ססיל ובריינה הן שתי יבמות צעירות, נשואות לשני בני שלמה הזקן האוכלים שנות נקיים על שולחן אביהם. כך דרכו של שלמה הזקן בכל הימים שהוא מתגורר בכפר: להחזיק את בניו על שולחנו יותר ממה שהבטיח להם. את בתו הבכירה החזיק על שולחנו, עד שנישאו הבנים. אז, כשהיה צריך להכניס “זמורות זרות” אל ביתו, הרחיקה והביאה אל תוך רשותה, כדי שלא להרבות קטטות בביתו. גמירא (*מקובלנו) אין שתי גיסות חיות בשלום בכפיפה אחת. נדמה לה לכל אחת, שחברתה נכנסת בגבולה. מה-שאין-כן יבמות, שהן יותר נוחות זו לזו על-כל-פנים ויש ביניהן שיתוף-דעות בשנאתן לחמותן.
ססיל הצעירה, כבת שמונה-עשרה, נישאה לשמואל הגדול מאחיו; כבר מלאו לו עשרים-ושלוש. בנעוריה בבית-אביה היו מרננים אחריה, שהיא “נערה עליזה.”
היא היתה באמת עליזה. מן השושנים המתקדמות בפריחתן. אוהבת היתה את הקישוט, את הרחוב ואת הפגישות עם צעירים. אוהבת היתה לאכול, לשתות, לשמוח ולהיות יפה.
ויפה היתה וצעירה ורעננה.
ואוהבת היתה את היפים, הצעירים, הרעננים. היא אמנם לא אהבה בהם אלא את היופי, הצעירות, הכוח-הרענן שבהם, בלי שום הבדל מי הם נושאי הרעננות.
ראה אביה את מבטיה המחרידים, את יפיה המגרה, את חטיבתה המבליטה ומתבתלת שלא בעתה, ויתחלחל. הקדים והשיאה לאיש.
טוב עשה שהשיאה. מפני שלא היה בדעתה כלל לחכות, עד שתקבל התרה על החיים הנעימים מאת הרב-החזן-והשמש.
ושמחה היתה באישה, בקורטוב הרעננות, שמצאה בו, עד שכילתה את הקורטוב.
אז בחלה בו נפשה. אלא שיחד עם ההתרה על הנישואין, שזיכה אותה אביה בה, נאסרה לכל באי עולם.
ומבטיה מחרידים. וחיוכה מרנין לבבות. מושכם. מושך ונמשך… ועולמו של הקדוש-ברוך-הוא כל-כך מלא לבבות דופקים, רעננים, יודעים לחיות, תאבים לחיות. יש בלבה די אש בשביל כולם.
אלא שהיא בבית חמיה. מרננים אחריה, שהיא עליזה, שלא כמנהג בת ישראל.
בעלה אוהב אותה בכל חום הגברות, שיש בו. ויותר שהוא אוהב, יותר הוא קנאי. שומר הוא על מבטיה, אורב למבט אחרים עליה. יש לו די עת לזה, אוכל נקיים הוא. אבא סוחר-מוכר, והוא בא על המוכן.
“הוי,” כואבת היא לפעמים בחשאי, “מה הלז חפץ ממני? דוב אורב הוא על הדבש שבכוורת.”
ולפעמים, שהוא אינו אלא כלב שומר ערימת עשב בחצר.
יודעת היא שמרננים אחריה. ונשמרת על נפשה, שלא להעיר חשד. אותו הלב שיש בו די אש בשביל הרבה לבבות, ישאר חתום. איש לא ידע את הסערות המתחוללות שם.
בריינה היא בת עשרים ושתים, נשואה לברוך הצעיר מאחיו בשתי שנים. מכיוון שעלה בגורלה להיות כלה בבית שלמה הזקן, הרי ממידת היושר היה, שתחכה היא לצעיר, אחר שהיא יכולה להמתין יותר מן ססיל.
גם היא יפה דיה, אלא שאין יפיה מטריד כל-כך. אינו קורע עיני עוורים. אותה יכול לראות רק מי שעיניים בוחנות נתן לו אלהים.
זוהי שושנה חבויה וכמוסיה בעליה. יש בה מטעמן של תבלין למאכלי שבת. שומריה מבחינים בהם, ומי שאינו שומרה אינו מבחין כלום.
אבל אין בכך כלום. בעלה אוהב אותה כמות שהיא. אין לו שום צורך, שידעו הכל את ערכה. דיו, שהוא יודע.
ואהבה בעד אהבה.
בנעוריה בבית-אביה היתה נערה ביישנית. קשה היה לה להביט בפני גבר. קשים היו עליה מבטי הגברים, והלא לפיכך נתן לה אלהים אשמורות ספגניות, שתוכל להורידן לעת הצורך על בבות עיניה המלאות רוך וסוד. מכיון שהביט עליה גבר, הורידה את עיניה החנינות לארץ והפקירה את לחייה המפוקסות, את מצחה הבולט, את חטמה היפה, את הכל הפקירה למבטי בני-אדם.
משעה שנישאה נעשתה חוצפנית. אינה מכסה כלל על אהבתה לבעלה. מבטת היא ישר על בני-אדם. יש לה שני אוצרות של מבטים. באחד היא מחוננת רק את בעלה. אסון הוא להימצא תחת מבטים אלו. יכול הלב להינתך בחומם. ומאוצר אחר היא משתמשת בשביל בני-אדם ולדברי-חול. נעימים הם גם מבטים אלו.
ופטפטנית נעשתה. מדברת היא עם הכול על הכול. ומקבלת את כל אדם בסבר פנים-יפות. אמה, כשהיא באה לפעמים להיראות עמה, אומרת היא, שנעשתה בתה אחרת לגמרי.
