאת לרחוב, אי אפשר לצאת לחופש – לא בחורף ולא באביב, הרי חשוך רק כשיוצאים החוצה. לדבר על חופשה – זה מצחיק. זה מה שכתבתי לך ואין לכך כל חשיבות.


אשר לדווידזון ובראזג: זה שדווידזון חזר, הרי אין בכך כל פלא. מי לא יודע שרעב זו מחלה ולחם כאב.

אשר לבראזג – דרכו אפשר לראות איזה כוח יש לארץ ישראל. הוא הרי ירק כל כך הרבה אש! למרות שלא יכול היה למצוא לו מקום, הוא בא לארץ ישראל להתישב. הייתי מרחיב את הנושא, אבל את בינתיים תכננת את התכנית מאתמול, והיית מפרשת את דבריי כהתנגדות לתוכניתך וכניסיון שלי להשפיע עליך להישאר שם, וזאת לא רציתי וגם עכשיו איני רוצה.

עשי כפי שאת מבינה – כמו שתחליטי, כך תעשי.

אני מתפלא איך את מוצאת בדברי דברי סתר. אינני מסתיר דבר ממך ואני כותב באופן ברור למדי. ואם דבר מסוים אינו ברור לך את יכולה לשאול, אבל מדוע את מחפשת לך צער מיותר וכך גם נעשית חולה?

היי בריאה, שמחה ומעודדת ובקרוב להתראות עם שלך…


דרשי בשלום הילדים. שיכתבו לי לעתים קרובות יותר. אני עכשיו קצת עסוק עם ערב חנוכה שאנו מקיימים כל שנה בתאטרון ולכן אכתוב להם בפעם הבאה.

שלך

ברוך בן ציון


יום ראשון, יפו ערב חנוכה תרע"א

בן ציון היקר מכל,

את מכתבך מערב חנוכה קיבלתי. אתה כותב שלפני 10 שנים התעוררתי צועקת באמצע הלילה, אולם אין זה נכון. לא התעוררתי צועקת, רק נאנחתי ואמרתי שהכבד שאכלתי כנראה הזיק לי. רק לבסוף, כשלא שמעת אותי, כשנרדמת, התחלתי לצעוק. אבל מאז עברו כבר 10 שנים, ומים רבים זרמו בנהר.


אפילו בתקופת הזמן הקצרה שאני נמצאת ביפו עברתי כבר סבל רב ומספיק לי. רק ה' יודע מה יהיה אתי בסופו של דבר.

הייתי מאוד רוצה שיהיה לי קצת נחת מילדיי כתמורה על מה שעברתי.


יש לי מיוסף עגמת נפש רבה. הוא אינו לומד כלל צרפתית – הוא אינו רוצה ואינו יודע, זה גם אינו מוצא חן בעיניו. את העברית שהוא לומד כאן הוא יכול היה ללמוד גם בדווינסק והוא יכול היה לגדול ולהיות כמוך, אבל כאן הוא לא יהיה אפילו בעל השכלה כמוך. גמרא הוא בודאי לא יידע. באופן כללי הוא יידע מעט מאוד.

כתוב לו על כך במכתב, והוא יקח את דבריך לתשומת לבו. כתוב לו, שתיקח אותו הביתה ושם תכניס אותו לבית ספר ואולי הוא ישפר את דרכיו. מה יהיה כאן איתו רק האל יודע.


אתה בודאי רוצה לדעת מה אמרו לי ביום שלישי, שכן רובינשטיין ביקש ממני לבוא. כשבאתי במועד, הוא אמר לי לבוא בשבוע הבא כי כולם עסוקים ואין להם זמן. הוא מכיר את בלומברג והוא אמנם דיבר איתו אודותי. הם עכשיו נכנסו לגור לא רחוק ממני, אז הייתי שם בשבת עם בּבּל.

רובינשטיין אמר לי שהוא חושב עליך, אבל בלומברג אמר שכאן נותנים כל כך מעט כסף, שזה לא מספיק אפילו ללחם.

הרי אמרתי לך במכתב ההוא, שכאשר העניין יגיע למשכורת הם יתנו סכום כזה שיגרום לנו להתענות ולא להתפרנס.

לא איכפת לי לחזור לדווינסק, כבר לא קשה לי לנסוע וזאת כי אינני רואה שכאן טוב יותר מאשר בדווינסק ולו רק מבחינה אחת. בדווינסק הבן שלי היה לובש ציצית, וכאן אינו לובש.

אלא מה? יום אחד הוא חזר מהגימנסיה וסיפר לי שילד אחד לבש ציצית אז צחקו לו וזה גרוע יותר מאשר בגימנסיה רוסית! כי השקצים הרי יודעים שהיהודים לובשים ציצית וכאן אף אחד אינו יודע על כך.

כשילד נעשה כאן בר מצוה עושים חגיגה ומבלים – שרים, רוקדים, אוכלים אוכל טוב, אבל אף אחד אינו מניח תפילין. להתפלל – בוודאי לא.

אם הוא לפחות היה ילד מוכשר והיה לומד היטב, הוא היה נהיה משכיל גוי, אבל לא יותר. אני אומרת לך שבדווינסק היו הילדים שלי נעשים בני אדם, אבל שיהיה כך כמו שהקב"ה מנהיג את העולם, שהועיד לי לחסל את הבריאות שלי ביפו. אם לפחות היו הילדים שלי עושים כאן חיל ומצליחים, אז לא היה איכפת לי.


אתה אומר שדווידזון נסע כי לא קל להשתכר עבור לחם וכשאתה אומר שתבוא לכאן, אני אומרת שאני פוחדת בגלל פת הלחם, כי פה מקבלים אותה בקושי.

כשאתה אומר שלא ארגיש מאוימת, אני הרי רואה איך אנשים מתענים כאן בשביל פת הלחם.

בראזג נמשך לכאן לא בגלל יפו אלא בגלל הלחם. הגיס שלו קנה לו כאן בית. השנה הוא מכר את התפוזים על העצים, כי הוא היה צריך לנסוע, וקיבל 1,200 רובל. לו היה יושב ועושה את כל העבודה – לארוז ולשלוח – הוא היה מרוויח 1,500 ונוסף לכך יקבל מהבית שלו סביב 7,000. עכשיו אתה מבין שהוא יכול כבר לחיות. אם לא היה מגיע ליפו, לא היה הגיס נותן זאת. אז זה מה שמשך אותו לכאן. אבל מה מושך אותך לכאן?

אחד אמר עליך: “אני מתפלא שכל הציונים שבאים הנה מתקררים, אבל ווייסמאן לא התקרר”. ושני העיר: “אני אומר לך, ווייסמאן לא יכול היה להתקרר, כי הוא הגיע לכאן לפסח, בעונה היפה ביותר ביפו. במשך כל הזמן היה מה לאכול והוא היה מרוצה כי הוא גם ראה את אשתו ואת ילדיו, והוא תודה לאל לא סבל משום דבר”.


אבל באים לכאן כאלה שסובלים חרפת רעב לא עלינו ומתענים מחום, מחררה ומעוד צרות ואחר כך הם נוסעים כל עוד נפשם בם. אנשים לא יכולים להישאר עם אותו חום (התלהבות) שבו הגיעו.

תגיד אתה, האם זה אינו נכון? אין לך כאן כלום ובכל זאת אתה נמשך לכאן, אבל כשנעשים שבעים מלהיות כאן, כל מה שרוצים הוא לברוח. אתה תגיד בודאי: זה גלותי. אולי, אבל גם כאן יש מספיק גלותיות.


אתה כותב לי שאקח איתי את המיטות, אבל אם אני אסע, הרי הילדים נשארים כאן וצריכים את המיטות. הרי יש לך שם מזרונים על מה לישון. אתה הרי קנית מיטה וספה.

כשבאתי בפעם הראשונה לדווינסק, לא היה לי הרבה ורציתי יותר רהיטים. הייתי צעירה יותר ובריאה יותר. אבל היום איני צריכה בכלל רהיטים ולא רוצה אותם. כמו שזה, יהיה לי טוב, כי ראיתי כבר מספיק צרות. יספיקו לי 2 חדרים קטנים ולא 3, במחיר של של 1.5 רובל לחודש ולא 5 כפי ששילמתי.


הבחורה שהיתה אצלי חלתה והלכה. אין לי מכרים יותר, רק זאת שבאה מדווינסק. היא רוצה לנסוע לירושלים לפי הצעתו של אביו של קוק. הם מכירים אותה ושם יוכלו להשגיח עליה יותר טוב. אז אתה מבין שלאור כל זאת עכשיו היית יכול להיות אידיאליסט קטן יותר.


הילדים שיהיו בריאים זקוקים לבגדים ונעליים ואלה עולים כאן הרבה מאוד. כך גם לגבי ספרים שהם זקוקים ללימודים בגימנסיה…


אתה יודע דבר אחד – לעבוד ולשלוח לי את הכסף, אבל אני צריכה להחליט מה לעשות עם הכסף – למי לתת, למי לא לתת וכיצד להסתדר איתו. רק האל יודע שאינני מבזבזת יותר ממה שצריך והיכן שמוכרחים לתת.


אין טעם שתבוא כל זמן שלא מחכה לך משרה. אני כותבת לך שיש להיות זהירים לפני שעושים צעד כזה. אסור לזרוק את חתיכת הלחם, שכן אחר כך אי אפשר כבר למצוא אותה.


הילדים מוסרים לך דרישת שלום, תהיה בריא ואל תתרגז כל כך. בסופו של דבר כנראה אנו נצטרך לבוא אליך ולחיות אתך. בעוד 10 שנים יבואו העשירים ויפתחו בתי חרושת והם יצטרכו מנהלי חשבונות. זה יותר הגיוני מלומר שאנחנו נפתח בתי חרושת, כי פשוט מאוד אין לנו עם מה לפתוח ואסור לעני לרצות מה שאין לו.


פערל וויסמאן


ט“ז בטבת, תרע”א

פערעלע!

קיבלתי את הגלויה שלך. אני רוצה לבטא את עגמת הנפש שלי, שכבר מזה שבועיים אינך מקבלת ממני מכתבים. אני מקווה שאת מבינה שאין זו אשמתי – כנראה המכתב עם 150 הרובל משתהה. מכתב שיש בו כסף משתהה בדרך כלל, כי לא תמיד הוא נשלח במסלול הרגיל.

אני מסכים לדבריך שלא צריך להזדקק לבני אדם באופן כללי, זאת אנו מבקשים בברכת המזון, אבל מדוע לא לבקש טובה מחברים בארץ ישראל?

אני שולח לך 80 רובל ומאחל לך להשתמש בהם בבריאות, ואני שוב מבקש ממך לשלוח לי תצלומים. מדוע אני צריך להתחנן לטובה כל כך קטנה?


מדוע הילדים אינם כותבים לי מכתבים? אני חושב שגם את אשמה בזה – אם היית דורשת מהם לכתוב, הם היו כותבים. הרי הם יכולים לכתוב כמה מילים בתחילת מכתבך! מדוע לא מגיעה לי הנאה קטנה זו? בבקשה, חנכי אותם לכתוב לי. כילדים צריך לעזור להם לכתוב לי את הדברים החשובים שקרו להם בחייהם היומיומיים – המשחקים שלהם, השמחות, הבילויים וכו'.

נראה שיש הרבה מה לכתוב על נושאים כאלה, אבל לי אין כותבים מאומה.

נכון הוא שהחדשות לא חסרות לי. אני קורא בעיתונים ושואב אינפורמציה יותר ממה שהם יודעים, אבל לי חשובה כתיבתם וגם להם חשובה הפעולה – הם לומדים להתבטא, הם לומדים לחשוב ולכתוב את רעיונותיהם ולא רק מה שכתוב בספר.

אז אני מזכיר לך שוב את בקשותי:

1. את התצלומים שלכם.

2. שהילדים יכתבו לי מדי שבוע.

עכשיו אני רוצה להזכיר לך את יום הזיכרון של האבא – 8 ימים בחודש שבט, שיתקיים ביום ראשון זה לאחר ראש חודש שבט.

אני מסיים את מכתבי בהיי בריאה וחיי באושר ובשביעות רצון, עם מי שמסור לך


ברוך בן ציון


כ“ט טבת תרע”א

פערעלע!

אפשר לדבר הרבה על דבריך במכתבך מיום ראשון, אבל איני יודע אם אפשר בכלל לשוחח איתך. אתייחס לעניין כהמשך למכתבי הקודם: כשמזדמן בעולמנו חלום שעשוי לאחד את כולנו ולמצוא פרנסה – אני מותח קו תחת עניין הפרנסה, כי ללא עניין זה, אין על מה לדבר – צריך לחשוב! אף שאני נמשך לארץ ישראל, אני יודע שאידיאל זה גבוה מכדי שאוכל לממשו, שהרי איני מסוגל להפקיר את אשתי וילדי. אבל אם מדובר באפשרות של מציאת פרנסה, יש לגייס את כל הכוחות ולא להרדם בזמן הפעולה, וגם צריך לצפות לעזרת שמים.

אשר למשכורת, אני חושב שלמנהל החשבונות הראשי יתנו בין 10 ל־15 נפוליון לחודש. גם אם הייתי מקבל את העבודה במשכורת של 10 נפוליון, אפשר היה כבר לקחת סיכון ולקוות שבעזרת השם גם היתר יושג.

אבל בפחות מ־10 נפוליון – אין מה לדבר. המשרה שהיתה יכולה להתאים לי בבנק היא או עוזר למנהל או מנהל חשבונות ראשי. משרות נמוכות יותר בדרגה אינן באות בחשבון – כי הבנק משלם מעט ואני לא אוכל לפרנס ממשכורת כל כך נמוכה. אבל בינתיים צריך לפעול בעניין זה.

נזכרתי שהרב קוק ואחיו יכולים לעזור לי – הם יכולים לשאול את אביהם עלי ועל השם שרכשתי בעיר. אני מאמין שלאחיו של קוק יש גם קשר לבנק.


את המיטות עליך להביא איתך. את הספה מהדירה בדווינסק מכרתי כבר. מחשבותיך על החיים העתידיים בדווינסק אינן נכונות – אל תחשבי על כך עכשיו, עדיף לך פי אלף מונים לשאוף שאני אבוא אליכם ולא אתם אלי. את עשי, והאל יעזור לך.


יש לי חדשה משמחת שתהני ממנה. היום קיבלתי מכתב מקדיש, והוא כותב שביילקה התחתנה עם חייט של גברות. הם גרים בממפיס. הוא פתח חנות והולך להם טוב מאוד. שיהיה להם בהצלחה.

אני מזכיר לך עוד פעם בקשר לתצלומים ואני מצפה שתבקשי שאבוא לפסח, ושיותר לא נצטרך להיפרד ונחיה ביחד בנחת, עושר וכבוד.

שלך

ברוך בן ציון

אשר לילדים – לא כתבת לי כלום על זרובבל שיאריך ימים.


יום שלישי, יפו שבוע לאחר פורים תרע"א

בן ציון היקר מכל,

השבוע לא קיבלתי ממך מכתב. אני כותבת את המכתב לאחר פורים, שביליתי בו בשמחה רבה. תודה לאל. הייתי צריכה לקנות לכל הילדים, שיהיו בריאים, מסכות, והם התחפשו ויחד עם הילדים של ברכר עשו שמח, אבל לא עשיתי כל סעודה, אכלתי ארוחת ערב כמו בכל ערב – לחם עם הרינג, ולפעמים אני אוכלת לחם עם חמאה. ותודה לאל בשביל זה.


היום לקחתי את הדוגמא של התצלומים, שיצאה לא רע. לקחתי אותה לבלומברג, שגר לא רחוק ממני. שאלתי אותם אם יש צורך לצלם מחדש, הם חשבו שאין צורך. כולם יצאו טוב מאוד, רק בּבּל הסתכל למטה.

אצל בלומברג סיפרו לי שברלין היה אצלם ועכשיו הוא בירושלים. ביקשתי מהם שיודיעו לי כשהוא יחזור אליהם. אני רוצה לשלוח איתו את התצלום.

הם סיפרו לי שהוא בא ללא הודעה מראש ושהוא נפרד מהם ונסע, כיוון שהגיע מברק מהבית לפי דבריו, ובו מבקשים ממנו לחזור מהר הביתה. מדוע – זאת לא סיפרו לי. הוא היה כאן עם אשתו, שכן הם רוצים לקנות פה נכס, להתישב כאן ולחיות בשלוה. אבל אשתו אמרה שהמקום אינו מוצא חן בעיניה.

לבלומברג היא אמרה, שאם החיים כאן אינם טובים פי 3 מאשר בדווינסק, אין היא רוצה לבוא. בלומברג אמר לי, שברלין אמר לו, כי הוא ישפיע על אשתו שכן תרצה. היא אמרה שמכל המקומות דוקא פתח תקוה מוצאת חן בעיניה ביותר.

נו, תאמר עכשיו, האם אין היא פיקחית יותר ממני? היא באה עם הבעל ואיתו חזרה, והבעל רוקד לפי החליל שלה. אתה יודע מדוע זה כך? כי יש להם כסף, והאישה מוערכת שם יותר מאשר אני אצלך. אבל זה כבר סיפור ישן. על כך אין לי מה לומר.

הבה נדבר יותר טוב על כך שהשבוע או בתחילת השבוע הבא אני אדאג לשלוח לך את 6 התצלומים, שעלו 15 פרנק. אני אשלח לך 4, ואשאיר לעצמי 2. אני מתכוונת לשלוח ליעקב תצלום ולאתל אתה תשלח, ועם היתר עשה כרצונך.


בקשר לחלומות שלך – בינתיים אין חדש. בלומברג אומר שהמשרה אינה גבוהה והם יתנו משכורת קטנה. אם האל ירצה שאנו נהיה ביפו, אז הוא כבר ידאג לך למשהו שנוכל לחיות.


בפורים היה בגימנסיה נשף מסכות וכל העיר היתה שם והגיעו גם אנשים מהישובים, שהרשו לעצמם לשלם כרטיס ב־10 פרנק. אני לא הייתי שם – ראשית, כי לא היה לי איפה להשאיר את הקטנים. שנית לא הרשיתי לעצמי לשלם 4 בישליק בשביל כרטיס. שלישית – הפה שלי היה נפוח מהשיניים. כבר הוציאו לי 3 שורשים, והשיניים אינן מחלימות. העצבים שלי השחירו, ולכן השיניים חלשות מאוד.

סיפרו לי מה היה בנשף. אנשים העבירו ביקורת בעיקר על שיינקין והוא כל כך כעס, שהוא הוריד בכוח לטייטלמן את המסכה ונתן לו סטירות. היו שאמרו, שאת הסטירות נתן רק לעצמו. בקיצור, היה שם שמח – עשו שם לוויה וקברו את הציונות.


קשה לי מאוד לתאר את כל מה שסיפרו לי, אבל נראה לי שכל זה צריך להופיע בעיתון. לא יתכן שירשו לדבר כזה לקרות. מה לעשות, בכל מקום ששם יפה, אינני נמצאת.


הישאר בריא. אתה חופשי יותר ממני.


פערל


העיתונות על נשף המסיכות

היישוב היהודי הקטן בארץ היה רווי יצרים וכמו שכתבה פערל, נשף המסיכות ביפו עורר כנראה סערה ציבורית. התגובה האלימה של שיינקין לא עברה לסדר היום והעסיקה במשך זמן מה את העיתונות.

עיתון האור מעניק לאירוע מקום רב וקורא לחג חג של כיעור:


א0067.jpg
א0067 שני.jpg

מה היה “סמל הכיעור” שכל כך הרגיז את שיינקין, על כך מדווח עיתון האור יומיים לאחר מכן:

א0068.jpg

נסיון לעסק

לקראת חג הפסח המתקרב פערל ובן ציון מנסים לעשות עסקת מצות קטנה.


ללא תאריך מדויק. המכתב נשלח כנראה לפני פורים תרע"א

בן ציון היקר מכל

השבוע לא קיבלתי ממך מכתב. אני משערת שבגלל שהים סוער כבר מספר ימים והאניה אינה יכולה להתקרב לחוף ואי אפשר להוריד ממנה נוסעים.

שאלת מה אתה יכול להביא כדי למכור כאן כך שתוכל לממן לך מחצית מהוצאות הנסיעה שלך. כאן גרה ריבה פרידמאן והיא אשת עסקים וסוחרת בדברים שונים. היא מכירה את כל העיר

והיא אמרה לי, שאם אתה מתכוון לבוא שבועיים לפני פסח, כדאי שתקנה באודסה 50 ליטרות מצות, והיא לוקחת על עצמה את המכירה. היא אומרת שהיא תמכור את המצות ב־3–4 בתי מלון. אם אתה רוצה, היא מוכנה לתת כסף, אבל עליך לענות מיד אם אתה מעוניין לעשות זאת או לא.

ועוד היא שואלת, אם תוכל לקנות מתוצרת ‘פריזט’ כפות, סכינים ומזלגות מהסוג הקטן יותר. תריסר מהסוג הגדול יותר עשויים לעלות 75 או 80 קופיקות לפריט, אבל הקטנים יותר עולים פחות. עליך לבדוק, שכתוב עליהם ‘פריזט’. עבור הכפות הקטנות עליך לשלם 4 רובל לתריסר ולכל היותר ברבע יותר. האם תוכל להביא את זאת בלא שתצטרך לשלם מכס? רצוי שתביא 3 תריסרים כפות, 3 תריסרים סכינים, 3 תריסרים מזלגות, 3 תריסרים כפות קטנות. וכן תקנה באודסה 2 פוד חזרת, אם המחיר זול – 2 או 3 רובל.

עם המצות אני באמת לא יודעת אם כדאי להתעסק.

כאן גונבים, ומי יודע אם כל המקח יתקיים ושחס וחלילה לא נפסיד מכל העניין. היא אמרה שאתה צריך לברר באודסה את מחירי המקח ואז תכתוב לה והיא כבר תדאג לקונים. היא כמובן תגבה מחיר טוב עבור המכירה.

למעשה אינני מחויבת לומר לה את המקח המדויק, כמה ששילמנו, אבל כשתהיה אי"ה באודסה תתיעץ שם עם מישהו איך לנהוג, כי אני מאוד פוחדת, ישמור האל, שנוסף לכל אנחנו נפסיד או שאם נביא הרבה, המחיר יירד.

עבורי אני מבקשת חוט פשתן שחור מסוג טוב ודק יותר מהגרבים בערך 2 ליטרות.

בכל מכתב שאני שולחת לך אני מבקשת משהו ואני מציעה שתרשום את זה, שכן ממכתב אחד לשני אתה עלול לשכוח.

אני גם מבקשת, שבמידה ולא תקנה את הסכו"ם, שמא לא תסתדר עם עניין המקח, תביא לי לפחות 3 כפות פריזט ו־3 כפיות תה. בינתיים זה יספיק למכתב זה. אולי במכתב הבא אני אזכר בדברים חשובים ואכתוב לך.

אין לי יותר זמן לכתוב. אני חייבת לסיים עבור בּבּל, שיהיה בריא, חליפה. מה אכתוב לך, הוא תודה לאל חכם, שיאריך ימים, אבל הוא גורם לי סבל רב.

תהיה בריא ועוד יותר בריא ונקוה להתראות בבריאות כולנו יחד

פערל ווייסמן


יום שלישי, י"ד ניסן

בן ציון היקר מכל,

את מכתבך עם 100 הרובל קיבלתי וכן את המכתב שנכתב שבוע לאחר פורים. אני מודה לך מאוד על דבריך ועל הכסף.

אומרים, שכמו שמנגנים כך רוקדים. כבר במכתב הקודם אמרתי לך שהתשובה שלי מתייחסת לדברים שלך. עכשיו אתה כותב לי כמו “בן אדם מהשורה”, כך אומרים כאן על בן אדם אנושי ומתחשב.


את המכתב אני כותבת ביום שני בלילה שלפני ערב פסח. אתה תקבל את המכתב לאחר פסח, ואז בודאי דברי יהיו מצחיקים, אבל עכשיו אני מבלבלת לך את המוח עם מצות. אין לי עכשיו אפילו מצה אחת לחגוג בה את החג.

אני כותבת יומיים לפני פסח. ברכר לא הגיע ואיתו כמובן לא הגיעה אפילו מצה אחת. איני מאמינה שהוא בכלל יגיע, ואני חייבת לשאת את הצער של היתומים האומללים שלו.

הבן שלו בכה היום. תאר לעצמך את הפסח שלהם – הם חיכו לאבא שיבוא לפחות לפסח, אבל הוא לא הגיע אפילו לאניה, ואתה עוד נתת לו כל כך הרבה כסף. בסופו של דבר אני צריכה לקנות מצות אצל שור. לקחתי רק 2 רוטל. ואתה היית צריך לקנות כל כך הרבה מצות.

אתה כותב ששלחת 30 פונט מצות ו־12 פונט קמח – לשם מה אני צריכה כל כך הרבה מצות! אם זה היה מגיע לפני פסח, הייתי יכולה למכור. מי יודע מתי תגיע החבילה אם הוא עצמו לא יגיע? אתה כותב שאתה שולח את זה עם יהודי אחר.

מסתבר שהיהודי האחר הוא מאוד מבולבל. השבוע הגיע מכתב שלו, והוא אומר שבהזדמנות הוא ישלח את החבילה. הוא אינו כותב עם מי? עם מה? מתי? כלום! כשנלך לאניה נדע עם מי הוא שלח את זה. אבל את מי נשאל? האניה תגיע ביום חמישי, היום הראשון של החג.

ברכר עדיין לא יודע דבר. הוא כותב: “אשתי היקרה שרה”, והוא מודיע ששלח כסף ושתשתמש בו בבריאות.

מה שכואב כאן הוא הצער של הילדים. נראה שהוא בכלל איננו מתכוון להגיע והוא כותב אליה שהוא כמעט שכח את כתב ידה. אינני מבינה איך הוא אינו מבין שום דבר, או אולי הוא עושה את עצמו לא מבין. הבן בגילו של יוסף ויש לו כאב עיניים מזה חודשים ואי אפשר לרפא אותו כאן. צריך לשלוח אותו לניתוח, והוא אינו מתכוון כלל להגיע!

יש לי עגמת נפש רבה מהמצה. בּבּל אומר שאצל כולם יש כבר מצה וגם הוא רוצה. אמרתי לו שמחר אקנה כבר מצה.


עכשיו אני יכולה לומר לך כי שלחתי את התצלומים של הילדים. זה לקח זמן, כי כל פעם מישהו אחר לא יצא טוב. אני מבקשת ממך שתשלח לאתל תמונה, ועם היתר עשה מה שאתה רוצה. ליעקב אני שלחתי תצלום, אבל לא כתבתי לו מכתב מאז פסח שעבר, כשאתה היית. לא היה לי מתי לכתוב. אולי אכתוב לו בחול המועד, כי עכשיו בערב פסח אין לי כלל יכולת לעשות זאת. עבודה יש הרבה, אבל כוחות יש מעט. בשבילך הרי המכתב הוא דבר חשוב ביותר, הנה למשל אתה כותב שאבוא הביתה, אבל אתה הרי פוחד שתצטרך להיות אחראי לכך!

בינתיים לא הייתי אצל ברלין ולא אצל הרב קוק. לא היה לי מתי.


אני יכולה לומר לך שזרובבל היה מאוד מרוצה שכתבת אליו בנפרד. קראתי את הדברים בפניו, ואת המלים הוא מבין.

הוא מדבר טוב מאוד. אם אני הייתי מדברת כך, הייתי מאוד מרוצה. אבל איני מסוגלת ללמוד, זה מעצבן אותי, והעצבים שלי לא שקטים. כל שאני סובלת רק האל יודע.

מה יהיה אתי עם ראש חלש כל כך ונוסף לכך אני עושה הכל לבדי, כולל העבודה בבית. אבל אינני רוצה לומר דבר, תודה לאל בשביל זה. אינני רוצה לדבר בכלל. בעיקר כשאני זוכרת מה היה מצבי בשנה שעברה. אינני רוצה לחטוא בפני הקב"ה.


אני יושבת בלי כסף ומחכה לבואו. אני צריכה בשביל הילדים שיהיו בריאים בגדים חורפיים. יוסף צריך בגדים עליונים ואני בגדים תחתונים – בבוקר ובערב קר מאוד כאן.


הישאר בריא

פערל


יום ראשון, יפו

ברוך בן ציון היקר מכל,

שלום אח יקר. קיבלתי את מכתבך מי"א ניסן. כתוב לי איך בילית את הפסח הראשון בלי אשתך. אמור את האמת – היית שמח וחיוני יותר לבד? לפחות התנחמת בגיסה ובהורים שלך, שיהיו בריאים?

אני מאוד מודה לך עבור מכתבך הארוך. כששופכים את מה שיש על הלב, אין הדבר מזיק. אתה מבקש ממני להבין אותך, אז אומר לך שכבר מזמן אני מבינה אותך, אבל אתה אינך רוצה להבין אותי. אתה עוד אומר שהטפשים חושבים שהם מבינים גדולים.

אני מאוד מודה לך שאתה מרשה לי להישאר ביפו. מה הייתי עושה לך לולא הרשית לי? אתה אינך כותב לי לבוא, ועל כך מגיעה לך תודה. לא איכפת היה לך שאבוא, אבל אתה אינך רוצה להיות אחראי למצב שיווצר בעקבות זאת.

תהיה רגוע, אף אחד לא יבקש ממך משהו עבורי. אבי ואמי לא יבואו אליך לבקש דין וחשבון על כל מה שעוללת לי, ששלחת את הבת שלהם וגרמת להידרדרות במצבה הבריאותי.

ממה אתה פוחד? מהבושה הכל כך ברורה שלך?

אם יש לך רגשות אנושיים, אז היכן היית עוד לפני שהבריאות שלי הידרדרה? לפני שאיבדתי את כוחותי – במחצית הראשונה של השנה, כשהמכתבים שלי נכתבו בדמעות שנזלו מעיניי ובדם שנזל מלבי? עכשיו אין לי כבר מה להפסיד. את הבריאות שלי ואת כוחותיי כבר חיסלתי כאן. אתה לא תצטרך להיות אחראי לגבי אף אחד. ומדוע בעצם לא “סידרתי” אותך.

אין לי כלפיך דבר. לו היו לי 400,000 רובל כבר היית יודעת מה לעשות. היום כבר קצת קשה לי לנסוע. לזרוק את הילדים קשה לי, אף שהם מושכים ממני את בריאותי ואת כוחותי ואוכלים את מה שנשאר מלבי. ולמרות כל זאת איני יכולה לנטוש אותם.


מה שיביא הזמן, אינני יודעת. נראה. מה יצא מהתכתבותך עם לוין. אם בכל זאת יצא משהו ובשנה הבאה תוכל להסתדר כאן, אהיה מרוצה. אבל אם הדבר ימשך ללא סוף, בטוח שלא אהיה מרוצה להישאר כאן עם הילדים לבד, כי איני מוצאת את התכלית לחינוך שלהם כאן.

אין כאן חינוך דתי יהודי, וכפי שאתה יודע ברוסיה דוקא יש.


האמת היא שלילדים טוב להיות כאן. הם מרגישים כאן חופשיים בכל דבר. יותר מדי חפשיים. קודם כל אין הם יודעים מה זו גלות ומשום דבר אין הם פוחדים – אפילו לא מהאמא ומהאבא. אתה הרי רחוק מהם, וממני אין להם אפילו פירור של מורא, כי אני חלשה לעומתם.

אין לי כוחות לעמוד כנגדם. מה שהם רוצים, הם מקבלים. אני מבקשת בטוב וברע – שום דבר אינו עוזר.

איני מסוגלת לעשות שום דבר. אני חלשה כנגדם. להרביץ איני יכולה, ובטוב – לא הולך. הם אינם שומעים בקולי. זה עצמו נחשב לגביהם כחופש. גם אביגיל מתנגדת לי. זה מה שקורה לילדים שאין לגביהם השגחה של אב. אינני יכולה לעזור יותר. מאבא פוחדים יותר.


ומה קורה לגבי הלימודים שלהם – הם עומדים על מקום אחד ואינם מתקדמים. איני יודעת מה יהיה איתם. ודאי תאמר, מה אני צריך לדבר, בואי חזרי לכאן.

אתה צריך לדעת שילדים אינם בייגל – אי אפשר לטלטל אותם לכאן ולשם. איני מכחישה, שכאשר אני כבר שוכבת לישון ביפו, הייתי רוצה לקום למחרת ולהימצא לידך בדווינסק. אז לא הייתי מדברת, אבל כשאני מתארת לעצמי את הנסיעה בים במצבי הבריאותי, איני יכולה.


קיבלתי רק 3 מהספרים. הנעלים מתאימות לי, ואני מאוד מודה לך עבורן. אני משתמשת בהן הרבה מאוד, רק שהיית צריך לשלוח נעלים צהובות, כי בחול הן נהיות לבנות.


איני יודעת מה לעשות – מיום ליום נעשה כאן יקר יותר וממש לא ניתן לסבול זאת. היום התארך כבר, והילדים שיהיו בריאים רוצים לאכול כל הזמן.

כל כך הרבה כסף הלך, וכל הזמן חסר לי. ממש כבר לא נעים לי ממך שאתה שולח את הכסף, ולי חסר כל הזמן. החיים כאן מאיימים ממש וזו גם הסיבה שאני נרתעת מהם. הלוואי שיגיע כבר הסוף לכל!


הבה נדבר על חדשות שמחות. כתוב לי את מי ראית מבין החברים שלנו ברציזא ומה שלום כולם? ומה הם דיברו איתך? אני מבקשת ממך שתשלח תצלום לאתל, כי אני שלחתי לך 5 תצלומים.

אני חושבת שמיותר לתת תצלום להורים שלך, כי אנשים מבוגרים אינם רואים בכך צורך. אבל אינני אומרת לך, אם אתה רואה בכך צורך, שלח להם, אבל בשביל אתל יש לך שם גם כן תצלום אחד.


אני צריכה לשלם 18 פרנק בגן בשביל בּבּל וגיל. נוסף לכך, בגימנסיה רוצים לאפשר ליוסף ולרחל לנגן בכינור, אז צריך לשלם 10 פרנק. בקיצור, כל הזמן צריך לעמוד ולחלק את הכסף, ושרק תתחזק ויהיה לך כוח לעבוד ולספק לנו כל מה שאנו צריכים.


אתה כותב לי שלא אכעס עליך ולא אשמור לך טינה, אז אני אספר לך את האמת על הרגשות שלי כלפיך. אני מרגישה אליך כמו שאני חשה כלפי הילדים, וכשהם גורמים לי עגמת נפש, אני מצטערת ולוקחת ללב. כשאני שוכחת מה הם עשו לי, אין לי כל טינה כלפי הילדים שלי ואני מרגישה שאתגעגע אליהם כשאשאיר אותם כאן. כך אני מרגישה בלבי גם כלפיך. איני יכולה בשום אופן לשמור לך טינה.

הישאר בריא ושלם גוף שלי – הרי הנשמה שלי היא אתי! הלוואי שכבר ניגאל מחיי נייר אלה, שאיני יכולה עוד לסבול.

פערל


תמונת הילדים מגיעה לדווינסק

התמונה של הילדים ששלחה פערל מגיעה לדווינסק. התמונה מבוימת כהלכה ונראה כי כל הפרטים בה תוכננו כדי להעביר מסרים של פערל לברוך בן ציון.


א0069.jpg

התמונה דומה מאוד לתמונת המשפחה כפי שצולמה טרם עלייתם לארץ והיא מאוד מעוצבת. יש משהו משעשע בהצבת הדמויות וברור שחוש הדרמה והאירוניה של פערל מופעל גם בתמונה.

אפשר לראות זאת בשני הילדים הגדולים, יוסף ורחל, העומדים בתנוחה סמכותית מאוד – מעין הצהרה שהם נושאים עליהם את עול המשפחה.

יוסף הבכור, ידיו בכיסיו, עומד בשחצנות, רגל אחת מושטת קדימה, מבטו אומר: “אני עכשיו הגבר במשפחה”.

שולמית – היושבת מימין – לובשת אפילו אותה שמלה שבה הצטלמה ערב עלייתה לארץ, אך נראה שהילדים גדלו. שערותיה של רחל – עומדת משמאל – התארכו, ולאביגיל הקטנה, היושבת משמאל, יש כבר צמות. זרובבל בן הזקונים יושב על כסא קש ותלתלי ינקותו עכשיו גזוזים ותספורתו תספורת ילד, כבר לא תינוק.

כל הילדים בנעליים כבדות ולא מצוחצחות במיוחד – האם זה כך כדי להראות לאבא כי הם פוסעים על

אדמת הקודש, אדמת חלומותיו?

האם פערל שאינה מצטלמת שולחת בתמונה זו מסרים לאבא?


תגובתו השמחה של ברוך בן ציון לתמונה

כ“ח ניסן תרע”א

פערעלע!

…אני מחכה לתצלומים מאוד מאוד, הייתי כבר רוצה לראות אתכם אהובתי. האם סוף סוף תדאגי לכך?

…אני מסכים איתך, שהלואי תתחיל אצלנו סדרה של זמנים שמחים, שמחות טבעיות – שאת תחלימי לחלוטין ותהיי מרוצה מחייך ותשאבי נחת מהילדים שעבורם את מקריבה את חייך.

אוסיף על השמחות גם את התקווה, שבקרוב יחגגו אצל מושל תנאים. היא הכירה פה חתן, הוא מוכר בחנות. הוא בחור טוב.

חגגנו בר מצווה אצל מינץ. הנער אמר דרשה, אבל אין מה לקנא בהם. הכיבוד היה טוב מאוד והקהל נהנה מאוד. אני מאחל לעצמי שאזכה לחגוג לבן שלי בר מצוה. אולם איך שהקב"ה יחליט, כך יהיה.

אני שולח לך 80 רובל ומאחל לך להשתמש בהם בבריאות.


נפגש כאן בבריאות עם בעלך המסור

בן ציון


מסרי דרישת שלום לאביגיל וזרובבל. נשקי אותם בשבילי. שיהיו בריאים.


בין המכתבים השונים שקיבלתי היה גם פתק לקבלת חבילה. לא יכולתי ללכת לקחת אותו מיד, אף לא ידעתי מי שלח אותו. הנחתי שהחבילה הגיעה מווילנא ובה המניות. אבל היום בבוקר, כשמכתבי היה כבר כתוב וחתום, לקחתי את החבילה.

תארי לעצמך את השמחה כשראיתי את צילומי הילדים. אני לא יכול לתאר לך מה עבר עלי! אני לא יכול לשבוע מהפנים שלהם. שולמית עם נעלי הבד שלה כשידיה שלובות, יוסף מחייך בגאווה וידיו בכיסים. וזרובבל עם העינים במצח.

שיהיו בריאים, שיאריכו ימים.


מתי אזכה להיות עמכם? אתם פורחים וצומחים למרבה הנאתנו. אני מקווה להיות חלק מזה. אבל בינתיים אני שמח עם התצלומים שלכם. וממך יקירתי אני מבקש שוב לשלוח לי את התצלום שלך.


אני מתעודד מכך שהילדים נראים בריאים. אני מודה לך מכל הלב עבור התצלומים. לא יכולתי לאחל לעצמי מתנה טובה יותר.


אני מודה לך אלף פעמים, ואני מחכה לתצלומך.


שלך ברוך בן ציון


דיבורים על חזרה לרוסיה עם הילדים

לפי תוכנו של המכתב הבא הוא נכתב לפני פסח תרע"א.

בפסח זה הילדים כבר יודעים על האפשרות לנסוע בחזרה לרוסיה. שולמית גונבת את האפיקומן ובקשתה תמורת האפיקומן היא לא לחזור לרוסיה.


קטע המכתב של ברוך בן ציון לשולמית בו הוא מדבר על אפשרות נסיעתה של פערל לרוסיה:


א0070.jpg

פערל מספרת לברוך בן ציון על תגובת הילדים לתוכנית השיבה לרוסיה:

המכתב מתחיל מעמ' 5:


…בקיצור, על כך אין מה לדבר. הם אינם רוצים לנסוע הביתה. ומה אני יכולה לעשות? אם ייצא לי לנסוע, שולמית תיסע איתי. היא ילדה פרועה. בינתיים אינני יודעת מה לכתוב. קודם כל שה' יעזור, שאהיה לפחות בריאה.


אני מרגישה מאוד חלשה. שה' יחזק אותי בכוחות שחסרים לי. קשה לי מאוד לעבור דירה.

לכל הילדים קניתי בגדים חדשים לכבוד פסח. אם ייצא לי, אתחדש בנעלים.


לרחל קניתי כינור ושכרתי מורה שיתן לה שעורים – 10 פרנק לחודש. כשראה זאת יוסף, הוא התחיל לבכות, שגם הוא רוצה ללמוד לנגן, אז סיכמתי עם המורה שבשביל 10 הפרנק האלה, שהוא ילמד גם את יוסף.

כשילמדו קצת וידעו, נרשום אותם לבי"ס שבו מקבלים שיעורים בחינם.

אם לא היתה רחל מעייפת אותי שאקח לה מורה לנגינה, הייתי לוקחת לעצמי מורה לעברית, שצריך לעלות 10 פרנק.


בקורסים הנערכים בערב איני יכולה להשתתף. עם הכסף שברשותי איני יכולה לספק את כולם, בעיקר נוכח החיים היקרים מאוד כאן. פשוט קשה לסבול.

בשר שאי אפשר ללעוס, עולה כאן בישליק אחד. לפחות הצלחתי להשיג עוף לא יקר, שעלה לי 40 קופיקות. פעם היו כאן ביצים במחיר סביר, אבל עכשיו גם ביצים התיקרו כמו ברוסיה. אוכלים את הנפוליונים, אבל מה לאכול אין. כל כך הרבה כסף הולך כאן, ואין מה לתת לילדים. הם כל הזמן רוצים לאכול וסוף סוף הם ילדים וצריכים לאכול. חמאה יקרה כאן מאוד.

לקחתי מצה ליום אחד, שמא לא תגיע המצה. לקנות מצה לכל הפסח לא הרשיתי לעצמי, שהרי אתה שילמת שם כל כך הרבה כסף בשביל מצה, ושאני כאן גם כן אוציא לאותה מטרה? הלב שלי לא נתן לי לקנות עוד מצה.


שמחתי מאוד כשהמכתב שלך הגיע ובו סיפרת לי שאתה שולח לי הכל, ושיהיה לילדים מה לאכול. אבל עכשיו – מה אתן להם במשך כל הפסח? שומן למרוח על המצה – אין כאן. הרינג – גם כן אין. תאר לעצמך כמה כל זה עולה לי.

בגלל המחשבות האלה והדאגות האלה נעשה לי כל כך צר בראש, שהייתי בורחת לאן שהעינים היו מובילות אותי! גם כאבי השיניים גורמים לי כאבי ראש. אני שוכבת עם כאבי ראש, ואני קמה עם כאבי ראש. אני מתכוננת ללכת שוב לרופא. אולי הוא יתן לי משהו לכאבים.


אמרתי ליוסף לכתוב לך, אבל הוא אינו רוצה. אין לו זמן. הוא צריך לשחק! מה אומר לך? חבל, חבל על הבריאות שחיסלתי. כבר לא איכפת לי שום דבר! לא הכסף שנעלם בגללך, ולא משק הבית שלנו שהתפרק, רק הבריאות חשובה לי.


רק ה' יודע אם יהיה לי די כוח לנסוע. אני כל כך התעניתי, שרק ירחם עלי האל ושיחזק אותך גם כן כדי שאעבור את הכל בקלות.


שיהיה לך פסח שמח, אף שהמכתב יגיע אליך לאחר שהפסח יעבור.

פערל וויסמאן


לומדים לנגן

גלויה של הילדים על לימודי הכינור:


ב0044.jpg

לשאלתה של רחל, המופיעה בשולי הגלויה:

“מה אתה עושה, איך אתה מבלה את ימי חייך?”

הוא עונה:


ילדי היקרים והחביבים יוסף ורחל חיו

תודה לכם בעד מכתבכם ומאוד שמחתי שמתלמדים אתם לנגן בכינור. אני מצידי אינני מונע מכם מאומה וגם אתם היו נא בנים טובים ולאות הכרת תודה שמעו לקול אמכם ואל תשכחו את אביכם ופקדוהו לשלום בכל מכתב ומכתב.

אתם שואלים אותי איך אני מבלה את העת. בדידות, ילדי, בדד ושומם הנני ורוחי נעכרה ושמחתי האחת היא אז בקבלי מכם איזה מכתב. מכתבכם יפיח בקרבי רוח חיים ומעודד את רוחי ובזה הנני מתנחם שלא לחינם מסרתי את נפשי עליכם אחרי שאתם תפרחו ותשגשגו ועולים אתם במעלות על דרך התורה וההשכלה וזהו כל נחמתי. האמנם תגזלו את נחמתי האחת? לא ולא, אתם תכתבו לי בכל שבוע ושבוע ובעד זה תברך אתכם

נפש אביכם הדואבת

ברוך בן ציון


ב0045.jpg

א' אייר תרע"א

פערעלע!

קיבלתי 2 מכתבים ממך. אחד ביום חמישי ואחד היום. למרות שכבר השבעת אותי שאתחיל לשלם עבור מכתבים שמחים, שאבתי מהם עגמת נפש מרובה. האמת היא שאינך אשמה, אני עצמי אשם וגם לא אשם. כפי שאת מבינה, כוונתי היתה טובה בשליחת החבילה. כך או כך עגמת נפש מרובה היתה כאן. מילא, הדברים האחרים יבואו לידי שימוש לאחר הפסח. חבל מאוד על המצה.

כיוון שהחג האחרון עבר בצער, ה' יעזור לך לעבור את הימים שלך בנחת ובהנאה, כאילו היה זה יום טוב ארוך אחד.

אבל מצבך הבריאותי גורם לי צער רב ביותר, וצערך לא מיטיב את מצבך. זה, יקירתי, גורם לי יסורים קשים. לכן אני מבקש ממך ללכת, עוד לפני שתיסעי, לרופא הגרמני ושמעי לו. אל תחסכי מכספך – לכי אליו כמה שתצטרכי, ואם התרופות שלו עוזרות לך, אל תפסיקי לקחת אותם עד שתחלימי לגמרי. העיקר פערל היא הבריאות ובריאותך היא החשובה לי ביותר.


רחמנות לקחת את שולמית. היא כבר התרגלה ללימודים בארץ ישראל ולא תתאים לרוסיה. אבל איני רוצה להביע דעתי, וכפי שאת תחליטי, כך יהיה. אם היא תבוא איתך, גם היא תהיה אורחת מבורכת.

אני מבקש ממך שוב לשלוח לי את הציונים של יוסף ושל שולמית מהשליש השני. צריך לדעת לפי זה לאילו בחינות להכין אותם, כדי שלא יצטרכו לעבור בחינות כניסה.

אשר לרחל – ממנה ניתן להפיק נחת. היא ילדה טובה. לומדת, לא רעה ולא שוכחת לכתוב לי. טוב מאוד שאת מלמדת אותם לנגן, אבל אולי רחלע היתה צריכה לנגן כבר יותר טוב. צריך אולי להתיעץ עם הגברת רופין.


ב0046.jpg

בית משפחת טרייביש ברח' הרצל 22 ליד מסילת הרכבת שבקומתו העליונה שכן בית הספר למוסיקה של שולמית רופין


קטע מעיתון האור, המברך על פתיחת בית הספר לנגינה של שולמית רופין:


ב0047.jpg

המשך המכתב:


הייתי כבר רוצה שתקבלי החלטה חד־משמעית בקשר לבואך, ואם תחליטי בינתיים לא לבוא, הייתי שולח לך באופן מיוחד עוד 5 רובל לחודש, כדי שתיקחי לך מורה שילמד אותך עברית.

אני מרוצה מאוד שהעלית רעיון כזה וברור שאשמח שתבצעי זאת, אולם אם את חוזרת, הרי הוא נשאר בגדר רצון טוב.

הצילומים של הילדים עוררו רעש גדול בעיר. כולם נהנו מהם. אליטסקי אומר שזה כבר לא נראה לו כל כך מוזר ששלחתי את הילדים. הוא הרי, כפי שאת יודעת, לא חמום מוח. ועוד אמר – שהתמונות מראות ב־70% כי טוב הדבר, ובאמת הם נראים כולם בתמונה טובים ונחמדים. גם אני אשלח לך תמונה כפי שביקשת.

שיותר לא תהיה לנו עגמת נפש וה' יעזור שנחיה ביחד בנחת ובשלום

מאחל המסור שלך ברוך בן ציון


י' אייר, תרע"א

פערעלע!

אני מודה לך מאוד על מכתבך האהוב מכ"ז בניסן.

את רואה שטוב לשמוע בקולי. אם היית שומעת קודם לכן והולכת למר לבונטין לאחר חנוכה, כשאז כתבתי לך, הייתי מקבל תשובה ואת היית מקבלת אותי כבר בפסח. אז היית שמחה יותר, ואני כמובן גם כן. ואולי אז היה ה' עוזר שאשאר איתכם לתמיד והיה בא הסוף לנדודים ולייסורים.

אבל לגבי העבר כבר אין מה לדבר ואי אפשר להחזיר את הגלגל אחורה.

היום זו כבר שאלה: ככה סתם באמצע הכל לבוא ולהתפטר מעבודתי? הרי את זאת לא אעשה.

קיימת אפשרות לדחות את ההחלטה עד לתקופת החגים בתשרי. אז אגיע מדווינסק להתארח. אז נוכל לראות אם אני מתאים. אם אתאים, הרי זה שידוך, ואם לא – נארוז את המזוודות ונחזור הביתה. בינתיים יש לנצל את ההזדמנות הנובעת מההיכרות שרכשת עם משפחות ברלין ולבונטין. המשיכי לטפח ידידות זו – שכן אלה אנשים משכילים ואיכותיים, ובפרט שהם יכולים לעשות טובה. כפי שאני מבין ממכתבך, קיבלו אותך יפה מאוד והם התעניינו במצבך.

אני מאמין שאת יודעת להעריך זאת. את מרוצה מביקוריך שם וכבר אינך מרגישה בודדה כל כך. הרי זה בכל זאת נחמת מה כשרואים שלאנשים איכפת ממך.

בקרי שם לעתים קרובות יותר ובקשי מאדון ברלין שייפגש עם אדון לבונטין, וכן בקרי במשפחת מרדכי בן הלל הכהן – זו משפחה נעימה מאוד היכולה גם לעזור. כך לא תרגישי בודדה.

ואני אעשה כך: בשבוע הבא אכתוב לאדון לבונטין ולאדון ברלין. כשאודיע לך מתי כתבתי להם, ומה כתבתי, תיכנסי אליהם ותבקשי מהם תשובה. אולי אני אגיע לראש השנה, אם יהיה בכך צורך. עד שנחכה לתשובה ועד שנתכונן לנסוע יגיעו כבר החגים.

העצות שלך נכונות מאוד. ברור שלא צריך לשלם עבור אחרים, ולא אעשה זאת. לא אמרתי לאף אחד שאני רוצה להתארח אצלו בראש השנה. אני רק לא רוצה שנסיעתי תהיה פתאומית. שיידעו שאני כבר מדבר על כך מאז פסח, ושהדבר יתקבל באופן טבעי – לא הייתי בפסח ולכן אני נוסע בראש השנה…


לא רק יוסף ורחל מבולבלים ואינם יודעת את דרכם, גם את לא יודעת תמיד מה את רוצה: את רוצה שיהיה טוב, שלא תהיי בודדה, שלא תסבלי, שלא תנהלי חיי נייר. גם אני רוצה את זאת, אני מבין כי אצל הרב קוק לא היית. אני מבקש שתיכנסי אליו ותבקשי ממנו עצה.


אשר לחבילה – מהמצה יש לנו נזק רב. קורה שבחיים יש נזק, ויש לראות זאת ככפרה עבור כולנו. את הדברים האחרים קיבלת, ואני מרוצה. אני שמח שהנעלים טובות.

כתבתי לך כבר, שכשאתה מבקש טובה אצל מישהו, והדבר אינו מזיק לו, אין בכך כל ירידה בדרגה – כל אחד תלוי בשני, ואחד עושה לשני טובות ברצון או שלא ברצון. את קונה בחנות – זו טובה, הוא מלווה לך – זו טובה. אשר לרופא – כבר כתבתי לך, שתשתדלי בכל דרך להבריא ואל תחסכי דבר. הרופא אומר שאת צריכה להרגע, אולם איך את יכולה להרגע אם אינך יכולה להחליט מה לעשות? אחת ולתמיד יש להחליט, ואם קשה לך להחליט, האם את צריכה להסתובב מתוסכלת? אני מבקש ממך, פערעלע, הרגעי וסמכי על הקב"ה וכן על התרופות של הרופא.


את התצלומים חילקתי בצורה זו: לאבא, מרים, אתל וציפקע. הזמנתי 6 העתקים מהתצלומים, כי אני רוצה לשלוח גם לשלמה, שיינמן, שרה דבורה ולאמריקה. אני מקווה שמיד תשלחי לי גם את התצלום שלך ובינתיים אני מאחל לך בריאות וכל טוב ממני

ברוך בן ציון


ט“ז אייר תרע”א

פערלע,

על מכתבך מה־2 במאי לא אענה לך. באופן כללי כל הדיבורים אינם כדאיים בכלל, כי לא נצליח להגיע לכלל החלטה. אבל באופן פרטני אענה לך על תלונותיך.

לגבי הילדים שאינם שומעים בקולך. עצה טובה היא, שאי אפשר ללכת נגד הזרם, תזרמי יחד איתם ומה שיהיה יהיה.

כיום הילדים עצמאיים מאוד, והתקוה שאני מסוגל יותר ממך מוגזמת. גם אני לא הייתי מצליח לעשות יותר ממך. ברור שאם היינו כולנו ביחד היה יותר שמח. את זאת אני רוצה, האמיני לי עם כל הלב, גם אני הייתי רוצה להיות אתכם, עוד יותר מאשר את רוצה. את רוצה להיות כאן ואני דווקא רוצה להיות שם.

בשום אופן לא עולות היתרונות שיש כאן על החסרונות שיש שם מכל הבחינות. ואת יודעת, אפילו אם היה פה צדק וחופש ולא היתה שנאה כזו כלפינו, והיה די פרנסה לכולם, ואצלכם היה רע כמו ברוסיה, אז אני הייתי מעדיף את הקשיים האלה על פני טוב הארץ שיש כאן. אבל לצערי הרב אני חייב להישאר כאן, למרות כל הרע שיש כאן.


אל תתאמצי עם הילדים ובעיקר אל תקחי ללב ואל תרגיזי את העצבים שלך. הבריאות שלך תלויה בך. את חולה, כי את מביאה על עצמך במו ידיך את המחלה ובמו ידיך את גם יכולה להתאושש ולהחלים.

אל תאכלי את הלב מכל העניין. את בעצמך אומרת שאת מביאה על עצמך את עגמת הנפש. אם היית מסתכלת על הדברים אחרת, היית מוצאת נחמה בכל מצב.

את מצטערת ומתרגזת שהילדים אינם שומעים בקולך, אבל מצד שני אולי תחשבי על כך שיש נשים שאין להן בכלל ילדים – אולי הן מקנאות בך, והן היו מאחלות לעצמן שגם הן תסבולנה מילדיהן.

זה שהכסף מתבזבז בגלל היוקר השורר אצלכם – הרי הדבר טוב יותר מאשר לולא היה לך כסף! זה שהבעל איננו, הרי הדבר טוב יותר מאשר חלילה היה מת או אפילו היה נוסע לאפריקה, הוא הרי בכל זאת כבר היה פעם ויגיע בקרוב שוב, ובעזרת ה' אולי בכלל ישאר! כך אפשר למצוא עידוד ונחמה בכל דבר ודבר ובכל הזדמנות.

אבל אם אינך יכולה ללכת כנגד האופי שלך, ואת חייבת להתרגז מכל דבר, אני אתן לך כאן עצה – שני את האופי שלך.


קראתי בספר רפואי שקיימת אפשרות כזו. המחבר, הרופא, כותב שזה אמצעי שנוסה, וכל אחד יכול לעשות זאת. הדבר גם אינו עולה כסף וגם לא מאמץ.

לפי ההוראות בספר, הרי לפני השינה, כשכל הילדים ישנים ובבית שקט, וגם בבוקר כשהכל שקט, כשעדיין הילדים לא קמו או כשהם כבר עזבו את הבית לבית הספר והגן, שבי לך במנוחה על כסא נוח, הידים על הברכיים, רגל אחת על השניה. שבי בחופשיות והסתכלי על נקודה אחת בקיר או על חתיכת נייר כמו המכתב הזה. התרכזי בנקודה המסוימת וחשבי בעת מעשה על רעיון אחד: “אני לא אתרגז יותר משום דבר, אני לא אתרגז יותר משום דבר!” וכך פעמיים ביום במשך 10–15 דקות ובמשך חודשיים–שלושה, והדבר יעזור.

אני מקווה שתשמעי בקולי ותבצעי זאת. שכן מדובר בבריאות שלך, ושתהיה לך רפואה שלמה מהשמים.

בקשר לקשיי הנסיעה, שאת מתארת אותם כנסיעה לכאן ולשם – נראה לי כי אין זה נכון לראות זאת כך. הרי זה אינו דומה לבייגל שנועד לאכילה. בקשר לנסיעה “לשם” אין מה לדבר בכלל – הרי זה היה הסיפור מלפני שנתיים ולא נחזור עליו עוד פעם. בקשר לנסיעה “לכאן” הרי זה בדיוק מה שציפית לו, הרי זו נסיעה הביתה, שאומרת לגביך שחרור ושמחה.

את רוצה בינתיים לחכות, מה ייצא עם אדון לבונטין. אז אולי את באמת צודקת, שלא יהיו לנו טענות לעצמנו. ואם חס וחלילה לא יוצא דבר, אז יהיה לנו יותר קל לקבל את המצב.

אני עדיין לא כתבתי לאדון לבונטין גם לא כתבתי לאדון ברלין. אני עסוק עם האוסף שקיבלתי עבור הגימנסיה, שקיבלתי ממישהו כנדבה – מינרלים ועצמות של חיות. אני צריך לארוז את זה ולשלוח לאודסה, ואני מקווה שאעשה זאת בימים אלה.

דבר נוסף עלי לציין. אם אצטרך לבוא לארץ, אני רוצה לעשות זאת קרוב לראש השנה, בתקופת החגים. קשה מאוד לנסוע באמצע העבודה, והרי איני נוסע למטרה מוגדרת. הרי איני רוצה להתפטר מעבודתי. לאחר שאכתוב להם, אדע יותר מה לומר לך.

ברכר אני מבין כבר הגיע ארצה וכבר החליט מה לעשות. מה בדיוק עשה עם משפחתו? הוא אדם אומלל.


אני שמח שהנעלים טובות עליך, ובאשר לצבען השחור – בכל פעם שהן מתלכלכות בחול ונעשות צהובות, תקני לך משחה, ולאחר שתורידי את החול מרחי על הנעלים, והן שוב תהיינה שחורות.

למרות שאינך מרוצה מהילדים ומהגימנסיה, אני מוכרח לומר לך שלאחר שקראתי את מכתבי הילדים הרי הגעתי למסקנה כי יוסף אינו שייגעץ. הוא כותב בסגנון יפה ובשכל רב כמו אדם מבוגר, ורחלי שתאריך ימים, כותבת קצר ולעניין.

במילה אחת אני חייב לומר, שלי אין כל חרטה שהם לומדים בארץ ישראל ואני מקווה שהם יסיימו את הגימנסיה. ואז יהיו יותר בני אדם מאשר הגימנזיסטים כאן ונוסף לכך ישארו יהודים. עם זאת אני לא מתעלם מהקשיים שלך איתם.


אל תכעסי שאינני בעל מספיק טוב עבורך. במכתב הקודם כתבתי לך שאשלח לך במכתב זה 80 רובל, ואני שולח לך יותר – 100 רובל. השתמשי בהם בבריאות עם שמחה בלב. תני לגימנסיה 50 פרנק וכתבי לי כמה נתת להם בסך הכל עבור כל השנה.

בקשר לדברים האחרים, הרי כתבתי לך כבר במכתבי הקודם. אני מודה לך שאינך שומרת לי טינה ומאחל לך בריאות, שלוה ושמחה

שלך ברוך בן ציון


P.S. היפגשי עם בוגרשוב ושאלי על הילדים – איך הוא מתרשם. האם יהיו להם בחינות בכמה מקצועות? יש לשים לב יותר לגבי המקצועות הקשים עבורם. יוסף כותב לי שהוא התקדם בכל המקצועות. לא שלחת לי את הציונים שלו. אני מבקש לשלוח. זה חשוב מאוד עבורי, ובינתיים הזמן עובר. כתבי לי גם, אם בגן לומדים לקרוא ולכתוב. אם כן, האם אביגיל כבר יודעת לקרוא? זרובבל בודאי עדיין אינו יודע.

מסרי נא דרישת שלום לילדים.

אותו אחד


יום ראשון, ראש חודש סיון תרע"א

בן ציון היקר לי מכל, קיבלתי את מכתבך מי' אייר. אתה כותב, שלו הייתי שומעת בקולך קודם, הרי היה יותר טוב. באמת אינני יודעת מה יכול היה להיות. נקבל איך שהקב"ה מתכנן את מעשיו ומבצעם, ואנו נהיה תמיד שמחים בחלקנו.

אני כתבתי לך שהוא אמר (לא ברור מי) שאתה חייב לדעת לכתוב בצרפתית מסמכים. אם אתה מתכונן להגיע לכאן בראש השנה, כנראה אתה מעריך שאתה עשוי לקבל את העבודה.

אבל כפי שסיפרו לי, אין מה לסמוך עליו. צריך רק לסמוך על הקב"ה לטוב ויש לשים סוף לחיים המפוזרים והמפוררים שלנו.

זה חשוב מאוד, אם תבוא לכאן בעז"ה, אנחנו אפילו בצורה כזו נחסל עוד קצת כסף. אבל מה אני צריכה לדאוג לכסף – אין כסף בין כך ובין כך.

אבל עכשיו אם אתה רוצה לבוא, אם ה' יביא אותך לכאן בשלום, אני מקווה שהפעם יבוא סוף לצרות שלי. אם תוכל כאן להסתדר, שיהיה לנו לפחות ממה לחיות, אז בטח טוב הדבר, ואם חס וחלילה לא תוכל, דע לך שאני לא אשאר כאן לבד.

כשאתה תהיה כאן, יהיה לי הרבה יותר קל בכל דבר – גידול הילדים למשל. כפי שתראה לנכון לעשות, כך תעשה, ואז לא יהיו לך כלפי יותר טענות. אני מבקשת מהאל, שהוא ינהל את הכל על הצד היותר טוב.


אתה כותב לי שאנצל את ההזדמנויות עם ההכרויות שרכשתי. יש לך רושם לא נכון.

אתה באמת חושב שאלה בתים שבהם אני יכולה לבלות? אז אל תחשוב כך. אין לי כלל אשליה כזאת.

בבתים אלה צריכים להיות קודם כל עשירים, כדי שאפשר יהיה לשבת שם ולבלות את הזמן.

ביפו מעריכים רק את זה שיש לו אמצעים. מי שאינם עשירים, ונוסף לכך עוד זקוקים לעזרה, אינם בני אדם בעיני הגברות החשובות. כך הדבר לגבי לבונטין וכך לגבי ברלין.

אם הייתי לפחות משכילה, עוד הייתי יכולה להיות שם מקובלת, אבל אם אני למעשה כלום לגבי עצמי ואני לא כזו ולא כזו, אני יכולה לשבת בשקט בבית.

נכון, אני יכולה להיכנס ולומר למה אני זקוקה, וזהו – אני הולכת לשלום לדרכי.

אתה חושב שאם הייתי נכנסת לשם לעיתים קרובות, לבונטין היה מקבל אותי יותר יפה – הוא הרי יודע שאני נמצאת כאן כבר שנתיים, והוא ראה אותי אצלו רק בפעם הראשונה. ולגבי ברלין אותו דבר. לכן הם קיבלו אותי בלבביות כזו. וחוץ מזה, לזחול אליהם אינני רוצה, כי ככל שאלך פחות אליהם, הם יעריכו אותי יותר.


אני מכירה כבר את החברה היהודית כאן יותר טוב מאשר אתה. אין לי יותר מה לדבר על כך.

ביום ששי הגיע ברכר בשעה טובה. ראיתי אותו אבל לא דיברתי איתו. הוא הבטיח לי להיכנס השבוע, אז אדבר איתו. הוא לא מפסיק לבכות את אשתו. אני רק לא יודעת אם הוא בוכה בגלל שהיא לא מתה קודם לכן, או שהוא באמת מבכה אותה.

אין לי כל רצון לזחול לתוך הבית שלו, ואני יודעת שאם לא הייתי כותבת לו מכתב, הוא לא היה מגיע! רק כשאני כתבתי לו מכתב, הוא מיד יצא לדרך. כשקיבל את המכתב, כתב לילדים, וגם לי ענה, אף כי לא נתן תשובות לשאלותי. זאת כבר לא דאגה שלי. העיקר שהוא הגיע, והילדים כבר אינם כל כך גלמודים. שיעשה איתם מה שהוא רוצה ואיך שהוא מבין.

אי אפשר היה לעמוד בצער של הילדים האלה, שהתגלגלו כמו הכבשים הצהובות.

את כל הילדים הקטנים הוא יהיה חייב לקחת לאודסה כדי לטפל בעיניים שלהם ולא – הם יהיו עוורים. הבכור יוכל להישאר כאן.


זה שאתה מבקש ממני את התצלום שלי, לצערי לא אוכל לשלוח לך בגלל 2 סיבות:

ראשית, אין לי די כסף לכך.

שנית, אינני נראית טוב, כי כל הזמן הייתי חולה ובזבזתי סכום יפה של פרנקים על חוליי אז אין לי כסף ואין לי פנים.

כיוון שכתבת לי שקשה מאוד להתאהב באתל, כי היא נראית רע, אז אם אתה אינך יכול להתאהב באתל, לא נורא הדבר, אבל ישמור האל אם לא תוכל להתאהב בי, אז זה בכלל לא משמח אותי. לכן אני רוצה לחכות.

אני לוקחת תרופות, וכאשר אבריא במקצת, ואם אחיה עד אז, אלך להצטלם.

כל הילדים דורשים בשלומך. תהיה בריא ושמח. עכשיו הרי אנו צריכים לקוות שבמהרה תוכל לראות במו עיניך את הבן־אדם ואם לא – את התמונה.

פערל


ב0048.jpg

גלויה מר"ח סיון


ר“ח סיון תרע”א

בשבוע זה לא קיבלתי שום מכתב ממך. אני מקווה שאין זה אלא השהיה בדרך, שכן כך קורה לפעמים. עם זאת אני מאוד עצוב, ומשהו חסר לי – אינני יודע בדיוק מה. הלב מאוד לא שקט.

לכן לפחות אני רוצה להודיע לך שאני בריא ומחכה מאוד לשמוע ממך ומהילדים.

בימים אלה חגגו את חנוכת הבית של הבנק. קהל גדול התאסף להשתתף בשמחה. חזן ומקהלה שרו והניחו את אבן הפינה. חוץ מזה אין חדש.

אנא כתבי על עצמך ועל הילדים והיי בריאה.

שלך

ברוך בן ציון.


יום אחרון של שבועות תרע"א

פערעלע!

בחוסר סבלנות קשה ביותר חיכיתי למכתבך. כל יום כל יום חיכיתי לדוור, אבל הכל לשוא. הלב אמר לי, שלא סתם ככה איני מקבל מכתב, משהו מוכרח היה לקרות, ובאמת למרבה צערי אמנם צדקתי.

מה קורה איתך עכשיו? איך הבריאות שלך? מה שלומך ומה יהיה הלאה? מה חושבים הרופאים? ומה את חושבת לעשות הלאה? מה עם העצבים שלך ומה עם השיניים? כתבי לי הכל באופן מוסדר ואמיתי. אני מבקש ממך שלהבא כתבי לי כל דבר ואל תשאירי אותי בלא ידיעה, כי את יכולה לתאר לעצמך כמה בריאות עלתה לי הציפייה למכתב וההרגשה כי משהו קרה.

עכשיו בקשר לפרטים מסוימים במכתב – את כותבת לי שלא אסמוך על דברי מר לבונטין ועל הבטחותיו. את רואה שיש לשנינו אותו שכל – יום אחד לי יש שכל ויום אחד לך. כבר יותר מחודשיים שיתפת אותי בעניין זה, ואני עדיין בדווינסק.

לא אתייחס למסירות שלי לארץ ישראל, ועל כך לא אוותר ולא אקשיב לדבריהם של המרגלים על ארץ ישראל. אינני טס לארץ ישראל ועד פסח לא אהיה, וגם את לא תבואי. ואם בכל זאת אגיע בפסח, ארצה להגיע רק כאורח. ואם בכל זאת אוכל להישאר, אז נראה כבר. בכל מקרה אשתדל להחזיק את החבל בשני קצוותיו, וכמו שה' יחליט כך יהיה. בקשר אליך היי רגועה.

שאלת הגימנסיה אינה קיימת עוד לגבינו. לילדים יש עוד 6 שנים עד שיסיימו אותה. זו תקופה די ארוכה, ואני מקווה שהעניינים ייפתרו. אין עניין זה נוגע לתלמידים אלא למהותה של הגימנסיה. אולם אין להאשים את המורים וההנהלה, שכן גם הם תלויים בסמכות חיצונית.

בינתיים לא הציוניסטים שולטים בקבוצה אלא הממשלה התורכית, שאינה נותנת כל כך בקלות ליהודים לעלות ארצה. חוץ מזה בינתיים יהיה גם הטכניון בחיפה פתוח ויהיה לילדים מקום ללימודים גבוהים. נוסף לכך, לא הצד המעשי חשוב בלימוד אלא הידע, ואם יוסף יהיה מוכשר ובעל ידע, הוא יוכל להיבחן בגימנסיה ממשלתית. בקשר לעתיד הרחוק אין מה לחשוב. בינתיים שילמדו ויתקדמו ודבר זה עדיף על לימודים ברוסיה.


