לוגו
דאר היום, 9.6.1933
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

אמר עזמות…

הנכם זוכרים בודאי, חביבי הקוראים, מה שספרתי לכם לפני ירחים מספר כיצד מסדרים בת“א עסק של 5000 לא”י ע“י מודעה בעשרים גרוש, ועכשיו אלמדכם דעת כיצד אפשר להיות קליאנט בכל הבנקים בירושלים ולהשיג מהם גמ”ח של 25 לא“י מבלי לשלם אפילו שוה פרוטה ואפילו כזנב הלטאה – גמ”ח של אמת…

המצאה זו אינה שלי חס־ושלום ו“לא צמחה על אשפתנו”, אלא ששמעתיה זה עכשיו מפי סוחר יהודי מר דרעהבאנק אשר כשמו כן הוא, ואני אמסר לכם את דבריו מלה במלה, בלא חסר ובלא יתיר, לשם אינפורמציה, לשעת הצורך…

– שמע נא ר' עזמות, הוא פותח ואומר, את המעשה, כי יוכל להיות לך לתועלת ליום ששי… לפני שבועות אחדים הייתי זקוק, לא עליכם, לעשרים וחמשה לא"י כדי לשלם שכר דירה. בעל־הבית דוחק ובכיסי אין פרוטה לפורטה, כמה שנאמר. – מה לעשות?

לא אמרתי נואש. הוצאתי מכיסי את רשימת הבנקים שלי בירושלים הערוכה אצלי עפ“י סדר א”ב כדי שלא להטיל קנאה בסעודה, שהריני ב“ה קליאנט בכל הבנקים כאן ולגבי ג”ח וקרדיט איני מבחין כלל בין בנק “שלנו” או “שלהם” ואיני מטיל חרם גם על הבנק הגרמני, ולא זאת אלא שאיני מבדיל בין בנק גדול לקטן כדי שלא לבייש מי שאין לו אפילו 25 לא"י בקופתו או שאין לו קפה בכלל…

בקיצור, עליתי אל הבנק הדתי בדירתו החדשה והנאה שבמגרש הרוסי ולאחר שחבשתי ירמולקה זעירה ושחורה על קצה הראש, נתקבלתי בספ“י ומיד קבלתי ג”ח של 25 לא"י ליום אחד, לשלם ביום המחרת…

נטלתי מכיסי את פנקס־השיקים החברוני (יש לי תמיד בכיסי למשמרת פנקס מכל בנק עם בולים טבועים מראש, כנהוג, וכלי זיני עלי…) ומסרתי להנהלה המחאה לפקודה של הבנק החברוני על סך 25 לא“י בחתימתי המסולסלת יפה יפה, שכן בעלי תריסין וג”ח נוהגים סלסול בחתימתם, וכל המרבה בסלסולו עד שאין רשומו ניכר ודומה לביצים המטורפות בקערה, הרי זה משובח.

עוד לא הספקתי לתחוב את הכסף בכיסי, ושתי רגלי אצו רצו ישר אל הרב־המנהל ואמרתי לו שמחר, בלי נדר, בבוא אליהם המחאה שלי ע“ס 25 לא”י, ייטיב להודיעני תומ"י בתיליפון.

–מהיכא־תיתי! – עונה הרב־המנהל בז’רגון – מה לא עושים בשביל “קליאנט”?

ויהי בקר ויהי צהרים יום רביעי, והתיליפון מצלצל טררר… טררר!…

– מי מדבר?

– מהבנק החברוני…

– מסתמא ההמחאה שלי? – מקדים אני ושואל.

לא שהיתי הרבה, בדקתי את רשימתי, הוצאתי את פנקס־השיקים האיטלקי, לפי התור, וכתבתי באותיות עבריות דוקא (כי כל הדרכים ואפילו העברית מובילות לרומא…) שיק ע“ס 25 לא”י לפקודת הבנק החברוני, ליום המחרת כלומר יום חמשי, כדי להרויח ארבעה ימים–יום ה‘, ו’, שבת־קדש שלנו ויום המנוחה שלהם. וזה דרכי בקדש מימים ימימה להציג את כל שטרותי והמחאותי, שיארע זמנם בשבתות ובימים־טובים ובעיקר בשלשת ימי שבתון שבשבוע, מחמת שמוסיפין מן החול אל הקודש בארץ הקדושה המשולשת שלנו.

