זִכְרוּ מֵרָחוֹק אֶת־יְהֹוָה וִירְוּשָׁלַים תַּעֲלֶה עַל־לְבַבְכֶם

(ירמיהו נ"א נ')

אשר נסעתי ויגעתי, תרתי וחקרתי, בקשתי ודרשתי, בשנת (חרס"ב) לפ"ק

גְמוּל אֱלֹהִים הוּא יָבוֹא וְישַעֲכֶם

אנכי יעקב בכרך

( מחבר ספר היחש לכתב אשורי וכו', ובעל ההגהות החדשות לארבעת הטורים ומפרשיהם שנדפסו (בקאניגסבערג), ובעל ההערות לספרים אחרים אשר נקראו שמו עליהם, מלבד ספרים ומאמרים הגהות ובאורים אשר עודם אתו בכ"י. ובחסדו הנם נכונים לצאת לאור)

הוצאה שניה

תבואת הממכר קדוש לתמיכת בני ביל"ו בארץ הקדושה

מצבת קֹדש לזכר עולם

לכבוד

נשמת אבי מורי הרב המאור הגדול צדיק מושל יראת אלהים מו“ה מֹשה בכרך זצ”ל;

בן הרב הגאון הגדול רבי ומוֹרי הורי ואורי כבוד שמו מו“ה יהודה בכרךְ זצ”ל א“ר דק”ק סייני.

ולכבוד

נשמת אמי מורתי הצנועה ויראה את י“י בכל לבה ונפשה מ' שׁינא זצ”ל; בת הרב הגאון כבוד שמו מו“ה יעקב זצ”ל אב“ד ומ”מ דק"ק שצוצין.

תהיינה נפשותיהם צרורות בצרור החיים את י"י אלהינו.

שניהם יחד ערגה נפשם וכלתה רוחם לארץ הקדושה ארץ אבותינו לכן ספר מסעי זה הנני מקדיש לשמם ולזכרם הקדושים לי.

אני בנם המתאבל לזכר שמותיהם מכבדם בחייהם ומכבדם במותם

יעקב בכרך

אור מאיר

תני בשם רבי מאיר כל מי שהוא קבוע בארץ ישׂראל ואוכל חוליו בטהרה ומדבר בלשון הקודש וקורא את שׁמע בבוקר ובערב מובטח לו שהוא מחיי העוה’ב.

(ירושלמי שבח פ“א סוף ה”נ)

רמז גדול רמז לנו התנא האלהי ר' מאיר, ויאר עינינו ויורני, כי ארבעה אלה, הם המה לאומית ישראל: אדמתו, אמונתו (זיינע רעדליכקייט), שפתו ודתו. הקביעות (שתהיה לו אחוזת נחלה) בארץ ישראל, היא ארצו ונחלתו; ואוכל חוליו בטהרה, לחם חול לחם טהור מיגיע כפיו מבלי און ומרמה, הוא צדקתו ואמונתו; מדבר בלשון הקודש, הקשר היותר חזק ואמיץ (אשר נשאר לנו לפלטה מכל הקשרים אשר נקשרנו בהם בשבתנו על אדמתנו) המקשר את כללות ישראל, הוא לשונו ושפתו; וקורא את שמע בבוקר ובערב, שמקבל עליו עול מלכות שמים ועול מצות, הוא תורתו ודתו. בארבעת אלה הוא מובטח שהוא מאלה החיים לעולם הבא להצלחתו ותקותו, החיים הזמניים לגויתו, והנצחיים לנשמתו. והדברים ארוכים ועמוקים, ישמע חכם ויוסף לקח, ונבון ישכיל ויבין מה לאומיתנו שואלת ממנו.

 

א. הַסִּבָּה לְמַסָּעִי    🔗

ציון ישאלו דרך הנה פניהם וגו'.

צאן אובדות היו עמי רועיהם התעום וכו'.

ושובבתי את ישראל אל נוהו וגו'.

(ירמי' נ')

קבועת כוס התרעלה, לבעת כוס החמה, אשר שתו מצו בני ישראל. בימי חשך ואפלה, ימי צר ומצוק ההם, העירו ועוררו את בני יעקב מתרדמתם, ויקיצו; ויתבוננו ויראו איפה הם, ויבינו כי עמדתם כקצף על פני המים הננה, כמעט יעבור רגע ולא יכירנו עוד מקומו. שמו לבם אל חית ידם, וישכילו, כי מסחרם מחסורם, ופרי הרוח רוח הנהו, כי בטרם ישאפו רוח, ועבר רוח סערה ואיננו. ידעו והבינו, כי אף אם ישוב ההמון ונחם עד מה מאכזריותו רצח; ואף אם יושם מעצור בעד שטף מי הזדונים ההם, כל עוד לא ישתוו בני ישראל לאחיהם יתר גויי הארץ במשפטי האזרחות, כל עוד לא ישבר וינתץ קיר הברזל המבדיל בינם ובין עם הארץ, כל עוד יראו בני העמים אותם ברע, כי אין להם חלק ונחלה בארץ כמוהם, כל עוד בני בלי שם (אנטי־סעמיטים) בני בליעל הנחשים הצפעונים ואבי ערב וחיתו טרף מתעי המון העם ומסיתיו, חיים תחת השמים, ולא השיבו ידיהם מבלע, ולא נתצו שני הכפירים ההם ולא הרפו מנשוך, ופי כלבים עזי נפש לא חדל מנבוח, אין תקומה אין בטחון לישראל, בין בני בלי־שם אלה; ומסחרם ומשלוח ידם קורי עכביש המה, ועבר המטאטא במטאטאי השמד וטאטא אותם, והיו כלא היו. ויאמרו בני יעקב להשיב ידם ממסחר, ולשוב אל עבודת האדמה, עבודה המאשרת והמעשרת עתה את בעליה, עבודה הנותנת חיים של חילוץ עצמות, חיים של טובה, חיים של ברכה, חיים של פרנסה וכלכלה. ובראותם כי פה בארץ מולדתם במקום מושבות בני ישראל עד היום, גם שם לא יתנו חקי הארץ לעברים לקנות חבלי נחלה אף לא לשכור, וינהו בני שם אחרי ארצות שם, כי שם ארץ מכורתם; שם לא יעלה על שפת לשון לחרף בני שם, יען כי אביהם הראשון היה שם, ולא חם ויפת; שם כבר נהפכה סדום ונהפכו נחלי אנשיה הרעים והחטאים לזפת; שם לא יתנו אחינו בני שם (הישמעאלים בני אברהם השמי והעברי) לבני בלי שם אנשי התפת, אלה בני געל, להטיף זרמי רעל במקום נופת; שם אלה בני בלי שם, מתנגדי שם¹, בלי יד ושם. ראתה בת יעקב את קנאת הדת בת השחת יוצאת ממחבואה, רגליה לרע ירוצו, וכפיה נגואלו בדם, שפתיה דולקים ולשונה לשון אפעה, שואפת לחילה ויורדת לחייה, ולעיני השמש תטיף במקום גדולים לצרה ומצוקה לשד ורצח; את כל אלה ראתה, ותכהינה עיניה מראות, לכל אלה התבוננה, ותכיר כי לשוא התחפשה השעירה הארורה הזאת באפר אהבת בני חם ויפת, ותצעק מרה כי בני שם יאכלום בכל פה, ויצורום למדחפות; ותוכח כי הקנאה הזאת לא מאהבתם לעמם נולדה, אמנם משנאתם לצדיקים וישרים זעומי נפשם, כל לא חמס עשו ולא פעלו עולה. הקנאה הזאת, אף אם שרשה אחד, והיא שנאת חנם סולדת שאול, כאשר יוסר האפר מעל פניה, והנה שני ראשי פתנים ממעל לכתפותיה: קנאת הרת וקנאת איש מרעהו. הקנאה הראשונה עמוקה משאול יורדת חדרי מות, יושבת עתה במסתרים בקרב איש מבהיל ומהביל, ולא תוכל הראות החוצה, אף לא תעלה על שפת לשון; בשכבר הוכיחו חכמי לב ומשכילי עם, הצדיקים המבהקים הזקנים הנבונים שבכל עם ועם, כי רק רשע כסל הִנֶהָ, ומרורת פתנים בקרבה, אל דמי אדם תערוג, ונקי וצדיק תהרוג; ובימים האחרונים היה היה למשכל ראשון שאין להשיב עליו: “שאין לכנסת החברה שום זכות ומשפט לפקח על עסקי מחשבות ודעות תושבי הארץ בדבר שנוגע להצלחתם הנצחית (מולדת דתם ואמונתם), כי אם חייבת לשאת ולסבול כל איש הולך תמים ופועל צדק בקרב אחיו, ר”ל את כל אשר לא יפריע מנוחת רעהו והצלחתו הזמנית; הכנסיה בהיותה כנסת החברה אין לה שום עסק עם הדתות והאמונות, כי האמונה מצד עצמה לא תוסיף ולא תגרע דבר בעיני החיים הזמניים וכו‘. “חקים ופקודות לא ישנו את המחשבות, השכר והענש לא יולידו יסודות מוסדות ולא יזככו המדות, היראה והתקוה לא תכרחנה להאמין בדבר שהוא אמתי, אמנם השתכלות מופתיים שכליים וראיות, אלה לבד יולידו יסודות מוסדות אשר בהתחזקם עוד ע”י דוגמאות בהיות מכובדים בוחרים בהם ישובו למדות; פה תושיט האמונה את ידה לעזור לכנסת החברה, וכנסת הדת תהיה למשען לאושר המדיניי; עליה הדבר מוטל לברר לעם על ידי ראיות ברורות וחזקות את אמתת היסודות המוסדות והמחשבות הטובות; להראות להם כי חובות האדם לרעהו הן גם כן חובות האדם למקום, והעובר עליהן משחית נפשו הוא; שעבודת המלך היא באמת גם כן עבודת י“י, משפט וצדקה הם פקודיו הישרים, ועשות טוב הוא רצונו הקדוש, ושידיעת י”י באמת לא תסבול בנפש היודע שום שנאה לעמיתו וכו’" (הרמבמ“ן ז”ל בספרו הנכבד ירושלים פ“א, כפי העתקת הח' אב”ג). ומה יעשו האנשים הרשעים ההם לדברי חן ושכל טוב אלה: להשיב עליהם אין בפיהם מלה, לדחותם לא יעצור כחם. אפס התמו כל האמצעים, מאנשים רעים, מבוא אל תכליתם, זדונם ורשעתם! אמור יאמרו, חלילה לנו מקנאת דת, ילכו כל העמים איש בשם אלהיו; חלילה לנו ממלחמת תגרה עם בעלי דת זולתנו, אמנם מלחמת מגן אנחנו נלחמים עם אלה אשר לא לחמם אמנם לחמנו יאכלו, ולא מימיהם אמנם מימינו ישתו, הם בני שם אשר בחריצותם, זריזותם והשכלתם (שלשה פשעי ישראל!!!) יעלו מעלה מעלה, ואנחנו נרד מטה מטה, והיה כי נאמר להם: הבגלל הדוב העצל נפשו מתאוה ואין, תפילו שן הנמלה הזריזה ותנקרו לה עין! ואם בגלל הזולל והסובא אשר על לחם חמודות מתרפק, תגזלו משפט ישר הולך ומסתפק! ואם בגלל העצלים האיילים, תעשקו תשדדו רבץ החרוצים, הזריזים והמשכילים! ומי שם קיר ברזל ביניכם ובין החריצות, הזריזות וההשכלה! תמול התהללתם ואמרתם כי בשלשת אלה עליתם למעלה ראש, והיום נתיבותיהן לא ידעתם ולא שזפתם עינכם! חרצו, הזדרזו, השכילו גם אתם, ומי יעצור אתכם משלשת אלה! ואם אלה מכם יחסרון?! ושכחו את דבריהם הראשונים, ושבו ואמרו: יש בבני שם, נוכלים, מוצצים דמי אחרים, ומאסונם יתעשרו, לכן לא תשא אותם הארץ לשבת יחדיו. ואמרנו אליהם: ואתם, בקרבכם אין כמו אלה?! ואם הרשו למו הפילוסופים הראשונים, למשול כל המציאות כלה וכל הנמצא בכללה, לאיש אחד, והשתנות עצמי זה הכדור הגלגל הקיצון בכל מה שבו כהשתנות איש איש מבני אדם על דרך משל (מו“נ ח”א פע"ב): נרשה לנו גם אנחנו לדמות כל עם ועם לאיש אחד. כל איש ואיש מרכב מאברים אברים, באברים ההם, נמצא אברי הכבוד, הראש והלב וזולתם, ואברי הבושה, בית הבשת ובית הערוה; אין גויה מבלי ראש, ואין ראש מבלי מוח, אין גויה מבלי כרש, ואין כרש מבלי פרש. הנשחית את הגויה כלה בגלל הפרש אשר נמצא בכרשה?! הנמחץ הראש, הנקרע הלב בגלל בית הבשת ובית הערוה אשר בתחתיתם?! לכל עם ועם ראש ולב, בית הבשת ובית הערוה, לכל עם ועם מוח בקדקדו ודם בלבו, לכל עם ועם גללים ופרש בכרשו ובקיבתו, הנחרפם ונגדפם בגלל אלה?! הנרשיע את המוח בגלל הגללים, ואת דם הלב בעבור הפרש?! ואנחנו ידענו כי אין גויה מבלי אלה. ומה לכם כי תצעקו תרחיבו פה תאריכו לשון רק על גויתנו!! האין גם גויתכם כמוה!! האם רק עלינו ולא עליכם אמר פאול שליחכם (אגרת אל הקורנתים י"ב): “אם נחלה אבר אחד כל האברים נחלים עמו”. ורק עליכם ולא עלינו השלים מאמרו זה (שם) “ואם מכובד אבר אחד כל האברים שמחים עמו”. ואם יש בגויתכם אברים מכובדים, הביטו וראו כמה אברים מכובדים יש בגויתנו; ספרום בַסְפָר, העבירום בסך, העריכו מספרנו לעמת מספרכם ותדעו; את ___ האברים הנקלים נכסה כמונו כמוכם, ואת הפרש שבכרש כה הדוחה ידחם גם בנו גם בכם; ומדוע לחחצונו בדלת עד כי תבקעו את כרשנו ויעלה באוש פרשו באפכם, והיתה צחנתו לכם לזרא! סורו ממנו פועלי און, הסירו ממנו ידיכם המלאות דם נקיים, ושימו ידכם למו פיכם, ודעו כי כגויתכם כגויתנו אל אחד בראן ואב אחד לכלן; הוי מורים המורים! האם לא גם אתם תטיפו לעמכם: “צדקת הצדיק עליו תהיה ורשעת הרשע עליו תהיה” (יחזקאל י"ח כ')?! האם לא קראתם בתורת משה אשר גם אתם תתנו לה כבוד, איך התנפל לפני י“י ואמר (במדבר ט“ז כ”ב): אל אלהי הרוחות לכל בשר האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצוף! אחד היה מרדכי היהודי אשר לא כרע ולא השתחוה להמן, והנה בן המדתא האגגי הזה בקש להשמיד ולהרוג את כל היהודים אשר במלכות אחשורוש. אחד היה לאסקער היהודי אשר דבר סרה בשרי ממשלת פרייסין, והנה האגגים יצאו ממחבואיהם וירעישו תבל ומלואה ועוד לא השיבו ידם מבלע ומהשחית את כל זרע היהודים מתחת שמי י”י, בפרייסין החלו, ואנה יכלו, י“י יודע. ידענו י”י, כי כאשר הצלתנו זה כאלפים ומאתים שנה מיד המן בן המדתא שר השרים אשר למלכות מדי ופרס, ככה תצילנו מפי מטיפי אונגארין ופרייסין, אבל מתי, רק אתה י"י אלהים יודע.

אהה בני בלי שם, איך תדברו שקר ולשונכם רמיה בפיכם, כי לא קנאת הדת יהגה לבכם, לא אל דתנו תורו חציכם, אמנם לאנשי שם יען כי בני שם המה. הגידו נא מה תועילו להותכם בקנאתכם לדתכם? האם בהמר בן שם דתו יומר גם צור מחצבתו ובן שם לא יהיה עוד! ובהזות עליו מי חטאת, בין רגע יהפך שרשו משם, לחם ויפת!! ואם לא השחוק הוא זה!

כל העמים יודו עתה, כי אין פשע ורשע יותר גדול מהכריח בן דת לעזוב דתו, ולקחת אחרת תחתיה אשר במסתריו לבו בל עמה, וגם אתם תודו כי ההכרח הזה גזל משפט וצדק הנהו; ואתם התחברתם חבר מרעים לשום מועקה במתני היהודים במסחרם, במקומות משכנם ובזכיותיהם, לחק למו חקקי און גם במקומות אשר השתוו באזרחות לכם: זה יהי להם מותר וזה אסור, פה יהי להם מותר ופה אסור; והיה כי יצר להם, צר ומצוק ימצאום, וימירו אחדים מהם את דתם, ושבו לראות חיים עמכם, חיים שאין בהם צרה ומצוקה, חיים של מנוחה ושלוה; הזאת היא הכרה שהכיר את דתו החדשה לבכרה על פני דתו הישנה, ולא הכרח שהכריח אותו אליה?! האם לא הכרחתם אותם להמרה הזאת בהצרכם ובהצקכם אותם בטרם ימירו, ובתתכם למו השקט והשלוה המשפט והאושר הגשמי אחרי אשר ימירו?! ² ומה היא דתנו העלובה, כי כה תהיה לשכים בעיניכם ולצנינים בצדיכם? הן האמונה שבלב, בכל עמלכם ויגיעכם לעקור אותה מקרב לבנו, לא תוכל; כי רק לאל אלהי הרוחות היודע מחשבות, לו נגלו תעלומות לב, לא לכם. ואם בחקינו תרע עינכם ותגעל נפשכם, כי צמנו ולא צמתם אתם, כי תאכלו ולא נאכל את אשר תאכלו אתם! ההרעונו לכם כל מאומה בדברים האלה ודומיהם! העשקנוכם, ואם רצצנו אתכם באלה! מה לכם אם נאכל עוגות מצות בפסח ולא נאכל כל מחמצת? אם נאכל בשר כשר אחר אשר נבדקה המאכלת מכל פגימה והיא חדה וחלקה, והבהמה גם היא מכל חלי פנימי בדוקה, ולא נאכל החזיר ולא כל נבלה וטרפה ולא כל חלב ודם? וכבר אמר פאול שליח משיחכם (אגרת אל הרומים י"ד): “האוכל אל יבזה את אשר איננו אוכל ואשר איננו אוכל אל ישפוט את האוכל וכו'. האוכל לי”י הוא אוכל כי הוא מודה לאלהים ואשר איננו אוכל לי“י אינני אוכל ומודה לאלהים וכו‘, אך אתה מה אתה שופט את אחיך או גם אתה מה אתה בוזה את אחיך וכו’, כל איש ממנו יתן על נפשו חשבון לאלהים, לכן לא נשפטה עוד איש את רעהו אך את זאת שפטו לבלתי שום דבר נגף לאח או מכשול וכו', אך אם בגלל אוכל נעצב אחיך לא עוד כפי האהבה אתה מתהלך”. השמתם לבכם לדברים אלה?

ובת ציון הנודדת, בת שם הרועדת, מר תייליל, תתיפח תפרש כפיה, לפני מנאציה, גוזלי צדקה ורוצצי משפטה, על לא חמס עשתה ולא מרמה בפיה. היא מכאב לב ומשבר רוח נתכו כמים שאגותיה: “אוי נא לי כי עיפה נפשי לשודדים”. והמה מזדון לב ירונו וישחקו על אסונה ומשבתיה; ומה יענו אלה?! “לירושלים לכו, לארצות שם, ולתוכחתכם לא נשיב, וריבות שפתיכם לא נקשיב”. זה היא השכלת הדור הזה, וזה פריה המר. אוי, ענבי רוש ואשכלות מרורות! חמת תנינים וראש פתנים!

ובני ישראל בשמעם פי רשעים יביע רעות, ובראותם כי נבעו מצפוני מטיפי רעל אלה, וממבועם יעל בזעף אף שחין פורח אבעבועות, וההמון כחיתו יער כזאבי ערב ישדם, כליותיהם יפלח ולא יחמול, עצמותיהם יגרם ואין מציל; ומפי הממשלה עוד לא שמעה כי אין נפשה לעלותם מן הארץ; לכן מהרו ממקומות רבים, לבור להם אנשים נאמנים, זריזים ומתונים, לעלות אל ארץ שם (ארצנו הקדושה), אשר היא גם עתה בידי בני שם, לתור אותה, לחקרה ולבקרה, ולראות אם תוכל לקבץ ולרבץ את נדחי ישראל, הנודדים מפני חרב ההמון הנטושה מפני קשתם הדרוכה, אל תוכה; והיה בראותם כי חיקה לא יצר, שמה ימצאו רוחה מן המצר, ושבו ובקשו את הממשלה הרוממה, אשר בצל כנפיה חוסים המה, לחננם ולרחמם, לתתם לעזוב את הארץ, אשר בה ממערב בא הקרץ, ובנגבה פרצו השודדים פרץ. ואני הצעיר שבצעירים, בי שמו עיניהם רבים מיודעי ומכירי התמימים והישרים, לשום את משא המסע הזה עלי, ואביר יעקב יברכם לרגלי; ואנכי אשר זה חשקי חפצי ורצוני כל הימים, לראות את ארצנו הקדושה ארץ קדומים, לבכות את הריה, עריה ושעריה השוממים; באהבה רבה, ברב חבה, מחפצם לא נסוגותי, ובקשתם מלאתי; ואבטח באלוה מעל, ואעל. ואת אשר חזיתי אספרה, ומאשר ראיתי ונוכחתי צדק אמת אדברה; כי את י"י יראתי, וחנף שנאתי, האמת חותמו לפני, אמת טוטפות בין עיני; ואתם אוהבי אמת אוהבי ציון וירושלים, שמעו פרטי מסעי, שמעו והטו אזנים:

 

ב. ראשׁית המסע, בואי לאדעססא:    🔗

כבוא השמש ביום הראשון (כ“ט תמוז תרמ”ב) הכינותי מסעי לארץ הקדש, ובהחל הלילה החל המסע במסלת הברזל היוצאת מביאליסטאק אדעססאה; ביום השלישי באתי לעיר הגדולה הזאת, והתעכבתי שם כשבוע תמים, לרגלי ספר המסע אשר היה עלי לקחת מאת השר ראש העיר והפלך, על פי הרשיום אשר נתן לי השר ראש פלך סובאלק בתעודתו, ולרגלי האניה הטובה לפני לנסוע בה, אשר לא תעלה קיטורה ולא תפרוש מפרשיה עד היום השלישי הבא.

בכל יום ויום מימי שבתי בעיר ההומיה והעליזה הזאת, אחרי כלותי יום יום מהלכי בדבר ספר המסע, סרתי אל בית מסחר הספרים אשר לידידי הח' הנוסע ק' אפרים דיינארד; יען כי בביתו ההוא מצאתי ספרים רבים חדשים גם ישנים נושנים וכ“י יקרי המציאות, אשר אספם ברב עמל במסעיו, ובקראי בם שבעתי ענג. ויהי היום ואני יושב אל השלחן מבקר וקורא בספר אחד מהספרים הרבים הערוכים לפני למקרא, והנה איש בא הביתה, הדור בלבושו ופניו מאירים, ואחרי אשר דבר דבריו את החכם רא”ד על דבר ספרים אחדים אשר חפץ לקנות ממנו סר אלי, וישם עיניו בספר אשר אנכי הוגה וקורא בו, ויחל לשאלני שאלות רבות, אשר מתוכן הבינותי כי רק לנסותני סר אלי, ולמען הראותני כחו וגבורתו בתורה ובחכמה. ובהשיבי לו עליהן, ואראה והנה מלחמה מתלקחת, יען כי לא מחשבותיו מחשבותי ולא דעתו דעתי, והאיש עוד לא בא בימים, ודם חם נוזל בעורקיו, ואני זקן ודמי קר, זקנתי (כי בעשתי עשר יום לחדש השני מלאו לי חמשים ושמונה שנים, והרביעית משנת נ"ט גם היא כמעט עברה) ודמי נקפא; נלחום נלחם האיש בזרוע עז, ואנכי כמעט הריחותי מלחמתו, הסבותי לאט לאט את כלי המלחמה אשר בידו, ותהי אחרית המלחמה ההיא שלום אמת שלום אהבה, וכמאמר ר' חב“א (קדושין ל:): “אפילו אב ובנו הרב ותלמידו שעוסקין בתורה בשער אחד נעשין אויבין זה את זה ואינם זזין משם עד שנעשין אוהבין זה את זה. אז הגיד לי ידידנו רא”ד את שם האיש לוחמי ואוהבי זה, כי הוא ר' דוד כהנא, אשר עשה לו שם בספריו אשר חבר, לחוקר ומבקר, לנבר ונבון דבר; ואשמח כי אנה האלהים לידי את האיש החכם הזה אשר שמו שמעתי, ואחדים מספריו קראתי. האיש היקר הזה אלצני ויאץ בי להבטיחו לבקרהו בביתו עוד ביום ההוא, ואבטיחהו ואת הבטחתי מלאתי. ברדת היום, נסענו שנינו (אני ורא"ד) אליו, כי בקצה העיר לא רחוק מחוף הים ביתו. ובבואנו, ויביאנו אל גנו, ושם נועדו חכמים ונבונים יודעים וידועים, אשר גם לו גם למו, גם לחם גם עושר גם חן; ואשמח לראות עשירים בעלי מאות אלפים רו”כ, מבינים במקרא, חוקרים לכל תכלית, מתעלסים באהבה בדברי אלהים חיים, ומשתעשעים במאמרי חז“ל בהופיע עליהם אור בהיר. שם הראו לי ספר חברו ה' אברהם קראכמאל (בן לאיש הגדול החוקר הנשגב והמבקר הנפלא ר' נחמן הכהן קראכמאל ז"ל); הספר ההוא כלו מלא תקונים [שבושים] בכתבי הקדש, ערוך נסחו החדש מול הנסח הישן המקבל לנו ע”פ המסורה. כמעט פתחתיו, ואשתומם על המראה, כי איש אשר לא ידע מקרא³, ולא־הבין במקרא, ולא יד ושם לו במליצות כתבי הקדש, ושמוש לשון הקדש זר לו, ואת דקדוקה לא דק, הוא יעז פניו לחלל קדשת הספרים הקדושים ההם, ולקצץ נטיעות בכרם י“י צבאות! ובמקום הפתוח לפני ולפניהם, בקרתי לפני היקרים ההם את תקוניו [שבושיו] ואראה למו איך עקש והליז הנלוז הזה דברי אלהים חיים, וישחיתם ויחבלם, ובהם אין משחת, וכל מום אין בם, כלם ישרים למבין ונכונים ונכוחים למוצאי דעת, והנסח שלפנינו ע”פ המסורה הוא העיקר והיקר. כשמוע החכם מהר“ד כהנא את דברי, וישמח שמחה רבה ועצומה, וככה רעיו החכמים אשר התרועעו אתנו עתה, עד כי דוד הגדיל השמחה, יען כי בספריו הנדפסים, כבר נלחם מלחמת הנסח המקבל לנו מדור דור⁴, והנה מצאני איש ימינו, מוכיח אולת האוילים המשבשים הספרים הקדושים מבלי השאיר למו שרש וענף, על פניהם. כה עברו שעות אחדות אשר בהן הרבינו חקר, ואשמח במו, וארא כי נם המה שמחו בי; וכבר אמר החכם מכל אדם (משלי ט“ו כ”ג): “שמחה לאיש במענה פיו ודבר בעתו מה טוב”. ואחד החכמים אמר: “אין שמחה כשמחת התרת הספקות”. ואמר אחר: “היה יושב לפני החכמים, שאם תדע ישבחוך, ואם תסכל ילמדוך, ואם יודיעו לך יועילוך”. ואמר אחר: “שב לפני נבונים, כי אמרי פיהם פנינים, ושאלתם תוציא מלבך מטמונים”. ואמר אחר: אם תחפוץ להרבות חלב בשדיך, יְעַשו חכמים דדיך”. לוחמי ואוהבי הנ“ל כבדני בחמשת ספרים מספריו אשר חבר (ראויים לבקרת, אבל אין מקומה פה, וגרגרים אחדים שמתי בהערה 7), ונשק איש את רעהו, ואשוב אל מלוני. בכל יום ויום הרביתי קרוא בספרים אשר לידידי רא”ד הנ"ל, וביחוד בכתבי היד אשר לו, אבל לא השבעתי את נפשי מרעבונה, וכל אשר הוספתי שתות מימיהם הוספתי צמאון, והימים אשר ישבתי בעיר הגדולה הזאת, ימים מספר היו, וגם המה ארכו לי כימי מתושלח, כי נכספה גם כלתה נפשי לארץ אשר עיני ה' אלהינו בה, ארץ אבותינו, הארץ הקדושה. הימים אשר בהם חכיתי לספר המסע ולאניתי כי תסע עברו, ספר המסע בא לידי, ואחתימהו בלשכת הציר התורקי היושב שם במלאכות ממשלתו, וביום השלישי (צום החמישי) עליתי על אנית הקיטור “עלבארוס”, לנסוע אל עיר הבירה באניה.