את לא יכולה לתאר לעצמך מה קורה ברוסיה עם השכלת הילדים. אם היית יודעת את כל האמת, היית מרוצה ביותר שהילדים לומדים בארץ.

כתבת, כי מי שמסיים את הגימנסיה נוסע כי אין להם יכולת להמשיך את לימודיהם, ודבר זה אינו מובן לי, שכן אני יודע שהגמנסיה פתחה עוד 2 כיתות כדי שהילדים יוכלו לסיים את הלימודים.

שולמית שלחה לי את הציונים שלה. בתנ“ך וחשבון והיא קיבלה “לא מספיק”. ברור אם כן, שיש לעזור לה בחשבון. אשר לתנ”ך – כיוון שמשנזון איננו, וממילא אין לומדים תנ“ך, לא ברור לי מה יהיה עם הבחינה בתנ”ך?

אני שוב מזכיר לך לדבר עם מר גוברצ’וב בקשר לשולמית וליוסף ולנקוט אמצעים, כדי שיעברו את מבחני המעבר. לצורך העניין על יוסף להפסיק לנגן עד הבחינות לפחות ולהתכונן למבחנים.

את הציונים שלו עדיין לא קיבלתי והזמן קצר, ורק האל יודע מה יהיה. רחל היא תקוותנו – היא תעבור ללא קשיים, היא בלי עין רעה נהדרת, שתאריך ימים.

אשר להגדלת המשכורת שלך: מחנכת הרי צריכה לדעת שפות וגם לטפל בילדים ואת אינך יודעת את השפה שלך ועל אחת כמה וכמה אינך בקיאה בשפה זרה. אז לימדי לפחות את השפה שלך, ואני שולח לך כסף עבור מורה.

היי בריאה, זה הרי העיקר, שכן מי מעוניין במחנכת חולה? אני גם אוסיף לך למשכורת, כבקשתך.

ציפע מושה שמעה על צילומי הילדים והיא באה במרוצה לראות אותם ולא יכלה לשבוע. חיסרון אחד מוצאים כולם – על כך שאת אינך מופיעה בתמונה. ואני מבטיח לכולם שתשלחי לי צילום שלך בנפרד. את הרי לא תהפכי אותי לשקרן!

היי בריאה ושמחה ובקרוב תיפגשי עם המסור לך,

ברוך בן ציון


נ.ב. קראתי שבפתח תקוה פותחים בנק – אולי גם זה רק חלום?


אותו אחד


למכתב זה מצרף ברוך בן ציון את המכתבים שלו ללבונטין ולברלין. מכתבים אלה הם סיכום של חיי פערל בארץ – הפנמה של איך קולט בן ציון את תמונת חייה של פערל במקום.

ממכתבים אלה אפשר ללמוד על מצבו הכלכלי של ברוך בן ציון בדווינסק.


תמוז תרע"א

פערעלע!

השבוע קיבלתי ממך רק גלויה. תודה לאל על הבריאות שהוא מעניק לנו. הלוואי שיתן לנו כבר ימים יותר טובים לבלות ביחד.

יחד עם מכתב זה אני כותב גם למר לבונטין ולאדון ברלין, והנה דברי ללבונטין:


כבר עברה שנה מאז ענית לבקשתי למשרה בשלילה. מאז לא כתבתי, כי לא רציתי לנדנד לך.

אבל מכתבה של אשתי, שקיבלתי לא מזמן, עודד אותי לפנות אליך בשנית ואני מקווה שהפעם לא תדחה אותי. קודם כל אני מודה לך על העידוד ותשומת הלב שאשתי מקבלת ממך, והדבר עוזר מאוד למצב רוחה ולתקוותה לימים טובים יותר, וכן על כך שאתה מתעניין במצבי ורוצה לבוא לקראתי עד כמה שאפשר. לכן אני מרשה לעצמי לפנות אליך בשנית ולשאול, אם אין אפשרות להתקבל אצלך כמנהל חשבונות.

במשרה זו אני מרגיש שאתאים יותר מאשר בתפקידים אחרים, ואוכל גם להתחיל לעבוד בה מיד. תפקידים אחרים אוכל לקבל על עצמי רק כאשר תהיה לי יותר הכרות עם הסביבה והחוקים בה.

אין כל מניעה להתקבל למשרת מנהל חשבונות, אף שהידיעה שלי בשפות זרות אינה מושלמת, שכן המושגים והמונחים במשרה כזו דומים בכל שפה ושפה ואוכל ללמוד את אלה הרלבנטייים בארץ במשך יומיים–שלושה.

אני בטוח שאמלא את תפקידי על הצד היותר טוב ואתה תהיה מאוד מאוד מרוצה ממני. אני אוכל גם למלא תפקיד הקשור להלוואות בבנק, וזאת כיוון שבעסקי הבנקאות יש לי כבר 10 שנות ניסיון.

ולבסוף אני מבקש להדגיש, שבקשה זו מלמדת על רצוני האחד לחיות בארץ ישראל, ואני יודע היטב, שבתקופה הראשונה בעבודתי לא אשתכר הרבה כמו בדווינסק. כל מה שאני רוצה היא משכורת שתפרנס את משפחתי למחיתם. כיוון שעכשיו לא ניתנת חופשה בדרך כלל מהעבודה, אודה לך אם תואיל להציע לי משרה לקראת פסח, כשאז אבוא לבקר בין כך ובין כך.


המכתב לברלין:

אני מבקש להודות לך על קבלת הפנים היפה שעשית לאשתי וזה עודד אותי לכתוב אליך שוב.

מזה 15 שנים אני מנהל חשבונות. התחלתי מגיל צעיר ומשנה לשנה התקדמתי, ועכשיו אני מומחה במקצועי ומשתכר 130 רובל לחודש.

לאור המצב העכשווי זו משכורת יפה מאוד, ואין לי כל תלונות באשר למצבי החומרי, אולם איני יכול בשום אופן להיות מרוצה מהחיים בגלות, והרעיון היחיד שממלא אותי מזה זמן רב ומאז ומעולם הוא להתישב בארץ ישראל. כיוון שבאופן אישי לא יכולתי לבצע זאת, שאפתי לשחרר את בני ביתי מהגלות. אולם איני שלו. ארץ ישראל היא מהמתנות הטובות יותר שהקב"ה נתן לנו. יש לי יסורים רבים משהותי בגלות, בעוד שמשפחתי בארץ ישראל, ואיני יכול לשאת זאת יותר. נוסף לכך אני נושא עימי את צרותיה של אשתי, שקשתה עליה הישיבה בארץ ישראל בלעדיי.

כל החלומות שלי וכל המחשבות מרוכזים בארץ ישראל. עכשיו אנו נמצאים במצב קשה מאוד וכמעט בלתי אפשרי ובגלל קשייה רוצה אשתי לחזור לרוסיה, אולם הילדים אינם רוצים בכלל לשמוע על כך, ולהשאיר אותם כאן כיתומים חיים לבד ללא השגחת הורים. הלב אינו מרשה לנו.

אנו לגמרי מבולבלים – איננו יודעים מה לעשות, ורע לנו משני הצדדים. דבר אחד ברור לנו מאוד – כל זמן שהחיים האלה יימשכו כך, אין לנו כל תקווה שהמצב יעשה טוב יותר, כיוון שאשתי לא יכולה בשום אופן להתרגל לחייה בלעדיי.

כל זמן שלא אוכל להתישב בארץ עם משפחתי, לא ייפסקו צרותיי וסבלותיי. נכון שלא בניתי בית בארץ ישראל, אלא התחלתי משהו זמני, שאינו יכול לעמוד אפילו ברוח רגילה ואני מבקש לבסס אותו.

לאחר כל זאת, אתה ודאי תבין עד כמה אני שמח שנמצא אדם טוב כמוך, שמתעניין במצבנו ורוצה לעזור לנו בכל האמצעים העומדים לרשותו.

האם יש מילים לבטא את רגשותיי? אני מקווה שתוכל לעזור לי בפנייה לאדון לבונטין או לאחרים, ושהקב"ה יביא לך רק אושר ושתצליח לקיים את שליחותו של אליהו הנביא להשיב בנים אל אבותיהם ואבות אל בניהם.


אלה 2 המכתבים כמעט ככתבם וכלשונם שאני מתעתד לשלוח יחד עם המכתב אליך, ואני מוסר לך את תוכנם המדויק כמעט, כדי שתדעי כיצד לדבר איתם לכשתיפגשי עימם.

בינתיים שוחחתי עם מינץ והתיעצתי איתו, מתי טוב יותר ונוח יותר להגיע לארץ – שאסע בראש השנה או בפסח. הוא מאוד נגד נסיעה בראש השנה, שכן זו תחילת העונה ואי אפשר לעזוב. עם זאת, אם יווצר מצב שאהיה מוכרח לנסוע, מישהו צריך יהיה לכתוב מכתב, שאני חייב להגיע לארץ בגלל בריאותך הרופפת. ברור שאיני רוצה להתפטר מהעבודה שלי, כי רק האל יודע מה יהיה בארץ ואפשר להישאר קרח מכאן ומכאן.

כששוחחתי עם מינץ אמרתי לו, שיכול להיות שאני אחזור יחד איתך. על כך הוא אמר: “לנסוע כדי לקחת אותה, ודאי שלא כדאי!” אמרתי לו, שאכתוב לך את זה, וגם לו יהיה חלק בהחלטה.

את הצילומים ששלחת לי חילקתי בצורה זו: להורי, למרים, לאתל ולציפקע. הזמנתי עוד 6 העתקים ונתתי למשגיח, לברלין, לשינק, לשלמה, לחיה שרה, לשרה דבורה. לליבע עוד אין לי תצלום ולאמריקה גם כן לא שלחתי. אני חושב שאצטרך להזמין עוד 6 העתקים.


עכשיו אני רוצה לכתוב לך משהו נוסף. הבנק מתחיל ביום ראשון הבא לבנות בית. את הקרקע לשם כך הם קנו עוד בשנה שעברה בפינת הרחובות מוסקבה וזליאנע – שם פרצה שריפה גדולה. גם מינץ ומרקוביץ קנו מבנה ברחוב ריגא עבור 30,000. רק התחילו לבנות, החלו שריפות. בתחילה היו אלה שרפות קטנות, אבל בסטראפ נשרפו 2 בתי הבראה ו־2 אנשים נספו. ואחד מהם היה בחור בן 29.

המצב של היהודים רע מאוד עכשיו ברוסיה, שלא לדבר על הגזרות נגדנו בנושא הסטודנטים. רק אחוז קטן מאוד יכול ללמוד באוניברסיטאות וליהודים, כמו למשל בעלי מלאכה ורופאי שיניים, מותר לגור מחוץ לתחום המושב אבל אסור להם לבנות בתים.

חווינו גם אירוע של עלילת דם, כשהאשימו אותנו שאנו הרגנו ילד נוצרי כדי להשתמש בדמו למצות. העיתונים מלאים באירוע זה. עשו על כך אסיפה ומרקוב צעק, כי יהודים צריכים לדעת שלא ישאר מהם זכר. היהודים חיים בתוך פחד בלא לדעת מה ילד יום, והם עוד מנשקים את היד שמכה אותם.


מתוך עתון החבצלת על החיים ברוסיה


ב0049.png

המשך המכתב:

באחד ממכתביך הקודמים כתבת לי, שהיית שוכרת לך מורה כדי שילמד אותך עברית. את לא יכולה לתאר לך כמה שימח אותי שבקשה כזו באה מפיך. אני באמת מבקש ממך שתשכרי מורה, ואני שולח לך לשם כך 5 רובל כל חודש. אני גם מבקש ממך, שתצטלמי ותשלחי לי את התמונה.

כתבי לי גם על בריאותך ומצבך. איך משפיעות עליך התרופות שקיבלת? האם בדקת את העצה שנתתי לך כדי להרגע? האם את מרגישה יותר טוב? האם שוחחת עם ד“ר בוגרשוב על הילדים? האם יצטרכו לעבור בחינות ואם כן באילו מקצועות? אני מחכה לחופש, ואז אפשר יהיה לקדם יותר את יוסף בגמרא. הרי אי אפשר לשכוח שהוא יהיה בר מצוה השנה. אני עומד לכתוב לד”ר בוגרשוב שקיבלתי אוסף עבור הגימנסיה ואף שלחתי אותו דרך אודסה.

אני חושב ששאלתי אותך כבר פעם אם לומדים בגן הילדים לכתוב ולקרא, ואם הידע שהילדים רוכשים דיו כדי להתחיל ללמוד בגימנסיה במכינה א, כי הרי את אביגיל צריך לרשום לגימנסיה. היא הרי תהיה השנה בת 6. תשאלי על כך בגן או אצל ד"ר בוגרשוב. כתבי לי גם על זרובבל – איך הוא מדבר עברית? ובכלל כיצד הוא מתפתח? שולמית אינה כותבת לי כלום, וגם את אינך כותבת אודותיה. מדוע?


אני מברך אותך לכבוד חגיגת שנת ה־13 לחתונתנו. שה' יעזור לנו ובעוד 12 שנה נחגוג את חתונת הכסף שלנו. במשפחה שלנו – הבנים והבנות והנכדים ויהיה שמח מאוד!

דרשי בשלום הילדים. שיהיו בריאים וגם את, היי באמת בריאה, מעודדת, חברותית ושמחה.

מאחל לך המסור לך

ברוך בן ציון


אם צריך יהיה לקרוא לי ארצה, תצטרכו לכתוב לי מכתב וגם למרקוביץ ולמינץ בבנק.

בימים אלה נוסע לירושלים שמעון – הוא הגיס של אותה אישה שהגיעה לדווינסק לילדיה, ואת בעלה ראינו בירושלים. היא הבטיחה לי שלפני נסיעתה היא תיכנס אלי ואני אשלח איתה חבילה קטנה.


ו בתמוז תרע"א

פערעלע

קיבלתי את מכתבך עם ציוני יוסף ומשהו אינו מתאים לי. במכתבך הקודם כתבת לי שדיברת עם בוגרשוב והוא אמר לך שחייבים לתת ליוסף בחינות בכל המקצועות, ולפי הציונים הרי בכל המקצועות יש לו “מספיק”, פרט לערבית.

אם הייתי מקבל את הציונים בזמן, הייתי מסדר את העניין שבשליש השלישי יקחו תלמיד מהכיתות הגבוהות, למשל מהכיתה השישית, כדי שיעזור לו בהכנת השיעורים. עם מדריך זה בודאי שהוא היה מכין שיעורים והיה מונע את הבחינות. כעת אני חושש שהוא יצטרך להישאר שנה נוספת באותה כיתה, וזה חבל מאוד. איני חושב שכדאי להכניס אותו עכשיו ללחץ כשנותר זמן כה קצר לבחינות.

את המכתב הזה תקבלי בערך בי“ח תמוז והבחינות הן כנראה בר”ח אב. במשך שבועיים אני בספק אם הוא יצליח לשפר במשהו. אז עכשיו כך – אם יהיו לו בחינות במקצועות רבים, אז אין מה לדבר, הוא יצטרך להישאר כיתה. אבל אם יהיו לו בחינות במקצוע אחד או שניים, נראה. אבל את חייבת לכתוב לי מיד לאחר הבחינות.

בקשר לשולמית לא כתבת לי שום דבר – הרי גם לה יש ציון “רע” בשני מקצועות. מה אומר עליה בוגרשוב?

כשתהיי אצלו, שאלי אותו אם הם כבר קיבלו את האוסף ששלחתי, ומה מהותו של אוסף זה. והאם אוסף זה יכול לבוא לידי שימוש בלימודי הגימנסיה. האם אפשר שישלחו לי קטלוג שהוכן לגבי אוסף זה.

ההוצאה שהמורה למוזיקה מוציא ממך לאט לאט מביאה לי דווקא הנאה רבה. שילמדו ושידעו.

לימדו ילדים ברוב חשק, ושלהוריכם יהיה מכם רוב נחת!

לגבי החסכנות שלך בעניין הרופא אינני מרוצה, אבל תודה לאל שמצבך משתפר, ודוקא לכן אני מבקש ממך שלא תעזבי אותו עד שתרגישי טוב בהחלט. אני מבקש שלא תסדרי את בעלך ושתהיי בריאה.

מאוד מצער אותי שאינך רוצה להצטלם. אני בטוח שהתמונה תהיה יפה ולא נוראה כפי שאת חושבת. אם את פוחדת להיראות בתמונה, אז מדוע את מתגעגעת לבוא לכאן? אף אחד לא מכריח אותי להסתובב עם התמונה ולהראות אותה, אבל אני רוצה אותה עבורי. מה, אני עדיין מחויב להתפאר בתמונה ולומר לכולם: תראו איזו מחנכת יש לי! אני דוקא חושב שעליך להצטלם עכשיו, וכשתבריאי תצטלמי שוב ונראה את ההבדל, שישאר לדורי דורות.

מחנכת שומעת לקול אדוניה ואת אינך שומעת לי. אינני יכול בשום אופן לבקש ממך דבר קטן כזה. האמת היא, שהייתי מפטר אותך לו באמת היית אצלי מושכרת כמחנכת, אבל כיוון שאינך די טובה להיות מחנכת, כיוון שמלכתחילה לא היית כזו, הרי אין לי את מי לפטר!


דרשי בשלום הילדים – הקטנים והגדולים. שיהיו בריאים וגם את תהיי בריאה.

מהמסור לך,

ברוך בן ציון

נ.ב.

שהמאמץ שלנו ישא קצת פרי ולשם כך אשמח אם תלמדי עברית, שהיא יקרה לי מכל לימוד אחר. למדי בחשק רב. התחילי בדקדוק וכשתכירי את השפה, תדעי להעריך אותה. אז תביני שבשבילה הכל כדאי.

כתבי לי כל שבוע על התקדמותך ואל תפסיקי באמצע ושה' יעזור לך.


יום ראשון, יפו

בן ציון היקר מכל

קיבלתי את מכתבך מ־ו' בתמוז. אתה מאוד לא שקט בקשר למעבר של יוסף.

אני מניחה שהוא למרות הכל יעבור, אבל במשך 3 החודשים האלה צריך יהיה לקחת לו מורה לצרפתית, אלא שהוא לא רוצה ללמוד בכלל! הוא אינו מכין שיעורים אבל נראה מה יהיה. כך גם לגבי שולמית.


אני שוב אומרת לך שכאשר תוכל לבוא, בוא בבריאות, כי הרי אתה אינך מיעץ לי לבוא אליך עם הילדים, ולכן לא אסע וגם לא אשאיר אותם כאן, כי אסור להשאיר ילדים לבד!


הנה השבוע קרה אסון בגימנסיה.

זה קרה בפנסיון אצל 2 אחים, האחד בן 10 והשני עוד מעט יהיה בן 13. ההורים חיים באודסה. הם אנשים עשירים מאוד. על הילדים השגיחו כאן מאוד, ושיינקין לקח על עצמו להיות האבא שלהם. הילד בן ה־13 מאוד יפה ומאוד חכם. הוא שימח את כל הגימנסיה. מאוד מוכשר. יום אחד הוא הגיע הביתה ואמר שהראש כואב לו. הרופא אמר שיש לו חום. כך היה גם למחרת, וגם יום לאחר מכן. והילד לא משתפר.

הרופא אמר לקחת אותו לרחובות להחליף את האויר, ושם הורע מצבו. כשהם תפסו שיש לו טיפוס, הובילו אותו לירושלים ושם הוא מת, לא עלינו. במקרה של מחלה כזו אסור להזיז חולה מהמקום, אבל הם טלטלו אותו ממקום למקום.

אינני יכולה לתאר לך מה נעשה כאן בעקבות האסון – הוא היה ילד יחיד במינו. בגימנסיה קראו פעמיים הספד, וכל הילדים וגם המורים כל כך צעקו ובכו! היה משהו נורא!

בוגרשוב צעק, שהוא אולי אשם בכל. אחד טען, עד כמה רע ומר גורלה של האם, שהיה לה עץ כזה יפה ושהיה לה כל כך הרבה נחת ממנו ועכשיו לבסוף היא הקריבה כזה קרבן.

אינני יכולה לתאר לך איך הם סיפרו שלפני מותו הוא טען שכל הילדים יעלו כיתה ואיתם גם אחיו יעלה לכיתה השניה, רק הוא לא יעלה.

שני האחים הלכו לכיתה הראשונה בגימנסיה. אני עצמי איני יודעת אבל אמרו שההורים צריכים להגיע.

למשפחה כבר רע ומר, כי ההורים בודאי כל הזמן חושבים שהם אולי היו עושים יותר כדי להציל אותו ולא היו מטלטלים אותו ממקום למקום.

עכשיו נפל על הגימנסיה עצב כזה, נפל כזה אסון על כולם, שאף אחד לא יכול לעמוד מרחוק. כולם לקחו חלק בצרה הגדולה הזאת. אני עצמי בכיתי יום שלם ושכבתי עם תחבושת על הראש.

תאר לעצמך, לעזוב לבד ילדים ולנסוע אל מעבר לים. הרי במצב כזה אין להורים כל יכולת לעזור כשצריך. בכל זאת הרי הם לא היו בידים זרות!

את זאת אני יכולה לומר לך, שאפילו אם הורים משאירים ילדים בפנסיונים, הם מפקירים אותם. אני לא הייתי יכולה לשבת במנוחה כשהילדים שלי לא לידי ואתה עוד אומר לי לבוא, ונכון לגביך לזרוק את הילדים שלי.

לא. אצלי הילדים אינם הפקר. סבלתי מספיק בגלל הילדים האלה. וכמה שה' יתן לי שנים, היכן שאני אהיה, הילדים יהיו לידי.


דע לך, שכאן כל העסקנים, אלה שבונים בארץ ישראל, כפי שהם אומרים שהם עושים, מבצעים את הכל בישיבה.

מכל העסקנים הארץ ישראליים שלך יש רק אחד שיכול לומר על עצמו שהוא אמנם בונה, זה ד"ר מוסנזון. הוא איש טוב מאוד, שאינו לובש מסכות, וכל היתר, וגם אלה הנמצאים בבנק קולוניה, לא שווים הרבה.

לא הייתי מאחלת לעצמי שהילדים שלי יהיו כאלה. לא איכפת לי שיהיו משכילים, אבל שיהיו בעלי אופי טוב יותר.


לאחר שתקרא את מכתבי, בודאי שוב תאמר שאני יענטע, אבל לי לא איכפת. אני אומרת לך, והקב"ה שיודע, מה מוקדם ומה מאוחר, שלו הייתי משכילה לא הייתי נזקקת לך אבל כנראה זה גורלי.

ואתה כותב, שכאשר עם הארץ מדבר עם משכילים, נעשים המשכילים נחותים יותר. על כך אני יכולה לומר לך שאינני הולכת אליהם ואינני מדברת איתם, והם בודאי אינם באים אלי ואינם מקווים להיות אצלי. כשאתה תבוא אי"ה, תראה במו עיניך ותשמע מה יאמרו לך על כל אלה!


ואני אומרת לך עוד פעם, למרות שכתבתי לך את זאת באחד המכתבים, שלא תאכל לעצמך את הלב. אתה אב לילדים קטנים.

אם אתה מוצא שאתה כל כך לא מרוצה עם ה’יענטע' שלך, אני אומרת לך שוב, שבכל זמן אתה יכול לעזור לעצמך.

אני אומרת זאת מתוך אמת טהורה בלי התחכמויות, שאני משחררת אותך בכל עת שרק תרצה.

אומר לך את האמת, כפי שאתה רוצה. אם אתה מתכוון באמת להיות בארץ ישראל, לא מתאימה לך ‘יענטע’ כמוני. אתה תקבל כזאת, שתתאים לוויסמאן.

אני אעריך את עצמי שסללתי לך דרך ואני אפרגן לך את האושר הגדול ביותר. לי לא איכפת, אתה יכול למצוא לך משכילה ביותר. אני עצמי מרגישה מאוד אומללה שאינני משכילה, אז מדוע שאתה גם כן תהיה אומלל. אינני יכולה כבר לעזור לעצמי, אבל אתה בהחלט יכול לעזור לעצמך.

אומר לך את האמת, עדיף לך לעשות זאת במקום שבכל מכתב אתה תיקח פיקוד ותנחית עלי פקודות ואמירות ועצות. אינני רגילה לכך.


המכתב האחרון עלה לי בבריאות רבה ומאוד קשה היה לי לענות לך עליו. אני יכולה לומר לך שביום שכתבתי לך את המכתב בו ציינתי שאיני מסתדרת עם הכסף, נעשיתי חולה מאוד לא עלינו. קיבלתי כאבי ראש רבים וחזקים, עד שהשכנים רצו באמצע הלילה להזמין רופא.

לכן אני מבקשת ממך שתיתן לי לחיות ואל תרגיז אותי, ואל תכתוב לי כאלה מכתבים אם אתה רוצה שאענה לך עליהם. ואם עוד פעם תתנהג כלפי בצורה כזו ומתוך התנשאות, לא אענה לך בכלל.

כנראה ששנינו איננו יכולים לחיות בהרמוניה, כי אני מסתכלת על יפו מתוך ישיבה בעיר – אני רואה הכל ואני שומעת הכל, ואתה מסתכל על יפו, כשאתה יושב בדווינסק, והפנטזיה לוקחת אותך השמימה.

חכה, כשאתה תבוא ותראה מה נעשה כאן, תאמר דברים חריפים יותר ממני. לא תאהב את מה שתראה. בינתיים יש לי כל כך הרבה עגמת נפש מאלה שאינני מעריכה כלל.


עזוב את הסיפור שלך עם אליהו הנביא – רק אני יכולה לומר שהם לא באו אלי גם כשהייתי חולה מסוכנת, אבל נראה לי שלא היה לך מה לכתוב במכתב הזה. אם אין לך חומר לכתיבה, אתה יכול לכתוב גלויה. כל זמן שאני שלך, אין לך מה לשחק בפני, וכשלא אהיה שלך, אין לך זכות לגרום לי עגמת נפש. אינני בריאה דיי כדי לסבול זאת.

כדי לסלול לך את הדרך, אני חיסלתי פה את הבריאות שלי. רק עבור זה מותר לך להוקיר לי תודה – תאר לך איזו דרך פיניתי לך בארץ ישראל, בארץ הקדושה. תוכל לנשק את האבנים בארץ הקודש. אבל יותר לא! יותר מזה אין כאן!

הילדים ב"ה כולם בריאים. בּבּל רוצה אותך לעיתים קרובות, וגם אביגיל מזכירה אותך כל הזמן. יוסף אינו לומד כלל. לא כדאי היה לנסוע בגללו.

פערל


יום שני, יפו כ“ה בתמוז תרע”א

לבן ציון היקר לי מכל

את מכתבך מ־26.6 מיום ב' תמוז קיבלתי. אתה כותב לי שאני ארחיב את מעגל מכריי. היית רוצה לומר את המילה האחרונה ושאני אמלא עבורך את כל רצונותיך. אהיה משרתת בבית ואלך לבקר כדי לערוך הכרויות ולחזק אותן.

אינני הולכת ולא אלך כדי למלא את רצונותיך, שהרי אתה בעל מאוד לבבי. אתה מפרגן לי ללכת לבלות, ובסופו של דבר אתה נשאר גם איש עדין נפש וגם בלי חסרון כיס! הדבר דומה לאותו סיפור עם הבעל שאמר לאשתו לכי למזנון וקחי לך כל מה שאת מבקשת. אבל במזנון לא היה שום דבר!

אני אגיש לך דין וחשבון וסך הכל של חיי כאן – אין לי אפילו חצי שעה זמן כדי לשכב לנוח במשך היום.

אני קמה בשעה 6 בבוקר ועד 7 מכינה את הילדים לבית הספר. אחר כך אני רצה לרחוב כדי לערוך קניות ולהכין ארוחת צהרים. אני חוזרת הביתה ב־12 ובשעה 1 כבר מגיעים הילדים הביתה. ואז יש בלבול שלם בבית – רבים, קורעים זה את זה. כל אחד אוכל לפי הקפריזות שלו – זה לא רוצה מרק, האחר לא רוצה את זה והשלישי לא רוצה את שניהם. עושים לי חור בראש עוד כמה שעות וסוחטים ממני את מעט הבריאות שיש לי.

אחר כך, כשסוף סוף אני מתגברת על המלחמה הכבדה, אני צריכה לעשות עוד כמה דברים. כאן צריך למשל לגהץ, וזה לוקח לפעמים חצי יום, כשהזיעה ניגרת מעל הפנים. ועוד ועוד.

הנה לך האפשרויות שלי לרכוש מעגל של מכרים.

בקיץ החום פה נורא וכשהחום קצת מתפוגג, כמהים ללכת לים להתרחץ קצת!

אני יודעת טוב מאוד שגם אתה עובד קשה אבל הערב הוא שלך, השבת היא שלך. אבל לי אין שום דבר, לא ערב ולא שבת. גם בשבת אינני מסוגלת לנוח. אני גם צריכה לעבוד – להלביש את כולם, להגיש להם אוכל. בקיצור זה מספיק ודי.

אינני מבקשת ממך שום דבר, אבל בגלל שאתה מבקש ממני, אני מראה לך שאין על מה לדבר כאן. אתה צריך לדעת כי כבר סידרת אותי היטב בארץ הקדושה. וכאן אצטרך לעמול, עד שאגאל.

מדוע אני כועסת על שיינקין? זה היה כשאני, לא עלינו, הייתי מאוד חולה, אז שלחתי את יוסף שיקרא לו אלינו הביתה, והוא אמנם נכנס ואני סיפרתי לו עד כמה אני חולה ואני שוכבת בודדה. את זה אמרתי לו. ועוד אמרתי לו, שכדי לשכנע את בעלי שלא יקח אותי הביתה, נמצאו אנשים טובים, אבל כיום, כשאני שוכבת כל כך חולה, איש לא מתעניין במה שמתרחש כאן בבית. אם חס וחלילה הייתי מתה, לא היה איש אפילו מצייץ. את זה אמרתי לו, והוא שתק.

אחר כך סיפרתי לו את הסיפור על שוראמולסקי (גננת של אביגיל) והוא כל כך התרגז עליה. הוא אמר לי: “היית צריכה לומר לה שהיא טיפשה”. והוא הוסיף, שהוא יאמר לה והוא יאמר גם לוועד.

יותר לא ראיתי אותו. הוא לא אמר לאף אחד שום דבר, ואתה עוד הולך לכתוב לו, שאשתך גאה ולא תרשה לשלוח לה את הכסף.

אתה עושה צחוק מעצמך. לי לא איכפת. אני לא אפול לרגלי כל אחד ועל כך אינני רוצה יותר לדבר. שה' יעזור לי, והאנשים המזויפים האלה שיתבשלו כולם בתוך עצמם וכל אחד יאכל את אשר הוא הכין לאחרים!


…אני רוצה להראות לך מה קורה לציונים השרופים: הם באים הנה, וכאשר הם רואים מה שמתרחש פה, הם מתקררים.

הסיפור של בראזג משונה ביותר. בשנה שעברה הוא כמעט ברח מכאן והוא בעצמו מספר, שכאשר הוא ישב באניה, הוא פחד לסובב את הראש, שמא יבקשו ממנו לחזור ליפו. עכשיו לא יחסר לו כאן דבר – יש לו פרדס של תפוזים, ואדמה ריקה.

יהיה לו הכל משלו – חלב משלו ובשר משלו וכל מיני ירקות. אז מה יחסר לו? והוא לא יישב סתם כך, הוא יסחר עם התוצרת של הפרדס. הוא מאוד מוכשר והוא גם סוחר טוב מאוד. לו אינני דואגת כלל.

הלואי שהקב"ה ידאג גם לנו בצורה זו ותהיה לנו כאן פרנסה. ואם ישחק לנו המזל, אהיה מאוד מרוצה.

הוא יהיה כאן רק מספר שבועות, אחר כך יסע הביתה ויחזור לאחר פסח. הוא כבר הזמין אותי אליו לחופש. הוא היה אצלי בשבת וכן מנביץ, וטרטקובסקי.

בקרוב יהיה לכם אורח בדווינסק.

דווידזון נסע מיפו. נו, מה אמרתי לך! עכשיו הוא יהיה קצת בגרמניה ואחר כך בסוכות הוא יגיע לדווינסק. הוא אמר לי פעם, שגם אם הוא יחלה ביפו הוא לא יזוז מכאן עד שימות. אבל הוא דוקא לא רצה למות כאן ועזב לפני שבועיים.


הילדים כותבים לך שהם היו יחד עם כל הגימנסיה בראשון לציון. זה עלה לי הרבה, אבל בכל זאת היה כדאי בשביל 3 בישליקים! כשאמרתי שאין צורך בזה, היה להם שכל לענות לי: מדוע נסענו לירושלים ואז עלה לך יותר? לא היה לי מה לענות להם על כך והם בילו יפה מאוד. הם חזרו מאוד מרוצים. נו, וכשהם מרוצים, גם האמא מרוצה.


קניתי בגד ליוסף ולשולמית והדבר עלה 5 וחצי בישליקים. לעצמי הזמנתי נעלי בד ב־7 פרנק. הוצאות היו לי מפה ומשם ומהר מאוד נעלמו 60 קופיקות. וצריך עוד שמלות ליום יום ולחגים וגם ליוסף נקרעו בגדי ההתעמלות.

בקיצור, אני יושבת וכותבת לך עכשיו מאוחר מאוד בלילה. אם הייתי עושה לך את חשבון ההוצאות שלי היית צריך לשלם לי עוד, אבל אני לא אבקש ממך תוספות!

אני כותבת לך חדשות מכאן ואני מבקשת ממך לכתוב לי חדשות טובות מדווינסק, כדי שתהיה לי קצת הנאה.

אני מבקשת ממך שתמסור לשרה דבורה מזל טוב ממני ואני מאחלת שיהיה לה במזל ושתהיה מאושרת כפי שהיא מאחלת לעצמה. יש לי עגמת נפש רבה שלא הייתי בחתונתה. כשהיא היתה אצלנו הבטחתי לה שאגיע לחתונתה. אנא כתוב לה בשמי ותאחל לה מה שביקשתי ממך.

שולמית, אביגל וזרובבל מוסרים לך דרישת שלום. תהיה בריא ושמח.


פערל.


כ“ז בתמוז תרע”א

פערעלע,

אבן נגולה מעל לבי כשהסתבר לי, ש־3 מכתבים הגיעו אליך בבת אחת. את רואה שלא הייתי אשם בהשהיתם. שלא תהיה לנו יותר עגמת נפש.

באופן כללי אין לי מה לענות לך על מכתבך. עשי כפי שאת מבינה וגם זו לטובה. חכי לבואי, אני לא ארשה יותר שניפרד, ושם נשב ונחליט מה לעשות עם הילדים, אם נצטרך לעזוב את הארץ מתוך תקווה גדולה להישאר שם. את הטוב נדע כיצד לקבל ואנו רק מקווים שה' יעזור לנו.

לפני שבוע שלחתי לך 85 רובל והשבוע הכנתי לך חבילה קטנה, והחתן של מר ציטרון יביא לך אותה. שמתי בפנים 1 פונט צמר לגרבים, חצי פונט חרדל מריגה, שביקשת ממני זה כבר, צלחות, וחוץ מזה 2 זוגות גרבים שחורים ליוסף, לאחרים גרבים צבעוניים ולך 3 זוגות. וחצי פונט שוקולד. נקניק פחדתי לשלוח.

כתבי לי רשימת פריטים שאת צריכה ואני אשלח לך כשתהיה אפשרות. כשיש לי הזדמנות איני יכול לדעת מהם הדברים החשובים לך. ולכן הכיני לי רשימה.

בקשר לבחינות של יוסף ושולמית, הרי חבל שלא לקחנו מורה מיד לאחר פסח כדי לחזק אותם במקצועות החלשים. נקווה שיצליחו בבחינות.

הייתי רוצה שיוסף ילמד במשך הקיץ קצת גמרא, שילמדו אותו לקרוא בתורה ובהפטרה. הרי השנה הוא יהיה בר מצוה ואת הגימנסיה דבר זה אינו מעניין בכלל. אבל נראה שזה כבר דבר אבוד ומה שיהיה יהיה. הייתי רוצה לדעת את התוצאות של הבחינות ואולי באמת אפשר יהיה לעשות את שני הדברים גם יחד. אני מקווה שבתשובה למכתב זה כבר נדע את התוצאות ואת תכתבי לי עליהן.

היי בריאה ומאושרת. מאחל לך

שלך ברוך בן ציון


ב' מנחם אב תרע"א

פערעלע,

מכתבך מ“יום ראשון” קיבלתי. כבר במכתב קודם כתבתי לך שתעשי איך שאת מבינה, וגם זו לטובה. בבקשה ממך אל תחזרי שוב ושוב על דבריך ממכתבים קודמים באשר להחלטותיך.

מכתבי זה הוא תשובה למכתב שקיבלתי השבוע.

אני מאוד מאוד מצטער על האסון שקרה לתלמיד שוחט. שה' ינחם את הוריו ויתן להם כוח להתגבר על צערם הנורא, אבל אי אפשר להאשים בכל את ארץ ישראל! שה' ירחם על כל היהודים, אבל אסונות כאלה ואפילו יותר נוראים מתרחשים בכל המקומות ובמצבים שונים, ובקיצור יש לומר, שהכל מן השמים.


שימי לב פערעלע, הרי עד עכשיו סוכם שנחכה עד שאני אבוא, ושה' ישלח את העצה הנכונה למצב הקשה שבו אנו נתונים ואז הכל יסתדר ויהיה טוב.

נראה לי, שאת נוטה להסכים להפקיר את הילדים ואותי את מאשימה שבזבזתי את חייך. אינני מוכן להתייחס בכלל לשטות כזאת.

הייתי מאוד רוצה לדעת את תוצאות הבחינות של הילדים. את חושבת שהם יעברו אותן, אבל אני למעשה אינני מתמצא כלל בנושא הלימודים שלהם. הרי כל הזמן אני מבקש שתעדכני אותי לגבי מצב הלימודים שלהם ותוצאות הבחינות שהם עושים.

אני מודאג מאוד מרצונה של רחלי להישאר כיתה כיוון שהיא שונאת את חבריה לכיתה.

האם זו סיבה טובה להישאר כיתה? מה דעתך? אני מקוה שתצליחי לדבר איתה ולשכנע אותה, שכן חבל מאוד על שנה שתלך לאיבוד.

בקשר לצילום – אינני רוצה יותר לדבר על כך. את הרי יודעת מה היה אומר על כך מנחם מענדל: סוף כל סוף היא אישה, וכל תפקידה הוא להרוס את הבריאות שלי.

ואני אומר: היא אישה, שכל תפקידה הוא לא להישמע לי. אבל לי נוסף לכל זה יש ב"ה עוד חמות בדמותה של גב' קריצ’בסקי, ובאופן טבעי אם היא אומרת מוטב שתישמעי לה ולא לי.

אמרי לה בשמי, שמאז שאנחנו הגברים החלטנו להינשא, התמלאנו בעוצמה רבה כך שלא ניבהל משום דבר, ואמנם העצבים שלנו כל כך חזקים, שאיננו יראים אפילו משדים בצורת נשים. יותר ממלים אלה איני מוסיף עוד.

אינך רוצה שאראה אותך כדי שלא אבהל, אז מה יהיה כשאני אגיע? ועוד דבר – את האחרים לא איכפת לך להבהיל, רק אותי? למעשה, מדוע את חוששת שאבהל?


אבל הבה נדבר על דברים שמחים יותר. אספר לך קצת חדשות מדווינסק.

הדבר הראשון ששאלת אותי לגבי דווידזון – ובכן הם אינם בדווינסק עכשיו. חדשות עירוניות אחרות מספרות שאשתו של לוי בהריון בשעה טובה ומוצלחת. רבקה הורביץ הפילה. אשתו של שנק ילדה בן, ואשתו של ציפקין עדיין הולכת למקווה.

כיוון שאנו נמצאים במסגרת 3 השבועות שלפני תשעה באב לא היו חתונות אלא אם כן היו שקטות ואני לא שמעתי אודותיהן. על אלה בודאי אין לי מה לספר, אבל אפילו על אלה שהתקיימו איני יכול לספר לך.

היו תנאים אצל בערל זלמן וויסמאן מרזיצא עם נערה מדווינסק, וכיוון שהכלה היא מדווינסק, הכנסתי את החדשה לתוך חדשות דווינסק. את יכולה לתאר לעצמך איזו מהומה היתה בעקבות תנאים אלה! אהה! טוב שנזכרתי. כמעט כמעט שכחתי חס ושלום – יש סברה, שאשתו של מרונו “מבקשת גם”… בקיצור, העולם אינו ישן.


היי בריאה ומאושרת. בשבוע הבא נוסע איש צעיר מנובו־אלכסנדרוב לארץ ישראל ודרכו תהיה לך שוב דרישת שלום אישית ממני.

אינני שולח חבילה, כי איני יודע מה לשלוח. ביקשתי ממנו שיכנס אליך לעיתים קרובות. שמו יפה. הוא היה מנהל בבית ספר בנובו־גראד ועכשיו הוא רוצה לתור בארץ ישראל, ואם יהיה הדבר אפשרי, הוא ישאר, אבל קודם כל הוא יחזור לכאן. יותר אין כל חדש.

שוב אברך אותך בבריאות וברוב אושר וכפי שהבטחת לי התחזקי ותהיי בן אדם.

אני מקווה לראות אותך בקרוב

שלך

ברוך בן ציון.


מסרי ד"ש לילדים שיהיו בריאים. מדוע יוסף ושולמית אינם כותבים לי? פרט לרחל, שלה אני מודה מאוד, אף אחד מהילדים אינו כותב לי. האם עד כדי כך הם מתגעגעים אלי?


אין תאריך (נכתב כנראה בין החודשים אב–אלול תרע"א)

למכתב זה מוסיפה פערל כמה מילים בעברית.


בן ציון היקר מכל,

קיבלתי את מכתבך עם 85 הרובל. אני מאוד מודה לך על כתיבתך ועל הגעגועים הרבים שלך אלי לעת זקנה.

זה שאתה כותב בעניין בואי, כבר כתבתי לך מדוע לא אסע לבד ועל כך אין מה לדבר… על כך שאתה מתכוון לבוא, אני בהחלט מסכימה איתך. אז נסדיר את הכל.


אני תולה את כל עתידי בתקווה זו שהאל היקר יביא אותך אלינו. לי כבר בהחלט קשה לשאת את עול הגידול של הילדים. שיהיו בריאים, אני חלשה מדי עבורם. הם עושים ככל העולה על רוחם ואינם שומעים לי. הילדים חייבים להיות תחת השגחתו של האב. בכל זאת יש לילדים מורא יותר בפני האב. תראה איך אצל מערע נהיו הילדים לבני אדם….

אני סובלת מהילדים. אני מנסה כל דרך – בטוב וברע, אבל איני מצליחה להשיג מהם משמעת. אפילו רק בגלל זה הייתי מאוד רוצה להיות ביחד איתך. בקיצור בגלל הכל הייתי כבר רוצה שתהיה איתנו.


אשר לשאלה שלך מה אני עושה לגבי העברית, אני מוכרחה לומר לך שעדיין שום דבר. אתה ודאי יכול לתאר לעצמך איך הראש שלי בהיר! אני שוכחת ואין לי זמן מיותר לעשות שיעורים וגם לחזור ולזכור את המלים, אבל בראש שלי הכל מתבלבל לי. עם זאת לאט לאט מצטבר שם מידע. שזאת תהיה הדאגה האחרונה שלי – כמה שאספיק, אספיק.

(היא כותבת משפט בעברית ומתגאה שכתבה אותו בעצמה): “זה אין דבר שאתה תבוא, אז אני אוכל לדבר איתך בעברית. זה כתבתי אני בעצמי!”


שאלת על ברכר – הוא עדיין כאן, והשבת הוא היה אצלי. הוא יהיה כאן עוד חודש. הוא נראה חיוני ושמח. מחכה לו עתיד טוב. כך הוא היה צריך לשאת איתו צרה, אבל כיוון שהוא משאיר כאן את כל הילדים, הוא יוכל שם עוד להתחתן עם בחורה ולהביא לעולם עוד 6 ילדים. אני לא רוצה לדבר על גברים כמוהו חוץ מאשר עליך, הרי אתה בעלי ולא יכול להיות שייך לכלל הזה.


אתה שואל אם אני עדיין הולכת לרופא – כבר נמאס לי ללכת לרופא ועכשיו אני סומכת על הקב"ה והוא יהיה הרופא הטוב ביותר שיעזור לי להחלים, כי אני הרי צריכה להיות אם בריאה לילדים שלי ולך אינני רוצה לעשות טובות. אני שומרת על הכוח שישי לי ושה' רק יעזור לי בכך שיתן לי לחיות בעולם הזה.


החום כאן כבד מאוד והכוחות דלים! אתה שואל אותי על אלמה, שהגיעה לכאן בחורף. אני רואה אותה לעיתים קרובות. היא למדה לגזור. היא שילמה 30 פרנק והיא תופרת טוב למדי. היא גם משלמת 10 פרנק למורה ולומדת גם עברית. היא כבר מפטפטת קצת. היא גם תתחתן והיא מאוד מרוצה מהחיים.

ליוסף אמרתי לכתוב לך אז הוא ענה לי שהוא אינו רוצה לכתוב לך, כי הוא כועס עליך כיוון שבמכתב הקודם פנית רק לרחל ולא התייחסת אליו בכלל. לכן הוא אינו רוצה עדיין לכתוב לך. הילדים האחרים דורשים בשלומך, שתהיה בריא. זרובבל מזכיר אותך כל הזמן ושואל כל הזמן: “מתי יבוא אבא?”

תהיה בריא ושנפגש הלוואי בקרוב.


פערל ווייסמאן


ג' אלול תרע"א

פערעלע,

אני חוזר למכתבך הקודם מ…. (תאריך לא היה), ואני חוזר על מה שכתבתי לך בגלויה – שתטפלי בעצמך ותרפאי לגמרי, וכשאני אגיע, אמצא אישה בריאה ויפה. אשר לדבריך שהילדים זקוקים להשגחתו של אביהם, הרי לא אמרת כל חדש! לא גילית את אמריקה החדשה.

את רואה, השתדלי שאביהם יגיע ויהיה עמהם ויוכל להשגיח מקרוב, או אז תהיה זו חדשה. קשה מאוד להתמודד עם מצב לא נורמלי ולכן יש להניח לו ולזרום עמו. כמו שאמר טוביה החלבן: אדרבה, היה חכם ותשנה את המצב.

הרי כבר כתבתי לך כמה שימחת אל ליבי בכותבך בעברית, שאת תוכלי בבואי לדבר איתי עברית! כמה אני מוקיר את השפה את יודעת היטב. לכן שמחתי גדולה מאוד כשאת מבטיחה לי שתוכלי לשוחח איתי בשפה זו, בשפת קודש זו. את לא יכולה לתאר לעצמך עד כמה חשובה וגדולה הפתעה זו עבורי.

לכן אל תעצרי באמצע והתקדמי הלאה וה' יהיה בעזרך. למדי בחשק, למדי יותר ויותר. הייתי מאוד רוצה שתתחילי ללמוד תנ"ך. הייתי גם רוצה שתאייתי נכון את המילים. אצלך מופיעה המילה העברית כמו “נוח ב־7 שגיאות”. המילים שכתבת לי במכתבך הם:

עזגחה, מיירה, הברית, באצמי, קלל, עמת, מיס, תבות, מלות, וצריך לכתוב: השגחה, מורא, עברית, בעצמי, כלל, אמת, מיאוס, טובות, מעלות.

השגיאות אינן חשובות, וכמה שתלמדי יותר, יותר טוב. אל תהיי מתוסכלת אם אינך מתקדמת הרבה, שכן באופן טבעי קשה לך יותר. את הרי כבר לא ילדה. עם זאת, את הרי רואה שאין הלימוד הזה ברכה לבטלה וככל שתתקדמי יותר ילך הלימוד ויעשה קל יותר. אולם החשוב ביותר הוא, שתלמדי בחשק ושתדעי שכל ההתחלות קשות.


המכתב שהתקבל השבוע פותח באי רצונה של רחל לעבור לכיתה גבוהה יותר. אני מוכרח לבטא את אי שביעות רצוני על שלא כתבת לי מיד על כך, שכן היחסים שלי עם רחל טובים מאוד, ואולי אם הייתי מיד מטיף לה מוסר היא היתה משתכנעת ושומעת לי והמצב הזה לא היה מתרחש. מלכתחילה הרעיון שהיא טיפחה היה ילדותי וטיפשי, והיום היא מתחרטת עליו. היא לא היתה גורמת לי עגמת נפש.

ומה לגבי הילדים האחרים? עם יוסף? עם שולמית? באלה מקצועות הם אמורים להיבחן? חבל מאוד להשאיר אותם בכיתות לשנה נוספת, לעומת זאת יש לי הנאה מרובה מזרובבל, שלדבריך הוא מדבר יפה עברית. אמנם איני יכול לשמוע אותו, אבל יש לי הנאה מרחוק.

לדעתי, צריך לדבר בבית עברית ולשמור על כך בעקשנות. ברגע שהילדים מדברים עברית, ואת הרי כבר מבינה קצת, הרי ההרגל הזה יוסיף לך הרבה ידע בשפה ותתקדמי מהר. אבל דבר זה צריך להעשות בשלמות, כך שבבית ידברו רק עברית ולא שפה אחרת.


שמעי פערעלע, עכשיו שגב' קריצ’בסקי איננה, אולי בכל זאת תצטלמי? אבל אצלך הרי אי אפשר לדעת – עד שאת תחליטי תחזור גב' קריצ’בסקי ואז חאלאס.

אני מאוד מבקש ממך שתשחררי אותי מהחדשות המתרחשות בדווינסק. ומדוע כתבתי לך שאיני רוצה לספר לך על החתונות? המכתב נכתב בתקופה של 3 השבועות, כשלא חוגגים חתונות אלא חתונות שקטות.

אולי את יכולה גם לכתוב לי על ציטרון ועל הרבנות שלו בפתח תקוה? שמעתי כאן שיש שם מחלוקת גדולה. מה הסיבה לכך? בעקבות המחלוקת הזו נהייתי בן בית במשפחתו. יש להם עגמת נפש רבה שכן הם לא קיבלו ממנו מכתב. הם דאגו מאוד ורצו לשלוח מברק. היום הם קיבלו ממנו סוף כל סוף גלויה, אבל הוא כתב מעט מאוד.

אני מבקש ממך לכתוב לי מה קורה שם. לאיש הצעיר יפה מסרי שפיטר טרם החזיר לי את “החינוך” ומר מאירוב מבקש את זה. לכן אני מבקש ממנו שיכתוב לפיטר באופן דחוף להחזיר את כתב העת.

וכיוון שהגענו כבר לאלול, אני מברך אותך מקרב לב לשנה טובה תיכתבי ותחתמי


ממני ברוך בן ציון שלך.


יפו, יום ראשון סליחות ראשונות

בן ציון היקר מכל,

את מכתבך מג' אלול קיבלתי. אתה כותב לי שלא אבהל מהידיעה שלא תבוא. הייתי באמת רוצה שתבוא, אבל אם אין לכך סיבה! אני באמת חשבתי עליך, אפשר לצפות ממך לכל דבר! סוף כל סוף הרי מדובר בארץ הקודש! הכל כדאי לכבודה! אפילו מותר להפקיר את האישה והילדים.

אתה ודאי תאמר שאתה שולח לי כסף למחייתי ולמחיית הילדים. שיהיה כך. אבל אני יכולה לומר לך שאותי הפקרת לחלוטין, כי אני איבדתי כאן את כולי.

אני מרגישה חלשה מאוד. אני מרגישה, שאני לא יכולה לסבול עוד. קשה לי מאוד. אינני יכולה לסמוך על עצמי במציאת פתרון.

הייתי אולי מוכנה לנסוע הביתה אחרי סוכות עוד לפני פסח, אבל כפי שאתה מתאר זאת, שברוסיה, ה' ישמור, השמים נפלו על הארץ, אני כבר פוחדת לנסוע.

למעשה לי לא איכפת שהבהמות שלי לא ירעו בכרי הדשא. מבחינתך רוסיה כבר מחוסלת לגבי היהודים, כי מגרשים ממקום למקום, אבל בכל זאת מכל אלה שגורשו מרוסיה לא מגיע אף אחד לארץ ישראל. להפך, אם יש עדיין ביפו מישהו מאודסה או מערים אחרות הם עדיין חוזרים לשם.

אם מגיעים 10 אנשים זקנים, נוסעים 30 צעירים.

השבוע נסעה ליבה, הבחורה שהיתה אצלי. אתה צריך לראות כמה אנשים חזרו לרוסיה.


שלחתי לך בקבוק וגם אלבום, ובאלבום שמתי ספר קטן השייך לך. זו מגילת שמיטה, כדאי שתקרא. זה עלה 2 עשיריות. יותר לא היה לי מה לשלוח לך.

כדי לקנות את האלבום לוויתי כסף. כבר לוויתי 4 נפוליונים. 60 הפרנק שנתתי בגימנסיה הכניסו אותי למצב של לחץ. יוסף ושולמית עולים לי 20 פרנק שיעורים פרטיים. עובר חודש, ואני צריכה להגיש למורה 20 פרנק.

אתה אומר שברוסיה מקריבים את הנשמה בגלל הגוף. אמת, אז יש לפחות גוף, אולם כאן גם גוף אין. פה אי אפשר לעשות דבר עבור הנשמה.

שם לפחות אתה יכולה לעזור לחבר, לאבא שלך. אבל פה, אני יכולה לומר לך, האדם מרוצה אם יש לו את המעט להכניס לפה. ועוד אני יכולה לומר לך, שכאן האבא אינו אבא, ולגבי חבר אין מה לדבר בכלל. אז מה יש כאן בשביל הנשמה?

אי אפשר לעשות כאן טובה לאחר. אי אפשר לתת צדקה. כל מה שעושים זה לשבת על האדמה הקדושה, לענות את הגוף ולמות לא בזמן.


אינני מכחישה שכשאני מציצה בראי ורואה מה נעשה מהפנים שלי, הייתי קורעת אותך כדג. עשית אותי לסמרטוט. אני עדיין רוצה לחיות. מה אתה רוצה ממני.

היית צריך לראות כשיוצאים לרחוב כמה כסף מבזבזים! למי שאין כסף לאכול אפילו לא ברובל ו־30 קופיקות עבור ליטרא חמאה, ואין לו מנין לקחת, אז רע ומר לו.


כשבאה שבת, הילדים עושים אותי חולה – הם כל הזמן רוצים לאכול, ואין לי מה לתת להם. פעם הייתי נוהגת לקחת רבע חמאה, שעלתה לי 30 קופיקות, וכך היה לי משהו לדחוף לגרונם. אני יכולה להישבע לך שאינני טועמת אפילו חמאה. עכשיו אי אפשר להשיג חמאה בסכום כזה.

אינני מדברת כלום על עצמי, אינני רוצה לאכול כלום. כבר התרגלתי לא לאכול.

לא עליך, אין לי בכלל טיפה של תיאבון. כשרציתי לאכול, לא היה במה להשביע את הרעב. בפעם השניה, השלישית והרביעית כבר לא רוצים לאכול דבר.

רחל אומרת שיותר טוב לה לסבול מרעב במקום לאכול ביצה. כל היום אוכלים ביצים. הרינג לא. חמאה לא. שום אוכל חלבי. דגים לא. כשזה עולה 20 קופיקות, אני קונה 6 דגים קטנטנים, אולם מי הוא זה שיכול לשבוע מהם? הכסף פה הולך יותר מאשר ברוסיה ולאכול אין אוכלים. הנה כך מחסלים כאן את הגוף.

אתה כותב לי בקשר לרחל שצריך לדאוג ללימודים שלה. אני לא רציתי לכתוב לך על כך. היא מעייפת אותי כל הזמן, שהיא אינה רוצה לעבור לכיתה גבוהה יותר.

תאר לעצמך כמה אני סובלת מכל אחד ואחד לחוד, ולכל אחד יש קפריזות אחרות.

עגמת הנפש הרבה שאני סופגת גורמת לי סבל רב ואין לי אף אחד לבכות על כתפו, לספר על הסבל שלי. שיהיו בריאים כל אחד מספק לי מנה.

הראש שלי חלש והם כולם ביחד וכל אחד לחוד מענים אותי. ואז אני מתחילה לבכות והייתי בורחת אינני יודעת אפילו לאן. לשמוע בקולי אף אחד אינו רוצה והם אוכלים לי את הלב.

נו אז טוב לי מאוד, ובכל זאת אני מודה לאל על כך. אולי יש גם כאלה שהיו רוצים להיות במקומי.


היית צריך לראות איך בּבּל ניגש ולוקח את הכינור של רחל ועומד מנגן, ואז יש לי קצת סיפוק והנאה. אבל כשהוא קפריזי, הדבר היחיד שאני יכולה לעשות הוא לברוח מהבית. אני מאוד מתפלאה עליו. לגן הוא הלך במשך כל החורף, והקיץ הוא ביקר בו רק חודש אחד בלבד. ולמרות זאת אתה צריך לשמוע איך הוא מדבר כבר עברית. תענוג לשמוע. את אביגיל אני בעז"ה אכניס לגימנסיה אחרי סוכות.


מאדאם קריצ’בסקי איננה עכשיו ביפו. היא נסעה לשבועות לרוסיה יחד עם הבן והבת. הבן הוא מורה למוזיקה בגימנסיה. הוא יחזור, אבל אם היא תחזור, אינני יודעת.

חבל לי מאוד שהיא נסעה. היא אישה נהדרת, חכמה וטובה. יש לה את כל המעלות. גם הבת שלה טובה, ותמיד היא קיבלה אותי יפה. הן תחסרנה לי מאוד. בלעדיהן נשארתי ממש גלמודה.


כמעט ששכחתי להודות לך על החדשות מדווינסק שבישרת לי. אינני מבינה דבר אחד, ואני מבקשת שתבהיר לי אותו במכתב הבא. אתה כותב שאפילו על החתונות שהיו לא תספר לי. אינני מבינה מדוע. אני מבקשת ממך לומר לי מדוע לא תספר לי עליהן? ספר לי גם איך מרגישה רבקה וכמה ילדים יש לה כבר, והאם טייבע כבר כלה?

הנה כאן אתה רואה, אני מבינה שאתה צוחק עלי, אבל לי לא איכפת. למרות זאת אני רוצה לדעת מה קורה בדווינסק. כתוב לי מי היא הכלה של ווייסמאן. החדשות הטובות ביותר תהיינה אלה אודות אתל אחותי. אבל בבקשה ספר לי את האמת.


אודה לך אם תוכל לכתוב לה בשמי גלויה, שהיא תכתוב לי בכתב ידה מכתב או לפחות גלויה.

תהיה בריא ושמח. בּבּל וגיל דורשים בשלומך מאוד.

פערל ווייסמאן.


יפו, יום שני, ח' אלול תרע"א

בן ציון היקר מכל,

קיבלתי את מכתבך עם 75 הרובל ואני מודה לך מאוד. לי אפילו לא הספיק הכסף לקניית חלה לברכת “המוציא”.

60 פרנק נתתי ישר לגימנסיה. הם הציפו אותי בפתקים. הייתי מוכרחה להביא להם 200 פרנק, ויותר לא יבקשו ממני.

ההנחות שקיבלתי גם מרשימת 10 רוכשי המניות כיסו את שכר הלימוד של 2 ילדים, ונאמר לי כי אם אביא רשימה של 30 רוכשי מניות ילמדו כולם בחינם. אז היה יורד לי עול מהלב.

אצל ברכר לומדים 3 ילדים בלי כסף. אביו בלודז' והוא השיג רשימה של 20 בעלי מניות, לכן אין הם משלמים שכר לימוד. מדובר במניות של הגימנסיה. תברר איזה סוג של מניות אלה.

נתתי לשור 3 נפוליון, ואז הגענו ל־6 נפוליון, 1 לחלב ו־1 ללחם וביחד 8 נפוליון, ו־3 לקחתי עבור שיעורי הגמרא של יוסף. ויותר לא קיבלתי עבור 75 הרובלים. בשביל לחיות אני הרי צריכה כסף, אז מה אני יכולה לעשות? הלכתי לצורף ולוויתי ממנו 3 נפוליון.


המליצו לקחת עבור יוסף מורה לתנ"ך ולשולמית מורה לחשבון. זה צריך לעלות 20 פרנק לחודש. אצטרך לפטר את המורה לגמרא. אתה רצית מאוד שילמד גמרא ובינתיים גם קניתי גמרא, אבל כאשר אין לו מתי ללמוד, הרי אני צריכה לראות מהם הצרכים המיידיים שלו. הרי הוא צריך לעלות כיתה, ובינתיים אני מוציאה 10 פרנקים לגמרא – מה הוא כבר למד שם? מילא, שיהיה.

בוגרשוב כבר המליץ לי את מי לקחת והוא ביקש לשלוח את המלצתו למוסנזון והוא כבר יאמר למורה מה הוא ילמד את יוסף. הוא אמר לי שאם הוא יעבור בתנ"ך, אז נשאר לו ציון 5 רק במקצוע אחד, בתלמוד. אבל כאשר ילמדו אותו, ישתפר מצבו.

הוא ילד חלש. הוא אינו אוכל ואינני יודעת מה לעשות איתו. יותר מקצת חלב לא נכנס לפיו. שה' יחזק אותו וגם אותי. קשה לסבול מהילדים ומהדרישות שלהם. נוסף לכך אין לי איש.

הדווינסקאיות שלך אלקה יפה ובתה נמצאות בבית חולים. הן כבר הבריאו. הבת אינה רוצה שידעו בדווינסק שהאמא עובדת שם. היא תולה כביסה ושוטפת רצפה ומקבלת 20 פרנק לחודש.

הבת נמצאת איתה – היא אינה רוצה לעבוד וגם אינה יודעת. בינתיים אני לבד בלעדיהן ועוד מעט יגיעו החגים. אבל מה אני יכולה לעשות? הרי בשביל להיות בארץ הקודש הכל כדאי!

פלינר היה אצלי, לא מוצא חן בעיניו לאכול עשב. הוא סיפר לי שהוא היה במלון ורצה הרינג, אז חיפשו בכל צפת הרינג, ובסופו של דבר מצאו.


אתה בודאי צוחק עלי, שכל מה שאני עסוקה בו הוא אוכל, אבל בכל זאת אין כאן מה לאכול. למי שאני מספרת שאתה אולי רוצה לבוא, אומרים שלא תעז לבוא ושלא תזרוק את הלחם שאתה מרויח. לחם כזה קשה מאוד להשיג כאן.

תאר לעצמך שבית החרושת של שטיין נסגר. הרבה אנשים נעבעך יהיו מוכרחים עכשיו לעזוב. 16 מנהלי חשבונות היו שם, ועכשיו הם נשארו ללא עבודה.

יש גם מספיק דיבורים על שיינקין, שהיה שם מנהל והעובדים ירקו לו בפנים. הם עוד אמרו שישברו לו את העצמות, כי בית החרושת נשאר חייב לכל עובדיו. היה שם עניין שלם. ממש אי אפשר לתאר ולספר על הכל.


הילדים כולם בריאים וכולם דורשים בשלומך ומאחלים לך בריאות וחיים ארוכים. יוסף צריך חליפה ליום יום. קניתי בינתיים לכל הילדים בד צמר לבגדים. כשיתפרו אותם, אלביש אותם ואצלם אותם. בּבּל אומר שגם הוא צריך חליפה ובאמת הוא צריך. הוא הרי יצטרך ללכת לגן אחרי סוכות.


תהיה בריא.

פערל ווייסמאן


מכתב של אהבה צרופה וגעגוע

ט' אלול תרע"א

פערעלע!

בערב שבת קודש אחר הצהרים כשחזרתי מהעבודה מצאתי אצלי אורח יקר מאוד.

את לא היית יכולה להפתיע אותי יותר מאשר עשית. את לא יכולה לתאר לעצמך איזו שמחה גרמת לי. לא אלאה אותך בתאורים, חברתי, כי עד כמה שאתאמץ לעשות זאת, לא אצליח להביע את אשר הרגשתי.

כל מילה נוספת תקטין ותמעיט מתחושותי. רק דבר אחד אני יכול לומר לך, שיום שלם לא יכולתי לשבוע מלהסתכל וכל נקודה מפניך חזרתי ובדקתי.

חקרתי כמה כפלים יש בשרוול חולצתך – 15. כמה ציצים יש ליד הצווארון – 32. כמה זיגזגים נמצאים בצד אחד של החולצה – 14 ובצד השני סביב המותן – 12. סביב הקפלים של השמלה מצד אחד 21 ומצד שני 10 (השולחן הסתיר כמה).

אשר למראה שלך, תודה לך! את נראית לגמרי לא רע ואת יכולה להיות שקטה, כי לא אתגרש ממך – את אישה מושכת ונחמדה מאוד ושווה בודאי נשיקה.

מסתבר שצדקתי, אם לא אבקש ממך או אז תעשי דברים ברצון.


במכתבי הקודם ציינתי שכיוון שגב' קריצ’בסקי איננה אולי תלכי להצטלם. עכשיו כשתקראי את דברי בודאי תחייכי.

לא תארתי לעצמי שהדואר טומן עבורי הפתעה כזו. ועבור זאת אני מברך אותך שתהיי בריאה ועשירה ותחיי עוד שנים ארוכות, שתזכי לשמחות רבות. לבי עובר על גדותיי בעקבות האושר שגרמת לי והלוואי שנזכה להזדקן בנחת ובהנאה.


יש לי קצת עגמת נפש מכך שמכתביי אינם מגיעים באופן סדיר, אולם את כמובן יכולה לכתוב לי.

יש לי צער רב על רחל, אבל אם המורה אומר שהדבר יהיה לטובתה אי אפשר להתנגד. גם ברוסיה יש ילדים בגילה הלומדים בכיתה ג'. עם זאת, דבר זה משפיע לא טוב על בריאותה.

בקשר למכתב שלפי דבריך שלחת, טרם קיבלתי אותו. אני סובר שהתבלבלת בכתיבת הכתובת ותאלצי להתאמץ ולכתוב לי את התוכן של המכתב שלא התקבל. נראה לי כי הוא היה מאוד מעניין, שכן הוא עסק בחבילה שקיבלת באמצעות ציטרון. בינתיים הפכתי להיות אצל המשפחה בן בית. אני נכנס לשם לעיתים קרובות ואנו מדברים על דברים שונים.

ביום שישי זה היתה לי האפשרות לדבר איתו על עצמו. סיפרתי לו על מצבי ועל רעיונותי באשר לעתיד, על כך שנשאיר בארץ את הילדים. הוא הסכים לדעתי, אם אין כל ברירה אחרת.

גם עם הבת אני ביחסים טובים. אנו מעודדים זה את זה בעיקר נוכח נסיעתה, שתהיה כנראה לאחר סוכות. וכאן יכולה להיות הזדמנות לשלוח לך חבילה. כתבי לי מהם הדברים החיוניים החסרים לך. אפשר גם להתחיל לדבר על בואי ומה אוכל להביא איתי לך ולילדים. היזכרי וכתבי לי.

אני שוב מבקש ממך שתשלחי לי את החוברת “תכנית להנהלת הפנקסאות והוראות להנהגת עסקים בחב' אנגלו־פלשתינא” מאדון לבונטין. אני צריך את זה מאוד. את גם יכולה לקנות עבורי את החוברת או לבקש ממר לבונטין ושלחי את זה בדואר רשום. אני חוזר ואומר שחוברת זו חיונית עבורי ושלא תדחי את שליחתו. אם לא תעשי זאת, לא אבקש ממך יותר, ואז בודאי תשלחי.

מה עם 2 הרובלים עבור “המולדת”? במכתבי הקודם כתבתי לך שכאן נאמר לי שהם לא קיבלו ממך את הכסף ולכן אני חייב לתת את הסכום כאן.

היום יש לי אפשרות לכתוב לך חדשה – בעיר יש חג. מכבי האש חוגגים את יובל ה־35 שלה. מה אומר לך, חבל שבעלך אינו מכבה אש, שכן הוא יכול היה להיות גנרל שלם ולאכול ארוחת צהרים טובה ובעיקר לעשות “לחיים”.


היי בריאה פערעלע. מסרי ד"ש לילדים ולשנה טובה תכתבו ותחתמו.


מבעלך המסור לנצח

ברוך בן ציון


ב0050.jpg

התמונה של פערל


י“ד אלול תרע”א

פערעלע!

היום קיבלתי ממך את המכתב מג' אלול. זה שנמאסו עליך חיי הנייר – אין זה מפתיע ואין צורך בראיות. אני אומר לך בפה מלא ובלב פתוח, וזו גם בקשתי היחידה לקראת השנה החדשה, שה' יעזור לנו כבר ושניגאל כולנו מחיי הנייר.

הראיה שלך מהגלויות אינה כלל ראיה. לו היית קוראת אותן בתשומת לב, היית מוצאת בגלויה השניה את המלים הבאות: היום שלחתי לך כסף ובערב הגיע אלי מכתבך, לאחר שבמשך שבועיים לא קיבלתי ממך דבר. לכן אני כותב לך גלויה כדי להרגיע אותך. ברור מאליו מתוך דברים אלה, כי את הגלויה כתבתי לך כהקדמה למכתב שהכיל את הכסף. אשר לדבריך כי מעתה תכתבי לי גלויות, אקבל אותן בהנאה. עשי מה שנוח לך.

עם זאת, לי חשוב מאוד שהילדים יכתבו לי. רחלי נהגה לכתוב לי תמיד, אולם עכשיו התחילה גם שולמית לכתוב בדרך הקונדסית שלה. דבר זה גורם לי הנאה רבה ממנה. ומדי פעם כותב גם יוסף, אולם מהבכור לצערי עדיין אין לי נחת. את יכולה לכתוב פחות, אבל הילדים חייבים לכתוב לי כל שבוע. איני מוכן לוותר על הנחת הזאת.


