אמר עזמות…
איני זוכר בדיוק אם ספרתי לכם כבר, קוראי היקרים, על אודות ההכנות שלי לפני כתבי את ה“עזמות” שלי וכדאי בנאמנות שתדעו את זאת למען ההיסתוריה.
וזה דרכי בקדש: יום או יומיים לפני עש“ק, בטרם גשתי לעבודתי כלומר, לכבד איזה יהודי בשעורי בגלל ה”מעשים" טובים" שלו, הריני מחפש את “קרבני” זה בנרות עד שאני מוצאו ומקבל ממנו ברכת פרידה. נכנס אני עמו בדברי שיחה היוצאים מן הלב בחמימות גדולה באופן לירי ממש כעם ידיד נעורים מחמת שיודע אני מן הנסיון שלמחרתו, כשאך יצא שעורי לאויר העולם, הרי אדם זה אבוד בשבילי והוא לא יביט אפילו לתוך ד" אמות שלי – ברוגז!
אסון הוא! כלם, כלם רוצים רק שילטפו אותם על לחייהם, שיחניפו להם ושיסלסלו את הפאות’ליך שלהם.,. אלא שאחב“י הם רחמנים בני רחמנים. וסוף סוף “יהודי גזלן” הוא וישכח את כעסו וזעפו עד… שמצליפים לאחר, וכשהוא רואה את חברו העולה ויורד על הספסל בשעורי השני, מיד הוא מתפייס – החוטם המורד מזדקף קצת, הכובע שלו מתרומם מאליו ו”ש– ל– ום!" גדול ורחב ישמע בקול רם ל“עזמות” ממרחק גדול, מעבר השני של הרחוב.,.
ומה לעשות, רבותי? הרי ידעתם מסתמא את החידה: מה הדבר שהוא סובב סובב והולך בחדר ולסוף הוא עומד בפינה? – זהו מטאטא! סובב גם אני ב“חדר” שלנו ועושה עבודתי באמונה קרוב לארבע עשרה שנה, כיעקב אבינו בשעתו, עבודת מטאטא לפי יכולתי, עבודה לא קלה ולא נוחה ורציתי מאד – האמינו לי! – [מילה מטושטשת (פרויקט ב"י)] קצת בפינתי הנדחת. ואולם זוהי רעה חולה שהרפש ברחובנו הולך ומצטבר מיום ליום – וגשם לשטוף אין!…
ומה לעשות, חביבי, ורואה אני מתוך האספקלריה העזמותית שלי את הבורגניות־העירונית הקטנה שלנו וביחוד את “האריסטוקרציה” מרמי־המעלה החדשים שבחברתנו, בתלפיות וברחביה ובשאר המקומות בארצנו, שהם מתנפחים ודומים לביצה נפוחה וריקה זו שמוכרים לילדים בפרוטה לכבוד “ראש־השנה” של הגויים, – ויש לי הרצון לקחת סיכה דקה בידי, את קצה עטי הדק ולרטש את בטן השלחופית האריסטוקרטית הנפוחה והמנוונת שלנו מלמעלה למטה צ.,צ.,.צ.,.צ… עד שהיא מתרוקנת מאוירה ומנפחותה וחוזרת למדתה הקטנה והנכונה…
* * * *
בשבוע זה נכנס אלי תייר אמריקאי ופנה אלי בקול רם חצי־יהודית וחצי־אמריקאית: – “אר יו מיסטר עזמות?” –
“כן, אדוני, אמרתי לו בקידה, זהו בכבודו ובעצמו, ובכן?”. – “וועלל! הוא אומר, אתה האיש שאני צריך לראותו. לפני שבוע ימים באתי ל”ז’רוזלם".,. ראיתי הכל.,. ועכשיו רוצה אני לראות עוד איזה חלוצים.
– עליך לנסוע אל העמק, אמרתי לו.
– אבל רוצה אני לראות את ה“אולד חלוצים” (החלוצים הראשונים), מה“היברו קולוניס” (מהמושבות העבריות).,.
לאחר שברכתי ברכת “שהחיינו” על תייר מוזר שכזה, הוצאתי לו מתוך האלבום שלי תמונות אחדות משרידי הזקנים והמיסדים של זכרון־יעקב. הראיתי לו את פישל אהרנסון, את לופו נימן, זיידה גולדשטין…
– ומה זאת?, שאל התייר שלי.
– זהו היקב של הברון.,. היין הטוב של כרמל המזרחי…
לשמע הדבורים האלה אורו עיניו והתחיל מלקק את שפתיו. הוציא את פנקסו ורשם.,.