 

ג. קאנסטאנטינאפאל.    🔗

באניה נלוו אלי שני אנשים עברים צעירים לימים, מלאים כח עלומים, וגם המה ארצה ישראל יסעו; וכבר באדעססא הוכחתי על פניהם דרכם לבלתי יעזבו את ארץ מולדתם, ולבלתי יהינו לנסוע וכיסם ריק, והמה חשבו, כי כל המניא אותם ממחשבותיהם ויועצם לשוב, שונא ארץ ישראל ושונאם בנפש הנהו, לכן לא שמעו בקולי, ויסעו.

המסע מאדעססא לקאנסטאנטינאפאל אכל מהזמן שלשים ושש שעות. הים השחור היה בכל הזמן ההוא שקט ושאנן, והאניה התנועעה בתנועה נעימה. קר הלילות השביענו נעם, גם חם היום לא גזל ענג המסע, ויהי למשיב נפש. וביום החמישי (י“א מנ”א) בבוקר באנו אל העיר הגדולה לאלהים, קאנסטאנטינאפאל. הבאספרוס יחצנה לשנים, ובבואנו מאדעססא, החלק הימני הוא לאיירופא, והשמאלי לאזיא; הרכבה העיר הגדולה הזאת משני חלקי העולם, איירופא ואזיא, והבאספרוס הוא הגבול אשר ביניהם, ויחברם. אם נביט אל העיר מעל האניה בלכתה על מימי הנחל (באספרוס), עד המקום אשר בו תעמוד, אז גדלה ויפיה, בתיה, חומותיה, מגדליה ובתי תפלותיה, יפליאו עיני רואיה מרחוק. ומראה ארמון ההשלטון והיכלו הנצבים בחוף הנחל, כמראה שושנה יפהפיה בעמק השרון, וכל היכליה יחד ככרמי חמד בקרן בן שמן, אבל בקרבה בקרבה, רבות מחוצותיה צרות ומלאות אשפה, וכלבים לאלפים; קנאת בכלבים ההם, ואומר, מי יתן ובארצות אשר עינם צרה בישראל ויתנוה לנבזה לשפל ולמתעב גוי, יהי חלקו, חלק ה' עמו, כחלק הכלבי במקדש מלך זה, חפשים המה לנפשם, וכל רע לא יאנה למו, בחוצות ירוצו, בשוקים ישוקו, ברחובות ירהבו, אצל כל חומה יהמו ובראש כל פנה יישנו שנה נעימה, ואין נוגע בם לרעה; באמצע רחוב אחר אשר בו יהמה המון אדם רב, ראיתי תשעה כלבים גדולים כעגלים בני שנה, שוכבים את משכב הצהרים במעגלה, ישנים תרדמה מתוקה אין מרגיז מנוחתם, וכל העוברים ידחקו ילחצו לבלי תגע כף רגלו בכלב הישן, פן יגזול שנתו; וכה ינומו וישנו ירדמו בכל חוצות העיר ורחוב בהקיצם ירוצו ולא ייגעו, ואצל כל פתחי הבתים והחנויות ימצאו למו, כי שם ישפכו השופכין השמנים, ועצמות לרוב פזורות שם לכל אלה המשוטטים ברחובות. ואוי לאיש אשר ישלח ידו בם, כי אנשים העומדים אצל כל פנה, והשומרים הסובבים בעיר, המה יריבו את הכלבה כי תמליט, אדון המקום אשר התאשר באשר הזה כי על נחלתו המליטה, יביא חציר וירבד ערשה וערש ילדיה, למען ירך והוא יאכילם עד כי יחזקו יגדלו וילכו למו.

חלקי העיר הזאת רבים, וכל חלק וחלק כמוהו בעיר גדולה. התלקים אשר במעלה ההרים, יש אשר מדרגות מדרגות להן, אשר לכן לא תכון למעבר עגלות; והאדם ברגליו, והמשא בנושאי סבל או בחמורים ובהם יעלו וירדו. חצי העיר בעבר איירופא, וחציה השני בעבר אזיא, והבאספרוס יחצם, כאשר ספרנו; לעבור מעבר אל עבר אך גשר אחד ראיתי, האחד בחלק העיר גאלאטא, והשני בחלק העיר סטאמבול, ויתרם יחצו באניות קיטור או בסירות דוגה המובילות עוברים ושבים מעבר אל עבר במחיר מצער. בחלקי העיר הזאת יש רבים גם יפים הראויים לתהלה בגלל תפארתם, בם נמצאים בתים תחתיים שניים ושלישים ממסד עד הטפחות מאבני שיש. מסחרה נשא עד שחקים, והאניות תכסינה את פני הבאספרוס, כדשא את פני אדמה פוריה. ובכלל ראויה העיר העליזה הזאת להכתב בספר שלם בכל חלקיה ופרטיה.

כמעט באה אניתי, אשר בה באתי, אל החוף, וכארבה לרוב סבוה סירות דוגמה אשר עליהן משרתי בתי מלון, ויעלו אל ספון האניה, לפתות את האורחים אשר באו, כי יסורו לבית מלונו; כל אחד דבר סרה על בתי מלון אחרים, ויהלל את בית המלון אשר הוא ישרת בו על אחת שבע; ואותי קדמו מלאכי בלהות אשר למיכל בלום או סטאמבולעד, ויהללו את בית מלונו מאד מאד, אלה הורידוני מהאניה הגדולה, ויוליכוני העירה. באתי אל מלונו, וכיונה תמימה ותמה התיצב לפני, ואשאלהו על דבר שכר המלון, ויתפשר עמדי עשרים קאפייקעס ליום, כי בשלישים שם מדורי, יען כי החדרים אשר בתחתיים ובשניים נושבים היו. חמשה ימים לנתי במלונו, וביום האחרון הוא יום החשבון חשב שבעים ליום, ומי ידין את אוהב בצע מעשקות בעת אשר האניה נכונה ללכת הלאה. כמעט אכלתי מלחמו שלש פעמים, ונוכחתי כי אפילו כבהמתם של צדיקים לא הייתי (ע' תוס' שבת (י"ב:) ד“ה ר' נתן וכו‘, תוס’ פסחים (ק"ו:) ד”ה אש_לי וכו‘, תוס’ יבמות (צ"ע:) ד“ה ס”ר וכו‘, תוס’ נטין (ז'.) ב“ה השתא וכו‘, ותוס’ חולין (ה':) ד”ה צדיקים וכו'), ואחדל מאכול עוד. הודעתי הדבר הזה, למען ידעו הנוסעים ויזהרו ולא יכשלו. בשכבר הגידו לי אנשי אמת וצדק וגם נוכחתי כי לא אנכי הראשון אצלו בדברים האלה.

בבואי אל מלוני קדמוני תלמידי ח… אשר עזבו את ארצם ארץ מולדתם, ויאמרו להאחז בארץ הקדושה, ועל דגלם הרימו נס ושם ביל“ו חרתו עליו; ויבקשוני לבוא אליהם לפנות ערב למשתה הטעעה; ואבוא. במשתה ספרו לי, את אשר חפצתי לדעת ואת אשר לא חפצתי, וידברו קאזעלעט ובאלכסנדר נאמן ביתו ובד”ר שווארץ זעום נפשם, כל אשר היה בלבבם. ביום השבת לפנות ערב בקרתי את הד“ר שווארץ, וידבר סרה בתלמידים ויחרפם ויגדפם. ואנכי אנכי כקל האמונה הנני מאמין לדברי שני הצדדים;… ואוי לארצנו הקדושה אם מאלה או על ידי אלה התקוה ישובה, ומהם ועל ידיהם תצפה להבנות ולהכונן. לא ראי אלה כראי אלה, ולא הרי אלה כהרי אלה, הצד השוה שבהם…. ואנוד לתלמידים ההם, ואברכם ממקור לבי, כי ייטיבו מעשיהם עם אלהים ועם אנשים, וחפץ י”י בידם יצלח.

ביום הראשון (י“ד מנ”א) אמרתי לראות את פני הרה“ג גאון יעקב השר הרם והנשא כ”ש ר' משה הלוי חכם פאשא נ“י ולבקרהו בהיכלו. והנה אלה אשר היו לי למידעים בימים האחדים ההם, העידו בי לבלתי נסוע אליו, כי יקר הוא לבוא אל האיש, כי אנשי חיל נצבים על פתחו, ולא יתנו לבלתי מכיריו דרוך על מפתן ביתו; ורבים כאשר באו כן שבו, אליו לא הגיעו, ואת פניו לא ראו. אף כי שחקתי למשמע אזני, בכל זאת, בהאמיני לדבריהם, כי אנשי אמונים המה, פחד פחדתי פן כמקרם יקרני גם אני; ואעל אל מלוני, ואכתוב אליו מכתב קצר, ואחתמהו בחומי ואשימהו בצלחתי. ואלך אל גשר סטאמבול, אשר שם המעמד לאניות הקיטיר וסירות הדוגה, המובילות את העוברים, אל כל חלק מחלקי העיר אשר מעברי הבאספרוס, אשר יחפוצו. אניות הקיטור כבר יצאו מזה עם הנוסעים בהן, ועלי לחכות כשעה וחצי, עד כי תשובנה, ותעבורנה לכן לא אחרתי אף רגע, וארד בסירת דוגה, ושני ספרדים מאחינו דרך החלק ההוא אשר בו משכן החכם, נוסעים עמדי, ושם החלק (אשר כמוה שם כעיר) “קוסקונדזשוק”. ונסע כשעה וחצי שעה עד כי באנו אל המקום אשר אנחנו מבקשים. שמה הראו לי האנשים ההם את שמש החכם, והוא הבילני עד חצרו, והנה שני אנשי חיל (עברים המה, אבל מלובשים כאנשי הצבא, בכפתורים לבנים על מעילם הקצר והשחור ופתילים על כתפותיהם, כמשפט זשאנדארמיי טירקאיי) עומדים בפתח; כדברי האנשים אשר העידו בי, כן היה; וישאלוני עברית (לה"ק) בלעגי שפה (כי לא יבינו לדבר כן): “מה לך פה?”. ואען: “דבר לי אל חכם פאשא”הידעתהו?” ואומר: “לא”. “אם כן גש הלאה, אל ביתו לא תבוא ואוציא את המכתב מצלחתי, ואומר: “מכתב נחוץ הוא לכבודו, הביא_ אליו, ואנכי אחכה פה לתשובתו”; הזקן שבהם לקח את המכתב מידי ואשר כתבתו (אדרעססא) קרא, ויקחני בידו, ויביאני המסדרונה; שם הושיבני והוא הלך הלאה אל אחד מחדרי ההיכל ומכתבי בידו, ויבוא החדרה ואת הדלת סגר אחריו; לא עברו כעשרים זעקונדין והדלת נפתח, ואיש החיל קראני מרחוק בשמי, ויאמר אלי: “כבוד הרב החכם ירשך לבוא אל חדרו” ואלך. ואבוא אל חדר רחב ידים, הקירות הרמות מהרצפה עד הספון משוחות בששר, חלונותיו פתוחות אל מי הבאספרוס, כי קיר החלונות בבאספרוס יסודו: נפלא החדר ביפיו בהדרו ובאוירו, אצל כל קיר וקיר מטה (זאפא) נמוכה ארכה כאורך הקיר, למושב האנשים הבאים לבקרהו בהיכלו, ושם במקצועו על מטת סדינים נחמדים יושב איש יפה עינים וטוב רואי, רגליו תחת ירכו, הדור בלבושו, כמשפט הישמעאלים. וישאלני בעברית: “מה לך אלי?” לא כשאלתו השיבותיו, ואומר: “המכיר אתה אדוני את גאוני וחכמי איברופא?” ויאמר: “לא”. “ואת גאוני הספרדים?”. את מי?”. “את הרב הגאון משים לילות כימים לתורה, אב”ד דק“ק קראסוב באזאר אשר בארץ כרים, מחבר ספר “מכתב ליחזקיהו” “ואור לי”, את ר' יחזקיהו מדיני?”. כשמעו את שם הרב הזה, ויחרד וינשא, ויען ברב שמחה: “הוא חברי, הידעתהו אדוני?” ואומר: “ידעתיו היטב, והוא אחד מאוהבי”. ואשלח ידי אל צלחתי, ואוציא שני מכתבים ממנו אלי, אשר בהם רוממני כתור האדם המעלה לגאון ולתפארת, מלאים אהבה וחדושי תורה אשר היו בינו לביני, בשבתי בסבסטפול, ואתנם אל ידו; כמעט החל לקראם, וישלח את ידו ויתקעה אלידי ויברכני בשלום, משכני אליו ויושיבני בצדו, ובכלותו קרוא, הראה לי כל אותות אהבה ושמח בי, ואנכי שמחתי בידידות איש רם ונשא כמוהו, ובקרבתו אלי; את שאלותי על דבר מסעי שאלתיו, והוא כיקרת רוחו ענני על כל פרט ופרט בכל דקדוקיו, ועוד הוסיף עליהם דברים רבים כהמה, דברים אשר היו לי למאור עינים וכעמוד אש להאיר לפני בדרך אשר אנכי הולך להורותני את המטרה אשר אליה עלי לירות. כשעה התכבדתי לשבת אצלו, והנה אנית הקיטור עוברת על יד חלונותיו, ואקום ואומר: “ברוך אדוני לאל עליון, הנה אניה באה, בה אשוב למלוני”. “לא, לא”. ענני, בערד שעה וחצי שעה תבוא אניה אחרת ובה תסע, כי טוב לי חברתך ונעיימה, ומתי אשיגנה עוד מי יודע". כה ענני האיש הרם והנשא דבר הוקם על הזה בענות צדקו וביקרת רוחו. ואשוב לשבת אצל יפה תאר זה, וסופרו לפנינו איש זקן, והדר לו, עוטה מעיל ובאבנטו יהדקהו, בין המעיל לאבנטו תקוע תיק, קצהו האחד שטוח ודק, וקצהו השניני עב ובולט, והנה איש בא, ויצו עליו אדוניו לכתוב מה ולתתו אל האיש, ויוציא הסופר את הנרתק ההוא אשר בחגורתו אשר במתניו, את קצהו הדק והשטוח פתח ויוציא משם את עטו, ואת קצהו העב, והנה כיור דיו (אז הבינותי טעם המקרא וקסת הסופר במתניו, יחזקאל מ' נ'), וינח את נרתקו על המטה אשר הוא יושב, ואת הניר שם על כרעיו, את עטו טבל בדיו, ויכתוב על הניר אשר על כרעיו אשר ממעל לרגליו אשר תחת ירכו, חיש ומהר, כמעט ככתבנו אנחנו על השלחן אשר לפנינו. כל העת ההיא השתעשענו יחד בדברי תורה ובמגדיו אשר שם לפנינו; מרגע אל רגע הוספנו שמחות וגיל אהבה וחבה, עד עבור המועד. אניה באה, ויקרא את אחד מאנשי החיל שומרי ספו, ויצו עליו להובילני אליה, והוא בכבודו (וסופרו הזקן אחריו) לוני עד מפתן היכלו, ונברך איש את רעהו בשלום, ואשוב אל מלוני.

בשובי אל מלוני, ואעל הגשר, ואלך ברחוב אשר יובילני אל מלוני אשר בחלק העיר גאלאטא, ואפגוש במרכבות מרקדות מרכבות מרקדות, יותר מששים, הולכות אחת אחרי אחת, חלונותיהן פתוחות, אופניהן ירעשו, וסוסיהן דוהרים, ובהן שתים נשים שתים נשים; כבודות ויפות מראה, ויש אשר ממולן במרכבה ילד אחד או שנים, ובמרכבה האחרונה אשה אחת כלולה בהדרה יותר מרעותיה הנוסעות לפניה, וממולה אשה כושית שפחתה, ברק שחרות פניה כברק שחרות עור נעלי הרגלים אחרי מרט היטב במנקיות שער; ומעיל הרכב רקום בפתילי זהב. כל הנשים שרות הן, ואחריהן מרכבה מרכבת מלך, ובה איש מלא כח עלומים, יפה תאר וזקן עב עגול ושחור את פניו יעטר. וכי תשאל מי כל המחנה הזה אשר פגשתי? כאשר שאלתי גם אני, וידעת כי הוא הוד הסולטן ואשתו המלכה, ויתרן, מאת ועשרים וארבע נשיו (וכי תחפוץ קראן פילגשיו) נוסעים מהיכלו אל בית תפלתו אשר בחלק העיר סטאמבול, כי היום קדם למו, כי מאחרית ימי ראמאדאן הנהו. אנשי הצבא עמדו נצבים משני צדי הרחוב וקני רובה בידם, ולא בקול מצוה אמנם ברב כבוד והדר_ בקשו מאת העוברים והשבים הרבים לפנות מקום למרכבות הרבות לבל תעצרנה במסען, כי הרחוב צר; השומע שמע והחדל חדל, ובכל זאת קול נוגש לא נשמע, והמסע לא נעצר.

באתי אל מלוני, סעדתי לבי, והנה שני האנשים אשר נלוו אלי במסעי מאדעססא באו, ודמעה על לחייהם; “מה לכם בני כי תבכו שאלתים, “אבדנו, אבדנו”. ענוני, “אבל מה היה לכם, הגידו לי”. “לא שמענו לעצתך אדונינו”, השיבו, “ואובדים אנחנו”, הנה אניה באה ועליה השבים מארץ הקדש כמאה משפחות, עורם צפד על עצמותיהם ותארם חשך משחור, כי אין חלב ואין דבש, אין גלוסקאות ואין כלי מילוא אין לחם ואין שמלה, אין אדמת חנם ואין כרמי מתנה, אין עבודה ואין מלאכה לעניים ולאביונים, לדלים ולחלכאים שם בארץ, ואנחנו לא נדע מה נעשה עתה!” “עצה לא רחקה ממני, בני”, עניתים “לא תאבדו, עוד תאשרו, רק שמעו אלי, שמעו בקולי וייטב לכם, לכו אל הועד אשר פה בעיר, ועד לעזר השבים לארץ מולדתם, הוא יעזרכם לשוב לאדעססא; על תעודת שכר המסע ליפו אשר לכם, קחו רשיום מבית התעודות, למכרה, תמכרוה והיה לכם לשכר מסלת הברזל מאדעססא לערי מולדתכם, וכי יפול עליכם הגורל לצאת בצבא, את מלכנו תעבודו, והייתם לאנשי חיל, וטוב לכם אז מעתה, ואת שם ישראל לא תעכורו”. כדברי עשו, ועצתי קמה, והמה שבו אל ארצם ואל מולדתם, שמחים וטובי לב. העני, מתי שמח נראנו? כי יקרנו אסון וינצל ממנו.

בימי שבתי בעיר המלוכה הזאת, שמועה שמעתי כי גזרת שעה יצאה מאת ממשלת השלטון, לבלתי נתון מדרך כף רגל לגולי (עמיגראנטין) רוסיא רומעניא על אדמת פלשתינא. הדבר הזה שמעה אזני ויחרד לבי, ואפחד משר השוטרים אשר ביפו, כי מי יוכיח על פניו דרכו, אם יתנני גם אני לגולה (עמיגראנט) ולא יניחני עלות היבשה. ואועץ שם את האנשים היודעים משפטי הארץ וחקיה, ויורוני לבוא אל הציר הרוסי היושב בעיר המלוכה במלאכות ממשלת ארצנו, ולבקש מלפניו כי יחתום הוא את שמו בספר מסעי, וכי יתן בידי מכתב אל ראש שרי השוטרים אשר בעיר הבירה הזאת, לתת לי תעודת מסע אל כל ארץ פלשת. עצתם שמרה רוחי; באתי אל מקום משכן הציר הרוסי, ואמצא ממלא מקומו איש יקר רוח, וימלא בקשתי תכף אחרי שלמי נדבתי לבית החולים שמה עסק, ואלך אל חלק העיר סטאמבול אשר שם בית המשטר (פאליציי), שם מושב ראש שרי השוטרים ועוזריו. השר וסופריו עוד לא באו, אף כי כבר עבר חצי היום, כי הימים ימי ראמאדאן קדושים למו ויאחרו שבת. חכיתי למו במסדרון הארוך והרחב אשר בשער הבית, כי שם ישבו המחכים אל השר ואל בית הפקודות כי יפתח, ודרך שם יעברו גם אנשי החיל הרוכבים בסוסים עם סוסיהם יחד מהחצר החיצונה אל התיכונה, נגשו איש באיש, איש בבהמה, ואין דובר דבר. במסדרון כסאות רבות, קטנות כעין הדום לרגלינו בארצות איירופא, וכאשר כבדה עלי עמידתי, ישבתי על אחד מהם, והנה איש מירכתי הבית נגש אלי, ובידו ספר קטן כמדת מגבעת האצבע אשר לתופרות, מלא קאפפע שחורה, ויאמר אלי: “קחה ושתה”. ואודה לו על טוב לבו, ואומר לו: “לא אשתה” והנה זה מושיט ידו מבקש מחיר, ואתפלא, אבל להצלחתי איש עברי לפני, ואשאלהו: “הידעת מה זה מידי מבקש?” ויענני: “אם תשתה או לא תשתה, שלם תשלם, כי זה הוא מחיר הכסא אשר אתה יושב עליו; לא לכבוד הוא לקחת מחיר שבת על כסא, לכן קאפפע יתן ושכר קאפפע יקח, ואם לא תתן ולקח בחזקה; והרי זו הכנסת אורחים הנהוגה פה בארץ”. ואומר, האח, הכנסת אורחים משלשת, הוא בכסאו ובכוסו ואני בכיסי. שתיתי ושלמתי על אחת שבע כמשפט, ויודה לי, בשומו אצבעות ידו בראשונה על מצחו ואחרי כן על שפתיו. הכסאות רבן שבורות ומכסיהן מלאים נקבים נקבים חללים חללים, והשלמות גם הן מגעלות ומשחת מכסא מראיהן, לא תאר ולא הדר להן, ולו לא עיפו רגלי מהדרך הרב אשר הלכתי ממלוני ועד הנה, בחם הגדול אשר בצהרים, כי עתה לא ישבתי על אחד מהן, אף אם שלם ישלם הוא לי. אמנם מה לא יעשה ההלך בעת רגליו בצקו ממהלכו? ואני לשבת על הארץ, כאשר עשו הישמעאלים, ורגליהם תחת ירכם, לא נסיתי. אפס גם הדבר הזה שוה לי, למען דעת מנהג אנשי הארץ בדרך ארץ גם בבית פקודות האדונים באו, והאנשים אשר במסדרון קמו וזעו, כל פקידי בית הפקודות עלו העליה, ואני אחריהם. כמעט הצגתי רגלי במדרגה הראשונה, והנה איש לפני, ובידו מנעלים בלי עקב (פאנטאפיל), ויצו עלי להסיר את מנעלי מעל רגלי ולהנעילן את אלה, כי המקום אשר אנכי עולה קדוש הוא, ואסור לדרוך עליו במנעלים אשר עקב למו, שחקתי ובקולו שמעתי ויקח מידי את מנעלי אשר חלצתי ואת מחסה משמש אשר בידי, ויהיו משמרת עמו, ואעל. לא עבר חצי שעה ובידי תעודת המסע והרשיון (טעסקערע) בלוית ספר המסע אשר לי מממשלת ארצנו. וארד, ואקח את כלי מידי השומר אחרי תתי לו שכר שמירתו, ואצא שמח, בכל דרכי אל ארצנו הקדושה קנאוני האנשים אשר אין בידם טעסקערע, ואנכי שמחי בה, כי על ידה לא יהיה מעצור לפני שם ביפו, מעלות היבשה, וכבר יצא הקול כי כל איש עברי רוסי או רומעני אשר אין בידו טעסקערע עלה לא יעל, כי כן צוו שרי הממשלה.

עוד ביום ההוא (ב' ט“ו מנ”א) עליתי על אנית הקיטור הגדולה והנהדרה צעזארעוויטש, ולמחרתו החל בחמלת ה' עלי.

 

ד. המסע לאיזמיר    🔗

במסעי זה ארחו לחברה עמדי יהודים רבים אשכנזים (רצוני לומר לא ספרדים) ילידי רוסיא גם אעסטרייך ורומעניא, תושבי אלכסנדריא ופליטיה בטרם נהרסה והשמה, ושבים עתה אליה, בשמעם כי כבר שלות השקט בקרבה כי פרשה אנגליא כנפיה עליה. למבראשונה שמחתי וששתי בחברתם, ואחרי כן אבלתי שמה החזיקתני, בראותי כל הבא אל פיהם כשר יאמרו לו, וכל הימים ישוו למו, ביום השבת קטר קטרו נלומי טאבאק, ולא הבדילו כל מאומה בין קדש לחל, ערב ובקר וצהרים לא התפללו, ותפלין עליהם לא באו כל ימי שבתי אתם יחד באניה, ואראה כי גם נשותיהם כמוהם, ומי השחית את מי, האלהים יודע, שוא לכם האומרים ההשכלה מות בסירה, הן האנשים האלה בורים המה וכל השכלה חסרה למו וגם את שמה לא שמעו, ותורת ה' מאסו, ואותו תמרורים יכעיסו לשוא לכם משכילים המבקשים תקנות בדת, והאנשים האלה, כל הדת כולה הגו מהמסלה, מבלי כל סבה ועלה⁵. ושם אתנו איש עברי לא למד, יליד רוסיא ותושב אלכסנדריא, יצחק הקטן שמו, שומר מצות י“י וחרד אל דברו, ויספר לי את דרכיהם ומעלליהם בדברים שבין אדם למקום, ויחרד לבי ואשב משומם; ולו שמע עזרא את הדברים ההם, כי עתה קרע את מעילו ובגדו וימרוט משער ראשו וזקנו יתר הרבה מאד מעל מעל הגולה אז בימיו. ויוסף לאמר: לא נופלים ארצות הקדם מאנגליא ואמעריקא בדבר עזיבת תורת ה', ורב הבאים מאיירופא לארצות אלה, גם הם את דתם יעזבו בארץ מולדתם, ולחפשי יצאו מכל דת; לא כן אחינו הספרדים, את י”י הם יראים ואת תורותיו ינצורו, בכל לבם ונפשם.

ביום ד' (י“ז מנ”א) עברנו הדארדענעלין, ונתמהמה שם רק כשעות שתים, וספון האניה התכסה ביוצרי חרש, אשר הביאו כלים שונים לממכר; כלי חרש המה, אבל יפים והדרם, מראם ותארם, לקחו את עין רואיהם. המוכרים רבו במחיריהם, והקונים לא הסירו מהם עיניהם, ויש אשר לא שנו אחרי דבריהם, ויקחו ויקנו מכל אשר בא בידיהם. היוצאים ירדו מטה, אל סירת דוגתם, והמהומה שקטה, המלחים שבו אל עבודתם, והנוסעים אל מקומות מושבותם; ונסע הלאה. ולמחרת היום ההוא באנו איזמירה (זמירנאט). ונתמהמה שם מאז הבקר עד לפנות ערב; ואעל החוף לסעד לבי במעט מרק, ואשיגהו בבית האוכל אשר לאחינו ספרדי ותשב רוחי אלי, כי מרק לא בא אל פי מאז השבת. בקרתי את בית ת“ת אשר לאחינו הספרדים, ואמצא משגיחו אחד מאחינו איש רוסי ממאהילעב אשר על נהר דניעפער, מופלג בתורה ויקר, ויוליכני בכל לשכותיו, ראיתי למודי הנערים וייטבו בעיני, ומוריהם יעשו מלאכת י”י באמת ובתמים; לבית ת“ת זה שלש עשרה מדרגות מא”ב עד תלמוד, וילמדו את הנערים בספרים אשר חברו ונדפסו למענם, שיטות שיטות אשר בהן נזכרה והתרחבה אחת משלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהן, עד אשר ידעו יבינו ויתרגלו בכל המדות ההן. וילמדו את התלמידים כתוב עברית, שפת איספאניולית שפתם, ושפת הארץ. התלמידים רבים (כן ירבו), ומספרם בלתי מגבל, וכפי המצא ילדים ונערים כן ירב ויגדל מספרם. משם יצאו התלמידים הטובים לבתי הישיבות אשר ביער, וראשים עליהם הרבנים הגדולים אשר שם; והתלמידים אשר הם בלתי מכשרים לישיבות, ילמדו מלאכה המחיה את בעליה. הלא נבוש אנחנו פה בארצנו, בהכלים אותנו אחינו אלה אשר באזיא, בצדקם ממנו בחינוך בניהם.