ובשני בשבת, זה היום המוכן לפורעניות, שכל הסוחרים נופלים על פניהם ב“תחנון” לפני מנהלי הבנקים, עשיתי את דרכי ישר אל הבנק הרומי, נגשתי אל הפקיד היהודי והצעתי לו המחאה על הבנק הערבי לשני ימים. כתבתי את השיק בלטינית וחתמתי על בול אחד בעברית ועל השני בערבית – בכל שלש השפות הרשמיות, – ונפטרתי מן העסק.

עברו שלשה ימים בדיוק ואני הופעתי בבנק של בני־דודנו. השחזתי את לשוני היטב בערבית “נאחאווית” ובכל אותיות הגרוניות עם ה“חיתים”, ה“עינים” וה“קופים”, ומחשש שמא יזדרזו הגויים לשלח את המחאתי אל הבנק שלא כדרכם" של יתר הבנקים, כלומר: למחרתו, אלא דוקא מיד וביפה־שעה־אחת קודם, – נזכרתי פתאום בפסוק הידוע: “הרוצה לשקר ירחיק המחאתו”, והצעתי לפניהם לתת להם “שיק” טוב על “תל־אביב”…

– טא–י–יב!" – ענה הפקיד בחביבותו המזרחית.

לא עברו ימים מועטים, והתחילו עפים “טיליפונים” מת“א להכא ומהכא להתם, מהבנק המקומי אלי וממני אליהם, עד שהסכימו סו”ס לקבל ממני – “מינשאן־כאטרי” – ובלית ברירה שיק אחר על בנק אנגלי בעירנו. וכך–מספר לי הדובר בי – נזרקתי ככדור רגל בין בנק לבנק, מברקליס לעותומן, מאפ"ק לקפת־עם, מהלואה וחסכון לבנק־חסכון, מציון לירושלים, מתחיה לשפע ומתורה לדעת, ולקקתי בולים וחתמתי שיקים ליום המחרת, וליום חמישי, וחוזר חלילה. עד שחזר הענין לבעליו הראשונים – לבנק הדתי…

– הכלל, הוא אומר בסוף דבריו, מי שידע למלא אחרי התנאים דלקמן, מובטח לו שישיג גמ“ח של 25 לא”י ויותר בלא רבית ובלא תשלום כל ימי חייו, דהיינו:

קליאנט בכל הבנקים,

פנקסים מכל הבנקים

מניות – לאו דוקא!

הלאות וג"ח – דוקא!

והעיקר – שיחליף את המחאותיו בכל יום, לקיים מה שנאמר: “חדשים לבקרים רבה אמונתך”…

* * * *

ואם תרצו לדעת, רבותי, כיצד אפשר להרויח בכל יום מהנהלת הרכבת 55 מיל, באופן כשר וחוקי ובלא טרחה יתרה–תרכינו־נא את אזניכם קצת אלי ושמעתם ממני, לא מה שספרו לי אחרים, אלא בדידי אני הוה עובדא.

בזמן האחרון, נסעתי ביום הששי ברכבת חזרה מחיפה לירושלים דרך “ראס־אל־עין”, כנהוג. ואולם בהגיעי אל התחנה הזו ראיתי כי השעה מאוחרת ומחשש שמא לא אשיג בת"א את המכונית האחרונה לירושלים כי היום ערב־שבת־קדש, ושלא אבוא חס־ושלום לידי חלול השבת–החלטתי להמשיך את דרכי ברכבת ללוד ומשם לירושלים.

– מה מחיר הכרטיס מראס־אל־עין לירושלים? – שאלתי מאת המפקח האהוד.

– תשעה עשר גרוש וחצי! – ענה לי.

– ומה מחיר הכרטיס מראס־אל־עין ללוד?

הוספתי לשאל.

– 6 גרוש.

– ומלוד לירושלים?

– רק 8 גרוש.

ובכן, מה עשיתי? – שלמתי 6 גרוש ללוד ושם קניתי כרטיס ב־8 גרוש, והוצאתי בס"ה 14 גרוש, ונמצא שהרוחתי 55 מיל, ריוח נקי, וגם קיימתי מצוה גדולה להוציא מהרכבת “שערה”…

* * * *

ואותו המשחק־האמן של “הבימה” בת“א לאחר שקרא, כנראה, את המאמרים של בן־צבי ובן־אב”י בדבר “עיבור” השמות הלועזים בארצנו, גמר אומר להשליך אחרי גוו את שמו “הגלותי” ולהקרא בשם עברי אמתי, מקורי ותנכי, אשר יזהיר בעבריותו הביבלית על מודעות “הבימה” ברחובות קריה ועל התכניות באולם התיאטרון.