ולפני פטירתו ממני מסרתי לו את המען של מאירוביץ, יודילוביץ, לובמן, סמילנסקי, פסקל.,. ושאר “הבועזים” “מפינסק ומינסק” שלנו…
* * * *
וכשבקרתי בשבוע זה את התערוכה שנערכת לכבודו של ביאליק בבית־הנכאת הלאומי “בצלאל” וראיתי את כל המוצגים היפים של טובי האמנים שלנו, נזכרתי במעשה יפה ששמעתי פעם מפי הפרופיסור שץ ז"ל. בהיותו בגלות בצפת בימות המלחמה.
בשנת תרע“ד שלפני המלחמה ערך פרופ” שץ תערוכה של יצירות “בצלאל” במצרים. בין המבקרים נכנס לאולם התערוכה איש אלגנטי גבה קומה, שהסתכל מתוך כובד־ראש במוצגים. קנה חפצים אחדים והלך לו. כעבור שעה חזר האיש בלוית עוד אחד, עורר את תשומת לבו של זה לחפצים אחדים ודבר על לבו לקנותם. לאחר שעה קלה שוב אותו מעשה: האיש האלגנטי וגבה־הקומה הביא מבקר שלישי, קונה חדש. הפעם קבל פר" שץ את האיש האלגנטי בתור אחד הסוכנים לדברי אמנות וקבע מחיר יותר גדול לאחד החפצים. בשעת הפרידה משך שץ בשרוולו של ה“סוכן” ולחש לו באזנו שיחזור אח“כ כדי לשוחח עמו על ענין חשוב. האיש גבה הקומה נכנס אמנם אח”כ והפרופיסור התחיל למנות לסוכן את שכר טרחתו בקבעו לו אותם עשרת האחוזים, שהוסיף לכתחילה על מחיר החפץ. ואולם האיש האלגנטי והבלתי ידוע הביע תודתו וענה לפרופ" שץ:
– "יפה עשית שהעלית את המחיר. האיש ההוא אמיד הנהו ויוכל לשלם…אבל את שכר הטרחה איני יכול לקבל מידך מטעם פשוט… הרי אני צריך לחתום לך על שטר קבלה ואזי יתגלה לך שאני הברון אדמונד רוטשילד…
* * * *
כן, חביבי, הנסיעה עתה בארץ ואפילו ברכבת ממש תענוג הוא. אלא כי חסרון אחד יש בדבר – העצים הקשים ימ“ש הלוחצים תחתיך.,. כי מי זה מאושר להיות פקיד הבנק “שלנו” ואפילו מדרגה שניה או שלישית, שיסע בדרגה שניה או ראשונה?.. והעיקר הוא – התשלומין, ואפילו של שמונה גרוש בין ירושלים ולוד, כי גם בעד המסע יבקשו הרשעים ב”ביתנו הלאומי" תשלומין.,. ודוקא במזומנים!
ואולם אין זה מעניני הפעם. העיקר מה שחפצתי לספר לכם הוא זה: בימים האלה נסעתי ללוד וישבתי לי בקרון הרכבת על שני ספסלים.,. וכשראיתי מרחוק על ראש ההר את בנין ביה“ס החקלאי של האיטלקים, שאלתי מאת אחד הפקידים מפני מה לא עמדה הרכבת בתחנת “רפאת”, כנהוג, לקבל את הנוסעים מביה”ס הנ“ל? והסביר לי הפקיד כי מיום 1 ינואר 1933 נפסקה תחנה זו מטעם הנהלת הרכבת, מפני כי תחנה זו היא זוטא, פעוטה ומעוטה,., אין בה נוסעים… רק הכומר נוסע בכל יום א” לעיה"ק להתפלל בצבור…
אגב, נודע לי כי הכומר הזה, מנהל המוסד. פנה במחאה להנהלת הרכבת כנגד הגזרה הרעה הזאת ואמר בערך: ידעתי מפני מה נפסקה תחנתנו – מפני כי איננו “ז’ויף”, כלומר: יהודים.,. לה“ז’ויף” עושים תחנות בין אם יש נוסעים ובין אם אין נוסעים!.,.
ואולם תשובת הרכבת היתה פשוטה וקצרה: שיטריח כבוד “הסופריור” (המנהל) של ביה“ס החקלאי הנ”ל להראות מספר נוסעים “מרפאת” שלו כמו מהתחנה הכי קטנה של היהודים. גם ראש הכומרים בירושלים קבל תשובה כזו בכתב מהנהלת הרכבת, אלא שהבטיחו לכבוד קדושתו שאי“ה בחודש אוגוסט הבעל”ט, לכבוד החג הגדול והקדוש שלהם, כשיהיו בודאי כמה מנינים נוסעים מרפאת לירושלים עיה"ק, בודאי שיעמידו את הרכבת לשעה קלה גם בתחנת רפאת ורפא לה…
ובינתים – נפסקו שתי התחנות הענקיות של “רפאת” ושל “ראס־אבו־עמאר” (בין ירושלים וביתר) פשוט מפני חוסר נוסעים כשם שנפסקה כל הרכבת בין שכם ועפולה מהאי טעמא.