העיר גדולה ורבת המסחר. חופה נחמד ונעים, כי חברות צרפתיות בנוהו, ואניות רבות מאד תכסינה את פני החוף.

שמה ראיתי אניה גדולה באה, מלאה צאן אדם שה פזורה ישראל, כלם ערומים ויחפים כלם רעבים וצמאים, שבים במפח נפש מהארץ הקדושה, כי כתבי העתים הועדים והתקוות הכוזבות התעום; וכאלה למרה פגשתי במסעי עד יפו, ולא יכלתי לעזור למו רק באנחותי ודמעותי; אותי לארץ דכאו, אבל מצרותיהם כל מאומה לא נכאו.

אחר הצהרים הצטידתי בצדה לדרך חמשת ימים, לחם יבש, פירות, דגים ובקבוק יין טוב ומתוק, אשר מחירו שם כמחיר שכר שעורים פה בארצנו, ואעל אל אניתי. ולפנות ערב נסענו הלאה, ונבוא ביום הראשון (כ“א מנ”א) אל העיר הגדולה לאלהים, אשר עשתה לה שם עולם מקדם קדמתה, בתפארתה ותהלתה, בהמונה, שאונה וגדולתה, עיר הומיה קריה עליזה

 

ה. אלכסנדריא של מצרים    🔗

אשר היתה עתה למראה עיני, שדודה ובזוזה, דלה ורזה. אלכסנדריא העיר הגדולה המזכרת אותנו זכרונות קדומים ורגשי קדש, אלכסנדריא רבתי עם אשר זכרה מצאנו בכתבי הקדש ושמה בתלמוד ובמדרשים, אלכסנדריא אשר בה נבנה מזבח לה' אלהי ישראל, אלכסנדריא אשר מלכיה נתנו כבוד לתורת י“י ויעתיקוה יונית ויחבבו ויאהבו בגללה את עמו ישראל, אלכסנדריא של מצרים אשר היתה אחות לאחותה ירושלם (סוטה מ"ז.) אלכסנדריא אשר פי חז”ל מלא תהלתה, אלכסנדריא אשר העידו עליה כי היו יהודיה כפלים כיוצאי מצרים, אלכסנדריא אשר תלא כל לשון לספר תהלתה ותפארתה, בחכמיה אומניה וחרשיה, אלכסנדריא אשר עשתה לה שם בפיליסופיה ורופאיה, אלכסנדריא העיר ההוללה רוכלת עמים וסחר גוים עד הימים האלה והזמן הזה, אלכסנדריא עיר כלילת יפי, עיר הומיה, העליזה והעדינה, עתה עתה תשב בדד ותהי כאלמנה, בכל רחובותיה שמה ושאיה ובחוצותיה תאניה ואניה, אין איש אין אדם בקרבה, כלה שוממה, שמה ושממה, כי רק ימים מספר עברו מאז אש האנגליים בערה בלבה, שחתו מבצריה, צדו מצודיה, והורידו לארץ נזרה; וחיל ערבי פאשא אשר עזבוה, עשוה לעיר נעזבה, הונה ועזבונה בזזו, שסוה שדדוה, ויעמידוה על גחליה רקה, רקה מאדם, רקה מבהמה, ומלבד איזה אלפים מחיל בריטאניא הפזורים ברחובותיה למשמרת וגם אלה בבתיהם ספונים מהם היום הבוער, לא נכר אם יש אדם בה; אין סוס דוהר, אין חמור נוער, אין איש גוהר, ואין מקרבה שוטר ושוער. חפצתי לקנות מה לסעד לבי, ואין, כי כל דבר מזון לא תשורנו עין, וכל אשר בקרבה, לשממה ולחרבה, הרחובות עזובות, החנויות פנויות, והבתים רקים ומבלקים. לכן סר וזעף ישבתי על ספון אניתי, וידי כבדה על אנחתי.

בצהרים, ורב החובל הגיד לנו, כי אניתו אשר ה באנו, תשאר פה כשמונת ימים, ויצו עלינו לרדת ממנה ולעלות על האניה האחרת הנצבת ממול אניתנו, ושמה “נאחימאוו”. פקודתו שמרה רוחנו, ירדנו ונעל. היום עבר, ולפנות ערב החל המסע אל העיר החדשה רוכלת העמים

 

ו. פארט סעיד    🔗

ונסע הלאה. כל הלילה האניה נעה ונדה כנגד קנה מפני רוח סערה, אף כי היה רוח קדים בלתי חזק; רבים מהנוסעים הקיאו גם חלב אמם, ואני בחמלת ה' עלי לא נגעה בי התנודה הזאת לרעה. ובבקר השכם באנו פארט סעידה, אשר בראש תעלת הזועץ צפונה. ירדתי מהאניה ואעל העירה, והנה היא כלילת יפי, מלאה צאן אדם, ורבת המסחר והקנין, בסחורת הודו המזרחית בפרט, וסחורת איירופא אזיא אפריקא בכלל. כל פרי, כל דגן, כל תירוש, כל יצהר, כל בהמה כל עוף למאכל, אף מים אין בה ממנה; והכל יובא אליה מהחופים הקרובים והרחוקים כי במדבר חול היא יושבת, ובכל זאת לא יחסר כל בה, כי אנשיה עשירים, וגביריה סוחרים, וההמון גם הוא ישתכר די צרכו, אף אם יעלה מחיר כל דבר מעלה מעלה, כי לפי ערך הצרך יגדל השכר. מספר תושביה, אמרו לי, כי יעלה לעשרים אלף (אנכי לא ספרתים –) ובכל זאת, כלם צוהלים בריאי בשר וטובי רואי. חניות רבות ומהדרות בקרבה, ובקרבת החוף רבי חניותיה הנן לאכל ולמשקה. בתי אוצר לסחורות שונות רבים בקרבה. ואניות סוחר את פני הים סביב לה תכסינה. גם בה גם באלכסנדריא רבו אניות מלחמה אשר לאנגליא, ואתן אחת אחת מאניות מלחמה אשר לשאר ממלכות איירופא. אמנם פה כה רבו כלן יחד (אניות סוחר ואניות מלחמה) עד כי מרחוק יתראו תרניהם הרבים והעצומים, כעצי היער ביער עולמים.

שמה לא מצאתי לי בית אכל ליהודי, ואקנה לי מאכלים יבשים, ואעל אל האניה. מעל האניה ראיתי מרחוק הרים שחורים בירכתי העיר, ומה המה? גחלי אבן, צבורים ערמות ערמות כהרים רמים וכגבעות נשאות, לממכר ליושבי העיר ולמסק למסע האניות.

כחמשים איש, מצרים וערבים, עבדו עבודתם באניתי, לפרוק ולטעון את אשר בקרבה; אנשים עתים המה, וכל חברה וחברה יש לה שכירים כאלה, הנכונים לאניותיהם כי תבואינה. כבירי כח המה, וערומים יעבדו עבודתם, ומלבד המטפחת אשר על ראשם הקרח למחסה לקדקדם מהחם הבוער, ומלבד החגורה אשר תכסה את ערותם ממטה לטבורם עד חצי ירכיהם, אשר הוא למו במקום מכנסים, גם כתנות על בשם אין, זעתם תשטוף מגביהם וחזיהם כמצינורות מים, ובכל זאת את עבודתם יעבודו, בחריצות גדולה וזריזות נפלאה. עד כי השתוממתי למראה עיני, ולולא ראיתי לא האמנתי.

לפנות ערב עזבנו את העיר ההומיה הזאת, ונסע הלאה דרך חוף הים הגדול אשר ממול

 

ז. ארץ פלשתים    🔗

ימה. משפט הלילה הזה כמשפט הלילה אשר חלוף ועבר; רוח נגב בלתי עז נשב כל הלילה, והתנודה הולכת הלוך וגדול יותר מבלילה אשר קדם. רב הנוסעים חלו מחלת הים חזקה, ואני – תהלה לאל – ישנתי כל הלילה במרכז האניה במנוחה שאננה, אף אם לא נעימה, ומבלבד אשר הונדתי כהונד היונק בערשו בתנועה חזקה, לא ידעתי דבר.

הבקר אור, ואקום ואעל – על ידי ועל רגלי – על הספון, והנה חוף ארץ פלשתים לפני. ארץ אשר בה ישבו אבותינו מעולם, ארץ אשר בה גר הצור ממנו חצבנו, אברהם אבינו, ימים רבים, ארץ בה גר בנו יחידו אשר אהב, יצחק אבינו, ארץ אשר יהושע בן נון הפילה לישראל בנחלה כאשר צוהו ה', ארץ אשר בה הראה שמשון את כחו ואת גבורתו בחייו ובמותו, ארץ אשר קשתה יד אלהי ישראל עליהם ועל דגון אלהיהם, ארץ אשר הכה שאול באלפיו ודוד ברבבותיו; הארץ הזאת היא עתה למראה עיני: ארץ פוריה וענפה, ועיני תחזינה שם מרחוק, ערבי ירעה עדר, רוכב בסוס, וגמלים וחמורים הולכים על יד החוף, טעונים ונושאים מטוב הארץ, וישראל אשר התהלל בימים הקדמונים כי הוא גוי אחד בארץ, אין לו חלק ונחלה בארץ. פלגי מים ירדו עיני מעצב וששון, מיגון ושמחה, עצבת לב יגון ואנחה לזכרונות קדומים, וששון ושמחה כי זכיתי לראות את הארץ אשר היתה לנחלה לאבותינו אשר מעולם אנשי השם, ועוד אחרי עבור שעות אחדות ורגלי תדרוכנה על אדמת קדשנו חמדת עינינו וצבי תפארתנו.

יום ג' (כ“ג מנ”א) בשעה השביעית (היא השעה הראשונה למספר שעות היום לדעת שני התלמודים ומנהג ארצות הקדם) בבקר, באנו אל

 

ח. חוף יפו;    🔗

מי החוף יהמו ירעשו, וגלי הים ירומו יתגעשו, עד כי הסירות אשר תעבורנה שמה תתראינה כמו יעלו הרים ירדו תהומות; אבנים גדולות סלעי מגור וצורי מכשול נצבים בדרך המעלה היבשה, והמה, כפי אשר אדמה אני, שארית חומת חוף ישן אשר היה רחוק ממקום החוף בימינו עתה, ואחרי כי נהרסה החומה ההיא שטף הים את מקומה, ונשארה שאריתה הרחק הלאה בלב ים. והיה בהשלך הגלים את הסירה אל אחד הצורים, בן רגע תתפוצץ לרסיסים. לכן בעמל רב ובתלאה רבה יחתרו ויעברו חובליהן ומלחיהן את כברת הים הזאת לעלות היבשה.

ההגדה בפי עם הארץ תתפאר, כי מאז השלך הנביא יונה הימה, גלי הים לא ישתוקו, לזכר עולם לבן אמתי זה, כי פה במקום הזה הוטל אל הים. ולא שמה אל לבה, כי אף אם מחוף יפו ירד אל האניה הבאה תרשיש, אמנם לא בחוף זה ולא במקום הזה הוטל, בשכבר שכב ונרדם, ויזעקו איש אל אלהיו, ויטילו את הכלים אשר באניה אל הים, והפילו גורלות, ושאלוהו על אודותיו, והוא השיבם מענה, וכבר עבר מן רב, ובכל הזמן ההוא הסער נשא את הספינה הלאה הלאה הרחק מהחוף הזה אשר לפנינו, אשר שם עתה הגלים לא ירעשו כרעשם פה, ולמקום ההוא אין זכר. ושכחה, כי אחרי אשר הוטל אל הים, עמד הים מזעפו. (וע' מדרש תנחומא פ' ויקרא ס“ח ופרקי בר”א פ“י: פרשו מהלך יום אחד ועמד עליהם רוח סערה בי ס וכו‘, וע’ באור הרד”ל לפדר“א שם אות כ”ד, ודע כי מהילקוט שהביא שם אין ראיה ומבאורו למקרא שם אין הוכחה, ואכמ"ל).

אעזבה את ההגדה הזאת בפי ובלב מאמיניה, ואנכי אחתור לעלות היבשה. כראות המלחים אשר בחוף את אניתינו באה, המה הקיפויה סביב סביב בסירותיהם. הערבים כארבה לרב עלו אל הספון אשר לספינתנו, וכל אחד בחזקה החזיק במלתחות האורחים, לאמר: “אלי תבוא, אנכי אשאנה, ובסירתי תשב, תעבור ותעל, סירתי רחבה ולא תדע תנודה, סירתי עמוקה ותכס מעיניך גלי הים ומשבריו, ולא תירא ולא תפחד כי לא תראם”. השאון וההמולה עלו עד לב השמים; הנוסעים שואגים: “הרפו ממנו, ונבחר את מי נבחר”. והמה כמו פערו פיהם כן האטימו אזנם, ושואגים בקול גדול: “עמי תלך, סירתי גדולה ורחבה ארוכה ועמוקה ולא תדע תנודה וכו'”. וביד חזקה החזיקה איש איש במלתחות אשר עלו בידו ויורידון אל הסירות, ואחריהן נמשכו בעליהן צורחים בקול: “מלתחתי, מלתחתי”. והמה השליכו גם שניהם, גם המלתחה גם בעליה, אל הסירה ויסעו. ורב החובל אשר לאניתנו ועוזריו נצבים למעלה במקום התרן ומורה הדרך (קאמפאס), ופיהם מלא שחוק, ואת המהומה לא השקיטו; ואנכי את דבר שחקם לא ידעתי שפוט, אם הוא בעבור כי לבם כאבן ולא ידעו רחם על הנוסעים השואגים ואין מושיע למו, או יען כי לא ראשונה היא להם, וידעו כי הערבים לא ירשיעו ולא יפשטו עורם מעל עצמותם. אנכי כמעט הצלתי מלתחתי מידי מחזיקה כח, נחבאתי לברוח, ואחבא עד עבור הבהלה; כי כן אמרו לי, כי זה דרכם כל הימים, ואין טוב, כי אם לחכות עד עבור המהומה הזעומה, בשבעם מהנוסעים היורדים ראשונה אחריהם. ושם אתי שנים אנשים עברים. האחד רוסי מהפלך אשר אני גר בו, והוא בן לויתי, והשני רומעני, ולשניהם אין טעסקערע, ושניהם עצבים ודואגים איך יעלו היבשה, ובי שמו עיניהם, כי בעלותי אשלח למו איש מושיע המעלם מים. הבהלה מהערבים עברה, ואני מזוין בספר המסע אשר לממשלת ארצנו ובתוכו חותמות הצירים, ציר טורקי וציר רוסי, ותעודת המסע (טעסקערע) מראש שרי שוטרי קאנסטאנטינאפאל הנלוה אל הספר ההוא, אשר בידי, ירדתי בסירה אשר לאחד הערבים האחרונים, וגם מלתחת בן לויתי לקחתי עמדי, למען יקל עליו עלותו היבשה והוא בגפו. הסירה עפה כחץ יעוף, כי הגלים בסאון ורעש רדפוה, והערבים ברב אונים יטוה ימין ושמאל, למען לא תכשל בצורי מכשול אשר בדרך, ואני מכין הכל בידי, למען לא אצטרך לחפש דבר בעת

 

ט. עלותי היבשה.    🔗

כמעט נתקו כפות רגלי מהסירה ותדרוכנה על הארץ, עלז ושמח הוצאתי את תעודתי מצלחתי. ואראן לשוטר הערבי הנצב על החוף, והוא לא ידע קרוא, וימסרני בידי איש חיל והובילני אל בית המכס (גומרוק) אשר שם הפקיד היודע קרוא תעודות; ונבוא אל הבית ההוא, את תעודתי קרא, ומה? חפשי לנפשי לא עזבני, וימסרני בידי איש חיל אחר להובילני אל בית הפקודות אשר לשר העיר, וממנו יצא משפטי ודיני; ויקחני בקצה העליון ממעילי ויובילני. בהיותי באלכסנדריא פגשני באניתי איש צעיר לימים יקר רוח והוא מיודעי יליד ביאליסטאק. ויספר לי את כל הרעות המוצאות את בני עמנו בעלותם היבשה בחוף יפו, וכי יש שם אנשים מאחינו העברים מטיבים ואנשי חסד, אשר זה כל מעינם עתה להיטיב לאלה מאחינו אשר לא יתנום עלות היבשה, ויעלו; המה לא עשו חסד חנם, פרי ישוה למו, אם פרי צדקה או פרי כחש, נשפוט מפרי מעלליהם, ויקוב שם האיש אשר בראשם, למען אם יהיה לי דבר, ויעמוד לימיני. בלכתי עתה את איש החיל המובילני, פגשתי באיש עברי ההולך ממולי, ואשאלהו לאיש החסד בנקבי את שמו, ויענני: “אני הוא”. ואשמח, ואגיד לו את שמי ואת זכרי ואת כל אשר לפני, ויען ויאמר אלי: " אין דבר, לך בכח תעודותיך אלה, ואני אבוא אחריך, ומלאתי את דבריך. עיף ויגע עליתי ההרה, כי איש החיל הובילני בדרך קצרה, ובדרך ההיא אנבנים נטושות ונתוצות מחומות נהרסות על פני הרחוב הצר מאד אשר אם יעברו שלשה אנשים זה בצד זה ומלאו את הרחוב. בדרך הזאת הטובה והישרה רק לערבים, להם, לגמליהם ולחמוריהם, הובילני הערבי הזה איש הצבא ורגליו יחפות, ואני לבוש מנעלים, מנעלי איירופא, רגלי נגפו וברכי כשלו, והוא כשפן עלי סלעים הולך ודורך, ועוד יאיץ בי למהר לכת. אל בית הפקודות באתי, ושם מצאתי שומר הסף איש חיל צעיר לימים, מכנסיו קרועים ורגליו יחפות, ועל חציו מלמעלה רק כתנתו העבה ואשר חשך משחור תארה, ולא נכר כי איש חיל הנהו רק בחגורתו אשר במתניו ובקנה רובה הארוך ממנו אשר בידו, והוא נשען עליו עתה. השר עוד לא בא, ואני, החם הלוהט יבער בי ולשוני בצמא נשתה. איש חסדי אשר פגשני בדרך, בא, וידבר אתי נחומים, אבל מה, כמעט ראה את השר רוכב בסוס ואיש חיל במטהו אשר בידו רץ לפניו, שכח את שמי ואת זכרי לא זכר, התחמק ועבר, עזבני לנפשי וילך לו; ואני בדד נשארתי, ושפת הארץ לא ידעתי. משפט צדק שפט האיש, כי אם יוציא כאור צדקי, מה מידי יקח? ואם אתן לו, הן שכר דבר דבר, להיטיב לזך ונבר, לא נאוה לו לקחת, טוב לו כי ארשע, ואז יראה נפלאותיו, ומור עובר אצבעותיו. השר מהיר הצדק הזה קרא תעודתי, ומה אחריתי? שמעו והתמהו! צוה לאיש החיל אשר הביאני, להשיבני ולהושיבני באניה בה באתי. שאגתי מנהמת לבי, ובאין מלה בלשוני, הראיתי לו באצבעותי בתעודותי, את צדקי ואת ישרי, אבל אין תחנה לאשר לא ידע שפת לשון, ושר הצדק הזה לשוני לא שמע ואדם אין לתרגם לפניו את צדקי ואת ישרי אשר ידבר פי. כי ידעתי נאמנה, לו הוכיחו לו כי במשפטו זה יעבר חק ממשלתו, כי לא עמיגראנט אני, כעדות תעודותי, ורפה ממני; אבל מה אעשה ודברי לא הבין, והמטיב המליץ חמק עבר. איש החיל לקחני בערפי וישיבני אחור, אל החוף; בדרכנו עתה הראה לי חברי הנעים הערום והיחף הזה, את אהבתו הנאמנה ואת חברתו הנעימה, גם בידו גם באגרופו על ערפי, ויהלמני חסד פעם בפעם, כי בכל הרחוב הארוך ההוא אשר הבילני בו לא פגשנו איש אשר יבוש וכלם ממנו לעשות בדבר הזה, ובשפה ברורה ובפנים שוחקות אמר אלי לאמר: “באקשיש באקשיש (מתן, מתן)”. נתתי לו חצי פראנק, ויקההו מידי וישימהו בכיסו, כמעט צעדנו עוד צעדים אחדים, והוא הוסיף לשחק בי, ולהוריד אגרופו על גבי, התאפקתי התחזקתי ובעז פני על עמדי עמדתי, וארמוז לו קשות לאמר: מה מידי תבקש! ואם לא תרף ידך ממני, אשאג לקרוא הנה שר צבאך. והוא החל בידו לחליק את פני, ויורני ברמיזותיו כי נפשו טובה לי. ואם אתן לו עוד חצי פראנק וככה לרעהו הנצב על החוף פראנק שלם, יעזבוני חפשי לנפשי; את דבריו מלאתי, וירף ידו ממני. באנו אל החוף, ואני עתה בידי שני אנשי חיל שומרים לראשי; והנה ממלא מקום הציר הרוסי השומע מעט שפת רוסיא, ולא יבין לדבר בה כן, לפני, ואשמה, ואומר אקריב משפטי לפניו, והוא יצילני מיד עושקי צדקי כח; הלא לו להיות למגן ולמחסה לילידי רוסיא רצוצי משפט כמוני היום. הרחבתי אמרי, ספרתי לו את כל אשר קרני, ואתחנן אליו, ויענני בלשונו לשום עלגים: “אין לי דבר ולממשלת הארץ אשר בידה עתותיה וכחקה כמשפטה תעשה”. ואוסיף להוכיחו על פניו, הן רק חקה ומשפטה אבקש, חקה ומשפטה רק על הגולים (עמיגראנטין), ולא על איש כמוני הבא על מנת לשוב כיד תעודותי הטובה עלי; שחוק קל מכאיב לבי העביר על שפתיו, ויענני: “לא אוכל עשות דבר”. אז אמרתי לו: “אם תחרש ממני, אקריב ריבי אל הציר אשר בירושלם ואל מלאך ממשלתנו אשר בעיר הבירה בקאנסטאנטינאפאל”. וישא את רגליו וילך לו. אם לא יכול להיטיב עמדי, או לא רצה, ה' יודע, ואנכי רק אחת ידעתי כי יוני (לא רוסי) הנהו, ומעשיהם מני אז באדעססא יעידו על טוב לבם ואהבתם לישראל. הפעם הנני נעזב בידי אנשי החיל, אנשי חסדי, כי לא מהרו להורידני הסירה להביאני לאניתי, בצפותם לטוב יותר מזה; והנה איש עברי חבר למטיבי ואיש חסדי הראשון אשר עזבני לפני שר העיר וילך לו, בא, ויאמר אלי: “הנני שלוח אליך מהאיש אשר עזבך לפני השר, לפדותך ולהבריחך העירה”. הה, כמו גנב ועובר על חקי הממשלה הנני הפעם אשר אין לו כל עצה בלתי לברוח! ואני צדקי בי וישרי לפני, חקי שתי הממשלות שמרתי, ומהם אף צרור ארץ לא הפלתי. לאיש הזה ספרתי, את אשר אמר לי איש החיל, לתת לרעהו, ויניע בראשו; המטיב הזה החל לדבר את אנשי החיל ההם, ואשאלהו מה תדבר עמהם? ויאמר הנני משתוה עמהם בשכרם. ואומר לו הרף מדבר דבר כזה, הלא אמרתי לך כי כבר השתויתי בשכרם, אבל שאלם נא מתי יניחוני לנפשי? והוא מלא שחוק פיו: השתותך עמהם קורי עכביש הננה, וכי אשתוה אני הנהו כסלע בלב ימים, ואבין כי טוב לי אם אשים ידי למו פי, כי אם אוסיף לדבר דבר אשחית יותר מאשר אחפוץ להיטיב. גואל צדק זה השתוה עמדי מחדש (נוסף על אשר השתויתי עמהם בתחלה כי כל המרבה להוציא מידי גר אלם הרי זה משבח, ובכל זאת הנני אסיר תודה לו, כי מלטני מהרעה אשר פגשני, ובכחו וגבורתו באתי העירה, ומי יודע, אם לא הוא, אם שמרו שומרי מוצא שפתיהם) ויעש עמדי צדקה וחסד לקחת מידי את השכר אשר שקלתי אל ידו וידקדק לבלתי יראו אנשי החיל מכסת השכר (כי יראים האנשים ההם מעין רעה) אשר אנכי נותן לו, ויסר ממני, וילחש באזניהם מה (לחשים כאלה מועילים לאשר רוח אחת למו) ויתנוני להתיצב בפנה אשר שר צבאם לא יראני, ןהמה פנו והפנו אל המקום אשר שם עומד השר, והיה בראותם כי עבר ואל ביתו הלך, אז יניפו ויניעו ידיהם מאחוריהם, והיה זה לי לאות להוריד מגבעתי על מצחי ואת פי מעילי להרים, למען לא יכירוני אלה אשר עמהם התוכחתי למען צדקי, ולברוח ולא בבהלה. את המחסה משמש אשר בידי לקח ממני האיש העברי, למען לא יהיה לי לשטן בברחי, פן על ידו יכירוני ויעצרוני, והוא יביאנו אלי למלוני; כה עמדתי שעה וחצי, השמש מכה על ראשי והחם בוער כתנור, ואני מחכה לתנועת והנפת ידם; הצמאון החל לענותני, לשוני מדבק מלקוחי, ושפתי צרבו, ולולא הושיטו לי במסתרים כוס מים קרים, כי עתה חליתי וגועתי. אנשי חיל מוצא שפתם שמרו, ובבוא העת הטובה, את ידיהם הניפו ואצבעותיהם הניעו, ואני את מגבעתי הורדתי עד עיני, השפה אשר לפימעילי הרימותי, ואלך לי בפסיעות מדודות אבל זרוזות לבוא העירה; ואטעם הפעם הראשונה בימי חיי מפרי צדיק בורח. כמעט שעברתי כחמשים אמה, והערומים (מבלי לבוש) הערומים (בערמה) שומרי, הרימו קול וישאגו: “היהודי ברח! היהודי ברח!” דלקו רדפו ויתפשו בכל איש יהודי רוסי או רומעני עובר, ראשון הבא אל ידם (אשר כבר באו הנה לפני צאת החק), ובשצף קצף מר צרחו: “אתה הבורח, אתה, אתה”. ואת הערמה הזאת הערימו, למען לא יהי עליהם קצף השר אדוניהם ולמען תהיה לי עת לברוח; הבורח ברח, ואלה הנתפשים תחתיו הצטדקו, ולחפשי יצאו: ושבו ורדפו ותפשו באחר, גם הוא הצטדק ויצא; כה עברה המהומה כמעט כל היום, ואנכי הרואה האנשים האלה מתאנים בערמתם לאנשים צדיקים, מושכים אותם בשפה אשר לפי מעילם. אל בית הפקודות אשר אצל החוף, ומניחים למו להצטדק ולצאת, ואין מכלים דבר. אלה הם תוצאות הטעסקערע אשר היה בידי וזה פריו, ואלה אשר לא היה בידם לא טעסקערע ולא חתימות הצירים בספר מסעם, עלו היבשה, באו העירה, מבלי כל אסון ופגע, מבלי כל עמל ותלאה; כי המתן הלך לפניהם, ואנשי החסד נאספו ויסלו מסלתם, וכל רע לא אנה למו. ואומר לנפשי, הלא יבוש הצדק, והיושר יכלם פה בארץ; והכסף, הכסף, הוא המושל בכל, והעונה את הכל, ומעוז לכל. ואצחק לכאב ששת השעות אשר בהן נחר גרוני להראות את צדקי, החורב אכלני, יגוני הממני, גווי נתתי למכים וערפי וגבי לתרומות ידים, ברכי כשלו ורגלי בצקו, יען מה? יען צדק שמרתי וכחק עשיתי; והכסף הנכסף, רק הכסף פדני, ממלכדתי מלטני, ולחפשי הוציאני. הוי כסף, ברוך אתה לאלהי – כסף. ואליך אלהים אמת אלהי ישעי אשר לך הצדקה, מכאב לבי אצעק צעקה, הושיעה את עמך, הבאים מארץ רחוקה, למען שמך, וציון במשפט תפדה ושביה בצדקה.