לו היית יודעת איזו שמחה גרמה לי שולמית בטון הגנדרני שלה. תענוג לנשק כל איבר ואיבר שלה. כתיבה כל כך טבעית, בלי פאר וללא מליצות. ממש כמו שהיא מדברת ומסתובבת לפני, שתהיה בריאה. ואשר לרחל – ברור שאין לי מילים. היא הרי ילדה כל כך טובה. מכולם היה לי עד עכשיו נחת רק ממנה. היא היתה היחידה שכתבה לי מדי פעם. מה אני צריך יותר במצבי העכשווי.

אין לי הרבה דרישות. לו היו בידי 200,000 רובל, הייתי כבר מזמן נמצא עמכם, עם משפחתי האהובה. או אז היתה לי נחת גם מאלה שאינם יכולים מרחוק לגרום לי נחת והנאה.

כתבת לי במכתב הקודם שהייתי שואב הרבה תענוג לו הייתי רואה את זרובבל לוקח את כינורה של רחל ומנגן. את באמת סובלת מהם מאוד, אולם יחד עם זאת את גם נהנית מהם ושמחה עימם, ומה יש לי?

אבל מה יש כאן לדבר? שהילדים יכתבו לי, ועל זרובבל ואביגיל את אמורה לכתוב לי. ומה זה קשור לבול? אף שמחירו של הבול שווה גם במכתב וגם בגלויה – אנ אשא את ההוצאה הזאת.

את החוברת שביקשתי ממך את יכולה לקנות בחנות ספרים אצל קרוגליק ואצל פריינקעל. את יכולה גם לבקש מהנער המביא עיתונים. אבל אני חוזר ואומר, שאני חייב לקבל את החוברת.

כיוון שבאת למסקנה שיש להתאמץ עבור הבעל, שיש לשמוע בקולו בניגוד לדעתן של הסופרז’יסטיות, אני מקווה שלא תאכזבי אותי ותשלחי לי את החוברת שאני כל כך צריך. בקשר לברלין – התנהגותו לא יאה. אני שולח לך 2 רובלים ואת מן הסתם מסרת אותם, והם כותבים לי שהם לא קיבלו.

אשר לתמונה שלך, כבר כתבתי לך במכתב הקודם שלא היית יכולה להפתיע אותי באופן יותר יפה.

הבהלתי את כולם. אמרתי שיש לי אורח – יש לי את אשתי. כולם חשבו באמת שהגעת, וזאת אוכל לומר, שכולם אמרו שאת נראית טוב למדי. את יפה למדי. אליעזר גרם ביקש ממני את התצלום כדי להראות אותו לאשתו. ברור שלא נתתי לו.

בשבוע הבא אי"ה אשלח לך כסף. אתאמץ לשלוח לך יותר מהרגיל, כיוון שאני בטוח שהתוספת תעזור לך. האמת היא שרציתי עכשיו קצת לחסוך עבור הדירה – הרי עוד מעט נצטרך לשלם שכר דירה, אבל כיוון שעשית לי חשבון כזה, החלטתי לשלוח לך הפעם יותר.

מדוע את נבהלת לעצם הרעיון שנצטרך לחיות בסכום של 200 פרנק לחודש? כשהדבר יהיה אקטואלי, אז נדבר על כך וכפי שאת אומרת, שהקב"ה יוביל אותנו לכיוון הטוב.


אני מודה לך על המידע ששלחת לי בקשר לאסיפת ההורים בגימנסיה. יש על כך הרבה לדבר, אבל מה אפשר לעשות מרחוק. וגם את לא יכולה לעשות דבר – שיהיה מה שיהיה. שהקב"ה יעזור לי להיות איתכם בארץ ישראל ואז ברור שאראה כבר מה יש לעשות.

אפשר להתנחם בדבר אחד בלבד, שלמרות הכל כאן יותר טוב מאשר ברוסיה. לפי המצב ששורר כאן – הרי אין מה להשוות. על מה שאנו עוברים כאן ברוסיה מוטב לא לכתוב…

אשר לבקשתי – עליך לדאוג שיוסף ילמד לקרוא את הפרשה ואת ההפטרה. אכתוב לו גם כן. אני רוצה קצת להטיף לו מוסר ואני מקווה שזה ישפיע. הרי אינני יכול לדחות זאת עד בואי. הרי הוא יהיה בר מצווה לפני כן, בסוף טבת. הוא בהחלט צריך להתחיל גם ללמוד להניח תפילין. חייבים לדאוג לכך – שיתחיל ללמוד מוקדם. כיוון שהוא חלש ורע בלימודים, יש לשים אליו מאוד לב.

המברק ב“הצפירה” על מנהל בנק אנגלו פלשתינה אדון אליהו ספיר שנפטר פתאום עבר בי כמו ברק. מיד שלחתי מכתב תנחומים לבנק.

על הגשם קראתי בעיתון ובאמת רציתי לשאול אותך, איזה רושם עשה הגשם הזה בעיר ובשדות? אבל את הקדמת וכתבת לי.

כתבתי לך באחד ממכתבי הקודמים באופן מפורט איך להתגבר על כעסך. נסי זאת במשך חודש אחד, הרי זה דבר קל מאוד לביצוע. אבל חוץ מזה מה שלומך? האם את מבקרת עדיין אצל הרופא? נוסף לכך כתבתי לך במכתבי הקודם שתיגשי אל הצדיק והוא ייעץ לך מה לעשות. אם יאמר לך לנסוע לרוסיה, שמעי בקולו וקומי וסעי ואל תחכי לי.


קיבלתי מלבונטין מכתב שלצערו ולמרות רצונו העז אין הוא יכול להעסיק עוד עובד במשרה ראויה, אבל כשאהיה בארץ הוא יבדוק שוב. עם זאת הוא אמר לי לא לסמוך על כך ולא לראות בכך הבטחה. אם כך, אין כאן ממילא כל תקווה.

לכן, אם הצדיק יאמר לך שאין מה לחכות, קומי וסעי, כפי שכבר אמרתי לך.

תהיי שמחה ובריאה ולהתראות בקרוב עם

שלך

ברוך בן ציון


מתוך עתון הצפירה, הטלגרמה על מות ספיר


ב0051.jpg

כה אלול תרע"א

פערעלע

אני חווה שבוע של עגמת נפש. ראשית, בגלל שאת כותבת לי גלויות. אני מקוה שלאחר מכתבי הקודם שבו הסברתי לך מדוע לא נעים לי לקבל גלויה, תכתבי לי מחדש מכתבים, ובעיקר כיוון שלא נשאר כבר זמן רב שבו תצטרכי לכתוב לי מכתבים – סך הכל 5 חודשים.

שנית, מאז ששולמית היתה חולה והמקרה שקרה ליוסף, אני מבקש ממך לכתוב לי מה שלומם. מה קרה פתאום לשולמית שהיה לה חום? ומה שלום הרגל של יוסף?

שלישית – בקיוב החלו לדבר על כך שהקיסר עם משפחתו וכל השרים היו באירוע חשוב יחד עם רמי מעלה אחרים, וצעיר ניסה להתנקש בקיסר ולא הצליח כנראה.

רביעית – הסתבר שזה שירה הוא או יהודי או מומר. ברור אם כך, שלאור מצבנו הכללי הגרוע ברוסיה הרי דבר זה אינו מוסיף נעימות.

בקיוב מדברים כבר על פאגראם, שכן מזה זמן רב קיים רוגז על היהודים מצד קבוצות אנטישמיות, ולולא הממשלה הוא כבר היה פורץ. כך שמעתי, וכנראה שיקרה, יהיה כאן אסון נורא שאי אפשר לתאר אותו בכלל. כך אנו חיים את חיינו מהיום למחר ואנו חשים שהאדמה רועדת תחתינו.

בצאריצין משוגע אחד ממפלגת הנאראד, שנוהים אחריו אלפי חסידים, עושה בכל מקום פוגרומים והעיר נמצאת תחת איום תמידי. כבר פנו באמצעות מברקים לממשלה המרכזית, שאמנם דאגה שלא יפרצו פוגרומים כאלה, אבל אותו משוגע נושא נאומים ברחוב לאלפי חסידיו, שישמידו את היהודים.

רק הקב"ה יודע להיכן יכול השיגעון הזה להתפשט, כי קבוצות אלה הולכות וגדלות כל הזמן והאש הולכת ונדלקת לה ונעשית חזקה יותר ויותר, עד שתפרוץ כזו להבה שלא ניתן יהיה לכבות אותה.

אבל חוויתי משהו שמח בכל זאת. ראשית, ברוך דאנדי הגיע היום מאפריקה והביא לי ד"ש אישית ממענדל. הוא החל לנהל עסקים משלו והוא מצליח לא רע. הוא מקווה שבקרוב הוא יצליח ליצא סחורות.

שנית – קיבלתי מפינקלמן, שחזר מהקונגרס, ד"ש משמחוני. הוא מתגאה בכשרונות של יוסף שלהם – הוא גאוגרף מוכשר.

אני מקווה שגם ביוסף שלנו חבויים כשרונות שטרם גילינו. אולי תהיה לנו עוד נחת ממנו, אבל בינתיים אנו סובלים ממנו סבל רב. אולי יעזור הקב"ה שהמאמץ שאנו עושים עבורו לא יהיה לשוא.

על האסון עם ספיר כבר שמעתי וכבר כתבתי לך על כך. המושל של העיר וויטבסק גם כן מת – היכן האסון גדול יותר?


אני שולח לך 100 רובל. השתמשי בהם בבריאות ובלב חפץ. זה המכתב האחרון מהשנה שעברה תרע"א. הוא עשוי להגיע לפני ראש השנה, בראש השנה או אחריו – אבל את הרי יודעת היטב מה לבקש מה' לקראת השנה החדשה. שישלח לנו שנת בריאות, שנה של שלום ואחדות, ברכה והצלחה, ושאנו לא נהיה יותר נע ונד. שנחיה ביחד כפי שחיינו ונשאב נחת מהילדים שלנו, שישבו סביב השולחן בארץ ישראל.


ממני אישך המסור לך

ברוך בן ציון


שנת תרע"ב 1911–1912: תוכניות משתנות

ימים אחרונים בחודש אלול תרע"א. בערב כבר נעים, וחום השמש העזה מתפוגג כבר בשעות אחר הצהרים.

פערל יושבת בחדר ליד השולחן העמוס בניירות, ספרים ומחברות. עדיין חופש וכל הילדים משחקים בחוץ. שקט בבית, עוד מעט ייכנסו כולם בסערה.

פערל מנסה לכתוב, מעיפה מבט במכתב של בן ציון שאותו קראה כבר חמש פעמים.

“הוא לא מאמין לי, למה הוא לא מאמין לי”, חוזרת פערל ושואלת את עצמה. “שנהיה בריאים, הרי אף אחד לא רוצה להיות חולה… אין לי שום טובת הנאה מהמחלה הזאת שלא עוזבת אותי… למה לא מאמינים לי”.

פערל קמה ממקומה, נכנסת לחדר השני, חדר השינה של הילדים. שם בצד יש מראה גדולה. היא מעיפה מבט: כבר לא ילדה, בת שלושים וארבע… אולי זו שערת שיבה? פערל מחייכת. כשלא רואים את השיניים אני די נחמדה. עוד חיוך ואחר כך במהירות היא מתחילה ליישר את סדיני הכותנה.

אמר שיבוא בראש השנה שעברה, אחר כך אמר שיבוא בפסח, ועכשיו עוד פעם אומר שיבוא מתי שאקרא לו. הנה אני קוראת, בוא עכשיו. עוד חודשיים יוסף בר מצוה ורחל בת מצוה, זרובבל ילך לגן ואביגיל כבר תהיה בכיתה א. נו, נראה אותך בא… מנערת פערל את הסדין, פורשת אותו על המיטה ומתנשמת.

הכל קשה לי, הכל, רק הילדים שיהיו בריאים משחקים כל היום, חופשיים. זה טוב. אולי צדק בן ציון, אבל החיים שלי גמורים.


במרחק מאות קילומטרים יושב ברוך בן ציון על המיטה שלו. זה עתה חזר מעוד יום של פעילות אצל מינץ בבית החרושת, אחר כך לבנק ומשם למועצת העיריה.

כבר לילה וגם בדווינסק הקיץ מפנה את מקומו לסתיו. בן ציון קם מן המיטה ומסתכל בחלון. אורות מחלונות הבתים. ממול רואה ברוך בן ציון משפחה יושבת ליד שולחן האוכל. שומע קולות ילדים. הוא נושם נשימה עמוקה ופונה לשולחן הקטן שליד המיטה שם מונחים בסדר מופתי תמונות הילדים ופערל. מסתכל בתמונות אך מניח אותן במהירות.

בשביל ארץ ישראל הכל שווה, הוא ממלמל לעצמו. פערל, מה את עושה עכשיו… את בּבּל הקטן אני בכלל לא מכיר, שיהיה בריא. כשנסע לא דיבר כמעט ועכשיו המילים הראשונות שלו הן בעברית, והיא שומעת אותן ומתלוננת.

הו פערל פערל, שיהיה לך כוח ובריאות ושלי יהיה כוח ובריאות כמה שאני מתגעגע. למה היא לא מבינה שאין אין שום מקום אחר מלבד ארץ ישראל, ארץ הקודש, ששם נוכל לחיות… הוא מתחיל לכתוב:


ערב ראש השנה תער"ב

פערל! לשנה טובה תכתבי ותחתמי!

טרם קיבלתי השבוע מכתב ממך. מן הסתם הוא יגיע מחר. כיוון שזה ערב ראש השנה, אינני רוצה לדחות את כתיבתי עד אחרי החג ולכן אני כותב עכשיו.

ככה, פערעלע, עברה לה שוב שנה, שנה של צרות וסבל. הצרות האישיות שלנו הן די גדולות – שנה של בדידות ללא שמחה. שנה של ניתוק בינינו, של טענות ומענות על מזלנו ועל עצמנו. שנה של נייר. אבל כיצד אפשר להשוות את הצרות הפרטיות שלנו כנגד הצרות הכלליות שסבלנו.

ההמונים הבורחים מכל מקום, האיסור שהוטל על יהודים לא להשתתף בירידים.

בניזני ובטוימן המצב הגיע לכך, שלא נתנו ליהודי מפורסם שיש לו מבנים במקומות רבים ברוסיה לעבור דרך יניסייסקי, ולכן הוא היה צריך לעשות עיקוף גדול בדרכו כדי שהוא לא ידרוך על האדמה הקדושה של אזור יניסייסקי, כדי שלא יטמא אותה.

המצב שהולך ונעשה גרוע מיום ליום כלפי היהודים בא לידי ביטוי באותו מקרה של קצין משטרה שרגז על יהודים על שתבעו אותו בבית משפט – הוא הזמין אותם אליו וירה בהם למוות וכלום לא קרה, הוא ממשיך לכהן כקצין משטרה. מתכוונים גם להגביל את האשראי של היהודים, כלומר לא לקבל שטרות של יהודים. כל אלה מעלים את הפחד התמידי של היהודים מפני פוגרום.

בקיוב הרגו נער נוצרי והיהודים בורחים לאן שרק רגליהם נושאות אותם. הסטאלפינן ירו, ויהודים רועדים בכל מקום שלא לדבר על קיוב – שם יש פניקה.

כבר פתחו את הראש לכמה וכמה יהודים, חתכו בטנים. והאם הפחד הקבוע מפני פוגרום אינו בעצמו פוגרום?

האם הדם אינו קופא מהפחד הנוראי והתמידי הזה? קללות התוכחה שטפו אותנו: “ופחדת יומם ולילה והיו חייך תלויים לך מנגד”.

מי יכול לדבר על כל מה שאנו עוברים? אם היה מישהו מדבר, הנייר היה אוזל והדיו היתה נגמרת! אינני רואה סוף לצרות הצרורות האלה.

אל תחשבי שזה קורה רק ברוסיה, גם אנגליה החופשיה הכתימה את עצמה בפוגרום כנגד יהודים. ההבדל הוא רק בכך שבאנגליה הפוגרום היה יותר עדין – שם לא הוציאו את אברי הקרבן ודחפו במקומם עטים. שם לא דפקו את המסמרים אל תוך עיניהם של היהודים וכדומה. אולי בחיי הנפש והרוח חורבנם של היהודים יותר גדול באנגליה.

בזמן הזה של צרות גדולות אין בעולם היהודי אחדות. שתהיה לפחות תגובה פסיבית של הזדהות עם הקרבנות.

השרפה הגדולה של העיירות היהודיות בקונסטינפול אף היא הוסיפה למסכת הסיוטים. היתה זו שנה נוראה, שבה יום אחד היה חשוך יותר ממשנהו, ללא אור, ללא יופי, ללא תקווה ולו גם תקווה רחוקה.

שהשנה הזו תחלוף לה על כל קללותיה ושלא תהיה לנו עוד שנה קשה כזו.


הציפיות לשנה החדשה קצת בהירות יותר: הקונגרס ב־10 ביוני הכניס לתוך חיינו הפנימיים הרבה עושר. הוא התנהל באווירה רוחנית כל כך גבוהה, שהביא זרם חדש אל תוך הנימים הקפואים שלנו. בודאי תהיה לו השפעה גם על מותו של סטאליפן, שכן עד שיעורו האנשים מהמכה שחטפו, ישכחו מאיתנו ולא יגזרו עלינו גזרות.

טופחה גם התקווה שמי שלא יהיה ממלא מקומו ודאי לא יהיה כל כך רשע כמוהו. גם כך חיינו רעים ומרים ותלויים ברצונו הטוב של איש ממשל כלשהו. בכל זאת הפנטזיה התעוררה והתקווה התחזקה והלב פעם בחוזקה וחיכה לזמנים טובים יותר. וכל זאת התרחש בקו הגבול שבין השנה הישנה לחדשה.


הבה פערעלע נקווה יחד עם מיליוני אחינו לטוב. שהשנה החדשה תהא שנת ישועה ונחמה, שהקב"ה יעודד אותנו ויעזור לנו בסבלותינו ויביא לנו את התשועה המיוחלת, שתגאל אותנו מצרותינו וסבלותינו.

הבה נקווה שהאניה היהודית המתנדנדת שנים כה רבות בין גלים סוערים המבקשים להטביעה ולבלעה, ועל אפם וחמתם היא לא נכנעת ותגיע לבסוף אל החוף המיוחל ותמצא את מנוחתה.

וכשנעמוד לפני הקב"ה כל אחד בפינתו וישפוך את ליבו לפניו בימי ראש השנה ויום הכיפורים, נישא תפילה שהוא יברך אותנו לקראת השנה החדשה בבריאות ופרנסה, בחיים.


על הפרעות באנגליה, מתוך עיתון הצפירה

ב0052.jpg

ה' בתשרי תער"ב

פערעלע!

קיוויתי לקבל ממך מכתב הכי מאוחר ביום הראשון של ראש השנה. את המכתב מי"ח באלול קיבלתי בצום גדליה, וכן את המכתב מהסליחות הראשונות. בידי 2 מכתבים ואתאמץ לענות על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון.

איני יודע תחת איזה רושם כתבת את מכתבך הראשון ובאיזה מצב נפשי היית, אולם המכתב כתוב בטון מאוד קשה. את מוצאת אצלי כאלה חטאים, שעבורם אפשר לפסוק לי 5 שנות תליה ו־6 שנות יריה.

החטאים הם, שאני רוצה אישה בריאה ויפה, שאני מבקש ממך לעזור לי למצוא משרה, שאני רוצה שתלמדי תנ"ך ועוד בחשק. החטא הגדול ביותר הוא שלא הייתי אצל אתל די זמן, כאשר ביקרתי ברזיצא ולא הלכתי איתה לטייל. הרי זה הסימן הטוב ביותר, שאם איני מחבב את אשתי, בודאי ובודאי שאיני מחבב את קרוביה.

את הרי כבר יודעת מזמן שאיני אדם נדיב לב. יתכן שהעובדה שלא קיבלתי זמן מה כסף, זה הביא אותך להתרשמות זו.


קשה לי לחשוב שהיה לך בדל של מחשבה ששכחתי אותך. קשה לי מאוד לקבל שבאמת חשבת כך חס וחלילה. הרי כתבתי לך גלויה ששלחתי לך כסף ונראה לי כי השכל הישר צריך היה לאותת לך שאם עברו מספר ימים לאחר קבלת הגלויה והכסף טרם הגיע, צריך ללכת לדואר ולשאול ולא לחכות שבועיים בלי פרוטה על הנשמה ועל כך לתת לבעלך מנה לכבוד השנה החדשה.

אבל אני לא אחפש אצלך חסרונות ורק שאלה אחת אני רוצה לשאול אותך עם כל הלב. האם באמת את חושבת כי הילדים הם ילדי בלבד ולא שלך? פעמים רבות את מפנה אלי במכתביך הערות אישיות וטענות לגבי השדים הקטנים שלי. אולם לעומת זאת את מבקשת לשלוח כסף עבור הילדים שלך. נראה לי, כי כאן טמונה סיבת הסיבות לאי שביעות רצוך התמידית – את עושה הכל למעני ולמען הילדים שלי.

מילא, עבורי את לא כל כך קדושה – כמה פעמים כבר ביקשתי ממך אצל לבונטין את הספר “תוכנית להנהלת הספרים במחלקות באנגלו־פלשתינא”. ואני כתבתי לך שאני זקוק לחוברת מאוד ובכל זאת לא קיבלתי אותה עד היום. בודאי יש לך תשובה ואיני רוצה להיכנס איתך לפולמוס. הילדים מענים אותך, דבר שהוא נכון. עם זאת, אני מבקש ממך דבר החיוני לי ביותר והיית יכולה למלא את בקשתי. זו לא צריכה להיות טרחה גדולה. הרי ראית זאת כששלחת לי את תצלומי הילדים. ושוב עשית זאת בגללי ובגלל הילדים. באמת, איני יודע איך להודות לך.

כיצד לוקחת על עצמה אישה זרה מאמץ כזה לגדל ילדים של מישהו אחר. אבל למעשה אלה הרי טענות שחוקות – הבה נעבור למכתב השני.

תודה לאל שלבסוף קיבלת את הכסף והדבר גורם לי הנאה רבה. עכשיו את יודעת שזו לא היתה אשמתי שהכסף לא הגיע. לפי החשבון שלך, למרות שקיבלת את הכסף, הוא נעלם לו, שכן ראשית היה עליך לשלם חובות, אולם כיוון שהכסף הגיע באיחור של 10 ימים, הרי בקרוב תקבלי עוד 100 רובל, שיגיעו מוקדם יותר. כך תוכלי להרגע קצת,

ושה' יעזור שלהבא לא תהיה לך עגמת נפש. ועד שנזכה לחיות ביחד באחדות ובשלום, שלפחות המכתבים לא יגרמו לנו עגמת נפש.


עכשיו אני רוצה להתעכב על פרטים מסוימים ממכתבך:

אין צורך לבקש מברלין את הכסף, רק שישלח את העריכה של “המולדת” כדי שאפשר יהיה להוציא את כתב העת “מולדת” של חב' חובבי שפת עבר בדווינסק. אפשר לשלוח את יוסף לייב למערכת ולשאול אם הם קיבלו את הכסף, אבל בכל מקרה שישלחו את החוברת, ואת הכסף יש לבקש מברלין.

אמרתי לך לא לחסוך את 4 העשיריות ולשלוח לי את מחצית המכתב שנשאר אצלך ולא את תוכן הדברים. מדוע את עושה מזה עניין כזה גדול. על הכעס של אתל אני אתגבר, על עגמות נפש כאלה מתגברים מהר.

אם תבואי לכאן, תתקבלי בשמחה כאורחת רצויה.

אני אשלח ליוסף תפילין, אולי באמצעות הורי אזרקובסקי. הם מתכוונים להגיע לארץ אחרי סוכות. הם מכרו את ביתם. אם עד חנוכה עדיין לא תקבלי את התפילין, תהיי חייבת לקנות אותם שם, כי בטבת הוא מוכרח להתחיל להניח תפילין.

בקשר לריבה שביקשת, שכחת שדווינסק אינה ארץ ישראל וכבר אין כאן ענבים, אבל אם אסע אליכם אקנה קצת באודסה.

דרישת שלום למשפחת בלומברג. מסרי להם שאני רואה את מנדי ואת פאשא תוך שאני מטייל יום יום, והם בריאים. הם מתפללים בימים הנוראים אצלנו במניין הציוני ומנדל אמר לי שהוא מתכנן לבוא לארץ ישראל בפסח.

נוסף להם מתכוננים לעזוב את דווינסק אברהם שמוסקין ואשתו וכן יחיאל לייב מרקוביץ. אם הם רק מתכננים לבוא או יש אמת בכך, אינני יודע.


קראתי את מכתביהם של הילדים בתענוג רב. רחלי המברכת אותי לכבוד השנה החדשה כותבת: עוד מעט ראש השנה ויום הכיפורים. עוד מעט אנו מתחילים ללמוד. עוד מעט אתה בא. עוד מעט אני אנשק אותך. אני שולחת לך את ברכתי לשנה החדשה, ואתה בקש מהאל שיעזור לך למצוא עבודה בארץ ישראל, ושלא ניפרד יותר, ושאני לא אתגעגע אליך, כפי שאני מתגעגעת עכשיו.

שולמית כותבת: אני מחכה לבואך בלי סבלנות. איני יכולה לחכות עד פסח. אולי אתה יכול לבוא בסוכות או בפורים? גם יוסף כותב לי מכתב חם. אבל ההפתעה הגדולה הוא מכתבה של אביגיל. ואני שואל את זרובבל, אם גם הוא יכתוב אלי.

היי בריאה ושמחה

ממני ברוך בן ציון


יום ראשון, יפו תרע"ב, ערב יום כיפור

בן ציון היקר מכל,

קיבלתי את מכתביך מט' אלול ומי"ד אלול ביום אחד. אתה כותב לי שאת המכתב ששלחתי לא קיבלת. יש לי מכך עגמת נפש רבה, אבל כפי שאני לומדת מהמכתבים שלך, לא היית צריך אפילו לקרוא אותו. אין צורך לכתוב אותו מחדש, שכן איני זוכרת כבר בדיוק מה כתבתי.

אני כן זוכרת שסיפרתי לך שעשו קבלת פנים גדולה לקמיניץ במלון בפתח תקוה. הגיעו מיפו אנשים לבושים בעניבות וכובעים. ערכו שם ארוחת צהרים. גם בלומברג היה שם. מספרים, שהיה שם בלבול כזה, חלקו לו כבוד יפה.

כתבתי לך גם שלא כל הגרבים ששלחת התאימו לילדים. הרי הילדים גדלים והמספרים שהיו להם לפני שנתיים אינם מתאימים היום.


(דפים מספר 2 ו־ 3 אינם מופיעים במכתב)


השבוע כאב לי הראש במשך 3 ימים וחום רב שפע מתוך הגוף שלי. חשתי שהידים והרגלים כמו נשברו וכל האברים כאבו גם כן. הסבל הזה שאני סובלת הוא כבר מספיק ודי. זו היתה קדחת, אבל זה כבר לא דבר שמתייחסים אליו כאן בחידוש. דגים טריים הם כאן חידוש.

אתה כותב לי על הספרון ואני הרי שלחתי אותו אליך. כתוב לי כשתקבל אותו. אתה כותב שאכתוב לך מה עליך להביא לפסח. על כך כבר כתבתי לך קצת.

נאמר לי ששלחת לבנק מכתב עבור שפירא… וכן שצחקו שם על המכתב, כי מכל רוסיה שולחים מכתבים כאלה ובבנק אפילו אין פותחים אותם. הם מסתכלים מי שלח את המכתב ואז מחליטים אם לזרוק אותו או לטפל בו.

הוא סיפר לי עוד, שלבונטין זורק את המכתבים האלה מתחת לשולחן ושואל: “מי צריך כאן את הסמרטוטים האלה!” הוא גם סיפר לי שאלה ששולחים מכתבים חושבים שמכבדים אותם, אבל כאן קוראים למכתבים האלה סמרטוטים ואינם מבינים לשם מה שולחים את המכתבים!


הזכרת לי את עניין הדירה ואני מוכרחה לומר לך שאין יודעים מה יכול לקרות ביפו.

כשאני באתי, עדיין תל אביב לא היתה קיימת והדירות היו זולות מאשר היום. תל אביב נבנתה, ועכשיו מתחילה להיבנות שכונת נחלת בנימין וכן נווה צדק. יש שם כבר בתים רבים ומולם נבנה בית גדול ויפה.

הלכתי לראות דירות יותר זולות, ובשביל 2 חדרים כמו שיש לי אנשים אינם מתביישים לבקש 20 נאפוליון בנוה צדק.

בדירה שלי יש אוויר יותר טוב. אינני יודעת מה לעשות – 15 נאפוליון איני רוצה לשלם, אם אוכל להשיג את הדירה בחצי נאפוליון פחות, אקח, כי לא הייתי רוצה להיסחב. קשה לי ללכת לחפש דירה. אנא כתוב לי את דעתך.

בקשר לבּבּל, ההורים עדיין אינם יודעים מי תהיה הגננת.

הישאר בריא ושה' יתן לנו תענית טובה ומאושרת. שניגאל כבר מחיי הנייר ושנחיה ביחד חיים שקטים.


פערל ווייסמאן


ב0053.jpg

תכנית מתאר של נחלת בנימין, מתוך ארכיון עיריית תל אביב


ב0054.png

בית שלוש בנווה צדק


דווינסק, ט“ו מר חשון תער”ב

פערעלע

את מכתבך מראש חודש חשון קיבלתי. מאוד שמחתי לראות שכתבת את המכתב בכתב ידך. תודה לאל שאת מחלימה ושמצבך משתפר.

היו לי יסורים גדולים ממחלתך, מהכאבים שאת היית צריכה לחוות. המחלה נובעת מהעצבים הרופפים שלך. כל דבר את לוקחת ללב, מכל דבר את מתרגזת, עד שזה מביא למחלתך. ומה יוצא מכל זה? הייתי מאוד רוצה שמקרה זה ילמד אותך לקחת כיוון חדש בחייך. כווני את מחשבותיך להחלמתך ולבריאותך השלמה.

כשתתחילי שוב ללכת החוצה, לכי לרופא כדי לרפא ולחזק את העצבים שלך, לשמוע לעצותיו של הרופא ובמילה אחת – להבריא, וזה הדבר החשוב ביותר. אני מבקש ממך בכל לשון של בקשה שתשתדלי לא “לאכול את הלב” ולא להתרגז. שהכל יזרום לו ואת זרמי יחד. הילדים יגדלו ויהיו בני אדם, גם אם תשקיעי בהם פחות מבריאותך.

את אומרת שלו היית יודעת שתעברי ימים רבים כל כך של סבל, לא היית נוסעת בשום אופן. אני מאמין לך, ואני גם מאמין שאני עצמי לא הייתי שולח אותך.

אולם אולי גם זה לטובה. איש אינו יודע לאן רגליו נושאות אותו. הבה נקווה שלא נסבול יותר, ושיבוא כבר סוף לצרותינו. שהקב"ה ירחם עלינו.

אין זה אסון ששולמית נשארה במכינה ג' לשנה נוספת. בגיל 10 ילד יכול עוד להיות בכיתה ג', שכן גם אם היה עובר, היה שנה אחר כך נשאר כיתה כמו רחלי. עם זאת אני רוצה לכתוב היום לבוגרשוב ולשאול אותו אם היא נשארה כיתה רק בגלל הצרפתית, ואז אקח לה מורה למקצוע זה או שרחלי תעזור לה קצת בהכנת שיעוריה. רחלי הרי כבר לומדת זו השנתה השניה בכיתה, ויש לה זמן לעזור לאחותה להכין שיעורים. ואם לא – שתהא זו דאגתנו האחרונה.

אני מברך את אביגיל שתתחיל את הלימודים במזל, שתלמד בהנאה ושתטפס גבוה גבוה בסולם החיים שלה.

ממכתבו האחרון של יוסף אני מרגיש שהוא מתבגר והולך ובעזרת ה' המאמצים שאנו משקיעים בהם לא יהיו לשוא, ורחלי שתחיה לאורך ימים היא הרי ילדה זהב. אני מקווה שזרובבל יהיה תלמיד חרוץ.


עכשיו נמצאת בדווינסק גב' גרזון מירושלים. היא מלמדת בבית היתומות. יש לה אח בפתח תקוה והיא נוסעת מחר לארץ. יותר מאשר דרישת שלום לא יכולתי לשלוח לך, כי היא תשתהה בבלטא למשך מספר שבועות אצל הורי בעלה. אני מקווה שהורי אזרקובסקי יוכלו לקחת תפילין עבור יוסף. הם מתכוונים להיות כבר בחנוכה בארץ. לכן אל תקני תפילין עד כ"ג בטבת, כי אני מניח שעד אז הם בודאי יהיו בארץ. אכתוב לך בזמן.


איני יודע איזו פאניקה מתרחשת בארץ בקשר לכסף. אינני רואה שיש שינויים בשער הכסף ואין לי כל אפשרות אחרת לשלוח את הכסף. כאן יש רק בנק אחד שיש לו קשר עם ארץ ישראל אולם רק עם ירושלים. אני רוצה לנסות בנק אחר, שכן אני צריך לשלוח לך כסף עבור הדירה.


בעירנו מסתובבת עכשיו מחלת טיפוס הבטן. מקס מרקוביץ שוכב כבר חולה במחלה זו יותר מחודש. יש לו חום גבוה מאוד ואין שיפור כלל במצבו. שה' ירחם עליו. ובתו של משה ברגר הקצב מתה ממחלה זו. היא היתה בסך הכל בת 18.


היום היתה אצלנו קטסטרופה נוראה: רכבת מהירה ליד התחנה של דווינסק התנגשה במחסום והקטר יחד עם הקרונות האחרים נשברו. אנשים מספר נהרגו והרבה נפצעו.

מהטורקים בכיכר המלחמה אני מאוד מרוצה – הם לא כל כך טיפשים ואפילו למדו כמה אימרות כמו “גאט צו דאנקען”.

אני יכול גם לומר לך שאני מרוצה שמלמדים את האיטלקים לקח. הלואי שמפלתה של איטליה תלמד את כל אירופה להקטין את התיאבון שלהם לבלוע את טורקיה וחלקיה. שילמדו שטורקיה חזקה ותישאר שלמה, ואירופה המתהדרת בתרבותה וביושרה שתיקבר.

האמת שדבריי הם פוליטקה, ואת בהחלט יכולה לומר לי: בעלי, כש־2 קיסרים רבים, מה אתה צריך להתערב? ובאמת גם את צודקת בדבריך, אולם מה אני יכול לעשות?


היי בריאה והיי בריאה ונקווה שנתראה בבריאות, שלך

ברוך בן ציון


דווינסק, י“ט בכסלו תער”ב

פערעלע,

קיבלתי את מכתבך מה' בכסלו. חבל לחזור ולהתעסק במכתבים שלא הגיעו ליעדם מתוך תקווה שלא ירחק היום ולא נזדקק כלל למכתבים, שכן ניוושע.

אני שמח שהמלחמה לא הגיעה אליכם ואין לכם דאגה בנושא.

ההתרגזויות שלך מהילדים הן הרי התרגזויות מהילדים שלך, ואינני יודע היכן אפשר להסתתר מפניהם אלא אם כן נחתן אותם ונישאר סבא וסבתא.

עליך לטפל בעצמך ואל תתחשבי בכסף. העיקר הבריאות ואין אני מתנגד שתיסעי לטבריה,

אבל אינני מבין למה את מתכוונת כשאת אומרת שהייתי יכול לבוא חודש לפני פסח, ואז תשאירי אותי עם הילדים ואת תיסעי לטבריה. משהו אינו מסתדר לי בדבריך בראש. כשאהיה בבית, יוכלו הילדים להיות לבושים שבעים ורחוצים – הכל בסדר? אבל מדברים אלה משתמע משהו מגוחך.

שנתיים לא ראינו זה את זה, עושים מאמצים רבים כדי להגיע לארץ ישראל. ניתקים בכוח מהפרנסה וחיי היום יום. סובלים טלטולי דרך רבים ומגיעים לארץ. ואז את נוסעת ואני נשאר לבד?!! אינני חושב שחשבת על כך עד הסוף! מתקבל יותר על הדעת שאת הטיפול תעשי לפני בואי ובעזרת ה' כשניפגש תהיי במצב בריאותי תקין, תהיי יפה, צעירה.

חוץ מזה צריך להתייעץ עם רופא בקשר לטיפולים בטבריה. לא כתבת שהרופא ממליץ על כך. אם הרופא ימליץ, את צריכה לנסוע לפני בואי.

באחד ממכתביך כתבת לי שהרופא הציע לך לרפא את העצבים שלך בחשמל – האם ניסית זאת?


במכתבך הבא אני מקוה שתוכלי לשמח אותי שקיבלת כבר את 480 הרובל. שלחתי לך את הכסף בכ“ז במרחשון, ובמכתבך מכ”א במרחשון טרם קיבלת את המכתב עם הכסף. נראה שבמכתב הבא תאשרי את קבלתו ויהיה לי יותר קל על הנשמה.

אני מבין מאוד כמה קשה לחכות לכסף שנזקקים לו כל כך. צריך כסף לילדים ולחובות ולעיתים מתגנבת מחשבה זרה – אולי הוא שכח בכלל לשלוח את הכסף?

לכן אישור קבלת הכסף לא רק משמח אותי אלא גם משחרר אותי ממועקה קשה ואני נושם באופן חופשי יותר. בשבוע הבא אני שוב אשלח לך כסף אי"ה.

אני מזכיר לך את הגלויה שכתבתי בשבוע שעבר ואשר שם התייחסתי לגבי בואי וביקשתי את דעתך. אנא כתבי לי מה את חושבת לגבי העניין.

אמרי לזרובבל שהוא שייגץ, כיוון שהוא אינו רוצה ללכת לגן ואני מאוד לא מרוצה מכך, אבל שלא יהיה לך צער יותר גדול מזה.

מזל טוב, אשתו של לוי ילדה! התנחשי מה? ילדה? לא! לא ניחשת נכון! נכון, נכון, עכשיו ניחשת, אבל לא אחד – רק שניים! מזל טוב, מזל טוב!


היי בריאה

ממני שלך

ברוך בן ציון


מה מצב הלימודים של הילדים? כתבי לי על כל אחד לחוד. בעיקר מה עם הערבית והצרפתית של יוסף? האם לומדים שפה נוספת? הרי בדרך כלל לומדים 2 שפות אירופאיות!


ללא תאריך

בן ציון היקר מכל,

קיבלתי את מכתבך מיום י"ט בכסלו ואני מודה לך מאוד על כתיבתך. כשתבוא, אני מקווה שתמצא אותי בריאה, חזקה וצעירה.

היית גם רוצה כפי שאותו איש אמר לאשתו, שאלד לך 7 ילדים. והיית גם רוצה אותי ואת 5 הילדים בריאים. אבל במציאות זה לא הולך כך.

הצלחת לשלוח אותי לארץ חלומותיך ולגרום לי סבל רב. שלחת אותי לבד ליפו. ואני סובלת מהילדים ומעצמי צרות רבות ומחלות ורעב ומתענה לא מעט יחד איתם 3 שנים!! ונוסף לכל זאת, אתה רוצה שאראה מלבבת ויפה.

אם היית רוצה אישה שתראה צעירה ויפה, היית צריך להחזיק אותי לידך. כשהייתי לידך, נראיתי צעירה ויפה, אבל היום, אח יקר, תשכח מצעירות ומיופי. אני כבר לא צעירה יותר ולא יפה יותר. חבל מאוד, לא היית צריך לשלוח אותי. אתה עצמך למעשה הרסת אותי, ולכן אתה צריך להיות מרוצה איך שזה.

בריאות רק האל יכול לתת, אבל את השנים הצעירות שלי, האל יודע, אינני יכולה עוד להחזיר לעצמי.

כשאני אהיה בריאה וחזקה, אני אראה גם צעירה. אבל האל יודע, יותר מדי התעניתי ורק הוא יודע אם אוכל קצת להשתפר בבריאותי ובמראי, כפי שהייתי לפני נסיעתי מביתי.


הראש שלי חלש מאוד. אין יום שהראש אינו כואב לי. רק ה' יודע מה זה צריך להיות.

אתה נבהלת! חשבת שאני כבר נוסעת לטבריה. ראשית, אין לי עם מה. זה צריך לעלות 50 רובל. שנית, פרט לראש, אני מרגישה ב"ה בסדר. אם כואב לי יותר מדי אני ישנה קצת וזה קצת מקל עלי. לטפל בזה אין טעם, כי זה לא עוזר. נו מה אני יכולה לעשות! חסרים לי 3–4 נאפוליון.


כשתבוא אי"ה, אני מבקשת ממך לא לבזבז עבור הנסיעה כסף מיותר בשביל כל מיני דברים. אין צורך במאומה, רק תביא לי חוטים עבור גרביים לבּבּל, ואם יהיה לך רובל מיותר, תביא אותו איתך. סמרטוטים אפשר לקנות כאן ואתה לא צריך לסחוב אותם מדווינסק לא בשבילי ולא בשביל הילדים, שיהיו בריאים.

לטבריה אני כבר לא אסע, שהקב"ה יתן לי חיים ובריאות, שאוכל להיות אם לילדיי. הם צריכים אמא כדי לענות אותה. אי אפשר לברוח מהילדים שלך, אבל לי כאישה חלשה קשה מאוד לסבול לבד. איתך ביחד לא היה לי כל כך קשה.

כל העול מונח עלי. אתה חושב שזה דבר פעוט ערך לפקד עליהם? מי שנכנס הביתה אומר לי: “שהאל יתן לך כוח לסבול מהם”.

הם, תודה לאל, ילדים שמחים אבל הבית הולך על גלגלים בגללם. שרק יחיו, הם הופכים את הבית.


אבל עכשיו אני מתחזקת עם התקווה שבעז"ה מהר מאוד אהיה איתך ביחד ולא אצטרך כל כך הרבה לסבול מהם. איך שהאל ינהיג את הדברים – אם ביפו או בדווינסק – רק איתך ביחד. אני מבקשת מאוד מהאל שיעשה עבורי מה שיותר טוב!


קיבלתי גלויה מיעקב. הוא, אשתו ובתם האהובה שיחיו, כולם יפים וטובים, אבל מכתב טרם קיבלתי. מאתל גם כן לא קיבלתי מכתב מזה זמן רב, אולי כי אני לא עניתי לה על מכתבה. פשוט מאוד אין לי זמן לכתוב, וגם אין לי את 4 הפרוטות שהמכתב עולה לי. כתוב לי, אולי שמעת משהו ממנה. מה שלומה? תמסור ללוי מזל טוב על התאומים שלו. אמור לו בשמי, שיהיה קצת חסכן יותר. מה פתאום הוא תופס שניים במכה אחת?

תהיה בריא ושמח

פערל


דווינסק, עשרה בטבת תער"ב

פערעלע!

את מכתבך מהנר השלישי קיבלתי. גם אני שבעתי נחת מההנאה שחוויתם ומהבילויים בחנוכה. אצלנו חנוכה עבר בדכדוך מה, וניכר שאנו נמצאים בגלות.

נוסף ללחצים שבהם אנו נתונים ברך אותנו הקב"ה עם ראש משטרה טוב ועם מושל עוד יותר טוב, שאינם מרשים לנו פשוט מאוד להרים את הראש.

הייתי מאוד רוצה להשתקע ביפו במקום לחזור לכאן. אולי תיפגשי עם פרידמן? אולי הוא צריך מנהל חנות? ואם צריך לשם כך את אישורו של ויסוצקי, אולי אכנס באודסה אליהם והם ימליצו עלי? ואולי מכרים אחרים שהם בענייני עסקים זקוקים לעובד?

אני מאוד מרוצה שהאדון פרידמן החליט לבוא לארץ ישראל וכך נושע מלהיות נע ונד ובעיקר מהגלות. ומה שחשוב ביותר, הוא הגשים את האידיאל שלו. ברכי אותו בשמי ואחלי לו הרבה אושר והצלחה.

האמת היא שלא היתה לי עגמת נפש מציוני הילדים, אולם ליוסף צריך לקחת עזרה – תלמיד מהכיתות הגבוהות שיכין איתו שיעורים ובעיקר ערבית, צרפתית וחשבון, וכמובן ביתר המקצועות בהם הוא חלש. מה אפשר לעשות איתו – הוא כלל וכלל אינו מוכשר!


האסון שקרה לשור הצעיר היכה אותי בתדהמה. לא יכולתי למצוא לי מקום בגלל עוגמת הנפש הרבה שהיתה לי. אבל אינני מבין את הפסיכולוגיה שלך, שבכל מה שקורה את מאשימה את ארץ ישראל. הרי כתבתי לך על אסונות דומים שהתרחשו בדווינסק עם בתו של ברגר ועם עדות. ואם הדבר קורה ביפו – את אומרת שאין אצלכם רופא ראוי לשמו!

נראה לי, שהרופא הגרמני אינו גרוע יותר מאשר הרופאים בדווינסק! האסון הוא גזר דין מהשמים והפרופסורים הגדולים ביותר אינם יכולים לעזור תמיד. עלינו לבכות את האובדן, להצדיק את הדין ולבקש מהקב"ה שינחם את האבלים וירפא את פצעיהם. אבל אין לכך כל שייכות לארץ ישראל.

מה שאת מבקשת ממני להביא, אשמח למלא. אביא אפילו לזרובבל אף שהוא אינו בן טוב, כפי שהוא אומר. מדוע אינו הולך לגן?

השתדלי מאוד שאוכל להישאר בארץ ישראל ושלא נצטרך לנדוד. מה יש לעשות? איני יודע מה לומר אבל משהו חייבים לעשות, חייבים לעשות איזה שהוא צעד, והקב"ה גם כן יעזור.

זה שיפה אינו מבקר אצלך – שתהא זו דאגתך האחרונה. אני מתגבר על כך בקלות.

חוץ מזה, אצלנו אין חדש רק שקר מאוד והכל קפוא בחוץ.

היי בריאה ושניפגש בבריאות בקרוב.

ממני

שלך ברוך בן ציון


נ.ב. חלקי לכל ילד בנפרד את המכתב שכתבתי אליו.

ליוסף אני מטיף קצת מוסר, אבל יש להוסיף להטפה זו גם עזרה יעילה.


המכתב האחרון של פערל לבן ציון המצוי בידי

תשובה למכתב מיום ח' טבת:


יפו, תרע"ב

בן ציון היקר מכל,

את מכתבך מיום ח' בטבת קיבלתי. אתה אפילו אומר שאין לך מה לענות על מה שכתבתי. איך יכולתי לומר לשיינקין שזה יותר מדי? אתה אומר שמשלמים עבור 2 ילדים 300 פרנק, אז יש לך טעות! שכר הלימוד של ילד אחד ירד בגלל רשימת בעלי המניות.

בשביל שולמית, שלומדת בכיתה השלישית וכן בשביל רחל, זה יותר מדי.

אתה כותב שבדווינסק היה יוסף עולה לנו 100 רובל! נו, אז שם מלמדים אחרת. מה הוא ילמד כאן? התעמלות ועברית.

אתה אומר אמנם שעברית היא הנשמה, אבל צריך להוסיף לנשמה הזאת עוד כמה דברים. מה אפשר לעשות עם העברית? ביפו לא תוכל להיות שום דבר, אבל אם תדע צרפתית, היית כן יכול להיות משהו.

כאן המורים לא יודעים שום דבר והאל יודע מה בסופו של דבר ידעו הילדים שלנו. בעיקר יוסף – הוא אינו מוכשר לשום דבר. האל יודע שאנחנו סובלים לחינם.

צרפתית הוא אינו רוצה ללמוד והוא אינו יודע. אתה מאחל לעצמך שלבכור שלך יהיה בר מצוה, אז אני מוכרחה לומר לך שהוא לא יידע שום דרשה ולקרוא בתורה בודאי שלא יידע!

אוי ואבוי מה שהוא כבר יודע. כדי שיעשה את השיעורים, אני נשארת בלי כוחות ובלי לב. לידך העניינים היו מתנהלים אחרת.

השפה החשובה ביותר והשימושית ביותר בחיים ובעולם היא צרפתית, והוא אינו רוצה ללמוד זאת וגם אינו יכול. ערבית כמעט ואין מדברים כאן. הוא לוקח את המחברת ביד ולא עושה כלום. גם אני איני יכולה כבר לעשות שום דבר.

שונה היה הדבר לו היה מתחנך ברוסיה. תראה, הבן של מרקוביצקי, שהתחנך בבית קצת יותר חופשי מאשר אצלנו ידע להגיד דרשה וידע גם דברים אחרים ביהדות. לך התחשק לשלוח את הילדים לגימנסיה בארץ ישראל ושנגור ביפו, ודבר זה גורם לאומללותם של הילדים ושל האמא.


מה יהיה עם הילדים האלה? הם לא יצאו אפילו יהודים אמיתיים.

רחל באה וסיפרה לי שבוגרשוב לימד אותם ואמר: “תראו ילדים, אנחנו יושבים כאן בלי כיסוי ראש, באופן חופשי. פעם ישבו עם כובעים. זה לא חשוב לנו כי הדבר החשוב ביותר הוא לדבר עברית. היהודים האמיתיים הולכים גם היום עם כובעים”. אז ילד חכם אחד אמר לו: “אם היהודים האמיתיים אינם מורידים את הכובע, אז מה אנחנו? לא יהודים אמיתיים?”

והתורה שהם לומדים, גם כן קשה מאוד לקבל!

אז אתה אומר שהם טיפשים על שאינם מבקשים ממך כסף. אתה לא היית מתמקח איתם על שכר הלימוד. אז טוב מאוד, אני באמת אומר להם שיבקשו ממך ואתה תתן להם כמה שרק יבקשו. אולי תתן גם לי כמה שאבקש ממך, אז אני אתן להם כמה שהם מבקשים.

עכשיו כבר ברור כל כך, כמו שאומרים, שאיש טוב הוא לאו דוקא בעל טוב. להם אתה רוצה לתת כמה שיבקשו, אבל מדוע שזה יהיה על חשבון המשכורת שלי? אני חסה אפילו על פרנק אחד.


כתבת שהזמינו אותך ללביבות (לאטקעס), וגם אני הכנתי כאן לביבות.


בדווינסק לא היו לי אף פעם כאלה נעלים מלאות בטלאים. אבל אין לי ברירה ואני מתקנת אותם ומוסיפה טלאי על טלאי, כי כאן מבקשים עבור נעלים 14 פרנק, ואין לי מנין לקחת את הסכום הזה. בסופו של דבר החיסכון שלי הוא תמיד על חשבוני.

יוסף נשאר בלי נעלים ואני הזמנתי עבורו נעלים ב־10 פרנק. בשביל בּבּל ב־7 פרנק. תיקון הנעלים עולה 4 בישליקים. גם ספרים עולים לי הרבה. עבורי לא נשאר דבר. אני בעלת חוב ואיני מצליחה לשלם את החובות שלי.

האוכל כאן יקר ביותר ואיני מסוגלת להסתדר עם הכסף. 30 קופיקות עולה רבע ליטרה חמאה ועדיין איני מסוגלת להשיג זאת. אני פשוט איני יודעת איזה אוכל לתת להם לגימנסיה. כשאני נותנת להם חצי ליטרה חמיצה מרה ומלוחה, הם אינם מסוגלים לאכול את זה…


 

חלק ב

1910–1912 עת“ר–תער”ב: מכתבי ברוך בן ציון לילדים ומהילדים אליו


ב0055.jpg

דף אופייני למכתב של בן ציון לילדים בשנים האלה: פניה לכל ילד ובקשה חוזרת לכתוב לכתוב ולכתוב, כולל בקשה כזו לזרובבל שעדיין אינו הולך לגן ולאביגיל הנמצאת בגן הילדים.


בשלוש השנים הראשונות לשהות המשפחה בארץ פערל היא הנמענת הראשית של המכתבים, אבל בסוף כל מכתב כותב ברוך בן ציון כמה מילים לילדים בעברית ואינו שוכח לבקש מהם שיכתבו לו.

מכתביו לילדים תמיד ייפתחו במילות חיבה: יוסף בני יקירי, רחל אבן טובה את, שולמית שובבתי, ויסתיימו גם במילות אהבה.

גם אם יכעס עליהם או יטיף להם מוסר לא ישכח את מילות החיבה והדאגה.

בכל המכתבים מתגלה דמותו של ברוך בן ציון כפדגוג ומחנך אמיתי שלמרות המרחק הוא מעורב בחיי הילדים ומשתדל ללמוד כל פרט בחייהם, החל ממחלות וכלה בעצות עם מי כדאי להיות חבר. אך מעל לכל נמצאים לימודים, לימודים ושוב לימודים.

הוא מתקן להם את החיבורים שהם שולחים אליו, נותן להם ציונים ומתווכח איתם על כל שגיאת כתיב שהוא מגלה.

פערל הטרודה בבעיות הקיום, שותפה פעילה בכל מה שמתרחש בעולמם של הילדים. היא מקיימת סדר יום קפדני, דורשת שיכינו שיעורים, הולכת לגימנסיה לדבר עם המורים, אך כמו בהרבה משפחות של מהגרים פערל איננה מדברת כמעט עברית ובנוסף לדאגה ללימודים היא עסוקה בהישרדות יום־יומית.

מונחים בעברית הקשורים בציוני הילדים לא תמיד ברורים לה.

העובדה שפערל עסוקה במאבק קיומי יום־יומי וברוך בן ציון רחוק, גורמת לילדים להתמודד עם לא מעט בעיות הקשורות בלימודיהם ולקבל החלטות בעצמם.


מתוך המכתבים הראשונים לילדים: תר“ע – תרע”א


ב0056.jpg

וכך הוא כותב:

ילדי היקרים והחביבים יוסף רחל ושלמית יחיו הפעם הנני כותב לכם מכתב כללי יען כי אתם כתבתם מכתבים קצרים בהיות צר לכם המקום בגלויה אני ביקשתי את האם לבל תוסיף לכתוב לי גלויות יותר, יען כי נעים לי מאד שאתם כותבים. הנני שמח על אשר שומרים את הבטחתכם ואינכם מזניחים אף פעם לבלי לכתב לי אם רב או (מעט?)

ובעד זה קבלו נא את תודתי העמוקה ונשיקותי החמות

אביכם החפץ לראותכם

א1000 חתימה לבנה זנב ארוך.png

לילדיו הקטנים אביגיל וזרובבל הוא כותב בניקוד ובאותיות גדולות יותר. בכל מקרה הם עדיין אינם יודעים לקרוא ולכן אפשר להסיק מכך כי פערל אולי קראה מעט עברית וכי האב התכוון כי תקרא בפני הקטנים את דבריו.


על החופשה


ב0058.jpg

בני היקר יוסף! בענג מיוחד קראתי את דבריך שבלית את ימי חפשך בשמחה ובענג במשחקים ובשעשועים. “שמח בחור בילדותך” מצוה החכם מכל אדם אך באמצע שעשועיך הנני חפץ להזכירך שימי הילדות לא לעולם עומדים. העת עוברת במהרה וצריכים לבוא בין אנשים ג"כ. עד עתה לא מלאת את בקשתי ולא הודעתני מציונך בשליש השני ועתה באים ימי הבחינות ואני אינני יודע עוד עד כמה הנך בטוח כי תעבר למחלקה הג', אנא בני אל תשכח את ימי הבחינות ובימים המעטים האלו שנשארו לך התאמץ נא לרכש את הידיעות שחסרים לך, עבר על כל הלמודים מהשנה שעברה בשקידה פעם ושנים וזכר: על הכל עת: ועתה לא עת לשחק רק עת עבודה ומעשה וכאשר תעבר את הבחינות בשלום אז תוכל להנפש ולשחק כאוות נפשך. אביך

א1000 חתימה לבנה זנב ארוך.png

חביבתי ויקרתי רחל! הפעם מעטת לכתב וגם את המעט הזה כתבת כלאחר יד. כתבת “אל” במובן “לא” בעין ובכל זאת חן חן לך בעד מכתבך ובעד תנחומותיך ואני שמח מזה שאת שמחה ובריאה. היי תמיד שמחה ובריאה ועשי חיל בלימודיך ותהיי ברכה בקרב עמנו. אביך

א1000 חתימה לבנה זנב ארוך.png

טוב טוב מאד שולמית בתי הנעימה והיקרה על אשר את שומרת את הבטחתך וכותבת לי מכתבים. חן חן בעד דבריך הטובים ובעד נשיקותיך הנעימות. כתבי לי תמיד התאמצי בלמודיך למען תוכלי לעבר למחלקה א‘, כי ימי הבחינות קרובים ועל תנ“ך וחשבון ציוניך “לא מספיק” וע”כ עליך ללמד ביותר חשק ובשקידה יותר גדולה ולשים לב ביחוד על הלימודים שאת מפגרת או אז תעברי בשלום למחלקה א’ ותלכי מחיל אל חיל ותהיי אחת מבנות ציון המצוינות. קבלי נא בזה את נשיקותי החמות וברכה מאת אביך

א2000 חתימה בלבן.png

אביגיל וזרבבל בני היקרים והנעימים! מדוע אתם מתעצלים ללכת אל הגן, זה לא טוב, לכו בשמחה ולמדו בחשק וגם (זרבבל) אתם תהיו בנים טובים ויקרים. הנני מברך אתכם ונושק אתכם. אביכם

א2000 חתימה בלבן.png

כמו מצביא היוצא לקרב מכין ברוך בן ציון את ילדיו לעונת המבחנים. בהתחשב בעובדה שהמועמדת להיות “אחת מבנות ציון המצוינות” היא בקושי בת שמונה ואמנם קיבלה לא מספיק בתנ"ך וגם בחשבון אבל בכל זאת עתידה עוד לפניה.

האב מבקש מן הילדים לשלוח לו חיבורים שכתבו או תשובות לשאלות שנשאלו בכיתה ומאוד חרד לתוצאות ציוניהם. הילדים מתווכחים אתו על הציונים בדיוק כאילו עמדו מול מורה בכיתה.


ב0063.jpg

אבי היקר! קבלתי את מכתבך שאתה כותב לי שבעד החבור אתה צריך להציג לי ציון שנים.

אבל אני יודעת שלא כתבתי בשגיעות ואולי אמא שלחה את המכתב האי נקי שלי ושם באמת כתבתי שגיעות, אבל בזו לא היו לי שגיעות ואולי בסגנון. אבל עתה אין לי זמן לריב אתך, אני ממהרת ללכת לגמנסיה. אבל אבא אל תחשב לריב זה לריב כל הימים בעד זה. אני בריאה ושמחה ממני בתך רחל ויסמן.

בשבוע הבא אם יהיה לי זמן אז אני אכתב לך חבור.

כמה טוב שאפשר להאשים את אמא, עוד יותר טוב שאפשר למהר לגמנסיה והכי חשוב שאפשר להמשיך ולטעון שלא כותבים ב“שגיעות” בכלל.

כפדגוג נבון מחליט הפעם האב לא להעיר לרחל על ה“שגיעות”. אי אפשר שלא להתפעל ממעורבותו של האב ולתמוה כמה אבות היום היו מוצאים פנאי לקרוא חיבורים של ילדיהם, לתקן אותם ולתת להם ציונים.

הציונים הם חלק חשוב בביקורת העבודות של האב. הוא תמיד מצפה מהם ליותר ואילו הם, כמו כל ילד בכל מקום, מסבירים:

“אולי אני בערבית אקבל מספיק יען כי נכנסה מורה חדשה והיא לא יודעת איך ללמד אותנו ולכן אפילו היותר טובים יקבלו מספיק זה כבר הציון היותר טוב אצלה..” כותבת רחל.


במכתב לפערל מסביר לה ברוך בן ציון כי הציון מספיק בשפה העברית הוא ממש לא מספיק ובל תטעה במשמעות שלו, הילדים צריכים לקבל לפחות ציון טוב כדי שהציונים שלהם יהיו סבירים.


ב0064.jpg

מספיק=רע


למרות המרחק ברוך בן ציון מכיר היטב כל אחד מילדיו. במכתביו הוא פונה אל כל אחד מהם על פי אופיו ועל פי צרכיו.

את יוסף הוא מדרבן ללמוד, הוא יודע כי יוסף זקוק ליד מכוונת ולעין פקוחה על כל מעשיו וכי הלימודים הם נקודת התורפה שלו.

ב0065.jpg

יוסף בני יקירי! קבלתי מכתבך וחן חן לך בעדו. הנני חפץ שבימי החופש תלמד תלמוד עם מורה שיקחו לך, אדמה שהצעתי תמצא חן בעיניך, כי באמת האם כל היום תלך בטל, הלא הבטלה מביאה לידי שעמום ובגמנס' ממעטים מאד בלימוד התלמוד ובאמת הוא למוד נחוץ מאד. ע"כ אמרתי להשכיר לך מורה שילמד אותך בכל יום שעור בתלמוד במסכת בבא קמא מפרק הראשון. כמו כן בקשתיך כאשר תקבלו את הציונים האחרונים להודיע לי מזה. ובזה הנה מקום אתי להוכיחך על פניך מדוע אתה מתרשל לכתב לי בכל פעם. האמנם אינני כדאי? אקוה שמהיום תכתב לי בכל פעם וגם ראה לקבל ספרים מבית עקד בימי החפש לקרא.

אביך

א1000 חתימה לבנה זנב ארוך.png

לרחל, הבת המסורה המנסה לרצות את אביה ולהשביע את רצונו, כותב ברוך בן ציון מכתב מסביר שמבקש להרגיע, אך יחד עם זאת אינו מוותר:

ב0067.jpg

רחל בתי יקירתי! את מתרעמת עלי על אשר אינני כותב לך כל חדשות ורק מתקן שגיאותיך, אבל מה לי לעשות אם שגיאותיך רבו למעלה ראש ואת כותבת רע מאשר כתבת בימות החרף, בעת שעתה אין כל רעיון ואין כל סגנון וגם שגיאות רבות.

הנני משיב לך בזה את מכתבך מתוקן, שימי את לבך על התקונים שעשיתי ולא תוסיפי עוד לכתב באופן גס כזו, כי הלא תלמידה מחלקה ב' את ועליך לדעת למצער סגנון קל וכתיבה נכונה. בכ“ז הנני מבקש אותך שע”י שגיאותיך לא תמנעי מלכתב לי: שקר את מדברת “חדשות לא נשמע”. אינם צריכים חדשות היוצאות מגדר הרגיל די לי להודעני מחייך יום יום במה את מבלה את העת, איזה ספר את קוראה, לספר את תכן הספר בקצרה, כמדומני שאז לא תתאונני על חדשות שאינן.

ואחרי כל אלה אני נותן לך את תודתי על מכתבך בכלל, על אשר אינך שוכחת את אביך ומבקש אותך גם להבא לבלי לשכח את אביך

א1000 חתימה לבנה זנב ארוך.png

עם שולמית, ורק עם שולמית, הוא מתבדח:

ב0069.jpg

שולמית בתי יקירתי! אני ומורך ציפקין מביעים לך תודה על הזמנתך אותנו על חנכת ביתך בתל אביב בכל חפץ לבב באנו לשמח אתך את שמחתך, רק דבר קטן אחד שכחת להניח במכתבך מאתים אלף רוב' וע"כ הננו מחכים לקראת המכתב הבא ואת אל תשכחי להניח את הדבר שביקשתי.

אביך אוהבך ומנשקך בכל חום לבו

א1000 חתימה לבנה זנב ארוך.png

לקראת שנת הלימודים החדשה תרע“א–תרע”ב

נראה ששנת תרע"א מתחילה כשורה. הילדים הגדולים החלו ללמוד בגימנסיה, הקטנים בגן, אביגיל מתכוננת למכינה א'. על פני השטח נראה כי החלום של סבא מתממש.


בעיתון האור מפרסמים ידיעה על תחילת שנת הלימודים:


ב0071.jpg

כך כותבת רחל יום לפני תחילת הלימודים:

ב0072.jpg

אבי היקר! מחר נתחיל ללמוד. היום נתנו לנו את הפרוגרמה של הלימודים וגם לקחו מורה בשביל תפירה אבל אינני יודעת באיזה מחלקה יתחילו לתפור, ועכשו אני חושבת כי לא אוכל לכתוב לך בכל שבוע יען כי אמא כותבת כל פעם בבקר ואנחנו נלמד מ־8 עד 4 אחר הצהרים. אבל אני אשתדל לכתב לך, אבל אם לא אכתב לך תדע שאין לי זמן ושלא תגיד לי אחר כך שהתעצלתי לכתב לך. אני בריאה

ממני בתך רחל


ויוסף כותב גם הוא על תחילת הלימודים:

ב0073.jpg

Mon p`ere!

שמחתי מאד בקבלי את מכתבך מהושענה רבה. חדשות מהגמנסיה לא נשמעו חוץ מאשר התחילו ללמד תפירה.

בקשת שאכתב לך חבור על חג האסיף ביפו אך לצערי לא התבוננתי הרבה בחג האסיף רק את החגיגה בגמנסיה ראיתי.

קדם כל נגנה התזמורת אחר כך הראו תמונות חיות ואלו הן קבר רחל (מציורי אדון אזנשטיין) חלום יעקב, בשביל המשיח. היו גם דקלומים רקדו ושרו והלכו הביתה. בשמחת תורה בלילה (לא בשמיני עצרת), באנו כלנו אל הגמנסיה שמה התהלכו בגמנסיה עם תורות, ביקשתי מאדון גורבצוב ויתן גם לי לאחוז תורה. אחר כך התהלכנו בתל אביב אחר כך שבנו לגמנסיה שמה נתנו לנו מגדנות והלכנו הביתה.

מאת בנך יוסף

סליחה אבא שישנם כתמים לא ברצוני נפלו אלו הכתמים.


כבר בתחילת שנת הלימודים מתמודדים הילדים עם החלטות שמעט מאד ילדים בגיל הזה צריכים להתמודד איתן כמו היכן ילמדו, לאיזו כיתה יעלו ומהי הדרך הכי טובה עבורם להגשים את החלום הציוני של אביהם.

מילדים אלה נדרשת נאמנות כפולה: אחת לחלום הגדול של האב, ושניה נאמנות לעצמם, ליכולתם ולתבונתם.

שולמית בת התשע מתמודדת עם ההחלטה לאיזו כיתה עליה לעלות כדי להמשיך את הלימודים.

שני קטעי המכתבי הבאים מציגים את הבעיה ופתרונה:


ב0074.jpg

שולמית מבקשת להישאר שנה נוספת במכינה ג:

"מפני שאני היותר קטנה מכולם ולכן יהיה לי קשה במחלקה א I אדון דושמן אמר לי כי אני נשארתי מפני שאני קטנה….


כמה נוגע ללב ותמים ההמשך:

אין דבר אבא טוב אל תכעס עלי אבל עכשיו אני היותר טובה מכל מחלקתנו. עכשיו אכתוב לך כי תהיה בריא ושמח ואל תתעצב כי נשארתי..".

בת ציון המצוינה דוחה קצת את תשואות העולם ומעצבת אותן לפי מידתה.


פרשת יוסף

עם יוסף הסיפור מעט יותר מורכב. יוסף אינו התלמיד השקדן ביותר בעולם. הוא גם ילד־נער עצמאי מאוד ולא פעם מגיע לעימותים עם אמו.

“פרשת יוסף” מדגימה את יכולתו הפדגוגית המיוחדת של ברוך בן ציון. את הדרך שבה הוא מתקשר עם ילדיו ממרחקים, את המעורבות בחייהם, את הגעגוע והאהבה והמחיר שהוא משלם שאיננו איתם.

לברוך בן ציון חשוב מאוד חינוך והשכלה כללית אך גם חינוך יהודי מסורתי חשוב לו באותה מידה.

יוסף אינו מצליח במיוחד בלימודים הכללים בגימנסיה ומכיוון ששם ניתן חינוך יהודי במידה מופחתת ברוך בן ציון רוצה להעביר אותו לבית ספר “תחכמוני”, שם הלימודים קלים יותר ושמים דגש על הלימודים התורניים.

במכתב מאוד זהיר ומתחשב הוא כותב ליוסף על כך.

תחילת המכתב פניה אוהבת: יוסף בני יקירי,

ומיד פניה לתובנות וליכולת ניתוח עצמי: כמדומני שאתה מבין…. אתה מבין בעצמך…. – מניפולציה חשיבתית: אם אתה מסתיר ממני… אתה מגלה יותר.

משפטי מוסר חובקי עולם: אם יש בושה יש גם תקוה להיטיב את דרכיו, ובכל יום אתה יכל לעמד על דרך טוב.


רק לאחר שחיזק את בנו ביכולתו להבחין בעצמו בין טוב לרע ובתובנות כלליות הוא מרשה לעצמו את הנזיפה והבקשה הבלתי מתפשרת שבאה בעקבותיה.


הנה המכתב:

ב0075.jpg

יוסף בני יקירי!

כמדומני שאתה מבין כי אנכי בכעס עליך על אשר לא שלחת לי את ציונך שקיבלת על השליש השני, יותר ממה שכעסתי אלמלא שלחת ומצאתי כי המה רעים.

מצד אחד הנני מוצא בך מדה טובה שאתה מתבייש, אם יש בושה יש גם תקוה להיטיב את דרכיו ורק באופן כזה נאה וטובה הבושה, אבל לא כמה שאתה חושב. אם הנך מתבייש אתה מכחד ממני. הלא הדבר ברור, אם אתה מסתיר ממני באופן כזה, אתה מגלה יותר ממה שהוא באמת, כי עתה יש לי הרשות לחשוב שעל כל השעורים קבלת ציון “רע” האמנם כן הדבר? וגם אם אם נניח שכן הוא, האם בזה שאתה מסתיר ממני יוטבו הציונים?

הלא רק אולת מצדך.

לא טוב אתה עושה בני: מאבא אסור לכחד מאומה, מחויב אתה לספר(?) לי כל דבר ומה שרע אתה מבין בעצמך, גם אם אשחר את אזנך למוסר וכבר גדלת וידעת, כי לא טוב אתה עושה והנך מבין בעצמך מה שעליך לעשות למען הטיב דרכיך.