מחבב הזקן את שתי כלותיו, נזהר שלא לבכר אחת על רעותה. ירא הוא מפני קנאות וקטטות. כל כך הוא אוהב שלום ומנוחה.
ואוהבות שתי הכלות את חמיהן. ססיל אוהבת בו את הדרת שיבתו, את הזקן הלבן המתעגל בארכו, את חוד פניו, רוחב מצחו וקמטיו, שאין ביניהם חלאת-זעה, הרגילה אצל זקנים מקומטים. דומה, שאין אלו קמטים של זיקנה, אלא קמטים שנעשים לרצון, כשאתה מתאמץ להיזכר בענין חביב עליך.
וברינה אוהבת אותו, מפני שהוא אבי בעלה, ומפני שהוא איש טוב.
כך דרכו של ר' שלמה הזקן, כשהוא צריך לעשות איזה תיקון בביתו, לשכור שכיר, לקפח שכיר ממקומו, או לקחת מורה לנכדיו, בני בתו, שהוא מגדלם בביתו, הוא מאסף את כל בני הבית להתיעץ עמם. יש לכל אחד מאוכלי שולחנו חופש הדבור, דעה ובחירה. והוא צובר את כל הדעות, מנפן, בודקן; וסוף-סוף הוא עושה כרצונו. מפני שגם לו יש דעה. והוא-הוא בעל המעשה. הרי אדם קרוב לעצמו. אבל לא זה העיקר. בעיקרו של דבר נוהגת אמנסיפציה בבית הזקן.
מורה חדש נכנס לבית ר' שלמה בשביל נכדיו. האדון ציפרמן הוא צעיר, אדם יפה, מנומס, דיבורו נאה, נוח ויודע לבדח דעת הבריות. ססיל יודעת לו הרבה מעלות טובות.
כמדומה לה, שצעיר זה יכול היה לרכז אליו את האש שבלבבה. עד שנכנס ציפרמן לכאן, לא ידעה הבדל בין גבר לגבר. ידעה רק, ששתי כיתות יש בבני-אדם. כת אחת היא זו של נקבות, שהיא גופה שייכת אליה; וכל השאר הם כת גברים.
מיום שבא ציפרמן לביתם, נקבעה בלבה צורה מיוחדת לגברים. כשהיא מהרהרת בהם, אינה רואה צורה אחרת, אלא זו של ציפרמן. השאר, יודעת היא שאינם כמוהו.
כמה משתוקקת היא לדבר עמו ביחידות. אלא שיראה היא, שמא יביטו אחריה. גמר הדבר יכול להיות, שיגרשו אותו מתוך הבית.
כמה משתוקקת היא להסתכל בו. אלא שהבית מלא מבטים מכל עבר ופינה. באריגה של מבטים היא לכודה, כזבוב זה בתוך ארג השממית!
אש מתלקחת בלבה. כל אשה, כל ניצוצי חומה התרכזו עכשיו אל תוך נקודה אחת.
חבל שנכנסה לחופה כל כך מהר.
וכך היא נידונה באש זה שישה חדשים.
במשך ה“זמן” הזה רכש לו ציפרמן הרבה לבבות בבית זה. נוח הוא לזקנים, רע לצעירים, ורצוי ל“שערות הארוכות”, כמו שהזקן כולל יחד את הנשים שבביתו. אפילו הזקנה הקפדנית שבעה בו רצון.
ברינה מפזרת עליו מלא הפנים שבחים שלא-בפניו. ומקצת גנותו בפניו. זה אינו אלא לשם היתול, כדי לפתוח לו פה לבדיחותיו המגרות.
מעולם לא ראתה גבר, שיהי כל-כך רצוי לבריות, כל-כך קל בתביעותיו בנוגע למאכל ומשתה. וכל-כך משמח, כך היא משבחת אותו בפני בעלה.
ומנענע הוא לה בראשו. ומודה, שגם הוא מוצא בו הרבה טעם לשבח.
ככלות הקיץ הודיע ציפרמן, שאינו יכול להישאר בשכר, שקיבל עד עכשיו. תובע הוא הוספה אצל הזקן.
הזקן קרא לאסיפה. בניו וכלותיו ואפילו הזקנה השתתפה באסיפה. צריכים החברים והחברות ליהנות מן החופש הניתן להם לחוות דעה, אם לפסוק הוספה לציפרמן או לא.
מתלקחת הבערה בלב ססיל. לפחות מלה אחת טובה חפצה היא להשמיע פעם אחת בפרהסיה על ציפרמן. אלא שיראה היא להשמיע, שמא יחשדוה.
“כדאי, כדאי הוא חמא,” מכריעה בריינה את הכף לזכות, “כדאי הוא הוספה, איש הגון הוא, אדם מצויין, אני אוהבת אותו כל-כך.”
שומעת ססיל ומזדעזעה: “מה פיטפטה הלזו?”
ומבטת היא על סביבה בתמהון מעורר אבל אינה פוגשת אף מבט אחד מאלה שהיא מחפשת אחריהם. הכל מסכימים לדעת בריינה.
“כן, אמת. כדאי הוא, הרי הוא מורה טוב, אדם שאינו מן המצוי.”
“נוח לכל.”
“אין בו שמץ יוהרה.”
“אני אוהבת אותו כל-כך.”
ושוב מזדעזעה ססיל ומקנאה היא בחברתה.
“יש לך אדם, שנולד במזל כזה, שיוכל לאמר בפרהסיה מה שלבו חושב,” כך היא נאנחת ואומרת לנפשה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.