בטרם פרצה המהומה על אודותי, בעלותי מסירת הדוגה, והנה ערבי אחד מנושאי הסבל לפני, לשאת את מלתחותי, וכל אשר בידי למשא; וישאלני למלון אשר אליו אסור, ואגיד לו; השתויתי כמו בשכרו, ויקח את כל אשר לי וישימם על ערפו ועל ראשו, ויקשרם בחבל במצחו וסביב קדקדו (דבר אשר היה בעיני לפלא, וארא כי ההרגל על כל דבר שלטון); ובהחלנו ללכת, ואיש החיל לקחני בחזקה ויובילני אל בית המכס (גומרוק), כאשר ספרתי, והנה הערבי נושא סבלי חמק עבר בין המון אדם רבה, וכל אשר לי בידו. שאגתי כי ישוב, והוא, או לא שמע מפני שאון ההמון כי רב, או לא אבה שמוע למען שכרו. ואיש החיל בטרם ראה את אבן החן יוצא מכיסי לא ידע רחם, ולא נתנני לדלוק אחריו ולהשיבו; ולתת לו מתן בסתר יראתי כי היה הדבר לעיני השמש, ומה אעשה אם ישאג: “היהודי רוצה לשחדני בכסף”. ואשמתי. ואני עוד לא ידעתי משפט הארץ, כי רק הרפואה הבדוקה הזאת תרפא את כל תחלואיה. ששת השעות הרעות הידועות עברו, ואני אורחח בורח הולך למלוני, נואש מכל אשר לי, כי בכל הזמן הרב ההוא, לא פגשתי את הערבי ההוא, ולא ראיתיו, או ראיתיו ולא הכרתיו, יען לא שבעתו עיני למבראשונה, וגם שמו לא ידעתי, כי לא שאלתיו, כי מה לי ולשמו או כי תשבעהו עיני, ואני הולך עמו יחד? לכן נואשתי עתה מכל אשר לקח מידי, ותהי דאגתי רק להשיג אחרים תחתיהם, כי מי יוכל האמן, כי הערבי הזה, יהי צדיק כזה, אשר ישנא עמל זרים, ולא יקחם לנפשו. עיף ויגע עליתי אל מלוני, ומה השתוממתי, במצאי את הכל, את כל אשר לי, שלם לא חסר דבר, אף חוט או שרוך נעל, גם בלחמי ומגדי אשר נשארו לי ממסע הים לא נגעה ידו, אשר אם אכלם, ושחקתי; ולא לקח בשכרו מאת מקבלי חפצי לידם אף אגורה אחת יותר מאשר נקבתי בשכרו. הפעם נוכחתי כי לא לשוא יתהללו הערבים, כי אנשי אמונים הם, זו תהלתם, ולהם נאוה התהלה.

בנוחי מעט מעמלי, בשוב רוחי אלי, קרעתי את מעילי, כמצוה עלינו וכהלכה, ואברך הברכה, לאלהי המערכה, דין האמת, אשר הנחני בדרך אמת, וכבר הנני באחת מערי קדשנו, היא העיר

 

י. יפו או יפוא,    🔗

בנחלת מטה דן (יהושע י“ט מ”ו). היא העיר המזכרת לנו זכרונות קדומים. היא העיר אשר אליה הביאו עבדי חירם מלך צור ארזים ועצי ברושים לבנין בית י“י אלהינו, אשר בירושלים, ככל צורך וככל חפץ המלך שלמה והוא העלה אותם ירושלים. גם בבית שני הביאו הצידונים והצורים עצי ארזים מן הלבנון אל ים יפוא לישוע בן יוצדק וזרבבל בן שאלתיאל, לבנות היכל י”י אלהי ישראל. היא העיר אשר אליה ירד יונה בן אמתי לרדת באניה לברוח תרשישה, ויגד לרב החובל ולמלחיו כי מלפני י“י הוא בורח. ואנכי גם אני, עתה בורח הנני, אבל עלז ושמח, כי לא מלפני י”י כי אם אל י"י הנני בורח.

בעלותי אל המלון, בטרם אבוא המסדרונה, והנה חדר קטן לימיני, החדר הזה הוא בית התפלה לאחינו הספרדים אשר בעיר, ועתה אנשי ירושלם בו כל היום. האנשים ההם באו לרחוץ בים. להם מסר הערבי את חפצי, והמה ישמרום עד כה; לכן קול יצא אלי מהחדר: “אם חפציך תבקש, סורה הנה, כי פה הם”. באתי החדרה (והשעה היתה השנית אחרי הצהרים) ואמצא את האנשים הוגים בתלמוד; ואיש אחד מקציהם, קצר הקומה ורחב, פניו יפים ומאירים, שערות ראשו וזקנו לבנות כשלג, מעטף בטלית ומעטר בתפלין, יושב על כסא וראשו נשען על ידו הימנית, הוגה ומעמיק בספר הפתוח אשר לפיו, עד כי לא הרגיש כי בא אורח הנה. נגשתי אליו בלאט, ואביט עד מה בספרו, ואומר אל הישיש: “מה הדבר אדוני כי כה העמקת עיונך, הלא הספר הזה עץ חיים הוא למהרח”ו, ומה הוא הדבר הקשה לפניך?“. השב הזה כמו מקיץ הביט בי, וכמו פלא היה בעיניו, כי איש אשר מעילו קצר ומכנסיו ארכים ממעל למנעליו, פאות ראשו בלתי יורדות אף למטה מאזניו, מנעליו מכסים את רגליו למעלו מעקבו טפח מכוסים בשולי מכנסיו, ובאבנט לא יחגור, שערות ראשו ארכות וסרוקות ומטויות אל עבר אחד, מכסים את קדקדו, יודע את רח”ו, ומכיר את ספרו אף כי למעלה מעמודיו לא נרשם שמו! וחפץ לפתור את הדבר הקשה בו!! כמעט שם עיניו בי, ויושט לי ימינו ויברכני בשלום. ואשאלהו לשמו, ויאמר אלי: “שמי משה נהמיה”. האם מחאסלאוויטש הנך?. “כן הדבר”, ענני. שמו וזכרו לרב וגאון שמעתי, ומעשה אצבעותיו ראו עיני בשלחו לקעניגסבערג אשר בפרייסין את ספרו נתיבות השלום (קצור ש“ע ח”מ) להדפיס, ואני גר שם, ולבקשת מוציאו לאור עברתי בין בתרי הקדמתו לספרו ההוא לבדוק ולחזק לכל אשר ימצא שם בדק. ואומר אליו: מה מאושר אנכי כי מצאתיך בזה. ואנכי לשמך ולזכרך ידעתיך מני אז, אף כי עיני לא ראתך". “ומי אתה” שאלני, ואגיד לו את שמי ואת זכרי, והנה איש נפל על צואר רעהו, ונשבע נשיקות קדש גם שנינו יחד. האנשים אשר בחדר השתאו, כי קדוש האיש להם. חברת הישיש הנכבד זהז היתה לי נעימה מאד, כי ראיתי כי לא ממורדי אור הנהו, אף כי הוא מעמיק בקבלה הסודית הידועה. אמנם כן דרך חדי השכל המעמיקים בתלמודינו, ונפשם תערוג לשוטט למעלה משכלם, ואת ספרי פילוסופי עמנו ובלתי עמנו לא קראו ולא ראו, יבקשו מפלט למו בקבלה, אשר גם היא תחקור מה למעלה מה למטה מה לפנים ומה לאחור, אף אם בדמיון יסודה, אבן על ברכי הפילוסופיא הקדמונית – נולדה. האיש הנעלה הזה, מלבד גאונו וצדקתו, הנהו חודר משכיות לב גם בתהלוכות התבל; ממנו נודע לי את אשר חפצתי לדעת מתכונת הבטלנים באי הארץ ומשתקעים בה, ואם לשונו סגורה וידיו קדש מהטיל מום בקדשים, בגדיים גם בתישים, אבל לא יכסה את עונם, זו כחם ואונם, אף שגלה פחות מאצבע במקום שנשארו יותר ממאה טפחים מכוסים, טמונים וכמוסים.

בשבתי אל הלחם לאכול, וישאלו האנשים אשר הסבו אתי יחד, לכל אשר עבר עלי שם על החוף. ויאנחו על הגזרה הזמנית הזאת אשר יצאה מאת ממשלת השלטון אדוניהם ומלכם הטוב, ויספרו באזני

 

יא. דבה רעה,    🔗

והיא דבת רבים ודבת עם, כי ידי המלאך הרוסי היושב בקאנסטאנטינאפאל בפקודה הנמרצה הזאת (אשר לכן גם ממלא מקום הציר אשר בזה עמד מרחוק ויתיצב מנגד ביום עשקו צדקתי, וירא ברעתי ביום אידי, ולא הניא עושי רשעה מרשעתם, ולא הוכיח על פניהם רעתם). הפגע הפגיע המלאך הזה בשרי ממשלת הארץ לבלתי נתון להגולים (עמיגראנטין) בוא אל הארץ, למען תמנע העמיגראציע בכללה, אשר לא לרצון היא לממשלת ארצנו. ואראה למו, כי שקר בימינם ואולת בשמאלם.

א) כי אם חפצה ממשלתנו לעשות כדבר הזה, לא עשתהו בסתר, והיתה מודיעה בכתבי העתים, ולא נתנה ספרי מסע לנוסעים; וגם המלאך היושב בעיר הבירה לא היה מקרבני בימין צדקו, ולא נתן לי את מכתבו אל ראש שרי השוטרים שם בעיר המלוכה, כי יתן לי טעסקערע.

ב) הבהסגר שערי ארץ ישראל יסגרו שערי כל הארצות כלן! ואיה אמעריקא, שפניא ויתר הארצות, אשר בהן אמרו העמיגראנטין להתאחז? ואין א“י כל העולם כלו, אשר בהסגרה מבני ישראל תמנע ותבטל העמיגראציע כלה. ג) ושרי ממשלת השלטון הלא בפה מלא יאמרו, כי רשות הגולים להתאחז בסוריא וארם וכל יתר ארצות אזיא הטובות כא”י, אשר השלטון יפרוש כנפיו עליהן, ותחת כנפיו יחסיון; הלא בדבר הזה יקרא לגולים ויתן למו להאחז בארצו, שלא כרצון המלאך, לפי דבריהם; ולעמיגראציע גם זה די.

ד) אם ככה יאמרו על ממשלתנו אשר באמת העמיגראציע לא לרצון לה, ותחפוץ כי ישארו יהודיה עבדיה הנאמנים בארצה, מה יענו ברומעניא האכזריה, אשר בשתי ידעה תהדפם, ובכתבי מסעה אשר תתן ליהודי ארצה כתוב מפרש כי אין להם הצדקה לשוב אל ארצה, ארצם ומולדתם, והיהודים בעצמם מכרחים לחתום בספר אשר בידי מחוננם הנותן למו תעודת המסע, כי לא ישובו עוד. האם גם הממשלה הקטנה ההיא, שנואת נפש השלטון, בקשה מאת שרי ממשלתו, כי לא תתן ליהודיה מדרך כף רגל על אדמת הקדש?

והיא הלא גם שערי השמים תפתח למו לעלות עליהם, רק כי יעלו מן הארץ, ארצם אשר תקיאם מקרבה. ושרי ממשלת השלטון, התהי אזנם קשבת לבקשתה?! ומדוע כיהודי רוסיא כיהודי רומעניא משפט אחד למו, ועל שניהם עבר הכוס המר הזה לבלתי תת אותם לעלות היבשה להאחז בארץ?! לכן כל איש אשר מוח בקדקדו יבין וישכיל כי הדבה הזאת דבת כסל ואולת הננה.

ואשר שמעתי אני, מאיש רם ונשא, אשר יש לו מהלכים בין העומדים בראש, כי ידי החפצים בבנין מסלת הברזל בסוריא לעומת פלשתינא, ובה נמצאים מקומות רבים אשר אדם בהן אין, אף כי האדמה פוריה ושמנה; ומלבד הערים הגדולות דמשק ובארות ורעותיהן, בכל שדי הארץ האנשים מעטים, אשר כמוהם כאין, והמסחר לא נפרץ ביניהם וממנו לא ידעו המה ואבותיהם. את הדבר הזה ראו חפצי בנין המסלה, ויוסיפו לראות כי עמיגראציא פרצה בארץ, ומי המה העמיגראנטין? היהודים! היהודים הידועים מימות עולם, כי זה דרכם בכל מקומות פזוריהם להרים המסחר עד שחקים, כיד חריצותם היקרה וזריזותם הטובה עליהם. ומה חסרה המסלה, אם לא אנשים כאלה! ויאמרו, באה העת לטובת מסלתנו, והכסף יענה את הכל, נוציא קול ע“י כה”ע כי אמעריקא לא טובה לדתם, ושפניא שם שפך דם אבותיהם כמים בגלל אמונתם (וצרפת, אנגליא ואשכנז, נקו מאלה?!) וגם לארצות אחרות בקשו תואנה וימצאו (יש באמת, ויש בשקר יסודה). לכן ישובו אל ארץ אבותיהם, ארצם היא, ביתם, נחלתם, להם היתה ולהם תשוב, ירושתם היא ויירשוה. ועוד מליצות קשות ומבטאים דוקרים כאלה; והיה בשמוע השולטן, כי היהודים מתחפשים ובאים לרשת את ארצם, לא יתנם להתנחל בה, אף לא דרוך עפר ארצה, ולא תשאר לפניהם רק סוריא, אשר גם בה ישבו אבותיהם מעולם, ולא התקדשה למו בקדושת הארץ הקדושה, ובכל זאת גם היא קדושה בעיניהם, אף אם בקדושה לא רבה, ושמה לא תירא ממשלת השלטון מטענותיהם בימים הבאים כי להם היא, כי לדעתה אין ליהודים כל דין ודברים עליה; ואנחנו מצדנו נבטיח לכל יהודי ויהודי אשר יעבוד במסלה שבעה פראנק ליום, ואחרי הגמר המסלה, גם חבלי נחלה סביבה מבלי מחיר; היהודים יפרצו וירבו, עושי מלאכה לא יחסרו עוד, המסחור במשלוח ידם ובחריצותם יגדל ויפרוץ, והמסלה תרום ותעל מעלה מעלה. כן חשבו, כן נועצו וכן עשו. כל כה“ע, הן המדברים בלה”ק, הן המדברים בשפות החיות המתהלכות בארצות איירופא, הן בשפת זארגאן, אשר בהם באו דברים המדברים בשבח ישוב א"י כלם יחד תקעו בשופר גדול, ויריעו בחצוצרות התרועה, כי היא ארצם, אדמתם, חבלם, ונחלתם, ירושתם, וגאולתם, את כלם יחד צברו חמרים חמרים, ויפרשום לפני שרי ממשלת השלטון, ויאמרו לאמר: “ראו מה היהודים האמללים חושבים, ועוד מעט, ושנים מספר יעבורו, ויאמרו כי להם הארץ, ואפוטרופוס ממושלי איירופא ימצא, אשר יריב ריבם, והצל יציל את השה מפי הארי וישיבנו חי לאשר לו הוא. כה”ע האלה נקבצו וימלאו לשכת שר הפנים ⁶השרים או כן תמהו, שמעו ורגזו, נבהלו נחפזו, ויוציא הגזרה הזאת לבלתי תת לעמיגראנטין יהודים לבוא אל הארץ, ורק על הארץ ההיא אשר בה היתה ממשלתם לפנים, ולא על ארץ אחרת אשר אין להם כל דין ודברים, זכות ויפוי כח עליה. ורק על עמיגראנטין הבאים יחד בהמון רב, יצאה פקודתם, יען כי הם בעיניהם כנודדים אשר נדדו בימים מקדם לרשת משכנות לא להם. ולא על יהודים באים למסחר או להתפלל במקומות הקדושים, או לקנות חבל נחלה בתור איש פרטי, ורק המושלים הקטנים באהבתם לכיסם, יוסיפו משמרת למשמרת סיג לסיג, ולא יתנו לכל יהודי אשר רק שם רוסיא או רומעניא נקרא עליו, לעלות היבשה, יען כי יהודי הארצות ההן זכו לשם הכבוד הזה באסונם וביגונם. ובדבר הזה ימלאו כסף חוריהם ומעונותיהם אבן חן. לכן אחינו הנאורים והיקרים אשר בירושלם הגישו על אודות הדבר הזה תעצומות ריבם לפני פחת הפלך; והפחה ההוא בצדקתו צוה על פחת יפו, כי ימלא החק רק כפי הפקודה, ולא יוסיף גזרה לגזרה; הפחה הזה בעוד שאון קול הגבוה ממנו באזניו, לקולו ישמע. ואחרי עבור השאון, ישב לדרכו ולעלילותיו; ושב שר הפלך אשר בירושלם וצוה עליו, ושב ושמע, ושב ושכח וכו' וכו'. כה יתהלכו הדברים חליפות חליפות כמשפט הארץ. אבל כל קיר ברזל אין בינינו ובין הארץ הקדושה. ומלבד זה, כבר ידוע כי גם הברזל המס ימס מפני הכסף, כמהס דונג מפני אש.

השלטון, נפשו טובה ליהודים, נפש יקרה וקדושה לו אשר לא תבדיל בין דת לדת, ואין כל הבדל קל במשפט האזרחות בין היהודי ובין המושלמני; וגם לפי חקי הקאראן (ספר דתם) חוב קדוש להם לאהב את הגר, ולתתו התנחל בארץ אשר יבחר בה מבלי מפריע. לכן סוריא ויתר ארצות הטורקייא פתוחות הן לכל, מבלי פוצה פה ומצפצף; ואם יש לנו להתעצב, כי עלו באזני שרי הממשלה דברי המוציאים דבת ישראל רעה לפניהם, אשר הכל יבינו כי רק למען תגדל תועלת מסחרם במסלתם הוציאו הדבה; הרבה יותר מזה יש לנו לצעוק חמם על המוציאים הדבה הרעה הזאת עצמם; כי בדבר הזה הורידו לארץ, השפילו עד עפר, כבוד אומה שלמה זקנה לימים, הידועה בדה“י לכל עם ולשון, כי מאז נפזרה בין הגוים ונפרדה בין העמים, עם שונים לא התערבה, ואוהבת היא את כל מלכיה המושלים עליה בשבט מישור, וכי מעולם לא בגדה בכל מושל, אף אם מושל עריץ היה ושפך את דמה כמים ונתן את לחומה כגללים. והתלמוד הקדוש לאומה הזאת, הוא נתן חק על זה, חק ולא יעבור, ומר כי השביעה הקב”ה על אודות הדבר הזה, וכאמרם (כתובות קי"א.): ג' שבועות הללו למה? אחת שלא יעלו ישראל בחומה (פרש"י יחד ביד חזקה) ואחת שהשביע הקב“ה את ישראל שלא ימרדו באומות העולם וכו'”. ושם הלאה אמרו: “ושלא ידחקו את הקץ”. ובאגדת בראשית (פ"ז) אמרו: “אני פי מלך שמור וגו' אמרה רוה”ק לישראל משביע אני אתכם שאם תגזור עליכם מלכות אל תמרדו בכל דבר שגזרה עליכם“. ובמדרש קהלת (ט' י"ח) רבה, על פסוק טובה חכמה מכלי קרב: “אמר רבי יודן כל המעיז פניו במלך כאלו מעיז פניו בשכינה וכו'”. הוא הוא מה שאמר החכם מכל אדם (משלי כ“ד כ”א): ירא י”י בני ומלך עם שונים אל תתערב. הדברים האלה חקוקים ושמורים על לב כל איש ישראל מני אז החזיק בשתי ידיו ברוחו ובנפשו במעוז התלמיד הקדוש לו; ומעולם לא נשמע ולא נראה כי יהודי תלמודי יבגוד במלכו חלילה. והבוגדים, לא ידעו את התלמוד ואת שיחו, דתו לא ישמורו, חקיו לא ינצורו, משפטיו לא ידעו ואת אורחותיו בלעו; שונאיו המה בנפש, ומימיו הטהורים, בעיניהם טיט ורפש. וא"כ אך לשוא יפחדו פחד מעם בזוז ושסוי זה הנאמן למלכו ולאלהיו ותלמודו בידו. ועון מוציאי דבה אלה לא יכפר לנצח, ופשעיהם לא ימחו מדברי הימים הכוללים, אשר מהם לא נעלמו למודי התלמוד וחקיו ומשפטיו לישראל, ותכונת המחזיקים בו באמת ובתמים, כל הימים.

ידענו כי חפצי בנין המסלה אנשי מעלה רמים ונשאים המה, ולא נאמין חלילה כי היה את נפשם להרע לישראל; ונהלוך הוא, עלינו להחזיק טובה למו, ולהודות להם, כי בצד אחד בבנין המסלה (אם יעלה בידם) בקרב את היהודים הנהדפים והנדחפים מפני חמת המציק לעבודתה ולאדמתה, תצמח טובה רבה וישועה גדולה לשדודיהם ולרצוצים המבקשים עבודה ואדמה, ואין; אבל בצד אחר, עלינו לבקש מהם, כי בתתם לנו הדבש אל יעקצונו בעוקצם. כי כבר סבונו מכל צד פצע וחבורה ומכה טריה; אין מתום בבשרנו מתנופת ידי אנשי בליעל ומהבל פי בני בלי שם הרעים והחטאים, החפצים לבלענו חיים ומבשרנו לא ישבעו, ומה להם לאנשים גדולים ונכבדים כאלה, כי יוסיפו להגדיל המדורה בדבר שאין בנו לא מניה ולא מקצתיה! והיו דבריהם פצע על פצע, מכה על מכה, ושבר על שבר. ולא באופן כזה עליהם לבקש טובתם וטובת היהודים השדודים, הישראלים האמללים. אהה י"י אלהי ישראל, השיבה נא אתה שבות ישראל אז ידע ישראל, כי שלום על ישראל.

האנשים שמעו והאזינו את דברי, ויתנו תודה לי על אמרי, כי גם הם אמת יאהבו, וצדק יחפוצו. ואני כמעט סעדתי לבי, עזבתים, ואצא לחקור

 

יב. על אודות הועד לישוב הארץ;    🔗

ואסור אל בית האיש הנכבד ונשוא פנים ר“ח אמזאלאג ממלא מקום ציר אנגליא פה בעיר; בפנים צוהלים הביאני חדרו, ויכבדני בספל קאפפע כמשפט הכנסת אורחים פה בארץ, ונשתעה יחד כשעה תמימה; ויבקשני לבקרהו גם ביום מחר. בשני ימי שבתי ביפו, נודעו לי כבר כל תעלומות סתרי הועדים. אנשי הועד אנשים נכבדים המה, בקרו את הארץ וידעוה, חפצים בישובה ולהקים הריסותה. אמנם באחת יאשמו, באמרם, כי אין עינם ולבם רק לטובת ישוב הארץ, וכל עמלם ויגיעם רק לטובת כלל ישראל. והדבר לא כן; אנשים סוחרים הם, אשר לטובת עצמם ישאו נפשם. ולו הגידו הדבר הזה למבראשונה ולא כחדו, כי עתה לא מצאתי בהם כל עון אשר חטא. אמנם אנשים סוחרים המה, את אדמת הארץ יסחרו, וכל סוחר משבח מרומם מהדר מהלל ומפאר את סחורתו; לכן כל החפץ לתקוע ידו לסוחר ההוא, עליו לחקור לדרוש לבדוק ולבקר את סחורתו, ולא יאמין בשוא נתעה, כי הסוחר הזה רק טובת הקונה ידרוש, ולשם שמים הוא מתכון, אף אם שבועות ונדרי הבאי ירבה לרבבה ולא יביט אל המעיל אשר הוא לבוש בו, לא אל יחוסו, ולא אל כבודו, רק אל הסחורה אשר יחפוץ לקנות, אליה ישים לבו, ואל מחירה, ואל הבטחון כי תבוא לידו ולרשותו מבלי כל מפריע, והדבר הזה ירבה לחקור ולבדוק בשבע חקירות ובשבע בדיקות. המסחר בחבלי נחלה, אין חטא; ונהפוך הוא, טוב ויפה הנהו, בארץ אשר חבליה בלתי ידועים לנו, ואת לשון יושביה מעולם לא נשמע, הלא טוב לנו סוחרים הדואגים לטוב סחורתם בטרם יקנוה, מאנשי בינים מליצים ומתורגמנים אשר לא יחושו לסחורה, בלתי אל שכרם; יפתו את הקונה, וקל האמונה יאמין במו, ויפול בבור כרו לו. ואת אשר אחזה אני, ברבות הסוחרים בחבלי נחלה תאשר הארץ כי ברבותם, ורצון כ”א למכור סחורתו ולקנות אחרת, כדרך הסוחרים המהירים והזריזים להגדיל ולהרבות מסחרם, כי ברבות המכירות ירבה השכר אף כי מצער הוא, רב יתר ממכור מעט ובקש שכר יתר הרבה מאד, לכן לא יוקירו סחורתם ולא ירבו במחירה. ומלבד זה, הן בהוקיר האחד, נקנה אצל השני, כי אין מנפול בדבר, לכן בשכר מצער ימכרו ממכרם, והשכר הזה שוה בנזק שכר אנשי הבינים מליצים ומתורגמנים, חפוש במקום לא נודע לנו מתמול שלשום, והפסד הזמן.

אם כה עשו אנשי הועד (אשר אקוה כי כן יעשו), והועדים ירבו, וכ"א לא יטול את החררה אשר הפך בה רעהו, ונתתי להם את ברכתי בתוך ברכות כלל ישראל. כי אין פשע ורשע בשכר ורוח, אבל גדול עון ערמה ומרמה; סוחר לשם שמים, עונו כפלים.

אבל מה רע ומר לי הפעם, להגיד קבל עם את אשר חזו עיני ואשר שמעו אזני בכל ימי שבתי בארץ הקדושה, כי בהיותי אחד מהתרים את הארץ, לחקור ולבדוק את כל הדברים הנוגעים אל ישובה ולקנין חבלי נחלה בה, חיבה נפשי לבלתי העלם דבר מכל אשר היה לפני למראה עינים ולמשמע אזנים, אף כי צר לי, בפגעי בזה חלילה בכבוד אנשים פרטים, אשר לא הסכנתי לעשות כה מעודי עד היום הזה. אבל חזקה עלי מצות התורה הקדושה, לבלתי עמוד על דם רענו, לבלתי תת מכשול לפני עור בדבר, ולבלתי השגותו בדרך אשר הוא חפץ ללכת בה. לכן חוב חבתי לכל חובבי ציון וירושלים, המחוננים עפר ארצנו הקדושה ואשר ירצו אבניה, להגיד למו ולהתרות בם, לבלתי יתעו להאמין חלילה בכתבי העתים היוצאים לאור (לחשך) בעיר אלהינו, חדשים לבקרים; כי שם מכתבי עת ככמהין ופטריות, בן לילה יולדו, יקראו למו שם, יגמלו, יגדלו ועבר יום וכבר הזקינו, ועברו ובטלו מן העולם; כי לא נבראו רק לשעתם, יקראו קריאתם, ישירו שירתם, ויטבלו בנהר די־נור, וישובו לעולם התהו, ואין זכר למו. וככה להודעות אנשי ועד בלתי נודעים בלתי מסמכים ובלתי מסכמים מאחינו שבגולה הידועים והמפורסמים לנו בצדק ובמישרים; כי עיני ראו דברים אשר לא האמנתים לולא ראיתים, שמעו ואספרה.