ובכל יום אתה יכל לעמד על דרך טוב, כי מי זה מעכב בידיך? ואם אתה יודע להתביש ואם אתה מבין שלא טובים דרכיך. שלח לי את ציוניך והבטח לי בלב תמים ובנפש נאמנה שמהיום והלאה תיטיב דרכיך ותכין שעוריך בשקידה ועוד בשליש האחרון תשמחני בציוניך הטובים וגם לבך ישמח.

הנני דורש ממך במפגיע, בלי כל תירוצים, לשלוח לי את ציוניך וגם לבאר לי במה ומדוע אינך מספיק להכין את השעורים ומי יתן שתעמד על דרך הטוב אשר בזה יישב לך על דרכך בחיים ולהוריך יהיו תשלומים חלף כל עמלם אשר עמלו עליך ומסרו נפשם לטובתך

אביך

א2000 חתימה בלבן.png

יוסף לא מגיב למכתב. האב שולח לו מכתב נוסף, גם הוא מכתב של פדגוג אמיתי:

ב0077.jpg

במכתב זה הוא מעביר את האחריות המלאה לנער עצמו ומבקש את עצתו. כמו כן הפניה בצרפתית היא מעין תרגיל, מבחן לילד שאינו מצטיין בשלב זה בלימודי השפה.

כאשר הוא פונה אליו בנושא כל כך חשוב ודווקא בשפה שבה מגלה יוסף קושי, הוא מראה ליוסף שהוא מאמין בו וביכולותיו.

עכשיו זה כבר רציני, יוסף אינו מוכן לעזוב את גימנסיה הרצליה והוא טוען את טענותיו בפני אביו. יוסף הוא נער חכם, אולי אינו התלמיד הטוב ביותר, אבל במקרה זה במיומנות של עורך דין ובתבונה רבה הוא מונה את כל מגרעות תחכמוני, ובמיוחד נוגע בנושא החשוב ביותר לאביו: רמת הלימודים. הלא לשם כך שלח ברוך בן ציון את ילדיו לארץ.

וכך כותב יוסף:


אבי היקר! תודה לך בשביל מכתבך שכתבת לי, אך דבר אחד אינני שמח שאתה אומר לי ללכת בתחכמוני. ראשנה יש שמה קנדסים אשר אמה בעצמה אומרת להתרחק מהם, ושנית הן אתה אמרת לאמא לשאול את אדון ברלין על אודותי אם אלמד בתחכמוני, והיא שאלה אותו ויאמר לה שלא טוב שאלמד בתחכמוני, יען כי אין שמה אף מורה טוב רק מלמדים, חוץ מהמנהל שלהם.

אתה רוצה להכנסני אל תחכמוני יען כי לומדים שמה יותר הרבה תלמוד מאשר בגמנסיה אבל לעמת זה לומדים בגמנסיה יותר שיעורים אחרים שאין כלל בתחכמוני.

את למוד הצרפתית הטבתי הרבה יותר מבראשונה ביתר הלימודים אני לומד גם כן טוב.


מאת בנך

יוסף ויסמן


ב0078.jpg

המכתב עשה את פעולתו, דבריו של יוסף נופלים על אוזן קשבת. האב מסכים כי ימשיך את לימודיו בגמנסיה, לא לפני שהוא שולח לו מכתב ומסביר מדוע רצה כי בנו ילמד בתחכמוני.

במכתב זה מודגש היחס המיוחד לערכי היהדות והחשיבות היתרה שמעניק ברוך בן ציון ללימוד בכלל וללימוד התורה בפרט. “אם תורה קנית דעת קנית אבל אם אין תורה קנית מה קנית?” התורה אינה מקור של מצוות בעלמא אלא היא מקור דעת ותבונה ולכן יש להכירה וללמדה.

קטע מתוך המכתב ליוסף:

ב0079.jpg

בני יקירי יוסף

תודה לך בעד מכתבך. סוף סוף זכרת את אביך ותפקדהו במכתבך ובעד זה חן חן לך. את בקשתך אמלא אך בתנאי אחד, אם תבטיחני ותמלא את הבטחתך, כי תתנהג כאיש עברי, אם תתפלל בכל יום, אם תשמר את השבת מחללו ותבוא למצער בכל שבת בבית התפילה להתפלל. הלא ידעת כי עיקר מגמתי הוא שתהי' יהודי נאמן לאלוקי ישראל ואי אפשר להיות יהודי אם לא תקיים את מצוותיו. ורק בשביל זה חפצתי להעבירך לביה"ס תחכמוני, יען כי שם לומדים דרכי ה' ומתנהגים על פי תורתו, לא כן לדאבוני, בגמנסי'.

אנוכי בארתי לך זה כבר שמנהלי הגימנסי' מחקים כקוף מעשי פריצים מבני הנכר ומזלזלים בכבוד הדת וזהו החסרון גדול אם גמנסי' עברית לא תגדל בנים עברים. וצר לי מאד על אשר מראשית בואך לא נכנסת לתחכמוני, אמנם שמה יש שעורים הרבה שאינם לומדים כלל, אבל עליך לדעת אם תורה קנית דעת קנית אבל אם אין תורה קנית מה קנית?

ועתה קשה לי לבלי למלאות את בקשתך אבל גם אתה עשה את בקשתי ושמע בקול אביך וכל אשר אנכי מצוך היום, לשמר את חוקי ה' ותורתו וללכת בדרכיו למען ייטב לך עד עולם ועוד זאת בקשתך שתכתב לי בכל שבוע.

האמנם אינך יכל למצא מה לכתב לי מחבוריך, מבדיחותיך, מעיתונך שהוצאתם לאור. ועוד דבר אחד אני חפץ להעירך, אתה כותב “את לימוד הצרפתית היטבתי” אתה אינך יכול להוטיב את למוד הצרפתית, זהו יכולים לעשות רק מומחים וגדולים ואתה לנכון חפצת לומר: “בלמוד השפה הצרפתית היטבת”. ועוד שאלה אחת אם היטבת בלימודים מדוע לא שלחת לי את ציוניך בעד השליש השני..".


ובכן, העסקה נחתמה, האב ימלא את בקשתו של הבן, הבן את בקשת האב. יוסף עובר את הבחינות שנדרשו ממנו וממשיך את לימודיו בגמנסיה הרצליה.

הוא גם זוכה לדברי עידוד ממנהל הגמנסיה ועל כך כותב יוסף לאביו:


30 תשרי ראש חדש

אבי היקר! הפעם אכתב לך שתוכל גם אתה לשמח ולא תגיד לי עוד שאני עצל, אני עברתי למחלקה III ומה שאתה כותב לי בכל מכתב שאלמד בחשק אמרו לי שני מורים אדון בוגרשוב כשנכנסתי לחדר הנהלה להגיד אם עברתי או לא.

הוא אמר אתה עובר אבל שתלמד בחשק ואדון גרייהר – היום כשנכנסנו לאולם בפתיחת הגימנסיה אמר הנך שמח אתה עובר לשלישית, אמרתי כן, זה אמנם טוב – ענה גרייהר – אבל עם זה תלמד בחשק. מחר מתחילים ללמד. עכשיו אין לי מה לכתב לך. מאת בנך

יוסף.


ב0080.jpg

ברוך בן ציון ממהר לשלוח דברי עדוד ותמריץ לבנו:

"בני מחמדי יוסף

צדקת, בני צדקת, באמת שמחתני בהודעתך לי שעברת למחלקה ג' ומה עוד גדלה שמחתי בהבטחתך שמבטיחני שתלמד בחשק ותעלה מעלה מעלה, כי מה כל עמלי ולמה כל תלאותי הלא רק לראותכם בתור אדם המעלה ואם אתה חפץ לעשות נחת רוח לאביך ולשמח את לבבי אתה יכול רק בזאת שציונך יהיו מצוינים וזה יהיה כל השכר בעד עמלי, עלה והצלח ושמח את לבב אביך הכואב

א2000 חתימה בלבן.png

ב0082.jpg

יוסף על לימודי התורה

אבי היקר! את מכתבך מט’ו באלול קיבלתי ואני שואל ממך במה חתאתי נגדך. ראשית הן אמא מחפשת לי מורה שילמדני איך ללבש את התפילין וגם ילמד אותי את הטעמים. אתה חושב שאני מתבייש, חס ושלום. למשל מחר יום הכיפורים ואני אלך בגימנסיה להתפלל ולבני הגימנסיה נותנים עליה, אז ילד אחד מן המחלקות הגבוהות יקרא בתורה וילד אחר יקרא את ההפטרה. אם ככה מה איכפת לך אם אני הייתי קורא בתורה או להגיד מפטיר… ואז לא יגידו שאני יודע לקרוא בתורה או בהפטרה. ומדוע יצחקו עלי? אף אחד לא יצחק עוד. תשמח מחלקה שיש בה ילד קורא בתורה או מפטיר…וכמובן אני מתפלל בכל יום ועכשיו אני מברך אותך בשנה טובה ומוצלחת

מאת בנך יוסף


ב0083.jpg

מכתב לרחל:

ב0084.jpg

בתי יקירתי רחל!

בשמחה ובענג לבב קראתי את מכתבך וקבלי נא בזה את תודתי בעד הציונים שקבלת ושהודעתיני מהם וגם בדבר הידיעות היתרות שבמכתבך. אבל עלי להודות על האמת שאני עוד אינני שבע רצון בלב שלם מהציון “מספיק” שקבלת על כל השעורין, מלבד השפות וציור, ואמנם “מספיק” הוא ציון שאפשר לעבר ממחלקה למחלקה, אבל אני חפצתי להחזר תשלומים בעד עמלנו ועונינו שיהיו בני מהמצוינים ואת הלא בת טובה את, ובנפש תמימה את חפצה למלאות את רצוננו ולהשביע אותנו נחת וגיל. אקוה שתשתדלי לרכש לך את הציון “טוב” על כל הלקחים.

עוד על אחת אעיר את אזניך על מה שאת כותבת דברים מקוטעים לא שלמים, למשל את כותבת: ביום ה' היה חזיון של מחלקתנו (צ"ל: הציגה מחלקתנו חזיון) וגם אני צחקתי בחזיון הזה ואינך כותבת איזה חזיון הציגו ואיזה תפקיד מלאת את ואיך מלאת את תפקידך. כותבת שהיתה הגרלה ואינך כותבת מה זכית בהגרלה. “היה כל כך שמח”, גם אני שמח אם את שמחה, שמחי שמחי בתי והיי תמיד שמחה ובריאה. ממך בתי יש לי קצת נחת ואת הלא עוד תוסיף לרוות את הוריך נחת. קבלי את נשיקתי החמה נשיקת אביך מרחוק מארץ הגולה לארץ אבות. שקדי על למודיך, שמעי בקול אמך, כתבי לי בכל פעם ושמחי את נפש אביך הכואבת והדואגת לך

א2000 חתימה בלבן.png

מכתב מרחל

ב0086.jpg

אבי היקר! אני קיבלתי את מכתבך. בחנוכה יתנו לנו את הציונים ואני אכתוב לך אותם. אבל אבא אני אומרת מתחילה כי בערבית אולי אני אקבל מספיק יען כי נכנסה מורה חדשה והיא לא יודעת איך ללמד אותנו ולכן אפילו היותר טובים יקבלו מספיק זה כבר הציון היותר טוב אצלה. לכל השעה היא רק יודעת לתת זרה (הערה). ולכן בערבית לא אוכל להבטיח לך. יותר חדשות לא נמצאות מיפו. אני בריאה וגם כאשר יהיה לי זמן אז אני אכתוב לך חיבור ואתה תתקן לי את השיבושים.

ממני רחל ויסמן


ב0087.jpg

ילדים משחקים ברחוב בתל אביב 1911


 

חלק ג: בחזרה לדווינסק

שני אנשים מוכשרים וטובים אך שונים כל כך זה מזה חברו לחלום אחד שדרש עבודת צוות מוחלטת – מישהו יאלץ לוותר. ויתור של האחד הוא גם ויתור של השני.

מי יוותר? מהי משמעות הוויתור ובמה היא מתבטאת?

כדי להבין טוב יותר את מה שעומד להתרחש יש לחזור לדמויות הראשיות: פערל וברוך בן ציון.

דמותה של פערל הנחשפת מתוך המכתבים היא דמות של אשה בעלת עצמאות מחשבתית שאינה מוותרת או מבטלת את דעתה בפני אחרים.

פערל עומדת בפני קשיים אמיתיים ששום סיפור לא הכין אותה אליהם.


היא איננה האשה הקטנה המבצעת את רצונות בעלה. היא איננה שותקת ומקבלת את המצב, אלא מביעה את מחאתה ופועלת בתוכו. זוהי מחאה הרבה יותר עמוקה מאשר מחאה פמיניסטית. זוהי מחאה הכוללת בתוכה את הזעקה של כל מי שצריך לשאת יום יום בנטל חלומות זולתו:

"…אינני יודעת אם אתה חושב שאני טיפשה או שאתה מרגיע אותי כפי שעושים לילד קטן – מבטיחים לתת לו דברים טובים, וכך לשכנע אותו להסכים למשהו. אבל אם אתה באמת מתכוון לכך, אתה מרמה את עצמך…


…אני כל כך כועסת עכשיו על כל הגברים ששלחו לכאן את נשותיהם, שהייתי קורעת אותם כדג.

יש כאן ביפו אישה עם ילדים בשם ברכר. גם הבעל שלה ברוסיה. כל האידיאליסטים שולחים את נשותיהם כקרבן. הן צריכות להגשים את האידיאל של בעליהן…


…איזה אגואיסטים צריכים להיות הגברים האלה, המבקשים להגשים את האידיאל שלהם על גבן של נשותיהם המתענות! תרנגול הכפרות הראשון לגביהם היא האישה. היא מתענה עם הילדים, ועליה מוטל כל העול…".


פערל חולה מאוד ולא כל כך מאמינים לה. ובתוך חיי העוני, הזרות והבדידות, בתוך הדרישות החברתיות שמטיל עליה ברוך בן ציון על מנת לקדם את אפשרות עלייתו לארץ, מצליחה פערל לגדל את הילדים בחופש, בשמחה ובסיפוק כל מחסורם.

אפילו היא, שמרבה להתלונן, מודה כי הילדים הם שמחים וחופשיים ומתערים יפה בעולם החדש.

"…האמת היא שלילדים טוב להיות כאן. הם מרגישים כאן חופשיים בכל דבר. יותר מדי חפשיים. קודם כל אין הם יודעים מה זו גלות ומשום דבר אין הם פוחדים – אפילו לא מהאמא ומהאבא. אתה הרי רחוק מהם וממני אין להם אפילו פרור של מורא כי אני חלשה לעומתם. "


ברוך בן ציון מגלה במכתביו יכולת הכלה אין סופית, דבקות ברעיון ואהבה אדירה למשפחתו:


"…אני חושב שאת חלק מהגוף שלי, חלק גדול מחיי…

…אני לא משלם לך משכורת, את לא שכירה אצלי, את חיי, את נשמתי, וכשה' יעזור, נחזור לחיות ביחד באהבה ובהנאה, כפי שחיינו…".


הוא מגלה יכולת מדהימה להתעלות מעל לקטנות היום יום וגם מול טענות קשות ומכאיבות הוא מסוגל למצוא את המילים הטובות והמעודדות ותמיד תמיד לשמוע את משק כנפי ההיסטוריה:


“…לחיות – אין פירושו של דבר לאכול ולשתות. את זאת עושה גם בהמה. לחיות פירושו לשאוף את חיה חיים כאלה – את אם יהודיה ואישה יהודיה. הקרבת את ההנאה האישית שלך בגלל אידיאל. בכך גאוותך ובכך גדולתך, ודבר זה צריך להכניס בך אומץ וכוח להמשיך הלאה בחייך ולהתגבר על כאביך”.


פערל בתבונתה המעשית מכירה בשוני שביניהם ובאחד ממכתביה היא כותבת את המשפט הבא:

“כנראה ששנינו איננו יכולים לחיות בהרמוניה, כי אני מסתכלת על יפו מתוך ישיבה בעיר – אני רואה הכל ואני שומעת הכל, ואתה מסתכל על יפו כשאתה יושב בדווינסק והפנטזיה לוקחת אותך השמימה”.


במצב הזה מישהו צריך לוותר, סיפור החלום ומימושו חייב להשתנות.

לאחר שלוש שנים של התלבטות, בדידות וגעגועים מגיע ברוך בן ציון מדווינסק ליפו. המשפחה מתאחדת כולה, אך רק לזמן קצר.


אני רואה את ברוך בן ציון הולך ברחובות תל אביב נפעם ומאושר מכל עץ ושיח הצומחים שם כאילו שתל ונטע אותו במו ידיו.

‘פערל באמת נראית לא טוב,’ אומר ברוך בן ציון לעצמו, ‘איך אפשר להיראות כל כך רע, הרי רק מלנשום את האויר החם והנעים הזה אפשר להבריא,’ ממלמל ברוך בן ציון ונושם נשימה עמוקה.

מאחוריו רץ זרובבל הקטן ושאר הגדולים כבר מתפלשים בחול הים.

‘בלי עין רעה, איך הם גדלו כולם, שיהיו בריאים. איפה ברוסיה עכשיו ימצאו כזה דבר,’ פורש בן ציון את ידיו ומסתכל באהבה על החמישה שגדלו ושכל כך התגעגע אליהם.

ברוך בן ציון מתיישב על החול הנקי. שמש האביב החמימה מלטפת את ראשו. בעיניים עצומות הוא מרים את ראשו לקלוט עוד ועוד מהשמש: ‘איך היא מרשה לעצמה לחלות ביום שמש שכזה…’.


המסע לדווינסק

ב־3 באפריל 1912 מוציאה פערל תעודת מסע חזרה לרוסיה, לה ולשני ילדיה הקטנים זרובבל ואביגיל. שלושתם יחד עם ברוך בן ציון חוזרים לרוסיה.

נפלה החלטה. הילדים הבוגרים: יוסף בן ה־13, רחל בת ה־12 ושולמית בת ה־10 נשארים בארץ. מעתה יחיו הילדים בפיקוח משפחה אומנת – שמואל ונחמה קיסלייב.


מסמכי המסע בחזרה לרוסיה

ב0088.jpg

ב0089.jpg

ב0090.jpg

אייר–סיון תער"ב, קיץ 1912: בדרך מיפו לדווינסק

ארבעה חוזרים לדווינסק: פערל, ברוך בן ציון, אביגיל בת ה־7 וזרובבל בן ה־5. עתה תהיה רוב ההתכתבות בעברית. אם קודם היו המכתבים לילדים תוספת למכתבים לפערל, עתה יהיו רוב המכתבים לילדים ומיעוטם למשפחה האומנת.

ברוך בן ציון יקח את מלוא האחריות על חיי הילדים וינסה, גם ממרחק כה גדול, להיות המורה הרוחני ומתווה הדרך.

מכתביו של ברוך בן ציון לילדיו ייכתבו מתוך דאגה ואהבה רבה ומעל לכל והכי חשוב הלימודים.

תמיד תהיה לילדים בעיה בלשון, או הסגנון יהיה קצת מרושל ולא משנה עד כמה העניין המועלה במכתב דחוף או גורלי, השמירה על כללי השפה חשובה מכל. ותמיד תמיד יחזור ברוך בן ציון ויבקש לדעת יותר פרטים מחיי היום יום של ילדיו.

ככל שיתבגרו ירחיב האב את תחומי הכתיבה ויתחיל לדון עמם בנושאי השעה ובעניינים אישיים.

פערל תשאר בתפקיד האמא הדואגת החיה את חיי היום יום. במכתביה היא תתן להם עצות כיצד לשמור על בריאותם ובעיקר תעודד אותם ללמוד ולהיות בני אדם טובים.

לנחמה תמיד תצרף כמה מילות תודה ומעט עצות. פערל תכתוב לילדיה ולחברתה נחמה קיסלייב ביידיש.

אביגיל וזרובבל בצעדיהם הראשונים בקריאה וכתיבה יכתבו עברית.

חלק מחלומו של בן ציון מתגשם: אם לא התיישבות של כולם בארץ לפחות תחיית השפה העברית.


גלויה ראשונה מן הדרך:


ב0091.jpg

ב0092.jpg

במכתב מפורט המספר על תלאות הדרך, נשאר ברוך בן ציון יותר מהכל מחנך הדורש שלמות מילדיו ובשם הגאווה היהודית הוא דורש מהם לכתוב בעברית משובחת ובלי שגיאות.


דווינסק כ“א סיון תער”ב

ילדי היקרים והנעימים יוסף רחל ושולמית שלום

בשמחה קיבלתי את מכתבכם הראשון כמעט (את הגלויה אינני חושב) וכמו כן בשמחה הנני יושב לערוך לכם בדעה צלולה את מכתבי הראשון, כי עד עתה היינו טרודים בסדורנו ולא היה לנו כל מקום וכל מנוחה וגם כל זמן לא היה לנו לשבת לערוך איזה דברים לכם בדעה צלולה ומיושבת, אבל עכשו שבאנו ברב או במעט אל איזה מנוחה וכבר יש לנו מקום להניח ראשנו, בשמחה מיוחדה הנני לספר לכם את כל התלאות שמצאנו על דרכנו.


האניה “לאזארעוו” שישבנו עליה היא אניה קטנה בערך ובנינה איננה מסודרה כהוגן, ולבד זה נמצאו עליה קרוב לשבע מאות איש.

הדחק והלחץ היה גדול עד בלתי נשוא ואנחנו בחרנו לנו מקום על מכסה האניה מלמעלה כדי שנוכל למצער לשאף רוח צח.

בצאתנו מיפו התוודענו עם השיירה של העתון “היינט” שנסעו לחיפה ושמה התודעתי אל הסופר “דוד פרישמאן”.

עד ביירות היו עוד הימים חמים ולא הרגשנו ככה את תלאות הדרך, אולם בצאתנו מביירות אחרי שני ימים ששהינו שמה, מפני שנתקבלה ידיעה שאי אפשר לעבור את הדרדנלים, התחילו הרוחות והזוועות והקור חדר אל כל עצמותנו וכל מקום לא היה להחם את עצמותנו. בבואנו לרודוס סבבו אותנו אוניות מלחמה איטלקית שכבשה את האי והרימה את דיגלה עליו (וביקרה את אוניתנו), וכאשר עמדה אוניתנו על עוגנה עלו חיילי איטליה עליה ודיברו עם רב החובל ואחרי דין ודברים הרשו לאוניתנו לצאת הלאה לדרכה, ובאנו לסמירנא ובסמירנא צוו עלינו לעמוד ולחכות עד אשר יפתחו הדרדנלים.

חמישה ימים עמדנו בסמירנא וכל תקווה עוד לא נשקפה לאוניתנו שתצא. אז החלטתי לעזוב את האוניה “לאזערעוו” ולצאת באוניה ערבית לדעדעאגאץ ומשם במסילת הרכבת לקונסטנטינופול ואח"כ לאודיסה באוניה רוסית. ודבר זה עלה לנו באופן היותר טוב.

אמנם הנסיעה לדעדעאגאץ היתה לא טובה, כי האוניה הערבית עוד יותר גרוע מהאוניה הרוסית אבל עליה נסענו רק לילה אחד, ואח"כ ברכבת היה טוב לנו. וגם בקונסטנטינופול לא היה לנו לחכות על אוניה, כי תיכף היתה האוניה הגדולה והיפה “ירושלים” מוכנה לצאת, וככה באנו בשלום לאודסא.

גם את הגבול עברנו בשלום וכמובן אח"כ באנו לדווינסק. בדווינסק כידוע לא היתה לי דירה מן המוכן וסרתי לזמן מה אל בית מלון אחד בחדר צר אחד שלקחנו לנו: אני אחרי נחתי יום אחד מעמל הדרך הלכתי לעבוד את עבודתי.

אמא הרגישה את עצמה חלשה וקצת חולה מעמל הדרך כי נוסף על כל תלאות הדרך שסבלנו, עוד קרה לה סיבה שנכוותה ברותחין את פניה וסבלה יסורים גדולים, ולבקש אחרי מעון לא היה לנו על עת, והתגלגלנו כל העת בחדר הצר הזה כשבועיים ימים.

ועכשיו אנחנו יושבים בנאות דשא ע"י דווינסק בצערעפאווא וגם משרתת יש לנו. ועתה יש תקוה כי ירווח לנו וכי ינוח לנו ונשכח את כל עמלנו.

והנה אני מצידי הודעתי לכם מכל אשר איתי, אבל אתם לא. כן עמדו דבריכם קצרים וכמו כלאחר יד, וכאילו כפה שד.

לפנים, בעת שאמא ישבה אתכם, אם מעטתם לכתוב יען שאמא כתבה אודות הכל, אבל עכשיו הלא עליכם לכתוב אודות כל פרטי חייכם, פשוט ממעשים בכל יום ומה הננו רואים פה.

יוסף כתב על פיסת נייר קטן מלוכלכה, שלוש דלתות, שמהם החצי מחוק והנשאר מטושטש, אבל, למצער, אין שיבושים דקדוקיים אף כי סגנונו לא נקי, לא על טהרת השפה כי בעברית אינם כותבים “שבאתם אל אודיסא” כי אם: “לאודיסא”. וכמו כן: “בקוראי על דבר שהאתלקים לכדו” בעברית כותבים:“בקוראי שהאיטלקים”.

אבל כמובן כותבים אתם בסגנון בעלי “דוברי עברית” מ“ליהודים”.

אבל תחת זה הרבתה רחל הפעם לחטוא גם נגד חוקי הלשון. למשל אם היא כותבת “ממכם” מי זה אינו יודע שאומרים “מכם”. כמו כן אל תאמרי “יסרו חג” כי את החג אין ל“יסר”. אמרי: “אסרו חג”. “שבוע” מין זכר ואומרים “שבוע הבא” לא “הבאה”, ואת הסגנון אי אפשר לי כלל לתקן כי אז היה עלי לכתוב את כל מכתבך מהחל ועד כלה ודבר זה מצערני מעט, כי תלמידה העוברת למחלקה ג' עליה לדעת יותר טוב את חוקי הלשון וסגנונו.

גם את שולמית אינך נקיה משיבושים כי כותבת את “היתם” במקום “הייתם”, “נסעתכם” תחת “נסיעתכם” ועוד. והנני לבקש אתכם שתשימו לזה לב בייחוד, כי באמת מתבייש (בלשון דוברי עברית “מתייבש”) אנוכי להראות את מכתביכם למי שהוא. ואתם מורידים את ערך הגימנסיה גם כן באומרם הלא תלמידינו יודעים יותר טוב מתלמידי הגימנסיה.

כמו כן תשימו נא לב על לימודיכם והודיעונו ע“ד הבחינות ומהיום תהיינה נא חליפות המכתבים בינינו מסודרים מאיש לרעהו, תמידים כסדרם בכל שבוע. מכתבים מלאי עניין מכל פרט ופרט מחיי יום יום, וגם אנחנו מצידנו לא נחשק אי”ה לכתוב לכם עד אשר יזכנו ה' וישבינו בשלום אליכם ושם נשב כולנו יחד בטח ושלו ולא נפרד איש מרעהו לנצח.


ב0093.jpg

כאשר קוראים את מכתבו של ברוך בן ציון על ה"עמל והתלאות… והרוחות והזוועות שעברו בדרך מיפו לדווינסק אי אפשר להמנע מלחשוב על מכתבה של פערל שנכתב שלוש שנים קודם ובו היא מתארת את בואה ליפו כאשר בנסיעה זו נסעה לבדה עם שלושה ילדים קטנים ושני תינוקות לארץ לא מוכרת ואף אחד לא חיכה לה, גם כתובת לאן להגיע לא הייתה לה.

למרות הקשיים והתלאות ההורים מוצאים שוב את מקומם בדווינסק, הילדים הגדולים ממשיכים בלימודיהם בגימנסיה הרצליה, והצעירים, אביגיל וזרובבל, לומדים עכשיו ב“חדרים המתוקנים” וברוך בן ציון ממשיך לשלוח כסף לארץ למשפחת קיסלייב עבור הילדים, לימודיהם ושאר צרכיהם – חיי הנייר נמשכים.


קיץ תער"ב – 1912: מכתבים ראשונים מדווינסק ליפו ומיפו לדווינסק

מכתבה של רחל המודיע כי קיבלו את המכתבים מן הדרך:

ב0094.jpg

אבותי היקרים אמא ואבא שלום לכם היו בריאים ואל תדאגו לנו כי לנו טוב מאוד.

בשבוע הזה קיבלתי ממכם את שתי הגלויות אחת מביירות ואחת מסמירנה ואת הטלגרמה מאודסה. אני לומדת עושה את השיעורים בריאה ושמחה.

ביום ד' זהו שבועות יהיה נשף בגימנסיה וגם ביום ה' יסרו חג יהיה חג הפרחים כולם צריכים להתקשט בפרחים ומי שיתקשט יותר יפה יתנו לו פרס ועל דבר החג הזה אכתוב לך בשבוע הבאה. יותר חדשות לא נשמעות ביפו.

מאת בתכם רחל


אביגיל וזרובבל אחי היקרים מה שלומכם זרובבל ברוסיה אתה רוצה ללמוד לכתוב גם אתה לי.

מאת אחותכם

רחל


ה“טוב מאוד” שעליו מדברת רחל נעשה קונקרטי יותר במכתבה של שולמית. שולמית כותבת במפורש שהיא אוהבת את הוריה ואחיה אך אינה מתגעגעת אליהם.


ב0095.jpg

אבותי היקרים! את מכתבכם קיבלתי ושמחתי מאוד. אני מבקשת שתכתבו לנו לעיתים יותר קרובות. אבא יקירי, אתה כותב לי שסגנוני לא טוב, אני אשתדל לתקן אותו. אני באמת מיהרתי בשעת כתבתו. מה שלומכם אבא ואמא היקרים? ומה שלום זרובבל ואביגיל? אמא שואלת אותי אם אני מתגעגעת, אני אוהבת אתכם אבל אינני מתגעגעת. פה טוב לי מאוד, אני שמחה וגם בריאה. היו גם אתם בריאים ומאושרים.


מאת בתכם האוהבת את אבותיה בכל לב

שולמית ויסמן


מכתב מנחמה קיסלייב ויוסף


ב0096.jpg

לידידי היקרים אדון והגברת ויסמן

אעפ’י שעוד לא קיבלנו ממכם מכתב ובכל זאת אנחנו כותבים לכם שוב מכתב. אני יודעת היטב ששמחתכם תהיה גדולה בעת שתקבלו את המכתב. אני עוד חולה, אבל כבר יותר טוב לי. חליתי במחלת “ברנחית”. בודי (בוודאי) עוד מעט ואהיה בריאה.

הילדים בריאים ב"ה הם עושים את השיעורים ולומדים טוב, ביחוד רחל ושולמית. יום יום אני בוחנת אותה ושואלת ממנה את שיעורה. אתם יכולים להיות בטוחים שלילדים לא יותר רע משאתכם(?) בהיותכם פה. אני מקווה שגם בעתיד יהיה טוב.

אני כבר מחכה בכליון עיניים על מכתבכם ולשמוע מה שלומכם, ביחוד מה שלום הגברת ויסמן, האם בריאה היא כבר?

הילדים שומעים אותי בכל. היו בריאים ושמחים, חיו באושר ובכבוד.

ידידתכם המחכה לתשובה

נחמה קיסלייב

אני מבקשת סליחה על שאני כותבת מעט, כשאהיה בריאה אכתוב לכם יותר.

כן, אני שכחתי לכתוב לכם כי הכסף בעד הדירה שילם היהודי באותו יום 8 נפוליאון.


אבי היקר!

הפעם אספר לך על דבר חג הפרחים שהיה בז' סיון. בשעה שלוש היו הרבה בתים מקושטים בפרחים ובירק והנה התחילו למכור סרטים ופרחים. העם הזה היה רב מאוד כ–3000 איש באו גם מהמושבות בשביל החג. באנו אל חצר הגימנסיה……. כל תלמידי בתי הספר ובראשן הלכו אגודות המתעמלים…עשו תרגילים בהתעמלות לסוף הלכנו הביתה… בנך יוסף

אבא בבקשה שלח לי מחוגה


בעיתון האור מיום 25.5.1912 מצטרפים שני סיפורים: דוד פרישמן שהיה עם שיירת ההינט (שאותו פגש על האוניה גם ברוןך בן ציון), וחג הפרחים ביפו.

תושביה היהודים של יפו, ושאר בני הישוב היהודי בארץ, אהבו לחגוג כל ביקור של נבחר יהודי בחגיגות המוניות ובמקהלות והרצאות. לביקור של פרישמן מתייחסים בהסתייגות גדולה בגלל נוכחותו כמלווה שיירת ההינט – המייצגת חבורה דוברת יידיש.


ב0097.jpg

במכתב ראשון מפורט לנחמה קיסלייב (קיסעלעוו) כותב ברוך בן ציון הוראות מדויקות מלוות בהדגמות כיצד צריכים הילדים לכתוב מכתבים ולמה לשים לב במיוחד:


“…עוד על דבר אחד חפץ אני להעיר את אוזנה. הילדים כותבים כנראה את מכתביהם בחיפזון גדול ואינם שמים לב כלל לא על סגנון ולא על דקדוק ולא על ישר הכתיבה. די לי להראות אם יוסף כותב “ששלכת” ב”כף" תחת “ששלחת”, “אילינו” תחת “אלינו”, ולבד זה הכתב מטורף ומסרס. כמובן הדבר הזה לא משביעני עונג רב ואי אפשר לי לחייך את אי ידיעתם..".


המכתב במלואו:

ב0098.jpg

מכתב מפערל מחודש תמוז תרע"ב:

ילדי היקרים מכל,

קיבלנו את 2 מכתביכם ביחד. היינו כבר קצת חסרי מנוחה, שכן עברו שבועיים מאז שקיבלנו את המכתב האחרון.

רחל בתי, אני מודה לך שאת כותבת לי מכתבים מעניינים כל כך אודות יפו. החדשות שגב' קריצ’בסקי חזרה שימחו אותי מאוד. תבקרו אותה ומסרו לה בשמי ד"ש וכן שתהיה בריאה. כתבי לי אם רבקה גם כן הגיעה, והיכן הן גרות עכשיו. היא אישה טובה מאוד.

שולמית ורחל, אני מאוד שמחה שאתן עולות כיתה, אבל ממך יוסף יש לנו עגמת נפש רבה. אתה, הבן הבכור שלי, צריך להישאר שנתיים בכיתה אחת?

כיצד אתה אינך מתבייש שאתה צריך להיות עם רחל בכיתה אחת? והסיבה היא אך ורק עצלנותך.

אבל לפחות אל תתעצל עכשיו ותלמד. אולי תוכל עוד להשיג את החומר. כל הילדים יצחקו לך, אבל לך זה לא איכפת! כמה פעמים ביקשתי ממך להיות בן אדם? אתה שוכח שאתה כבר ילד גדול ואתה אינך חושב כלל שעליך ללמוד ואינך מרחם על עצמך. הזמן שלך חולף ועובר ולך לא איכפת בכלל.

היו בריאים ילדי היקרים, עכשיו יש לכם חופשה ואתם חייבים לנצל את הזמן, להבריא ולאסוף כוחות בשביל השנה הבאה.

שולמית בתי, מדוע אינך כותבת איך את מבלה את זמנך? רחל כותבת, ואת מתעצלת.

אני נהנית מכל מה שאתם כותבים.

אל תשכחו כמה בריאות השקעתי בכם. עד היום איני יכולה לחזור אל כוחותי, ולכן אל תשכחו לכתוב לאמכם. מאמכם המאחלת לכם בריאות, אושר וחיים ארוכים.

פערל וייסמן


לחברתי הטובה ביותר נחמה, אני מודה לך על כתיבתך אלי.

את חושבת שאינני מבינה שאת סובלת מאוד משולמית? אולי לא כל כך הרבה כמו שאני סבלתי אבל מספיק ודי. אני מודה לך מאוד שאת מתייחסת אליה כאם ואוהבת אותה כאם ולכן גם סובלת ממנה כאם. כשתגדל ותהיה בעצמה אם, היא תזכור אותך ותבין כיצד מתנהגים.

אנא כתבי לי נחמה’לה במכתב הבא איך הילדים נראים. האם יותר טוב מאז שעזבתי אותם או שהם לא השתנו?

אני מציעה לך גם לטובתך ולטובתנו, וכבר הצעתי לך זאת פעם, שלא תחליפי את הכסף שאנו שולחים לך בבנק אנגלו־פלשתינה, כי הם נותנים כל פעם שער נמוך יותר מאשר אפשר לקבל בדרכים אחרות.

אני אף פעם לא קיבלתי פחות מ־4, ואילו את מקבלת כל פעם כמה פרנקים פחות בבנק זה, ודבר זה גורם לנזק. אני הייתי מחליפה אצל חלפנים והם נתנו לי תמיד יותר מאשר בבנק.

אני עצמי עדיין לא בקו הבריאות והלוואי שיתווסף לי מה שחסר לי, אבל תודה לאל בשביל זה.

דרישת שלום לך ולמשפחתך. אני מאחלת לכולכם בריאות וחיים טובים.

פערל וייסמן


ומכתבים ראשונים מזרובבל ואביגיל

ב0099.jpg

ב00100.jpg

ב00101.jpg

ועוד מכתב מפורט של רחל, ממנו אפשר ללמוד מעט יותר על חיי הילדים ועל העיר המתפתחת. במכתב זה עונה רחל לשאלותיה של פערל שממשיכה להתעניין בחבריה בארץ ישראל:


17 בתמוז

אבותי היקרים

בשמחה רבה קיבלתי את מכתבכם השלישי. אמא כותבת לי שעל דבר חג הפרחים המעטתי לכתוב כי לא כתבתי מי היה מקושט ומי לא. ואני אמלא את בקשתה.

התקשטו הרבה ילדים קטנים וגם בת לויצקי היותר גדולה התקשתה (התקשטה) בירקות ועוד הרבה היו מקושטים שאני מכירה אותם. אני ושולמית ויוסף לא התקשטנו יען כי בשביל להתקשט נחוץ היה להתלבש הכל לבן וגם נעליים לבנים.

ועוד מבקשת אותי אמא שאכתוב לה איפה נמצאים ילדי לוי שאביהם מת עליהם, ומה עם אמם המשוגעת אם היא כבר בריאה ואם לא? ואני אענה לכם: אם היא בריאה זה אינני יודעת, הילדים ביפו, הם גרים בבית שפירה הנגר אשר אצל המרכז.

וזה אם יוסף התקדם בלימודיו כבר כתבתי לכם, וגם עכשיו הוא מתקשה בלימודיו.

אתה אבא המעטת לכתוב לי הפעם כי בודאי עסוק היית ולא היה לך זמן. אבל על זה אתה כותב לי שאינך חפץ לתקן לי את השגיאות כי זה לא מועיל.

אל תחשוב אבא זה מועיל מאוד ובכותבי לך המכתב על דבר חג הפרחים עוד לא קיבלתי המכתב שאתה תיקנת לי. אני כמובן אשתדל לא לכתוב שגיאות, אבל אם לפעמים תהיה שגיאה שתתקן לי ואני עוד אודה לך בשביל זה.

אמא רוצה לדעת אם פה חם או קר ובודאי גם אתה חפץ לדעת, פה חם מאוד.

אני שמחה, עושה את השיעורים ומצחקת וגם מטיילת בכל ערב בתל אביב. בתל אביב מאיר כל הלילה האלקטרה.

אני לפעמים נוסעת בדיליזנס ששב לפנות ערב לביתו.


ב00102.jpg

במוצאי שבת זה היה חזיון בגימנסיה שהציגו תלמידי הגימנסיה. היום למדנו רק שלוש שעות בגימנסיה ואחר כך הייתה אזכרה לחברנו שמעיהו שוחד. אנחנו עלינו אל האולם שם נעם (נאם) אדון בוגרשוב על דבר 17 בתמוז וגם על שמעיהו שוחד ואחר כך שרה המקהלה קצת. ואחר הלכנו הביתה. ביום שישי יבוא אדון קרשבסקי.

כל השכנים דורשים בשלומכם. כתבו לי מה שלומכם ומה שלום זרובבל ואביגיל. שיכתבו גם הם לי מכתבים. כתבו איזה חדשות נשמעות ברוסיה. אני בריאה.


מאת בתכם האוהבת אתכם בכל לב,

רחל


ב00103.jpg

האלקטרה על רקע הגימנסיה


ממש באותו יום שבו כותבת רחל את מכתבה יוצא גם מכתב של ברוך בן ציון לרחל, ממנו אנו לומדים על התארגנות ראשונה בדווינסק:


ב00104.jpg

בתי חמדתי רחל

נתת שמחה בלבי במכתבך הנעים מיום ב בתמוז בו הודעתני מכל מה שמעניין אותי ומכל מה שקרוב אל לבי, מחייך ומחיי יוסף ושולמית, הכל בפרוטרוט. וגם אופן הרצאתך ג"כ טוב,

אמנם שיבושים בישר הכתיבה עוד יפגש פה ושם, וגם הסגנון במקומות אחדים היה צריך להיות יותר חלק, אבל אחרי כל אלה אין רע.

אני אעיר את אוזניך על שיבושים אחדים למען שלא תשני עוד פעם לכתוב ככה. אני אכתוב בסדר, איך כתבת ואיך צריכים, והנה תחת המילים המתוקנים אמתח קו, למשל את כותבת “כצת” וצ"ל “קצת”.

כמו כן עוד עלי להעיר על חסרון סימני ההטעמה במכתבך, נקודות, קווים, סימני שאלה וסימני קריאה מרכאות ועוד אבל בכלל עלי להגיד שבחך בפניך. מכתבך נכתבה בסגנון טוב ובהרצאה טובה ועל זה אני שמח. ועוד גם ע"ז כי חיה את חיים מסודרים הכל בעיתו ובזמנו האוכל, הלימודים, השעשועים והמרגוע הכל בשעתם הקבועה ודבר בעיתו מה טוב.

מה שנוגע ליוסף ושולמית אכתוב להם ביחוד ואותך אני מבקש שבכל פעם תכתבי לי מכתבים מלאי עניין כמו המכתב הזה. וחומר מה לכתוב תוכלי בכל פעם למצוא די והותר, אם רק תשתדלי לבלי להניח כל מקרה קל הבא לידך, כי כל פרט מחייך מביא שמחה בלבי ומרווה ומדשן את עצמותי. גם שיחות רעים עם חברותיך נעים לי, או כי תכתבי לי איזה חבור ע"ד איזה מאורע. במילה אחת חומר לא יחסר לך וגם יהיה לך למועיל בהתרגלך להעלות על הגיליון כל מחשבות לבבך.

הודיעני ג"כ כפעם בפעם אודות יוסף ושולמית, חייהם, הנהגתם ודרכיהם ובכלל מה שקרה ביפו ובסביבותיה מכל החדשות.

בנוגע לנו אוכל להודיעך כי ת"ל בריאים ושלימים אנחנו.

אביגיל וזרובבל משתובבים ואין להם כלל פנאי לחשוב אודות ארץ ישראל בכלל ואודות יפו בפרט.

אמא מרגשת את עצמה לעיתים קרובות וזוכרת כי יש לה ראש וקיבה ועוד אברים שונים. אבל בכלל הוטב מצב בריאותה הרבה יותר מאשר באה.

מעון בעיר עוד אין לנו, וגם רהיטים וכלי בית אין לנו. ושאלת המעון היא שאלה קשה בעירנו כי מחיר המעונות עלה למעלה ראש והקיץ פה, בארץ קרה, כמעט שכבר עבר.

אני בבוקר בבוקר הולך העירה ובערב הנני שב ויש שיקשה לי… אבל מוכרח אני ללכת מפאת שאין לי מקום בעיר. אכן גם זה יעבור ובקרוב אי"ה נמצא גם מעון וגם מנוחה תהי לנו.

היי שלמה וברוכה וקבלי נשיקה חמה

מאת אביך אוהבך בכל לב

ברוך בן ציון ויסמן


כאב שיניים

ב00105.jpg

ומפערל:

ילדי היקרים יוסף, רחל ושולמית, קיבלנו את מכתבכם ואני מודה לאל על בריאותכם.

ממך יוסף יש לי עגמת נפש רבה על שאתה סובל מכאבי שיניים. יכולת להיכנס ללויצקי – היא הרי התחילה לטפל בשינים שלך אבל לא סיימת את הטיפול.

כשנסעתי אמרתי לך שהיא התחילה לעבוד בקופת חולים ושעליך לסיים את הטיפול ולא לחכות עד שהכאבים יחזרו.

אתה מחכה אולי שאמא תוביל אותך אליהם כפי שתמיד ביקשת ממני לעשות? אבל עכשיו אין לך ברירה ואתה צריך ללכת לבד. כבר הגיע הזמן להיות בן אדם. אתה כבר בחור גדול, וזה מה שהיה כבר עבר ואין מה לעשות – אתה צריך ללכת לרופא לבד ולטפל בשינים שלך ואז לא תסבול. אנו נשלח ללויצקי את הסכום עבור הטיפול.

נחמה כותבת שאתה אוכל מעט מאוד. אתה לא צריך להתבייש ואתה יכול לבקש ממנה לאכול מה שאתה מעדיף. אל תזניח את עצמך ואכול כי אתה עלול להחלש חלילה. ובאמת בגלל חולשתך אין לך כוחות ללמוד.

היו בריאים ושמחים ילדי,

מאמכם המאחלת כל טוב,

פערל


לנחמה חברתי הטובה ביותר,

יש לי עגמת נפש רבה מהמכתב האחרון שלך. את כותבת שליוסף כואבות השינים ושואלת אם לשלוח אותו לטיפול.

אני כועסת מאוד על כך עד שהידים שלי רועדות ואיני מסוגלת לכתוב.

תארי לעצמך לסבול ייסורים במשך חודש עד שתתקבל תשובה לשאלתך. אמרי בעצמך, האם זה ראוי?

תארי לעצמך, אפילו אם לא היו משלמים לך חס וחלילה עבור הטיפול בשינים, איך היית יכולה לתת לילד לסבול כאלה יסורים, ובעיקר כשהוא יודע שהוריו מוכנים למסור את נפשם עבורו. אנו לא נרשה לעצמנו לקנות אי אלו דברים, אבל לילדים נשלח את דמי הטיפול בעז"ה.

את כותבת גם שהוא אוכל מעט מאוד, אז אני מבקשת ממך שתשימי יותר לב אליו כי הוא ילד חלש וצריך לתת לו מזון שהוא אוהב.

בקיץ הוא אוכל מעט מאוד בשר ומעדיף דברי חלב וכן חלב חמוץ. אני הייתי מחמיצה לו מספר כוסות חלב. כשהוא אוכל את זה, אינו רוצה דברים נוספים, אולי רק עוד כוס חלב. אני הייתי נותנת לו בדרך כלל דברי חלב, חמאה וגם ביצים.

אצל הבנות עניין זה פחות חשוב. הן בדרך כלל בריאות וכשהן אינן רוצות לאכול – לא נורא, הן תמלאנה את החסר בפעם הבאה.

תהיי בריאה ומאושרת ומסרי דרישת שלום לכל בני משפחתך.

אני מבקשת ממך לכתוב לי מיד. אני מאוד לא רגועה לגבי יוסף.

פערל וייסמאן


כ“א באלול תרע”ב

ילדיי היקרים מכל יוסף, רחל ושולמית,

את מכתבכם קיבלנו. אני מודה לאל שאתם בריאים. יוסף בני, מתי יהיה לי כבר קצת נחת ממך. יש לי רק צער ממך.

נחמה כותבת שאתה ילד חלש. מה יהיה ממך? האם אתה יודע מדוע אתה חלש? כי אתה אוכל מעט מאוד. אתה צריך להיות בן אדם ואל תזלזל באוכל. תאכל, אז תהיה חזק יותר ובריא יותר, ורק אז תוכל ללמוד הרבה יותר טוב.

לו היית ילד חכם והיית מבין איך שאנחנו הקרבנו את חיינו בשבילכם. אם משהו נשאר בבית, כבר מכרנו הכל. עוד לא הצלחנו לחזור אל עצמנו. חזרנו כבר מחופש ואין לנו שום דבר בדירה. ואתה דואג רק להתחמק מהלימודים ולא להכין שיעורים.

בני היקר, שתדע לך כמה בריאות עלתה לי העובדה שנשארת כיתה. אבל בגלל שאתה לומד כל כך טוב קנינו לך מתנה יפה. כשיהיה עם מי לשלוח, נשלח לך.

תהיו בריאים ילדים יקרים שלי וגם שמחים.


מאימכם פערל


חברתי הטובה ביותר נחמה,

אינני יכולה לתאר לך את הצער שלי מיוסף, שהוא אינו לומד ושהוא ילד חלש, שאינו אוכל. ואני מוכרחה לבקש ממך שתסלחי על בקשתי, שתשגיחי יותר על האוכל ועל הלימודים של יוסף.

מסרי דרישת שלום לכל המשפחה שלך והישארי בריאה.


פערל וייסמאן


בסוף אלול מקבלים הילדים בארץ מכתב מן האב:

"כבר מצאנו איזו מנוחה, עכשיו עלינו לבקש מה' שיואיל נא להמציא לנו את פרנסתנו ברווחה ויתן לנו חיי בריאות ושלום ולשמוע מכם בשורות משמחות מרחוק, עד אשר נזכה לראותכם פנים אל פנים בארצנו הקדושה, כי מאוד הנני מתגעגע על הארץ וכל חפצי ומגמתי הוא רק שאוכל להתיישב ולחיות בה בקרב בני ביתי, מחמד עיני,

כולם כשתילי זיתים סביב שולחני…".


הוא מוסיף במכתבו חדשות ותגובות על המצב הפוליטי:

"איזה רעש ומהומה עשו בעיר הציר האיטלקי שעמד אצל יפו. הנני נרעש מזה מאוד.

הנני מבקש אותה (את נחמה קיסלייב) ג“כ שתואיל לסור למר שיינקין ולשאול אותו מדוע אינו עונה למר גרם על מכתבו ששלח להועד האודיסאי והועד שלח אליו”.


בואה של אניית מלחמה איטלקית ליד חופי יפו היתה חדשה מרעישה ועיתון האור כותב על כך בגליונו מתאריך ט“ז אלול תער”ב:


ב00106.png

פעמוני מלחמת הבלקן העומדת בשערי הארץ אינם מטרידים את חיי הילדים והם מסתגלים בלי שום בעיות לחייהם במשפחה האומנת. כך כותבת נחמה קיסלייב:


"לילדים לפי דעתי טוב מאוד. רחל ושולמית עושים את השיעורים באופן היותר מצוין, אבל יוסף, אני חושבת שאתם יודעים אותו יותר ממני, עולה לי בצרות, כל שיעורו וכל תפילתו בבוקר. אני משתדלת להשפיע עליו כמה שאפשר… מצב בריאותם טוב מאוד, הנהגתם גם לא רעה, אני חושבת שבעזרת אומץ רוחי ילכו הילדים בדרך טובה, ושולמית, הלא אתם יודעים כמה שצריך להשגיח על כל מעשיה. היא ילדה חכמה מאוד ובעלת כשרונות אבל שובבה…

אני מספרת לה סיפורים יפים והיא קוראת לפני בספרים לעיתים קרובות. היא אוהבת אותי מאוד אף כי אני גוערת בה".


בהמשך המכתב שולחת נחמה קיסלייב פירוט חשבון של הוצאות עבור הילדים:

ב00107.jpg

שנת תרע"ג 1912–1913: געגועים לילדים ומחשבות ראשונות להחזיר אותם לדווינסק

כרטיסי ברכה מהילדים

ב00108.jpg

כרטיס ברכה משולמית לאביה:

ב00110.jpg

מכתב מפערל ערב ראש השנה תרע"ג:


ערב ר“ה תרע”ג

ילדיי היקרים ביותר יוסף ורחל ושולמית, את הגלויה שלכם קיבלנו.

ילדתי שולמית, יש לי הרבה מאוד עגמת נפש ממך שכואבת לך עין. כפי הנראה לא השגחת על הענבים. כשאוכלים חייבים לרחוץ את הידים ואת הרי יודעת איך לימדתי אתכם שחייבים לשמור על ידיים נקיות, שלא יקרה שום דבר לעינים כשנוגעים בהן בידים. כתבי לי מיד מה שלום העין וממה התחיל הכאב.

אני מבקשת ממך יוסף ורחל שתכתבו לי את האמת מה קורה לשולמית.

ילדים, כשאתם כל כך רחוקים ממני, אתם לפחות חייבים להיות בריאים. אינני יכולה לראות במו עיניי מה קורה לכם וגם לא לעזור לכם.

אתם זוכרים, שכאשר כאבו לכם פעם העינים, אני לא הלכתי לרופאים, רק טיפלתי בכם ולא נתתי לכם לצאת החוצה כשיש שמש.

שולמית את הרי שובבה ואני לא אספר זאת לאף אחד, אז כתבי לי את האמת. את הרי תמיד יושבת בחול ומשתזפת בשמש. בודאי שכחת שאת נמצאת ביפו! חייבים להיות זהירים מאוד עם העיניים ובכלל להיזהר.

ולך יוסף אומר, אם אתה אינך לומד ואתה נשאר בכיתה השלישית, אז לפחות תחלים ותהיה יותר חזק בכיתה השלישית.

ואת רחל, את הרי הבת הבכורה שלי, הבת הטובה שלי, אני מבקשת ממך לכתוב לי על כל דבר את כל האמת. מה שלומכם ומה מצב בריאותכם.

כל מה שאני מאחלת לכם הוא שתהיו בריאים ותלמדו היטב. שה' יתן לנו חיים בריאים, טובים ושמחים יחד איתכם.

פערל וייסמאן


חברתי הטובה ביותר נחמה,

אני חושבת שזה מיותר לבקש ממך לשים יותר לב לשולמית, שכן את עושה זאת כפי שאני הייתי עושה. עם זאת אני כאם מבקשת ממך שיש לטבול צמר גפן במי בורית ולשים לה לעיתים על העין. גם כשאני הייתי ביפו כאבו לה העינים ואני באופן כזה טיפלתי בה, והעינים הבריאו. אני דוקא פוחדת ללכת עם זה לרופא ולהתחיל איתו. אני מבקשת ממך, עשי כמו שאת מבינה, רק אל תזניחי זאת. אני יכולה לומר לך שאני כבר אינני שקטה. אני מבקשת ממך שתעני למכתבי מיד.


אני דורשת בשלום כל משפחתך, ושתהיה לכולנו כתיבה וחתימה טובה.

פערל וייסמאן


האב מוסיף לדברי פערל. דבריו קשים ועצובים, הוא מייסר את עצמו כי השאיר את הילדים לבד “כיתומים חיים”:


ילדי היקרים והחביבים שלום

גלויתכם קיבלתי. כותב אני את מכתבי בערב ראש השנה ובעמדנו על סף שנה חדשה הבאה עלינו לטובה, לא למותר יהי להעיף מבט על השנה החולפת למצער בנוגע לנו בחיינו הפרטיים, ולתת לנו לעצמנו דין וחשבון הנפש, ובהעיפנו עין הנני מזדעזע ונרתע לאחורי מכל מה שעבר עלי.

בשנה העברה עשיתי קרע בחיי והשארתי אתכם ילדי החביבים, עזובים לנפשכם באין עין אם רחמניה המשגחת עליכם שומרת את צעדכם, כיתומים חיים נשארתם בלי אב ואם והנכם נתונים כולכם בידי עצמכם וכל אחד יקצור ברינה את אשר זרע בדמעה וזיעת אפיו.

מה דאבה נפשי על זה ומה כאב לבי ורוחי חבולה ועוד יותר אני מצטער כי מכל חלומותי ותקוותי הרבות שתליתי בזה ששלחתיכם לפני, הנה למחצה נשארה מכל.

קווה קויתי שברוות הימים, כאשר אמא תתאזרח שמה, אבנה לי בית ואכונן לי בסיס נכון ואסול לי דרך לעלות עליכם ולהתיישב אתכם. אולם עכשיו אחרי הקרע הזה שעשיתי, הנה מחצית תקוותי כבר בטלו, אין עוד הכוחות ואין עוד האנרגיה הדרושה לזה.

אך נחמה אחת עוד נשארה לי המעודד את רוחי והיא לרוות נחת מכם, כאשר תלמדו בחשק ותשגשגו ותפרחו ותעלו למעלה, בהיותכם אנשים רמי המעלה וכבירי הרוח, אנשי שם אשר בכם יברך ישראל.


ובידכם איפה עכשיו לנחמנו מיגוני והנני מקווה שתעשו כל מה שבידכם להרוינו נחת ועונג לע"ע מרחוק, עד אשר אזכה לראותכם פנים אל פנים ולשבוע בנעימים אתכם יחד.

וזו היא תקוותי לשנה החדשה ובזה הנני מברך אתכם בכתיבה ובחתימה טובה ובשנת חיים ושלום, בשנת ברכה והצלחה בכל מעשי ידיכם


בנפש אביכם ברוך בן ציון


“למדו למדו בחשק”

לאחר כמעט שלוש שנים בארץ נעלמו כל קשיי הקליטה של הילדים והם משתלבים בכל המסגרות החברתיות והלימודיות שהמקום מציע להם. הם בריאים, שמחים ואפילו מתקדמים יפה בלימודיהם לשמחת לב אביהם.

הגימנסיה הופכת להיות מרכיב מרכזי בחייהם, כשם שהיא הופכת להיות מרכיב חשוב ביותר בחיי העיר תל אביב.

הגימנסיה היא יחידה אוטרקית תרבותית ומלבד לימודים יש לה דואר משלה, תזמורת משלה, פנסיון לתלמידי חוץ ותוכנית פעילות תרבותית ענפה לכל תושבי המקום.

מורי הגימנסיה מעורים בחיי היום־יום של העיר המתפתחת ונמנים עם האנשים המשפיעים בקהילה. שום אירוע חברתי ופוליטי אינו עובר ללא התערבותם.

הילדים מצטרפים לכל פעולות הגימנסיה ומספרים על כך במכתביהם להורים בדווינסק.

ברוך בן ציון איננו מוותר על שום פרט ממה שמתרחש. הוא ממשיך להיות מעורב, מתעניין ומביע את דעתו על כל פרט בחיי ילדיו.

אירועים פוליטיים ואישיים מתערבבים זה בזה ובאים לידי ביטוי גם במכתבים. המהפכה בתורכיה, מלחמת הבלקן והשינויים המדיניים באירופה, ההגירה לארצות הברית, משפט ביליס, פרעות ברוסיה – כל אלה זוכים לתגובה בכתב. אך בינתיים טרדות היום יום אינן נשכחות גם במערבולת המדינית:


ב00111.jpg

ב00112.jpg

מכתב ממנהל הגימנסיה על איחור בתשלום ותוספת של שולמית


ובערב סוכות מגיעה הגלויה הבאה:

ב00113.jpg

ההתכתבות נמשכת, אך האירועים המדיניים מעכבים לא פעם את משלוח המכתבים ומשבשים את הקשר. ועם כל החרדה והדאגה בשל קולות המלחמה, דמות המחנך והמורה גוברת וחלק גדול מן המכתב מקדיש ברוך בן ציון לתיקון שגיאות בעברית. הפעם תיקון שגיאות בחיבור של רחל:


דווינסק טו' מרחשון תרעג

ילדי היקרים והנעימים,

שמחתי בשמחת תורה ובאמת יש לנו מה לשמוח באוצר היקר הזה, במתנה הטובה הזאת שהנחילנו ה' אלוקינו למורשה, בתורתנו הקדושה אשר אין דוגמתה אצל כל אומה ולשון. ואתם ילדי היקרים והחביבים, שמרו אותה מכל משמר. שימו על לבבכם ויהיו דברי תורתנו הקדושה חרותים תמיד על לוח לבכם ללכת בדרכיה ולשמור מצוותיה למען ייטב לכם כל ימי חייכם.

ובעבור ימי החג ותחתיהם יבואו ימי המעשה. אל נא תבלו את העת היקרה לבטלה, למדו, למדו בחשק למען תהיו לאנשים טובים ומועילים אשר בכם יתברך ישראל וישמח לבי גם אני. וזה יהיה כל שכרי חלף כל עמלי וטרדותי ותלאותי הרבות עליכם.


רחל יקירתי, הרצאתך את הסיפור דון מגואל לא מצא חן בעיני. הרבה פעמים עברת על המילה “איך”, איך זה ואיך זה, וזה לא יתכן בהרצאה. אני לא קראתי את הספור הזה אבל עפ"י הרצאתך נדמה לי כי אנוכי ספרתי באופן זה:

דון מגואל היה שר צבא ספרדי מגזע היהודים, אבל הוא לא ידע את מוצאו היהודי והוא נלחם עם הערבים ונצחם ושמו יצא לתהילה כגבור מנצח. פעם אחת קיבל מכתב מאיש לא נודע לו שיבוא תיכף (בדרך אגב הנני מדגיש את המילה “תיכף” צ"ל ולא “תקף” כמו שאת כתבת) למקום ידוע והוא בעל המכתב יגלה לו סוד כמוס שנוגע לו בחייו. דון מגואל לא אחר לבוא שמה ושם גילה לו זקן אחד את מוצאו היהודי וכי הוא זקנו וכ’ו.

אתם מתאוננים כי עוד חם אצלכם אולם אנחנו כבר מתכווצים מקור ואביגיל דורשת בחוזקה לשוב לארץ ישראל באשר איננה יכולה לסבול את הקור. יתר חדשות אין. החדשות הבאות משדה המלחמה גורמות לי צער גדול על מפלות הגדולות של הטורקים במלחמתם עם עמי הבלקנים.

עכשיו שהתחילו הלימודים כתבו לי בכל פעם ממהלך הלימודים וביחוד אותך יוסף הנני מבקש להשליך אחרי גווך כל איולתך ומעשה נערות, ותקח נא בחשק נמרץ את הספר בידך ולא תעזבהו עד אשר תהי לאיש. ראה היה נא בן חיל ומהיום והלאה תנחילנו רק שמחה, רק ששון שלום ונחת. היו שלמים ובריאים ואל תשכחו את אביכם.

אוהבכם בכל לבו ונפשו

ברוך בן ציון


ומגיע גם מכתב מהאחות הקטנה אביגיל:

ב00114.jpg

ומכתב דואג מהאבא:


כסלו תרע’ג

ילדי היקרים והאהובים

זה שני שבועות כאשר לא קיבלנו מכם כל מכתב והננו מצטערים על זה מאוד, כי כל חיינו הלא המה המכתבים. ובהפסק המכתבים כמו הפסק החיים. חפץ אנוכי לקוות כי הסיבה היא צדדית, מפני סערות הים או בדומה לזה אבל על כל אופן הנני מחכה למכתבכם בכליון עיניים.

אצלנו אין חדשות מיוחדות. אמא ת"ל שבה לבריאותה, שלשה שיניים כבר הוציאה ונשארה רק שן אחת לעקור ואז נקווה כי גם חולשת עצביה תתחזק. כי סמי מרפא של הרופאים פועלת עליה לטובה. אך בין כה וכה מוציאה לרפואתה הרבה כסף, וכסף בדוחק.

אביגיל וזרובבל לומדים טוב. אביגיל מתחשבת בין התלמידים המצוינים ואופי של זרובבל עוד לא הועמד וכשרונותיו עוד לא הובררו, אך אקווה כי הוא יהיה יותר מפותח מיוסף.

דרשו בשלום בית קיסיעלעוו והיו שלמים ובריאים,

אביכם ברוך בן ציון


P.S. הודיעוני איך אצלכם אחרי מפלת תוגרמה עם עמי הבלקנים. צר לי מאוד על גורל תוגרמה וגם בחלום לא ראיתי מפלה כזאת במשך זמן קצר ע“י עמים קטנים כאלה, אכן הריקבון אוכל את כל הגוף התוגרמי ועל זה הנני מצטער, כי התוגרמים הראו בראשונה אותות חיבה לעמנו. ובעת צרה בקרב העמים הפראים האירופאים מצאו מקלט בארץ תוגרמה. ובכלל ע”י האישלמים לא סבלנו ככה הרבה רדיפות וגזירות ומה חפצתי באושרה, אך לא כן גורלה, ואנחנו עדים למפלתה ומי יגיד חזון מה יהיה עוד.


גלויית תשובה למכתבו של האב מגיעה לאחר שבועיים. יוסף ושולמית ממעטים לכתוב ורק רחל, כדרכה, עונה לשאלות האב על הנעשה בארץ לאחר המלחמה:


י’ט כסלו

אבותי היקרים והנעימים!

את גלוייתכם קיבלתי ושמחתי עליה מאוד. אני שמחה, תלמידה טובה. אנו בריאים ושלמים.

גם אני בריאה, דרשו בשלום חברותי והשכנים

מאת בתכם המחכה לבשורות טובות

שולמית ויסמן


הורי היקרים! את גלויתכם מד' כסלו קיבלנו. מאוד שמחנו על המכתב. למה אמה את לא כותבת לנו כלום… אנחנו כולנו בריאים.

ביום 4 יתנו לנו את הציונים. היו בריאים אתם, וגם אתם אחי אביגיל וזרובבל כתבו לנו תמיד

מאת בנכם יוסף


אבא שלח לי בבקשה את המחוגה.


הורי היקרים!

השבוע קיבלנו את גלויתכם מד' כסלו. אני מתפלאת מאוד שאתם לא קיבלתם את מכתבנו כי אנחנו כותבים בכל שבוע. אני שמחה מאוד שאמא כבר בריאה ושזרובבל גם כן לומד, שיכתוב עכשיו לי כי בקוצר רוח אני מחכה למכתב הראשון.

אני בריאה ושמחה. אני כותבת לכם מעט יען כי יש לי לעשות שיעורים. ביום הרביעי יתנו לנו את הציונים.

היו בריאים מאת בתכם

רחל


אתה חפץ לדעת מה מצב הרוח ביפו. מצב הרוח של כל האנשים לא טוב כולם עצובי רוח וגם בגימנסיה אספו כסף. כל אחד היה מביא כמה שאפשר לו להביא וככה אספו בגימנסיה כסף.


על המלחמה, מתוך העיתונות בארץ ישראל


ב00115.jpg

המלחמה המעכבת את המכתבים גורמת לדאגה עצומה, הנה גלויות נסערות של ההורים:


ב00116.jpg

19.11.1912 (ע"פ החותמת של הגלויה) ט' כסלו תרע"ג

נחמה הטובה ביותר

אני לא יודעת מה לחשוב, ואני פשוט לא יודעת במה להתחיל.

אני כותבת את הגלויה הזאת בחוסר סבלנות רבה, ואני רק יכולה לומר כי כבר אין לי כוח לחשוב מה קורה כאן? מדוע לא קיבלנו אפילו מכתב אחד מהילדים, שיהיו בריאים, מזה 5 שבועות?

אנא רחמי עלינו וכתבי מה הולך שם! כבר רצינו לשלוח מברק, אבל אין לנו כסף מיותר לכך. לא עלינו, שכבתי חולה במשך 6 ימים, ועכשיו אני כבר מסתובבת תודה לאל. עם זאת אני חלשה מאוד וזה שלא קיבלנו כל כך הרבה זמן מכתב מהילדים לא מוסיף לי בריאות.

שה' ירחם ונתבשר שהילדים היקרים בריאים כולם ושלמים.


יוסף, רחל ושולמית, ילדי העזובים, הכיצד שכחתם כל כך מהר לכתוב להוריכם?

היו בריאים וחזקים כולכם. מאימכם פערל


ילדי היקרים והחביבים

ראשי סובב עלי כגלגל ולא ידעתי מה שמה אתכם, איכה זה חמישה שבועות שלא קיבלתי מכם כל מכתב. הנני יוצא מדעתי לחשוב ובבקשה נמרצה הנני מבקש מכם להודיעני סיבת הדבר.

אביכם ברוך בן ציון וויססמאנן


ועוד גלויה נסערת ארבעה ימים לאחר מכן:


ב00117.jpg

מוצש“ק יג כסלו תרע”ג

ילדי הנחמדים והיקרים

הנני נבוך ועשתונותי נבוכו ואינני יכול להעלות על לב את הסיבה שכה אחרה מכתבכם הפעם. זה יותר משלושה שבועות לא ארבה(?) לכתוב לכם רק הנני דורש במפגיע להודיעני משלומכם וממצבכם

אביכם ברוך בן ציון וויססמאנן


בנר החמישי לחנוכה מגיעים חמישה מכתבים בבת אחת מן הילדים. אצלם החיים נמשכים כרגיל: לימודים, מורים חדשים הגיעו לגימנסיה וקצת מריבות אחים:

“אבא אתה כותב לי שבכל את שיעורי אני צריך ללמוד עם רחל. אולם רחל היא לא טובה תמיד אוהבת לריב עימדי, אולם את השיעור בחשבון אנחנו עושים שנינו..”.


רחל מספרת במכתב על אירוע מיוחד:


"שלשום הלכה כל הגימנסיה לסינופוטוגרף וגם אנחנו הלכנו לשם. הראו לנו תמונות יפות מאוד. הראשונה הייתה חיי פאריז והשניה עשו כל מיני התעמלות השלישית הייתה המראה בתוך האוניה סביב…



ב00118.jpg

ב00119.jpg

סינפוטוגרף או הסינמטוגרף. מראה המכשיר מבפנים ומבחוץ


השמחה, כמובן, רבה וברוך בן ציון יכול לחזור עתה לכתוב בסגנונו המוכר:


דווינסק הנר החמישי לחנוכה תרע"ג

ילדי היקרים האהובים והחביבים ה' עליהם יחיו,

שישה שבועות תמימים עברו עלינו אשר לא קיבלנו מכם כל מכתב וכבר היינו מלאי דאגה ועצב וכתבתי אודות זה גם לגימנסיה וגם לחוה זעזמער, והנה בשבוע זה קיבלנו מכם חמישה מכתבים בזו אחר זו ולשמחתנו אין קץ וגבול.