ידוע לכל: במקום שאין “ז’ויף” כלומר: יהודים אין פרשת “מסעי”, ויסעו ויחנו, ואין פרנסה והכנסה לקופת הרכבת של הממשלה. איני יודע אם הנהלת הרכבת בחיפה מעונינת בכך, אבל רצוי מאד היה לעשות סטטיסטיקה מהנוסעים היחידים בארץ עפ“י התחנות שלהם ביהודה, בשומרון ובגליל, אך ורק כדי להוכיח ל”כומרים" מה בין “רפאת” שלהם ל“הרטוב” הקטנה שלנו, למשל?…
ואלה תולדות תחנה אחת בעמק.
לפנים היה שמה “תל־א־שומאם”, נוסח ישמעאל, ואולם כשמלאו שבעים שנה לר' יהושע חנקין נתכנסו אחב“י בעמק לחוג את חג יובלו והחליטו פה אחד לקרוא את המקום הזה על שמו. לא שהו הרבה, ישבו בני הכפר וכתבו מכתב־הודעה להנהלת הרכבת בחיפה כי מעכשיו לא תקרא התחנה בשמה הקודם כי אם כפר יהושע”. לא היו ימים מועטים ובבית־הנתיבות נצנץ שלט חדש בשם העברי המחודש…
ואולם, הרי “בביתנו הלאומי” אנו יושבים, והנה הופיע מטעם הממשלה שתחיה, השוקדת על תקנתם של בני־דודנו, ה“טראנסליטיריישון בוק”, כלומר ספר לשנוי הכתיב בהעתקות השמות הגיאוגרפים בארץ, יצאה הגזרה ל“החזיר עטרה ליושנה”: במקום “נחל שורק” – “וואדי־אצ־צראר” וכפר יהושע נהפך שוב ל“תל־א־שומאם”… אבל בני הכפר לא אמרו נואש, ישבו וכתבו והלכו והריצו מכתבים על מכתבים מההעמק אל ההר, להכא ולהתם, לחיפה ולירושלים, עד… שבאה פקודה רוממה מהנציב העליון בכבודו ובעצמו להחזיר את השם העברי.
וכי תעברו עכשיו בתחנות העמק וראיתם על גבי הכותל של התחנה הנ"ל טבלא נאה של עץ: "כפר יהושע" בשלש הלשונות הרשמיות, כפי החוק (בערבית הש"ין פתוחה, נוסח ישמעאל) ודבר אל העצים ואל האבנים!…
ושוב מעשה באשה אחת בת"א, בת 40 שנה, בריאה וחסונה וכלי זינה עליה, שנתאלמנה לא עליכם לפני עשר שנים – עקרה ללא־ולד – והחליטה לעשות “עסק” בנשואין וגרושין, דהיינו: מתארשת ומתגרשת, ובין שבע ברכות לגט היא צוברת מעט כסף – הגירושין נהפכים אצלה לגרושים… כשהיא נישאת לבעל היא יודעת למרר את חייו כקסנטיפה בשעתה אלא שלא כל הבעלים הם פילוסופים קרים כסוקראטוס בשעתו, וכל בעל מתחנן לפניה לשחררו מידה, והיא משחררתו במשרד הרבנות ואינה מקבלת מידו את “שתים־עשרה השורות” אלא לאחר שקבלה מאתו “מתנת יד” הגונה, טבין ותקילין – “אזלא מרש־גרשים”!…
יודעי דבר מועד הקהלה אומדים את רכושה למעלה משלש מאות לא“י, כי במשך עשר שנות־אלמנותה החיה הספיקה הגרשנית הזאת לעשות את ה”עסק" לא פחות ולא יותר משבע פעמים! “דג־אמריקאי” אחד, שהעלתה בחכתה בזמן האחרון, בכה לפניה כילד והתחנן בדמעות שליש לשחררו, ורק לאחר שהשליש בקופת הרבנות 50 לא"י על שמה, נפטר ממנה.
אחרי כל “טראנזאקציה” כזו במשרד הרבנות היא פורשת לקרן זוית, מרימה קצת את שמלתה, מורידה בחפזון את גרבה השמאלי ותוחבת לתוכו מתחת לברך, ליתר בטחון, את הצרור החדש.