אל תתפלאו אתם הקוראים, כי הצגתים בזה, והנם ילדי כל הימים אשר הייתי בארץ, מהיום הראשון עד היום האחרון, ומקומם ביום האחרון יום הגמלם בקרבי, לא ביום הראשון יום החל להצטיר האפרוח בביצתו, ולא ידעתי אז עוד אחריתו. אבל עליכם לדעת, כי בספרי עתה הדברים ההם, הלא כבר עבר היום האחרון ההוא, והאני בנגעי עתה בקצה עטי בדברים המאים ההם, חם לבי בקרבי, וכירמיהו הענתותי (ירמיהו כ' ט') אומר: “והיה בלבי כאש בוערת עצור בעצמותי ונלאיתי כלכל ולא אוכל”. ואתם הלא אחת היא לכם, אם פה או הלאה אספר את אשר עלי לספר, ולי הן ייטב, כי אסיר מסבל שכמי אשר כמשא כבד יכבד עלי, והאש לא תבער בי עוד, לכן האזינו ואדברה:

בכל ימי שבתי בארץ היו לפני אנשי ועד. גם אנשים פרטים המתהללים כי בידיהם הארץ, וכי אך לטובת ישובה יקריבו גם את גום גם את נפשם, ואנכי אשר מני אז אין דרכי להאמין לכל מתחפש באפר הצדק והחסידות, האומר כי כל אשר הוא עושה הוא רק לשם יחוד וכ', וחלילה לו ממחשבת פיגול להנאת עצמו, חקרתים, דרשתים, הניפותים בשלש עשרה נפות, ובקרתים, ומה מצאתי? שמו שמים! בעלי הטובות ההם, אין נפשם אל הצאן רק אל צמרן ועורן, לא יחושו להשיות הנדחות רק למעט חלבן אשר אולי עוד ימצאו בשדיהן. זה משפט הועדים בימים האלה ובזמן הזה, אשר הרעישו תבל ומלואה בכתביהם בכזביהם ובפחזותם, ואשר היו משנה שברון וצרה צוררה לאלה אשר האמינו לקולם, וימהרו ויבואו אל הארץ אשר אליה כלתה נפשם ותהמה רוחם וצרורות כספיהם בידיהם (זה כמה מאות וזה כאלף או"כ) ובני ביתם עמהם. באו, ומה מצאו! שקרים, כזבים. משפחות משפחות באו, ומה היתה אחריתם? אוי, עדי אובד; שמלותיהם בלו, שארם מעל עצמותם אכלו, וכספם והונם כלו. יש אשר היה חכם מצליח רואה את הנולד — לא לימים רבים ועתים רחוקות — וימהר לשוב בעוד מצאה ידו לכלכל הוצאות שובו, ויש אשר כלתה פרוטה מכיסו וימכור את בגדיו ובגדי אשתו ובני ביתו לשבת ומועד, וינוסו כמו מתוך ההפכה, ויש אשר התמכרו — אהה לשברנו — למסיתים המדיחים צירי חברת בריטאניא הידועים, אם בעצמם, או בתת לידם את עולליהם וטפם למען יורום דרך החיים!! ובמחיר צאן קדשים אלה, נתנו בעלי הרחמים האלה, לאבותיהם די הוצאות שובם לארצם ולמולדתם, או כלים וכסף די מצוא חית ידם במלאכתם אשר יעשו, אם בעלי מלאכה הם. עדים על הדברים האלה כל יושבי ירושלם, ועדים ידידי החכמים היקרים פינעס וד"ר הערצבערג, אשר בכל כחם ועמלם מצאו ידי עושי צדקות השנים האלה לפדות כעשרה מהילדים האלה מרדת שחת, וכארבעים עד חמשים עוד נשארו בידי צודדי נפשות ההם.

המסיתים והמדיחים ההם, עוד יתרה עשו: קנו למו אחוזה סמוכה ליפו כחצי שעה, ושמה מד־אל־פדן, בת שלשת אלפי דולום, וכרוזא קרא בחיל: “מי מבני ישראל העניים (ערך שלשים משפחות) אשר אין לו כל משען, וחפץ באדמת הקדש, יסור לפרידלענדער (ראש המסיתים אשר בירושלם) והוא יתן ערך עשרה דיסאטין אדמה טובה ופוריה, לכל משפחה ומשפחה, גם בקר וצאן, גם חמורים, גם כלי עבודה, גם זרע, גם אבנים לבנין בתים (בתנאי שאלה אשר יתאחזו המה בעצמם יעסקו בבנין בתיהם), וארכה תנתן להם לשלם מחיר כל הנ”ל בלי נשך ותרבית במשך זמן בלתי מגבל, והוא עד כי ירחיב י“י למו ותמצא ידם לשלם מהנותר למו מתבואת ארצם ותנובתה. וכי אין את נפשם להדיח איש מאמונתו, וכ”א יוכל לחיות בדתו; כי אין עינם ולבם רק אל החמלה". וככה יתן (המדיח הנ"ל) עבודה ומלאכה באחוזתו אשר בירושלם, לעבוד לחפור ולגדור וכדומה, דוקא לעניי הגולה אלה אשר אין להם כל משען ומשענה; ואף שאינו צריך כלל למלאכתם ולעבודתם, שכרם אתם, והרוצה לאכול על שלחנו, יאכל די שבעו ככל אות נפשו, חנם. ועמדי יחד נסעו שני אנשים עולי ימים מיפו לירושלם לעשות מלאכה באחוזה ההיא, ויהללוהו בפיהם, ובדברי על לבם לשוב מדרכם חשך זה, ראיתי כי כבר נגע ארסו עד לבם, וכי כבר רגלם האחת עומדת בהר פרצים, וארף מהם.

כה ילכדו את הנדחים והנדכאים, את השדודים והרצוצים, את העניים והאביונים ההם במלכדתם, ונלכדו. ועל פת לחם יבש נקודים יפשעו הדברים האלה; ומה תהי אחרית אלה! י"י הוא היודע, וישראל הוא ידע…

זה פרי הרעש אשר הרעישו הועדים, וזה תוצאותיו, י"י אלהים, חוס ורחם, על עניי צאן מרעיתך, צאן קדשיך, אשר באין להם כל מורה ומנהל, כל עוזר ותומך, רועיהם הרעים התעום, ובנוסם מן הפחת, נפלו אל שחת. אל רחם וחנון, הבט נא, רחום נא, על עמך, למען שמך.

כל אלה ראו עיני, ותכהינה מראות. ואנשי הועד אשר אין עינם רק אל בצעם, והעשירים אשר גם יקבלו מהחלוקה, והמנהלים והרועים העומדים בראש לכל דבר שבקדושה, והאופנים וחיות הקדש, שאננים במעונם ושקטים במכונם. אוי, נפלו נדחים בידי מדיחים. האנשים הרפים, בפי נחשים שרפים, והבנים, רעי פנים, יינקו ראש פתנים, ואלה יבטאו בשפתים, “ירחמו מן השמים!” שרפי מעל, השקום סף רעל; ושרפי התפת, הה, ישביעום נפת!!

ולפני ואחרי כל אלה, בראות אנשים פרטים הלובשים אדרת שער למען כחש, כי לקול אנשי הועד המו שערי ירושלם מהבאים לתור את הארץ ולקנות חבלי נחלה באשר ימצאו וייטב בעיניהם, חשבו כי באה העת אשר בה תתחלק הארץ לשבטים ולבתי אבות כבימי יהושע בן נון, ומי המה אשר יהיו מפילי הגורלות? הלא אנשי הועד; ומי יזכה בגורל ואדמתו בחבל תחלק ואת כיסו ימלא? הלא אנשי הועד; ומי יזכה בגורל ואדמתו בחבל תחלק ואת כיסו ימלא? הלא אנשי הועד; ויתקנאו בם, ויאמרו: אלה המקצרים בעליונים ומאריכים בתחתונים ימלאו טרף חוריהם ועשר במעונותיהם, ואנחנו מחשים! הבה, אנחנו היראים והחרדים, נקומה נא גם אנחנו ונמלא בתינו שלל; הלא בנו, ביראתנו, וברוח האלהים המרחפת על פנינו, בפאת ראשנו הארכה ויורדת למטה מפאת זקננו אשר לא נגעה בו יד, הלא בנו יתנו אמון רב יתר מבאלה קצוצי פאה, כובעי קש על ראשיהם וצעיף לבן רתומה לכובעיהם מרחפת על ערפם וגבם; הבה, נתקע בשופר ונרים קול, כי יש לנו חבלי נחלה לממכר, וישמעו העברים ויבואו, ויתנו לנו ברכה, נשתכר נעלה ונצליח. במחשבתם חשבו, בפיהם דברו, וכן עשו. ויולדו שתי כתות בארץ, תאומים לא מתאימים, מרעישים ומרעימים; הכת האחת, אשר כנו עצמם בשם “אנשי ועד”, והשניה, אנשים פרטים בלי שם אשר התכללו לכלל אחד. ותרגל הכת האחת את כל מדרך כף רגל ראותה; וכמעט נודע לה המקום אשר בו דרכו רגלי הכת האחת, ותמהר גם היא ותשלח את אנשיה שמה, ויבואו ויוסיפו על המחיר אשר דרש הערבי מאת הכת הקודמת, ויעל מחיר האדמה על אחת שלש, עד כי כמעט השתגע המוכר למשמע אזניו, ולא ידע כמה לבקש; וישב במסבת נשיו עלז ושמח, מקטר מקטרתו, ופורש מכמרתו, לצוד אנשים, שדודים ומגרשים, נבהלים ונרעשים. הדבר הטוב הזה, היקר והנכבד, עשו לנו בעלי הטובות האלה, אשר התפארו והתהללו בכתבי העתים, כי אין נפשם ורוחם עינם ולבם, רק לטובת הכלל ולישוב הארץ.

בידי האנשים הפרטים האלה עלה להתחבר את אחד הצירים, אשר יש לו אחוזת נחלה, בת שלשת אלפי דולום ארץ מישור וערך אלפים דולום הרי אבנים; המישור לירק ולזרע, וההרים לגנות פרדסים וכרמים, ויש בה גם שלשה מעיני מים, וערך שש מאות עצי זית; האחוזה ההיא “הר־טוב” שמה, בחצי הדרך העולה מיפו ירושלמה, רחוקה מכפר באב־אל־ואד (העומד על הדרך) כשעה אחת. ויתפשרו עמו לתת לו מחיר כל דולום בארץ המישור ארבעה פראנק (וארץ ההרים לא יתחשב, ובלי מחיר תנתן כלה לאשר יקנה ארץ המישור כלה); וישלישו שני הצדדים בידי שליש, כ“א חמשים נפליון (ערך 400 רו"כ) לבטחון מהצד העובר לצד המקים. כמעט שמעו אנשי הועד מהמציאה ההיא ויפלו גם הם עליה, ויבואו אל הציר וישקלו אל כפו ששה פראנק מחיר כל דולום; הציר כאיש אמונים ענה למו: “לא אוכל לגמור עמכם המכירה החדשה הזאת מכלי שמוע בראשונה מה בפי הקונים הראשונים”. הקונים הראשונים באו ליום המועד לגמור את קנינם, ויאמר להם הציר: “קחו לכם את חמשים ננפליון המונחים לבטחון ולערבון, כי לא אתן לכם האחוזה, כי הוניתי ובטל המקח”. והמה כשמעם ויחרדו ויפול לבם, ושאלוהו: “מה המחיר אשר יתנו לך”. ויאמר להם: “ששה פראנק”. וימהרו ויחלטו ויאמרו: “לנו משפט הקדימה, ואת הששה גם אנחנו נתן”. ויען הציר: “לא אדוני, ששה נותנים לי, אבל תשעה אנכי מבקש”. ויחרדו האנשים חרדה גדולה מאד. והחרדה, מה הולידה? הן הארי לא יעזו טרפו, ומי בבית הרחצה, יהי לשמצה לעזוב את ספל המים, והוא אחוז בידים. התפשרו האנשים האלה לתת לו ששה, והוא ישאר שותף בעסק זה, והיה במכירה ותנתן לו מחצה מהיותר. הפליאו הערומים האלה בערמתם, כי מעתה לא ירהב איש עוד להוסיף ולהוציא מידם את בלעם, וגם הציר יעזרם להעלות המחיר ככל אשר תמצא ידם. ואם יצטרך הדבר, והיו המה לאנשי הבינים והציר למוכר. אחד האנשים כמעט נלכד ברשתם; המה בהבהילם למסחרם לא חששו אם יש לציר זכות ויפוי כח כתוב בספר כחק, על האחוזה ההיא. אמנם האיש ההוא, בהציעם לפניו את טוב תכונת האחוזה ההיא, ותמצא חן בעיניו, והמה בקשו במחיר כל דולום שדה זרע (והרי האבנים חנם) שנים עשר פראנק, והוא אמר לתת למו עשרה, וכמעט התפשרו באחד עשר (כשנוי בנדרים פ“ג מ”א), ענה, טוב אחי, אבל בטרם נגמור הדבר, אחת אשאלכם, היש למוכר לכם ספר המקנה מאת אשר מכר לו? הביאוהו ואראנו, כי לא כארצות איירופא הארץ הזאת, ויכול היות כי אין לו כל תעודה כי לו הארץ, ובצאת האחוזה מידי איש זרוע, והיתה לאיש אחר רפה כח, ימצאו מערערים, ויקומו ויקחוה מידו. נבא האיש ונבואתו קמה. האנשים באו אל הציר, ויספרו לו דברי האיש ההוא, ויחר אפו ויאמר: “ציר אנדי, והקונה מידי יוכל האמן בי כי יש לי ספר מקנה, וכי אתן לו ספר מקנה כי קנה מידי, וקמה לו. אבל האיש ההוא חכם, בלתי מאמין רק למראה עיניו, לא אבה האמן. ויסורו ממנו לקונים אחרים, והמה היהודים הבאים מרומעניא; כמעט נשמעו דברי החכם הנ”ל, החוקר מה לפנים מה לאחור, בחוצות ירושלם, והנה קול יוצא כי כן הדבר, מערערים יש וערבים הם וגם הנם רבים, אבל שמו ידם למו פיהם עד כה, כי לא יכלו לדון את שתקיף מהם, ומחכים לרגע צאת האחוזה מידו ליד אחר, אז יקומו יקומו ויקחוה מידו בחזקה, כי ערבים הם, ישמעאלים הם וטורקים הם, וכי כל ספר מקנה אין, והאחוזה עשוקה, בידי מחזיקה, שלא במפשט וצדקה. היהודים הרומענים בשמעם גם הם הדברים הברים האלה, נזורו אחור, וינערו חצנם ממנה. ויפלו שתפי הציר מצדיקי הרבים בפחת גדולה ואין לצאת ממנה. אמנם הנואשו האנשים האלה מישע? לא, מהמתיראים והמתחרדים המתחסדים והמתקדשים בעיר הקדושה, כל ישועה לא תרחק. ומה עשו? בן לילה הוציאו במכתב עת “שערי ציון” קול קריאה לאחינו שבגולה חובבי הארץ, וכל רוחם ונפשם לישובה, כי אך מאהבת הארץ וקדושתה קנו את האחוזה הנ”ל, ויהללו אותה על אחת שבע, וכי כל כונתם ומטרתם עמלם ויגיעם רק לקים בה מצות התלויות בארץ⁷ הפרשת תרומות ומעשרות לכהנים ללוים⁸ ויתר החובות התלויות בארץ⁹), ועוד הוסיפו – תסמר שערת בשרי לשמע שקר נורא כזה! – כי האחוזה דיה למאה וחמשים משפחות, וכי כבר חמשים משפחות התיישבו בה, ויבנו בתים ויטעו כרמים וחיים חיים נעימים¹⁰, וכי נמצאים מאה משפחות החפצים להתישב במאה חבלי הנחלה הנמצאים עוד, וכספם בידם, אפס לא יספיק די הצרך, לכן יקראו נדבות וישמיעו לכל מי אשר נגה אהבת ארצנו הקדושה בלבו, למהר לצאת לישע האנשים ההם ולעזרם, וכל מי אשר יתנדב לדבר הזה, מלבד שכרו לעוה"ב (אולי כל ש"י עולמות! כי אין עינם צרה בכמו אלה) גם פעולתם לפניו, ולהתפלל על קבר רחל אמנו ואצל קברי אברהם יצחק ויעקב במערת המכפלה¹¹, מלבד תפלתם הקבועה אצל הכתל המערבי¹², ויקצבו סכום תפלות וסכום ימים אשר בהם יתפללו, וסכום האנשים המתפללים, הכל כאשר לכל כפי סכום כל נדבה ונדבה. הוי, גם תפלות במחיר ימכרו ובכסף יקנו! וכפי רבות המחיר, גם התפלות גם המתפללים ירבו! אוי, אבוי, נלאיתי, בשתי ונכלמתי להעלות על שפת לשון, שקרים נבערים והבלים נפתלים כאלה, וכל זה למען תפוש בני ישראל התמימים והישרים בלבם, כי מי לא יאמין חלילה בדבר הבא מארץ ישראל ונדפס בתוככי ירושלם!! הה, מלכדת חדשה ללכוד רגלי מאמינים לכל דבר, מכמרת אשר לא עלה על לב איש כי יזידו עושי עול לפרשה, ולא יסקלו ולא ירגמו! האין כאן כל בושה כל כלמה לשקר בדבר גלוי לעינינו! וכלל גדול בידינו כי במתלא דעבידא לאגלויי לא משקרי אינשי, והרי זה שקר גלוי וידוע לפנינו ולעינינו, ואלה לא יבושו ולא יכלמו בשקריהם ובתרמיתם!! אמנם כל הבללים בטלים, לפני בטלים ומְעַוְלִים.

בבוא העלה ההוא לפני, השתוממתי, נדהמתי, עצמותי רחפו וידי רפו, ברכי כשלו ועצמי נבהלו, כי בעיר האמת והצדק, עיר אלהים אמת, ידפיסו שקר נורא כזה, והבלים מגאלים כאלה! ומהרתי והראתי העלה ההוא לידידי הרהח“ר י”מ פינס ג“י וליתר אוהבינו; ואומר אליהם, הה ליום, הנכם ראים בעיניכם את הנבלה הזאת בעיר אלהינו, ואתם מחשים! הרשעה יוצרת במגלה עפה, ולא תשליכו את אבן העפרת אל פיה! ויענני אחד מהם בדממה דקה ובאנחה השוברת כל גופו של אדם: “לא תנוח ידי על גורל הצדיקים האלה אף כי ישלחו בעולתה ידיהם, כי מי שלח ידו ביושב ירושלם להוכיח לו רשעתו על פניו, ונקה?! האם לא ידעת כי על דבר צדק ומישרים השקוני כוס התרעלה, ואנכי על אפי ועל חמתי, שתיתי מציתי. לא אתחר במרעים אשר כל רשעה, לצדקה תחשב למו, וכל עון ליושר”¹³. אז אמרתי (הלצה, מסעפת פארה במערצה): זה הוא מאמאר ר' אלעזר (כתובות קי"א.): “כל הדר בארץ ישראל שרוי בלא עון שנאמר ובל יאמר וגו' העם היושב בה נשוא עון”. לכן כל משפח משפט, כל צעקה צדקה, כל חדק צדק, וכל רשע ישע, למו. האח, מה מאשרים המה האנשים ההם! להם לא לירוא, לא מפני יצרם, ולא מפני יוצרם; מפני יצרם, כי כל אשר יחפוץ יעשו, וכל משאלותיו ימלאו; מפני יוצרם, הן אם עונם יגדל עד שחקים ויעלה השמימה, בחרפה ובוז ירד מטה, וישלך במצולות ים, כי עון דרי א”י הוא, נשואי עון ושרויים בלי עון, ואיך זה יעיזו דרי מעלה להזכיר עון דרי מטה אלה! אף כי להעלות עונם לפני כסא שופט צדק אל אמונה ואין עול, ובאו אלה ותלמודם בידם והוכיחו על פניהם לפני עובר על פשע ונושא עון, כי הם נשואי עון! לכן אלה כי יעוו, אונם לא יזכר, ובלי עון ירוצו, ירעצו וירוצצו. אויה לי, יאמר יעקב, אוי להלצה רצוצה ונמרצה כזאת; ומה אעשה ואזני שמעו, אוילים מתהללים, כי בשבתם בארץ הקדושה, מפשעיהם נתן להם חפשה, ורחום יכפר עון, לאלה נשואי עון, אהה, אמונתם כסלתם, כי לא ידעו ולא הבינו דברי חכמים וחידותם.

את העלה ההוא טמנתי בחיקי, כי נחפזתי לשוב לדרכי לחו“ל, ואומר: יזכני י”י ואשוב, ואשלחהו לאחד ממו“ל כה”ע הנאמנים, אשר האמת יקרה לו, למען יפרסם זדונם ורוע מעללם: אנכי כמעט עליתי על אנית הקיטור בחוף יפו, והעלה נגנב מצלחתי; דרשתי וחקרתי על אודותיו, ואחד מהתמימים ענני: “אל תיגע בחפוש וחקירה, אנכי גנבתיו ממך, ואשליכהו הימה, למען לא יחלל כבוד העיר הקדושה ירושלם, על ידו, כי ידעתי את אשר אמרת לעשות עמו”. ואעננו: “הוי אויל, קדושת ירושלם לא תחלל, וכבודה במקומו מנח, הן לא יחלל היכל מלך בהמצא עכברי רשיעי באחד מחורי יסודותיו, אבל עלינו להעיד בקהל רב, להזהר מזאבי ערב וחיתו טרף כאלה, ולהגיד גלוי לעיני השמש, כי על הר ציון ששמם עוד גם עתה שועלים (ערומים) הלכו בו, וכי נמצאים נחשים (והנחש היה ערום) מהלכי שתים, בעדן גן אלהי ארץ ושמים. וכמצוה עלינו מחז”ל לפרסם את החנפים וכו' ולהסיר מכשול מדרך עמנו, ישכבו אלה בבשתם, ולא יתפשו אנשים תמימים ברשתם." על אשר אז ראו עיני ושמעו אזני אבלתי, ועתה בהגיגי תבער אש ואת נפשי הצלתי.

גם פה (יפו) מצאתי רבים אשר הכו בסנורים, וימהרו לבוא, ואסונם עמוק עמוק עד שאול, והנם ממררים בבכי. אחד מהם דר בהדר צד אשר בעלית מלוני, הוא ושמונה נפשות (אשתו וצאצאיהם) אשר לרגלו. באיש ההוא שפך מררתו אל חיקי, ויבך באזני בכי גדול ויגד לי, כי בצאתו מביתו היו לו בכיסו שבע מאות רו“כ, ועתה עוד מעט ותכלה גם פרוטתו האחרונה, כי כבר עברו יותר משלשה חדשים מאז הנהו בזה. בכל העת ההיא חיו חיים נעימים ומאשרים, בתקותם הכוזבה כי עוד מעט ואליפאנט יבוא, ואדמה וכל הצריך לה יחלק בלי כל מהיר; ןגם אנשי הועד הנ”ל הלעיטום והחיום בתקוות כוזבות, כי דמו כי אנשי אנגליא אשר השתפכה נפשם לישע היהודים השדודים ולישוב א“י, ימחרו וישלחו כסף די מחיר השדות אשר קנו וינקו, והמה יחלקו לגולים האלה את חבלי הנחלות, והיה שכרם אתם ופעולתם לפניהם. כי (אמר האיש) נתעינו ועורו עינינו, עד כי לא ראינו את אשר לפנינו ובין עינינו. ולו ידע מראשית אחרית, כי עתה נמלט מתוך ההפכה ושב לארץ מולדתו בעוד מועד, או כי למד שפת הארץ בכל הזמן ההוא, והיה לחנוני או מוכר כל דבר מאכל, והשתכר מה להחיות נפשו ונפשות ב”ב השואלים לחם; ועתה כל הימים אשר עברו, רדף רוח, וירץ רצוא ושוב לראות ולשמוע את הנעשה ואת הנשמע, ויכל בהבל ימיו, וישאר כלי כסף בלי שפה, גדול אסונו, אפלה במעונו, והנהו אובד ביגונו. כה הרבה האיש לקלל את הועדים, לקלל את כה"ע המשקרים, לקלל את המתעים, אשר אמרו כי בא לציון גואל, וכל הפושט את ידו לקחת אדמה שמנה ופוריה תנתן לו מבלי כל מחיר חנם אין כסף. ויקלל את יומו ויאנח. נחמתיו, אבל מה תועילנה תנחומותי לקשה יום כמוהו? וכמוהו ראיתי רבים, בכי ואנחות מרבים.

ביום ד' (כ“ד מנ”א) בקרתי את העיר יפו, ואמצאנה, עיר קטנה, רחובותיה צרות, בתיה בתי אבנים לא מהדרים, אמנם בקצה העיר במקום אשר בנו אנשי איירופא, בתיה יפים ומהדרים; בלכתי לרחוץ בים, ואראה כל מורד ההר מכסה בנבלות בהמה מעלות צחנה ובאשה, ואין קובר להמה, ובכל זאת כי יעבור העובר כחמשים אמה והלאה, והנה האויר טוב, יפה, נחמד ונעים, כי הים מזה והפרדסים מזה, יסירו ויעבירו כל ריח רע וכל באשה וצחנה. לפנות ערב עזבתי את יפו. ודמעות גיל זרמו עיני לזכר

 

יג. עלותי ירושלמה,    🔗

העיר הקדושה לאלהים קדושים ולעמו עם הקדש, העיר בה בחר י“י אוה למושב לו, העיר עליה נבאו נביאי הקדש (ישעיהו ס"ב): “למען ציון לא אחשה ולמען ירושלם לא אשקוט עד יצא כנגה צדקה וישועתה כלפיד יבער, וראו גויים צדקך וכל מלכים כבודך וקרא לך שם חדש אשר פי י”י יקבנו. והייתה עטרת תפארת ביד י”י וצניף מלוכה בכף אלהיך. לא יאמר לך עוד עזובה ולארצך לא יאמר עוד שממה כי לך יקרא חפצי בה ולארצך בעולה כי חפץ י“י בך וארצך תבעל. כי יבעל בחור בתולה יבעלוך בניך ומשוש חתן על כלה ישיש עליך אלהיך”. (ירמיהו ל"א): “כה אמר י”י צבאות אלהי ישראל עוד יאמרו את הדבר הזה בארץ יהודה ובעריו בשובי את שבותם יברכך י“י נוה צדק הר קדש. וישבו בה יהודה וכל עריו יחדו אכרים ונסעו בעדר. כי הרויתי נפש עיפה וכל נפש דאבה מלאתי”. (יחזקאל ל"ו): “לכן הנבא על אדמת ישראל ואמרת להרים ולגבעות לאפיקים ולגאיות כה אמר אדני אלהים הנני בקנאתי ובחמתי דברתי יען כלמת גוים נשאתם, לכן כה אמר אדני אלהים אני נשאתי את ידי עם אל הגיים אשר לכם מסביב המה כלמתם ישאו. ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל כי קרבו לבוא. כי הנני אליכם ופניתי אליכם ונעבדתם. ונזרעתם והרביתי אליכם אדם כל בית ישראל כלה ונושבו הערים והחרבות תבנינה. והרביתי עליכם אדם ובהמה ורבו ופרו והושבתי אתכם כקדמותיכם והטבתי מראשותיכם וידעתם כי אני י”י. והולכתי עליכם אדם את עמי ישראל וירשוך והיית להם לנחלה ולא תוסיף עוד לשכלם. כה אמר אדני אלהים עוד זאת אדרש לבית ישראל לעשות להם ארבה אותם כצאן אדם, כצאן קדשים כצאן ירושלם במועדיה כן תהיינה הערים החרבות מלאות צאן אדם וידעו כי אני י“י. (יואל ד'): “וי”י מציון ישאג ומירושלם יתן קולו ורעשו שמים וארץ וי”י מחסה לעמו ומעוז לבני ישראל. וידעתם כי אני י“י אלהיכם שכן בציון הר קדשי והיתה ירושלם קדש וזרים לא יעברו בה עוד. והיה ביום ההוא יטפו ההרים עסיס והגבעות תלכנה חלב וכל אפיקי יהודה ילכו מים ומעין מבית י”י יצא והשקה את נחל השטים. ויהודה לעולם תשב וירושלם לדור ודור. ונקיתי דמם לא נקיתי וי“י שוכן בציון”. (עובדיה א'): “ובהר ציון תהיה פליטה והיה קדש וירשו בית יעקב את מורשיהם”. (מיכה ד'): “והיה באחרית הימים יהיה הר בית י”י נכון בראש ההרים ונשא הוא מגבעות ונהרו אליו עמים. וישבו איש תחת גפנו ותחת תאנתו ואין מחריד כי פי י“י צבאות דבר. כי כל העמים ילכו איש בשם אלהיו ואנחנו נלך בשם י”י אלהינו לעולם ועד. ביום ההוא נאם י“י אספה הצלעה והנדחה אקבצה ואשר הרעתי. ושמתי את הצלעה לשארית והנהלאה לגוי עצום ומלך י”י עליהם בהר ציון מעתה ועד עולם. (צפניה ג'): “רני בת ציון הריעו ישראל שמחי ועלזי בכל לב בת ירושלם. ביום ההוא יאמר לירושלם אל תיראי ציון אל ירפו ידיך, י”י אלהיך בקרבך גבור יושיע ישיש עליך בשמחה יחריש (יעשה מלאכת חרש וחושב, ר"ל דברים נפלאים המצטרכים למחשבה עמוקה) באהתו יגיל עליך ברנה“. (זכריה א'): “עוד קרא לאמר כה אמר י”י צבאות עוד תפוצנה ערי מטוב ונחם י”י עוד את ציון ובחר עוד בירושלם“. (שם ב'): " ויאמר אליו רץ דבר אל הנער הלז לאמר: פרזות תשב ירושלים מרב אדם ובהמה בתוכה. ואני אהיה לה נאם י”י חומת אש סביב ולכבוד אהיה בתוכה. רני ושמחי בת ציון כי הנני בא ושכנתי נאם י“י. ונלוו גוים רבים אל י”י ביום ההוא והיו לי לעם ושכנתי בתוכך וידעת כי י“י צבאות שלחני אליך. ונחל י”י את יהודה חלקו על אדמת הקדש ובחר עוד בירושלם“. (שם ח'): “כה אמר י”י צבאות קנאתי לציון קנאה גדולה וחמה גדולה קנאתי לה. כה אמר י”י צבאות הר הקדש. כה אמר י“י צבאות הנני מושיע את עמי מארץ מזרח ומארץ מבוא השמש, והבאתי אתם ושכנו בתוך ירושלם והיו לי לעם ואני אהיה להם לאלהים באמת ובצדקה”. (מלאכי ג'): “וערבה לי”י מנחת יהודה וירושלם כימי עולם וכשנים קדמוניות“. ומי ימלל ומי יספר מי יפתור ומי יבאר את כל הנבואות הישועות והנחמות אשר נבאו לנו נביאינו הקדושים נביאי י”י אשר הגידו לנו האותיות לאחור על אודות העיר הקדושה הזאת עיר אלהים קדוש משכני עליון! יעזרה אלהים לפנות ברק. העיר אשר עוד מעט ועיני הכלות אליה מעודי ועד היום הזה, תראינה אותה, ותרוינה אותה בדמעותיהן המתקבצות עתה אליהן מכל חלקי הגו והנפש. אל העיר הזאת נסענו בעגלה קתומה לסוסים, כי הדרך דרך המלך (שאסיי) מיפו לירושלם.