תודה לאל שאתם בריאים ושלמים ולומדים ומתלמדים טוב. יתן נא ה' גם להבא לשמוע מכם רק בשורות טובות ונחמות,

אבל כמה סבלנו מזה אין לתאר בדברים וכמקרה הזה קרה גם לכם. גם אתם ובמכתבם מיום כ"ו מרחשון אתם מביעים את צערכם על אשר אחרה מכתבנו. אני מבין את רוחכם ומרגיש את צערכם ומה בקשתי שהבוחר בציון יראה בעוניינו ויקבץ נדחי עמנו וישיב לב אבות על בנים וכאשר ניגאל מחיי נדודים אלה רחוקים זה מזה מעבר לים אז נשיר שיר חדש על גאולתנו ופדות נפשנו, ועד אז עלינו לסבול.

אולם לבד יסורי נדודים אלה נתייסרנו ג"כ ביסורי הגוף.

אמא לעיתים קרובות תחלה, ובשבוע העבר נפלה למשכב ושכבה יותר משבוע ימים ועכשיו נפלה גם אביגיל למשכב. מה מחלתה עוד לא נדע אך יש לה חום גדול ואיננה טועמת מאומה, גם הרופא מבקש אותה.

ובצוק העיתים האלה אשר ההוצאות התדירות עולות על ההכנסה הרבה הנה הוצאות בלתי מורגלות, אין להם חשבון כלל וכלל. ובאופן כזה מי יודע עד כמה אפשר יהיה למשוך בעול. וכאשר הנך בא במצב כזה, בין המצרים, אשר אין דרך לנטות, אז אין עצה ותחבולה אחרת רק לקוות לה' אשר לא עזבנו עד היום, כן לא יעזוב אותנו גם להבא.


היו שלמים ובריאים, בני היקרים, למדו נא בחשק ועשו חיל והיו לאנשים. זכרו שאבותיכם מוסרים את נפשכם עליכם כי משא כבדה העמיסו על שכמם.

הקלו נא את נטל משאם. אולם עודכם קטנים לעזור להם למשוך בעול, אבל יכולים להוסיף להם כוח ועוצמה ע"י זה שיראו שעמלם אינו עולה בתוהו, וכי הוא מביא פרי.

שאתם תשביעו אותם נחת בדרכיהם הטובים והישרים בזה תקלו הרבה והרבה את כובד משאם.


על דבר זרובבל ואביגיל הנני יכול להודיע לכם כי המה תלמידים טובים. אביגיל מתחשבת בין המצוינות וגם זרובבל נראה שבעל כשרון הוא. על כל אופן יש לו חשק ללכת לבית הספר ומתעניין בלימודיו, הוא לומד עכשיו את האותיות עם הנקודות כמו כן מבקש תמיד את אביגיל שתספר לו סיפורים משפת הילדים חלק ב' ומספרים אחרים. אין לכחד אומנם כי גם להשתובב הוא יודע אבל גם בכל זאת נער חכם הוא.

אתמול ערכו תלמידי גן הילדים נשף באחד האולמים פה וגם זרובבל הלך לבקר את הנשף (אביגיל חולה) ובסוף הנשף כאשר ערכו את תלמידי בית הספר לשיר את השיר “בואי הנה ילדתי” לקח גם הוא חלק והיה שמח מאוד.

מחר או אולי אם העת תספיק לי אכתוב לכל אחד ואחד מכם מכתב ביחוד. וגם לאדון קיסילעוו ולנחמה אכתוב.

לע"ע היו שלמים ובריאים ושמחו את אביכם הכואב

ברוך בן ציון וויססמאנן


השיר "בואי הנה ילדתי " או כפי שהוא מוכר בשם “שם שועלים יש” היה חביב על זרובבל גם בבגרותו והוא נהג לשיר לי את כל מאתיים הבתים של השיר כשיר ערש. צלילי המשפט:

“במחצלתי ילדתי במחצלתי נשמתי…” שעשעו אותי עוד כילדה קטנה גם אם לא בדיוק יכולתי לבטא את המילים כהלכה.


שם שועלים יש


מילים: [קדיש יהודה (לייב) סילמן]

לחן: [עממי]


בּוֹאִי הֵנָּה, יַלְדָּתִי!

בּוֹאִי הֵנָּה, נִשְׁמָתִי!

בּוֹאִי הֵנָּה, תַּמָּתִי,

יוֹנַת חֵן שֶׁלִּי!


שָׁם שׁוּעָלִים יֵשׁ

בָּחוּר טוֹב שֶׁלִּי.

שָׁם שׁוּעָלִים יֵשׁ

חֲבִיבִי שֶׁלִּי.


אֲגָרְשֵׁם, יַלְדָּתִי!

אֲגָרְשֵׁם, נִשְׁמָתִי!

אֲגָרְשֵׁם, תַּמָּתִי,

יוֹנַת חֵן שֶׁלִּי!


כֵּיצַד תְּגָרֵשׁ

בָּחוּר טוֹב שֶׁלִּי?

כֵּיצַד תְּגָרֵשׁ

חֲבִיבִי שֶׁלִּי?


בָּאֶקְדּוֹחַ, יַלְדָּתִי!

בָּאֶקְדּוֹחַ, נִשְׁמָתִי!

בָּאֶקְדּוֹחַ, תַּמָּתִי,

יוֹנַת חֵן שֶׁלִּי!


הֵיכָן אֶקְדּוֹחַ יֵשׁ

בָּחוּר טוֹב שֶׁלִּי?

הֵיכָן אֶקְדּוֹחַ יֵשׁ

חֲבִיבִי שֶׁלִּי?


בְּמַחְצַלְתִּי, יַלְדָּתִי!

בְּמַחְצַלְתִּי, נִשְׁמָתִי!

בְּמַחְצַלְתִּי, תַּמָּתִי,

יוֹנַת חֵן שֶׁלִּי!


הֵיכָן מַחְצֶלֶת יֵשׁ

בָּחוּר טוֹב שֶׁלִּי?

הֵיכָן מַחְצֶלֶת יֵשׁ

חֲבִיבִי שֶׁלִּי?


בְּסֻכָּתִי, יַלְדָּתִי!

בְּסֻכָּתִי, נִשְׁמָתִי!

בְּסֻכָּתִי, תַּמָּתִי,

יוֹנַת חֵן שֶׁלִּי!


הֵיכָן סֻכָּה יֵשׁ

בָּחוּר טוֹב שֶׁלִּי?

הֵיכָן סֻכָּה יֵשׁ

חֲבִיבִי שֶׁלִּי?


בְּתוֹךְ כַּרְמִי, יַלְדָּתִי!

בְּתוֹךְ כַּרְמִי, נִשְׁמָתִי!

בְּתוֹךְ כַּרְמִי, תַּמָּתִי,

יוֹנַת חֵן שֶׁלִּי!


שָׁם שׁוּעָלִים יֵשׁ

בָּחוּר טוֹב שֶׁלִּי.

שָׁם שׁוּעָלִים יֵשׁ

חֲבִיבִי שֶׁלִּי…


“רק לי נתנו ציון בשגגה”

בראשית חודש שבט מגיע מכתב מהילדים לפני מתן הציונים וכמו כל ילד הם מכינים את הקרקע למפגש ההורים עם הציון.

במכתבה של רחל אפשר לגלות בנוסף ל“הכנת הקרקע” כי תחושת האפליה שקיימת בין אחים וקנאת אחים יכולים להתקיים גם כשחיים חיי נייר, וזה מטריד שבעתיים אם מנסים באמת להיות הכי בסדר שאפשר:


ב00120.png

ב' בשבט התרע"ג

הורי היקרים והאהובים היו בריאים!

את מכתבכם עם הכסף קבלנו. מאוד שמחתי כי כבר הוטב לאביגיל אבל אני מצטערת שאמא חולה ברגל ומקווה שתהיה בריאה.


אבא אתה שואל למה אני לא קיבלתי ציון בגיאומטריה, הדבר הוא כך: במחלקתנו כמו שכתבתי לך כבר פעם, יש 52 תלמידים והמורים אינם מספיקים לשאול כל תלמיד ותלמיד לכן לא נותנים שום ציון, או נותנים ציון לא נכון ולכן אי אפשר לקבל ציונים טובים אפילו אם ישתדלו מאוד. ברבע העבר הייתי יושבת מ־5 עד 9 ועושה את השיעורים. בתנ"ך לא נתנו לשום אחד ממחלקתנו ציון ורק לי, אני חושבת שזה בשגגה.

אני משתדלת לעשות עם יוסף את השיעורים.


אבא למה אתה כותב לי כל כך מעט ואינך כותב לי מה נעשה בבית, מה שלום אביגיל וזרובבל ומה שלומכם הורי היקרים, ורק לשולמית אתה כותב. טוב שהיא נותנת לי לקרוא את מכתבה ולולא לא נתנה לי איני צריכה לדעת מה שלומכם. אני תמיד כותבת לכם את כל החדשות יותר מכולם.

אני בריאה ושמחה. בשבת הזה אני אלך לבר מצווה ובשבוע הבא אכתוב לכם מה היה שם.

מאת בתכם המקוה לחיות אתכם יחד בארץ ישראל.

רחל


המשך המכתב מיוסף:

הורי היקרים! את מכתבכם מיום ט' בטבת קיבלתי. אבא! אתה כותב לי למה לא קיבלתי ציונים בחשבון ובערבית ותנ“ך. בתנ”ך לא נתנו לאף אחד מפני שבא אלינו מורה חדש ואולם לרחל נתנו כנראה בשגגה. בחשבון, נתנו לנו שאלה במחלקה אולם אצלי נמצאה שגיאה. ומפני שהמורה לחשבון הוא גם כן חדש על כן לא נתן ציון לאלה שלא פתרו אותה. על דבר ערבית סיפרתי לך במכתבי הקודמים.

בכלל על הציונים אי אפשר להסתמך מפני שהייתי תמיד לומד איך שאני בא מהגימנסיה ב־5 שעות, ויושב עד שעה מאוחרת ולמחר אין שואלים אותי. עושים לי המורים טובה ובוחנים אותי שתיים או שלוש שאלות ועל פי זה נותנים לי ציונים.

הורי היקרים כתבו לי מה שלומכם ומה שלום אביגיל.

היו כולכם בריאים מאת בנכם

יוסף ויסמן


להורי היקרים והנעימים!

את מכתבכם מט' בטבת קיבלתי ושמחתי עליו מאוד וביחוד שמחתי שאביגיל תקום בקרוב ממטתה. אבל הצטערתי שאמא חולה במחלת הרגל אבל אני מקוה שה' הטוב יסיר מעליכם את כל המחלות.

בערבית שאני קיבלתי מספיק אני עכשיו עליתי על הרבה מאוד ותמיד אנוכי מקבלת 10 ואני מקווה שבערבית יהיה לי ברבע הזה טוב. אני בריאה ושמחה היו גם אתם בריאים.


ב00121.jpg


ב00122.jpg

כיתת לימוד בגימנסיה (המורה מוסינזון)


ברוך בן ציון מגיב למכתבים אלה של הילדים.

הוא כועס פעמיים: כאיש עסקים וכמחנך. הוא אינו מוכן לקבל שום התרשלות הקשורה בלימודים לא מצד ילדיו ועוד פחות מצד המורים או האחראים ללומדים.

יש לזכור כי באותם ימים גימנסיה הרצליה היא עסק כלכלי לכל דבר. יש לה דואר משלה, פנסיון לתלמידי חוץ וכמובן בית ספר רב־כיתות. היא מספקת לא מעט תעסוקה למורים, אנשי ניהול ופקידים שונים. גימנסיה הרצליה היא מפעל כלכלי מפואר בעיר המתפתחת תל אביב.

ברוך בן ציון משיג לגימנסיה תרומות ומענקים שונים כך שעבור עבודתו זו ילדיו משלמים תשלום מופחת עבור לימודיהם.

כאיש עסקים הוא מרגיש מרומה כאשר הכיתות צפופות מדי והילדים מקבלים תמורה לא נאותה לכסף המושקע. כמחנך שרואה בהשכלה חזות הכל הוא אינו יכול לקבל גישה רשלנית משום מורה.

ועל כך במכתב הבא:


כ' בשבט תרע"ג

רחל חמדתי

באורך על אשר לא קיבלת כל ציון על לקחים אחדים לא מצא חן בעיני. לפי דעתי צריכים היו תלמידים אחדים לבוא לפני המנהל ולהעיר אותו על אי הטבעית הזאת.

צריכים להראות לו כי בזה שהמורים אינם שמים לב לשאול את כל תלמיד בלקחיו המה מחלישים את החשק מהתלמידים להכין את השיעורין ואינו יכול להיות כל תירוץ ריבוי התלמידים.

כי אני הנני משער שבעת הלקח אפשר לשאול חמישה תלמידים למצער א"כ אחת לעשרה ימים הלא אפשר לשאול כל תלמיד ותלמיד. ואם המורים אינם מתנהגים בסדר כזה, לפי דעתי, הוא אי טבעי וצריכים להעיר את אוזן המנהל על זה.

על כל אופן, תלמידים חכמים אינם שמים לב לזה אם ישאל המורה או לא. המה מכינים את השיעורים יום יום באשר עליהם ללמוד ולהשכיל וכאשר לא יכינו לא ידעו.

וחפץ אנוכי לקוות שאת הנך מהתלמידים החכמים והנך מכינה את השיעורים יום יום מבלי שים על לב אם שאלוך או לא.

עלי והצליחי ועשי חיל ושמחי את לב אביך הנושק אותך מרחוק

ברוך בן ציון


ובאותו מכתב ליוסף:

יוסף יקירי

באמת הנני מסכים עמך שעל הציונים אין מה לסמוך, אבל מבלעדי הציונים אמור נא לי בני, איזה תעודה ואיזה אות יש לי שאתה מתקדם בלימודיך ועושה חיל.

וע"כ אין לנו אות אחרת רק הציונים. ועל האי טבעית הזאת שהמורים אינם שואלים את כל תלמיד ותלמיד כתבתי לרחל מה לעשות ואני מראה גם לך.

ואתם אל תתביישו, וגם אל תתרשלו כי הוא דבר גדול.

ובזה הנני מברכך שציונך הבאים יהיו יותר טובות ויותר משמחות.

עשה חיל והצלח ושמח את לב אביך הדואג לך תמיד

ברוך בן ציון וויססמאנן


שולח אנוכי לך גם את ברכתי ליום הולדתך. השנים עוברות ואתה הנך כבר עלם. יואיל נא ה' שתהי' לאיש גדול ברוח, תפארת עמנו ושמחת הוריך

ברוך בן ציון ופערל.


שולמית יקירתי

שמחתני בהודיעך כי את עושה חיל בלימודיך. למדי והצליחי והיי לתלמידה מצויינה. שבך יתברך ישראל וגם תשמחי את הוריך הדואגים לך. היי בריאה ותמיד שמחה ושבעת רצון

כברכת אביך אוהבך בכל לבו ונפשו

ברוך בן ציון


ידידתי נחמה

נתת שמחה בלבי בהודעתך כי יוסף מתקדם לאט לאט בלימודיו. הואילו נא גם להבא לבלי גרוע עיניך ממנו ובמקל נועם לנהלהו ולשחרהו מוסר, שישים לבו ללימודים.

אצלנו אין חדשות ת"ל. הילדים ירדו ממיטותיהם וכבר הולכים לבית הספר.

גם אנוכי נפלתי למשכב ימים אחדים אך ת"ל עבר עלי בטוב ועכשיו הננו כולנו בחיים ובשלום.

דרשי בשלום הוריך ובני ביתם.

ידידם המברכם בכל טוב


ברוך בן ציון וויססמאנן


לא להיות “פועל”

פערל גם היא מוסיפה את דבריה וגוערת ומדרבנת ללמוד, ללמוד וללמוד כדי שלא להיות “פועל” פשוט:


ילדי היקרים ביותר, יוסף, רחל ושולמית,

היו בריאים ושלמים. את מכתבכם עם הציונים קיבלנו.


אוי ואבוי לך בני יוסף, הציונים שלך גרמו לאבא צער רב. הציונים של רחל אינם טובים כל כך, אבל היא הרי לומדת בכיתה זו בשנה הראשונה, ואתה כבר לומד בה זו השנה השניה. הרי היית צריך לקבל ציונים יותר טובים, ולבסוף הציונים שלך יותר גרועים.


אני יכולה לומר לך שאבא כועס עליך כל כך שממש איני יכולה לתאר זאת במלים! הוא אמר לי שאם לא תשתפר בלימודים, ישמור האל, דע לך שלא יעזור לי הבכי שלך והבקשות שלך וההתחננויות שלך. הוא יוציא אותך מהגימנסיה וישלח אותך לאחד הקיבוצים לבעל משק, כדי שתעבוד שם כפועל.

ואז תלמד להיות פועל פשוט והוא לא יצטרך יותר לשלם עבור שכר לימוד. אפילו עבור ביגוד ואוכל לא יצטרך לשלם.

אל תכניס לראשך תקוות שוא שאתה תמשיך להתעצל ולא ללמוד ולא להכין שיעורים.

אל תחשוב שאתה יכול תמיד להתחמק מהכנת שיעורים בצרפתית ובחשבון ולומר לעצמך: סידרתי את כולם! אתה חושב שאתה תשחק כל היום עם הילדים והכל יסתדר ויעבור בשלום? לא ולא!

אתה כבר בחור בן 14 ואתה התלמיד הגרוע ביותר בכל הגימנסיה. אתה בכלל אינך רוצה להבין שאנו מקריבים את עצמנו עבורכם!

אין לנו יותר כוח להמשיך ולהתנהג כך! אני יכולה לומר לך בני היקר, שאין לנו מספיק כסף לפרנסתנו ובכל זאת אנו מרוצים ומתפללים לאל שיעזור לנו. אנו חיים בצמצום רב ולכן איננו מתכוונים לזרוק את הכסף לשוא. מטרתנו היא שתלמדו כולכם כראוי ותגדלו להיות בני אדם.


ואתה יוסף שאינך רוצה ללמוד – הרי ברור הדבר שלא כדאי לבזבז עליך כסף ובריאות. אתה מתעצל ללמוד ואנו כבר לא יכולים לעשות שום דבר בעניין.

אבא עוד יחכה לחלק השני של השנה ויראה אם תתקדם בלימודים.

זכור יוסף ואל תשכח, כל יום עליך להיזכר שוב ושוב במה שכתבתי לך. כשתכין את שיעוריך תזכור שוב, שאם לא תתקדם לא תהיה יותר גימנזיסט!


וממך בתי האהובה רחל אני מבקשת שתיגשי אל זוסמן זקס ותראי אם הוא נמצא בבית או שמא נסע לאפריקה.

אם תפגשי אותו, אמרי לו שהייתי כותבת לו אבל לא ידעתי אם הוא נמצא בבית. שאלי אותו אם הוא יכול לתת ליוסף שיעורים פרטיים בצרפתית ובחשבון. אני אשלם לו.

אני רוצה שיכין איתו שיעורים יום יום. אנא כתבי מיד מהי תשובתו. אנו צריכים לדעת זאת מיד. יתכן ועזרה זו תקדם אותו.

מה עוד אנו יכולים לעשות עם חתיכת הכלום הזה. דובה שיינין, שלמדה איתו באותה כיתה בביה"ס הציוני, מלמדת כבר שיעורים פרטיים ומרוויחה דמי כיס לצרכים שלה.


וממך שולמית רווינו נחת מציוניך הטובים.


אביגיל מרגישה כבר תודה לאל יותר טוב, אבל היא עדיין שוכבת במיטה. היה לה טיפוס ואנו מקווים שבעז"ה היא תבריא. כשהיא תהיה חזקה היא תכתוב לכם.

המחלה שלה לא הוסיפה לי בריאות. אני בעצמי עוד לא התאוששתי מהמחלות שלי ורק התחלתי להחלים, והנה חלתה לה אביגיל לא עלינו! אבל תודה לאל שרק ישמור עלינו ה' הלאה ושנהיה כולנו בריאים.

ואתם ילדי היקרים כתבו לנו מכתבים עם בשורות טובות וכמובן גם מיוסף.


הלוואי שתהיה לנו כבר קצת יותר הנאה מכם.

מאמכם המאחלת לכם אושר רב פערל ויסמן


במכתב הבא של פערל שחלקו הראשון מופנה לנחמה ובחלק השני יש לא מעט עצות לילדים, נראה שפערל מתגעגעת ליפו, אך עיקר המכתב הוראות הפעלה ליוסף: לימודים, לימודים ועוד לימודים ובצידן גם איום:


י’ג שבט תרע"ג

נחמה הטובה ביותר,

שכחתי לבקש ממך שכאשר תתפרי לבנות שמלות השאירי מכפלת ובתפרים השאירי די בד שאפשר יהיה להאריך ולהרחיב את השמלה לפי הצרכים. ילדים הרי גדלים כל כך מהר ולא תמיד ניתן לתפור להם בגדים חדשים.

אבקש ממך מאוד דבר נוסף. יוסף אינו יודע לקרוא יידיש ולכן אנא קראי לפניו את המכתבים שאני כותבת לו כדי שיבין היטב ובאופן ברור ביותר את דבריי וכך יפנים אותם.

מהכותבת להלן


ילדי היקרים ביותר יוסף, רחל ושולמית,

את מכתבכם קיבלנו ואני מודה לאל שאתם בריאים.

מדוע אתם כותבים כל כך מעט? רחל בתי, את הרי תמיד מספרת לי חדשות! כתבי לי מה נשמע ביפו. האם אנשי הבנק נכנסו כבר כולם לבתיהם, והאם נבנו עוד בתים יפים?

האם גם חוה ופרומה נכנסו לביתם?

כתבי לי האם משפחת זקס נשארה בבית שמואלוב? ומי עוד נשאר שם?

ואת שולמית, אל תתעצלי וכתבי קצת יותר לאימך. איך את מבלה? איך את מכינה את השיעורים? כתבי לי אם אמנם יוסף מכין את השיעורים שלו. האם הוא לומד קצת יותר טוב מאשר למד או לא השתנה אצלו דבר מאז שהייתי איתכם ביפו.

בני יוסף, אנא, אתה צריך להשתדל להתקדם וללמוד כיוון שאבא אמר לי שהוא חושב להביא אותך לדווינסק כי אתה אינך לומד כלל ואין טעם להחזיק אותך בגימנסיה.

גם כך קשה לנו ואנו מתענים כאן בגללך. אתה בכלל אינך מבין את המצב שלך ושלנו. הרי אם אתה אינך רוצה ללמוד אין שום סיבה שנתאמץ כל כך בשבילך.

ילדים בגילך כבר נעשים בני אדם ואתה אפילו אינך חושב על אפשרות כזו. אתה תמיד מבטיח, כפי שעשית במכתב הקודם, שתתקדם ותהיה בן אדם, אבל בסופו של דבר אתה נשאר עם החסרונות שלך.

היית צריך לראות את מיכקע ציפקין – הוא לומד כבר בשנה הרביעית של הגימנסיה ומצליח היטב בלימודים, ובבית הוא לומד גמרא עם אביו. הוא ילד מוכשר מאוד. הוא הרי היה החבר שלך והלכתם לאותו החדר. הוא אינו כמוך בכלל. הוא רוצה ללמוד ולהיות בן אדם.

ומה יצא ממך? אני ממש אינני יודעת, רק הקב"ה יודע. כשנצטרך להחזיר אתכם לדווינסק, כבר לא תדע שום דבר – לא רוסית ולא שום דבר. תאר לעצמך את החברים שלך! הם אפילו יתביישו לדבר איתך!

אוי ואבוי לך בני, כואב לי הלב. כמה בריאות, חיים וכסף השקעתי בך, ולבסוף ישמור האל הכל עלול להיות לשוא!

אחרים לא השקיעו כסף, בריאות ומאמצים כה רבים בילדיהם והילדים יודעים הרבה יותר ממך.

זכור יוסף, תפנים מלים אלה ודע לך שאבא בהחלט חושב על כך. ואני חוזרת ואומרת, אם לא תתקדם בלימודים הוא יחזיר אותך הביתה. ועכשיו, עשה מה שאתה מבין – אם אתה רוצה להישאר בארץ ישראל, אתה חייב לאסוף את כל כוחותיך ולהפנות אותם ללימודים ולהצליח, שכן אבא קיבל בשבוע שעבר מכתב ממשנזון, ובו דעות מאוד רעות עליך.

זו הסיבה שאבא כועס עליך מאוד. תאר לעצמך כמה טוב היה לו לשמוע כאלה דברים שליליים עליך! נעשה לו רע בגללך. אבל לא רק הדעות הגרועות הכעיסו אותו אלא יותר מכך העובדה שמשנזון לא רק כתב שאתה נחשל בלימודים אלא גם בקש שנשלם עבור לימודים אלה.

ממני אימכם שרוצה כבר לשמוע מכם בשורות טובות ושמחות והצלחה רבה בלימודים.


פערל ווייססמאן


נחמה חברתי הטובה ביותר,

אני מאוד מודה לך על ידידותך, על התעניינותך בילדים ועל דאגתך להם, כאילו היית אימם האמיתית ועל כך יתן לך הקב"ה הרבה אושר ובריאות.

את אומרת שהילדים זקוקים ללבוש שבת. מה שקטן על רחל, אולי יתאים לשולמית.

ומה נשמע לגבי יוסף – נכון שלא מגיע לו דבר והוא הרי לא צריך דבר. הוא הרי אינו מוכשר כלל וכלל. עם זאת לבי כואב עליו.

אנא היכנסי לבריסקר – אצלו נהגתי לקנות בגדים במחירים מוזלים. אולי תוכלי להשיג שם שאריות של בד אופנתי שמהן תופרים לילדי הגימנזיה בגדים.

אני דורשת בשלום כל משפחתך.

היו בריאים כולכם.

פערל וייסמן


ב00123.jpg

הלוגו של ביח"ר של בריסקר שהיה גם בעל המספרה העברית הראשונה והמשוכללת ברחוב בוסטרוס שביפו. באותה תקופה שימשה המספרה כעין מרכז לעולים שהגיעו ארצה. כמו כן יסד במספרה לשכת מודיעין ומעין “בית דואר מרכזי” לעולים המפוזרים במושבות הארץ, ולא פעם לן במספרה חבר שידו לא השיגה לשלם דמי מלון.


ועוד מכתב מאביגיל:

ב00124.jpg

מכתבי אביב קיץ תרע"ג (1913): הרהורים על השבת הילדים לדווינסק


שלושת הילדים בארץ מתאקלמים טוב מאוד. למרות אכזבת ההורים מהישגיו של יוסף בלימודים נראה שחייהם במשפחה האומנת טובים והם מתקדמים לא רע בלימודיהם ובחייהם החברתיים. הם בריאים, שמחים וחופשיים.

בדווינסק המצב קצת שונה, למרות דבריו של ברוך בן ציון כי “עכשיו הננו כולנו בחיים ובשלום”. מחלתה של אביגיל קשה הרבה יותר ממה שחשבו, היא חלתה בטיפוס, וגם פערל רוב הזמן איננה בריאה. הדי המלחמה שהתחילה בבלקן מגיעים גם לרוסיה ומשפיעים על המצב הכלכלי והחברתי של היהודים שם. המחלות במשפחה ואחזקת הילדים בארץ – כל אלה מכבידים מאוד על ברוך בן ציון ולמרות רצונו הוא מעלה את הסברה שייתכן ויאלץ להחזיר את ילדיו מיפו לדווינסק.

במכתב כללי מי“ב בשבט תרע”ג רומז ברוך בן ציון על קשיים אך אינו מפרט.


י“ב בשבט תרע”ג

ילדי היקרים והחביבים

הפעם עליכם להסתפק במכתב כללי כי בעת שאני שולח כסף אינני יכול להרבות בכתב שלא יכבד המכתב על המשקל. הנני להודיעכם כי קיבלנו את גלויתכם וגם את מכתבכם והפעם אנחנו שבעי רצון ממה שרואים אנחנו איזה התקדמות בלימודי יוסף. והיה אם ייטיב את דרכיו אז לשמחתנו אין קץ, אך לדאבוני גם שמחתי זאת היא עד ארגיעה כי עלי לגלות לכם דבר אשר תסערו לשמוע. אך אחדל זה לעת אחרת.

היו שלמים ובריאים בני ולימדו בחשק ושמחו במנת חלקכם

אביכם אוהבכם בכל לב

ברוך בן ציון וויססמאנן


בי"ט בשבט, שבוע לאחר מכן, יוצא עוד מכתב:

דווינסק י“ט בשבט תרע”ג

מכתב כללי

ילדי היקרים והחביבים שלום

רחל צודקת בהתאוננותה על אשר כותב אנוכי רק לאחד מכם מכל הנעשה אצלנו. כמובן אני יכול להצטדק כי בכותבי את דברי לא חשבתי להודיע רק לזה שכתבתי ולא לאחרים, אך יותר טוב מצאתי לנכון לידיעות כלליות לכתוב מכתב כללי.

לשמחתי יכול אנוכי להודיעכם שסוף סוף הלכו היום זרובבל ואביגיל לבית הספר. זאת אומרת שבשבוע הזה לא ביקר אותנו הרופא אחרי ביקוריו התקופות במשך כל החורף. לאמא, לזרובבל, לאביגיל וגם לי יתן נא ה' שלא נוסיף לדאגה עוד ויסיר מעלינו כל מחלה.


ועתה כאשר נחתי מעט, התבוננתי על רוע מצבי החומרי ואחרי מחשבות רבות ואחרי מלחמה פנימית ארוכה מצאתי שעל פי מצבי עכשיו אינני יכול בשום אופן להחזיק אתכם בא"י ובשברון נפש מוכרח אהיה לקחתכם בחזריה לרוסי' כי אינני יכול בשום אופן לנהל שתי הוצאות.

החיים שם אינו דומה בעת שאמא ישבה אתכם. אז הוצאתי על עצמי פה רק מעט ויכולתי להספיק לכם מחסורכם, אבל עכשיו שאי אפשר גם ההוצאות המקומית לפטר בשה“י פה”י והוצאות מחסורכם כמעט נשאר במצב שהיה.

הנני מרגיש דחקות ולמרות כל ההתאמצות מוכרח אהי' לדאבוני הגדול לקחתכם בחזרה וחבל על התקוות הגדולות וע"ז רמזתי במכתבי הקודם, וה' הטוב בעינו יעשה.


אתמול קיבלתי גלויה מאת אשה אחת מלכה עלקיס מיפו שבה היא שואלת ע“ג בתה המתגוררת בדווינסק משלומה ומצבה. יואיל נא מי מכם להודיע לה כי בתה ת”ל שלמה ובריאה, ומה שאינה כותבת יען כי היא גסה ואין כל רגש של יושר ורגש של התחייבות בקירבה ולא פעם אחת רבתי איתה על זה וכמה פעמים הבטיחה לי לכתוב, ואם בכ“ז איננה כותבת א”כ היא בת רעה ואין לה לדאוג עליה. הואילו נא בני למסור לאשה הנ"ל מלכה עלקיס את דברי אלה. (היא אחות איזה דיין ביפו אינני זוכר את שמו) כי תשיבו את נפשה ולמצווה גדולה תחשב לכם.

יותר חדשות אין אצלנו, היו שלמים ובריאים


כברכת אביכם אוהבכם בכל לב ונפש

ברוך בן ציון וויססמאנן


ופערל מוסיפה:


ילדי היקרים יוסף, רחל ושולמית,

את מכתבכם קראנו ושמחנו לשמוע שאתם תודה לאל בריאים, הלוואי תמשיכו כך וגם תלמדו היטב.

מאוד שמחנו כשקראנו שיוסף לומד יותר טוב והרי הצלחתכם בלימודים הוא התענוג היחיד שנשאר לנו והלוואי שנקבל מכם רק מכתבים טובים.

תהיו בריאים, שיוסף יתקדם בלימודיו ושתהיו כולכם בני אדם. הלוואי שמאמצינו לא יהיו לשוא.

האל יודע את האמת שמסרנו את נפשנו למענכם. איננו יודעים מה זה לחיות.

כשהייתי איתכם ילדים לא היה לי טוב, וגם היום חיי אינם טובים.


בקיצור ילדי, שה' יעזור ותחיו היטב את חייכם ושתאיר לכם דרככם.

מאימכם פערל וייסמאן.


דווינסק פורים קטן תרע"ג

ילדי היקרים והחביבים

את מכתבכם קיבלתי והנני מביע בזה את צערי על אשר תמעיטו לכתוב. אין לכם כשרון הרחבת הדברים בענינים אשר אתם מודיעים והעיקר פוסחים אתם על הרבה פרטים מחייכם מהודיע לנו ומסתפקים אתם רק בדרישת שלום פשוטה. יכול היות כי הזמן אינו מספיק לכם ובכ"ז זה לא אמתלא בעדנו.

כמה פעמים ביקשתיכם לכתוב לנו איזה חיבור על איזה טימא שאתם חפצים, אם על מאורע הסתורי אחד, אם על מאורע צבורי, או על סופר אחד. בזה יכולתי לדעת ולדון על דבר התפתחותכם. ואף פעם לא מלאתם את בקשתי.

הנה בזה חפץ אנוכי להודיע לכם כי הנני מצטער מאוד ממיני מכתבים כאלה והנני מבקש מכם להבא לכתוב לנו מכתבים יותר מעניינים ויותר מפורטים.

והנני מחכה על מכתבכם עם ציונכם, ומה שמחתי אם ציונכם היו יותר טובים מאשר ברבע הראשון. בנוגע לנו אין כל חדש, אפשר רק לשמוח בזה כי שבועות אחדים אשר הרופא לא ביקר אותנו ואת ביתנו, זאת אומרת שאנחנו ת"ל בריאים ושלמים ועמלים בכל כוחותינו להשוות הקצוות ולדאבוני דבר זה אינו עולה בידי על הצד היותר טוב.

ומי יודע עד כמה יכול להמשך מצב כזה. אולי ח"ו מוכרח אהיה לעשות קרע בנפשי… מצבנו, מצב עמנו בכלל, לא הוטב אף במקצת, אדרבה עוד ירע מיום ליום, כי כל עמל הממשלה הוא רק להצר ולהציק לנו.

אך למה לי להדאיב את לבכם אתם הנכם מאושרים כי יצאתם מעמק הבכא ואינכם יודעים מכל התלאות והמצוקות אשר אנחנו סובלים.

היו מאושרים תמיד ושמחים בחלקכם בברכת אביכם אוהבכם בכל לבו ונפשו


ברוך בן ציון


ח אדר ב' תרע"ג

ילדי היקרים והנעימים, מכתבכם מיום כ“א אדר א קיבלתי ואין לי מה להעיר ע”ז. שמחתי גדולה אם אתם לומדים בחשק וכי על הבחינה בחשבון פתרתם את השאלה.

למדו בחשק והיו לאנשים מועילים ורצויים וישמח לבי גם אני. ממנו אין לי מה להודיע לכם ובפרט חדשות משמחות, כי בכלל אין חדשות משמחות בעד היהודים ברוסיה ובפרט אצלנו. הנה נוסף על תלאותנו נתווסף גם החוב של אמא בעד הפספורט והפקידים דוחקים אותי לשלם ושמחתי האחת ונחמתי היחידה הנה רק מכתביכם היקרים שאתם לומדים בחשק וכי אתם עושים חיל.

אך גם שמחתי זאת מהולה בתוגה כי מי יודע עד כמה זה יוכל להמשך והנני נרתית מן הרעיון הנורא פן חס וחלילה מוכרח אהי' עפ"י מצבי עכשיו לנתק אתכם מאמצע לימודיכם ולהביאכם גם אתכם אל עמק עכור זה עמק הבכא.

חטאתם, בני, חטא גדול על אשר נתתם לאמא לנסוע ועכשיו היא איננה חפצה וגם איננה יכולה לשוב אליכם. ולנהל שתי הוצאות בשני בתים אין ביכולתי.

והנני נבוך ומחשבותי תדכאוני ואינני מוצא את נפשי איך לצאת מן המיצר. אך הנני מקווה שהבוחר בציון יראה מראה מקום ולעת עתה הנני חי בתקוה והיו שלמים ובריאים אביכם אוהבכם מרחוק

ברוך בן ציון


במכתב הבא מכה ברוך בן ציון על חטא ונותן לעצמו ציון נכשל. האם זמנו של החלום תם לגווע?


דווינסק כ“ז אדר א תרע”ג

בני יקירי יוסף. בפעם הראשונה הרויתי נחת מציוניך ושמחתי על מכתבך. אמנם כן הנני רואה כי עלית בהרבה דברים ואף אם ירדת בזמרה ובהתעמלות אבל על זה אינני מצטער כלל וכלל, ותקוותך ברבע השלישי לעלות בכל השיעורים ובתוכם גם בשני השיעורים האלה תלויה רק בכך ומה שיהי' גורל שני השיעורים הללו יהיה.

אבל העיקר תשים נא לבך אל השיעורים המספיקים כמו תנ"ך עברית גיאומטריה וצרפתית כי בכלל אינני סובל את הציון מספיק וביחוד אני מתפלא עליך שבתנ"ך ובעברית אינך מגיע רק עד כדי “מספיק” כי מה לומדים אצלכם בתנך ובעברית עד כי קצר שכלך להשיג רק עד כדי “מספיק”?

אבל בכלל עלי לומר לך כי שמחתי מאוד על מכתבך והרויתי רוב נחת ממך, ומי יתן ונתת נחת ושמחה בלבי תמיד. אך שמחתי בכ"ז מהול בתוגה, עכשיו דוקא בשעה שהחילות להתקדם, בשעה שאתה הולך הלוך וטוב, השפק מטרידני אם אוכל להחזיקך בגימנסי' שתוכל להמשיך את הלימודים.

קשה לי מאוד מצבי החומרי ואינני יכול להספיק לשני בתי: בארץ ובחוץ לארץ. אני קיבלתי את הציון “לא מספיק” ואתה יודע מה הציון הזה ומה הוראתו. בציון הזה אי אפשר לעבור וללכת קדימה.

וע"כ נולדה בקרבי מחשבה להתעורר מחלומי ולשים קץ לכל תקוותי ולהביאכם לרוסי‘. מה אתה אומר על זה? או אולי אתה יכול לייעץ במה להקל את הוצאותי באופן שאפשר יהי’ להשאירכם ולהמשיך את לימודיכם…

היה שלום וברוך, בני, ושמח תמיד את לב אביך

אוהבך ומוקירך ברוך בן ציון


ב00125.jpg

“ימי הרת עולם”

המכתב הזה הוא תמצית המאבק שמנהל ברוך בן ציון על השארת הילדים בארץ למרות קשייו הכלכליים. במכתב הוא מנסה לעורר את הילדים שיבינו את גודל המצוקה – הוא דורש מילדים צעירים מאוד את הבלתי אפשרי, לתת פתרון לבעיה כל כך סבוכה:


ילדי היקרים והנעימים

ימי הרת עולם אצלנו עתה. ימי מהומה וסערת נפש גדולה. והנה עומדים אנחנו על פרשת דרכים ומחשבים את דרכינו ללכת בה הלאה אם קדימה או אחורנית וכל עצה רחקה ממנו. וזהו הדבר: כאשר ידוע לכם ולא אחת רמזתי על זה במכתבי שכבד ממני לשאת את כל עול הוצאות בתי ומצב כזה לא יכול להמשך זמן רב. וכדי לצאת מן המיצר יש לפנינו שתי דרכים או שאמא תבוא אליכם או שאתם תשובו לרוסי'.

ידעתי אמנם שהדרך האחרונה היא מסוכנת באשר אתם עודכם גם עד אמצע הדרך עוד לא באתם. עודכם רכים וצעירים למדי. ואם תוסיפו עוד להמשיך את לימודיכם אז יש תקווה שתגיעו למטרה.

כמובן אם רק תחפצו ותתמידו בלימודיכם. כי הכל תלוי רק בכם בעצמכם. ואם בחזקת היד יפסיקו את לימודיכם, אז אומללים אתם, אומללים מאין כמוכם, אומללים לכל ימי חייכם, וחלליכם אתם.

הלא אני האשם ואיך יכול אנוכי לכפר לי לעצמי את החטא הנורא הזה אשר אני עושה לבני אהובי מחמדי נפשי ואישון עיני?!


אולם מאידך גיסא, לא יכולתי גם כן לדבר על לב אמא, ולו גם ברמז, שהיא תשוב אליכם,

כי בהעלותה על זכרונה את בדידותה וחייה המשעמים אז, ואת כל דאבת לבה אשר סבלה מכם ע“י קפדנותיכם וע”י שלא שמעתם בקולה ומריתם את פיה ותמררו את חייה, נרתעה מפני רעיון זה.

וחטא גדול חטאתי נגדה אם ניסיתי לדבר על לבה שתשוב אליכם. ובשימי על ליבי את חולשתה ורפיון בריאותה, את רגזה ועצבה מוכרח הייתי למשוך את ידי מרעיון כזה.

לא יכולתי גם לבקש אתכם שתבטיחו לה בכל היקר והקדוש שמעתה תהיו נאמנים לה ונשמעים לקולה ובכל אשר יהיה לאל ידיכם תעזרו על ידה, להמתיק לה את מרירות חייה ולהנעים לה את בדידותה. ושאתם תבקשו אותה שתשוב אליכם. כי ידעתי שעל הבטחותיכם אי אפשר הרבה להשען, היום אתם מבטיחים ובעוד רגע שוכחים.

אמרתי אם רק אודיע אתכם מהחלטתי לקחת אתכם בחזרה לרוסי' תבינו את כל הטרגדיה האיומה שמתהווה בחייכם ואתם בעצמכם תתעוררו לבקש את אמא בדמעות שליש שתרחם עליכם, ושהיא תשוב ותבטיחו לה הרי זהב וחלב צפורים.

אבל לדאבוני, נוכחתי כי עוד קלי דעת אתם ואינכם מפותחים כל עיקר, ואת החלטתי זאת קיבלתם בלי כל תרעומת מצידכם, בלי כל מחאה וכמו מן השפה ולחוץ.

אומר יוסף כי אינו רוצה לשוב מפני טעמים קלי ערך, אבל לא נרעש ולא נרתע לאחוריו ולא חשב אף מחשבה קטנה אחת איך למחות ואיך למנוע שלא יהי' כדבר הזה. לתת איזה עצה להתייעץ עם אחרים מה לעשות, לא מיניה ולא מקצתה.

ללמוד הלאה טוב, לבלי ללמוד גם כן טוב. להשאר בארץ מה טוב ואם לא – אין רע. אמרתי כי תצעקו חמס, אך אין קול ואין קשב.


ועוד יותר נתכווצה בי ליבי לקחת בידי ולנתק אתכם משורשכם. אם אתם בעצמכם אינכם מרגישים את כל אשר מתהווה בחייכם זהו סימן עוד יותר רע. זה מראה עד כמה אתם לא התבשלתם. מה קטן עוד שכלכם ומה צר עוד חוג השקפתכם ומה יהי' בסופכם אם עוד יפסיקו באמצע את דרך חייכם?

ומפני המחשבה הנוראה הזאת אינני מוצא לי מנוחה.

כל קרבי רתחו, וליבי כים סוער ומחשבותי רצות הנה והנה וכל מוחי מתבלבל ודרך לצאת מן המיצר אינני יכול למצוא.

נוסף לזה הגיעני מכתב מאת המנהל של הגימנסי' “בן משה” בהתראה שבאם לא אשלם בעדכם את המגיע ממני שכר לימוד אז אחרי חג הפסח לא יתנו לכם ללכת אל הגימנסי'. והסכום הוא סכום הגון כי במשך כל השנה לא שילמתי אף פרוטה. ומדוע לא שילמתי ג"כ מובן.

עד כמה פעל עלי לרעה המכתב הזה הנני מניח לדון לכם בעצמכם גם לפי קוטן שכלכם.


ועתה הנני שואל את עצתכם מה עלי לעשות?

שערו נא בנפשכם, מה יהיה גורלכם אם חס ושלום תוצאו מן הגימנסי'? מה אומלל אנוכי? כי הרסתי את מעמדי, כי בזזתי את כל אשר לי, כי לא חסתי כל עמל ותלאה ומה עלתה בידי? ושאלה אחת מנקרת את מוחי מה לעשות?

הנה תיארתי לפניכם את כל מצבי כמו שהוא, וחפצתי שעל מכתבי זה תדונו בכובד ראש ותענו לי כ"א מכם על פי שכלו והבנתו. אל תתנהגו קלות ראש במכתב הזה כי אם שנו ושלשו והתחשבו היטב היטב וענו כל אחד מכם לפי דעתו ושכלו תשובה מפורטת.

ממכתבי זה השארתי אצלי העתקה למען שתהיה נגד עיני בקבלי את תשובתכם עליו.

וגם אל נא תאחרו את התשובה.

היו שלמים ובריאים. סילחו נא לי על אשר צערתיכם במכתבי זה המלא קינים והגה. כי לא ברצון הטוב עשיתי, רק רוע מצבי ודוחקי היו בעוכרי. הבה נקווה שהבוחר בציון יחלצנו מן המיצר לרווחה ואתם תהיו שמחים כל ימי חייכם.

אביכם המתגעגע עליכם

ברוך בן ציון וויססמאנן


S.P בגלויה אשר שלחתי שלשום הודיעתיכם כי מר פינקעלמן עם רעיתו עלו לא"י ובעשרה בניסן המה חושבים לרדת על חוף יפו באוניה אוסטרית. יתאכסנו בהוטל קמיניץ. אם מכתבי זה יגיע לידיכם טרם יבוא, תוכלו אתו יחד לדבר אודות המכתב הזה ויחד תתיעצו. אבל על כל אופן אפשר היה' לדבר אתו גם בחזרתו אודות זה.

הנ"ל


כ“ח ניסן תרע”ג

יוסף מחמדי, על מכתבך מן י“ב אדר ביחוד, הנני להעירך, כמו שכתבתי במכתבי הגדול הכללי כי לא זאת שאלתי אם חפץ אתה שתשאר בארץ או לשוב לרוסי', שאלה נבערת כזאת לא עלתה גם על דעתי לשאול. אבל העיקר בחיים לא רק ברצון תלוי כ”א גם בהשתלשלות המעשים ומצב הדברים. ושאלתי כאשר באנו בין המצרים, מה עכשיו לעשות? וחשבתי שתבין יותר עמוק וגם תשובתך תהי' לגמרי תשובה אחרת… אמור אמרתי אחרי שכבר נתבגרת, כבר עברו ימי נערותיך והגעת לימי העלומים אפשר איתך לדבר בעינייני החיים, אבל כפי הנראה צריכים עוד להעיר את לבבך ביחוד מה שעניתי במכתבי הגדול הרצוף בזה והנני מחכה על תשובתך.

היה שלום ובריא ושמח בחג החירות ומי יתן שבאמת תהיה בן חורין על אדמת ישראל

אביך אוהבך ברוך בן ציון וויססמאנן


Le compas בצרפתית זהו מחוגא. א“כ קבלת את המחוגא כתוב ע”י מי קיבלת. אם ראית את העלמה מלכין או היא שלחה ע“י אחר, אם ע”י מלכין מה דברה איתך הנ"ל.


גלויה לכל הילדים מראש חודש סיון:

ב00126.jpg

ב00127.jpg

ר“ח סיון תרע”ג

ילדי החביבים והנעימים

בשבוע זה לא קיבלתי מכם כל מכתב והנני מצטער מאוד כי דווקא בעת האחרונה, שהמכתבים צריכים להיות תכופות, יפגש מעצורים.

לע"ע עליכם עוד להתמיד בלימודיכם, כי מי יודע מה ילד יום. ואולי יתן ה' ויכולתם להמשיך את הלימודים גם להבא, כי לו ידעתם עד כמה אנוכי הנני מתאבק עם רעיונותי לבלי להעתיק אתכם מלימודיכם. כי יודע אנוכי עד כמה אומללים תהיו אם תשובו לרוסי',

כי לבד מה שתחדלו ללמוד ומאומה מכל עמלכם לא יעלה בידכם, הנה סוף כל סוף אין תקומה לנו היהודים ברוסי' ולאחר זמן בין כה וכה עליכם יהיה לנדוד לארץ רחוקה למצוא לכם לחמכם בחיים. אם ידעתכם כ“א אם גם אתם הרגשתם כמו שאני מרגיש, כי אז השתדלתם בכל מאמצי כוחכם להשאר בארץ ולהמשיך לימודיכם ולהשתרש ולהתאזרח בה לעולמי עד, לבלי לראות עוד את הארץ העקובה מדמי אחינו. ע”כ עליכם, בני, להתמיד בלימודיכם וה' הטוב הבוחר בציון יראה לנו את הדרך הנכונה ללכת בה לטוב לכם כל ימי חייכם.

היו נא שלמים ובריאים וחיו בשלום ולמדו בחשק

אביכם הדואג ברוך בן ציון


ב00128.jpg

יוסף, רחל ושולמית בארץ


ומכתב מפערל

ילדי היקרים לי ביותר יוסף, רחל ושולמית, שתהיו לי בריאים וחזקים ותחיו חיים ארוכים ילדי האהובים.

מאוד שמחתי לשמוע שאתם מבלים את זמנכם בנעימים ואינכם מתגעגעים.


רחלה, כתבי לי ילדתי את האמת – האם אינך מתגעגעת? בתמונה שקיבלנו פניך אינם נראים טובים.

שולמית נראית טוב בלי עין רעה אולם את וכן יוסף אינכם נראים טוב.


איני יודעת, אולי זה רק נראה כך בתמונה, אבל אני חושבת שאת מתגעגעת ולכן פניך נראים רע.

ואתה בני יוסף? אתה מבקש כל כך הרבה שנשאיר אותך ביפו, אבל באמת איני מבינה מדוע אתה רוצה להישאר. אולי כיוון שאתה אוהב לשחק שם עם הילדים או אולי ללמוד שם?

אם אמנם היית רוצה ללמוד, הרי אין כל צורך להכריח אותך להכין שיעורים!


דוקא לכן אבא אינו רוצה להשאיר אותך שם. הרי אתה כבר לומד שנתיים באותה כיתה והיית צריך להיות התלמיד הטוב ביותר! כל כך קשה לנו עם הלימודים שלך – הרי אתה התלמיד הגרוע ביותר בכיתה!

היית אמור ללמוד בחשק רב כדי שתצליח ותוך שנה היית יכול להיבחן ולצאת לעבוד קצת ולשלם עבור בגדיך. אז היית עוזר קצת לאבא ולא היית מסתובב סתם כך ביפו.

קשה לאבא להיות מפרנס יחידי של משפחה גדולה כל כך. לו היית בן אדם, היית לפחות מתחיל ללמוד עכשיו ולהראות, שאתה מתקדם!

ביקשתי מאבא שישאיר אותך, אבל הוא אינו רוצה. הוא אומר שאין הוא בטוח שהוא יוכל להתגבר על התנהגותך וכשלונותיך בלימודים.


בתי שולמית, אינך כותבת לי כלל, מה שלומך? האם את רוצה לנסוע הביתה או להישאר ביפו?

היו בריאים וחזקים ילדי

מאימכם פערל


בעקבות המצוקה הכספית והשאלה אם להשאיר את הילדים בארץ או לא, כותבת פערל לאדון קיסיליב. ממכתב זה אפשר להבין עוד קצת על דרכי אחזקת הילדים בארץ ויחסי גימנסיה–תלמידים, ובכלל ההתנהלות של המשפחה בדווינסק מול המשפחה האומנת:

כותבת פערל:


אדון קיסיליב הנכבד,

את מכתבך מב' סיון קיבלנו. אני מודה לך על כתיבתך ועל התעניינותך בילדים שלנו שיחיו ושהקב"ה יעזור לנו לעבור את הימים הקשים האלה.

אתה כותב שבגימנסיה יניחו ליוסף ולבנות לא. אינני מודה כלל וכלל לגימנסיה על הצעתה הכביכול נדיבה. הרי עבור יוסף איננו צריכים לשלם כלל, כי קיבלנו עבורו הנחה בשכר הלימוד תמורת 12 מניות שנשלחו אליהם מדווינסק.

כפי שציינתי, איננו צריכים לשלם עבור יוסף שכר לימוד ולכן אין הם עושים לנו כלל וכלל טובה. הם יודעים זאת יפה מאוד.

הבעיה היא לגבי שתי הבנות – הם חייבים להתחשב במצב הקשה ולדחות את התשלום. אתה יכול לומר להם כי ברוסיה הגימנסיות הרוסיות דוחות את גביית שכר הלימוד מתלמידים שאין ביכולתם לשלם. וכאן כשמדובר ביהודים לא רוצים להתחשב בכלל. האם זו התנהגות ראויה, שבאמצע שנת הלימודים ישלחו אותם הביתה בגלל חוב בשכר לימוד?


כתבת לי שיוסף מסתובב בלבוש עלוב מאוד וכיוון שאני אמו היתה לי עגמת נפש רבה מכך.

כשנחמה כתבה לי שהיא תקנה בד כדי לתפור שמלות לבנות, ביקשתי ממנה שתקנה בד גם עבור יוסף. איך זה קורה שהזניחו אותו עד כדי כך שכל בגדיו קרועים ובלויים!

אני מבקשת ממך שתטרח ותיגש איתו לחנות של כהן, שמוכר בגדים מוכנים, ותקנה לו 2 חליפות מוכנות תפורות מבד כותנה. זה צריך לעלות בערך 6–7 פרנק, אבל אל תקנה יקר יותר. אתה בודאי יודע שאנחנו נשלם לך עד הפרוטה האחרונה בעז"ה.

אני רוצה גם לומר לך שצריך לתקן לרחל את הסנדלים.


פערל


חינוך בנות לעומת בנים – “פועל” מול “משכיל”


במכתב המתאר את לבטיו של ברוך בן ציון על גורל הילדים אם יחזרו לרוסיה, אפשר ללמוד איך נראה היה חינוך הבנות שם בשונה מארץ ישראל באותה תקופה:


ה תמוז תרע"ג

בני היקר והאהוב יוסף

עד כמה הנני מפוזר תוכל לדון מזה ששכחתי לרשום את יום כתיבת המכתב, דבר שאף פעם לא קרה לי. ובאמת הנני נבוך עתה עד כי לא אדע את נפשי. הנך פוצר בי להשאירך אותך לבדך והנני מרגיש את נפשך ומי כמוני יודע עד כמה אומלל אתה בשובך לרוסי', ויודע אני את צרת נפשך.

בה בשעה אם תמשיך את לימודיך ועוד תתמיד בם תהי' לגבר רום המעלה, ואם ח"ו תפסיק את לימודיך באמצע הנך נשאר כמו שאומרים לא לאלוקים ולא לאנשים. אבל כמו שכתבתי לך לא פעם אחת, אי אפשר לי באופן אחר או באופן זה בלי כל פשרות. ומה אודות הנערות, האם הנה לא אנשים והאם גורלן לא מר.

אתה אינך דואג להן כלל וכלל. “עשה למעני והשאירני פה”. ולמענן אינני מחויב לעשות? האם בחפץ לבב הנה עוזבות את הארץ? ובשובן הנה מה יהי' גורלן.

להמשיך לימודיהן לא תוכלנה יען כי אינן מוכנות לארץ הזאת וגם מצבי אינו מרשה לי לקחת להן מורה וללמדן. א"כ מה יהי' גורלן, לעשות אותן לבעלי מלאכות ולא יותר.

וע"כ אמרתי זה כמה שהדרך האחד והמיוחד לבלי לאבד אושרכם בידים, אז על אמא לעלות עוד הפעם לארץ ישראל ולהתיישב אתכם. ואם הדבר הזה אי אפשר להיות, אז אין עצה ואין דרך אחרת כי אם לקחתכם אלי ומה שיהי' יהי'.


טיולכם בפתח תקוה עשה עלי רושם טוב. טיולים כאלה מדשנים את נפשי. מסור נא בשמי תודתי העמוקה להרב ציטרון, למרת מי שהיתה היילפרין ועכשיו שכחתי את שם משפחתה. כתוב לי אתה מה שם בעלה. וגם לאגון ברזג בעד הידידות שהראו לכם ומי יתן ויכולתם להמשיך טיולים כאלה גם לזמן הבא, מה מאושר ושמח הייתי.

הייה שלום בני וה' הטוב יראה לנו דרך טובה ונכונה שתמלאנה כל משאלות לבך

אביך אוהבך לנצח

ברוך בן ציון


ב00129.jpg

השוק בפתח תקוה – 1912


מכתב מתלבט וכואב של ברוך בן ציון שמסרב לנתק את הילדים מהארץ אך מתקשה מבחינה כלכלית להחזיקם במקום:


יוסף בני יקירי

….ע"ד המלחמה במסיון קראתי בעתונים לכל פרטיה ואמנם מלחמה קדושה היא זו והנני שמח כי הצליחו במלחמתם. יתן ה' שילכו הלוך ויצליח עד אשר יבעירו את הטומאה וחלאה מן הארץ.

לא ארבה לכתוב לך הפעם כי בבואי לכתוב לבי עלי דווי על אשר הנני מוכרח לנתק אתכם החזקת היד מן הארץ הטובה אשר כבר התחנכתם שמה התרגלתם באקלימה ובחיים החופשיים אשר שמה, ולהביאכם אל ארץ מאפליה הזו, ארץ אשר דמי אחינו נשפכים כמים לארץ ואין קץ לכל הגזרות האיומות המתחדשות יום יום לבקרים על ראשי אחינו האומללים. ועוד יותר תדווה לבי כי דווקא בעת אשר הטבת את דרכיך והתחלת ללמוד ביותר חשק עלי להפסיק את לימודיך בחזקת היד באמצע.

כי מה יכול אנוכי לעשות עמכם פה. להמשיך את לימודיכם אי אפשר יהיה בשום אופן מפני שני טעמים 1) כי מצבי החומרי אינו מרשה לי 2) אתם אינכם מסוגלים עוד לזה כי עליכם פה להתחיל מאלף ואחר כך עלי יהיה ללמדכם איזה מלאכה שתמצאו בה את דרכיכם בחיים, האם לזה קויתי? כל כן יתכווץ בי לבי ודברי נאלמו. ואתה סלח לי היה שלום בני וה' הטוב בעיניו יעשה

אביך אוהבך המצטער בצערך

ברוך בן ציון


באותו מכתב בחלק המופנה אל רחל מגלה ברוך בן ציון עדינות ותבונת אב רבה ויכולת לקרוא בין השורות. הוא מנסה להבין מה מעיק על רחל, זאת שתמיד מספרת שהיא שמחה, “מצחקת ובריאה”. אולי מראה פניה העצובים בתמונה הוא שגורם עוד דאגה לאביה:


רחל חמדתי אישון עיני

בנוגע לטיולכם לפתח תקוה כתבתי ליוסף וזה באמת הלא אחת. דבר אחד אין לי מה לשנות וגם אודות השינויים שמתחוללים בקירבנו ג"כ כתבתי לו.

את מסיימת את מכתבך בשמחה ומקווה להתראות אתכם מהר, ואני אינני שמח ע"ז כלל וכלל והטעם הוא עמו שכתבתי במכתב יוסף ואין לשנות.

אך כנראה את מתגעגעת, אם על רוסי' הארץ הברוכה או עלינו. אבל מכל מכתביך אני רואה כי את שמחה על המקרה הזה, ואם כן יש הרבה דברים על לבך שאינך מגלה לנו. מדוע את עושה ככה? אמרי מה יכבד על לבך, איזה משא את נושאת עד שהיא מתפרצת מבלי משים החוצה, גלי לנו את כל לבך ואל תכחדי מאומה.

הודיעיני מה משפט הסמינריום לנערות שנפתח ביפו זה לא כבר. איזה גיל נערות מתקבלות שם וגם מצב ידיעתן בלימודים ועוד ועוד כל הפרטים הנוגע לבית הזה.

אצלנו הדברים יגעים ואין נחת. היי שלמה ובריאה…


הנני שמח מאוד אם הישוב יישוב בני עמנו בארץ קדושנו הולך ומתרחב. הארץ מתפתחת והערים מתקדמות. נהניתי מאוד שביפו נתווספו הרבה בתים וגם אלה שכבר נבנו נשתכללו ומאידך גיסא הנני מצטער על אשר גם אנוכי אינני בין המרחיבים את הישוב ועוד יותר אצטער, עד כי הלב יתכווץ מכאב כי כל זה הלא בידי איבדתי טובי. קרוב הייתי גם אנוכי לכל זה להתענג על טוב הארץ ולאכול מפריה לנטוע נטעי שעשועים אשר יצמיחו יגדלו ויוציאו פרי ברכה בקרב הארץ. ורק ע“י אגואיזמוס גס ע”י אהבת עצמו הוכרחתי לעקור משורש כל שתלי נטע נאמני ולבלי להשאיר כל שורש בארץ. ועל זה ידווה לבי ורוחי נעכרה ועיני תדמענה כל ימי חיי. ומה נאמנו דברי החכם מכל אדם חכמת נשים בנתה ביתה וכ’ו.


מאת אדון פינקלמן קבלנו ידיעה מפורטת אודותכם. הוא אומר שאתם שמחים וטוב לכם ובשום אופן אינכם חפצים לעזוב את הארץ אולם אם כן הוא הדבר מדוע הנכם מקבלים את המקרה הזה בחייכם בשוויון נפש.

נדמה לי שאם באמת חפצים אתם להשאר בארץ, אם באמת מרגישים אתם את הטוב לכם עכשיו וגם מרגישים אתם ברע אשר יהי' לכם ברוסי' הארורה העקובה מדם היהודים, אז עליכם היה לבאר את כל זה לאמא ולבקשה ולהתחנן אצלה שהיא תבוא אליכם.

אולם אודות זה אדבר בפרוטרוט במכתבי הבאים. על כל אופן אם תחפצו לדבר אודות זה עם אמא אל תעשו את עצמכם כי אני הדחפתי אתכם על הרעיון הזה ורק עשו באופן כזה כמו שאתם בעצמכם התעוררתם לזה ובאתם לידי הכרה שיותר טוב שבל תעזבו את הארץ ועשו בחכמה. היי שלמה בתי


אביך אוהבך לנצח

ברוך בן ציון וויססמאנן


שולמית בתי חמדתי

מאת אדון פינקלמן קיבלתי דרישת שלום ממך, פיו מלא תהילה אודותיך, כי את לפי דבריו מלאה חיים ושמחה. רק הרגיש בך כי את מקפדת גדולה ואוהבת את ההתיפות ומצטער מאוד אם את תשובי לרוסי'.

הוא אומר כי גם אינך חפצה לשוב לרוסי‘. טוב המות מהחיים ברוסי’ את אומרת…

היי שלמה שמחה ובריאה. אביך אוהבך בכל חום לבו

ברוך בן ציון


תמונת מצב משפחתית–חברתית. הודעה משמחת כי הילדים יוכלו להשאר בארץ.


26 יולי 1913 דווינסק ב מנחם אב תרע"ג

8 אוגוסט

ילדי היקרים והנעימים

מכתבכם קיבלתי ושמח אנוכי מאוד כי אתם עוברים למחלקות הגבוהות בלי בחינות, ומשנה שמח אנוכי שלא אצטרך לנתק אתכם ממקומכם וכי אתם נשארים בארץ להמשיך לימודיכם ועכשיו עליכם מצידכם להשתדל שעמלנו בל יעלה בתוהו ובמנוחת נפש ובחשק נמרץ עליכם להמשיך בלימודיכם בהצלחה למען שתהי' לאנשים זרע ברך ה'.

את ציונכם כבר שלחתם אבל אנחנו עוד לא קיבלנו, כנראה בשבוע הבא.


אצלנו פה ברוסי' אין כל חדש. מצבנו בלי כל שינוי, אנחנו בריאים ולשמים ת"ל.

עובד אנוכי עבודה קשה ועל מצבי החומרי אין לי מה להתאונן כי מעטים בקרבנו המרויחים כמוני בצוק העיתים הללו.

ואחרי כל אלה בכל זאת מצבי קשה מאוד והנני מוצא דוחק גדול במצבי. כל מיני מזונות נתייקרו על חד תלת. שכר המעון והסקה עלו למעלה ראש והמשכורת שלי אינה מספיקה גם לבגד ללבוש.

בשנה העברה גנבו ממני על האוניה בעמדה על ביירות את אדרת הסתו שלי והנה בשנה העברה לא עשיתי לי אחרת תחתיה, וגם בשנה זו לא אעשה והסיבה מובנה.

במשך כל השנה עשיתי לי חליפה אחת במחיר 16 רובלים וגם אמה בהיותה ערומה בכל עשתה לה רק את הנחוץ במאוד וגם בזול היותר אפשרי. בגדי חורף אין לה גם כהיום.

ונוסף על כל אלה הנני עוד חייב לאנשים שונים סכום מסוים.

בכל זאת הנני שמח כי יכול אנוכי להשאיר אתכם עוד להבא בגימנסי' והבה נקווה שהבוחר בציון יעזור לנו, כי הבא לטהר מסייעין לו.

הילדים אביגיל וזרובבל ג“כ בריאים ומשתובבים כל היום כי לימודיהם עוד לא התחילו והמה עצלים גדולים ג”כ.

בכלל הנני רואה באביגיל שטחיות גדולה, אוהבת כל דבר חדש ומקבלת עליה בהתמדה, אבל כעבור יום או יומיים כבר בחלה נפשה. וגם אצל זרובבל אינני מרגיש כשרונות מצוינים, אך עליו אי אפשר עוד לדון באשר קטן הוא יותר מדי.


בימי החופש אחרי ששעתכם פנויה חפצתי שבל תבלו כל העת בבטלה. במשך העת הזאת אפשר לכם להתכונן ללימודים אשר במחלקתכם הבאה.

הנכם יכולים למשל לקחת אצל תלמידי המחלקה הרביעית את לקחיהם בחשבון, בגיאומטריה ובאלגברה. כמו כן בטבע וביתר הלימודים ולעבור עליהם ובזה יקל לכם כאשר תתחילו לימודיכם.

כמו כן חפצתי שתשתלמו בשפות ובעיקר בצרפתית. חפצתי לשאלכם איזה שפה אירופית עוד לומדים בגימנסי' לבד צרפתית ומאיזה מחלקה מתחילים.

גם השתדלו לקרוא ספרים והספר אשר אנוכי הצעתי לפניכם לקרוא ובשום לב הוא ספר האגדה. והספר הזה מה טוב לדעת אותו כמעט בעל פה באופן אחד כמו התנך.

לפני יוסף הצעתי ג"כ שינסה ללמוד גם תלמוד. אנוכי אינני יכול לקחת לו מורה לזה אך אם הוא ישתדל ימצא גם בחינם מי שיתן לו שיעור.

העיקר לבלי לבטל את העת הפנויה בדברים בטלים אך לעשות סדר ומשטר בחייכם. ואם עכשיו תתכוננו בללימודיכם הבאים תהיו לתלמידים מצוינים ולחלק את העת. זמן ללימודים, זמן לקריאה וזמן לטיול.

גם מכתביכם עכשיו אלינו שיהיו יותר מעניינים בחיבורים יפים על דבר מאורעות היומיות ויהו נא שלום,

אביכם דו"ש אוהבכם לנצח


ברוך בן ציון


ממכתבה זה של פערל מתברר מי שילם את החוב לגימנסיה ובכך איפשר לילדי משפחת ויסמן להשאר בארץ:


ילדי היקרים יוסף, רחל ושולמית,

קיבלנו את מכתבכם אבל ילדי כמה עגמת נפש היתה לי שאתם כל כך התעקשתם ולא רציתם לנסוע לדווינסק.

את בתי היקרה רחל היית צריכה לכתוב לי מיד שאינך רוצה לנסוע ושכתוצאה מצערך רזית מאוד. עכשיו בעז"ה אתם שוב תלמדו בגימנסיה ולא ניקח אתכם יותר לרוסיה.


אדון פינקלמן, שהיה ביפו, קרא במכתבכם שאינכם רוצים לחזור לרוסיה בשום אופן והוא התרשם מאוד וכתב מיד לגימנסיה שהוא ישלם עבורכם. הוא ברך אותנו ואמר שה' יעזור לנו וכשיהיה לנו כסף נחזיר לו בתשלומים. כיוון שבעיית הכסף נפתרה, תוכלו להמשיך ללמוד.


אנו חיים בדוחק רב, אבל נמצא דרך לחיות. איננו תופרים דבר לעצמנו מאז שחזרנו הנה.

דוקא כשהגעתי ליפו תפרתי לעצמי חולצה. לי לא איכפת בכלל מעצמי וחשוב לי רק שאתם תחיו כראוי.

הייתי מאוד רוצה שתצליחו במה שאתם צריכים להשיג, שתלמדו ותהיו בני אדם. שיהיה לנו מכם נחת מתי שהוא. עכשיו ילדי היקרים הירגעו. לא ניקח אתכם לרוסיה.

מי יתן והקב"ה יעזור לנו ונוכל לבוא אליכם להיות עימכם ביחד בארץ ישראל.


וממך בתי רחל אני מבקשת שתירגעי ותתחילי להחלים. את נראית רע מאוד. אני חושבת שזה בגלל צערך הרב והפחד שלך להגיע למקום חדש. עכשיו שאתם כבר יכולים להירגע, אני מקווה שבמשך החופש הגדול תחלימו ותאספו כוחות כדי להמשיך ללמוד בשנה הבאה בחריצות.

וממך בתי שולמית אני מבקשת שתהיי בן אדם, שלא תריבי עם רחל, שלא תאכלי לה את הלב. היא הרי אחותך הגדולה ואת צריכה לשמוע בקולה.

עשי זאת עבורי. ושוב אני מבקשת ממך – אל תגרמי לה עגמת נפש. הרי אין לכם שם משפחה בכלל.

שמרו זה על זה, חיו בשלום זה עם זה. אל תצאו החוצה כשהשמש בוערת. לכו לטייל ביחד אבל רק אחרי הצהריים אל חבריכם וחברותיכם ובלו בנעימים. לכל דבר יש זמן – כשצריך ללמוד, לומדים, אבל כשאתם מסיימים לכתוב שיעורים, אתם חופשיים לבלות את זמנכם בנעימים, ואל תמשכו את תשומת לבם של האנשים ה' ישמור, ואל תריבו עם אף אחד. עליכם לחיות בשלום עם כולם ולהיות טובים ועדינים.


ואתה בני יוסף, גם לך מותר לכתוב קצת לאימא שלך ולספר לה איך אתה מבלה, איך מתנהגת שולמית, האם היא רבה אתכם?

