אָדָם הָרִאשׁוֹן נָתַן כַּיָּדוּעַ שֵׁמוֹת לְכָל הַיְצוּרִים.
בָּאָה לְפָנָיו הָעֵז וְשָׁאֲלָה:
– אָדָם, שְׁמִי מַהוּ?
– עֵז!
הָלְכָה לָהּ מִמֶּנּוּ בְּלֵב שָׂמֵחַ.
בָּאָה לְפָנָיו פָּרָה וְשָׁאֲלָה:
– אָדָם, שְׁמִי מַהוּ?ָ
אָמַר לָהּ אָדָם
– פָּרָה!
הָלְכָה לָהּ מִמֶּנּוּ בְּלֵב שָׂמֵחַ.
וְכַךְ בָּאוּ כֻּלָּם, קִבְּלוּ שֵׁמוֹת מִפִּי אָדָם
וְהָלְכוּ לָהֵם שְׂמֵחִים לְדַרְכָּם.
עַד שֶׁבָּא הַחֲמוֹר לִפְנֵי אָדָם וְשָׁאַל:
– אָדָם, שְמִי מַהוּ?
אָמַר לֹו אָדָם:
– חֲמוֹר!
הָלַךְ הַחֲמוֹר מִסְפַּר צְעָדִים, שָׁב עַל עֲקֵבָיו וְשָאַל
– אָדָם, שָׁכַחְתִּי שְׁמִי מַהוּ…
אָמַר לוֹ אָדָם:
– חֲמוֹר! חֲמוֹר!
הָלַךְ הַחֲמוֹר מִסְפָּר צְעָדִים, שָׁב עַל עֲקֵבָיו וְאָמַר:
– אָדָם, שוּב שָׁכַחְתִי שְׁמִי מַהוּ…
– יַה חֲמוֹר, חֲמוֹרָתַיִם – צָעַק אָדָם –
חֲמוֹר, חֲמוֹר, חֲמוֹר –
וּמָתַח אֶת אָזְנָיו מַתוֹחַ הֵיטֵב,
עַד שֶׁנָּאַק הַחֲמוֹר וְנָהַק מֵרֹב כְּאֵב.
– עַכְשָׁו כְּבָר תִּזְכֹּר, חֲמוֹר,
שֶׁשִׁמְךָ, “חֲמוֹר”?
– זָכוֹר אֶזְכֹּר – הֵשִׁיב הַחֲמוֹר,
וְטִלְטֵל אֶת אָזְנָיוָ הָאֲרֻכּוֹת וְהַכְּבֵדוֹת…