מה עשה? – הלך ישר לועדה הממונה לקביעת שמות עבריים בת"א ואמר להם: “אנא בשם!”

ישבו חברי הועדה על המדוכה, חקרו ואזנו, חשבו וחשבו עד שנפל אחד מהם על המצאה נפלאה אשר לא שערוה חכמי לב (כנראה, הממציא של “עדלידע”), דפק בידו על מצחו וקרא כארכימדוס בשעתו: מצאתי! יש לי בשבילך, מר קליאצקין, שם מתאים מן התנ“ך, שם ביבלי טהור, כפתור ופרח!… מעכשיו יקרא שמך בישראל גדי בן־סוסי, כלומר: “קלאצקי” ברוסית”…

כששמע המשחק שלנו את השם הנכבד והנורא הזה מפורש יוצא מפי הכהן הגדול של הועדה העברית, הרים את שתי רגליו וברח כ“גדי” וכ“סוס” גם יחד.

– הריני מוותר, הוא אומר, על השם הביבלי הזה… אי־אפשי בכל הגן הזיאולוגי הזה של “גדיים ובני־סוסים”!…

הוא נשבע אח"כ לפני מנין של יהודים ויהודיות, שלעולם לא יחליף את שמו למרות “גלויתו” – זה שמו וזה זכרו לעולם ועד, אמן!

* * * *

והידעתם, רבותי, מפני מה זכה בן־צבי לתואר הכבוד M. B. E.

– לא!

– ובכן, תלמידי הבקי בר"ת של האנגלים יודע את זאת, הוא עשה נוטריקון ומצא שזה מתאים דוקא לבן־צבי:

Member Benzwi Everywhere

כלומר, שהוא חבר לכל מקום:

לגדוד העברי שנתפזר,

וחבר העיריה שנתפטר,

בועד הלאומי הוא הגנרל

ובאספות הוא שר את ה“אינטרנציונל”…

– רגל שמאלית ב“הסתדרות”

ורגל ימנית ב“קיסרות”…

* * * *

ואם אמנם ראשיתו מצער, כלומר: ש“תואר־כבוד” זה הוא רק הדרגה הראשונה והקטנה שב“עליות”, ולפי דעת הרביזיוניסטים יש בו טעם לפגם ולפגיעה חס־ושלום בכבוד עם ישראל ולא עוד אלא ש“נישאן” כזה יש לדבריהם לכל פקיד קטן “משלהם” ואפילו לנהג של הנציב, – הרי בכ“ז אין לוותר על “חברות” של המלך, ודרגא־נחותא זו עלולה להוביל את החתן דנן בגרם המעלות, ואי”ה בעוד 15 שנה, יזכה סו"ס למדרגת “סיר” באנגלית ויקרא שמו בישראל:

סיר אייזקס בן־צבי…

* * * *

ולסוף רוצה אני לספר לכם ע“א החרם, לא נגד סחורות גרמניה, אלא נגד כולל האונגרים בירושלים עיה”ק.

זהו, רבותי, מעשה נורא שלא שערו אבותינו ואשר לא יאומן כי יכופר, אבל מעשה שהיה באסרו־חג של שבועות.

מה קרה? – ממוני הכולל של “שומרי החומות” הוציאו גזרה על כל האברכים מלומדי הישיבה שבשכונת האונגרים, לצוות על נשיהם הצעירות לגזז את שערותיהן “עד היסוד”, וכל מי שלא יציית לפקודתם ואשתו תשאיר אפילו שערה אחת קטנה, שהיא עלולה, כידוע, להביא את הבחורים דהאידנא לידי הרהורים חס ושלום–אחת דתו להפסיק את משכרתו ושלא יקבל “דמי ישיבה”.

והנה, ביום החמשי באסרו חג של שבועות, נתקבצו כל בני הישיבה, ואחר תפילת ערבית פתחו את ארון הקדש, עמדו לפניו, תקעו בשני שופרות גדולים ז' פעמים, תקיעה, שברים, תרועה, ותקיעה גדולה, עד שנזדעזעו אמות הספים ויחרד כל העם ה“אונגרי”. ולא עוד אלא, שלאחר גמר “טקס” החרם בישיבה, יצאה התהלוכה ובראשה שני התוקעים והמושכים ביובלות, וכלם סבבו בשכונות ישראל והכריזו בקול רם את החרם על הממונים והמנהלים של הכולל שלהם בגלל “הגזרה” הקשה שלהם…

כפי שמודיעים לי ברגע האחרון, עוד לא נתיישב הענין, ומי יודע מה ילד יום?…