אני צריכה לשמוע מה נעשה אתכם מכל אחד לחוד.

אם תהיו ילדים עדינים וטובים, נדאג בעז"ה שתסיימו את לימודיכם ואני מקווה שעוד נבוא אליכם בזמן המתאים.

היו בריאים ילדי היקרים וה' יעזור לנו להשיג את רצונותינו.

ממני אימכם המאחלת לכם רוב אושר

פערל ויסמן


מכתב תודה לילדים על הישגיהם בלימודים. כמה אבות עשו זאת?


חמישה עשר באב תרע"ג

בני היקר והחביב יוסף יחי'

קיבלתי מכתבכם עם הציונים. אין לי כמובן לאמור לך כי התענגתי עד מאוד וכי הרויתי נחת בראותי כי אמנם היטבת דרכיך ועשית חיל בלימודיך.

עלה בני והצלח והיה ברכה. תודה לך בני היקר בעד מעט השכר חלף כל עמלי ותלאותי. ועכשיו ראה נא ושים על לבך כי הכל הלא תלוי רק בך: מעט חשק מעט רצון מעט התמדה והנך כבר לאיש אחר: אתה בעצמך הנך שבע רצון ומביט עליך כמו על איש אחר וגם הוריך שמחים בך והנם מאושרים ולהיפך.

שער נא בנפשך כמה צער ועגמת נפש גרמת לי בשנה העברה וגם אתה בעצמך כמה מדוכה היית. ולכן בני גם להבא השתדל ללמוד בחשק ואל תנהג קלות ראש בלימודיך. ועוד הפעם הנני מברכך בהצלחה גדולה, שתהי' לתפארת הוריך ועמך.

ואולם עד כמה שאני שבע רצון ממך מלימודיך ומדרכיך, לא אמנע בכ"ז להעיר את אוזנך על מיעוט ידיעתך בשפות ובעברית, ערבית וצרפתית קיבלת רק “מספיק”.

בנוגע לעברית אני מתפלא וחפצתי שתבאר לי את הסיבה, ומה שנוגע לערבית וצרפתית הנך כנראה באמת מפגר ולכן עליך להשתדל ביותר מרץ וביותר התמדה לקנות ידיעה טובה בשפות והעיקר בצרפתית, כי השפה הזאת היא האחת השפה האירופית שאתה לומד.

ובזמן הזה מוכרחים אנחנו בחיים לבוא במשא ומתן ובנגיעה ישירה עם העמים האירופאים וידיעת שתי שפות אירופאיות צרפתית ואנגלית או אשכנזית ידיעה הגונה הוא דבר הכרחי. ועכשיו בעת החופש עליך להשתדל בדבר הזה.

חושב אנוכי שאם תבקש תמצא אחד מחבריך מהמחלקות הגבוהות שיואיל לתת לך שיעור בחינם בשפות ואם גם לא תמצא תוכל אתה בעצמך לרכוש ידיעה הגונה בעברך על מה שלמדת פעם ושתיים. ובכלל שים נא נגד עיניך את מכתבי הקודם ועצתי איך להתנהג בימי החופש ואנוכי אקווה שאחרי שהטיבות דרכיך שבין תבין עד כמה נחוץ הדבר ותשתדל בכל כוחך למלאות את החסר לך וגם להתכונן על להבא כדי שתעשה חיל ותהי' מהתלמידים המצויינים.

בסוף מכתבי עלי להדגיש עוד פעם את שמחתי הגדולה מציוניך והנני לשלוח לך את ברכתי ונשיקתי החמה מקרב ולב

אביך אוהבך ברוך בן ציון


רחל בתי חמדתי

במכתבי ליוסף הבעתי את שמחתי הגדולה על הציונים ושמחתי זאת נוגע לא רק אליו כי אם גם לך ולשולמית. והנני מברך גם אותך בהצלחה, עלי והצליחי ועשי חיל בלימודיך והיית לאחת מבנות ציון המצוינות.

אולם אצלך בתי רבו המספיקים: תנך, עברית, חשבון, הסתוריה, צרפתית ועל דבר זה אינני יכול לעבור בשתיקה.

אני אינני מסתפק במספיק. את הלימודים צריכים לדעת ידיעה הגונה ונכונה והציון צ“ל “טוב”. וע”כ השתדלי למלאות את החסר. וכמו שכתבתי במכתבי הקודם ככה תתנהגי בימי החופש.

ואחרי כל אלה הנני שמח שמחה גדולה כי עברתם בהצלחה והנני שולח גם לך את נשיקתי החמה ותודתי העמוקה בעד כל העונג שהרויתם אותי ומי יתן ותעלי מעלה מעלה

אביך ברוך בן ציון


שולמית חמדת נפשי

גם לך הנני מביע את שמחתי על עברך בהצלחה למחלקה ב'. ואי רצוני בעד הציונים המספיקים והנני מקווה שלהבא יהיו לך ציונים רק טוב וטוב מאוד.

מכתביך הז’רגוניים אמא קוראת בשמחה, כי את העבריים עלי להעתיק אותה ולפניה המה חתומים וע"כ היא מתענגת אם את כותבת לה ביחוד בשפה המובנה לה. וטוב יעשו גם יוסף ןרחל אם יכתבו לה ביחוד בזרגון.

החיבורים אשר את מבטיחה יהיו נעימים לי. חדשות מיוחדות אין אצלנו. עלי והצליחי והיי ברכה בין בנות עמנו וקבלי נא בזה את רגשות השמחה ונשיקות חמות.

מאת אביך אוהבך בכל לבו ונפשו ברוך בן ציון


אדון קיסעלעוו וגבירתו הנחמדה שלום

יקבלו נא בזה סך 65 רוב' מזה 5 רוב' על חוג הילדים. סליחה על אשר אינני מרבה לכתוב, כי השעה היא מאוחרה בלילה והנני ממהר לגמור עוד היום את מכתבי כי מחר יום אידם והפוסטא פתוחה רק עד השעה העשירית בבוקר. היו שלמים ובריאים ופרישת שלומי לכל בני ביתו

ידידכם ומוקירכם ומכבדכם

ברוך בן ציון וויססמאנן


ומפערל:

ילדי היקרים ביותר יוסף, רחל ושולמית,

קיבלנו את מכתבכם בשמחה רבה ושמחתנו גברה כשראינו את ציוניכם.

ילדי האהובים, אינכם יכולים לתאר לעצמכם את שמחתי כשהסתבר לי שאתם עולים כיתה.


בני יוסף, אבא מרוצה ממך עכשיו אבל תראה בני יוסף, רחלה למדה רק שנה אחת בכיתה השלישית ואתה למדת שנתיים ושניכם עכשיו עולים לכיתה הרביעית.

אבא כתב לך שיש לך ציונים טובים יותר מאשר לרחל ואני אומרת שאת רחל הרי למדת רק שנה אחת בכיתה שלישית ואתה בני למדת שנתיים באותה כיתה, ולכן היית צריך לקבל ציונים יותר טובים!

ואת שולמית ילדתי, גם לך יש ציונים טובים.

יוסף ורחל, אני מבקשת מכם וגם ממך שולמית, שעכשיו בחופש הגדול תלמדו ילדי האהובים צרפתית ותכינו עצמכם לשנה הבאה.

לו היינו יכולים, היינו לוקחים לכם מורה פרטי שיעזור לכם בצרפתית, אבל הרי אתם יודעים אהובי שאנו דחוקים מאוד בפרנסתנו ולכן עליכם להתאמץ ולהתקדם בכוחות עצמכם.


אני מבקשת מכם, ילדי האהובים עוד פעם, שתלמדו צרפתית בזמנכם החופשי. ולך בני יוסף, כשרק תרצה ללמוד בחשק הרי בעז"ה תתקדם ותגיע לרמה הנדרשת. אתה רק צריך לרצות. אם תקבל טוב מאוד בצרפתית, אבא יהיה מאוד מרוצה ממך ולנו תהיה הרגשה טובה וסיפוק שמאמצינו לא היו לשוא.

עכשיו ילדי האהובים אנו שולחים לכם מתנה קטנה עם האדם שימסור לכם את המכתב. הוא מגיע מדווינסק ורוצה לקנות אדמה בארץ ישראל לצורכי עבודתו. הוא יביא לכם חבילת עטים ועפרונות, 3 מחדדים ו־3 מחקים, וכן 5 חבילות שוקולד.

כשה' יעזור לנו, נשלח לכם חבילה יותר גדולה, אבל בינתיים זה מה שאנו יכולים.

אנו שולחים זאת בידי האיש כדי שהוא ימסור לכם שביקר אצל הוריכם וראה אותם, ואתם צריכים לשמוח שאנו תודה לאל בריאים ושה' יעזור וגם את תהיו בריאים ושמחים תמיד.

אני מקוה שעוד ניפגש בבריאות בעז"ה.


רחלה ילדתי, אל תתגעגעי אלינו. אני יודעת שאת מתגעגעת מאוד ואני אומרת לך, השתדלי להתאפק ולהתגבר.

אנא השתדלו לא לריב זה עם זה רק לעזור זה לזה.

כתבו מכתבים שמחים, שאתם בריאים. השגיחו על עיניכם ודאגו שידיכם יהיו תמיד נקיות.

על העטים תשמרו ואת העפרונות אל תשברו. השתמשו בהם רק כשאתם צריכים ולא תזדקקו לקנות חדשים.

השתמשו בהם בבריאות ושנהיה זכאים לשאוב מכם נחת.

היו בריאים ושלמים ילדים יקרים, ממני אימכם המאחלת לכם כל טוב ואושר רב

פערל וייסמן


מבן ציון לקיסיליב:

אב תרע"ג

לאדון ולגב' קיסיליב,

יש לי עגמת נפש רבה, שהכסף משתהה זמן כה רב בדרך. במכתבכם אתם שולחים לי קבלה על חשבון התשלום בחודש יוני, בעוד שאני שלחתי לכם 65 רובל ב־18.5 כבר עבור חודש יולי. השבוע אשלח לכם עוד סכום של 65 רובל, הכולל גם את 5 הרובל שנתתם לילדים. כך אעשה גם בעז"ה בחודש הבא, ובזה אסיים את חובי לכם.

הילדים אינם צריכים מותרות ולוקסוס, אבל יש לתת להם את הצרכים החיוניים, וכל מה שיקבלו, אכסה ללא היסוס.

בשבוע שעבר כתבה לכם אשתי, אלו תשלומים אנו אמורים לשלם עבור הילדים.

את החוב המיידי שנשאר עבור שכר הלימוד לגימנסיה סידר אדון פינקלמן, וכיוון שדאגה זו הוסרה מעל ליבנו אשמח להישאר באותו מצב כפי שנמצאתי בו, ומה שחשוב הוא לסמוך על הקב"ה שיעזור להשיג ולהשלים משימות שלקחנו על עצמנו.

כיוון שהילדים נשארים אצלכם הלאה, אבקש מכם להיות למענם אבא ואימא, ושלא יחסרו להם דברים נחוצים כמו אוכל ושתיה, והקב"ה ישלם לכם עבור זאת ושיהיה לכם נחת מילדיכם שלכם.

פעמים רבות שאלתי אתכם אם יוסף מתפלל, אם הוא מחסיר פה ושם תפילות, אם הוא הולך בכלל לבית הכנסת, אם הוא מקבל אי פעם עליה לתורה או מפטיר. אני מבקש ממך, שתענה לי במלוא הכנות על שאלותי. ספרו לי, מה שאתם יודעים – את כל האמת.

היו בריאים ומאושרים, כפי שאני מאחל לכם ולבני משפחתכם.

מאת החבר הטוב ביותר

ברוך בן ציון ויסמן.


ומזרובבל מכתב לאחיו:


ב00130.jpg

מכתב החושף את המצוקה שבה נמצא ברוך בן ציון ואת הדרישות הכמעט בלתי אפשריות שהוא מציג לילדיו בארץ:


דווינסק כ אלול תרע"ג

ילדי היקרים והנעימים

קיבלנו את גלויתכם. מצטערים גם אנחנו על אשר אינכם מקבלים ממנו מכתבים ומה חפצתי להגאל מחליפות המכתבים בינינו בתת ה' שנחי' כולנו יחד מבלי להפרד איש מרעהו בארצנו הקדושה.

ובאמת בבואי לכתוב לכם איזה מכתב נסתתמנה רעיונותי ואינני יודע מה לכתוב לכם.

האכתוב לכם מכל הצרות והרדיפות, הגזרות והמצוקות אשר אנחנו סובלים פה? הלא כבר נודע ואין מה להוסיף.

האכתוב לכם מרוע מצבי הפרטי שאינני מוצא כל מוצא? ג"כ כבר דיברנו ודיברנו אודות זה לא פעם אחת ואתם רכים וצעירים ולהושיע אינכם יכולים אותי.

לבד זה אינכם מרגישים ג"כ את דוחק מצבי כי לולא זאת שמתם על לבכם ואולי תכסתם עצה איך לצאת מן המיצר.

חשוב חשבתי שאתם במכתביכם תתנו לי חומר במה לדון אחרי שעיתותכם בידיכם כי ימי החופש לכם ואז תשימו חבכם גם לדברים כלליים, גם לדברים צדדיים.

והנה לדאבוני נקרה מעצור במכתבי ואתם משתמשים בזה וכותבים לנו רק גלויות. יעצתי אתכם איך להתנהג בימי החופש, איך להתכונן ללימודים החדשים, שאלתי ג“כ ע”ד יוסף אם הוא מתפלל בכל יום אם עולה לתורה אם נקרא אף פעם למפטיר ועוד שאלות כאלה.

ומכל זה אין קול ואין קשב בכלל.

אל לכם להשתמש באמתלאות שלא קיבלתם מכתב. המכתבים יתקבלו גם אם יאחרו ואתם תוכלו בכל פעם למצוא עניין וגם מועד על מה ומתי לכתוב. ואם פעם בשבוע לקבל מכם רק גלויה הודו נא כי זה הוא פחות ממעט.

ועל כן הנני שונה את דברי עוד הפעם מי יתן שבשנה החדשה הבאה לקראתנו נגאל מחליפות המכתבים בינינו בשבתנו יחד על אדמת קודשנו ונתענג על תחייתה ותחיית עמנו ובכן הכתבו והחתמו לחיים טובים ארוכים ולשלום.

בברכת אביכם אוהבכם בכל לבו ונפשו

ברוך בן ציון


ידידי אדון קיסעלעוו יקבל נא בזה סך 15 רוב' מזה 5 רוב' ע"ח הוצאות השונות שהוציא בעד הילדים ובזה הנני מברכו ואת רעיתו ובניו ונכדיו וכל אשר לו בכתיבה וחתימה טובה

ידידכם ברוך בן ציון וויססמאנן


ילדי היקרים לי מכל יוסף, רחל ושולמית

את 2 הגלויות שלכם קיבלנו ואני מודה לאל על בריאותכם. אני תמיד מבקשת מהקב"ה שתהיו בריאים ותלמדו טוב. שה' יעזור לנו ויברך אותנו בשנה טובה ומלאת חיים.

ילדים יקרים, אנא כתבו מכתבים. אנו הרי כותבים לכם מדי שבוע ומדוע אין המכתבים מגיעים אינני יודעת. הבטחתם לשלוח לי במכתב אחד דוגמאות מהשמלות החדשות שלכן. אתם הרי יודעים, ילדי האהובים, שאני אמא והכל מעניין אותי.

כתבו לי גם כיצד אתם מבלים בזמנכם החופשי.

עוד מעט מגיע ראש השנה – בני יוסף, אתה צריך ללכת לביה"כנ להודות לאל ולבקש ממנו שיתן לנו שנה בריאה ושמחה ושיראה לנו את הדרך אשר תאפשר לנו להיפגש כולנו יחד ולהיות איתכם בארץ ישראל. נשמח מאוד להיפגש גם עם כל מכרינו בארץ ישראל וכן עם משפחותיהם. והלוואי שתהיה לנו פרנסה טובה בשנה הבאה וכן חיים רגועים.

ובנותי רחל ושולמית מכן אני מבקשת שתתפללנה אל הקב"ה ותבקשנה ממנו חיים טובים ומאושרים, ואולי ישמע ה' לתפילותינו.

מאימכם הדורשת בשלומכם ומאחלת לכם רק טוב.

כתיבה וחתימה טובה,

אני גם דורשת בשלום אדון קיסיליב, אשתו וילדיו, ואני מאחלת לכולם חתימה טובה.

פערל וייסמן


ב00131.jpg

תלמידות הגימנסיה 1912


שנת תרע"ד 1914 – פרוץ מלחמת העולם הראשונה

מלחמת העולם הראשונה מערימה קשיים רבים ולמרות זאת בשנה זו עדיין נמשכת ההתכתבות פחות או יותר כסדרה. במכתבי הילדים הגדולים כבר שומעים את הדי המצב הפוליטי, והאב מציג בפניהם בין השאר סוגיות קיומיות לא פשוטות.

יכולתו המיוחדת של ברוך בן ציון להשתמש בכל נושא: פוליטי, חברתי או רגשי־אישי כמסד ללמידה מעוררת מצד אחד הערצה ומצד שני תמיהה: האם האיש הזה כל הזמן בתפקיד?

השנה מתחילה במכתבי יוסף על משפט ביליס. יוסף, שאינו מרבה לכתוב, כותב הפעם מכתב ארוך ונרגש. ניתן להסיק כי אירועי משפט ביליס שסוקרו בהרחבה בעיתוני התקופה בארץ ובעולם היהודי השפיעו על כולם, צעירים כמבוגרים:


ב00132.jpg

ב00133.jpg

ד' מרחשון תרע"ד

בני יקירי יוסף

הפעם לקחתי לי זמן לענות לך וכמו כן לכולכם על כל מכתביכם שקיבלתי בזמן האחרון, כי טרדות החג, טרדות ביתיות פרטיות, ועל כולם טרדות משפט ביליס לקח את לבבי ועתי, ולא יכולתי לכתוב לכם מכתב לשמה.

ראשית כל עלי להעריך כי סגנונך הורע עד מאוד ואינו מתאים כלל בעד תלמיד המחלקה הרביעית ותלמיד בית הספר המתוקן בדווינסק במחלקה ג‘. זאת אומרת תלמידים בני תשע או עשר מטיבים הרבה מאוד לכתוב ממך. לבד זה המחקים רבים ויש גם שגיאות גסות ולמען שלא אהי’ רק מגבב מילים אעיר על אחדים, לרגלי עברי את מכתביך.

במכתבך מכ"ג אלול הנך מתפלא ומצטער על הגירושים מגריווא, אבל בני, זהו רק טיפה מן הים, מן ים הצרות הגזרות והרדיפות אשר עובר עלינו, על ראשי יהודי רוסי‘. ואם באנו לספרם תכלה הים והצרות לא תכלנה. ומאושר אתה שמכל אלה אתה רק שומע מרחוק. אולם עליך בעצמך לא נגעו לרעה והדעת הזאת תעודד ותחזק אותך לשמור את מעמדך הטוב כל ימי חייך. התאזרח בארץ חמדתנו בארץ תקוותנו ובארץ תחיתנו ותהי’ מהבונים בניין האומה.


מכתבך מן ה' תשרי כמעט שאי אפשר לקרוא, כי עצם הכתב רע מאין כמוהו ויש מבטאים כאלה שאינני יכול לעכל אותם, למשל הפרוזה “בטח הוא עצירת המכתבים” א"כ יוצא או להתפלל על זה כמו על עצירת הגשמים או לקבל שמן רציני,

לבד זה יש שגיאה גסה. “קרא” במובן מקרה באלף וגם “בא” באלף ועצם הפראזה “ומאוד אני מצטער שבעיר דווינסק שלא קרא בא עד הנה כלום כבר התחילו להלשין על עלילות דם” כתבתי אנוכי בלשוני באופן זה: ומאוד אני מצטער על אשר גם בדווינסק אשר עד הנה לא קרה בה שום מקרה שיתחדדו היחסים ביניכם ובין שכיניכם, שגם שמה יעלילו עליכם עלילות דם…

תקוותך איפה, בני, שזאת הפעם תהי' האחרונה לעלילות דם היא תקוות שווא. גם אם השופטים יכירו את צדקת ביליס לא תחדל העלילה המחפירה הזאת לדכא את רוחנו כל זמן שנהי' בגולה ולמרר את חיינו, כי שכנינו רעים וחטאים, רוצחים וושופכי דם לעין השמש ועוד מעלילים עלינו.


על מכתבתך מיום א' דחומה"ס יש הרבה מה לענות ולברר לך את מצבנו ברוסי'.

ובאמת יפלא בעיני כל אחד שחי בארץ חופשית ושואל קושיות כאלה מדוע לא יתעוררו היהודים, מדוע מחבבים המה את הגלות והאיש הזה אינו מבין כי מה שלא נשמע קול היהודי ברוסי' על שלילת זכויותיו הוא מפני שמשתיקים אותו בחזקת היד ממש בבחינת והידים ידי עשו. ואם תאמר למה יושבים שמה מדוע אינכם יוצאים לארץ חופשית? הנה אני התשובה: מי כמוני משתוקק להתיישב בארץ ישראל. עד כמה אנוכי מעפיל לעלות ונשאר, לדאבוני, על מקומי. אגב אעיר כי “מטבע” כותבים בלי ה"א.


המאורע עם חינקין ופוגל הייתה באמת חדשה אצלי. בעיתונים לא קראתי וגם לא יודיעו ג"כ אבל שער נא בנפשך אילו היה ברוסי' מקרה כזה כי אז עורר לפוגרומים.

וגם פה אינני יכול לעצור בעדי לבלי לעורר על ביטויים, אשר לפי דעתי, אינם נכונים, למשל: “פתאום באה עגלה וחינקין בתוכה. חינקין יצא מתוך העגלה ויאמר לאיש..”.

ואני כתבתי: פתאום בא חינקן בעגלה ויצו לאיש… ואף אחד" כתבתי “אף לאחד”.

"הם ראו מעשה כזה ויברחו" – זאת היא שגיאה גסה וצ"ל “מיד נשאו את רגליהם ויברחו”, או “מיד ברחו”, או שהמילה מיד מיוחסת.

הנך רואה איפה בני, עד כמה הורע סגנונך וכמה פעמים ביקשתיך שתכתוב לי חיבור ובאמתלאות שונות התפטרת מזה.

ועכשיו הנני מבין מדוע הנך מקבל על עברית ציון לא טוב ואני פשוט מתבייש להראות למי איזה ממכתבך, גם מפני הרעיון, גם מפני עצם הכתב וגם מפני השיבושים והביטויים הקשים.


הנה התחילו הלימודים.

עליך לדעת בני, עד כמה אנחנו מוסרים את נפשותינו עליך ומבקשים לבל תזלזל בשיעורין. התאמץ והשתדל שתהי' טוב בכל הלקחים.

ילדים אחרים בני גילך כבר מרויחים, למצער, לצרכיהם הם להוצאותיהם הקטנות. אתה עודך רחוק מזה, אבל למצער השתדל בלימודים ומכתביך הבאים יהיו יותר מלאי רעיון ויותר בהירים במבטאיהם וגם משמחים.

הנני גומר את מכתבי כי עלי לכתוב לרחל ושולמית היה שלום ובריא והשתדל להיות איש.

בברכת אביך אוהבך בכל לב

ברוך בן ציון


ב00134.jpg

“ביליס יוצא בשן ועין” – קריקטורה אנטישמית בעיתון רוסי


תחילתה של קנוניה

במכתב קשה, עצוב ומניפולטיבי לרחל, מתחיל ברוך בן ציון ליסד קנוניה (או שמא קומבינה) לשלוח את פערל בחזרה לארץ ישראל. האם להטיל את ה“אשמה” בחזרתה של פערל לדווינסק על כתפי ילדה בת 13 זה משא הוגן?


ד' דמרחשון תרע"ד

רחל חמדתי

במכתבך מן י“ז אלול את כותבת כי אינך כותבת למשל ע”ד הקונגרס כי את חושבת שאני קורא זה בעתונים. אבל עליך לבלי להתחשב בזה אם קורא אני בעתונים או לא. עליך לדון על כל דבר ודבר ועל ידי זה יתרחב חוג השקפותיך.

את קראת את דניאל דירונדא ועכשיו גם אמא קוראת את הספור בזרגון ומתענגת עליו. וע"כ חפצתי שתכתבי לי השקפה על הסיפור הזה.

על מכתבך מכ“ג אלול עלי להעיר על שגיאה אחת: את כותבת “זה נכון?” אבל האם אינך יודעת כי בעברית יש ה’א השאלה וצ”ל “הנכון זה?”

יכולתי עוד להעיר על שגיאתי שאת אומרת עלי, ובאמת הנך מרגישה כי לו הייתה אמא איתך, כי אז טוב לך היה בכפליים.

אבל באמת אני לא שגיתי, כי לו התגעגעת על אמא ומצאת כי חסרה היא לך בחיים והבינות את כל האי נורמלית בחיים מפוזרים כאלו, כי אז השתדלת בראשונה להתנגד לזה שתעזוב אותך לבדך.

ואם לא עלתה בידך כי אז, למצער, בכל מכתב ומכתב ביקשת את אמא ע"י האינציאטיבה שלך שתשוב אליכם כי אתם מתגעגעים עליה. ואם אמא תאמר שאם כן כי תשובו אתם, כי אז אמרת: אם לשוב אז מוטב שתשאי את געגועיך, אך לשוב לא תשובי בשום אופן אל ארץ הדמים.

וגם הבטחת לאמא הרי זהב וכ“ז עשית ע”י התעוררות לבך לבד לא עפ"י דחיפתי. ואם תאמר כי אמא חלתה שמה ראשית, גם פה תחלה לעיתים קרובות.

ושנית, אם לא היה לה צער מכם אם לא הדאבתם את לבה כי אז לא חלתה. ואם כן אתם אשמים.

אך את זה אני מודיע אותך כי אם תכתבי על הטימה הזאת אל נא תכתבי משמי בלשונך את “אבא אתה כותב”. את יכולה לכתוב בדרך כלל לבקש את אמא שתשוב אליכם.


במכתבך מיום א' דחוהמו“ס מביעה את תקוותך ואת חפציך שנחיה כולנו יחד בא”י מבלי הפרד עוד לעולמים. עם זה אני מסכים בהסכמה גמורה.

תודיעיני אם את ויוסף במחלקה המגבילית או היסודית. אצלנו החדשות אינן משמחות, עכשיו כולנו עסוקים במשפט ביליס. לא המשפט כשהוא לעצמו מעסיק אותנו, ביליס אינו הקרבן הראשון והלוואי שיהי' למצער האחרון ברדיפות היהודים. אבל, קול אלוקים, עד כמה הושפלנו!

אך היי שלמה ובריאה והודיעיני ידיעות משמחות למדי בחשק ובהצלחה

אביך המחבק אותך ללבו מרחוק

ברוך בן ציון


שולמית חמדתי אישון עיני

על מכתבך בכלל אין לי מה לכתוב לך כי בכלל הנך ממעטת לכתוב, כנראה הנך מעצלת ומתפטרת בדרישת שלום לבד.

בדבר אגודתכם “חבצלת השרון” כבר הבעתי את שמחתי עליה וברכתי בהצלחה.

על מכתבך מן ה' בתשרי שמחתי כי העתקת את כל מה שנצרך לך ללימודים. כי מה שעבדת בימי החופש יביא תועלת גדולה בעת הלימודים.

במכתבך מן א' דחול המועד סוכות את כותבת כי את מפחדת מן חשבון וביחוד מן שברים. אבל הלא את רואה כי יש אנשים שגומרים את כל הגימנסי' וא“כ למדו ויודעים גם שברים. א”כ הלא לא קשה מכוח אנושי אם רק תחפצי, תקשיבי ותשימי לבך לא יקשה לך. העיקר הוא רק הרצון. אין לך דבר העומד בפני הרצון.

במכתבך האחרון את כותבת לי ע"ד שמחת תורה בתל אביב והנני משער עד כמה טבעית שמה השמחה. אמנם גם פה שמחנו בשמחת תורה, התהוללנו והשתובבנו אבל כ’א הרגיש כי השמחה היא מלאכותית יותר מדי, ובפרט בשנה זו שעל ספסל הנאשמים יושבים כל היהודים מכל קצווי ארץ.

אבל מאידך גיסא הדבר הזה עוד מחזק את רוחנו. אנחנו הלא יודעים מי המה הרוצחים האמיתיים ואת מי שצריך להושיב על ספסל הנאשמים, אם את השופטים או את הנאשם המדומה ובאמת כן הוא הדבר. לא את היהודים הושיבו על ספסל הנאשמים כי אם אותם בעצמם ואין להתבייש.

אבל גורלנו רע ומר וחיינו מורעלים ברעל נחשים וצפעונים. אך ה' אתנו אל יעזבנו. ואתם בני ארץ ישראל עליכם לברך את ה' שגאל אתכם מארץ הדמים.

היי שלמה ובריאה למדי בחשק. אל נא תראי אם בראשונה יקשה זה מאוד ועשי חיל

אביך הנושק לך מרחוק

ברוך בן ציון


שחרור ביליס

רחל יקירתי,

לא אמנע ממך מהביע את שמחתי על מכתביך שהמה מלאים עניין ותוכן ומבקש אותך שגם להבא תכתבי מכתבים מלאי עניין ובזמן מן הזמנים גם חיבור…

בדבר שמחת יהודי רוסי' בטח שמעתם, ביליס יצא לחופשי ובבית ישראל אורה ושמחה. אבל בשמחתי הגדולה הנני מרגיש גם צער עמוק ושמחתנו הנה אכרים פשוטים הכירו בנו כי לא אוכלי אדם ולא שותי דמי אדם אנחנו.

אבל איך שיהיה ביליס הנהו עכשיו גבוה היום וכל פיו מלא תהילתו ומכל קצווי ארץ הנהו מקבל טלגרמות של ברכה וכ"א חושב לו לחובה וגם לכבוד לבוא אליו ולדרוש בשלומו.

הנה כן נהפך אבלנו ותוגתנו לששון ושמחה. יותר חדשות אין.

תהי שלמה ובריאה ולמדי בחשק ובהצלחה כברכת אביך אוהבך בכל לבו


ברוך בן ציון


ב00135.jpg

משפחת בייליס בבואם לתל אביב


הקשר בין דת לאום ושפה

בני היקר יוסף, דווינסק ד' כסלו תרע"ד

בנוגע למלחמה שערכו בארץ ישראל נגד הפוליטכניקום כבר כתבתי לרחל ואין מה לשנות עוד פעם, אולם גם בעדך השארתי מקום לדבר איתך על עניין נכבד אחד.

אמנם כן אנחנו עורכים מלחמה במחללי שפתנו וכל טובי כוחותינו יוצאים המערכה מול האויב, אבל עת לשים לב גם מחללי דתנו, הדת באמת היא קשורה בלאמיותנו כי אי אפשר לצייר יהודי בן דת אחרת.

מי שממיר את דתו יצא גם מכלל האומה. ובכל זאת רבו מחללי הדת ואין איש אשר שם לבו לזה והדבר הזה מעציב עד מאוד.

בעת שטובי הלאומים מעמידים את לאומיותם רק על השפה לבדה, והגורם היחיד שעמד לנו בכל משך ימי קיומנו בגולה, הדת ומנהגיה, עוזבים לנפשו ועוד יותר גרוע נוהגים בקלות ראש. ובאמת דתנו היא איננה דת לבדה אשר מחזיקיה נוחלים עולם הבא.

דתנו התפתחה ביחד עם חיינו ומיוסדה על קורות ימי חיינו, כמו החגים והצומות, על חיינו הפנימיים, כמו טהרת המשפחה ותורת הנקיון, על הבריאות, כמו מאכלים ומלבושים אסורים, ונבלות וטרפות, וחיינו הכלכליים כמו השבת וכדומה.

ומי שעוזב את דתנו אז במידה ידוע עוזב גם את לאומתנו. כי כל מנהג ומנהג טבוע בחותם הלאומי שלנו וכבר אמר המשורר: גל אחד לנו, גם תורה אחת ושפתה איתנו ובעבותות זהב אלה נקשרנו. ומי יתן וישימו על לבם אלה היוצאים למלחמה במחללי שפתנו.

היום קראתי טלגרמה בהצפירה על השערוריה בירושלים שהוכו מורי הסמינרים של עזרה בירושלים. הטלגרמה הזאת איננה מובנת לי כל צרכה והנני מחכה על באורים. אבל הטלגרמה כשהיא לעצמה עורר בנו רגשי התמרמרות וקצף. ואחרי כל אלה קווה אקווה כי תצאו מהמלחמה הזאת ועטרת נצחון על ראשיכם. והבוחר בציון יעזור לנו שלא נצטרך עוד מעתה לערוך מלחמות אחים אי טבעיות כאלה, נזכרתי לשאלתך גם כן על דבר שעונך שנתתי לך במתנה לבר מצווה שלך האם עודנו שלם? היה שלום ובריא, למד בחשק ובהצלחה והי' לאיש.

בברכת אביך אוהבך

ברוך בן ציון ווויססמאנן


קטע מעיתון הצפירה המספר על מלחמת השפות (סביר להניח כי זהו המאמר אותו קרא ברוך בן ציון ומספר על כך במכתבו)

ב00136.jpg

מקטעי המכתבים הבאים מצטיירת תמונה גם של חיי הילדים בארץ – חבורות של ילדות, עוד קצת על לימודים, ודברי מוסר מול החיים בדווינסק: חגיגת החנוכה, למרות הגזרות הקשות על היהודים ברוסיה וגם העובדה כי חינוך הבנות טפל לעומת חינוך הבנים, והרבה הרבה געגועים:


שולמית חמדתי

קראתי על דבר אגודתכם ושמחתי. ואת תבארי לי דברים אחדים שאינם מובנים לי. למשל “עשינו סניף בבוחריה” איפה זה בוחריה? ומה עשיתם בשלושים הרוב' שנקבצו? כמה אספה אגודתכם ומה היא עושה בכספה?…. אצלנו אין חדשות מיוחדות והעיקר אין חדשות משמחות וזה לא פלא “מפי מה תקוי לשמוע, לא זמירות תשמענה מכנף ארץ קרה רק קינים רק הגה ונהי” והדברים האלה מה נאמנו מאוד. כי הגזרות מתחדשות בכל יום והצרות תכופות וחושך ואפלה בכל חיינו באין קו אורה רחוק. עכשיו אנחנו עומדים לפני גזירה חדשה לאסור עלינו את השחיטה, אך יותר טוב כי אחדל מדבר אודות זה. כי הלב יתכווץ… שמחו בגורלכם כי אתם נגאלתם מחשכת הגלות ולא עליכם עובר כוס הרעה וה' ההטוב יביא גאולה לכל עמו ישראל מכל צרותיו

אביך אוהבך ומנשקך בכל חום לבו

ברוך בן ציון


ג' טבת תרע’ד בני יקירי יוסף

…ועכשיו בנוגע לך ע"ד מהלך הלימודים אצלך אינך מודיעני מאומה, ואולם רחל’ע תחי' הודיעתני שקיבלת על שאלת אלגברה “לא מספיק” ומזה אפשר לדון על השאר. ואיך לא יכאב לבי ולא ידווה נפשי? אם אנוכי ממית את עצמי ומהרס איתי את ביתי רק עליך. כי העיקר הלא אתה והבנות טפלות וכל יגיעי ועמלי עולה בתוהו.

אין לי דברים לדבר כי לבי כואב וגומר את מכתבי בברכה מי יתן והיה לך לב חדש ורוח חדשה שכל כביר ומרץ נמרץ לבקש חכמה ודעת לטוב לך כל הימים

אביך ברוך בן ציון


רחל יקירתי

אינני יכול לכתוב לך הפעם כי נפשי מרה לי על יוסף שאינו מטיב דרכו. מכתביך בכלל כתובים בסגנון טוב ובכתב יפה אולם הפעם פלטה עטך שגיאות אחדות שעלי להראותך……ובנוגע לנו הנה גם אצלנו בקרב הלאומיים עבר חג החשמונאים במעט חגיגה. ערכנו נשף התאטרון העירוני. חפצנו להציג חזיון בעברית ע“י המשחקים “הבימה” מביאליסטוק אך שני ימים לפני היום הנועד הודיעונו שאינם יכולים לבוא מפני מחלת ארטיסטן אחת. ולדחות את הנשף ג”כ לא יכולנו ולכן הוכרחנו להסתפק במחזה ז’רגונית ורק דיווערטיסמעט היה בעברית. ותמונות חיות ותמונות קסם ממראות הארץ.

כשראו את בית הגימנסי' עבר רטט על בשרי ואמא התכווצה כולה, ובזו הרגע חפצנו לדאות אל מחמדינו.

כל האולם מחאו כף וקראו “תחי השפה העברית”. וכאשר הראו את תמונת הרצל נגנו התזמורת שיר התקווה.

גם בבית הספר המתוקן ובגן הילדים ערכו התלמידים חגיגה הציגו את המחזה “חנה ושבעת בניה” והחגיגה הצטיינה. וכתום המה חלקו לתלמידים מגדנות.

אולם אחרי כל אלה כל שמחתנו ומועדנו המה מלאכותיות ואי אפשר לדמות לחגיגות טבעיות בארץ ישראל.

היי שלמה ובריאה, למדי בחשק

בברכת אביך אוהבך ברוך בן ציון וויססמאנן


מכתב של אביגיל

ב00137.jpg

“שלום בית”

נסיון לעשות כמעט את הבלתי אפשרי, פתרון מריבות אחים ממרחקים. מה מידת ההשפעה שיש למוסר אב שלא ראה את בתו שנתיים? נראה שרחל ניסתה לכתוב דבר מה אודות שולמית, אך מיד עמדה על הגיחוך או חוסר התועלת בכך ומחקה את הכתוב. אביהן קרא מבעד למחיקות:


שולמית חמדתי!

רחל’ע כתבה אודותיך מלים אחדות ומחקה והדבר הזה הפתיעני. כנראה שבאמת יש מה לכתוב אודותיך. ואולי לא רק הפעם הזאת חפצה לכתוב ורק הפעם התפרצה מלבה אשר התחרטה ומחקה.

אבל את גורמת להם צער, וממני הנך מסתירה. ואנוכי גם רחוק מכם ואינני יכול להשגיח עליכם ולנהל אתכם בדרך טובה. גם עין אמא פקיחא אין עליכם, ואת עושה מה שלבך חפץ. לא טוב בתי, לא טוב הדבר הזה. שימי על לבך כמה אנחנו עושים בעדכם אשר על כל אופן איננו כדאים לסבול צער מכם, ומדוע את גורמת לי צער?

הודיעיני מהנהגתך אם יש לך איזה טענה באוכל מדוע עד הנה לא הודיעתני מכל זה, וגם לפני חוה זיזמר לא התאוננת. כמו כן תודיעיני ע"ד ציוניך ומכל דבר פרט והיי נא נערה טובה המשמחת לב הוריך ומכריך. היי בריאה ושלמה

אביך אוהבך ברוך בן ציון


יוסף בן חמש־עשרה

מכתב ליוסף ליום הולדתו החמש עשרה לאחר ששנתיים לא התראו. הברכות יגיעו רק לאחר הטפת מוסר מלב אוהב:


יוסף בני יקירי י’ב שבט תרע"ד

הנך מתרעם על אמא על אשר תמיד היא משחרת לך מוסר ובמשך כל העת לא שמעת אף דבר נעים מפיה. ואני יראתי שבקרוב גם עלי תקצוף על זה.

אבל מה אעשה בני, רחוקים אנחנו איש מרעהו מרחק רב, ימים יפרידונו וכבר עברו כשנתיים כאשר לא התראינו וה' יודע מתי נתראה.

אינני יודע איך אתה, אבל אני מתגעגע מאוד מאוד עליכם לראותכם, לדבר אתכם, לרוות נחת מלכתכם קדימה ואצטער אם תסוגו אחורנית.

והנה נחמתי האחת המה מכתביכם. בכליון עיניים הנני מונה את הימים ואת השעות עד אשר נושא המכתבים יביא לי מכתביכם. ואחרי קבלת מכתבים אינך יכול לשער את היאוש הנורא שתכפתני.

בינה נא זאת שבעה ימים, ובפעם הזאת שבועיים חכיתי על דבריכם ממקום רחוק. בלב דופק הנני קורע את המעטפה ובמהירות הנני מוציא את המכתב והנני מוצא בערך כדברים האלה:

“הפעם לא ארבה לכתוב לך יען כי כבר כתבתי לאמא מכתב ארוך, אני שלום היו שלמים וסלח לי על שגיונותי הסגנוניות” מה אמרת על מצב כזה?

במשך החורף הנני בכל מכתב ומכתב כותב לך ומעיר את אוזנך על דברים שונים, שואל ומבקש ועל כל הדברים הנך עובר בשתיקה גמורה.

בינה נא כמה גדול צערי אם עד הנה לא קיבלתי את ציונכם מן הרבע הראשון. כמה גדול כאב לבבי אם רואה אנוכי כי אתה אינך מתפתח בהרצאת רעיונות, בסגנון הגון, בכתיבה יפה ומדוייקה ועוד יותר הלא תגדל צערי בזכרי כי הנך הלא נער בן ט"ו, לא פעוט, ואם לא עכשיו – אימתי?

גם על זה אינני יכול לעבור בשתיקה על דבריך לאמא: את מרימה שאון אם קיבלתי “לא מספיק” אחד. אבל זה היה במחברת אבל ביומן קיבלתי מספיק. בעיני אני הנני מוצא שגם לא מספיק אחד די להרעיש עולמות.

כי מה כל עמלנו? כי אנחנו הלא עשינו דבר לא טבעי. אנחנו הלא הבאנו ומביאים איזה קרבן לטובתך ובמה הנך משלם לנו בעד זה? ועוד זאת להסתפק במספיק ג"כ אינני יכול, חפצי ומאויי שתהי' מצוין אבל למצער, תלמיד טוב האם זאת דרישה יתרה?

עוד הערה בה' שורות שכתבת לי מחקת בד' מקומות. ואם אקבל גם את תרוצך כי הנך טרוד בשיעורים, אבל האם בימי החופש הרבית יותר לכתוב.

מכל זה הנך רואה כי לא תואנות אנחנו מבקשים ואם אנחנו משחרים למוסר אוזניך, יען כי גדול הכאב ואין להושיע. ואם אני רואה איזו התקדמות קטנה ממך הנני שמח שמחה גדולה ותיכף אני מביע את שמחתי לך. וע"כ השתדל נא למלאות את בקשתי להיות נער טוב, תלמיד חרוץ ומקשיב בלימודים ואז מבלי כל בקשה תשונה גם התייחסותנו אליך.

היה בטוח כי לא השנאה לך מדברת מתוך גרוננו כי אם כאב הלב ורוב אהבה.

כי בך הלא שמנו כל הגיגנו וכל תקוותנו והילדות נהנות רק מזכותך. ע"כ בני היקר, אל נא תשים לאל את תקוותינו וכמו שהבטחת שמעתה תתיצב על דרך טוב תקיים.

והיתה לי לאות ממכתביך הבאים אשר אני מחכה עליהם בכליון עיניים.

הנני מברך אותך ליום הולדתך, ליום מלאות לך חמש עשרה שנה בשעה מוצלחת יתן ה' שתגדל ותפרח לתפארת בית ישראל, בן נאמן לעמך וילד שעשועים להוריך.

עכשיו הלא עברו שני רבעים. שלח לי את ציוניך והודיעני על דבר חגיגת ט’ו בשבט וע"ד קבלת פנים לביליס ומשפחתו והיה שלום וברוך

מאביך אוהבך בכל לבו ונפשו ברוך בן ציון


רחל חמדתי

גם הפעם הנני חפץ להזכירך כי לא קיבלתי את ציוניכם מן הרבע הראשון ועכשיו הלא עבר גם הרבע השני וע"כ שלחי לי את ציוניך משני הרבעים. הנני מצטער על אשר שולמית רגזנית וקפדנית אולם אם היא היטיבה את דרכה אז הכל מחול לה.

שמח אנוכי על הטיולים אשר אתם עשיתם לעיתים קרובות כי ע"י זה הנכם מכירים את הארץ. אולם אינני שבע רצון אם עורכים טיולים בשבת. שבת הוא יום קדוש ומנוחה לנו ואל ללכת בשבת מרחק רב כזה כי לפי השערתי שבע טחנות נמצאות לא רחוק מפתח תקווה, אחרי שעברתם את הר נפוליאון וגם המפל מים נופל לירקון. וחבל שהמורים מזלזלים ככה בקדושת השבת.

בעד לויצקי אשלח בשלחי כסף. ממה שאת מתקדמת בלימודים ויודעת את השאלות שעורכים לפניך אינני מצטער ובכל מכתב ומכתב הודיעיני מה שאלו אותך ואת יוסף ומה ציוו להכין ואיך הכינותם, איזה ציונים קיבלתם, כי כאמור אינני מצטער כלל וכלל אם אתם עושים חיל בלימודיכם. היי שלמה ובריאה ובדבר קבלת הפנים לביליס ומשפחתו וע“ד ט”ו בשבט כתבי לי.

אביך אוהבך ומנשקך בכל חום לבו ברוך בן ציון


ב00138.jpg

שבע תחנות 1912


שולמית שובבתי

הצטערתי על רגזנותך ועל קפדנותך. אולם אם את מטיבה את דרכך הכל מחול לך, אבל מדוע אינך כותבת לי ממהלך לימודיך ומציוניך ומיתר החדשות היפואיות. בכלל הנך ממעטת לכתוב אלינו.

האמנם אין לך מה לכתוב לנו? ואם למשל באנו עכשיו והתראנו פנים אל פנים כי אז גם אז לא מצאת מה לספר לי? לא טוב בתי, שהורים בכלל צריכים לכתוב, אבל דבר נפל לכל פרטיו ואת הנך משטמטת לכתוב לנו. וזה לך לעונש כי גם אני לא ארבה לכתוב לך הפעם רק כי אנחנו ת"ל בריאים ושלמים והיי גם את בריאה ושלמה. היי תלמידה חרוצה ועשי חיל בלימודיך והיי אתח מבנות ציון המצויינות.

כברכת אביך אוהבך בכל זאת ונושק לך מרחוק

ברוך בן ציון


ציונים, ציונים, געגועים ועלילות דם

ח“י שבט תרע”ד

לבני היקר יוסף

הנני מתקשה הפעם לכתוב לך. במכתבך מיום (אינך כותב מעולם, רק על מכתב רחל מצאתי מ' שבט) לא נחת לי לכתוב לך, אמנם גם הפעם הסגנון לא טוב אבל היום אעבור ע“ז ולא אעירך מאומה. הנני להודיעך כי הציונים מהרבע הא' לא קיבלתי וע”כ בשולחכם אלי את הציונים מהרבע הב' אל תשכחו להוסיף לי גם את הציונים מהרבע הראשון.

בשבוע הזה יציגו בקינומוטגרף אצלנו את התמונות מחיי היהודים בארץ ישראל. אולי אראה גם אתכם ואודיעכם מזה. ובכלל אין כל חדשות משמחות אצלנו. הנה עוד עלילת דם חדשה נולדת בקרבנו וג"כ בפלך קיוב בעיר פאסטאוו וה' יודע מה תהי' אחריתנו ברוסיה הארורה.


ואתה בני שמח בחלקך כי הנך מאושר כי יצאת מעמק הבכא הזה וע"כ השתדל נא להיות לאיש ושמח את אביך הדואג לך,

ברוך בן ציון


מבט נוסף על צורת הקשר דווינסק–יפו ובאיזו מצוקה כלכלית התנהלה המשפחה בדווינסק כדי לקיים את הילדים בארץ ישראל:


רחל חמדתי

בשבוע הבא תצא הגברת גורוויץ ובנה אשר כתבתי אודותם במכתבי הקודם לעלות לא"י. אבל היא תתמהמה בארץ ירחים אחדים ועל ידה לא תוכלו ככה מהר לשלוח לנו דבר מה. גם אנחנו איננו יודעים אם נשלח על ידה דבר מה כי דחוק לי העת ועוד אראה.

בחודש מארץ יצא האדון יחיאל לייב שחור קאוונץ לא“י לתור אותה ועל ידו אפשר יהי' לכם לשלוח מפרי הארץ, אבל, למצער, שתשלחו כ”א ואחד מכם את חיבוריכם, כמה שלא ימצא תחת ידיכם ואת הדבר הזה תמלאו כולכם בלי יוצא מן הכלל. את ויוסף ושולמית, התשמעי?

היי בריאה ושלמה, למדי בחשק והודיעיני כפעם בפעם ממהלך לימודיכם.

עצתך לאמא לקמץ ולעשות לה אדרת שיער היא מחכמה אבל מה תאמרי אם אחרי כל הקימוצים אין לאל ידינו לא לבד אדרת שיער לעשות, כי אם עוד הרבה דברים נחוצים? הדרך האחד לצאת מן המיצר היא רק ארץ ישראל ובגולה צריכים לסבול.

חפצתי לשאלך את דעתך אם אמרתי להעבירך משנה הבאה לסימנריום למורות אשר ע"ש לוינסקי. הימצא חן בעיניך? עני לי.

ובהרחבת דעת והנני מחכה על תשובתך


אביך אוהבך ומוקירך ברוך בן ציון


שולמית חביבתי,

מעולם לא עלתה על דעתי שתחשידיני בכילות באומרך: לא היית צריך לחוס על רובלים אחדים ולתפור לאמא אדרת. האם אינך יכולה לחשוב כי לא מרוע לב הנני עושה זאת כי אם פשוט באשר אין לי. אין לי! התביני?

וכמדומני שחכמת היותר אם יעצת לאמא, אחרי שקשה לה לסבול פה קור שתבוא לא“י במקום שהחורף חם מאוד אשר אפשר ללכת גם בסנדלים. ואת הצער אשר גרמת לה ע”י קפדנותך לא תגרמי לה עוד, ולהיפך עוד תעזרי על ידה להקל את משא הבית בכל אשר תמצא לאל ידיך.

ממהלך לימודיך הנני שבע רצון ובכל מכתביך תודיעיני מהשיעורים שנקראת ואיזה ציונים קיבלת. היי שלמה ובריאה חמדתי

אביך אוהבך בכל לבו ונפשו

ברוך בן ציון


י’ח שבט תרע"ד

אדון וגב קיסיליב,

אני שולח לכם בזה 65 רובל ומאחל לכם להשתמש בהם בבריאות.

חדשות מיוחדות אין אצלנו.

כתוב לנו מה שלום נחמה וילדיכם. אני מאחל לכולכם בריאות ופרנסה.

אני מוסר לכם מזל טוב לכבוד נכדכם הרך הנולך. שיגדל ויצמח ללא צער ויגרום לכם רוב נחת.

אני מאחל לכם כל טוב

מחברכם בן ציון


ילדי היקרים ביותר יוסף, רחל ושולמית,

אני מצרפת לכם בזה דרישת שלום ומכתבי קצר כיוון שאנו שולחים במכתב זה כסף. אי אפשר לכתוב הרבה, שכן הדפים יחד עם הכסף עלולים לשקול יותר מדי.

בקרוב אכתוב לכם מכתב ארוך.

היו בריאים וחזקים,

מאמכם המבקשת מה' שתלמדו היטב

פערל


הגעגועים לילדים והכמיהה להיות בארץ ישראל חוזרים ועולים כגל ענק במכתב זה:


כז שבט תרע"ד

ילדי היקרים והנעימים

בשבוע זה לא קיבלנו מכם כל מכתב ועל מכתביכם הפעם הנני מחכה יותר מכל הימים כי ימי הרת עולם אצלכם, אורחים נכבדים סרו אל הארץ. הנה אנשים ידועים כ"א במקצוע שלו באו והעיר הומיה.

אמנם הנני קורא בעתונים ג“כ על דבר ביאתם של ה”ה הבארון רוטשילד, המשורר יהואש ואחרי כן הקרבן הנקי מענדל ביליס. הנני קורא ובולע כל מילה ומילה ונפשי עלי תשתוחח על אשר אנוכי אינני במעמד כולם.

ובכל זאת הנני מוצא נוחם לנפשי כי אם אני בעצמי אנני, הנה בני שמה וברא כרעה דאבוה וכל אשר ראו המה ושמעו יתחלקו איתי בשמחתם, ע"כ הנני מחכה הפעם על מכתביכם יותר מכל הימים.


ב00139.jpg

ביקור הברון רוטשילד בארץ ישראל 1914


שבוע של ארץ ישראל היה לנו השבוע הזה: בתאטרון “עדן” הציגו את התמונות מחיי היהודים בארץ ישראל.

התמונות האלו משכו עליהם כל בני העיר כקטן כגדול, ילדים וזקנים אלה אשר מעודם לא דרכו רגליהם את סף התאטרון, באו כולם לראות את התמונות ולהתענג עליהם.

כוח מושך כזה לא זכתה אף תמונה אחת. ככה מודים מחזיקי התאטרון, כ"א מרגיש את עצמו למחוייב לבוא ולקבל דרישת שלום מדבר יקר וקרוב אל לבו.

בראשונה חשבו להציג את התמונות רק במשך ג' ימים, אולם בראות מחזיקי התאטרון כי מרבים המבקרים הוסיפו עוד שני ימים ואח’כ עוד שני ימים. וככה הוצגה התמונה שבעה ימים רצופות.

אנוכי הייתי פעמיים. את סערת רוחי לא אוכל לתאר והעונג והכאב לא יסופר במילים. הנה עוברת לפני יפו, תל אביב ואנשיה, הנני מכיר את הבתים, הנני רואה את הגימנסיה, הנה אדון מוסינזון יצא מהגימנסי' הנה תלמידים יוצאים אחריו, הנני רואה גם את שולמית ובת צחוק על שפתה.

הרבה הכירוה ומחאו כף לקראתה. היו מי שאמרו כי גם את יוסף הכירו אולם אני לא ראיתיו. הנה עוברות לפני המושבות אשר ביקרתי ראשון לציון עם הרחוב הגדול ובית כניסתה העומד על ההר, הנה גן הברוני עם עצי התמרים והילדים משחקים בו. גם הרבה מקומות בירושלים כמו כותל המערבי, יד אבשלום מצודת דוד מסגד עמרא. הנה גם בצלאל ומחלקותיו והפרופסור שץ עומד ומנצח על מלאכת הפיסול, ועוד תמונות קרובות מכירות.

הנני רואה בעיני ולבבי פחד ורחב. לבד זה עברתי את הארץ לאורכה ולרחבה במקומות אחרים אשר לא עברתי בהם בעת שהייתי בארץ ישראל, כמו הגליל ומושבותיו. ובכן עלה לי התיור בזול גדול מאוד.


ב00140.jpg

גימנסיה הרצליה


ב00141.jpg

סמטאות יפו


ב00142.jpg

רחוב לילנבלום


ב00143.jpg

כיתת לימוד בגימנסיה (המורה מוסינזון)


חבל שהתמונות עוברות מהר ומתחלפות בתמונות אחרות בהרף עין אחד, ואי אפשר להתבונן בם היטב.

הנה כי כן הנך עובר בתמונות קסם אל ארץ החופש והאור והנך שוכח ולו לזמן קט את הערפל השורר סביבותיך עד כי ימש חושך.

ע“י הגברת הורוויץ תקבלו את מכתבי זה וגם חבילה קטנה אחת למתנה. סלחו נא לי ילדי על אשר הנני מסתפק בדבר מועט אבל מה לעשות והנה גם המועט הזה עלה לי בכבדות. אולי ירחיב ה' לי ואפשר יהי' לשלוח ע”י מארקווויץ שיצא מפה בעוד ירח ימים מתנה יותר נכבדה ולא אמנע מכם לע"ע.

כתבו מה לכם נחוץ ביותר ואל תתמהמהו פן תאחרו את המועד.

חדשות בכלל אין. מאת מרת גורוויץ תוכלו להתוועדות אודותנו, כי היא ראתה אותנו פנים אל פנים. ועם בנה התקרבו כי הוא נער מפותח, בעל כשרונות ובעל מידות טובות.

היו שלמים ובריאים בברכת אביכם אוהבכם

ברוך בן ציון וויססמאנן


מראות קסם מארץ החופש והאור: מתוך יומני מסע הסטודנטים לא"י 1913–1914


ב00144.jpg

התערוכה ברחובות בשנת 1913 בה הוצגו עבודות בצלאל


ב00145.jpg

גן עצים בראשון לציון 1914


ב00146.jpg

מבט על הרובע היהודי בירושלים 1914


י“ז טבת תרע”ד

רחל חמדתי, בבת עיני

מכתבך אודות האוירון שבא ליפו קיבלתי. הרצאתך בדבר האוירון היא טובה. התבוננת בו בשום לב. אולם הסתכלות יוסף היא יותר עמוקה ויותר רחבה.

את מתבוננת רק באופן שטחי אך הוא יורד לעומקו של הדבר הנחקר על ידו.

חפצתי לבקשך, ואת אל תשיבי את פני ריקם, ששתי הסקירות על נחום וחבקוק שערכת לשיעורך שתשלחי גם לי להתבונן בם.

יותר אין כל חדש.

הנני נושק אותך בכל חום לבי ומברכך בשלום ובהצלחה

אביך ברוך בן ציון


בני חביבי היקר והנחמד יוסף

כבר כתבתי לרחל כי אתה תארת את מבנה האוירון בהתבוננות עמוקה ובשום לב לכל פרטיו ולך נאה תהילה. בכ“ז איני מונע את עצמי להעירך על שיבושיך: 1. חיכינו ביו’ד שיבוש וצ”ל חכינו כי אחרי פ' הפועל אין כל נוספות. כמו כן מיותר היוד בהמילה צידי צ“ל “צדי” כי המקור צד. ועוד זאת לכתוב עם אינני טועה “עם” בעי’ן ג”כ שיבוש.

שים כל זה על לבך וחדל לך לכתוב שיבושים גסים כי הלא תלמיד המחלקה הרביעית אתה, וגם בן ט"ו שנה ועד מתי תהי' מפוזר באופן כזה שלא תרגיש בפליטת קולמוסך שיבושים.

מה שנוגע להאויאטור “וואסיליעוו” הנה הוא כבר היה בדווינסק לפני שנתיים עם האוירון שלו “בלעריא”.


ב00147.jpg

כנראה האוירון“בלעריא”


עוד לפניו היה פה גם האויאטור “אוטוצקין” וגם ראיתי בעופו בהתרוממתו וברדתו, אולם להתבונן על מבנה האוירון לא יכולתי כי רחוק היה ממני ולא יכולתי לגשת להתבונן בו.

…כמו כן הודיעני כפעם בפעם אודות בית הספר של “עזרה” ואודות בתי הספר החדשים שנפתחים במקומם ואיך דעת הקהל אודות המחלוקת הזאת.

אני חושב כי דעת הקהל בא“י טרודה היא עכשיו רק בדבר הזה. ובכלל הנני מבקש שמכתביך יהיו מלאי עניין מהחיים בא”י שהולך ומתפתח לעיניך. וכמובן אל תשכח את ענייני עצמך ג"כ.

חפצתי לראות שגם אתה הולך ומתפתח ואינך עוד במצב הילדות כי כבר הגיעה העת שתשים לב לחייך העתידיים ולהתכונן להם. היה שלום ובריא כברכת אביך אוהבך והחפץ לראותך איש המעלה תפארת אדם.

ברוך בן ציון


שולמית שובבתי

את אינך כותבת כמעט מאומה. עצלה גדולה את.

מה שנוגע לחורף הנה בארץ ישראל הוא טוב מאוד. השמש זורחת בכל תקפה, אולם אצלנו לא היה חורף קשה כזה זה שנים רבות.

השלג מגיע ליותר משתי אמות גבהו והסערות מקלקלות את כל הדרכים ומעכבות גם את מסעי הרכבות. הקור הגיע למעלה מעשרים מעלות ואנחנו נקפאים מקור. היו גם מקרי מוות הרבה מאלה שנמצאו בדרך נקפאים ומכוסים שלג.

זרובבל כבר התאונן לפני אמא מדוע שבה היא מארץ ישראל לסבול קור כזה.

ואת הנך מאושרה כי יושבת את בארץ חמדה טובה ורחבה. הוקירי את הארץ ואל תעזבינה לעולם. למדי בחשק והיי אחת מבנות ציון המצויינות לתפארת בית ישראל כברכת אביך השולח לך את נשיקתו החמה מרחוק

ברוך בן ציון


ילדי היקרים

אורח נכבד בא בקרוב ארצה ישראל, איש אשר זה עתה נודע בפי כל וכולם מדברים בו. איש שסבל ועונה יסורי הגוף והנפש בעד חטאו הגדול שנולד יהודי. זהו הקרבן הנקי של עמנו בגולה. מנחם מענדיל ביליס עזב את עמק הבכא ויצא לעלות לארץ ישראל וכבר עבר את הגבול. בטח יערכו לכבודו קבלת פנים נהדרה ואתם תודיעו לי מזה מכל הכבוד ולכל פרטיו.

הנ"ל


י“א אדר תרע”ד

יוסף מחמדי

סוף סוף קיבלתי את ציוניך משני הרבעים ובכלל עלי להעיר כי אם מוחל אני לך את המספיקים על הזמרה, ההתעמלות, והשרטוט אינני יכול למחול לך את המספיקים על אלגברה וצרפתית. ערבית חסר לגמרי ומדוע? כמו כן באר נא לי איזה שיעור הוא זה “עבודת יד”? כמדומני שבפעם הראשונה הנני פוגש אצלך את השיעור הזה. כנראה מתחיל מן המחלקה הרביעית ואינני מבין איזה מין לימוד הוא זה.

ובכלל הנני שבע רצון מציוניך ויש תקווה כי אם תתאמץ בלימודים תעשה חיל ותעבור בכל שנה ממחלקה למחלקה עד אשר תגמור את הגימנסי' בהצלחה ובכן רק דרך אחד לך, למד, למד, בחשק וברצון כביר ועלה והצלח. שלח נא לי בני אחד מחיבוריך.

הודיעני משלום גורוויץ מדווינסק, איפה הם גרים, מה נשמע עם הנער, אם נתקבל בגימנזיום ואל איזה מחלקה. הודיע להם כי גיסתה חיה ילדה בת למז"ט. דרוש נא בשלום חוה זעזמער ואישה ובשלום יעקוב ורעיתו.

והיה שלום וברוך כברכת אביך אוהבך והחפץ לראותך איש נעלה

ברוך בן ציון


עד כמה מקומם של הנדבנים היה חשוב במימוש החלום הציוני אפשר ללמוד ממכתב זה וגם לשאול, אז מה נשתנה?


רחל חמדתי

חן חן כי שלחת אלי גם את את הציונים מהרבע הראשון. אמנם כן המכתב אשר שלחתם בפעם הראשונה את ציוניכם נאבד, ועד היום לא יודעתי מאומה ממצב לימודיכם והייתי עצוב מאוד. אולם עכשיו הנני שמח בראותי כי הולכים אתם מחיל אל חיל והולכים קדימה ואלוקי ציון יהי' בעזרתכם.

בשנה זו הנכם מבורכים באורחים נכבדים אחרי הבארון מתעכב עכשיו בא"י הנדיב האמריקני יוליוס רוזנוואלד ואומרים כי לא נופל הוא לא בעשירות ולא בנדבנות מן הבארון הנדיב הידוע.

אולם אחרי כל אלה יהי' שם הבארון נישא וגדול ממנו ומחבריו הבאים אחריו בבניין הארץ והאומה באשר הבארון היה הראשון שבא לעזרת הישוב החדש עוד בצעדיו הראשונים ואלמלא הבארון כי אז לא היה לנו מה שיש לנו עכשיו. ואלמלא הוא לא באו גם הרוזנוואלדים להקים את הריסות עמנו וארצנו. וע"כ ישאר שמו בדברי ימינו וארצנו לשם ולתהילה עד עולם.

היי ברוכה בתי בריאה ושלמה

אביך המחבק ומנשק אותך בכל לבו ונפשו ברוך בן ציון


שולמית יקירתי

מאוד מאוד הנני שמח מציוניך ובפרט מן הרבע ב' שאין בו מלבד על זמרה אף מספיק אחד. ועל פי ציוניך הנני רואה כי את תלמידה טובה, הולכת קדימה ועל זה הנני שמח.

תודתי נתונה לך גם בעד התיאור ששלחת לי “רעש הים ביפו” אשר אני מוצא לטוב על פי שנותיך בקשתיך שתוסיפי לכתוב לי חיבורים קצרים בכל מכתב ומכתב.

אצלנו אין חדשות מיוחדות אני הנני עודני כילי גדול ומקמץ גם בדברים הנצרכים על חג הפסח. אינני עושה לי בבגדים, לא אני ולא אמא מאומה, כי כילי גדול אנוכי וחס על כספי. היי ברוכה, למדי בחשק והצליחי ושמחי במכתביך הנעימים את לב אביך אוהבך בכל לבו ונפשו

ברוך בן ציון


פ"ש לאדון ולגברת קיסעלעוו ולכל בני ביתם שלום.

אמא הפעם אינה כותבת כי אין לה מה לכתוב ביחוד. גם היא שבעת רצון מציונכם ודורשת בשלומכם. זרובבל ואביגיל דורשים בשלומכם אבל מתעצלים לכתוב לכם. אכן עצלנים הם.


ב00148.jpg

נוסעים בנמל יפו 1913.


החיבור של שולמית:


ב00149.jpg

רחל חמדתי

גם את כתבת הפעם בסגנון רע. אינני יודע באיזה מצב נפשי נמצאת בכתבך את מכתבך, אולי יעיק לך דבר מה על לבך, אולי מרגשת את עצמך לא טוב, הודיעיני מכל אלה. עם אדון מרקאוויץ אשתדל לשלוח לכם על הצטרכותכם מעט. אבל רק מעט כי הנני בדוחק גדול וע’כ גם עליכם לסבול ותהי זאת נחמתכם כי בארץ ישראל אתם וכאשר תגדלו ותעמדו על רגליכם תהיו אנשים עבריים חופשיים. השתדלי לשלוח ע"י מארקאוויץ את כל מחברותיך מכל שיעוריך ואשים עיני עליהן. דרשי בשלום חיה גורוויץ ובנה שמואל.

אביך ברוך בן ציון


שולמית יקירתי

גם מכתבך קראתי בשמחה, אף כי קשה הייתה עלי הקריאה כי אותיותיך היו ככה קטנטנות עד כי אי אפשר לקוראם, או ע“י זכוכית מגדלת או עפ”י הסברה. כמובן בעת אחרת תשתדלי לכתוב באותיות יותר מאירות שלא אצטרך לקלקל את עיני. בנוגע ללימודיך כבר הלל אותך אדון סוירדלוף ואומר כי הוא שבע רצון ממך, ואם כן גם אני שבע רצון. צר לי מאוד כי אינני יכול למלאות את בקשתך לתת לך היכולת להשתתף בטיול לארטוף כי הלא ידעת כי כילי וצר עין אנוכי וחס על הכסף ובכאב לב עלי למנוע אותך מהתענוג הזה.

סלחי נא לי, חמדתי, כאשר יוטב מצבי מלא אמלא כל משאלותיך. היי שלמה ובריאה

בברכת אביך אוהבך בכל לבו ונפשו

ברוך בן ציון


כ“ט אדר תרע”ד

יוסף יקירי

עד מתי בני יהי' להעיר למוסר אוזניך על סגנונך הרע ושיבושיך הגסים. כל מכתב ומכתב גורם לי צער כל שבוש צורם את לבי ואינני יכול לנשוא…

….לבד המחקים הרבים שמלאים כל מכתביך וסימני המפסיקים החסרים לגמרי וחסר המפסיקים גם כן עושה רושם רע על המכתב והיוצא מכל דברי אלה שלהבא תשים על לבך ותחשב את כל מילה ומילה שאתה כותב שתהיה כהוגן ושלא אתבייש להראות את מכתביך גם לאחרים. אמנם אדון סוירדלוף אומר עליך כי אתה עודך ילד, אולם אני אינני מסכים ואומר שנער בן ט"ו כבר יצא מילדותו וממנו אפשר וגם צריכים לדרוש יותר התעניינות ויותר הבנה וגם יותר ידיעה בכל ענייני החיים.

עוד רבות לי לכתוב לך, הרבה שאלות בחיינו עומדות עכשיו על הפרק ודורשות פתרוניהן בכל תוקף ולו הבינות את המצב כמו שהוא, כי אז אתה היית המתחיל בעניינים האלה ודנת עליהם בכובד ראש מיוחדה. אבל אתה הנך שותק וגם אני אחשיך לזמן אחר. לעת עתה עלי לבוא בדין ודברים עם אדון קיסעלעוו בעצמו.


בסוף מכתבי הנני מזכירך עוד הפעם לשלוח לי ע"י אדון מארקאוויץ את כל מחברותיך הנמצאות תחת ידך משיעוריך והעיקר מהחיבורים. זכור תזכור כי על בקשותי התקופות לשלוח לי איזה חיבור לא נענית לי עד היום הזה. ובפעם הזאת הנני מכריחך למלאות את בקשתי ולשלוח אלי את מחברות חבוריך מהשנה הזאת בלי שום תירוץ כלל, כי אם לא תמלא הפעם את בקשתי אקצוף וארגז ואין נחת.

הודיעני ג"כ אם התודעת עם שמואל הורוויץ הבא מדווינסק. הוא נער טוב מפותח ובעל נימוס וטוב יהיה אם תקנה אותו לך לחבר כי הרבה מידות טובות תוכל ללמוד ממנו וגם אתה תוכל להיות לו למועיל בדברים שונים.

מסור נא את תודתי לאמו הגברת הורוויץ על דרישת השלום שמסרה לי מכם במכתבה הראשון לאישה.


הילדים כועסים עליך ובעיקר אביגיל כי אתה אינך פוקדם לשלומם וגם אינך מזכיר את שמם והצדק איתם. אביגיל כבר ערכה מכתב לך אשר תוכיח פניך על זה. הבא ונראה מה תענה על דבריה.


עכשיו הלא כבר הרבע הג' ובטח תשלח לי את ציוניך ואם כן היה שלום וברוך. ומי יתן שבמכתבי הבאים לא אצטרך עוד להעיר למוסר אוזניך ועוד אקבל נחת ממך.