בשעה העשירית (היא הרביעית ליושבי הארץ) בלילה, באנו לרמלה כשליש הדרך מיפו לעיר האלהים. הרכב העמיד הסוסים להנפש ולתת למו מספור ולהשקותם. ואנחנו ירדנו מעל העגלה ונטיל סביב בית המלון, כי הלילה בהיר, הכוכבים מזהירים, אף כי הירח אין, והאויר זך טוב ונעים וריח לו כלבנון; והנה בעל המלון בא וספלי קאפפע בידו, ויאמר: “שתו”. וכבר אמר לנו הרכב: "אם תשתו או לא תשתו, שלם תשלמו, כי זה הוא שכר עמדנו אצל מלונו על אדמת אחוזתו (כמשפט הכסא אשר במסדרון בית משטר קאנסטאנטינאפאל), ואשלם, ולא שתיתי; וכן קרה לנו בשליש השני מהדרך בבואנו שמה בעלות השחר, וכן בחצי הדרך מירושלם חברונה, ואדע כי כן הוא משפט הארץ, ובשם הכנסת אורחים יכנוה. בעלות השחר לפנות בקר, והנה לפנינו הר רם ונשא עד שחקים, למראה עינינו, ואני אמרתי בלבי, כמעט נעלה ההרה וירושלם תחזינה עינינו; כל הנוסעים ירדו מעל המרכבה, ללכת ברגל, להקל לסוסים עלות ההרה, ואני נשארתי על מקומי, כי הדר הרכב (אחד מתלמידי בית תלמוד נעטער) את זקוני, ויבן כי חלש אנכי, וכי כבד עלי עלות הר גבוה ורם כמוהו ברגלי, ויניחני שבת במרכבה. אל ההר עלינו, ומה מאד התפלאתי, כי אין לפנינו רק כברת ארץ קצרה ושפלה מעט, ומעליה יחל עוד הר גדול להתרומם ולהתנשא כמשפט רעהו הראשון. וכתכונת ההר הראשון תכונת ההר השני ותכונת ההרים הרבים הבאים אחריהם, תכונה אחת לכלמו, כלם הררי סלע המה, וזעיר שם זעיר שם נמצאים עליהם כפרים קטנים, מעונות אדם ועצי זית, כרמים ופרדסים. כה עלינו וראינו הר על הר, והר על הר, עד ירושלם. ואנכי כמעט טעיתי במספרם, כי חשבתים לשלשה עשר, והרכב הנוסע בדרך הזה יום יום, אמר כי שנים עשר המה, ומבלי כל ספק צדק הרכב ממני, כי לו נגלו ונודעו כל הר כל גבעה בדרך הזה. בשעה השביעית (היא הראשונה ליושבי הארץ) בבקר, באנו אל שפלת ההר התשיעי; שם עמד הרכב להנפש מעט ולהשקות סוסיו. ונסר אל בית יהודי עושה מלאכת הרעפים בנחלת נזר עמנו השר הצדיק סיר משה מונטופיורי, אשר שמה, ושמה התפללנו, ונסעד לבנו מעט. השמש כבר החל להשביענו מחמו, בכל זאת האויר הזך והנעים, רוח צח שפיים, ואגלי טל ורסיסי טל ורסיסי לילה אשר עוד נראו כפנינים על כל ירק עשב ועל כל עצי זית אשר במקום הזה השיבו את רוחנו.

כל המסע הרב אשר נסעתי מביתי ועד הנה, לא ארך לי כארך הדרך מהמקום הזה עד עיר אלהינו; רגע לשנה רגע לשנה נחשבו לי. ואומר מי יתן לי כנפים כנשר, מי ישימני במגדל הפורח באויר, אעופה אשכונה במקום שם היה ויהיה בית אלהי יעקב; אבל חסר כנפים אנכי, ואברה ונוצה אין, ואשוב לשבת במרכבה, ונסע ונעל; ואחרי עבור שעות שתים, והנה עיר האלהים לעינינו. נבהלתי ואחז בשרי פלצות, יראה ורעד באו בי, ולבי יהגה אימה. קרעתי את מעילי כהלכה, ועיני החלו לזרום זרם מים כבירים. הה, פלגי מים ירדו עיני, לזכר קדמותה וגדולתה, תפארתה ותהלהת, טהרתה וקדושתה, ועתה מה תחזינה עיני! אהה, קדרותה ושפלותה, הריסותיה ושממתה, אבלותה ונבלותה; דמעות עיני כנחלים נטיו, ובלי יקד יקוד, והיו לבערה אשר בלבי כפלגי שמן על הר שרפה, וכזפת ונפט על העצים אשר על האח, ובכל זאת נפשי עליזה ושמחה, כי בקרבת העיר העליזה מקדם על הררי קדש על הררי אל יזרומון, ונכח שערי ציון אשר לנגד עיני ישטפון שטוף. ובמלאת ספק יגוני וששוני, אמרתי לנפשי מאמר המקונן: “כוס היגונים לאט, הרפי מעט, כי כבר מלאו כסלי ונפשי ממרוריך”. ואתאפק ואצוה את הרכב, כי יביאני אל בית הרב החכם ר' יחיאל מיכל פינס, אשר ידעתיו עד כה רק למשמע אזני ולא למראה עיני. אל ביתו הביאני, ובבואי, בטרם דרכו רגלי מפתן הבית, פרץ נחל מעיני ולא יכלתי דברו לשלום; בלתי נרעש ונפחד עמד החכם היקר הזה נכחי, ולא עצרני מבכות; כחצי שעה עבר עד כי חרבו מעינות עיני, ואתאפק, ואביט אנה אנכי; אז שאלני איש הדעת הזה היקר באדם לשמי ולזכרי, ואגיד לו; ולא יכול האיש הנעלה הזה לשאול לשלום לי, כי אבל יחיד היה (י"י יגדור פרצו, ינחמהו וישמחהו מיגונו) אז אמר אלי במתק לשונו: "אל תתפלא כי לא מנעתיך מבכי, יען כי ידעתי כי המעצור יוליד כאב ודאבון נפש, וכל אשר נוסיף לעצור נוסיף התרגשות הנפש, המעצור לא יעצור, וההתרגשות הזאת תוסיף בכי תמרורים, והיה המעצור כגפרית לאש, וכמלח לפצע. לכן זה דרכי בבוא אלי אבלי ציון חובבי ירושלם, להניח למו בכיתם לנפשם, והיא, בבוא עתה תעצור. ביום ההוא פנה לי חדר, ואשב שם כל ימי שבתי בירושלם. שמח מצאתי את ידידי היקר הגביר הנכבד ר' ליב נוסבוים מילידי ביאליסטאק הבא לירושלם הוא וביתו, כחדש וחצי לפני בואי; ונשמח יחד איש את רעהו.

כשמונת עשר ימים התמהמהתי בעיר הקדש בירושלם, ומהם שנים בחברון; בימים ההם דרשתי היטב, בקרתי וחקרתי הרבה לענין

 

יד. ישוב הארץ;    🔗

ראיתי וחזיתי, שמעתי והאזנתי, את הקמח והסלת אספתי, והסבין והמרסן הלאה זריתי, ואת אשר לדעתי מצאתי אמת ויציב נכון ונאמן, אציגה בזה:

אויר הארץ טוב, נחמד ונעים מאד, האדמה פוריה דשנה ושמנה; הארץ ארץ זבת חלב ודבש; מישוריה עמקיה ושפלתה לזרע ולירק; הרריה לכרמים; גם סלעיה לעצי זית; ובשפלה ובמישור גנות ופרדסים. ואיננה הסרה רק ידים חרוצות לעבדה ולשמרה, ודי כסף למקנה האדמה וכל הצריך לה. וכל אשר לו אלפים ואיזו מאות רו"כ יוכל לחיות בה חיים נעימים ומאשרים, חיים שאין בהם בלבול המוח, חיים שלא יעמול בהם לרוח, חיים שמוסיפים אונים ואמץ כח, חיים שקטים ושאננים, חיים שלא ישמע בהם קול נוגש ועורר מדנים; כי הבדל בין יחש ליחש בין דת לדת בין אמונה לאמונה אין בארץ, שם יתנשא האיש ויתרומם, בגלל חריצותו שכלו ותבונתו, לא בגלל יחשו דתו ואמונתו.

חשבון הכסף אשר אמרתי, די לכלכל מקנה האדמה וכלי עבודתה מקנה צאן גמל וחמור והמחיה והכלכלה עד בוא התבואה הראשונה לבעליה ובנין הבתים לו ולבהמה ולאוצר. והנני שם החשבון בזה בפרוטרוט, כפי אשר דקדקו בו מאד מביני ישוב הארץ, וידעו הדבר למעשה ולא להלכה לבד; והכל לערך:

350 רו"כ אדמת זרע, טובה ושמנה, לערך מן 8 עד 10 דיסאטין המספיקים לבית אב לאכלה גם לממכר, כפי הברכה אשר יברכהו י"י, ובתוך זה הוצאות לספר המקנה.

800 רו"כ בנינים ממצעים, לאדם ולבהמה ולתבואת הארץ, יחד, לא לכל דבר ודבר לבדו; למען הרויח בזה, היות רק קיר אחד בין בית לבית, לא שתי קירות ואדמה פנויה ביניהם.

200 רו"כ שני מצדי בקר לחרישה (שור לחרישה יקר הנהו משור לבשרו).

50 רו"כ חמור אחד למשא ולרכיבה (יקר מחמור לרכיבה לבד).

75 רו"כ חצי גמל (רצוני גמל אחד לשני בתי אבות).

120 רו"כ פרות שתים.

60 רו"כ כבשים ועזים עשרה.

80*רו“כ” כלי מחרישה, וחבלי גמא (לא חבלי פשתן) לקשור המשא על החמור ועל הגמל.

120 רו"כ זרע השדה והגנות.

45 רו"כ כלי בית פשוטים, ועופות.

____ ___

1900 רוביל, לערך.

והמותר, להוצאות הדרך, עד כי יבואו הוא ובני ביתו אל המנוחה ואל הנחלה, ולקנות כל צרכי אכל נפש, עד כי יזכם י"י לאכול מפרי תבואת אדמתם.

בשנים הראשונות אין לקוות כי המתנחל בעצמו יעבוד אדמתו, יען כי זר משפט עבודת אדמת הארץ הקדושה (ובכלל זה אדמת כל ארצות הקדם והנגב) לאנשי ארצות איירופא, אף כי לאלה הבאים מארץ הצפון, אשר כרחוק בין קר לחם, בין־ארץ לארץ כן ירחקו תבואת הארץ ויבולה, בהמותיה, עבודת אדמתה, ימי גשמיה ואפני החריש והקציר וכל הדברים התלויים באלה. לכן יאלץ למבראשונה לקחת לו אכר (פלח) מאנשי הארץ לעבד עובד אדמתו; ועל אדוניו שוכרהו לשמור את עקביו וצעדיו, למען ידע כל הליכות מפעליו לא יחסר דבר; ואז כאשר ממנו יבין וישכיל עבודת אדמתו, חקיה ומשפטיה בכל פרטיהם ודקדוקיהם, ועוד יוסיף להשכיל להיטיב, אז, רק אז יכול לעבוד בעצמו. והאומר עובד אדמה הייתי באיירופא מנעורי ועד עתה, ואינני צריך לאכרי הארץ, אינו אלא טועה ושוטה המאבד מה שבידו; וכר טעו בזה בראשונה האשכנזים באחוזותיהם; האשכנזים ההם מלמדי עבודת אדמה בבית אבותיהם מנעוריהם, והוסיפו בינה ודעת בבתי ספר לעבודת האדמה בארצותיהם, ואשר בידיהם ידי חרוצים עבדו את האדמה בארצם באחוזתם ובנחלתם; האשכנזים ההם התגאו, כי חרפה היא למו ללמוד מאת הערבים הפראים, אשר ידיעות בתי הספר לא ידעו, וחכמת איירופא זרה למו, הערבים האזיים האלה יורו משפט עבודת האדמה לבני איירופא אשכנזים, האחריהם ילכו ולקולם ישמעו כתלמידים לפני מוריהם, וכלמה לא תכסה פניהם? וחרפה לא תשבור לבם? לכן אחרי דרך עבודתם בארצותיהם לגוייהם הלכו גם פה בארץ; התגאו וטעו וידלו מאד, אדמתם לא נשאה פריה, ובהמתם מעטו דלו ורזו, והעני והמחסור לבוא אל ביתהם העזו. ועל אפם ועל חמתם שבו מדרכם, ויקחו למו עבדים מאת האכרים יושבי הארץ מעולם, העבדים עבדו, והמה כל צעד וצעד מהם למדו, ויצליחו ויעשרו, ופניהם נהרו. לכן על כל המתהלל בידיעת עבודת אדמת חוץ לארץ לצום ארבעין תעניתי כי היכי דלישתכח מניה תלמודא דפולחן ארעה נוכראה, והיה כקטן שנולד אשר יחקה מעשה מינקתו, ויגדל ויצלח, ובשכלו יעבוד ויפלח; עד כי בדבר הזה, טוב אשר לא ידע כלל מעבודת האדמה, ממתהלל ליודע ולא ישמע לקול אכרי הארץ. טוב עובד אדמה מאשר לא עבדה מעולם, בגלל הרגלו לעבודת האדמה; יודע הוא כי הבהמה צריכה שימור, וישמרנה בכל לב; ויודע הוא כי נחוץ הוא להשכים ולהעריב בזמן החרישה והזריעה, הקציר והבציר, וישכים ויעריב; יעיר השחר, ועודנו בשדה יקדמו פניו כוכבי מרום במרום; דברים אשר אולי יכבדו על האיש אשר לא נסה באלה ולא התרגל. אבל בראשית בואם, לענין העבודה עצמה לכל צרכיה כלליה פרטיה ודקדוקיה, מחויבים גם שניהם ללמוד הכל כאשר לכל מגויי הארץ, אשר הטבע עצמו למדם חקיו, והנסיון את משפטיו; ואין בין הראשון לאחרון ולא כלום; וכבר ידוע כי הידיעה תלך אחרי הטבע, ולא הטבע אחרי הידיעה.

עבודת האדמה פה בארץ, קלה מאד בכללה, ואינה צריכה יגיעה ועבודת עמל כבחו"ל, אבל צריכה ידיעות שונות, הן בזרעים, הן במטעים, הן בזריעה, הן במטע, הן בחרישה, הן בקצירה, הן בנטיעה, הן בבצירה; וכן בענין גידול הבהמות. ולא כל השנים שוות, ולא כל המקרים באים כאחד, למען דעת הזהר מהם, מראשית השנה עד אחרית השנה, לכן רק בשתים או בשלש שנים ישלים החרוץ הזריז והזהיר תלמוד העבודה הזאת. וכמשפט כל עבודה וכל מלאכה כל ידיעה ולימוד, אשר כל המרבה בשימושם מרבה בנסיונות, וידע ויבין ישכיל ויצליח.

אכרים (פלחים) חפצי עבודה ישרים ונאמנים, נוכל להשיג במחיר מצער. בכלל, הערבי הוא איש גומל טוב למיטיביו, וזוכר טובתו; לכן אם יתנהג אדון האחוזה את אכריו ועבדיו ברוח חן, ובצדק ובמישרים, ולא ירדו בפרך, ולא יוננו, ולפעמים יט אליו חסד, והיה האכר העבד הזה שומר לראשו, בכל לבבו ובכל נפשו; וכיול לבטוח עליו, בכל מפעליו ובכל מעלליו.

בחשבוני הצגתי שני צמדי בקר לחרישה, ידעתי כי יבוא המתעקש ויאמר, לחבל נחלה כזאת בת עשרה דיסאטין, גם צמד אחד די. את השאלה הזאת שאלתי גם אני, ויענוני, כי לא כחרישה בחו"ל החרישה בארץ. פה הזמן קצר מאד, כי תכף אחרי עבור יום אחד אחרי רדת הגשם מחויבים להזדרז מהר ולחרוש, ולו היו לאכר בעת ההיא עשרים ידים ועשרה צמדי בקר, וחרש בכלם יחד את העשרה דיסאטין כאחד ביום אחד, וטוב לו; כי אם תתאחר החרישה אף מעט, האדמה תתקמט ותתכוץ מהחם והחרב הבאים תכף אחרי הגשם, והיתה כסלע, לא תעבד ולא תזרע, לכן כל הזריז והמהיר בחרישה הרי זה משבח ומצליח.

יש אשר לא יזבלו האדמה, יען כי לא להם היא, והזיבול הלא הוא לשתים ושלש שנים, ומי יודע אם לו תהי גם לשנים הבאות. אמנם המזבלים יצליחו מאד, בתת אז האדמה את פריה עשרת מונים מאשר בלי זבל. הדל והאביון אשר לו כברת ארץ קטנה והיא שלו, בסל בכתף ישא את זבלו, והיה לו לחם לאכול לשבע. האשכנזים המזבלים לכן המה מצליחים, וכל אשר לו בהמות הרבה והזבל ירבה, הוא מצליח.

וזו חובתי, להיות מזהיר ומתרה לכל איש אשר אין בידו סכום הכסף אשר אמרתי, להיות יושב שקט בביתו, ולא יהין לעלות, ולא יחלום חלומות בהקיץ, ולא יפתרם כבר הדיא כחפצו וכרצונו, כי בנפשו הוא. רבים כבר שתו מכוס התרעלה הזה, ורבים עוד ישתו, אם לא ישמעו ויחדלו, וימהרו ויבהלו, יכסלו ויהבלו, יבולו ויאבלו.

ולעומת זה, הנני אומר בפה מלא לאחינו בני ישראל אשר בארץ רומעניא, ולכל אלה מארצות שונות אחרות אשר ממשלתם תתן למו הרשיום לעזוב את ארצה ולהאחז בארץ אחרת, כי אין אדמה כאדמת ארצנו הקדושה, ואין ארץ כארץ אשר ישבו בה אבותינו מעולם, ואין נחלה כנחלה אשר בה בחר י“י ויתננה ליעקב חבל נחלתו; בתכונתה ובאוירה, בטובה וביפיה, בדשנה ובשמנה, בחלבה ובדבשה, בזרועיה ובפירותיה, בשדותיה ובכרמיה, בגנותיה ובפרדסיה, עד כי גם הרי סלעים ערומים טובים לזיתים ולכרמים; ועיני ראו סלעים כאלה ומתוכם יוצאים עצי זית גדלים פרא, ובכל זאת הנם יפי פרי תאר. לכן כל החפץ לחיות חיי אשר והצלחה, חיי ברכה ומנוחה, יהי י”י אלהיו עמו ויעל. והכל בתנאי מפרש, כי תהיינה ידיהם חרוצות ובכיסם די הכסף אשר אמרתי; אז יחיו חיים נעימים ומאשרים, חיי ענג ונחת. ויברכו את שם י"י אלהיהם, השולח ברכה והצלחה בכל מעשה ידיהם.

רבים יפחדו מהחם הבוער אשר בארץ, ואין זה רק פחד חנם; אנכי אשר הייתי פה בארץ רק כעשרים ושנים ימים, והימים ימי חם גדול ונורא – גם לפי עדות יושבי הארץ –, כה הרגלתי בחום ההוא, עד כי בימים האחרונים לא לבד כי לא היה עלי למשא, אמנם הרגשתי בי כי היה לי למשיב נפש. וחליי אשר דבק בי מראשית ימי עלומי עד כה, והוא חלי לחץ החזה ושיעול, סר ממני כל ימי שבתי בארץ הקדושה, וכה רחק ממני, עד כי לא שב אלי ולא הדביקני, עד שובי לארץ מולדתי. וזאת לדעת, כי בכל ימי החם, אין כל עבודה בשדה.

כמעט כל אשר באו לתור את הארץ בימי הקיץ הזה, עד הימים אשר תרתי אני, חלו את חלי קדחת סירוגין (וועכסיל פיבער); יען מה? יען לא נזהרו משתות מי הבורות אשר עברו עליהם ירחים רבים מאז מלאו ממי הגשמים, ועל עמדם יעמודו; מי הבורות ההם טובים גם נעימים, טעמתים וינעמו לחכי, אפס לאנשים אשר לא הסכנו בם יסכנו; והמה לא נזהרו, וישתו מהם די רוותם, ויחלו. ולעיני, איש אחד ממיודעי, הבא הנה כשבועים לפני בואי, אחרי שוטטו סביבות ירושלם עמדי יחד, והחם גדול, ויצמא מאד, וישת מהמים האלה לרויה, כי לא שמע בקולי לכל אשר התריתי בו; כמעט כלה לשתות, והמחלה הדבירתהי, ותפרפרהו בעזה ותמשל בו בחמת אפה כשבוע תמים; ובנו הרופא (דאקטאר דער מעדיצין) ברב עמל באבק החינע אשר הרבה לתת לו יום יום, בחמלת י"י עליו, גרשה ותעזבהו, ויחי. רפואת המים האלה להיותם טובים גם לאנשים אשר לא הרגלו במו, היא, למהלם במעט יין ענבים או חמץ יין, אשר כמעט אין בית אשר לא ימצאו בו, כי מי הוא האיש אשר יין ענבים אין לו פה בארץ, אשר ענביה בכל יפים וטובם, כמעט כאין נחשבים; ואנכי אשר נזהרתי לשתותם רק מהולים, נעמו לחכי, ובחסד עליון כל מחלה לא ידעתי, ואת נפשי הצלתי.

בכל ימי השנה תוציא הארץ את זרועיה, ובכל הקיץ אין גשם ואין מטר, והשמים זכים וטהורים, ואף אם יתקדרו השמים בעבים, בכל זאת תשטח האשה את ריפותיה על הגג ליבשם, יען יודעת היטב כי הנשיאים בימי הקיץ גשם לא יריקו. ונפלא הדבר, כי אחרי הצהרים, כל ירק עשב, כל עלה, כל פרח, יתכמשו וכמעט יבולו, ובבקר, ישובו ויחיו, רטובים מאגלי טל ורסיסי לילה, יותר מרטוב הירקות מהגשמים אשר בארצותינו; הדרם וזיום הודם ויפי מראיהם ישובו אליהם לענג כל עין, בראותי זאת אז הבינותי מאמר המשורר האלהי (תהלים צ' ו'): “בבקר יציץ וחלף (יחליף כח) לערב ימולל ויבש”. בנסעי מירושלם חברונה, ונבוא אל המלון ברך (על שם הברכות הנפלאות אשר שם, וההגדה תאמר כי מעשה ידי שלמה מלכנו הן), ונלן תחת רקיע השמים; ואשכב על החול אשר על הארץ עטוף בשמיכתי, כי הלילה קר הוא בקרירות נעימה פה בארץ, ואישן כשעות שתים, הקיצותי, ושמיכתי רטובה ולחה כמו היתה בנחל מים, עד כי יכלתי לזור מתוכה מלוא הספל מים. אז זכרתי את גדעון וגזת הצמר אשר הציג בגרן (שופטים ו'), כי גם שמיכתי שמיכת צמר היתה. בקומנו ונסע, ובני לויתי, רכבו בראשונה ואני לאחרונה השמש יצא על הארץ, והטל העצור בבגדיהם החל כמו אד לעלות, עד כי נדמו לי כמו עמודי ענן הולכים לפני.

רבים יחשבו כי הארץ כה הורדה מכבודה, עד כי בבוא איש לקנות חבלי נחלה, כבר ברגע הראשון, עוד מלתו על לשונו, כמעט תעבור דל שפתיו, הערבים יסבוהו, ויאחזוהו בכנף מעילו, לאמר: קנה ממני, קנה ממני. לא אחי, אף כי כל הארץ טובה ושמנה, בכל זאת אדמה אשר כבר נעבדה וראויה לאיזו משפחות הבאים להתנחל, צריכה חפוש איזה ירחים (השג תשיגו, ואי אפשר שלא תשיגו, כי יש, אבל צריכה חפוש ומתינות) ועוד כשני ירחים יעברו בטרם יגמר ספר המקנה כחק וכמשפט. לכן יעצתי אז לשואלי עצתי החפצים בחבלי נחלה בלי איחור ועכוב, כי יפנו אל האחוזה הידועה “פתח־תקוה” (היא בנחלת בני דן אצל “יהוד” (יהושע י"ט) ושדי הזרע אצל “מי ירקון” (שם) לא רחוקה מהדרך העולה מיפו ירושלמה) וראשיה והעוסקים והעמלים בישובה (רי“מ פינס ור”מ שאלאמאן ורעיהם), אשר בה נמצאו עוד כשלשים חבלי נחלה לממכר במחיר קצוב וידוע, אשר רבים כבר קנו ומלאו רצון מקנינם, ויהללו אותה מאד באדמת הזרע הטובה והפוריה, במרעה לבהמה, ובמקום ישוב לאדם בהר אשר אוירו טוב ונעים, ובקרבתה ליפו עיר החוף רק כשעה וחצי. כחמשה עשר אנשים שמעו לקולי ויקנו כעשרים חבלי נחלה. ואקוה לי“י כי יצליחו, ואת שמי יברכו. וכבר החלו לבנות בתיהם, ולחפור באר גדול למקוה מימיהם. יהי י”י עמהם ויפתח למו את אוצרו הטוב את השמים וגו'.

מלבד האחוזה אשר זכרתי, אשר נמצאים בה כמאה חבלי נחלה (ערך 10 דיסאטין כל חבל וחבל), ויתישבו בה כשמונים עד תשעים בתי אבות; קנו אנשי רומעניא אחוזה אצל צפת אשר תכיל משלשים עד ארבעים בתי אבות. וכפי אשר שמעתי, גם המה כבר החלו לבנות שם בתיהם ומעוניהם; יהי י"י גם עמהם, וכל אשר יעשו יצליחו. השמים יענו את הארץ, והארץ תענה את אכרי ישראל.