והנני מברכך בברכת החג

אביך אוהבך בלב תמים

ברוך בן ציון וויססמאנן


התארגנות מחודשת של החלום

ממכתב זה מסתבר כי המשפחה האומנת קיסיליב איננה מעוניינת יותר לטפל בילדי משפחת ויסמן. בחלומו המסודר של ברוך בן ציון אפשר לארגן גם חלומות ולכן גם את הקושי שמתגלה עכשיו ניתן לפתור בארגון נכון ובתכנון שכלתני מסודר.

במכתבים הבאים מציע ברוך בן ציון מתווה מדויק כיצד יוכלו הילדים להשאר בארץ, היכן ישתו ויאכלו ויגורו ומעל לכל גם אמם חייבת לחזור אליהם. במכתבים אלה מנסה ברוך בן ציון לארגן את הילדים שיחזירו את אמם לארץ ישראל.

רק דבר אחד לא לקח ברוך בן ציון בחשבון כי לעולם קצב התנהלות משלו ואפילו רצון עז נחוש ככל שיהיה לא יצליח להכתיב למערכת המופלאה הזאת, למציאות, את מה שהיא תכננה. אבל תמיד תמיד יהיה מעניין לעקוב אחר הנסיונות.


דווינסק ה' אייר תרע"ד

ילדי החביבים והנעימים

מכתביכם מן ערב פסח קיבלתי והנה על פי מצב רוחי עכשיו מרגיזני מאוד מכתבים שבהם המחק מרובה על הכתב וכאלה המה מכתבי יוסף ורחל ….ואולם על יוסף אינני מתפלא באשר הוא רגיל ומנוסה בזה אולם על רחל הנני מתפלא וע“כ הנני חפץ לקרוא בין השיטין שנמצאה במצב רוח מדוכא ורעיונותיה הסתבכו וע”כ כתבה ומחקה מחקה וכתבה ומאום לא כתבה.

והנני תוכן את רוחך בתי יקירתי. הנני מבין אותך ואת צערך. את או שמעת מאחורי הפרגוד או שהגידו לך ישר ששנוי מתהווה בחייכם, ואת מבינה את כל עומק הטרגדיה הצפויה בזה.

ועל אודות הדבר הזה הנני חפץ הפעם לדבר אתכם ואתם עשו בחכמה ובתבונה ודעת השכילו את דרכיכם לדעת מה לעשות.

כבר ידוע לכם שלהבא האדונים קיסעלעוו אינם חפצים להחזיק אתכם על שולחנם בדרשם ממני הוספה גדולה. ואני מצידי גם הוספה קטנה אינני יכול לתת. סהדי במרומים עד כמה קשה עלי גם המצב הנוכחי. וחפצי האחד שאוכל להמשיך את אשר החילותי ולו במצב זה. ולכן כתבתי לכם כי על פי מצב הדברים עליכם בעצמכם לסדר את עניינכם באופן שיספיק לכם האמצעים אשר אנוכי יכול להמציא לכם. אמא מצידה במכתביה לאדון קיסעלעוו הציעה שתשכרו לכם חדר ללון. ארוחת צהריים תאכלו בקלוב של הפועלים וארוחת הבוקר והערב תכינו אתם בעצמכם. כמובן אני אינני יכול להיות שבע רצון מהצעתה מפני הטעמים האלה:

א. לאכול ארוחת הצהרים בקלוב הפועלים דומה כמו לאכול בבית תמחוי בזול לעניים. ואם עניים אמנם משתמשים בזה ע"פ הדחק אבל שאמא תציע זה לבניה בלב בטוח יכולה רק קלת דעת האשה.

ב. הנני מסופק מאוד בכשרות המאכלים של הקלוב. כ"א לסמוך על יראת הפועלים אפשר מאוד מאוד לפקפק אם מליחים את הבשר.

ג. טלטול הדרך יגזל מכם הרבה זמן וגם כוחות תאבדו.

ד. לקבל עליכם הנהגת בית יפריע אתכם מלימודיכם. ולפיכך אין עצה אחרת רק אם תמצא משפחה הגונה שתחזיק אתכם על שולחנה במחיר ששילמתי לאדונים קיסעלעוו.

ואם לא תמצא משפחה כזו אז עליכם לדרוש מאת אמא שתשוב עליכם והעצה האחרונה היא היותר נכונה. כי בעוד שנה או שנתיים עליה יהי בין כה וכה להעתיק את דירתה לארץ ישראל, באשר יגיע התור להמשיך את לימודי אביגיל וזרובבל. כי זרובבל עובר למחלקה השלישית ולכל היותר יוכל לגמור גם את המחלקה הרביעית פה.

וא“כ השאלה היא פה רק בזמן ובאשר כ”ז שימשכו חיי נדודים אלה תכבד עלינו המצב החומרי יותר ויותר. וע"כ טוב היה אם התרצתה תיכף להעתיק את דירתה לארץ ישראל. אבל לזה דרוש שכל ולכלכל את דבריכם בתבונה ודעת לנהל פוליטיקה שלמה והנה ארצא לפניכם ראשי הפרקים של הפוליטיקה הזאת:


א. עליכם לדעת כי אני אינני מציע לפניה שתסע לא“י. אני חפץ שהיא תדרוש ממני ואם גם יקרה שהיא מתחילה לדבר אודות זה הנני מדחה באומרי שאין לי כסף לזה. ובאמת אין זה דיחוי בעלמא, כסף אין לי. אולם אם הפצירה בי הרבה כי אז חיפשתי מקרים להלוות כסף לזה. וע”כ עליכם לדעת ראשית כל לבלי להזכיר בשום מכתב ממכתביכם על דבר המכתב הזה שאני שולח לכם. ורק עליכם לעשות את האינציאטיווה הזאת בעצמכם. אתם הציעו לפניה את הדבר הזה וידוע יהי לכם כי תיכף לא תתרצתה ורק תדחה באמתלאות שונות. אולם עליכם לבלי להרפות.

עליכם לבאר לה עד כמה קשה מצבכם עכשיו. ואם תתאונן על רפיון בריאותה שתבטיחו לה כי אתם תעזרו על ידה בכל יכולתכם כדי להקל מעליה את הטורח. ועל דבר הכסף אשר תזכיר אז תכתבו לי ביחוד ותבקשו ממני להשתדל אודות הדבר הזה ולבאר גם לי שטוב טוב להטבת מצבנו שתקדים לנסוע.

ב. גם אם תמצאו מקום אשר תוכלו לסדר את חייכם ג"כ אל תרפו לבקש את אמא שתבוא אליכם. התאוננו על געגועיכם ועל רוע מצבכם והכשירו את הקרקע לזה.

ג. בכל מכתב ומכתב תכתבו לה, ביחוד בזרגון על אודות זה ואל תרפו אף לרגע. דרשו, בקשו, הפצירו ועשו כל מה שביכולתכם שהיא תתרצה. ואם תתאונן על רפיון בריאותה אז הבינוה כי שם עוד יותר טוב יהי לה באשר לא תדע מחסור ודחק. בנוגע להנהלת הבית אתם תעזרו על ידה.

אני יכול היות שבשבוע זה עוד אכתוב לכם מכתב ביחד עם אמא ואעשה את עצמי כלא יודע מהמכתב הזה. ובמכתבי הבאים עוד ארמוז לכם מה עליכם לעשות. אך העיקר שדי יהי לכם ברמיזה.

בסוף עלי להביע תהילה לשולמית בעד מכתבה. מכתבה הפעם היה להפליא.

היו שלמים ובריאים בני וה' הטוב יראה לכם ולנו את הדרך הישרה ללכת בה וינחנו למחוז חפצנו וישב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם

ויהי נועם ה' עליכם ויכונן את מעשי ידיכם, אביכם הנושק אתכם בכל לבו

ברוך בן ציון


דווינסק ערב שבועות תרע"ד

ילדי היקרים והנעימים

בשבוע העבר לא כתבתי לכם מפני הטעמים האלה:

א. כי גם מכם לא קיבלתי שום מכתב.

ב. כי נבוכותי מאוד בימים האלה ואינני יודע כל מוצא.

וכי גם עכשיו, גם בקבלי את מכתביכם מן י“ט באייר ומכתב מאת אדון קיסעלעוו מן ט”ז אייר עוד יותר נבוכותי ואינני מוצא להגיד לכם דבר מה. ידעתי מה צדקו דברי שולמית באומרה החושבת את כי כבר גדולים אנחנו. אנחנו רק גדלנו בשתי שנים ולסדר לנו חיים לעצמנו עוד אין ביכולתנו.

אבל, בני, מה לעשות עכשיו? אין לי כל עצה וכל תחבולה. להוסיף לאדון קיסעלעוו על משכורתו אין ביכולתי, זאת לא קפדנות רק דברים כפשוטם. ואמנם העצה היותר טובה היא מה שאתם מצאתם שאמא תשוב אליכם, אולם גם זה אינני יכול לצאת אל הפועל מפני שני הטעמים האלה:

א) כי לזה דרושים למצער מן ד' עד ה' מאות רובל מה שלא נמצא בכיסי כלל וכלל

וב) וזה הוא העיקר, אמא אינה רוצה ואינה חושבת לנסוע ולשוב אליכם ואמתלאות כבר מוכנים. רפיון בבריאות, חולשה, כאב הראש.

ואתם הלא מבינים כי אנוכי אינני יכול וגם אסור עלי לדבר על לבה ע“ד הנסיעה. כי אכביד עליה אמרי אז תהי' עוד הפעם רק טענות עלי ובכלל מדוע עלי לדבר על ליבה. האם רק אני אב והיא אם חורגת? וא”כ צריכה להיות התעוררותא עצמית מצידה וזה הוא אין.

אולם גם עצת קיסעלעוו להשיבכם לרוסי' חלילה לכם. בהשארכם בארץ רק תסבלו ברב או במעט משך איזה זמן, אולם פה הנכם אבודים כל ימי חייכם. ועוד הפעם אינני מוצא רק עצה אחת, סדרו את חייכם עפ“י האמצעים שבידכם באיזה אופן שהוא, אולם אל תחדלו נא מדרוש את אמא כפעם בפעם שהיא תשוב אליכם בכל מכתב ומכתב דרשו ודברו על לבה. בקשו גם את קיסעלעוו, גם את חוה ואולי גם את טארטאקאווסקי שהמה יעוררו אותה לזה. כי כאמור אני אינני יכול בלתי שהיא תדרוש ממני ובחזקה ומעצמה אחרי שאין עצה אחרת שאשלחנה לא”י.

ואז אעזור כוחות ללוות איזה סכום ולהשתקע בחובות וכאשר תקלנה לי הוצאותי יהיו בידי להפריד את חובותי. כתבו גם אלי ובקשו ממני שאשלח את אמא לכם. במלה אחת צריכים להשתמש בכל התחבולות האפשריים לפעול עליה על רצונה כפירוש רש"י על “לרצונו”.

ואתם בני, אל תבכו ואל תדאגו במנוחה וביישוב הדעת ראו נא איך לסדר את חייכם כי הבכיות לא תואלנה לכם.

התייעצו עם מכיריכם ומיועדיכם איך ובאיזה אופן עליכם להתקיים עד אשר תתרצה אמא לבוא עליכם.

צר לי מאוד על המבוכה הזאת ויראתי שלא יפריע את לימודיכם, אך ה' יהי' נא בעזרכם לצאת מן המבוכה הזאת. ובזה הנני מברך את שולמית ליום הולדתה ביום כ"ב סיון ליום שתמלאנה לה שתים עשרה שנה. ואתם היו שלמים ובריאים.

אמא אינה כותבת לכם כי גם היא נבוכה ואיננה יודעת מה לכתוב. ולבד זה נרגזו עצביה ומרגישה את עצמה חלשה. ועוד איננה יכולה להחליט לקבל את הצעתכם.

הילדים אביגיל וזרובבל ת"ל בריאים ושחים ואינם יודעים ואינם מרגישים מכל אשר מתהווה סביבם.

אביכם הכותב לכם בלב נשבר


ברוך בן ציון וייססמאנן


י“א סיון תרע”ד

ילדי היקרים והנעימים

בשבוע זה לא קיבלנו מכם מכתב ורק ע“י הגברת הורוויץ ששבה אתמול הביתה קיבלנו את מכתביכם ואת המחברות. ומקרב לב הנני מודה לכם בייחוד בעד המחברות. וביחוד הנני מכיר תודה לרחל על אשר היא הרבתה לשלוח יותר מכולכם. אולם יוסף גם בזה הוא מפגר ושוב נמצאה רק מחברת אחת. אינני יודע מה היה לו ועד עכשיו אינני יכול לעמוד על אופיו. דבר קטן כזה, בקשה קטנה כזאת. ובהזדמנות טובה כ”כ לא יכול למלאות. והתנהגותו זאת מביאה לי לידי רעיונות מעציבים מאוד. עוד לא הספקתי לדבר על המחברות ואי"ה במכתבי הבאה אדון עליהן, לעת עתה קבלו נא את תודתי העמוקה.

בנוגע לבקשתכם, כפי שההנכם רואים אמא עודנה עומדת בעקשנותה ועוד לא ירך לבבה לשמוע אל קולכם. אולם עליכם כפי שבארתי לכם, אל לחדול מדרוש אותה ולדבר על לבה ולעורר בקרבה את רגשות רחמי אם.

כמו כן להרבות אוהבים ויקרים שהמה ידברו על לבה. אולי יואיל טרטקובסקי לכתוב לה ואם לא יעלה בידכם בשנה זו אולי תפעלו עליה על לשנה הבאה. העיקר שתרבו להתאונן באוזניה על אי נועם מצבכם ועל געגועיכם הגדולים עליה.

כי עליכם לדעת, כי אין מוצא אחר לצאת מן המיצר בלעדי זאת. עליכם להבינה ולבארה כי עכשיו תקלו עליה העבודה בבית הרבה יותר מאשר היה, באשר אתם תעזרו על ידה בכל יכולתכם.

מהדרישות שלום שקיבלתי מהגברת הורוויץ נהניתי וגם נצטערתי. נהניתי על אשר אתם הולכים ומתפתחים באופן טוב וכי אתם הולכים הלוך וגדול הן בחומר והן ברוח.

ונצטערתי על אשר אינני יכול לראות בעיני ולהתענג, וגעגועי עליכם ככה עצמו וגברו עד כי כמעט שבכיתי. כי מיום אל יום תכבד עלי התקווה להתראות אתכם בזמן מן הזמנים ומיום אל יום אינני יכול לסלוח את עצמי על אשר הרסתי בעצם ידי את ביתי בארץ ישראל. כי אלמלא הרסתי כי אז יכול היות כי עוד בשנה זו ואולי בשנה הבאה באתי לבקרכם, אבל עכשיו מי יודע, מי יודע?

בשבוע זה מסרתי לאחד מבני פתח תקוה, אדון מאיער, את האטלאס שקניתי למסור לכם, אבל הוא שכח לקחתו ועלי עכשיו לחכות עד הזדמנות אחרת. אולם בקרוב תהיה הזדמנות טובה. ככה אין כל חדש. לבי עלי דווי ותמיד סר וזעף אנוכי.

ואתם בני היו שלמים ובריאים ועשו חיל והבוחר בציון יעזרכם.

אביכם ודו"ש וחפץ בהצלחתכם

ברוך בן ציון


ט“ז סיון תרע”ד

ילדי היקרים והנעימים

מכתביכם מן ד' סיון קיבלנו. הנני מתפלא על זה שלא קיבלתי כל מכתב ממנו במשך שבועיים. אני כותב כמעט בכל שבוע. רק פעם אחת קרה לי שלא כתבתי, יען כי מכם לא נתקבל בשבוע ההוא מכתב ואני נפשי מרה עלי והכתיבה קשתה, באשר אין לי מה להגיד לכם ורק פטפוט דברים בעלמא ולא יותר.

הנני מצטער שאתם הנכם מתגעגעים ובכל מכתב ומכתב הנכם מבקשים שאמא תשוב עליכם. והנה מלבד מה שגם זה אי אפשר, באשר נסיעתה תעלה למצער בחמש מאות רוב' אשר גם 500 קפ' אין לי.

הנה היא גם שמוע מזה איננה חפצה. אוזניה אטומות ומרגישה את עצמה חלשה ומרוגזת עצבים וכאשר תתעלה על זכרונה את חייה בא"י היא נרתעת. האומנם ככה צערתם אותה? האמנם רעים הייתם מכל הילדים?

כמובן אינני יכול לדבר על לבה, כי לדבר הזה צריכה להיות התעוררות עצמית, ברצון חזק וכביר אבל לא לאכוף עליה. ולבד זה הלא גם לזה אין לי כסף ובשומי על לבי כי אתם בצעדיכם הראשונים בחיים כבר נשארתם בלב ים, תתכווץ בי הלב ואין מילים בפי מה להגיד לכם.

אדבר הפעם ע"ד המחברות שקיבלתי מאת הגברת הורוויץ. זאת הייתה המתנה היותר טובה מכם. במשך כל העת זאת לי הפעם הראשונה שיכולתי להווכח על אודות לימודיכם.

כמובן אינני שבע רצון על אשר יוסף שלח לי רק מחברת אחת של חיבור ושולמית רק שתי מחברות. הנני מבקש אתכם שעכשיו תשמרו על מחברותיכם ובהזדמנות ראשונה שתגיע לידכם לשלוח אלי. ובפעם בשנה תהי' לכם בודאי הזדמנות זאת כי הצעיר הורוויץ יבוא שנה שנה לביתו וע"י אפשר יהי' בודאי לשלוח לי.

אבל מדוע בני לא שלחתם לי מה מציוריכם כי שמעתי כי מיטיבים אתם לצייר. על דבר טיב תוכן המחברות כבר קדמוני המורים: במחברת יוסף יש הערות “ואיה הרעיונות? ריכוז המחשבות ביותר” וכדומה. וגם אנוכי אינני מוצא בו כל כשרון ספרותי. של רחל באמת נהניתי וציוניה קיבלה על פי מעשיה על פי זכותה. אולם של שולמית – הנני מוצא כי לציוניה צרפו הרבה חסד.

אחרי כל אלה תודה לכם, בני, בעד המתנה הטובה הזאת. גם מאת אדון י“ל מרקאוויץ קיבלתי פרישת שלום טובה אשר שמחתני. אבל רבש”ע מתי אזכה לראות כל זה בעיני?

יחד עם זה הנני מצרף שני מכתבים של אמא. מכתב אחד שכתבה בראש השבוע והשני ביחד עם זה.

מן שני המכתבים הנכם רואים עד כמה היא עודנה עומדת על דעתה לבלתי נסוע לא"י עד כי גם רחמי אם אינם מתגברים בקירבה.

אחרי כל אלה הנני מוצא שעליכם להוסיף לדרוש ולבקשה בכל מכתב ומכתב. באחד המכתבים בקשו גם שאשתדל בדבר כסף לנסיעה. במילה אחת עליכם לנהל את העניין בטוב טעם ודעת כפי אשר יורכם מבינתכם. ואל תחדלו לבקש ולבקש כי אין מוצא אחר לצאת מן המיצר בלעדי זאת.

לשולמית אעיר שבמחברתה של חיבור יש הרבה שגיאות ארתוגרפיות ודיקדוקיות והמורה לא תקנם ועוד נתן ציון טוב. ומציאת חן כזאת בעיני המורה אינו מוצא חן בעיני. כמו כן טועה היא בדבר יום הולדתה. יום הולדתה הוא בכ"ב סיון.

היו שלמים ובריאים בני והבוחר בציון יעזרכם בעת דחקכם

אביכם ברוך בן ציון


גלויה מט' תמוז תרע"ד

כתב היד של ברוך בן ציון שבדרך כלל מסודר ומוקפד עתה הוא חופשי ואפילו פרוע, האם זו סערת הנפש?


ב00150.jpg

י“ד תמוז תרע”ד

יוסף יקירי

הנני מרגיש בצערך וכאבי תגדל מיום אל יום באין לאל ידי להושיע. צדקת, בני, צדקת. להפרד מא“י לא לבד שקשה לך כ”א הוא דבר האי אפשרי בשום אופן. ברוסי' אין לך מה לעשות והנך אומלל לנצח אם תשוב וא"כ לא נשאר לכם רק לסבול עד אשר ירחם ה' ויעזרכם ממצוקותיכם.

יוסף בני עד מתי תכתוב במחקים. המה כבר מרגיזים את עצבי וסוף סוף עליך היה לשים לב לבקשות התכופות ולהשתדל שהמכתב היוצא תחת ידך יהי' בכתב נקי, בסידור רעיונות טוב והעיקר בלי מחקים. ע"ד המורה בוזגלו הנך מבין בעצמך כי אין בידי לשלם לו עכשיו. אולם כאשר תסתדרו, ירגע המצב ואוכל להשיב נפש, אשתדל לשלם את המגיע לו.

הנה הימים לפני הבחינות ובלשון מליצה אפשר לאמור “ימי הרת עולם”. ובנוגע לזה אין במכתביכם אף דבר וחצי דבר וזה הוא עוון מצידכם, אולם הנני דן אתכם לכף זכות וחושב באשר שגם אתם שרויים בצער ובמבוכה. הנכם שוכחים על הדברים הכי מעניינים העומדים על הפרק והנני בטוח, בכל זאת, כי הבחינות תעבורנה בהצלחה ותעברו למחלקה העליונה ותלמדו ותצליחו והייתם אנשי מעלה תפארת מין האנושי. היה שלום וברוך.

אביך ברוך בן ציון


תמצית הכאב, הסבל והגעגוע שיש בחיי נייר:


ב00151ב.jpg

דווינסק ז' מנחם אב תרע"ד

רחל חמדתי, בבת עיני

אבן טובה את את ולבך טוב. את אינך חפצה לצער את אמא ואומרת אם אדון קיסיעלעוו ירצה לאחוז אתכם אז צדקה אמא שאינה באה. במילים קצרות הבעת את כל טובך ובעד זה הנך ראויה לתהילה. ואם אדון קיסעלעוו יתרצה אז גם אנוכי הנני שבע רצון, כי באמת אינני רוצה לאכוף עליה שתיסע.

הלא אמא היא ולב אם לה. ובנוהג שבעולם לב אם אינה יכולה להרגע ולמצוא מנוחה באין בניה איתה. כי לבה חרד תמיד עליהם. וע"כ לא עלי לאכוף אותה וגם לא לדבר על ליבה.

רגש אהבת אם צריך להתעורר בקרבה מעצמו. ואינו צריך לתת לה מנוחה לרוחה ולדבר מה עליה לעשות ועליה לאכוף אותי כי אני אתן לה לנסוע ושאני אשתדל להמציא כל מה שנחוץ לנסיעתה. כי אחרי הפצרתה בי ואחרי שהתרציתי עלי היה לעבוד עבודה גדולה למצוא את האמצעים הנחוצים.


ומה עוד שמחתי אם אדון קיסעלעוו התרצה ואז הכל על מקומו יבוא בשלום. אולם אחרי כל אלה מה טוב היה אם ישבה אמא אתכם וניהלה את הבית, למצער הייתי בטוח שלא ירגיזו את מנוחתי וגם את מנוחתכם בכל עת ובכל רגע ואתם הייתם פנויים ללימודים.

תודה לך בעד הנחמות שאת מנחמת אותי ומיעצתני לקוות כי עוד נשוב ונתראה. כי טובה תקווה מחיים. אבל לדאבוני תנחומותיך אינן לוקחות את לבבי.


אני יכול לקוות בעת שעבודה ממשית, ריאלית מובלת לזה. למשל אני יכול לקוות שאתם תהיו לאנשים עבריים במלוא מובן המילה, באשר התאמצתי להעתיק אתכם מהסביבה המרעילה שנמצאתם ולהושיב אתכם בסביבה בריאה. ועל כן ע“י עבודתי וע”י עזרכם יש תקווה.

כמו כן בעת שביתי היה בא"י הייתי רק גר נטה ללון בגולה. קויתי כי אסור אל ביתי. אולם עכשיו על מה יש לקוות: שאתם תשובו לרוסי‘? ישמרני וישמרכם ה’.

כל התאמצותי היא רק שאתם תשארו בארץ. וכאשר איימתם עלי בפה מלא שאם אתם תשובו, אז אנוכי עוזב את הבית ודעת אתכם לא אחפץ.

וא“כ באופן שאני אבוא אליכם אם להתיישב באיזה אופן שהוא אין כל תקווה, וגם להתראות לבד אינני יכול גם להעלות על הדעת. ובאמת אינני חושב עכשיו אודות זה. שמח אנוכי שהושבתי ומחנך את בני בא”י וה' יעזרני נא להביא עד הסוף, עד הקצה את אשר התחלתי והייתי מאושר מאין כמוני.


הגיעו ימי החופש, תמו הלימודים והנני מקווה שבהצלחה. לעת עתה להנפש. המורים ברכו אתכם וגם אני מברך אתכם מקרב ולב. גם בעיני מוצא חן הנאום של המורה מ.בשן ומצדי לא היה כל מעצור.

אם את חפצה לעבוד בימי החופש באיזה מושבה באופן אם לחמך יהיה נכון לפניך, כי עבודת האדמה, מלבד שהיא לימוד בפני עצמה ודרוש הרגל גדול, הנה עוד צד חיובי בזה, כי ע"י העבודה הגופנית יתחזקו כל שרירי הגוף ומבריא את הגוף ואת הנפש, כי נפש בריאה בגוף בריא.


יתר חדשות אין אצלנו. בהלת המלחמה מחרידה אותנו עד למאוד. המלחמה עוד לא החלה, זאת אומרת עם רוסי', אבל הכנות למלחמה עושים גדולות, כבירות ונמרצות.

וזה מוסיף עוד יותר להציק את רוחנו נוסף על כל התלאות והמצוקות, הגרושים והגזרות המתחדשות והעלילות הנתעבות אשר שונאינו מעלילים ומחדשים יום יום וה' יודע מה יהיה בסופינו ומתי יהי' קץ התלאות.

אמא עודנה בצערעפאווא ע"כ איננה כותבת. על שולמית הנני ברוגז על אשר לא כתבה הפעם ולכן לא אכתוב גם אנוכי לה ואסתפק רק בדרישת שלומה לבד.

היי שלמה ובריאה בברכת אביך אוהבך בכל לבו ונפשו

ברוך בן ציון


דרשי נא גם בשלום בית קיסעלעוו והודיעני אם התרצה על תנאי.

S.P זה עתה נתקבלה טלגרמה כי הוכרזה התגייסות חיל המילואים מפלכי ערי הפנימיים של רוסי'. אצלנו עודנו שקט ושלווה ומחכים בפחד לקראת היום הבא.


כ’ו אלול תרע"ד

שולמית חמדתי

גם מכתבך קראתי בשמחה. שבע רצון אנוכי מכל מעשיך ומכל הכנותיך למחלקה השלישית. טוב טוב מעשיך וחן חן לך והנני מחכה על הספרות שלך שתכתבי לי.

בחפץ לבב עשיתי לך שמלה חדשה על החג אבל מה לעשות ואינני יכול לשלוח לכם כסף כי אינם מקבלים. זה שני ירחים שלא שלחתי כסף ומי יודע מתי אפשר יהי' לשלוח לכם כסף.

ועל ידי זה בתי עליך לסבול עד אשר ירחם ה' ויברך את כל העולם בשלום אמיתי ותמידי. שלא ישא גוי אל גוי עוד חרב ולא ילמדו עוד מלחמה. ואיש אל רעהו לא יפול לשפוך דם. וגם אנחנו עם מדוכה ומסבל ביסורים וצרות ורדיפות אין קץ במשך ימי גלותנו המרים נגיע אל חוף בטוח ונשב בטח בארצנו הקדושה איש תחת גפנו ותחת תאנתו ושלום ושלווה יהי' מנת חלקנו ולא נוסיף עוד לנוד ולנוע. ובנים לא יגלו מעל שולחן אביהם לשנה טובה תכתבי ותחתמי

אביך אוהבך מנשקך בכל חום לבו

ברוך בן ציון


אדון וגב' קיסיליב,

בשמחה רבה קראתי את דבריכם מכ"ב מנחם אב.

איני יודע בכלל כיצד להודות לכם עבור התנהגותכם הנאמנה עם ילדינו שיחיו, ויש לי עגמת נפש רבה, שאיני יכול לשלוח לך כסף.

אני מרגיש ויודע כמה אתם זקוקים לכסף זה, אבל לצערנו הרב כל השערים סגורים ואסור לשלוח כסף! אני ואדון גורביץ חיפשנו דרכים אחרות לשלוח אליכם כסף, למשל דרך טלגרף, דרך בנקים, דרך משרד החוץ, אבל כפי שכבר אמרתי, כל השערים נעולים והדבר גורם לי צער לאין שיעור.


פניתי גם אל אחי בדרום אפריקה וביקשתי ממנו שישלח לך קצת כסף, אבל אני מאוד דואג, שמא לא יצא מכך דבר. בזמנים כאלה של תוהו ובוהו מי יודע, אם בכלל יקבל את המכתב, ושנית – איני יודע אם הוא ירצה לעשות לי את הטובה הזאת.

אני עושה מה שאני יכול כדי להקל על מצבכם. אני ממש לא במצב המתאים להודות לכם, שבתקופה קריטית זו אתם מתנהגים עם הילדים כאילו היו שלכם. שהקב"ה ישלם לכם לפי מעשיכם. שתשאבו נחת רבה מילדיכם ושיקוים בכם הפסוק: בניך כשתילי זיתים סביב שולחנך.

בימים כאלה הייתי מאחל לעצמי שלפחות מכתב זה יגיע אליכם ללא הפרעה.

בלא להתייחס לעובדה שגם כאן קשה מאוד לקבל כסף בזמן ובשלמות, אני רוצה להרגיע אתכם ולהבטיח לכם בכל לשון, כי אינני משתמש בכספכם ואינני נוגע בו. הוא קדוש אצלי, ובהזדמנות הראשונה, אולי באופן טלגרפי, אשלח אותו.


מובן מאליו, שעם כל התודות שאני חב לכם, אשתדל שלא תסבלו, ובהתחשב ביוקר המחיה אצלכם ובנחיתות של שער הרובל הרוסי אוסיף לכם לפי חשבונכם.

ומה בינתיים? גם אני אינני יודע. מונח אצלי כבר כסף עבור חודשיים ואני חסר אונים. איני יכול לעשות דבר. אני גם דואג מאוד לגבי מכתב זה כי הטלגרמות של היום…

(המשך המכתב חסר)


על מלחמת השפות וכיצד יש להשליט את השפה העברית – מקרה זיטלבסקי (זיטלאווסקי)


דווינסק ז' מנחם אב תתמ"ה לגלותנו

יוסף בני חביבי

בתשובה על מכתבך מיום… (אינני יודע כי לא כתבת) הנני רוצה להעיר קודם כל על המחקים ועל הסגנון הרעוע כנהוג בכל מכתביך. ואח"כ בנוגע למאורע זיטלאווסקי.

אני בעצמי אינני בכלל שבע רצון מן המלחמות עם הזרגוניסטים ולפזר על זה כוחות. מאמין אנוכי וגם בטוח כי הזרגון אין לו אחיזה בחיים וסופו להבטל. ואם באמת עלינו להלחם נגד הזרגון אז אינני מוצא את האמצעים מתאימים.

הסיסמא שלנו היא מאז ועד הנה: לא בחיל ולא בכוח כי אם ברוח. לא בכוח האגרוף נתגבר על הזרגונים. אדרבה ע“י התקוממות תתעורר אצל הצד שכנגד תאוות הנצחון וע”י זה תוסיף להם עוצמה וכוח להתבצר על עמדתם. ועל פי הנסיון כבר אנחנו יודעים כי רק ההתנגדות מעוררת את המפלגה הנולדה לתחיה.

בטוח אנוכי אם העבריים לא הטילו את הרעש בין הזרגוניים אז בעת הצגת החזיון “שולמית” כי אם עברו ע"ז בשאט נפש, כי אז לא יהיה מקום למאורע זיטלאווסקי.

ועכשיו הנני בטוח להיפך כי הזרגוניים יוסיפו יום יום להכעיס את העבריים בתעלוליהם ופה הוא באמת הסכנה גדולה אם לא תתאזרח חס ושלום הזרגון בא"י.


כי בה בשעה אשר בארצות הגולה מתחרה שפת המולדת עם הזרגון ודוחק את רגליו, הנה בא"י אין לו כל התחרות מהסביבה לבד העברית. והסביבה העברית היא לדאבוננו לעת עתה מלאכותית.

וע"כ, לפי דעתי, צריכים העבריים להלחם בם לא באגרוף, לא בכוח, רק ברוח. ירדו נא אל ההמון, ילמדו אותם, יהדו אותם, יפתחו שיעורי ערב למכביר בעד הגדולים, ילמדם יבינם את השפה העברית ומימלא לא תהיה לזרגון תקומה,

אל נא יצטמצמו רק בבתי הספר ובגני הילדים. ישימו נא את ליבם גם אל הגדולים והנצחון ממילא יבוא.

ביותר הנני מתמרמר על אשר משתמשים עם תלמידי הגימנסי' לצרכי מלחמות נמבזות כאלו. גם מצד הפדגוגיה הוא רע מאין כמוהו. התלמידים צריכים לדעת רק את אשר לפניהם, את הלימודים, ואל להם לעת עתה לקחת חלק בריב מפלגות. ובזה הנני מביע לך את מחאתי הנמרצה.


קוה אקווה לקבל בשבוע הבא את ציוניכם ותקוותי חזקה ג"כ שעברתם בשלום למחלקות הגבוהות.


והנני נותן לכם את ברכתי ועכשיו הצעה לפניך שבימי החופש אם יש את נפשך וגם יש לך מקום, שתלך לעבוד בשדה או בגן או באיזה מושבה אם רק יתנו לך אוכל בכדי להתרגל מעט בעבודת האדמה. ובכלל ללמוד את העבודה הזאת מועיל מאוד גם להתפתחות הכללית וגם לחיזוק שרירי הגוף. כפי שכותבת לי רחל יעץ אתכם המורה מ.בשן ואני מסכים לדעתו בכל וחותם בשתי ידי.


ב00152 2.png

מקרה ז’יטלובסקי: האור, אב תרע"ד

המשך המכתב:


ברוסי' עכשיו מהומה ומבוכה לרגלי הכרזת מלחמה בין אוסטריה וסרביה. כי הרוסים עומדים לצד סרביה ואינם משתמשים רק בסימפטיה לבדה, כי אם אומרת לבוא לעזרתה בפועל ועושה את כל ההכנות הנחוצות. מעבירה את צבאותיה אל גבול אוסטריה ביחד עם כל מכשירי המלחמה: הרובים, התותחים עם (מכונות הפריחה), האוירונים ועוד ועוד.


ב00153.jpg

“עזרו לגיבורינו להרוס את האויב”, כרזת עידוד שהתפרסמה ברוסיה


התכונה גדולה וכבירה ובארץ מהומה ומבוכה. המסחר פסק ומצב הרוח נדכה. מקומות אחדים אשר על הגבולים הוכרזו במצב מלחמה ובזמן קרוב,

אם לא ימצאו דרך לצאת בשלום תתחיל ההתגייסות הכללית. ונקודת הכובד היא הנפות אשר אנחנו יושבים: פלכי פולין ונפות צפונית–מערבית. וע"כ חיים אנחנו בחרדה כי מי יודע מה ילד יום.

כי אם רוסי' תצא למלחמה אז תבוא גרמניה ואיטליה לעזרת אוסטריה וצרפת לעזרת רוסי' ובין כה תתלקח מלחמה אירופית גדולה ומי יחזה עתידות?

עכשיו עליכם לחקור ולדרוש איך עושים אחרים בנוגע לחליפת מכתבים עם רוסי' אם משתמשים בפוסטה האוסטרית, כי אחרי אשר יכרז מלחמה בין רוסי' לאוסטריה מי יודע אם אפשר יהי' להעביר מכתבים באופן כזה ואולי תשתמשו מעכשיו, עד אשר יתקרר המצב, בפוסטה הרוסית.


הודיעני אם קבלת את הצעתי והלכת לעבוד את האדמה ובאיזה מקום. אמא דורשת בשלומך. היה בריא ושלם וכתוב מכל אשר אותך ומיתר החדשות. רק בלי מחקים, בכתב נקי ובסגנון טוב

אביך ברוך בן ציון


S.P כמה פעמים הפצרתי בך שתכתוב אלי בלי מחקים. ע“י הכתב מתבטא גם תכונת האיש. הלא כבר עלם הנך ועליך הלא לבוא בין אנשים ולבוא בקשרי מכתבים עם מי, ואיך לא תבוש לבוא במכתבים כאלה לפני מי. ובזה מתבטא תכונתך הגסה מבלי כל רגש אסטטי. אולם תכונה רעה אפשר גם לעקור, וצריך לזה התאמצות מיוחדה וע”כ זאת עשה.

השתדל בכל מאמצי כוחך להוציא מתחת ידך דבר יפה ונאה ואם יקרה איזה מחק אז יותר טוב שתכתוב עוד פעם. והעיקר בכתבך בפעם הראשונה השתדל לבלי למהר. וסדר את מחשבתך היטב במוחך ואח"כ תעלה אותה על הגליון

הנ"ל


קיץ 1914: התחלת “המלחמה הגדולה” – מלחמת העולם הראשונה


ב00154 3.png

ועוד בעיתון – כניסת רוסיה למלחמה:

מתוך האור 3.8.1914:


ב00155 3.png

למרות שהמלחמה איננה מתרחשת בתוך ארץ ישראל, היא מאיימת איום קיומי ממשי על כל היהודים החיים בארץ ותלויים רובם ככולם בקשר עם מדינות אירופה.


על כך המאמר הבא המתפרסם בעיתון האור ביום 12.8.1914:


ב00156 3.png

היישוב מתארגן באופן מופתי לימי המלחמה. בנק אנגלו־פלשתינה ומנהלו לבונטין מצליח לקבל אישורי דחיה לכל מיני עסקאות כספיות. מוקם ועד סוחרים בירושלים וביפו שמטרתו לעזור לכל אחד. כמו כן מוקם גם ועד מורים. כסף ו“חומרים” נאספים לטובת הכלל.

לתלמידי החוץ, אלה שהוריהם בחו"ל ושולחים עבורם כסף ללימודים ומחיה, נאסף כסף במיוחד. שוכרים בעבורם מקום מגורים והם גרים ביחד ומנהלים את חייהם.


מן העיתונות:


ב00157  3.png

ועוד קריאת הרגעה ליושבים בארץ:


ב00158 3.png

על פועלו של בנק אנגלו־פלשתין:


ב00159  3.png

למרות שחודש לאחר המלחמה התחילו העיתונים בארץ בסיכומי המלחמה ומבחינתם הנה עוד רגע והכל ייסתיים, למלחמה היה קצב משלה. שירותי הדואר בין אירופה לישראל התנהלו לאט לאט והיו תקופות שהקשר פסק לגמרי.

מכתב כמעט אחרון ברצף חיי הנייר הוא מחודש תשרי תרע"ה.

גלויה בה קובל האבא על הקשר שנותק:


ב00160.jpg

כ“ו תשרי תרע”ה

ילדי היקרים והנעימים

מכתבים עוד לא קבלתי מכם אף שמאחרים כן קיבלתי. הנה מהרב ברוידא קיבלתי בשבוע זה גלויה, יד אלול, אות היא כי אתם אינכם כותבים כסדר ובעת הזאת אם מפגרים לכתוב הוא חטא ועוון גדול מאחר שהפוסטה אינה הולכת כסדרה. יש שהנך מפגר יום אחד ומאבד שבועות שלמים.

אצלנו אין כל חדש. המצב לא שונה לטוב וגם לא ישנה בזמן קרוב. ונוסף על מצוקותינו ותלאותינו הקודמות נתווספו עוד חרבנות חללי מלחמה. אנחנו ת"ל בריאים ושלמים, הפרנסה מתירא אנוכי שיתמעט.

הודיעוני מה אתכם, מצב בריאותכם חייכם ולימודיכם.

אביכם דו"ש וחפץ בהצלחתכם

ברוך בן ציון


עוד שלוש גלויות מגיעות לארץ בזמן המלחמה. גלויות אלה כתובות ברוסית, כדי למנוע חשד לריגול. תוכנן אחיד: אצלנו הכל בסדר. כתבו.


1915–1919 מלחמה ומהפכה


ב00161.jpg

דף מן התנ"ך של ברוך בן ציון בו נכתבו לידות ומיתות של בני המשפחה


בעיצומה של המלחמה בחורף תרע“ו 1915 מתה פערל, לאחר שנים של סבל ומצוקה. לא ברור בדיוק ממה מתה. לא ברור גם מדוע נפטרה בפטרוגראד, מרחק של 550 ק”מ מביתה, כאשר המשפחה חיה בדווינסק שהיתה במושגי הימים ההם עיר גדולה ובה רופאים לא מעטים.

שמה של פערל כמעט ולא עלה בשיחות משפחתיות ורק תמונה קטנה שלה הייתה תלויה בחדר השינה של הורי.


ב00162.jpg

אין בידי שום מכתב המספר לילדים בארץ על מות פערל אך נמצאה טיוטת מכתב של רחל, שהיתה באותה עת בת 15, הכותבת לאביה לאחר מות האם:


ב00163.jpg

אבא הטוב שלום

מה אומר לך לא עונג שבעתי ממכתבך האחרון מפטרוגרד וגם לא קצת בכיתי על החורבן הנעשה במשפחתנו. אולם לא לבכות עלינו עתה. מה בצע בדמעות, כל תועלת מעשית לא תביא לנו, רק הקל קצת על הלב.

אך עת לעשות לנו עתה. לאושרנו הגדול הגיע לפני שבועיים הד“ר בוגרשוב ליפו. זהו האדם היחידי שיכולתי לדבר ולהתייעץ איתו מה לעשות ואיך תוכל לבוא לא”י. הוא הבטיח להשתדל בנוגע לזה ונקווה שיצא דבר מה מזה.

אבא, אם אפילו לא תהיה לך משרה ותהיה לך אפשרות לצאת מרוסיה אל תביט על שום דבר ובוא, כי כאשר נמצאים בארץ יותר קל לקבל משרה. ובימים הראשונים עד שתקבל משרה הן יש לכולנו ידיים, ברוך השם, נלך כולנו לעבוד בשדה ונרויח את לחמנו. ואולם תדעו כי חיים אתם ואינכם צפויים לכל רע, כאשר ברוסיה. ותשאפו גם אתם לקרבכם את רוח החופש והדרור. חוץ מזה נחיה יחד ואם נצטרך לסבול נסבול. יחד יקל עלינו לסבול מצבנו ביפו.

אני עוד לומדת בגימנסיה. אמנם חבל על השנה שהפסדתי, אבל מה לעשות דווקא לפני הבחינות חליתי במחלת טיפוס הבטן וכשקמתי הייתי די חלשה ולא יכולתי להבחן. אולם שנה זו כבר עברה כמעט. בין כה וכה לא הייתי מרוויחה כלום בשנה זו.

לנסוע ללמוד מבין אתה שזה אפשר היה, ופה בארץ חוץ מלהיות פועלת גם כן לא היה מה לעשות. אמנם איני חושבת שזו בושה להיות פועלת, אדרבה, נוטה אני מאוד לזה ומכבדת את הפועלים והפועלות. אבל בשביל שנה אחת שנשאר לי לגמור לא כדאי היה לי לעזוב את הגימנסיה.

בין כה וכה בעוד חודש וחצי כבר תהיינה הבחינות שלנו.

אבא דרישת שלום לאביגיל הנחמדה וזרובבל העצל.


לחיות ביחד

רחל בת החמש עשרה מבינה יותר טוב מהוריה את מה שהכי חשוב לעשות עכשיו והיה צריך לעשות עוד קודם – פשוט להיות ביחד.

חיי נייר אינם יכולים להמשך לאורך זמן, הם הורסים ואין בהם תוחלת. “אם נסבול – נסבול ביחד”, היא כותבת.

רחל גם מבינה כי כדי למצוא עבודה בארץ צריך להיות בארץ – דבר שאביה לא השכיל להבין או אולי לא רצה להבין.

לא מצאתי מכתב תשובה למכתבה של רחל, התשובה ניתנה במעשה. ברוך בן ציון ושני ילדיו אביגיל וזרובבל לא הגיעו לארץ בעקבות מכתבה של רחל.

למען הדיוק, גם תנועת האוניות מרוסיה לישראל כמעט והופסקה בגלל המלחמה.

המלחמה נמשכה, הקשר עם הארץ הלך והתרופף, מובן שכסף לא נשלח.

בטיוטת המכתב של רחל היא מזכירה כי הגימנסיה דואגת להאכיל אותם:

“אוכל למחייתנו נותנת לנו הגימנסיה, אמנם בצימצום אבל תודה לה גם בעד זה..”.

עובדה זו עוזרת להבין כיצד יכלו הילדים להתקיים בזמן המלחמה ללא התמיכה הכלכלית של האב.


השאלה הגדולה

לו ניתנה לי אפשרות לפגוש את ברוך בן ציון זו השאלה שהייתי שואלת אותו:

סבא יקר, מדוע לא נשארת עם כל המשפחה בארץ? הלא איש דעתן והחלטי היית, איך זה שקיבלת בפשטות רבה מדי את דבריה של פערל, זוגתך, אודות אפשרות הפרנסה בארץ ישראל.

איש רב פעלים ומשכיל היית. ידעת הרבה שפות, ידעת עברית על בוריה, היית איש ניהול ומומחה בכספים. הייתה לך משפחה שכל כך אהבת בארץ, מדוע לא נשארת איתם?

ומדוע אחר כך, כאשר פערל כותבת לך במפורש שזה לא משנה היכן תגורו “שם אין כסף וגם כאן אין כסף” ומציעה לך לבוא, מדוע לא שמעת אז בקולה?


מה היה בדווינסק שקשר אותך כל כך לשם: הוריך הזקנים? העבודה הציבורית, מעמדך המיוחד בקהילה? הלא משפחתך, ילדי החלום שלך, היו כאן ובכל מכתב ומכתב אפשר היה להרגיש את הצורך הגדול שלהם בך? מדוע לא היית פה בארץ החלום? ממה חששת?

שאלה זו מלווה אותי כל הזמן. אני מחפשת לה תשובה בכל המכתבים אך אינני מוצאת.


 

חלק ד: הצוואה – 1916


ב00164  3.png

ברוך ה' שהחייני עד היום והביאני עד הלום ואני תפילה כי יחייני ויקיימני עד אשר אזכה להביא בני עד מטרה ידועה בחייהם בעזרת השם ובכוחותי אני. ועד נצח אהעל שם ה' והיה כי יחייני ויקיימני עוד עלי אדמות, אעבור אי"ה על החלק הפרטי מצוואתי זאת ואעשה שינויים המתאימים לזמן ההוא.

את צוואתי זאת כתבתי בשלושה עקזעמפליארים: עקזעמפליאר אחד ימצא ביד ה' מיכל הלוסקין ואחד – ביד ה' מנחם מענדיל מינץ ואחד שומה למשמרת אתי, חבושים במעטפה וחתומים בגושפנקתי ויפתחו רק אחרי מותי.

וה' יאמר לחרב – הרף! וישים שלום בארץ, שלום עולמי, אשר עוד לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה, ככל אשר חזו חוזינו הקדושים אמן!


ב00164ב.jpg

ששה חודשים לאחר מות פערל כותב ברוך בן ציון צוואה.

בסוף אייר שנת תרע“ו – קיץ 1916, ברוך בן ציון בן מ”ב “בריא בכל אברי, כוחותי לא עזבוני, זכרוני חזק ודעתי צלולה” כותב ברוך בן ציון צוואה מפורטת לחמשת ילדיו.

המלחמה, מות אשתו והאחריות העצומה שמלווה את כל מעשיו הם בוודאי הדחף העיקרי לכתיבתה.

צוואה זו שופכת אור נוסף על תפיסת עולמו והבנת דרך התנהלותו של ברוך בן ציון.

הוא רק בן 42. שבע שנים מאז שלח את ילדיו הגדולים לארץ, התאלמן, נותר לגדל בעצמו את שני ילדיו הצעירים.


בשנת 1916 נראה ברוך בן ציון זקן הרבה יותר ממ"ב שנותיו, רק מבטו עדיין נחרץ ותקיף:


ב00166.jpg

וכך הוא כותב בצוואתו:


ב00167.jpg

ב00168.jpg

ב00169.jpg

רצוני האחרון

בני היקרים והחביבים יוסף לייב וזרבבל

ובנותי היקרות והנחמדות רחל שולמית ואביגיל

ה' עליהם יחיו

למען אשר יצווה את בנו ואת ביתו אחריו

ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט


חכמינו ז“ל אמרו “ושוב יום אחד לפני לפני מיתתך” ובאשר יום המיתה נעלם מעיני איש ע”כ ישוב היום פן ימות למחר ובאשר על האדם לזכר תמיד את יום המיתה, עליו גם לצוות לזרעו אחריו בעוד מועד בעוד שבינתו לא אבדה ודעתו צלולה ובפרט בימים האלה, שמלחמה כבדה, מלחמת עמים כבירים ועריצי ארץ, שלא הייתה דוגמתה בדברי ימי עולם, הולכת ומתנהגת באכזריות נוראה מאין כמוה… וכי מי יודע מה ילד יום?

אכן אנוכי אינני מצווה אתכם ואינני מעמיס עליכם כל התחייבות, רק אני מביע בזה את רצוני האחרון ומאד מאד אהיה מאושר וגם עצמותי בקבר תמצאנה מנוחה נכונה אם תואילו לשים לב לדברי האחרונים ולמלאות אחריהם והנני נותן לכם את ברכתי – ברכת אב.


בני ובנותי היקרים! אתם הלא ידעתם עד כמה יגעתי ועמלתי לעשותכם לאנשים מועילים בחיים וליהודים נאמנים: לא חשכתי כל עמל, לא מנעתי כל תלאה, דרכי הייתה מלאה חתחתים ומכשולים על כל מדרך כף רגל ואבני נגף וצורי מכשל – על כל צעד ושעל ובמסירות נפש ראיתי, ובעזרת השם גם עלתה בידי במעט להוציא אתכם בעודכם בילדותכם מן הסביבה המרעלה והאויר המחניק שנולדתם ונמצאתם בהם ולטעת אתכם על אדמת אבותינו, באזור שכל בה חיי רוחנו והיא תקותנו ומשאת נפשנו.

שמה תשאפו אויר ארצנו חיי נפש, שמה תתחנכו, תגדלו ותקבלו חנוך לאומי בשפת קדשנו וברוח עמנו ולא יהיו לכם כל געגועים לארץ הדמים שעזבתם ואדיר חפצי ורצוני האחרון הוא:

שתהיו לעולם בנים נאמנים לעמכם, דתכם, שפתכם וארצכם.


אמנם, בני, אשמנו מכל עם, בושנו מכל דור: לצערנו הגדול, רבים מבנינו מתכחשים לעמם ומתביישים בצור מחצבתם ולכן, בני, חפצתי שאתם תתימרו בשם “ישראל”, בכל זמן ובכל מקום שתמצאו, תמיד תזכרו כי בני אברהם יצחק ויעקב אתם, בני עם הנודד והאומלל ובני עם הנצח בכל צרתו – לכם צר ושמחתו – שמחתכם, בבתי כנסיות עמנו תמצאו גם אתם ובחברתכם – יחד גם כבודכם, במפעלים הלאומיים תקחו גם אתם חלק וכבד וביחוד להשתתף בחברות העובדות לטובת תחית עמנו וארצנו – וזאת תהלתכם ותפארתכם!

דתנו – שונה מכל עם, דתנו קשורה בלאומיותנו כשלהבת בגחלת וכל איש יהודי החי על פי דתו, בזה לבדו הוא יהודי לאומי, כי רוב חקי דתנו מיוסדים בקורות עמנו ובהם מתגלמת נשמת העם וכמו הגוף, האברים המוחשים, מגשימים את הנשמה, כן גם מנהגי דתנו – לרוח עמנו וזהו כונת חז"ל באומרם: "כל מי שיש לו תפילין בזרועו, ציצית בבגדו ומזוזה בפתחו – כלומר המקיים את המצוות המעשיות המיוחדות רק לעמנו מבטח לו שהוא בן העולם הבא, ולכן חפצתי שתלכו בדרכי התורה ומצוה וביחוד לשמר את השבת לקדשו, את המועדים ואת הצומות וכל קדשי בני ישראל ולהזהר ממאכלות אסורות ומכל דברים האסורים.


השפה היא סגולה יקרה לכל עם ועם ומה יקרה לנו שפתנו אנו?!… היא – השפה היפה היותר עתיקה בעולם אשר בה נכתבה הספרות העולמית – התנ"ך, בה נתנה תורתנו הקדושה, בה חזו חוזינו ושרו משוררינו והיא עצם מעצמנו ובשר מבשרנו ובכל זה לדאבוננו הגדול, לא נשמרה שפתנו בקרבנו, בגלותנו נכרתה לשוננו ואבדה שפתנו ועתה עלינו לאזור את כל כוחותינו לחיות את שפתנו, שתהיה שומה בפי בנינו ובנותינו לעשותה לשפה המדברת בקרבנו ואשר בה גם נהגה את מחשבותינו.


הארץ – היא הבסיס הטבעי והמעמד היותר חזק לקיום כל עם ועם ועד עולם לא נמצא לנו מנוחה בשום מקום כל זמן שארצנו לא תהיה לנו ולא לחינם הפליגו חז"ל בשבח ישוב ארץ ישראל בהרבה מאמריהם כי ישוב הארץ עיקר גדול שאין למעלה ממנו ואין כל צרך להרבות אמרים בדברי המובן לכל בר דעת ואני – למען שלא תתגעגעו על השומים והבצלים של איזו ארץ אחרת, ראיתי – עוד מראשית ילדותכם להושיב אתכם בארצנו הקדושה ואתם הוקירו נא אותה וראו לבלי לעזב אותה לעולם ואם החיים האכזריים יכריחוכם לעזב מפני איזו סבה את הארץ, שהגעגועים עליה לא יתנו להם מנוחה לנפשכם ומרגע לרוחכם בארץ נכריה, כי רק בארצנו מנוחתנו, שם אשרנו, שם חיינו ושמה תחיו גם תצליחו, בני ובנותי היקרים, וטוב לכם כל ימי חייכם.

זה הוא רצוני האחרון הכללי וקבלו נא בזה גם את ברכתי – ברכת אב".


עד כאן החלק הלאומי כללי – משק כנפי ההיסטוריה – מכאן ואילך החלק הפרטי משפחתי, המאיר גם הוא

כיצד רואה ברוך בן ציון את חיי היום היום ומחוייבותיו. מה שמאחד בין החלק הפרטי לכללי ובלתי משתנה היא עמדתו על מקומה ותפקידה של ארץ ישראל הן בסיפור האישי והן בכללי.

המשך הצוואה:


"ובנוגע לכל אחד בפרט אם פקדת כל האדם יפקד גם עלי באמצע שנותי בטרם אספיק להביאכם לאיזה מטרה, אמנם קשה יהיה לכם, בלי אב ואם, למצוא לכם דרך בחיים בכוחותיכם הרפויות. אולם אל יפול לבבכם וידיכם בל תרפינה, חזקו ואימצו. התאזרו עוז לעבוד שכם אחד, לסול לכם מסילה בחיים. ואבי יתומים בטחו, כי לא יעזוב אתכם לעולם.

יוסף ורחל! אתם הבכורים ועליכם לעמוד בראש המשפחה, להיות במקום אב ואם ושולמית תעזור על ידכם, ועליכם לדאוג לבנים הקטנים, לאביגיל ולזרבבל, לבלי לעזוב אותם עד אשר יוכלו לעמוד על רגליהם ולפרנס את עצמם, ומי מכם שיכל להרויח לפרנסת בני הבית יעבוד ויצליח…

רחל בתי יקירתי, את תהיי עקרת הבית ואם על ידי זה עליך יהיה להפסיק את הלימודים – עליך להביא את הקרבן הזה ואל תהרהרי אחרי מידותיו של הקב"ה. כן רצונו הקדוש וגם זו לטובה.

יוסף בני יקירי, אותך חפצתי שתגמור אוניברסיטה במקצוע שתבחר לך בעצמך עפ"י תכונתך ונטיתך. אם רק האמצעים החומריים יהיו לך וגם רצונך לזה. וכאשר תגמור את לימודיך תקדיש נא את כוחותיך וידיעותיך אשר תרכוש – רק על שדמות ציון, על אדמת אבותינו.

גם את שולמית יקירתי, אם תוכלי המשיכי את לימודיך.

אביגיל וזרבבל עוד לא קיבלו חינוך כללי ועליכם למוסרם לבתי ספר הנאותים להם. אם תהיה הגימנסיה של התחכמוני משוכללה חפצתי שזרבבל ילמד יותר טוב בתחכמוני. כי הגימנסיה “הרצליה” אינה משביעני רצון מפני חופש הדעות שבה. אולם מסופקני אם התחכמוני יוכל להשתכלל בזמן הקרוב אחרי המלחמה. וע“כ יוכל זרובבל לבקר גם את “הרצליה”. אם ילמד בחשק ויצליח בלימודיו ילמד נא גם הלאה ואם לא – ילמד נא רק עד שנת החמש עשרה לימי חייו ואח”כ לעשותו לעובד אדמה או לבעל מלאכה.

והעיקר שכולכם תחיו בשלום, באהבה ואחוה. כי לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה אלא השלום. האמת תהיה נר לרגליכם בדרכי חייכם. הרחיקו את לשונכם מדבר שקר ובל תשבעו גם לדבר אמת. משאיכם ומתניכם יהיו באמונה ועם כל איש התהלכו במישור ובתמים.

את החוב המגיע ממני לגמנסיה בעד שכר לימודיכם וגם בעד פרנסתכם בימי המלחמה הנני זוקף עליך, יוסף בני יקירי, בחוב ומחייב אותך כאשר ירחיב ה' לך, להשיב לגמנסיה את חובה בהכרת תודה על אשר לא עזבה אתכם בעת צרה.

חפצתי, בני ובנותי היקרים שתקחו לכם נשים וגם תהיינה לאנשים בעודכם צעירים לימים. ותעשו לכם בתים, אבל רק בארץ ישראל. וה' הטוב יברך את זוגכם ותראו חיים בנעימים. באהבה ושלום ותחיו זרע ברך ה', אשר בשם ישראל יתפאר.

את יום ט כסלו (שנת תרע"ו) יום מיתת אימכם היקרה פערל רבקה בת זלמן לייב תשמרו בכל שנה ושנה וכמו כן תשמרו גם את יום מיתתי בכל שנה ושנה.

על קברי, אם אמצא בחו"ל לבלי הצג כל מצבה וציון ובמקום מצבה – לעשות זכרון אחר לנשמתי, או לרשום את יום מיתתי בספר הזהב אשר לקרן קיימת לישראל, או לנטוע עצים אחדים ביער הרצל על שמי. וכמו כן אם לא אספיק אנוכי להציג זכרון לנשמת אמא, תעשו נא גם לנשמתה זכרון באופן זה.

את אדוני וידיד היקרים, היותר קרובים וטובים לי ה"ה מיכל בר' זאב הלוסקין, הג' מנחם מענדיל בר' יוסף מינץ והג' מנחם מענדיל הר' מרדכי מארקווביץ, הנני ממלא את ידיכם ומבקש לפני מותי למלאות את בקשתי האחרונה:

א) לבלי לעזוב את ילדי הנותרים פה – משך כל ימי המלחמה

ב) כאשר תיתם המלחמה והחרב תעבור מן הארץ – להעביר את ילדי אלה לארץ ישראל ולמסרם לבני הנמצאים שם. ולעזור להם לערוך את ענייניהם וביתם בעת הראשונה.

ג) למסור לבני את בגדי מצעותי, את לבני ואת ספרי. ואולם את בגדי וכלי ביתי למכרם.

וד) בידי נמצא עתה סך מצער בערך אלף וחמש מאות רוב' מזה שלא שלחתי לפרנסת בני בא"י, כמעט משך שנתיים ימים. מהסכום הזה צריכים לשלם לאדון קיסעלעוו ביפו את המגיע לו לפי חשבונו בעד בני שהיו סמוכים על שולחנו. ואת המותר למסור לבני כפי אשר תמצאו לנכון: אם למסור לידם את כל הסכום בפעם אחת, או אולי יותר טוב לשלוח להם מדי חודש בחודשו ככל הנחוץ לפרנסתם.

ובזה הנני מבקש סליחה מכם על הטורח שהעמסתי עליכם נגד רצוני ומביע בזה את תודתי העמוקה. וגם את ברכתי לכם מקרב ולב. ותקוותי חזקה כי עשו תעשו ככל אשר תוכלו לבלי לעזוב את יתומי הנשארים בלי אב ואם בעודם רכים וצעירים – באמצע הדרך, בלב ים החיים וה' הטוב ישלם לכם כפועלכם.

הנני מביע את תודתי העמוקה למנהלי הגימנסיה, לאדון קיסעלעוו ובני ביתו ביפו על אשר לא עזבו את בני ותמכו בהם במשך ימי המלחמה. וגם לאלה אשר לא יעזבום ויתמכו בהם אחרי מותי לעמוד על רגליהם, הנני נותן תודתי מראש. ישלם נא ה' לעושי טוב כגמולות ידיהם.

ולפני פרידתי מן העולם הנני מברך את הורי היקרים, אחי ואחיותי, קרובי ומיודעי, ידידי ורעי בכל מקום שהם בחיים טובים ארוכים ובשלום. והנני מבקש סליחתם אם חטאתי נגדם. ובכלל הנני מבקש סליחה מכל מי שחטאתי נגדו בעודי בחיים. ואני מצידי ג"כ הנני סולח ומוחל לכל מי שחטאו נגדי, גם לאויבי היותר גדולים, מחילה גמורה. וה' ימחל ויכפר על כל עוונותי ושלום על ישראל.


כל זה כתבתי בעודני בריא בכל אברי, כוחותי לא עזבוני, זכרוני חזק ודעתי צלולה.

פה דווינסק כ“ח אייר שנת תרע”ו לפ“ק בשנת המ”ב לימי חיי.

אביכם האוהב אתכם אהבה נצחת ומברך אתכם לפני מותו

ברוך בן ציון בר' נחום וויסמאנן


ב00170.jpg

כאשר ברוך בן ציון כתב את הצוואה, לא תיאר לעצמו עד כמה מהר היא תהיה רלוונטית.

בינתיים ברוך בן ציון עסוק בענייניו: פעילות קהילתית ציונית בלתי פוסקת, שמירה על ילדיו ונסיונות להתפרנס בימי מלחמה ומצוקה.


 

חלק ה: היומן של סבא

קשר המכתבים עם הארץ כמעט ופסק לחלוטין, אך חיים על הנייר בצד חיי המציאות נמשכו. ברוך בן ציון המשיך לכתוב את חייו במציאות ועל גבי נייר.


מצוי בידי חלק מיומן שכתב ברוך בן ציון מסוף שנת 1917 עד סיום המלחמה ברוסיה בשנת 1918.

היומן מהווה עדות מעניינת להתנהלות המשפחתית והקהילתית בצל המלחמה.

הפתרונות הכלכליים וחיי היום יום מעורבים באירועים מיוחדים, כמו הצהרת בלפור, הרצאות שנשא ברוך בן ציון בכנסים יהודיים, מאורעות משפחתיים וסיום המלחמה.

פה ושם חושף ברוך בן ציון חלק מעוצמת רגשותיו, אך בעיקר נכתב היומן מתוך אחריות היסטורית בעלת אופי של שליחות נבואית כמעט, וכל זאת כתוב בעברית מוקפדת של אותם ימים.


מוצש“ק ליל הושענא רבה תרע”ח (1917)

בני זרבבל נגש אלי ויבקשני שאלמד אותו גמרא. חיפשתי בארוני את מסכת “בבא מציעא” ולא מצאתי. אולם אנוכי לא חפצתי לעזוב את המקרה הנכבד הזה אשר זרבבל בעצמו מבקש ללמוד, כי בכלל הוא זרבבל עצל גדול בלימודים וגם דרכו והנהגתו מוזרים והוא גורם לי צער גדול. ועכשיו שהוא בעצמו מבקשני ללמדו גמרא אמרתי אות לטובה היא ואי אפשר לבלי להשתמש בזה.

הוצאתי מארוני משניות נזיקין ולימדתי אותו את המשנה הראשונה בפרק אלו מציאות וכמדומני שהבין אותה היטב בשום שכל. אח"כ הלך לישון ובקשני שאקרא לפניו סיפור “שתי כלות” של יהודה שטיינברג. הסיפור הזה מצאה חן גם בעיני ואני השתדלתי להבינו את הכוונה הצפונה בסיפור הזה. ויתענג מאוד ויישן בשינה מתוקה.

יתן ה' מעתה לו לב חדש ורוח חדשה, אוזן לשמוע בלימודים, להיטיב דרכיו ומעלליו שימצו חן בעיני אלוקים ואדם.


ביום ו' הלכתי לאסוף נדבות לטובת אנשי החיילים היהודים על החג ועוד לא גמרתי את הרבע שלם (פרחום מאסקווסקי ופאסטיאלי) ואשתדל לגמור ביום המחרת.


הסיפור שקרא ברוך בן ציון לזרובבל בן ה־9: שתי יבמות (שתי כלות) / יהודה שטיינברג


המשך היומן של ברוך בן ציון:


אסרו חג של סוכות תרע"ח

עברו גם הימים האחרונים של החג. אבל, רבש“ע מה עצובים המה. בעת ההקפות אמנם ניסו אחדים לשמוח במעט, אבל קולם נפסק באמצע. כי באמת איך נשמח אם האויב עומד ממרחק י”ב פרסאות (וויאדסט) מהעיר ובכל רגע עומדת עירנו בחזקת סכנות מפני השתרעות האויב?

אמנם אנחנו כבר הרגלנו במצבנו זה, כי זה שנתיים כאשר מערכת המלחמה נמצאה במצב כזה. בכ"ז עכשיו מצבנו הוא יותר בסכנה, כי אחרי נפילת ריגא (21 אוגוסט) ואחרי שהאויב נס אל יאקאבשטאדט ומתאסף לעבר שמה הדווינה. ואם הדבר הזה יעלה בידו, אז מוכרח יהא חיל המצביא על דווינסק לסגת אחור.

המאורעות הללו האחרונות הרעישו את עירנו ועשתה ועושה את כל ההכנות הנחוצות. אם מוכרחים נהיה למסור את העיר לגרמנים: העבירו את כל מוסדות הצבא והעיר למקומות שונים. הוציאו את בתי החולים, גם את הפוסטא ותחנת החשמלית העבירו, ואנחנו עכשיו יושבי חושך ודבר אין לנו עם כל איש.

כל אלה המעשים עוד יותר הפיל פחד ורעדה על התושבים ורבים עוזבים עוד הפעם את העיר. ורבים מתכוננים לעזוב את העיר. וכל ידיים רפו וכל פנים נפלו.

ואחרי מצב הרוחות כזה מובן מאליו כי אין כל שמחה גם בשמחת תורה.


ב00171.jpg

אחת מעשרות גלויות לועגות שהפיצו הגרמנים נגד הרוסים והצבא הרוסי בזמן המלחמה


המשך היומן:

אני אחרי ארוחת הצהריים שכבתי לישון. חנה הלכה לה לאיזה מקום ואני נשארתי לבדי. (הערה: חנה הייתה מעין סוכנת בית לאחר מות האם).

כאשר קמתי משנתי הכינותי לי טיי וחפצתי ללכת להתפלל מנחה והנה בא איש אחד ויציע לי נכבדות. אנוכי השיבותי את פניו, באמרי כי אין בדעתי עכשיו לקחת לי אישה וגם לא שאלתי את פיו מי היא המדברת. אודות זה חפצתי לספר את בני, את אביגיל ואת זרבבל. חפצתי להיוכח איזה רושם יפיל עליהם הידיעה הזאת.

כאשר שבתי בלילה הביתה רצו נגדי בשמחה ובתרועה ובשרוני כי המה הציגו איזה מחזה בבית אחת מחברות אביגיל, וכי גם היא אביגיל שיחקה מעל הבמה וכי הרבה כסף אספו, ובחלקה עלה סך ארבעה רובלים שהיא מוסרת לי וגם צעצוע “גארמאניקא”.

חנה שאלה מי הכין לי טיי? ואמרתי כי אני בעצמי וגם סיפרתי ע"ד השדכן. ומה נשתוממתי שעל הילדים לא פעלה הידיעה הזאת במאומה.

המה לא השתוממו וגם לא התעצבו על לבם, אדרבה עוד העיר בקרבם איזה שחוק ושאלו מתוך התעניינות עמוקה עם מי? אולם הנהגתם זאת פעלה עלי לרעה. אני התעצבתי מאוד.

איך הם יכולים לשמוע ידיעה כזאת בקור רוח? איך הם שכחו את אימם מבלי שיתעורר בקרבם איזה עצבות, איזה תוגה על אשר הילקח אמם מאיתם בדמי ימיה ואותם היא עזבה לאנחות בעודם קטנים, בעוד שכל כך מורגש חסרונה להם על כל צעד ושעל? איך אינם מרגישים באבידה הגדולה הזאת שאינה חוזרת להם לעולם? ומתעצב אנוכי על מיעוט שכלם ועל חוסר הרגשתם.


ה' אלוקים! שים נא שלום בעולם הכלה תעשה לכל הארץ?


ב00172.jpg

חייל רוסי בגלויה שהפיצו הגרמנים


כ“ח תשרי תרע”ח 1 לאוקטובר 1917

המלחמה הגדולה נעשתה לדבר טבעי ואיננה מפסיקה את מהלך החיים אף לרגע, עולם כמנהגו נוהג: מצד אחד נשמעות יריות תותחים מכל המינים, אוירונים מעופפים ומשליכים פצצות.

שמועות מרגיזות תקשיבנה אוזנינו כי האשכנזים לכדו את אי “עזעל” אשר במפרץ הריגאי וגם התבצרו שמה, ומצד שני התיאטרונים מלאים אדם, כל בתי משחק בהמות ים יהמיון והחיים שואנים ברעש ובצהלה. ובקצה האחד – חרב האוייב ובקצה השני – הילולא וחינגא. וכ"ז אצלינו היושבים על החזית ורואים את המוות נגד עיניינו עין בעין.

גם בהפוליטיקה המדינית לוקחים אנחנו חלק ככל יתר התושבים ואיננו מושכים את ידינו במאומה. ובקרוב עת הבחירות תתנהל מלחמת הבחירות בין מפלגות שונות בהתמרמרות מאין כמוה. ומשתמשים בכל האמצעים הכשרים והבלתי כשרים כדי להתגבר על שונאו.


והנה ריח אבק שריפה כבר נשמע באויר: שתי בחירות מתעתדות להיות בימים הקרובים הבאים: הבחירות לאסיפת היסודית הנקצב ליום 12 נאוועמבר והבחירות לועידת יהודי רוסיה שתהיינה בימי 2–3 דעצעמבר.

שתי אלה האסיפות המה כל כך נכבדות שאין להתייחס עליהן בשוויון נפש בשום אופן. ולנו היהודים נכבדות הנה, ביחוד אנחנו אשר חיינו במצב אי נורמלי כזה, משוללי זכויות, מוכים ומעונים ונרדפים על צווארנו, השעיר לעזאזעל בכל צרה שלא באה.


ועכשיו אחרי המהפכה הרוסית נשתוינו בזכויותינו ככל יתר התושבים. אין לנו להעלים עין מהאסיפה היסודית אשר היא צריכה לאשר את זכויותינו שכבר רכשנו מאת הממשלה הזמנית (ביום י' ניסן תרע"ז 21 אפריל 1917). ולבד זה אין אנו יכולים להסתפק בזכויות אנושיות לבד ולבטל על לאומיותינו לגמרי, כמו שעשו אחינו המערביים כמאה שנה לפני זה.


כי אם נחוצות לנו זכויות לאומיות, זאת אומרת שהממשלה תכיר אותנו לעם מיוחד שיש לו צרכים מיוחדים ותביעות מיוחדות. שיש לו שפה מיוחדה ותרבות מיוחדה. ואת דרישותינו אלו הצודקות מוכרחת היא למלאות בתוך דרישות יתר העמים הגרים ברוסיה.


כי רעיון הלאומי נתעורר בכל עם ועם וכ“א בא עם הפרוגרמה שלו, עם ה”אני מאמין" שלו. ישנם מן העמים שהקדמו נעשה ונשמע ולא חיכו על אישור האסיפה היסודית ויעדו ויכריזו על עצמם ועל לאומיותם, כן עשו כל האוקראינים והממשלה הזמנית הייתה מוכרחה להתחשב איתם.

אולם יתר העמים הקטנים עוד עומדים ומחכים לאסיפה היסודית. כמובן להגן על דרישות לאומיות יכולים רק שלוחי ציבור אמיתיים. ובנוגע לנו היהודים איננו יכולים להסתפק בזה שיהי' לנו דיפוטטים יהודים. המה צריכים להיות נבחרים רק על ידי יהודים שלוחי צבור אמיתיים, והחלטות הועידה של יהודי רוסי' מוטלות הרבה עליהן למלאותן.

ואמנם אם יתאגדו ויתאחדו כולנו כאיש אחד אל הבחירות יש לנו היכולת לשלוח מספר מסוים נבחרים, כ"ב בערך.

קטע ממאמר שהתפרסם בעיתון הצפירה ביום 4 באוקטובר 1917 והוא שיר הלל על יכולתם של יהודי רוסיה לארגן ועידה בזמן כה קשה ובריבוי דעות גדול כל כך:


ב00173 3.png

ברוך בן ציון יותר ספקני מבעל המאמר בכל הקשור לאחדות הדעות בין המפלגות היהודיות השונות ובכל זאת הוא רואה בועידה אירוע חשוב ומכונן.

המשך היומן:

אך לדאבוננו בדור הפלגה אנחנו חיים, הסוציאליים שבקרבנו פונים לנו עורף, להם יקרה המפלגה מכל המון בית ישראל.

לא מעטים בקרבנו גם אסימיליאטרים, והמפלגה היהודית היחידה אשר הרימה על דגלה בגאון את הסיסמא הלאומית היא המפלגה הציונית, ובבחירות לאסיפה היסודית עליה לעמוד יחידה וללחום על לאומיותנו. אולם המפלגה הזאת לא תעזוב את דגלה מידה. ובטחונה גדול ברוח העם, ברוח ההמון, אשר בחושו הטבעי ירגיש להבדל בין אהב לאוייב ולא יתן את ידו לבוגדים בעם. במשך ימי החירות כבר הכיר לדעת את אופי כל המפלגות השוררות בקרבנו ואת לשונם המדברת גדולות. והוא רק הוא ההמון ידע לתת לכל אחד את ערכם האמיתי וה' יהי בעזרנו.

גם קריאת ועידת יהודי רוסי' לא בנקל עלתה. הרבה נפתולים וסכסוכים היו בטרם יבוא לעמק השווה עם השמאילים, עם המפלגה הבונדאית: הבונדאים אשר אינם מודים בישות עם ישראל, לא חפצו בשום אופן להכניס בפרוגרמה את הסעיף דרישותנו על דבר ארץ ישראל ולבסוף אחרי עמל רב עלתה להתווך איתם לבלוע בנעימה את הדרישה הזאת. זאת אומרת שלא תהי' סעיף מיוחד בדבר ארץ ישראל רק דובר על דבר יהודי ארצות כמו פולין, ארץ ישראל ורומיני'.

גם לועידה הזאת צריכים אנחנו לאזור את כל כוחותינו ולהיות מוכנים למלחמה עם הבונדאים מצד אחד ועם האסימילאטורים מצד שני.


ב00174.jpg

כרזה של הבונדאים להצטרף למהפכה


המלחמה תתפשט לא רק בדבר ארץ ישראל אשר אנחנו הציונים חפצים לבוא בדרישה בשם עם ישראל על אסיפת ועד השלום, להשיב לנו את ארצנו, כי אם גם בדבר הקהילה.

קופים אנחנו ומחקים את יתר העמים בלי כל חשבון ודעת. בין יתר העמים יש נטיה להבדיל את הכנסיה הדתית מאת הממלכה וע“כ גם עלינו לעשות כמעשיהם מבלי להתחשב,כי דתנו שונה מכל דת, כי דתנו היא היא לאומית ובכללה המסורת. היא היא חיינו ואם איש פרטי בלתי מתנהג עפ' המסורת, ורק שלא יקבל עליו דת אחרת בפועל. אמנם אי אפשר להוציא מכלל ישראל, אבל אי אפשר שקהילה שלמה תתנהג לא על פי המסורת כ”א כל הקהילה תתנהג לא עפ"י רוח ישראל אז אין גם עם ישראל.

אולם מהרסינו מקרבנו יצאו, לא כן יחשבו ועלינו לאסור איתם מלחמה, ומלחמה עזה עד רדתה. ובמלחמה הזאת יראה עמנו בגלוי לאן פניו מועדות ולא יהינו עוד פריצים ודבר בשם העם מה שלא ביקשו מהם ולא דרשו מהם.

ובעת שעומדים לפנינו עניינים נכבדים כאלו, מה לנו ולמלחמות העמים? אנחנו נעשה את שלנו ומתכוננים לקראת הבחירות אשר רוב תוצאות כרוכות אחריהן וה' יהי' בעזרנו.


יום ה' ב' במרחשון תרע"ח (5 אוקטאבר 1917)

אין לשער את המצב האיום השורר ברוסי'. בכל מקצוע מורגש חוסר נורא. חוסר לחם, חוסר בגדים וחוסר נעליים.

הממשלה זה כמה עסוקה בשאלת ההספקה, אולם כל עמלה יעלה בתוהו. שאלת ההספקה מיגרה לארץ את כסא ניקאלאי השני ועכשיו היא מביאה כליה לכל הממלכה.

היוקר עלה באופן מבהיל כזה אשר בשום אופן אי אפשר לתאר. כדי לרשום את המקחים השוררים עכשיו ברוסי' למען ידען דור אחרון וישיגו לו רק מושג כל שהוא מכל אשר עובר עלינו.

שפת המספרים היא תהי' שפה היותר ברורה:

כל התבואות לסוכר לקחה לה הממשלה במונפוליון כדי לבלי לתת לאנשים פרטיים להעלות את השער באופן מלאכותי ומחלק עפ"י כרטיסים מיוחדים.

¾ פונט לחם או ½ פונט קמח ליום בעד כל אוכל.

סוכר מן 1 פונט עד ½ לכל חודש.

גרש (סוג של דגן) אין בנמצא כלל והמקחים הקצובים בעד לחם שיפון 28 ג' לליטרא

ולחם לבן כמעט שאין בנמצא כלל רק בדרך גניבה. בחשאי אפשר להשיג מעט בעד 1 לרוב' – לרוב' 50 ק’כ לליטרא.

סוכר חום 29 ק’כ (מן הצד 2.5 – 3 רוב').

תפוחי אדמה 20 ק’כ,

בצל ½ ק’כ, אורז 1 רוב' 20 ק’כ,

בשר 1.50 – 1.75,

ביצה 30 ק’כ,

תרנגולת 7 – 9 רוב‘. חמאה 6 רוב’,

לוג חלב 70 ק’כ

שבולת שועל 12 רוב' בעד פוד,

חשש 8 רוב' הפוד,

דגים 2 רוב'

דגים מלוחים 1.75.

גם על יתר הדברים עולה השער באין ערוך.

זוג נעליים עולה עד 150 רוב',

אמה אטון עד שישים רוב' ויותר,

זוג ערדליים 30 רוב',

פוזמקאות של צמר גפן 4 רוב' ושל צמר עד 8 רוב'.

אנפילאות עד 25 רוב',

עצים לסאזען מעוקב עד 240 רוב'.


החיים כל כך קשים אשר לעניים אשר אינם משתכרים לא נשאר בלתי כ’א למות ברעב ובקור. כל אלה מביא את הממשלה במבוכה ואיננה יכולה למצוא דרך להחלץ ממנה.

והנה היא אוחזת באמצעים שונים אשר מסופקני אם יביאו לידי תוצאות ממשיות. היא למשל מחרימה סחורות שונות מאת החנוונים ומשתדלת למכור אח’כ במקחים קצובים. אבל מה יואיל לה כל זה?

עד כמה תספקנה הסחורות האלה למלאות את כל הדרישות עליהן? גם לא לשבוע. והתלונות לא לבד שלא תחדלנה אלא להיפך עוד יותר תגדלנה.

כי עד כה אפשר היה ולו גם בכבדות ובמחיר גבוה מאין כמוהו להשיג את הנחוץ ביותר, ועכשיו גם זה אי אפשר יהיה ובעד כל מחיר, כי החנוונים לא ישתדלו עוד לנסוע ולחפש סחורה בחורין ובסדקין ולהביאן ע"י הערמות שונות. ובהוצאות גדולות ובאופן מסחרי, פשוט אין באפשרות זה כמה להביא והתוצאות מזה, כי כל הסחורת תכלינה מן השוק ומזה לפרעות תוצאות.

ואמנם הפרעות כבר התחילו כמעט בכל רחבי ארץ רוסי': בקיוב, בחארקאוו, בסאמאריו, בסארווטאאוו בקאזלאוו ועוד ועוד ועוד. והשעיר לעזאזאל כמובן הוא היהודי גם עתה בימי הממשלה הדמוקרטית החדשה.


היום החרימו אצלנו בדווינסק: ערדליים, בגדים לסחורות מאניפקטורא. לפני זמן מה החרימו נייר ומכשירי כתיבה ובקרוב נראה את תוצאות ההחרמות. כדאי לרשום כי קולות בעד השלום הולכים ומתגברים ונעשים יותר תכופות. הנטיה לשלום ישנה בין כל ממשלות הלוחמות ומי יתן היום ויצא בקרוב לפועל.


מוצאי ש“ק כ”ה מרחשון 28 אקטאבר 1917

בהיותי בפטרוגרד בחודש אוגוסט קניתי שם גרביים ופוזמקאות ה' תריסר, אך לא הספקתי לקבלם איתי כי מהרתי לבוא הביתה מפני נפילת ריגא לפני האשכנזים ביום 21 לחודש אוגוסט. ונדמה אז כי ימי דווינסק ספורים וע"כ לא יכולתי להתמהמה כי לא חפצתי להפרד מביתי בימי הרעש האלה.

ועוד בו ביום בבוא השמועה לפטרוגרד כי נפלה ריגה נסעתי לביתי וציויתי לשלוח לי את הסחורה בחבילות ע"י פוסטה.


ואמנם שלחו אח“כ את הסחורה ע”י פוסטה. אך בין כה יצאה הפוסטה מאת עירנו והסחורה נתקבל בחזרה. והנה נזדמן לי איש נוסע לפטרוגרד אשר קיבל על עצמו להביא לי את הסחורה. ואמנם בימים האלה קיבלתיה. גם מכתב הביא לי הנוסע הזה מאת חיים שפירא אשר בו מודיעני כי מכר את האנפילאות שהיו אצלו במחיר 1 רוב הזוג.


האנפילאות הללו היו עסק שלי שותפות ביחד עם העלמה קופילאווסקי מן השנה שעברה. בש“ע קנינו אנפילאות ע”ס בערך 4000 רוב' ואז לא היה באפשרות למכור את הסחורה כי קונים לא היו. ובאשר לא חפצתי להחזיקן בדווינסק במקום סכנה משך כל הקיץ העברתי אותן לפטרוגרד. אולם בשנה הזאת עלה מחיר האנפילאות לגובה גדול ואפשר היה להרויח עליהן, אך בידיים זרות טוב לחתות גחלים. שפירא מכר במחיר נמוך ואחרי כל החשבונות הגיע הריווח לכל אחד רק לסך 698 רוב' ויותר מאלף וחמש מאות לכל הפחות הפסדנו. ואחרי כל אלה שמחתי כי גמרתי את עסק השותפות שהיה עלי למעמסה.

גם בשנה זו סחרתי אנפילאות שהשגתי מאת פבריקנט מקומי וגם הרווחתי מעט. בכ"ז אנוס הייתי לחדול מזה מפני שהפבריקנט התנהג מנהג לבן והחליף את משכורתי עשרת מונים והעלה את השער לידי גובה שאין כמוהו.


עכשיו אין לי רק הגרביים ונמכרים בכבדות, ערדליים אינני מקבל כלל וכמה פעמים חפצתי לנסוע פטרוגרדה אודות זה ומפני סיבות שונות נדחה נסיעתי מיום אל יום, כי חפצתי להיפגש עם האדונים מארקאוויץ ומינץ ובסוף מפני המקרים האחרונים אשר יסופר להלן נדחה נסיעתי לזמן בלתי מוגבל.

היום קיבלתי מכתב מפורט מאת אחי חיים מענדל אשר באפריקה הדרומית עם 6 שיקים עס' 15 ₤ החוב שחייב לי. הסך 15 ₤ שחייב לי הוא דבר בעיתו אחרי שלכסף רוסי אין כל חשיבות.


ב00175.jpg

זרובבל, אביו של ברוך בן ציון, ברוך בן ציון, אביגיל – בפתח בית הסב שנת תרע"ז 1917


מבני זרבבל היה לי אתמול צער גדול ועוד עתה אני מתכווץ כולי מרוב כעס ויגון בזכרי את מעשהו.

זר מעשהו, כל עצמותי תרחפנה וחרדה תחרד לבי בהעלותי על לבי מה יהי' בסופו? מה יצא ממנו?

אכן אספר בפרוטרוט:

אתמול בערב, כמעט תיכף אחרי קידוש דפק מי על הדלת ומה השתוממתי בראותי כי רבו בא.

הבינותי כי דבר גדול נפל, ויתחיל לספר: לא איש בשורה אנוכי היום: זה מזמן אשר התבונן כי לנער כסף ומוציא אותם על דברים קלי ערך. בכל יום הוא קונה פפירוסים, גפרורים, ומתפאר כי גם לעיני אבא הוא מעשן ואינו מוחה בידו. אולם היום היה אצלו 10 רוב' וכמעט שהוציאם תיכף. אך חמישה רובלים עוד הציל מידו וכאשר שאלהו מאין לו הכסף אמר: כי אופיציר אחד נתן לו בעד מה שהוביל אותו לבית הזונות.

ובדבר הנהגתו בחדר אין מה לדבר, אין באפשרות לסבול: אינו מתפלל ואינו לומד וכל הנהגתו מוזרה, יוצא מכל גדר הרגיל.

ובספר הרבי את דברו, הפסיקו זרבבל בעזות ובחוצפה ובקריאות מעין אלה “שקר תדבר”“,זה שקר” והעמיד נגדו מצח מחוצף ועיני גנב עד כי נרתעתי לאחור.

אני ישבתי וכל עצמותי תרעדנה מרוב כעס ודמי פרץ בפני והלא זרבבל יושב ושומע ולו לא נוגע כל הדברים. ראשית כל גרשתיו מן השולחן והעמדתיהו בפינה. וכאשר גמרתי את ארוחתי צויתי עליו להתפשט ערום כביום היוולדו והחילותי ליסרהו בחבל ממש כגזלן. זמן רב יסרתיו בכל כוחי, אולם כל עמלי היה לשוא, הוא לא התוודה מאין לקח את הכסף ואנוכי נלאיתי ליסרהו וגם אמרתי כי בוודאי יפול למשכב אחרי המכות האלו. אולם למחר קם כמו בכל הימים ואני הוספתי לחקרהו מאין לקח את הכסף והוא שותק בלי כלמענה. אז אמרתי כי הוא לא בני וחופשי הנהו לנפשו ללכת לכל אשר ירצה אך לביתי לא יבוא עוד.

ע"ז לא התנגד ויצא החוצה ויעמוד יום תמים בחוץ. והיום היה יום סתו יום סגריר וגשם טורד דלף ויחדור בכל העצמות וכל אוכל לא בא אל פיו. וכאשר הלכתי להתפלל ערבית אז בא הביתה וישכב תחת הספה לבל אראהו בשובי.

ולמצער שכב שם כשתי שעות ויותר. ואח"כ קראתיו אלי והוא ניגש ודמעות בלי הפוגות ניגרות וקולו נחבא מפני הדמעות ויבטיחני להיטיב את דרכיו מהיום. אנוכי מניתי את כספי ומצאתי כי חסרים לי 30 רוב' רק בשבוע זה ומשבוע העבר חסר לי 13 רוב'.

והנה גם עתה הנני מסופק בהבטחותיו ולבי נרעש ונפחד מפני עתידו. כי אם לא יתהפך לנער אחר, כי אם לא יטיב את דרכיו ולא יתייצב על דרך טוב, חפצתי בכל לבי ונפשי שמות ימות בעודו נער ולא יקלקל את העולם בגדלו.


ביחס לבחירות לאסיפה המכוננת ולועידת יהודי רוסי' ביקר את עירנו חבר המרכז של צ“צ ה' י”ל מערעמינסקי – קוסובסקי ויקרא פה הרצאה אשר עשתה רושם נעים על השומעים. כי מיטיב לדבר צחות, בסגנון יפה ובקול נעים המושך את הלב. אך עלי פעל לרעה מקומות אחדים בתוכן נאומו, בנוגע לאופן הקהילה העתידה.

הוא התאמץ לבלי לחשדהו בקלרקליזם וידרוש שהקהילה צריכה להיות חילונית, רק בתור קומפרומיס הוא מכניס יסודות אחדים דתיים כהרצאת י. גרינבוים.

ובאמת זה נגד החלטת הועידה השביעית של ציוני רוסי'. ובדבריו אלה הכניס פרוד בין הציונים שאינם יכולים מטעם זה להשתתף ברשימה ציונית אם יכניסו שמה חברים של צעירי ציון אחרי שדעותיהם שונות.

וגם אני בעצמי הנני במבוכה ולבי לא יתנני לא לבד לנהל תעמולה כי אם גם להצביע בעד הרשימה הציונית.

בשבוע זה נבחר גם ועד ציוני עירוני שבו נכנסו שניים סתם ציונים, וחמישה מצעירי ציון והנני מברך את הועד בהצלחה.


יום א' כ“ו מרחשון תרע”ח 29 אקטאבר 1917

מקרה זרבבל לא יתנני מנוחה ואינני מוצא מרגוע לנפשי. אתמול בשעת כעסי העליתי קללה על שפתי אשר היום אני מתחרט. כי “יתמו חטאים” כתוב ולא “חוטאים”.

היום בבוקר ערכתי לי תפילה שאתפלל בל"ז עליו בכל פעם בברכת שמע קולנו בתפילת שמונה עשרה וזאת היא התפילה:

“אנא ה' תן לבני זרבבל לב חדש ורוח חדשה. חדש בקרבו ותן בלבו בינה להבין להשכיל בדברי תורתך, לשמור מצוותך וללכת בדרכי ישרים לפניך. וימצא חן ושכל טוב בעיני אלוקים ואדם אמן”.


ב00176.jpg

דף מתוך היומן " מקרה זרובבל"


בחיי המדינה נתקלה בשבוע העבר 25 אקטאבר שינויים כבירים ונמרצים שערער את כל יסוד הממלכה והעמידה בסכנה את כל נחלת הריאוולוציה.

ולדאבונו נתהווה כל אלה מפני שמדברי הימים לא למדו מאומה ולא שכחו כלום והנם חוזרים על טעויות ראשונות ונופלים בפח.

אחרי המהפכה יצאו אנשים מחוריהן. ואשר החיים הריאליים זרים להם ורק מפי הספר חיים, אלה המה הס"ד הקיצוניים בעלי המרובה ויחלו להטיל שינויים כבירים במדינה באופני דימגוגי, וישתמשו במצב המדינה הרעוע, במלחמה הרובצת כמשא כבדה, ברעב השורר בארץ וביוקר הגדול, ובכלל במצב הנבוך, לתפוש את לב אנשים פשוטים וגסים בהטיפם יום יום בעד השלום התכוף, בעד חלוקת הרכוש והאדמה חלק כחלק בין כולם – ולהשליט את ממשלת הצדק והשתוות בכולם.

ודרשותיהם הביאו לארץ אנרכיה גדולה וגזל וחמס ושוד ובעירת מחסנים, כפרים וערים בכל רחבי המדינה. ובמבוכה הזאת היהודים המה כקדם, השעיר לעזעזאל והמה הסובלים בראש וראשון.

בימי 3–5 יולי היה מרד גלוי נגד הממשלה הזמנית, אך הממשלה השקיטה את המרד.

אולם גם אחרי זה מצב הממשלה היה רפה מאוד והממשלה החליפה את משרות המינסטריום יום יום ותבקש חיזוק מצד העם באופנים שונים בקראה לועידות ולמועצות ולאסיפות שונות ולבסוף יצרה מעין פערלמנט מוקדם. וחשבה באופן זה לנהג את ממשלתה עד האסיפה המכוננת, למצער. כי ראתה כי אין לה כל תומך וסועד.

וגם הרוח החיה בריוואולוציה, הפנים המרכזים אלכסנדר פאדאראוויץ קירינסקי, נפל חינו ואיבד את השפעתו והיה אובד עצות.

בפערלמנט המוקדם הודיעו עוד באסיפה הראשונה הבולשויקים כי מושכים ידיהם מאת הפערלמנט ואינם לוקחים חלק בישיבותיו ובאופן דמונסטרטיווי עזבו את האולם. ובין כה אירגנו מרד חדש לממשלה.

המה בראו ועד צבאי ריבוליציאני וישלחו פקודה לבלי למלאות כל צו מאת כל פקיד אם לא יהיה ע"ז רשיון מאת הועד הצבאי.

והנה ביום 24 אקטאבר הודיע קירינסקי בפערלמנט כי הוא משים במאסר את הועד הצבאי ומוסר אותם לדין. אולם למחרת בלילה תפשו להם הבולשביקים בעזרת הגרניזאן היטרוגרדאי את כל מוסדות הממשלה: את הפוסטה, הטלגרף, מסילות הברזל, הבנקים וגם ארמונות שונים ואחדים מהמיניסטרים אסרו. ויתר חברי הממשלה הזמנית הסתתרו בארמון החורף וגם הגנו על עצמם בעזרת היונקרים ובעזרת לגיון הנשים.

אך הם לא החזיקו מעמד זמן הרבה, כי מול הארמון ניגש הצי קרייסער אורארא וממבצר הפיטרפולוסקי מצד היבשה. וככה סבו על הארמון עד כי נפל בידם. ויאסרו את יתר חברי הממשלה לבד קירינסקי אשר יצא למחנות הצבא שעות אחדות לפני התחלת המרד.

ועכשיו הנה קירינסקי עומד סביב פטרוגרד עם חיל גדול והחיל הפיטרוגרדאי עובר על צידו. ויש תקוה כי גם הפעם ישקיט את המרד והוללות הבולשביקים ישים לאל. אולם מסופקני אם גם אחרי כן יהיה מצב הממשלה חזק והארץ תמצא מנוחה. כל זמן שרעב שורר בארץ ומורגש חסרון גדול בכל דבר היתר דרוש והמלחמה עוד תמשך.


על החזיות עכשיו שקט בכל. האשכנזים אינם משתמשים גם עם מצב המבוכה השורר בארץ אשר באפס יד יכול ללכוד את המפרץ הפיני ולבוא פטרוגראדה כי עסוק הוא על חזית איטליה שהולך ומצליח, כי במשך ג' ימים הכה לאחור שני מחנות איטלקיים וילכד את כל המקומות אשר כבשו האיטלקים במשך ט’ז חודש ובמחיר חצי מליון נפש. וגם עבר את גבול איטליה והולך יותר ויותר ומצליח.

הצרפתים מפחדים פן יגיע לגבולי פרנציה הדרומית מצד איטליה ותהי להם המלחמה פנים ואחור ופחדם לא פחד שוא. ובאמת פלא הוא מאין כמוהו ואינך יודע על מה להתפלא: על הצלחת אם על גבורת האשכנזים?


כ“ט מרחשון תרע”ח 1 נאוועמבר 1917

עולם כמנהגו נוהג. עוד לא שקטה מרד ליענין או יותר נכון מרד הבוולשעוויקים בחוצות פטרוגרד ומסקוא עוד חרב איש ברעהו ודם אחים ישפך כמים. גם האוייב השתער על החזית המערבית.

בכל ארץ רוסיה שערוריות ופוגרומים ואחרי כל אלה מתכוננים לבחירות לאסיפה המכוננת בכל תוקף. הבחירות צריכות להיות ביום 12 נאוומבר.

על האסיפה המכוננת עיני כל הארץ נשואות כי היא תביא את התשועה הגדולה לארץ, תשים משטר וסדר בממשלה והממלכה העיפה מטגרת יד עריצים תמצא את המנוחה ואת המרגוע שאליה כלתה כ"כ נפשה. בשבוע זה מתחילת מלחמת הבחירות צריכים להדגיש שמצד אחד רוב התושבים נראה קרירות ושויון נפש לכל זה. בחוגינו נתייסד קוממיסיה לתעמולה.

בקרב העסקנים בצרכי הציבור נתעוררה שאלת המצה, מצה של פסח, ונבחרה קוממיססי' ע"ז. בין חברי הקומיס' נמניתי גם אנוכי.


יום א' כסלו 3 נאוומבר 1917

אתמול יצאתי בדומה העירונית במחאה נמרצה נגד השערוריות הנעשות בהנהלת האספקה, על אשר אינם מחלקים קמח בין החנויות בסדר וכל הקמח המה מוסרים רק בין שתי חנויות משלהם, ועל אשר המעיטו מספר האופים בעיר, ג"כ כדי שישאר יותר קמח בעד חנויותיהם.

והשערוריה שעשו עם קעראסין בעיר ובעד זה שקלתי למטרפסיא מאת הסוציאלים שהתנפלו עלי מכל צד ויטפלו עלי עוונות וחטאים שעשיתי ושלא עשיתי. אולם בכל זאת לא נתנו תרוץ מספיק על החסרונות שהראיתי אנוכי ואינני מתחרט בשום אופן על עשותי זאת. אדרבה עוד הנני מתגאה בזה.


הנר הראשון של חנוכה תרע"ח

מזמן רשימתי האחרונה נתהוו בקרבנו מקרה היסטורית שלא היה דוגמתו מימי כורש מלך פרס, מקרה רב הערך שבו נראה עקבתא דמשיחא וזהו הדבר.

(באותיות גדולות במקור).

הממשלה האנגלית הוציאה דקלרציה שמוסרת לעם ישראל את ארץ ישראל לכונן שם מקלט בטוח ומרכז לאומי. במילים אחרות לכונן שם ממשלה יהודית וזהו תוכן הדקלרציה:

10 נאוועמבר 1917:

"ממשלת הוד מלכותו מביעה את התיחסותה המלאה חובה ליצירת מקלט ומרכז לאומי בעד העם העברי בארץ ישראל והיא מצידה תתאמץ בכל יכולתה להגשים את התעודה הזאת.

יחד עם זה מבטיחים מראש שלא לפגום בזכויותיהם האזרחיות והדתיות של האוכלוסים הבלתי יהודים היושבים כיום בארץ ישראל, כמן כן זכויותיהם ומצבם הפוליטי של היהודים בכל הארצות האחרות.

והנה זכינו לעליה חדשה, לשיבת ציון חדשה. היום נהיינו לעם. היום ניתנה לנו ארצנו הקדושה ומה גדולה שמחתנו. אשרינו שזכינו לכך. ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה.


ב00177.jpg

לורד בלפור ומכתב “הצהרת בלפור”


הידיעה הזאת הביאה שמחה בלב כל בני עמנו בכל ארצות פזוריהם: לא לבד הציונים תמהים ומתפלאים שתקוותם ומאווים הקיצוני, הפרוגרמה מקסימום של מנהיגנו הד“ר הרצל ז”ל הולך ומתגשם. כי השמחה תקפה את כל קצות עמנו אשר לא על דגל הציונים נחשבים ואת שמחתם המה מביעים באסיפותיהם הגדולות שמתאספים בכל מקום ומקום עיר ועיר מדינה ומדינה. ולשמחתם אין קץ, נעצבים המה רק המתבוללים מצד אחד והבונדאים מצד שני והמה מצידם משתדלים לערב טיפות מרות בכוס שמחתנו. כדאי לרשום לחרפתם ולדראון עולם להם כי המה, והעיקר הבונדאים, כי המתבוללים בכלל ירדו בתור מפלגה מהבמה היהודית. יוצאים גם במחאה נגד הממשלה האנגלית, וכדי בזיון וקצף.

אולם ה' אתנו לא נירא מהם ומהמונם, עשה נעשה וגם יכול נוכל והמה יבשו ושמם ישאר לחרפה ולדראון עולם ואנחנו נראה בשם ה' את שיבת ציון ונשיש איתה משוש כל המתאבלים עליה.


ב00178.jpg

כך התפרסמה הצהרת בלפור בעברית על גלויה מעוצבת בידי האקדמיה לאמנויות בצלאל


המשך היומן:

במשך הזמן הזה הייתי בפולוצק בתור ציר לועידה החבלית כדי לערוך רשימה ציונית לבחירות על ועידת יהודי רוסי'. איש ריב ומדון נעשיתי גם בין חברי הציונים הצעירים ויש שנדמה לי כי באמת זקנתי ואינני ראוי עוד לעבודה ואולי הגיעה העת לפנות את מקומי לאחר.

אולם תשוקת החיים איננה נותנת לי להמית את עצמי, את רגשותי ושאיפותי לדעת, והנני מרגיש כי זר אנוכי לאחי וכאבל בין חתנים נמצאתי ביניהם וכל ימי רק כעס ומכאובים אנוכי מיום עמדי על דעתי ונתתי את לבי ואת ידי לבניין בית ישראל כפי כוחותי המעטים והדלים. כי במלחמות גדולות לא עשיתי, רק עזרתי במעט בעבודת הקודש.


ב00179.jpg

ב00180.jpg

תעודת ציר של הועידה השביעית של הציונים ברוסיה של ברוך בן ציון


המשך היומן:

הייתה הסיסמה שלנו, של כל הציונים למיניהם: “תחיית האומה, תחיית ארצנו,דתנו ושפתנו”. אנחנו באנו לידי הכרה גמורה כי דתנו היא לא דת דוגמטית, רק דת לאומית וכי דתנו קשורה בלאומיותנו כשלהבת בפתילה.

אולם בינתיים נתהווה מקרה בארץ צרפת שהממשלה ערכה מלחמה נגד הקליריקלים, נגד היעזואיטים, והבדילה את הכנסיה, את הדת מהממשלה. אינני זוכר היטב באיזה שנה הייתה זאת, אולם מתקדמינו ר"ל אשר רגש ההתבוללות חי עמוק עמוק בקרבם נפלו על המציאה הזאת של המתקדמים הצרפתים ויאמרו לטעת גם בקרבנו את הזמורת הזרה הזאת.

ומאז מתאמצים בכוח עצום להכריז על חופשיותם מעול תורה ומצוות במסירות נפש מאין כמוהו והמלחמה נטושה בין העומדים על המסורת שלנו לבין הפורקים מעליהם כל עול מסורת ודת.

אחרי אשר נתנה לנו החופש ברוסי' ובמידה מרובה כזו שאפשר לנו גם פה ברוסי' לברוא לנו את חיינו הלאומיים כפי שאנחנו בעצמנו נמצא לטוב לנו, דננו אנחנו הציונים בועידתנו השביעית של ציוני רוסי' שהיתה בימי 24 – 31 מאי ש“ז בפטרוגרד ואשר גם אנוכי הייתי אחד מן הצירים ע”ד הקהילה העומדת להבנות ועל תעודתה. והנה המרצה יצחק גרינבוים כבר אז הציע בהרצאתו שכל הקהילה היהודית צריכה להיות חילונית ובנוגע לעניינים דתיים צריכה קומסי' מיוחדת לנהל את העניינים האלה והקהילה צריכה לתת כסף כפי הדרוש לעניינים האלה.

אולם רוב חברי הועידה התנגדו לזה ויקבלו לחוק כי העניינים הדתיים אינם מובדלים מהקהילה כי הוא אחד מן הסעיפים שהקהילה מנהלת. אולם הנוהים אחרי גרינבוים אינם מתחשבים עם החלטת הועידה ומנהלים תעמולה לפי רוחם המה, הם המה הפרקציה העממית, צעירי ציון הלוקחים חלק גדול בעבודה הציונית ובבוא מקרה שעל הציונים לצאת כלפי חוץ או כלפי פנים אז לא נשמע קול הציונים הכלליים כ"א הד קול צעירי ציון באשר המה הרוב.

וגם בועידה החבלית הפולוצקאית עלי היה לנהל מלחמה בעד הקנדידט שלנו מר פינקלמן, איש חשוב, נכבד וידוע נגד הקנדידטים של צעירי ציון אנשים ששם אין להם על פני חוץ ואנוכי נוצחתי ויצאתי את הועידה בפחי נפש.

בין כה נדחה זמן הבחירות לועידה היהודית מפני שערוריות הבולשביקים, וע"כ נקרא ועידה חדשה לפולוצק. אז נסע מאיתנו מרן ויערכו רשימה חדשה, אולם גם הרשימה החדשה אינה מוצאה חן בעיני והנני מתייחס אליה בשוויון נפש.


בימים האלה הייתי בפטרוגרד וקניתי סחורה ואם הסחורה תגיע לידי אז ארויח מעט. בפטרוגרד התמהמהתי כעשרה ימים.


אתמול נפתחה פה ועידת החיילים היהודים של המחנה החמישית העומד על חזיתנו. באו יותר ממאה צירים. אנוכי ברכתי את הועידה בשם הציונים בעברית וזהו תוכן ברכתי:


"בשם הציונים הכלליים שפה הנני מברך את ועידת החיילים היהודים של המחנה החמישית בהצלחה ובעבודה פוריה. חיים אנחנו ברגעי היסטוריים כאלה שמתהווה לעינינו נסים ונפלאות שלא יאומן כי יסופר. אנחנו העם היותר מדוכה ונענה, ההולכים בחושך, הממששים באפלה מבלי קו אור להאיר את מחשכנו, ראינו פתאום אור כאור שבעת הימים. עולם חדש נפתח לפנינו, כר נרחב לעבודה ולמעשה. ובהביטנו על כל הנעשה סביבותנו הננו קוראים מתוך התפעלות, מתוך התרגשות הנפש: מה גדלו מעשיך ה'!!… ממשלת הרשעה ברוסי' אשר דכתה אותנו ותשימנו כעפר לדוש נפול נפלה מבלי קום. שווי הזכויות השגנו במידה היותר מרובה שאין דוגמתה בכל ארץ אחרת גם היותר חופשית. האידיאל לאחרית הימים, לשוב לארץ אבותנו בתור עםיושב על אדמתו, הפרוגרמה של הציונים לברוא בעד עם ישראל מקלט בטוח ומרכז לאומי בארץ ישראל – הולך ומתגשם לעינינו, הממשלה האנגלית היא הראשונה שהכריזה על זכויותנו בארץ אבותנו! ואנחנו בזה מחויבים להביע את תודתנו והכרתנו לממשלה האנגלית. הנה, אחי, בימינו ולעינינו מתגשם האידיאל הקיצוני של מנהיגנו המנוח ד"ר הרצל ז"ל. אשרינו ואשרי חלקנו, אשרי הדור שזכה לכך והנני מברך פה ברכת שהחיינו.

ועתה שזכינו לכך – הנה לפנינו כר נרחב לעבודה ולמעשה על שדמותנו אנו, לטובת עמנו, לטובת ארצנו, לטובת דתנו ושפתנו ואל לנו לרעות בגנים אחרים. הבה, אחים, לעבודה, עבודת בניין בית ישראל, כולנו יחד! אנחנו הציונים תמיד התחשבנו עם דעת הקהל ותמיד התאמצנו בכל כוחנו לברר לנו את דעת הקהל. רק עד עתה מסיבת תנאי החיים יכולנו לברוא לנו במה שמעליה תשמע דעת העם, אבל עכשיו שהוסרו המכשולים ואפשר לברוא וגם אמנם תברא במה כזו הנני מקדם בברכה את ועידת יהודי רוסי ‘שתהי’ בקרוב שבה תשמע קול העם היהודי, הקול קול יעקב האמיתי בדברו. קול המון כקול שדי. ואתם, אחי האומללים, שבחזקת היד נדחתם מבתיכם ומסביבותיכם לסביבה אחרת הזרה לכם, הנה נאספתם אתם פה להשמיע גם את קולכם בכל השאלות העומדות בחיי עמנו. הנני מברך שתהי' עבודתכם פוריה וישמע בכם הד קול המוננו ואתם תהיו נא גם החלוץ על שדמות עמנו בארץ אבותנו".


היום הוא יום הולדת בתי “רחל” נמלאה לה שבע עשרה שנה והנני מברכה באריכות ימים ובהצלחה.


יום ב ו' אדר תרע"ח


ב00181.jpg

מאורעות היום הזה כדאי לרשום ברשימה מיוחדת: בשעה השישית בבוקר העירני אנטאן השוער שלי ובפחד ובהלה התפרץ הביתה ובקול בוכים התחנן:

“אוי הושיע נא אדוני מה נעשה עכשיו? האשכנזים מתקרבים אל העיר, החיילים עוזבים בבהלה את העיר ואנה אנחנו באים? – מה לך כי נזעקת, אנטון? למה נבהלת ככה? מה אתה מתירא מפני האשכנזי? המה יבואו בעיר במנוחה, כי מלחמה הלא אין לנו עמהם, אנחנו איננו נלחמים. ואם יבואו אין כל סכנה בזה”. הרגעתי את רוח אנטון והוא ענני אמנם כן ותיכף סר פחדו.

התלבשתי ויצאתי החוצה וברחוב מהומה ורעש. החיילים ממהרים לחבוש את חפציהם. פה ושם עומדים סוסים רזים רתומים לעגלות ויש שגם אבטומוביל חבוש בארגזים וחפצים עומד מוכנים ומזומנים לברוח.


ב00182.jpg

גלויה שפירסמו הגרמנים לקראת סוף המלחמה


בכ"ז לא היה מורגש דאגה גדולה ופחד מרובה. בערך בשעה השתים עשרה ביום יצא הקול כי האשכנזים כבר ניגשו אל הגשר ואז באמת אפשר היה לפגוש חיילים אחדים עם צרורם על שכמם רצים לברוח אל כל אשר ישאם הרוח. חיילנו חפצו להרוס את הגשרים אבל לא הספיקו ובין כה נכנסו האשכנזים בעיר כבוא עיר מבוקעה.

אחדים מגדוד החלוץ נכנסו ותיכף תפסו להם את המצודה, את מסילת הברזל, אשר הרסו במקומות שונים לבלי תת לברוח את העיר, את האובטומובילים תותחים ויתר כלי מלחמה אולם באנשים לא נגעו לרעה. אנשי העיר כולם שמחו לקראת בואם כי כבר נלאו לשאת את עול ה“חברים” (הבולשביקים) שתפסו להם את הממשלה והכבידו את עולם על כל התושבים, גזלו, חמסו, שדדו ובזזו להם באין מפריע, וע"כ שמחו אנשי העיר לקראת האשכנזים המצלים מן החמסנים האלה.

המועצה העירונית התאספו היום בפעם הראשונה, אחרי אשר נדרשו מאת ה“חברים” לדון בדבר המצב. באמצע האספה נכנסה דיליגציה אשכנזית וידרשו איפה זה ראש העיר. ראש העיר ניגש אליהם וידרשו ממנו את כסף קופת העיר. הראש מסר להם את המפתחות וילכו להם. פה מצאו מקום התושבים העיקריים לגבות חוב ישן מאת חברי המועצה כי בעיני התושבים העיקריים לא ישרו הבחירות לועד העירוני על אשר השתתפו בבחירות גם חיילי החזית שאין להם כל שייכות לענייני העיר והמה הלא המרובים. ע"כ הכריעו את הכף שיבחרו רק סוציאלים שונים אבל לא תושבים עיקריים. ובאמת הצדק איתם כי במועצה נכנסו 75% מאלה שרק זכות מפלגתם עמדה להם, צעירים כמעט נערים וחיילים אחדים והתושבים העיקריים היו רק מיעוט קטן. והיום בחליפות המצב באו בעלי הבתים וידרשו בחוזקה שחברי המועצה יעזבו את משרתם וימסרו להם כי המה באמת אדוני העיר. וכמובן דחו את דרישתם, אבל המהומה הייתה גדולה.

חברי המועצה בחרו בדיליגציה של חמישה אנשים ללכת אל שר האשכנזי לבאר את המצב ואת היחוסים הדדים ולמחר נקרא אסיפה מיוחדה של המועצה לשעה.

כבואי הביתה מאת המועצה וישבתי לאכול את ארוחת הערב והנה קוראים אלי. חיילים אשכנזים אחדים מבקשים ממני רשיון להעמיד ששה סוסים באורווה וכמובן התרציתי. והנה הראשונים כמעט שהלכו נכנס אלי שר גדוד אחד שנשאר פה שבוי וגם שכנותי הדרים בחצר.

והנה באו הד"ר כהן ומר מינקווויץ, שני חברי הטובים, ומובילים לי אורחים: שלושה אופיצרים אשכנזיים להאכילם ולהשקותם. הכינותי להם חמים וגם הגשתי לפניהם אוכל ושוחחנו ודיברנו איתם עד השעה מאוחרת בלילה. מהם נודע לי כי גם ויניציה באיטליה נלכדה.

על אלה חברי הד"ר כהן ומר מינקאוויץ צר לי מאוד בני ביתם גרים בערי רוסי' הפנימית והיום חפצו לנסוע הביתה וכבר ישבו ברכבת, אולם מפני קלקול הדרכים לא יכלו לנסוע ומכרחים המה להשאר פה רחוק מבני ביתם.

כמו כן עכשיו מוטל עלי לפרנס את בית אחי מענדיל אשר באפריקא הדרומית כי הלא אי אפשר יהיה לו לשלוח להם כסף.

ובזה הנני נותן שבח והודאה לשם ית’ש שהביאני אל ביתי בעתו ובזמנו, כי רק לפני ימים שניים שבתי מפעטרוגרד פתאום לפתע, את אשר לא חשבתי מראש, ע"ז יהי' שם ה' מבורך.


יום א' י"ט אדר 3 מארץ (18 פעברואר)

השלום! שמועה תקיפה יצאה בעיר כי ברית השלום בין הרוסים ובין הגרמנים נחתם בעיר בריסק דליטא. ואומרים בבירור כדבר ודאי שעוד היום בערב יודיעו מזה באופן רשמי.


יום ב' כ' אדר תרע"ח 4 מארץ (19 פעברואר) 1918

אכן נתאמתה השמועה! השלום המקווה אכן בא. באופן רשמי הודיעו הטלגרף מברלין כדברים האלה: מפני כריתת ברית שלום עם הרוסים וצעידת החיילים ברוסי' הגדולה הפסקת ההתנפלויות על רוסי' הגדולה מעכשיו נפסקת".

עוד לא נודע בבירור פרטי השלום ועם מי כרתו הגרמנים ברית שלום. עוד איננו מקבלים שום עיתונים כי הפוסטה עוד לא הוקמה. בכל זאת נדמה כי הידיעה הקצרה הזאת צריכה הייתה לעורר רגשות שמחה, כי באמת לשלום הלא ערגנו כולנו זה כמה. ובכ"ז לא נראה אותות שמחה על כל פנים. הגרמנים וכל היתר אינם שמחים יען שעכשיו עליהם יהי ללכת למלחמה נגד הצרפתים האמריקאים והאנגלים…


יומנו המיוחד של סבא נקטע כאן.


סיום המלחמה – הגשמת החלום הציוני

סיום המלחמה הוביל את ברוך בן ציון לשלב האחרון בדרך למימוש חלומו להגיע לארץ ישראל. סוף סוף יוכל להתאחד עם ילדיו הבוגרים שאותם לא ראה כמעט שבע שנים.

קדם לו רק עוד אירוע אחד – הבריחה מדווינסק – עליה שמעתי מפי אבא שלי – זרובבל.


המלחמה עם הגרמנים אמנם הסתיימה אך המצב הפנימי ברוסיה היה קשה מנשוא ובמיוחד ליהודים.

במסגרת מדיניות הטיהורים של כל מי שנחשד כמתנגד למשטר הרוסי, זומנו כל העסקנים היהודים בעיר דווינסק אל בית המועצה.

הזימון היה מיידי וללא כל התראה מוקדמת. אלה שזומנו ידעו כי גורלם נחרץ: גלות או כדור בראש. כפעיל במועצת העיריה וחבר בתנועה הציונית זומן גם ברוך בן ציון להתייצב עם כל חבריו. ממש דקות אחדות לפני שיצאה לפועל הודעת הגירוש התבטלה לפתע הפקודה והאנשים שוחררו.

ברוך בן ציון לא חשב פעמיים, כשהוא מותיר מאחוריו את ספרייתו הענקית, משרתו, פעילותו הציבורית שאהב ולה הקדיש חייו ואת קברות הוריו שנפטרו בזמן המלחמה ונקברו בדווינסק, מיהר לעזוב את העיר.

הוא לקח רק מעט ממטלטליו, את שני ילדיו וברח לדירת מסתור אצל חברים באודסה. שם באודסה המשיך את פעולתו הציונית הפעם כחבר בקבוצת ה“שלח”.

אודסה היתה התחנה האחרונה לפני בואו לארץ.


ב00183.jpg

נמל אודסה 1918


אינני יודעת כמה זמן שהו באודסה, אך לא יותר משנה. באותה שנה חיכה ברוך בן ציון להזדמנות הראשונה להגיע לארץ.

בסוף שנת 1919, הצליח ברוך בן ציון להגשים את חלום חייו ולעלות לארץ, הפעם כנציג אגודת נחלת יעקב שמטרתה לקנות אדמות להתיישבות בארץ ישראל.


ב00184.jpg

כתב המינוי


1920 – מנגד תראה את הארץ

בחודש כסלו תר"פ עלה ברוך בן ציון יחד עם שני ילדיו אביגיל וזרובבל על האוניה רוסלאן הנוסעת לארץ ישראל והפעם מתוך ידיעה מוחלטת שהוא מגיע לארץ חלומותיו.

סוף סוף חלומו הגדול עומד להתגשם: בקרוב יראה את ילדיו־אהוביו שבגרו, אותם לא ראה כשבע שנים. עתה תתאחד המשפחה ותחיה בארץ המובטחת.

אני יכולה לתאר לעצמי את סערת רגשותיו. אני רואה אותו מסתובב על סיפון האוניה, שלא כדרכו שותק ומסתכל כל הזמן מזרחה. מפעם לפעם מניח יד על כתף זרובבל, מיישר את צמותיה של אביגיל. הוא בחליפתו הטובה ביותר.

אני שומעת את צלצולי פעמוני השמחה מהדהדים באוזניו, ואת גלי הים הלוחשים רק אליו: הנה הנה הגעת…

ביום כ“ח בכסלו תר”פ עגנה האוניה מול יפו.

ההתרגשות גדולה. אוניה ראשונה מגיעה לאחר המלחמה ופותחת, למעשה, את העליה השלישית לארץ ישראל. 600 אנשים על סיפון האוניה – אבל יוסף, רחל ושולמית מחכים רק לשלושה: לאביהם ולשני האחים הקטנים.

עוד רגע תתאחד המשפחה.

אני רואה את החיוכים, אני רואה את הדמעות. עוד רגע וחלום של שנים ארוכות יתגשם. עוד רגע וכל הסבל, הכאב והדאגה יהיו סיפור של היו היה.

ברוך בן ציון יורד אל הסירה הקטנה שבנמל יפו מחבק את שני ילדיו ודמעות של אושר זולגות מעיניו – כמה יפה היא יפו. הוא מתבונן סביבו, עוד רגע ויגיע.

ואז – לבו לא עומד בהתרגשות. הוא מתמוטט.


ב00185.jpg

קברו של ברוך בן ציון בבית הקברות הישן בתל אביב (חלקה א שורה 18)


יום לאחר בואו לארץ, בכ“ט בכסלו תר”פ, נפטר ברוך בן ציון מהתקף לב והוא בן ארבעים ושש שנים – איש שהאמין בכל לבו במלכות שמים עלי אדמות, בקיומו של צדק אוניברסלי ולאומי, יהודי ואנושי שיכול להתקיים רק במקום אחד: אדמת ארץ ישראל.


בא' טבת תר“פ נקבר בבית הקברות ע”ש טרומפלדור בתל אביב, שם ישכון לעולם באדמה שאליה התכוון כל חייו.


סוף – התחלה

לאחר השבעה כאשר פתחו את חפציו מצאו כי מתוך כל מעגלי חייו הפעילים בחר ברוך בן ציון לקחת לארץ חלומותיו רק את מכתבי פערל והילדים וכן את יומנו.

המכתבים האלה וכן המכתבים ששלח לילדיו ולאשתו לארץ נשמרו אצל רחל בתו.

עשרים שנים לאחר מותו של ברוך בן ציון, כשנהרגה רחל בהפצצה האיטלקית בתל אביב (קיץ 1940), עברו המכתבים למשמרת לזרובבל, אבי, וממנו אלי.


באחד המכתבים כותבת פערל לברוך בן ציון כי ההיסטוריה תשפוט אם היה זה נכון לבוא לארץ שבה החלומות שוא ידברו. ארץ שבה יוהרה, שנאת חינם, מריבות אחים, עוני ובורות מתקיימים זה בצד זה.

על כך עונה לה ברוך בן ציון כי אין מקום ליהודים אלא בארץ משלהם. ובאין ארץ הם ימשיכו להיות נרדפים, ורק אדמת ארץ ישראל היא הארץ המובטחת.

שניהם צדקו.

עשה נכון ברוך בן ציון שדאג להוציא את משפחתו מרוסיה ובכך איפשר לה חיים, אך גם נכון ראתה ושפטה פערל את המציאות שאליה הגיעה.


עתה, לאחר מאה שנים ויותר של התיישבות יהודים בארץ ישראל ולמעלה משישים שנות מדינה עברית, עדיין נוכחות בחיינו אותן מחלות חברתיות שעליהן מתריסה פערל. אותה יוהרה, אותה שנאת חינם ואותה תחושה של עם נבחר שלא מסוגל ללמוד – הן לחם חוקינו.

ובשעות עצובות עולה השאלה: האם זהו באמת החלום של סבא, והאם הוא שווה את מחירו?

ובשעות אחרות, ברור מעל לכל ספק כי העובדה שיש לנו ארץ, שפה, חברה ישראלית־יהודית, זוהי האפשרות הטובה ביותר ואולי היחידה שיכולה לאפשר חיי יצירה והגשמה אישית וחברתית לבני העם היהודי.

וגם אם החלום של סבא לא נראה זוהר כל כך כאשר פורטים אותו לפרוטות היום יום, הרי הוא נושא בחובו חיים – וחיים זה כל האפשרויות כולן. במה מתוכן נבחר, זה רק בידינו.


נספחים

ניתוח גרפולוגי – נמסר ע"י אמיר אורלי

מכתבי פערל וברוך בן ציון מספרים לנו הרבה אודותם ובכל זאת רצינו לדעת עוד. אמיר אורלי, נינם של פערל וברוך בן ציון, שלח את כתב ידם לניתוח גרפולוגי. מלבד שני מכתבים לא ידע הגרפולוג דבר על ברוך בן ציון ופערל מלבד היותם בני זוג, גילם והשנים בהן נכתבו המכתבים.

הנה מה שנכתב:


1 בדצמבר, 2008

מבחן גרפולוגי

פערל


פערל הייתה אישה פרקטית, מעשית, פעלתנית, חזקה בסה"כ ובעלת מעורבות חברתית גבוהה.

רוב הזמן התנהלה בשליטה מכווננת למטרות אותם שמה בפניה בשליטה ובעקשנות. הייתה זקוקה ומחוברת מאוד לחברה בה חייתה, זקוקה להכרה במעמדה, התנהלה בחברה על־פי מוסכמות מקובלות ועל־פי התגובות וההתייחסות של האנשים אליה.


ישנה מעין תלות חברתית שכפי הנראה תאמה את התקופה והסביבה החברתית בה חיה, שהובילה אותה למעורבות ולפעלתנות כשהיא נעזרת בין היתר גם בכישרון ואלתור.


פערל הייתה אישה ששאפה להוכיח את עצמה והשקיעה אנרגיה רבה בפן הייצוגי שלה לאור הסטאטוס שלדעתה חייב אותה, כפי הנראה, עקב נישואיה לברוך בן ציון, ובנוסף לכך השקיעה אנרגיה רבה בהישרדות עקב הקשיים הקיומיים של חיי היום יום.

היא הצליחה להתנהל על פי רוב תוך בקרה וסייגים ששמה לעצמה, השקיעה את מירב האנרגיה הנפשית שעמדה לרשותה ביצירת דימוי חברתי תקין ופחות בפיתוח הכשרים, הנטיות והנהיות הייחודים והאמיתיים שלה.

נסיבות חייה והסביבה החברתית והכלכלית השפיעו על חלוקת האנרגיה שלה במערכות החיים השונות.


בכתב היד של פערל קיים קונפליקט תמידי בין האני הפנימי הרגשי והיצרי לבין הדימוי החברתי והחיצוני שלה.


למעשה פערל בפנימיותה היתה אישה מאוד יצרית ורגישה ורגשנית, היו לה עוצמות רגשיות ודחפים יצריים גבוהים ואפילו נטייה לדרמטיזציה. אולם את החלקים הפנימיים האלה למדה להסתיר ולבלום בין היתר על מנת להשתלב חברתית וכדי לא להיות יוצאת דופן.

האנרגיה שלה הושקעה בהתנהלות ע"פ כללים חברתיים מקובלים ורצון עז להיות “טובה” בהם.

אולם לא תמיד זה הצליח לה, פעמים היו “פריצות” של הרגש הלא מעובד המוזנח והמדוכא שגרמו לה להתפרצויות של חוסר טקט, כעס, והתפרצויות אימפולסיביות, מרמור ואפילו נפילות מידי פעם לדיכאון שקיבלו ביטוי גדול יותר בחברת הקרובים לה, ופחות במעגלים נרחבים יותר של החברה הסובבת אותה.


הדואליות בין הדרכים המאוויים והיצרים הפנימיים “המבישים” והרגשות “הנחותים” שצריך לעשות כל מאמץ כדי להסתיר אותם לבין הדמות הציבורית שנבנתה במקום לוותה אותה בכל תחומי החיים.


הדמות הציבורית המקובלת והקונפורמית מאוד הסתירה את האני העמוס רגשי אשמה ונחיתות וכמיהה לחום וקרבה. אולם האגו שלה לא אפשר לה את קבלתם ובלם אותם.


הפעילות והאנרגיה הרבה שהשקיעה בהתנהלות היום־יומית להשגת מעמדה ומטרותיה ולהקניית הביטחון הכלכלי והקיומי שבה הייתה זקוקה להם, אף הם לא מלאו את תחושת הריקנות הנפשית שקיננה בה.


בכתב היד של פערל קיימת עדות לצרכים בילדותה שלא קיבלו מענה וייתכן שאף גרמו להתפתחות רגשי נחיתות ובושה והביאו להנחת היסודות לדמות החיצונית המקובלת קונפורמית ודבקה בחוקי וכללי החברה וזאת על מנת לא להידחות ולקבל אישור והכרה.

בילדותה “הפשרה” הביאה לכעס ותסכול על סביבתה הקרובה כפי הנראה (הורים) שלא נתנו מענה רגשי לצרכיה ובהמשך הפך דפוס זה, לדפוס עם האנשים ממעגל הקרבה האינטימי הראשון (בעל).


מצד אחד התנהגה כפי הנדרש מאשת איש ויתכן גם ממעמדו של הבעל, ומצד שני חוסר היכולת לבטא דרכים רגשיים עמוקים כעס ומרמור על כך שאינם מסופקים.


הפחד וההדחקה של עולמה הפנימי הביאו לכך שעם הזמן התעלמה וסירבה להתבונן באותם חלקים של אישיותה אולם עוצמתם הגבוה וכנראה מקומם המרכזי באישיותה, הביאו אותה מידי פעם להתפרצויות של כעס, מרירות תסכול ויתכן גם לתגובות של חרדה כאשר “נתפסה לא מוכנה” או כאשר התרחשו אירועים לא צפויים שלהם לא הייתה לה דרך תגובה מובנית מראש.


פערל בנתה את מעמדה ועצמה בפני עצמה על פי תגובות והתייחסות החברה אליה יחד עם זאת קינן בה חוסר אמון עצמי באמיתות הקשרים החברתיים שלה, והכול לווה תחושת קיפוח, תלות חברתית, פעלתנות, מעורבות ואכפתיות לכאורה ויחד עם זאת התפרצויות של חוסר טקט וטשטוש בגבולות בינה ובין האחרים, נטייה לחשיבות עצמית מופרזת ותמיד תמיד צורך באישור וחיזוקים.

הקונפליקטים גרמו לה תסכול ו“התישו” אותה נפשית, אך החינוך שלה למחויבות ולמשמעת עיצבו את סגנונה ודפוס התנהגותה גם כלפי בעלה.


חיי הרגש נישואין

הקשר הרגשי והנפשי שלה עם בעלה בן ציון היה מושתת על כבוד והערכה כלפיו. היה לה קושי וחוסר יכולת להתמודד מול אישיותו המעוצבת מאוד. התקשורת בין הזוג לא הייתה ספונטאנית ופתוחה, נראה כי הם בנו את קשר הנישואין “במעגלים נפרדים” מתוך כבוד אחד כלפי השני.


אין ספק שהיא העריצה את בעלה ובמידה רבה גם תמכה בו. כל אחד מהם הקפיד לשמר את סגנונו האישי, בן ציון בשליטה העצמית ובקור הרוח שלו ידע להקרין בטחון וסמכות, פערל נכנעה וקיבלה את אישיותו הסמכותית, כלפיו היא לא התנהגה בטבעיות ובספונטאניות. הוא היה בררן ובקורתי, היה מחושב מאוד בתגובותיו, היה “חד ועוקצני” לפיכך, היא לא ביטאה כלפיו רגשות ופתיחות. פערל קיבלה אותו מתוך שקול דעת מציאותי והוא כיבד ואהב אותה בדרכו.


לסיכום

ניתן לומר שמדובר באישה שניחנה בהבנה עמוקה של הסביבה בה היא חיה ובכוחות חזקים שאפשרו לה להשתלב בה בצורה חיובית שורדת ואחראית למרות המחיר הרגשי והנפשי ששלמה.


פערל חונכה לשליטה עצמית לאיפוק ולסובלנות, “המעגל” החשוב לה ביותר היה הבית המשפחה והסביבה הקרובה עם זאת היא ידעה להתמודד עם המציאות, היא נעזרה בכוח הסבל העצום שבה. ידעה לסבול כאב רגשי ונפשי אך ניכרים גם התפרצויות והמפולסים חסרי מעצורים.


פערל הייתה אצילית ורוחנית והייתה מחוברת לאסטטיקה אך היא התקשתה להפגין גמישות או לוותר על עקרונות.


* *


7 בדצמבר, 2008

מבחן גרפולוגי

ברוך בן ציון


אפיונים עיקריים

לא מקבל מוסכמות של החברה אך הוא מצוי בקונפליקט בסיסי מאוד בין הצורך שלו שלא לפרוש מסביבתו החברתית לבין היותו בקורתי, מחדש ומהפכן.


ביקורת עצמית

חומרת הביקורת העצמית שלו עומדת בסתירה גלויה ובולטת בין מזגו הסוער לבין המאמץ שלו לנהוג בטאקט ובאיפוק. הוא השתדל להפגין איזון בין המשמעת העצמית והריסון שכפה על עצמו לבין ביטויים אימפולסיביים בעיקר במסגרת הפנימית – משפחה.

עם זאת רבים הסימנים שהוא לא היה ספונטני בתגובותיו ובהבעת רגשותיו. הוא החמיר עם עצמו והיה כפוף לסדר יום ולארגון מראש של הדברים בחיי היום יום.


יושר אמינות לויאליות

ברוך בן ציון היה איש ישר מאוד וללא פשרות, הוא שאף לשלמות בכל התחומים ובעיקר כלפי עקרונות – השקפת עולם בסיסית ביותר לא לבצע מעשים הנוגדים לחוקי המסגרת.

הוא לא מעל באמון והיה נאמן למסגרות – למשפחה ולתפקידים שלו בסביבתו החברתית, היו לו ערכים ועקרונות שהנחו אותו מתקופת הילדות ועד לתקופת הבגרות להערכתנו ברוך חונך לערכים מבית אבא.


השקפת עולם – רוחניות לעומת גשמיות

ברוך בן ציון היה איש רוחני מאוד אך נראה כי הוא לא נסחף לאורח חיים של רוחניות הלכתית דתית. הוא אהב את החיים במלוא מובן המילה, החבור שלו לאסטטיקה היה ללא פשרות.

היה לו צורך בסיסי להבין ולחקור אירועים היסטוריים – מחובר לעבר מתוך סקרנות ובעוצמה ממשית אך נראה כי הוא דגל בחופש העשייה והחשיבה ולא כבל עצמו לאמונה ודת.

היות והוא היה איש רגיש מאוד הוא היה קשור למסורת ולערכים של מוצאו – מקום הלידה הלאום וכו'.


אינטליגנציה וחשיבה

ברוך בן ציון היה איש מחקר, אינטלקטואל וסקרן מאוד. בשאיפתו לשלמות חשוב לו מאוד להבין פרטים לעומק. הוא סלד משטחיות בכל תחומי החשיבה והעשייה, היה רגיש לדקויות תוך שהוא מגלה מידה רבה של ביקורת כלפי כל דבר שלא היה בו עומק.

ברוך בן ציון היה פרפקציוניסט חסר פשרות. הדבר מצא ביטוי באורח החיים שלו הפרטי בתוך המסגרת האישית אך בעיקר בלמידה יסודית, בכך היה מאוד אובססיבי לרעיונות – שבהם הוא האמין.

נראה שלמרות היותו מהפכן לא מקבל מוסכמות חברתיות הוא התקשה להשתחרר מעקרונות שהוא כפה על עצמו בשמרנות רבה ובמידה לא פחותה של עקשנות ואידיאלים בהם הוא דגל והאמין.

יכולת הביטוי שלו המילולית הייתה ברמה גבוהה מאוד אך זו נבעה משאיפתו לשלמות גם בהבעה. בביטויים קולעים ומדויקים ביותר.

שאף להפריד בין השיפוט השכלי הקר לבין הרגש, בהתנהגותו החיצונית הפגין קור רוח בתגובותיו ובשקול הדעת שלו אך הוא לא חשף את היותו רגיש ופגיע מאוד.


מבנה רגשי פסיכולוגי

ברוך בן ציון היה שלם עם עצמו ומרוצה מהעשייה שלו בתחום המקצועי, בהישגיו ובשאיפותיו. עם זאת שמחת החיים שלו הייתה מינורית מאוד, הוא לא הפגין ספונטניות בתגובותיו ובמעשיו.

חוש ההומור שלו מעודן, נוטה ומסוגל “לעקיצות” שנונות אך היות והוא היה רגיש מאוד ובמידה רבה גם אסטניס ידע לשלוט בעצמו בעיקר בגישתו לסביבה החברתית וכלפי אנשים שאינם קרובים אליו רגשית.

ניכרים מכתב ידו סימני עצב ופחדים, אך בתנועה החיצונית – שפת הגוף הוא ידע להסתיר מצוקות, הוא לא אהב השתפכות של הבעת רגשות, חשוב לו היה ליצור מסביבו “חישוק” הגנה מפני קירבה יתרה.

לברוך בן ציון היה צורך בביטחון ובאחיזה, חשוב לו לא לאבד דבר.התחביבים שלו היו להערכתנו היסטוריה, ארכיאולוגיה וספרות עתיקה אפשר שזה היה תחום עיסוקו, הוא היה אספן של פריטים ארכיאולוגיים וציורים הייתה לו חשיבה יצירתית מעודנת, פילוסופיה וכשרון לציור.

כמו כן, היה טיפוס של מחנך. בתכונותיו הבסיסיות יש אפיונים של מופנמות רגשית, הומניות, יוזמה יוצרת, אומץ אינטלקטואלי פולמוסן.

עם זאת מתכחש להרגשתו הטבעית, מרוסן, מסויג, אסטניס, תובע מעצמו, מכבד חוק, צנוע, שוחר ערכים וכובש את יצרו, מתקשר אך לא מעורב רגשית.


זוגיות משפחה

ברוך בן ציון היה איש משפחה מחויב ואחראי עם יכולת נתינה ובעיקר מחויבות ולויאליות. הנתינה שלו נבעה מתוך תודעת אחריות וחנוך לערכים.

הוא היה ביקורתי ואפשר שגם התקשה לבטא ספונטניות רגשית, האמירות שלו היו משולבות בחתירה שלו לחנך ולהשפיע, חשוב לו היה שהמשפחה תבחר בסגנון חיים התואם להשקפותיו ולחינוך (הקפדני) מהבית – השפעה של דמות אב חזקה ודומיננטית ודמות אם כנועה ורכה.

כלפי רעייתו פערל הוא גילה גישה מכבדת, אך השוני ביניהם היה ניכר. הוא היה אינטלקטואל, רוחני וסקרן והיא הייתה מרוכזת באני שלה, גילתה כלפיו הערכה רבה אך ללא חיבור ממשי וללא שתוף פעולה רגשי.

היה בין הזוג סוג של מאזן שביר מאוד, הם היו מודעים לשנוי הבסיסי בהשקפת העולם שלהם, ברוך בן ציון לא חיפש באשתו פערל את דמות האם. הוא שאף ורצה שתוף פעולה בתחומים אינטלקטואלים של תרבות וידע מקיף אך נראה שהיא הייתה חכמה אך עם זאת לא בעלת אופקים רחבים.

פערל ציפתה לקבל מברוך בן ציון תמיכה רגשית ועידוד אך למרות שהוא השתדל להבין אותה הוא חש בריחוק ובחוסר יכולת למצוא שפה משותפת בתחומים רגשיים ואינטלקטואלים.


ברוך בן ציון לא חיפש תחליף לחסר שלו באשה אחרת אך קיימת סבירות ממשית שהוא חפש אישה שתרגש אותו מבחינה רגשית ושכלית, הוא לא היה בוגדני בטבעו הבסיסי כאיש ערכי ומוסרי הוא הציב לעצמו סייגים.

חשוב לו היה מסגרת משפחה מלוכדת, אך הוא חי בקונפליקט ולא חשף את תסכוליו כלפי חוץ.


שאול הללי, גרפולוג.


מתוך ספר בית הקברות הישן בתל אביב (מאת צבי קרול וצדוק לינמן)


ב00186.jpg

המשפחה – סיכום קצר מאוד

חמישה ילדים נולדו לפערל ולברוך בן ציון: יוסף, רחל, שולמית, אביגיל וזרובבל.

למרות שלא גדלו ביחד שמרו כל האחים על קשר משפחתי טוב כל ימי חייהם.

יוסף נישא למניה ונולדו לו שני בנים: אורי ובן ציון.

רחל נישאה לנחום ונולדו לה ארבעה ילדים: פנינה, שנפטרה בגיל תשעה חודשים, עמיחי, זוהר ובת ציון.

שולמית ילדה את עוזי.

אביגיל לא נישאה ולא ילדה ילדים.

זרובבל נשא את יעל ונולדו לו שתי בנות: איה ורחל.

בניו של ברוך בן ציון מימשו את צוואת אביהם למדו, השכילו ופעלו בארץ.

לכל נכדיהם של פערל וברוך נולדו ילדים ולחלק מהם יש כבר נכדים. כולם חיים בארץ, כולם משכילים הרבה מעל הממוצע – לרובם תואר אקדמי שני ושלישי. חלק גדול עוסקים בהוראה ובאמנות.

סבא וסבתא יכולים להיות מרוצים: הצוואה מומשה, אנחנו יופי של “בנים נאמנים לעמנו, שפתנו וארצנו”.