כאשר ראיתי והתבוננתי, אין נפש רב הבטלנים, יושבי חשך וצלמות, הטומנים ידיהם בצלחת, ואוכלים לחם העצבים

 

טו. מקבלי החלוקה    🔗

המפלת עליהם תרדמה פה בארץ, לישוב הארץ; כי ייראו לנפשם פן תחדלנה הנדבות הבאות מחו"ל מבוא עוד בגלל הדבר הזה, או כי הבאים להתנחל בארץ יראו דרכיהם ועלילותיהם, מדותיהם ופעולותיהם, בטולם, ומנהג כלם, ותשקל הבטלה לעומת החריצות, רקים ופוחזים, לעומת מהירים וזריזים, ויבלע למו, לקולמו. לכן עצתי, לבלתי שמוע לדברי המתעים האלה, הן מפיהם, הן מפי כתביהם, כי שקר בימינם וכזב בשמאלם, מרמה בפיהם, וערמה בשפתותיהם. אמנם רבים מאלה צדיקים תמימים וישרים, ישמחו וישישו בשמעם, כי האדמה לא תשאה עוד שממה, ותסיר בגדי אלמנותה מעליה, ותעדה כליה, קניה ושבליה, פרחיה ועליה, דרכיה ושביליה.

סביבות ירושלם מצאתי קולוניות לבני עמי איירופא, וככה סביבות יפו, אשר כל עם ועם יחזיק בידי אחיו בני עמו בעלי הקולוניות. ואומר: הלא יבוש יעקב וישראל יכלם, אם העמים אשר לא ארץ אבותיהם היא, לא מלכיהם מלכו בה, ולא נביאיהם נבאו בה ועליה, ואין קדושתה בעיניהם כקדושתה בעינינו בני ישראל בעלי תושב“כ ותושבע”פ, יקדישוה ויעריצוה, ויעזרו ויושיעו לאלה מבני עמם החפצים להתאחז ולהתנחל בה, אף כי ישראל, אשר בה קברי מלכיו ושריו, כהניו ונביאיו, אבותיו ואמותיו, חסידיו וקדושיו; בה שפך דמו כמים, ועל אודותיה הרעיש ארץ ושמים; בה הראו גבוריו גבורתם, נביאיו נבואתם, צדיקיו צדקתם, חסידיו חסידותם, קדושיו קדושתם, משורריו שירתם, ולוייו נגינתם! בה כל שעל ושעל, כל צעד וצעד, כל מדרך כף רגל, עוצר בקרבו זכרונותיו הקדושים; כל הר וגבעה, כל עמק ושפלה, יזכירונו כי בהם ועליהם שכן ישראל לשבטיו, היה היה לגוי אחד בארץ, ורבים עמים לו אשכר הקריבו! כל מערה, כל מנהרה, תעיר בקרבנו רגש קדש וזכרונות קדומים והתפעלות נפלאה ונוראה! בה כל סלע כל גרגיר חול, ישאגו ולא בקול, “עלי דרכו רגלי אבותיך מעולם אנשי שם”, כל נחל כל באר מים: “ממני שתו אבותיך והשקו את עדריהם”. הנוצרים יחמדוה, והמחמדים ינצרוה, וישראל יישן תרדמת עולם, לא ייקץ, ולא יצא לעזר ולישע ארצו וארץ אבותיו הקדושה לו כנפשו וכרוחו!! על אודותיה יתפלל יעקב היהודי והעברי ויתחנן שלש פעמים יום יום, ולא ישכחנה אף אחרי אכלו כנפשו שבעו ובברכת מזונו יאנח עליה, על ראש שמחתו יעלה זכרה, על חרבנה יבכה, על שוממותה יתאבל; ובזכרון שיבת ציון וגאולת הארץ יתנחם, ובנדבות אשר ישלח לבטלנים ועצלים, בהן יסתפק ויאמר די!! ומה הנה פרי הנדבות ההן? נפשי תאבל אף רוחי תשומם ותשבר לזכרון מראה עיני ומשמע אזני; העשירים בעלי הון אשר יש למו מסחרים; בעלי בתים רמים אשר יש למו שנים שלשה בתי חומה גבוהים ונשאים, תחתיים שניים שלישים, אשר ישאו להם פרי רב; סוחרים אשר מסחרם יביא להם פרי רב, רב יותר מאשר יביא ברכה אל בעלי מסחר כאלה בחו“ל; המה יקחו חלקם –חתיכה הראויה להתכבד – בחלוקה. ויש לא לבד מכולל אחד אמנם גם משנים ושלשה כוללים יחד, בהראותם חשבונם הצודק: אבי הבית נולד בכולל זה, ואשתו נולדה בכולל שני, ושניהם דרו בעת צאתם ארצה ישראל בכולל שלישי, לכן על שלשת הכוללים יחד לתת למו חלק חלק מכל אחד ואחד; ואת הירושה הנכבדה הזאת יורישו גם לבניהם ולבני בניהם אחריהם. ועל כל אלה אין פוצה פה ואין דובר דבר, כי מי לא ישא פני עשיר! ומי יריב ריב את גביר בעמו! ומי ידין את שתקיף ממנו! אף כי איש אשר להצלחתו ימצא במשפחתו רב מפורסם אשר זכה לשם גאון, ובין החסידים, אם הוא מחונן להיות פ”ץ נכד לאבי אב מפליא פלאות, לא היו ולא באות, אלה אלה בעשרם וביחושם ימשלו ממשל רב אשר אין על עפר משלו, ובהחלק החלוקה והיה חלקם כחלק הארי בכבשה אשר חלק את רעיו במשל הידוע. והעניים והזקנים החולים ובעלי מומים, מהפתותים הנשארים את חלקם יקחו, אשר אין בו די להטריפם אף לחם צר ומים לחץ, ואיה מעון לגוו ושמלה לעורו!

רבים מהנדיבים בחו“ל, טועים וחושבים כי בכסף הנדבות יחיו את אלה היושבים לפני י”י, ולומדים והוגים בתורתו יומם ולילה, פרושים מכל תענוגות בני אדם. אנכי אשר בקרתי שוטטתי ותרתי בתי כנסיותיהם ובתי מדרשיהם, אנכי אנכי מצאתים רקים שלא בשעת תפלה, ורק בשנים שלשה מהם מצאתי שנים שלשה יושבים וראשיהם על ידיהם הערוכות על השלחן אשר לפניהם ומתנמנמים (מלבד בית המדרש אשר בחורבת החסיד, כאשר אספר הלאה); וכל המון ישראל היושבים בארץ ישראל, הולכים בטלים, לא יגעים ולא עמלים, אלה מרב טובתם ואלה ממחסורם ורעבון ביתם, אלה ממלוא חפנים, ואלה, הה! מנקיון שנים וכליון עינים.

חלילה לי מהוציא דבת האנשים האלה רעה ולשקר באזני המתנדבים, וכל יודעי הלא יודעים אותי ויעידו עלי כי לא אשקר ולא אחלל חלילה שם איש, וגם עתה לכן לא אשא את שמותם על שפתי. אמת דברתי, אמת חותמו של הקב’ה לפני כל הימים; ואם לא ממשנה השברון אשר נשבר לבי בקרבי בראותי את כל אלה, ובמצאי את עצמי מחויב להגיד לעמי מה פרי צדקתם ונדבתם, הוצאתי מפי מלים אלה לחרפתנו ולבשתנו, למען ידע עמי את אשר לפניו, אולי תמצא ידו לתקון את המעות, והחסרון יוכל להמנות.

אל תאמינו לי אחי, באהבתנו את י“י ועמו אבקשכם, אל תאמינו לי; אחד אנכי עתה לפניכם, וכתורה עשו, אל תאמינו לאחד; אבל זאת עשו, אם תחפצו כי צדקותיכם ונדבותיכם לא תעלינה בתהו להשמין בהן פרי בשן, לא תכלינה עיני עני גוע ולא תדאבנה נפש זקן חלש, שלחו מכם אחי, שני אנשים נאמנים אשר יראת י”י על פניהם ובלבבם, ולא ידעו כל חנף, לא יחנפו ולא יחניפו, לא ייראו מגאון עולם, ולא יחתו משלשת היוחסין, לא יפחדו מזרוע עז, ואימת העשירים לא תבעתם; האמת רק היא תהי נר לרגלם, והצדק לבדו אזור מתנם. קול שופר לא יחרידם, ופחד נרות שחורות לא יפחידם. שלחום ליפו לירושלם ולחברון, שלשת הערים אשר בהן דרכו רגלי ברחמי י"י וברב חסדיו (ולא טובות מהן יתר הערים ערי הקדש, בכלן ימצאו שרפים וחיות הקדש, שרי קדש, המבלעים את הקדש, כאשר ספרו לי אנשים נאמנים, הנוהים והמקוננים). שני האנשים ההם חרש ילכו, ולא ידעו אלה האנשים אשר על אודותם באו, כי לבקר שלחו, והם בלאט ובסתר יחקרו ידרשו ויבקרו, ואשר תחזינה עיניהם יכתבו בספר או על לוח לבם, אז תוכחו אם לא גם אלה ככה לכם יספרו, ואם לא יוסיפו על דברי כהמה וכהמה; אם לא למראה עיניהם ישברו יקדרו, שמה תחזיקם, וכבחרב תבקתם. אל דרך הגוים למדו, וכמתקנים שבהם עשו; לכל ממשלה וממשלה אוצרות, ועל כל אוצא ואוצר סוכן נאמן לה, ובכל זאת מבקרים תשלח, וכל מבקר ומבקר בוחן ובודק גנזי נסתרות; והסוכן בדעתו כי מבקר נכון לצלעו, את נפשו ישמור, וכמשפט יעשה. שמעו אלי אחי, שמעו לעצתי, ודעו כי קול דמי אחיכם צועקים אליכם מן האדמה אדמת הקדש, צעקת עניים ואביונים, צעקת חלשים וזקנים, צעקת מרודים ונענים, אהה, בוקה ומבוקה ומבלקה, במעשה הצדקה.

וכי תתפלאו, מדוע לא התאונן רע באזניכם אחד מיושבי הארץ? האין עוד איש בארץ, אשר ימאס רשע, ולחלכאים יבקש ישע! אחי, מי הוא אשר יתאונן ויגיש עצומותיו לפניכם, האם העשירים המקבלים מהחלוקה בעול ולא בצדק! האם הנינים והנכדים אשר טובם כחדק! והרבנים השאננים, יודעים כי רק אדוני האדונים לא יקח שחד ולא ישא פנים. דן העני ירא לנפשו, כי בהתאוננו גם לחם יבש נקודים ממנו יחסירו, ומלבד זה, האין עדים – צדיקים! וחסידים! – בארץ, אשר על פניהם יכזבום?! חי נפשי, כי כה בכו באזני, העניים ההם עצמם; ואיש צדיק בלתי מקבל חלוקה כי יחזה, יען מה? יען שלש מאות שופרות ונרות שחורות, כלי זיינם של צדיקים גמורים חסידים ואנשי מעשה, נכח פניו ונגד עיניו. ומה לו ולצרה הזאת! והמושל ימשול: אך ידיך ידים רפות, אל תתחר בחיות טורפות. אחד היה יחיאל, שלוח במלאכות אדירי ישראל, ומה עשו לו העדה הקדושה עדת אל, במקום האריאל וההראל! אחת היא על כן אמרתי חלילה למשתקעים בארץ, להתחרות את אלה המתהללים לגודרי גדר והנם פורצי פרץ, פן בהיותם יחידים תבואם קרץ, ואין איש בארץ, אשר יעמוד בפרץ, להשיב חמתם מענוי ארץ, נאמני ארץ. אמנם בבוא שלוחי נכבדי ארץ, לפעול ישועות בקרב הארץ; מהם יחרדו עתודי ארץ, אשר לא לאמונה גברו בארץ, ולא יוסיפו לערוץ אנוש מן הארץ, ותשקוט הארץ.

ולכם הבאים להוציא לחם מן הארץ, הנני אומר: אל תכפו ראשכם לקדושים אשר בארץ, והייתם לברכה בקרב הארץ, ואכלתם מטוב הארץ, כימי השמים על הארץ, ואתם גאולה תתנו לארץ, כי לא יוסיפו עוד מרגיזי ארץ, לשום שמות בארץ, בדעתם כי עיניכם משוטטות בארץ, ולכם יאמינו אחינו אשר בחוצה לארץ. ואם תצטרכו להלכות ודינים, יש שם מורים ורבנים, אשר עם תורה ודרך ארץ עם חכמה ודעת נאמנים, והיו אלה לכם לאדונים ותנצלו מגאיונים.

אחי ובני עמי, שמעו אלי, שמעו אל הקטן שבקטנים שבקרבכם, שמעו אל האיש הדואב והכואב לשבר ולצרת עמו. שאו את ראשי היושבים בארץ הקדושה, ובחנו ודעו את מעשיהם; הבדילו מהם אלה אשר נפשם חשקה בתורה, והוגים בה יומם ולילה באמת ובאמונה; הבדילו מהם בעלי המומים אשר לא יוכלו להשתכר די צרכם; הבדילו מהם הזקנים מששים ומעלה. והעמידו אנשים נאמנים, יראי אלהים, שונאי בצע מעשקות, נוערי כפיהם מתמוך בשחד, אנשים אשר לא ישאו פני איש, ובאמונה יעשו (אשר על כמו אלה תכון הברייתא (ב"ב ט'.) אשר למדה מהכתוב ע"ש); אלה רק אלה יחלקו כסף הקדשים לאלה האנשים המבדלים; אלה לא יזכו בכסף הקדשים את העבר אשר עודנו במעי אמו, או למתים שכבר מתו ולא נמחו מספר החיים, (כאשר שמעתי דברים אלה יוצרים בדמע מפי ענים ואביונים, ישרים ונאמנים) בדעתם כי העבר איננו מאכיל והמת איננו אוכל –. החוגים בתורה, החולים והזקנים, מלחמכם ישבעו, לא ירעבו עוד ולא יצמאו; ויתרם, יתענגו בעשרם או במסחרם, ודי להם; והעצלים הבטלים, לא יסבו על מטתם, ויקיצו מתרדמתם. וביתר הכסף העולה לרבבות, קנו אדמה, והושיבו בה אנשים, אם מיושבי הארץ הבטלנים העצלנים, מקבלי החלוקה לפנים. אשר בטנם וקיבתם, המורות והמלמדות היותר יקרות בתבל, תלמדנה אותם להיות מהירים וזריזים במלאכתם ועבודתם; או מאלה הבאים מחו“ל ונפשם תערוג לעבודת האדמה אדמת הקדש, וחפצים בכל לבם לעבדה ולשמרה. והיה מעשה הצדקה שלום השקט ובטחה עד עולם, ולכם תהיה צדקה לפני י”י כל הימים, ואז יאמר עליכם אחי: אשרי הדור שהגדולים נשמעים לקטנים.

כראות אחד ממיודעי, הגה“נ החה”ש ה' ברוך פריידענבערג, את דברי אלה, ויאמר אלי: “אם כה יאמנו דבריך לכל יודעי שמך כהאמנם אלי, ידוע תדע, כי תחת אשר תחשוב להיטיב עוד תרע, הן ידעת קרירות המתנדבים לטובת האנשים היושבים באה”ק, וכל עמל ותלאה אשר מצאו את האנשים המיסדים הדבר היקר והנכבד הזה זה ימים רבים, עד כי לא עלה בידם להלהיב לב ההמון רק בנסי ר“מ בעל הנס, למען יאצל כל איש ואיש בעת צרה ויגון, בעת שמחה וששון, בכל מקרה ומקרה אשר יקרנו, לנדבות הן; ואתה בגלותך את כל דבריך אלה לעיני ההמון, וראה ושמע והאמין בך ובדבריך, וחדל לתת אף אגורה אחת ויאמר: אם בכספי, הבא לי ביגיע כפי, ובזעת אפי, אשמין פרים מריאים ומריעים, חנפים ורמאים, נוכלים וצבועים, איה שכרי וגמולי בזה ובבא?! ואם לא המצוה הזאת עברה רבה! והצדקה מולידה צעקה! ואף הנדבה הקטנה אשר נתן עד כה ביד חלושה, מפני הבושה, או ביד גדושה, מפני צרה אנושה, תהי עתה נטושה רטושה ומלבו מגרשה, לא ידבנה, לא יתננה, ובצדק, כי לא יחזק בה כל בדק, ועוד יוסיף קוץ וחדק. ומה תהי התולדה? הה, חיל ורעדה; לזקן הזעף והבר, ולחולה אשר יה יסור יסר, גם פת לחם יחסר; ומלא כף תלמידי חכמים, פניהם יהיו נזעמים, באין להם גם לחם יבש ושומים; והעשירים האבירים גם הם את הארץ יעזובו, ושבת בה לא יאבו, הן בידיהם הונם, ורב כחם ואונס, ומה להם לשבת בארץ, אם יחדלו לינק משד הארץ; ואבד לנו כל ניר שם ושאר בארץ, באין לנו כל יושב בארץ. והרסת ונתצת בדבריך הנאמנים, את אשר עמלו גדולי עמנו מאות בשנים. והארץ תעזב גם מהתמימים והכנים, החולים והזקנים, גם מאלה הגאיונים, ראשי בריונים. והיה זה שכר לפעולתך, שכר לדבתך; יזכרוך טובים, יזכרוך רעבים~ יזכרוך אויבים, יזכרוך אוהבים, כי מה תהי האחרית? מעיר י”י כל איש ישראל להכרית!!"

ואען ואומר לו: אהה י“י אלהים, האם לנו להסתיר האמת בגלל הרעה אשר יחשבו האוילים כי טמונה תחתיה?! השלך אמת עמוק עמוק בארץ, האם לא מארץ תצמח והאירה פני תבל ותגלה עמוקות מני חשך ולחשך קץ תשים! הטוב לנו כי יכאב עלינו בשרנו, תאבלנה נפשנו ורוחנו, ירתח דמינו בעורקינו, ויצעקו מרה עלינו, מלעיגינו ומלעיבינו, ולא נבחר בטוב ולא ננצל מרעה בטרם יחרפונו שוטנינו, בטרם יגדפונו מחפשי מומינו! מה עשיתי עתה? הלא רק את המחלה גליתי ואומר לרופאים, לא אנושה היא, רפאוה, רפאוה בעוד מועד. חלילה לי מאמור, להמית את כל הגו כלו, יען כי חלי בו, ולא נפלא ממני לב איש ישראל, גם הוא ישכיל ויבין, כי עלינו, רק לאט לאט, רק במתינות, רק בזהירות היותר גדולה, לרפא את החולה המתהפך במכאובים נוראים על משכבו, המסכן אשר כל עוד נפשו בו; לא לרוצץ גלגלתו, לא לדקרו אל החמש, יען חלי בו. החלוקה כאשר היא עתה לפנינו, חלי בה, מחלה מסכנת מאד, ואומר לכם, רפאוה, כי רפואות תעלה יש לה; ומי זה יגיף חרבו עליה, מי זה בקרדומות יבוא אליה, משרש להכריתה, ועץ בלחמו להשחיתה, לסעף פארה במערצה, כלה ונחרצה! דבר אשר לא עלה ולא יעלה על לב כל בן דעת החובב עמו ומוקיר ארץ קדשו יותר מנפשו. ומי לא יודה, או איננו יודע, כי אף אם אחד מהחמשים מהנדבות ההן יעל על קיר מזבח קדשנו לרצון, וארבעים ותשע הידות תעלינה בתהו, תהיינה לריק ולבהלה, האחד ההוא יכריע את כלן. הרעב ברעבו, החם אשר בקרבו, יאכל מחלבו ודמו מבשרו ועצמיו ומכל חלקי גויתו, כחק אשר שם הטבע לרעבון; ובמה ימנה החסרון ההוא? הלא באכלו לחם די שבעו. הלחם הזה בא לנו מסלת, והסלת מחטה, והחטה מראש שבלת, והשבלת מהקנה היוצא מהזרע אשר זרע האכר באדמתו; ועתה נבואה חשבון, האם לא השרש הקנה והשבלת, המוץ הסובין והמורסן וכל הפסלת, אינם תשע הידות נגד הסלת היוצאת לנו מהחטה? והסלת עשיריה, ושבה והיתה ללחם, ונאכלנו במשקל, ובמשקל נוציא את אשר יוציא הטבע ממעינו, האם לא רק החמישית ממנו יהפך בקרבנו לחלב ודם בשר ועצם, להשלמת המחסור אשר בגויתנו מרעבוננו, וארבע הידות תצאנה הלאה דרך הצינור אשר שם בנו בוראנו לנקותנו. הנה לפניך אחד מחמשים אשר הוא היקר לנו אשר התהפך בקרבנו מצומח לחי, ויתרם, לבהמות הארץ ולדברים אחרים. ועל כל אלה עמל ויגע הזורע, זבל חרש שדר נר זרע קצר, אלם דש זרה ברר; והטוחן לתת טחן ורקד; והאופה שב וינופפהו בנפה, לש שף ובעט ויערכהו, חטב עצים הסיק תנור ויאפה לחם; את הלחם הזה נשים בפינו, השנים יטחנוהו, הלשון ירטיבהו ויהפכהו ונבלעהו, והקיבה גם היא עוד תוסיף עמל ויגיעה, ואת כל אלה יעשו כל אלה רק בגלל החלק האחד מהחמשים אשר הוציאה האדמה לחיותנו, אשר רק החלק ההוא לבדו הוא לנו למחיה ולמשיב נפש. ככה גם במעשה הנדבות¹⁴, אם גם אחד מהפרורים מהעצמות הערומות מהשור הבר ואחד מהפתותים הפתותים מככר הלחם בת מאה ככר, יצילו את הזקן הצולע, החולה הגוע, החכם היודע, מכליונם ורעבונם, כבר קלענו המטרה, תפארנו תפארה, תעטרנו עטרה; ועל יתרם הרב, אשר בפי מחריבים נחרב, ולהם יערב, נאמר כמו שאמרו רז”ל: בואו ונחזיק טובה לרמאים וכו'. אף שאין דמיונם שוה. והרי הוא בעינינו, כקש כמוץ כסובין כמורסן כיוצא למוחראות.

אמנם לא בגלל כל זה, עלינו לישון שנת עולמים, עצלים ונרדמים, לבלתי נקיץ לקול הצועקים חמס, היונה מפרפרת בפי התחמס, ולבבנו לא ימס! עשיריה מלאו חמס, הכפיר בעדרי צאן יעבור ורמס, ואלה העשוקים יהיו כמן אשר אם חם השמש ונמס! האם הארץ הקדושה היא לנו אבן מעמס, לתת קדש וצבא מרמס! לבלתי נבקש עצה – והיא לא רחוקה – למען כל עמלנו יעש פרי קדש הלולים, ולא יהי חילולים, בכף חומצים ומעולים, וכל נדבותינו מבלי כל חסרון תעלינה נקיות למקום הקדש, ותחיינה העצמות ההן היבשות – הזקנים, החולים, ות"ח – אשר בערי הקדש, ושרי קדש, באמונתם יתקדשו קדש, לתרומת הקדש, בהר צבי קדש. הנוכלים הרמאים, העושקים והחטאים, ישיבו יגע ולא יבלעו, חיל בלעו יקיאו, ויאכלו ענוים וישבעו, לא ירעבו ולא יצמאו. וכל זה עלינו לעשות במתינות ובזהירות, אבל גם בזריזות, ולא להתפטר מזה לגמרי, והעול במקום ימריא!

הוי, נדיבי עם אלהי אברהם! שיתו לבכם לדברי אלה, ונפשכם אל תלא, הבו לכם עצה בעלי נפש יקרה, רוח עצה וגבורה, היו לזקנים לחולים ולת“ח אשר שם בארצנו הקדושה לחומה, הכריתו מצודדי הנפשות ועושי המספחות על ראש כל קומה, ואל יהיה חלק בתרומה, לאשר לו זרוע רמה; ודעו כי נפש הזקנים החולים ות”ח לכם הומה, הצילונו ממבוסה וממהומה, ותהי לנו תקומה. שיתו לבכם לארץ הנשמה, ופחו גם בה נשמה, בהפרישכם מותר נדבותיכם לעבודת האדמה. אז אך אז, הנדבות מעלה מעלה תעלינה, הצדקות תכוננה, ונפשות אביונים תחיינה, הנהרסות תבנינה, והנשמות זרועות ונטועות תהיינה, ועיניכם תחזינה; וראיתם ושש לבכם, בכל אשר פעלו ידיכם.

וי“י אלהי ישראל, יתן בלב נדיבי עמו ישראל, לרחם על צאן מרעיתו יהודה וישראל, תבנה ותכונן ארצו ונחלתו א”י, ישרש יעקב יציץ ופרח ישראל, ואז יגל יעקב ישמח ישראל. אחת מהרעות היותר גדולות אשר הסבו שממות הארץ הקדושה ומניעת ישובה, היא העדר הרגשת כל איש ישראל, בצורך

 

טז. העליה לארץ    🔗

לבקרה, וחסרון ידיעת נחיצת הענין היקר והנכבד הזה, הראוי להיות קדוש לנו מאד; ואם לא שלש פעמים בשנה כאשר צותה עלינו תורתנו הקדושה, בהיות המקדש על מכונו, לפחות שלש פעמים בימי חייו; ואם לא שלש פעמים, לפחות פעם אחת. צאו וראו, חוב קדוש הוא לישמעאלי לעלות אל מעקא עיר קדשו; מצוה קדושה היא לאחינו הקראים לראות עיר אלהינו לפחות פעם אחת בימי חייו, והיה בשובו אל ארצו ואל מולדתו יעטרוהו בשם הכבוד “ירושלמי” וכה יחתום את שמו “פ' בן פ' הירושלמי”, והיה לו לשם כבוד לתהלה ולתפארת; אחינו הנוצרים, אף כי אין עליהם כל חוב כל מצוה בדבר הזה מאת משיחם ושליחיו, בכל זאת גם הם יקדישו ויעריצו העליה הזאת, ובכל זאת שנה ושנה אנחנו שומעים: פלוני המלך, פלוני יורש הכתר, פלונים בני המלוכה, פלוני הנשיא, פלוני הנסיך, פלוני השר, בקר את ירושלם, בקר את הארץ. ובכל שנה ושנה יראו יושבי ירושלם ויתר הערים, נוצרים לאלפים משוטטים ברחובותיהן, והם הבאים להתפלל במקומות הקדושים להם; וגם עיני ראו באניות אשר בהן הלכתי, נוצרים רוסים מהארצות היותר רחוקות בארצנו הגדולה והרחבה ארץ רוסיא, מניזשני, מפערם, מטאמבאוו, מטאמסק, וכו' וכו', אנשים ונשים, גם צעירים גם ישישים, למעלה מששים, וביניהם היו גם שני כהנים הדיוטים, האחד מקאוקאז והשני מראזשאן, כלם אנשים אשר מגורם רחוק זה מזה אלפי וויארסט, כלם חברו יחדיו; וכל זה באניותי ובקצה הקיץ, ואיה אניות אחרות והקיץ כלו? כלם עולים ירושלמה להתפלל, וביניהם אנשים אשר ספרו לי, כי כשש וכשבע מאות וויארסט הלכו ברגליהם הם ונשיהם עד בואם אל מסלת הברזל או אל אניות הקיטור, ולא נסעו בעגלות ולא רכבו בסוסים, יען כי יראו לנפשם פן לא יספיק למו הכסף האצור בכיסם די הוצאותיהם הלוך ושוב, ודי תת בידי הציר הרוסי היושב במלאכות ממשלתו בעיר החוף, למען היות בידו למשמרת עד שובם; כי חק הושם לכל איש נוצרי רוסי אשר חזותו מוכיחה עליו כי לא איש עשיר הנהו, העולה להתפלל במקומות הקדושים להם, להראות לציר כי יש בידו די כסף ההוצאה בהתמהמהו ודי כסף הוצאות שובו לארצו ולמולדתו; וכל אשר אין בידו כל אלה, לא ירשהו הציר לעלות, ויעזרהו לשוב, וישוב. ואשר נמצא בידו די הספוק, ולקח הציר את כל הכסף הנמצא בידו, ולא יתן לו רק די ספוק הוצאותיו לכל ימי התמהמהו במקומות קדושיהם, ואת המותר ישים באוצרו עד שובו, וכל זה למען לא יוציא כל אשר לו ביין ובשכר, ובסבאו יין וכלה כספו, ונפל למשא על יושבי הארץ, וחלל כבוד ארץ מולדתו, לכן בידי הציר הוא אצור עד שובו, ואז ישיבנו לו. ובגלל הדבר הזה קמצו האנשים האלה בהוצאותיהם כל ימי מסעם; וכל זה בעבור אהבתם למקומות הקדושים למו. ואנחנו בני ישראל, האם לא נבוש ולא נכלם, לא נשבע בוז וחרפה, כי כמתקנים שבהם לא נעשה; את ירושלם נעלה על לבבנו, גם בתפלות גם בברכות יום יום; נקונן עליה בקינות פעם אחת בשנה, נבכה עליה בפיוטי הסליחות בכל ימי צום; ובימי שמחתנו ובמועדינו נזכור כי מפני חטאינו גלינו מארצנו, ונתחנן אל י"י אלהינו להביאנו לציון עירו ולירושלם בית מקדשו; על כל אלה עינינו לא צרה, כי אמרי פינו בכסף לא נשקול, ועל פרי שפתותינו לא נוציא כל מחיר; הפה ידבר, והשפתים ינועו, מבלי כל עמל ותלאה, הכיס שלם ומכספנו לא יחסר, אבל לעלות ולראות הקשור במוצא כסף ובמעט עמל, קרבן גדול, יקר, כבד וקשה כזה, מי זה יעיז פניו לבקש מידינו להעלות על מזבח אלהינו ארץ קדשנו!! חרפה שברה לבי, כלמה כסתה פני, אוי, נגע וקלון, סרה וסלון.

לבי נכון בטוח, כי אם שנה שנה היו באים איזה מעשירינו וגבירינו, לבקר את המקומות הקדושים בפרט ואת הארץ הקדושה בכלל, ושבים לארץ מולדתם (כמסעם לשווייץ לאיטליא ולפאריז, וכמסעם למקומות הרחצה, למען התענג), מספרים במסבת רעיהם, את אשר ראו עיניהם, נאנחים על כבודה וכבודנו כי גלה, וידינו דינה למזור למצוא רפואות תעלה; אז לבשה ארצנו הנעזבה והנעלבה, הבזויה והשוממה, הנהרסה והנדהמה, תמונת חדשה ומאוששה, תמונה מאירה ובהירה, אז התרעם גלגלה בהתרעש כיסם, לטוב לה ולהם ולכלל ישראל; ארצנו תבעל, תבנה ותכונן, מהרסיה לא ירימו ראש, מחריביה ידמו, ורחקו מבלעיה.

איש אחד מעשירינו גבירינו צבי תפארת ישראל צדיק ומושיע סיר משה מנטיפיורי נ“י, בקר את ארץ הקדש פעמים אחדות, ובכל פעם ופעם הפליא לעשות לתקונה וישובה, גם הוא גם רעיו אשר שמעו מפיו את כל אודותיה; ומה היה פועל ועושה אם לא עמדו נגדו מורדי אור יושבי חשך החפרפרות והעטלפים? י”י הוא יודע; וכל אשר לו לב מבין יבין כי אין כח האיש הרם הזה, ככח דוד בן ישי לחזק מהם בקלע ובאבן להטביעו במצחם; ולו תמכו בידיו יתר גבירינו אחרי ראותם את הארץ, כי עתה יצאו ממלחמתם מנצחים, וטהרו הארץ, ובכל זאת מה רבות פעל ועשה לטובת הארץ, כל זה יכירו וידעו מבקרי הארץ, ומי העיר באנגליא על דבר ישוב הארץ, ומי נפח רוח חיים באף חובבי הארץ, אם לא האיש הרם והנשא הזה אשר יצא קוו בכל הארץ, וכל זה הסב עלותו וראותו ועיניו המשוטטות בכל הארץ; ולא שם לבו לכל אשר מרו ועצבו רוח קדשו אלה היושבים בארץ, המתאמרים לגודרי פרץ, והמה יפרצוה פרץ על פני פרץ. וכבר ידענו כי מלבנה אחת לא יבנה חיץ, וזמיר אחד לא יבשר לנו הקיץ; אמנם ברבות אנשים עשירים וגבירים לבקר את הארץ, אז ישועות תעשינה בארץ, יתמו רומסים מן הארץ, יחדלו מרגיזי ארץ, ואכלו אביוני עמנו מתבואת הארץ, אשר יטעו ויזרעו בארץ. אז תגל הארץ, שדותיה יזרעו, ועמקיה יעטפו בר, כרמיה ינטעו, וירעש כלבנון פרים. והיה להם לשם עולם לא יכרת, ופעולתם על לוחות דברי הימים לבני ישראל תחרת.

הוי, אדירי צאן קדשים העשירים והגבירים, שמעו לקול אחיכם הצעיר שבצעירים, צאו לעזרת י"י בגבורים, רחמו על בני ציון היקרים, עברו עברו בשערים, עלו על הגבעות ועל ההרים, בשדה בכפרים ובערים, וקנו אדמת קדש לבני עמכם הזריזים והמהירים, והיו לכורמים ולאכרים. אדירים יקרים, הותירו נא שריד לשרידי האדירים, בני אבותינו העברים, שפכו נא את מימיהם המרים, והשקום מים קרים, זכים וטהורים, ממעיני ישועתכם נגרים, והיה שמכם לתהלה ולתפארת לדור דורים.

בכל ימי שבתי בירושלם, לא בקרתי אדם במעונו, אף כי רבים מנכבדיה בקשוני לבקרם בביתם; יען כי בהשלימי יום יום את עבודת משלחתי, את המטרה אשר אליה יריתי, יקר היה לי כל רגע ורגע לשוט ולחפש ולבקר את כל המקומות המפליאים והמולידים התפעלות הנפש, מפני הזקן והשיבה וזכרונות קדשנו המרחפים עליהם, ומה לי ולאנשים פרטים ויחידם? מלבד אלה

 

יז. שלשת הרועים    🔗

הרבנים הגאונים אשר עמודי אחינו יושבי ירושלם נכון עליהם בימים האלה ובזמן הזה; הלא המה הרה“ג ר' שמואל סאלאנט, הרה”ג ר' משה נחמיה כהנא מחאסלאוויטש, והרה“ג ר' יהושע ליב דיסקין מבריסק (העיר האחרונה לו ברבנות בשבתו בחו"ל). את אלה בקרתי ביום אחד, הוא יום א' כ”ח מנ“א. ראשונה באתי אל הראשון, ואמצאהו חולה שוכב על מטתו, וברצותי לשוב לבלתי הכבד עליו, ויקחני בימינו וישאלני לשמי, ואגיד לו, ויכירני, ונשק איש את רעהו בנשיקות אהבה, ולא הרפני (אף כי היה הדבר הזה למורת רוחי, כי ישיש האיש וחלש, וגם חולה ביום ההוא י"י יחלימהו ויחזקהו) ויתחזק וישב אל השלחן; עליו יאמר (סוף קנים): “זקני תורה וכו' כל זמן שמזקינין וכו'”. והוא יכול לאמר (סוכה נ"ג.): “אשרי ילדותי וכו'”. לא התאחרתי אצלו רק כחצי שעה, כי יראתי פן הנני עליו למשא, אף כי הראה לי אהבה רבה וחבה יתרה; לקחתי את ברכתו, ואברכהו גם אני, ואפרד ממנו באהבה. ואעל אל השני (כי ביום הששי שב מיפו ירושלמה), והשעה היא הראשונה אחר חצות היום (היא השביעית ליושבי הארץ), ואמצאהו בבית מדרשו (הוא בית המדרש אשר הוצאתיו (למעלה פרק ט"ו) מכלל יתר בתי המדרש אשר בירושלם) יושב בטבור הבית, פניו אל פני הארון, ושלחנות מקיפים לו מסביב, מוקפים מאנשים צעירים ובאים בימים, רבם מלבשים טלית ומעטרים בתפלין, כרבם גאונם, מורם ומלמדם; והוא קורא לפניהם בתלמוד בבלי (גטין ס"ו) בשטת אומר אמרו. אף כי ישיש האיש, בכל זאת קולו חזק ונעים ומדברו נאוה; בראותי כל אלה אז אמרתי, לא אראה לפניו פן אפסיקהו מלמודו, ואשב לי בשלחן האחרון אשר מאחוריו אצל איש אחד אשר זקנו מגדל ולבן והוא יחידי קורא אחרי רבו בגמרא אשר לפניו, וגם אנכי שמתי עיני ולבי בה. שמעתי את שומעיו שואלים ומקשים, והוא בתשובותיו מפרק הרים, ושובר ארזים בפלפולו הישר, אשר כה הורידו עד כי אחשוב כי גם הקטן שבקטנים הבינהו. ואשב שם כשעה שלמה, וארא כי תלמודו גוזל ממני עתותי, ואנכי רגעי ספורים ומנויים לי כאשר אמרתי. ואפתח פי להקשות גם אני, למען ישמע קולי, ואברכהו בשלום, ואפטר; התחבולה הזאת עלתה בידי, כמעט פציתי פי ויכירני בקולי, ויפן ויסב פניו אלי, ויקראני בשמי, ויושט לי ימינו, ואחריו כל תלמידיו שומעי לקחו כמשפט ד”א. ואומר אליו: אדוני, אל תעצרני, ולא אפסיקך מלמודך, פן נענש שנינו כאמרם ז“ל, בחסדך תנה לי איש אשר יראני מקום משכן היל”ד, כי חפץ אני לבקר גם אותו, ואנכי שוב אשוב אליך בשובי מביתו בהתימך תלמודך“. וייטב הדבר בעיניו, ויצו על איש מאנשיו ללכת עמדי ולהראות לי מבוא הבית. בעלותי אל מעונו בבואי הביתה, מצאתיו יושב על מטתו אצל השלחן (וסביבו אנשים אשר חשבתי ולא שגיתי, כי נושאי כליו המה), זקנו לבן, פאות ראשו מדולדלות, פניו כהים, כבע עקוש ועקום על ראשו וידיו על חלציו, יד על יד; עד כי לפי ראותי אותו לפני עשרים שנה בחדר משכני בקאעניגסבערג (אשר בפרוססיא), הדור לבושו ופניו מאירים, התראה או נראה לפני עתה כאלו עבר ובטל מן העולם; ואומר אל לבי, הזה האיש מרעיש ירושלם מרגיז חו”ל!! הכרתיו ולא הכירני, אבל בהגידי לו שמי וזכרי, זכרני, ויושט לי ימינו ויושיבני לימינו על המטה אשר הוא יושב עליה.

חטא חטא פינס היקר, ברצותו למלא רצון שולחיו הנדיבים היקרים לפתוח בית תלמוד בירושלם, אשר בו ילמדו ילדי ונערי בני ישראל מקרא משנה ותלמוד, ובו תוסד לשכה ללמד את הנערים ערבית, שפת הארץ וכתבה, איספאניולית, (למען יתאחדו והיו לאחד הספרדים (הפורטוגזים) עם אחיהם האשכנזים אשר לא ידעו לשונם) חשבון ושאר הידיעות הנחוצות לאדם באשר הוא אדם; פשע, רשע ועון גדול מנשוא!! עד כי צללו שערי ירושלם ותצלנה גם אזנינו בחו“ל לשמע כל הרדיפות הנוראות והאיומות אשר הרדיפוהו בלי מנוחה מורדי אור ויושבי חשך וצלמות אלה. לכן כאשר שאלוני אלה היושבים ממולי: מה העון אשר מצאו בך שרי החוף, כי סבלת את כל התלאה אשר מצאתך? שמענו ויחרד לבנו”. השיבותי למו: “אהה אחי, עוני גדול מנשוא, כי לא למדתי שפת הארץ, והתורקי בקי בתורה, וכתורה עשה”. שמעה אזנם תשובתי ושחוק בלתי נעים עבר על פיהם; אבל מה? שאלני אחד מהם, ולמה זה תביע חידות! ואען: פרשה מפרשת התורה על דבר בלעם ואתונו, כל עוד לא יכלה האתון השב לו דבר במענה פיה בשפת ארצו, ותדבר בשפה אשר תדברנה האתונות בינן לבין עצמן, לא חדל בלעם מהכותה, וכמעט רחם י“י עליה ויפתח את פיה, ותדבר אליו בשפתו ובלשונו, ויחדל מהכותה. מכאן למדנו, כי כל אשר לא ידע דבר כן בשפת הארץ אשר הוא מתגורר בה, הרי הוא כאתון, ומשפט האתון משפטו, וכי ידיעת שפת הארץ בעיני בלעם רע”. שמעו תשובתי ויפלו פניהם, וירפו ממני; ואבין מהם, כי יחשבו כי לא ידעתי מדבר הריב והמצה והמהומה האיומה אשר בגללן התגעשה ותרעש הארץ, אשר על כן כה השיבותי, ולא עלה על דעתם כי אגע בזה בכבודם ובכבוד גאונם; כי מי אורח אשר ירהיב בנפשי עז לחרף את התושבים היושבים שאננים בביתם ולא יירא ולא יפחד מידם החזקה וזרועם הנטויה? ואומר לנפשי, האנשים האלה חולים הם חלי הסכלות ומוח אין הקדקדם; ארף מהם עד כי יחלו עוד לדבר דבר; והמה החלו, ואראה כי חפצים הם לנגוע בדבר המחלקת, ואמהר ואסתום פיהם, ויחדלו. ובכל העת ההיא ישב הרב הגאון אשר משמאלי כבול עץ מבלי דבר דבר; ואראה מתכונת רוחו ותאר פניו, כי לא בו האשם, כי ידעתי, לו ישב זבוב בראש חוטמו, וחדל מהרים ידו שלח אצבעו, לתפשו או לגרשהו; וגם רוח פיו יקר לו מנפוח בו כי יעבור; אמנם אשתו ונושאי כליהם הם מחרחרי הריב מגרי המדון ומשביתי השלום. ואם רק חיי הרוח הם החיים האמתיים, וחיי הגו אין ואפס, נוכל לאמר עליו בצדק המליצה הידועה (שופטים ט' ל"ד): “אשה הרגתהו”. ואין בו כל חטא זולת המסרו בידי אשת מדנים (אשר כן יאמרו גם נרדפיהם), וחטא כזה הלא מצאנו גם בגדולים וטובים ממנו, גם בדברים שבין אדם למקום גם בדברים שבין אדם לבריות, הלא המה מלכי יהודה וישראל (מ“א י”א ושם כ"א); וראה מאמר רב (ב“מ נ”ט.), ואולי הזקנה גרמה לו, ואין למדין מן הכללות אפילו במקום שנאמר בו חוץ. סבותי פני מהם, ואפן אל הרב הגאון, ואקח את הגמרא הסגורה המונחת לפניו על השלחן, ואראה לו דבר קשה ברי“ף וברא”ש, ואחרי אשר שם עיונו בו, ענני: “דבר זה צריך עיון”. עיין עד מה, ואנכי בעת ההיא דברתי את האנשים ארכות, וארא כי סגר הספר אשר עיין בו ויניחהו על השלחן מבלי פתוח פיו, וארף ממנו, ולא הגדתי לו את תירוצי, כי מה אלאהו והנני רואה כי לא חפץ בתלאה! האיש הרם הזה צוה בדממה דקה להרתיח המחם (סאמאוואר) לכבודי; ואומר לו: “לא אתמהמה עד כי יחם וירתיח, כי רגעי יקרו לי, אם יש מים, טוב, ואשתה”. ויכבדני במים קרים מהולים ביין, שתיתי, ואהודנו, ונדברנו עוד מעט, ונברך איש את רעהו בשלום – ואקום ואלך; והוא בענותו לוני עד המדרגות אשר לעליתו.

משם שבתי אל הרה“ג היקר באדם מהרמנ”כ, כאשר הבטחתי לו; ואמצאנו עודנו קורא יחד עם תלמידיו, כאשר מצאתים ועזבתים למבראשונה, ואשב גם אני אל השלחן קורא עמהם יחד, ואחכה עד כי גמר שעורו; ונפלפל מעט, ונברך איש את רעהו, ונשבע מנשיקות פינו, ונפרד איש מרעהו באהבה רבה. בלכתי לדרכי, פגשתי בעברי, ברבים מיושבי ירושלם ההולכים בטלים, ואספר להם, כי שבעתי ענג ורב נחת משקידות האנשים, אשר ראיתי בביהמ“ד הנ”ל, בתורה. ויבינו אלה השומעים תהלתם בפי, כי התהלה הזאת היא להם לתהֳלה, ויענוני: אל תצדיקם הרבה, כי תורתם זאת היא בידם קרדום לחפר בה, יען כי שלם ישלמו מחיר בואם אל השעור ושקידתם בתלמוד, ואם יחדלו מתת למו את שכרם, יחדלו משקוד ומבוא. ואשאלם: “מאין יבוא השכר הזה למו?”. ויענוני: “מכסף החלוקה”. ואען ואומר להם: “הוי שוטים ומחרפים, הלא שלהם יקחו, כי למי נדבות נדיבי עמנו אשר בחו”ל, אם לא לאנשים כאלה, אשר יהגו בתורת י“י יומם ולילה, ונפשם חשקה בתורה! לו חכמו ורבו במחיר שקידתם עשרת מונים מאשר יתנו למו עתה, כי עתה שמחו נדיבי עמנו בחו”ל, כי נדבותיהם ישביעו נפשות אלה היושבים לפני י“י והוגים בתורתו, וברך יברכום ממקור לבם, בדעתם כי נדבותיהם לא תעלינה בתהי ולא תרדנה לטמיון, ולא החטיאו המטרה, הטובה והיקרה”. כשמעם את דברי אלה יוצאים מפי, וישימו ידם למו פיהם, וירפו ממני.

ואשוב לעבודתי לעלות הרים, לרדת מערות, לחקור מנהרות, ולתור את כל המקומות העתיקים והיקרים (אשר באמת אין לנו מקום ודבר בארצנו הקדושה אשר לא ייקר לנו). לספר את כל אשר ראיתי בארץ תלא שפתי, ובאמת רב אשר לא ראיתי רבבות פעמים מאשר ראיתי; כי מה המה ימים עשרים ושנים, אשר רב משלישיתם לקח דבר מסעי מידי, מול הדברים היקרים הרבים אשר עלינו לחקור ולהתבונן ולראותם בראיה עיונית, ולא בסקירה מהירה, בארץ ההיא, הצריכים לזמן לא פחות משנה תמימה, וכיס מלא וגדוש, וכח אבנים; אמנם גם בזה אשר ראיתי, אם גם בסקירה לא בהירה, הנני עלז ושמח, ורב לי רב, עד כי יבוא אל קרית מלך רב, מושיע ורב. ברוך י“י אלהי חסדי, על כל אשר הפליא לעשות עמדי. ואין לי עתה לספר רק מהחדשות אשר נעשו בעה”ק ובפרוריה בשנים האחרונות; והם

 

יח. בתים למעון, ובתי חסד,    🔗

אשר בנו נדיבי עמנו, עושי צדקה וחסד, ומרבים להיטיב; למען ידעו כל המקוננים על שוממותה והמתאבלים על הריסותה, אשר ברצונם להיטיב את ציון ולבנות הנהרסות, כי עתה כל המשכיל להיטיב וחפץ להיטיב, יוכל להיטיב; בראית הטוב אשר היטיבו אלה אשר אספר, וטובתם נפלאה ביפיה ובטובה; יזכרם אלהינו לטובה ולברכה.

ירושלם הבנויה וחומותיה סביבותיה, כאשר היא לפנינו היום, בצדק נאמר עליה: “עיר האלהים משפלת עד שאול תחתיה”. רחובותיה כה צרות הנה, עד כי אם יעבור הערבי עם גמלו האחד, וסתם הרחוב, עד כי ילחצון האנשים העוברים והשבים אל קירות הבתים אשר מזה ומזה. גם נתיבותיה מרחוב אל רחוב, אם ילכו שנים יחדיו ומלאו את הנתיב; מדרגות הבתים מתחתיים לשניים ומשניים לשלישים, על הרוב רק אחד אחד יעלו בהן; להרבות בה רחובות ובתים אין תקוה, יען החומות אשר יקיפו את העיר סביב תעצורנה. ובכל זאת עוד נמצאים אצל החומות מקומות מקומות פנויים בלתי בנויים בלתי זרועים ובלתי נטועים, והנם לנגד עינינו גבעות מלאות אשפה וזבל בהמה; ואמרו לי, כי הם מקום רבץ הגמלים והחמורים בבואם לימי השוק. בתיה בתי אבן, ושתים ושלוש מכפלות להם, רמים ונשאים. התחתיים הם לחנויות אשר תמלאה את כל הרחוב מפה ומפה, והשניים והשלישים למעונות אדם; ומקיר אל קיר אשר מעברי הרחוב, כעין גג נטוי מכסוי המחסה אשר יציעו למעלה, למען לא יבואו אליהם זהרי חמה בחמם; לכן לפנות ערב ברדת היום, חשך וחלקלקות בקרבה, חשך ואפלה מנודה, עד כי איש את רעהו ידחקון וילחצון, ומפני הלחץ וחלקת אבני רצפת רחובותיה, יש אשר ידחו ונפלו; ואוי להם לאנשים העוברים והשבים, אם בעת ההיא יפגשון שני גמלים עוברים זה מול זה וצריכים לפנות דרך איש לרעהו, למען יוכלו עבור, ותיבות, סלים, עצים, נסרים, חבושים וקשורים על גבם וצדיהם, או כמעט גם מקום להלחץ ולהחלץ אין. עד כי עלינו להתפלל אל י“י, על העיר אשר בה הגות לבנו ותוגת נפשנו, כי תהרס בראשונה ולא תשאר בה אבן על אבן אשר לא תתפרק, ואחרי כן בחמלת י”י עליה תבנה ותכונן בתכונה הראויה לעיר אלהים שרתי במדינות כמוה, אשר לשמה ולזכרה תאות כל נפש.

לכן קמו אנשים נדיבי לב אנשי חסד ויקרי רוח, ויבנו רחובות מחוץ לחומותיה. הרחובות ההן רחבות הן, יפות ומסדרות, והאויר בהן יפה ונעים מאד מאד; והרוח הבאה מהגנות והכרמים אשר סביבותיהן מסביב, תחיה כל נפש.

לדעתי גם הרחובות החדשות ההן ואשר תבנינה עוד, הנה הנן גם הן על מקום העיר הקדושה הישנה, לא מחוצה לה; כי לא יאמן כי ירושלם העיר הגדולה על פי המספר לנו בתלמודים ובמדרשים ובספרי יוסף בן מתתיהו הכהן, וכפי אשר נראה בכתבי הקדש מגדלה ותפארתה, כה תקטן ותלחץ כאשר היא לפנינו עתה. ובבואי מיפו, ונעל על ההר האחרון אשר ממנו ראינו ממרחק שנים או שלשה וויארסט את ירושלם הנוכחת, שמה מצאתי ראיתי גלי אבנים ותחתיהם אבנים רצופות מסדרות, אשר סדרן יעיד עליהן, כי היו ליסודות לחומות גבוהות ובצורות אשר עליהן, ומשם החלה ירושלם הישנה והזקנה לימים, עד כי עוד מרחק שנים שלשה וויארסט מירושלם, ירושלם הוא. ומהחרבנות הרבות אשר סבלה בעון אבותינו בגלותם מארצנו, ואחרי כן בעונינו, התקטנה והתקטנה עד כי היא כאשר היא לפנינו היום, באחת המקצועות מהעיר הגדולה אשר לפנים. לכן לדעתי, הבל הוא לחפש בעיר הקטנה אשר לפנינו, את כל חלקי העיר אשר היו לה מלפנים, ואת כל אשר היו לה או סביבותיה, כי המקומות ההם פנויים עתה וחרבים ושוממים, ושמה היו אשר היו, ואין זכרון לראשונים, והרבה יש לנו לחקור על כל הדברים ההם, ואת הכל לבקר ברוח קר.

על הרחובות החדשות ההן אשר נבנו ואשר הם בונים עתה, נוכל לאמר, כי נבנו ונבנים כמעט בטעם הרחובות בעירות הגדלות באיירופא, אף כי אינן עוד בסדר נכון יען כי אין מסדר נבון וחכם, אשר למד סדור הבנינים והרחובות בבתי התלמוד בחק ובמשפט באיירופא להנה; בכל זאת ראיתי ושש לבי, ואתפלל אל י"י בונה ירושלם, כי מציון יסעד את הבונים וישלח למו עזרו מקדש, יבנו הנהרסות והנשמות יושיבו.

ואלה הן הרחובות בשמותיהן:

1) רחוב נחלת שבעה

על שם שבעת היחידים הקונים הראשונים: ר' יוסף ריבלין, ר' משה סאלאמאן, ר' מיכל כהן, ר' ליב מלאמזא, ר' ביינוש סאלאנט, ר' יהושע יעלין (השביעי שכחתי); המה קנו את כל החבל ויחלו לבנות בו, ועתה כמאה בתים בקרבו.

2) רחוב מאה שערים

הוסד ע“י חברת אנשים משכילים אל דל, לבנות בכל שנה ושנה עשרה בתים; לעשר שנים מאה בתים; ועתה הגיעו בחמלת י”י עליהם למאה וארבעים בתים. ויש בחבל הזה בור למי גשמים, שבעים אמה ארכו עשרים רחבו ועשר עמקו. נוסד ע“י ר' יוסף ריבלין ור' משה סאלאמאן; ועתה נגמר ע”י הר“ז בר”נ.

3) רחוב אבן ישראל

הוסד מנדבות חברת עשירים, וארבעים בתים בו; נוסד ע“י ר' יוסף ריבלין ונגמר ע”י ר' מאיר מייזל מחאסלאוויטש.

4) רחוב משכנות ישראל

הוסד ע“י יוסף ריבלין ור' משה סאלאמאן, ע”מ לבנות מאה וארבעים בתים, ועד היום לא נבנו רק ארבעים מהם, כי קצר כח המיסדים; וע“י עזרת מזכרת צדיק ומושיע סיר משה מונטופיורי נ”י יבנו במשך שלש שנים מהיום עוד שמונים בתים (א"כ יחסרון עשרים). בית המדרש אשר שם עתה, הוא נדבת הרה“ג ר”א שו“ב מלאנדאן; ובאלה אשר יבנו, ע”י המזכרת הנ“ל יבנה בהם עוד ביהמ”ד עם כל הדברים אשר בקרבו והמצטרכים אליו.

5) רחוב בית יעקב

הוסד ע"י ר' משה גראף לבנות בו שבעים בתים, ולא עלה בידו לכנון רק עשרים בתים: עשרה פשוטים, ועשרה יפים ומהדרים. ששה מהם שייכים לכולל הוראדנא, ויתרם ליחידים.

6) רחוב אהלי מֹשה ויהודית

הוסד ע“י ר' ניסן ב”ק ממונה לכולל וואהלין. בנינים מפארים, החברים הם חסידי וואלין ועסטרייך; ולא עלה בידם לבנות רק עשרים בתים, בלי בור למים ובלי ביהכ"נ להתפלל לאלהי השמים.

7) רחוב משכנות שאננים

מעשה השר הצדיק סיר משה מונטופיורי נ"י, ששה עשר בתים למטה וארבעה למעלה; נפלאים ביפים, והמה הראשונים.

8) רחוב בית דוד

נדבת הג' הנדיב ר' דוד יאנאווער; עשרה בתים, ודריהם יגורו בהם שלש שנים שלש שנים על פי גורל. וכן משפט בית יעקב.

להג' הנדיב הזה חצר ובו עשרה בתים, ויקדישם לעניים וגם כן על פי גורל ולשלש שנים כנ"ל.

9) רחוב שכונת כולל מערבים

על יד הבריכה העליונה, מול דרך חברון; ערך עשרים בתים בו.

10) חצר פיכטענהאלץ מברדיטשוב

חצר מפאר, שלשה עשר בתים בו, וגן נחמד; עשוים להשכיר, והכנסתם לכולל וואהלין.

11) רחוב בתי מחסה

הוסד ע“י כולל הו”ד ואונגארין; לפנים מן החומה על הר ציון; קרוב למאה בתים; בנינים מפארים ומשכללים ברב יפי, הוד והדר.

ואלה הם "בתי החסד אשר נוסדו ונבנו בשנים האחרונות:

1) בית ספר לנערים

יסדוהו חברת “כל ישראל חברים”. הוא הוא בית הספר אשר היה לגחלי רתמים בפי היל“ד ואשתו אשת מדנים ונושאי כליהם מחרחרי ריב, ובמפוח רשע ואולת נפחו בם, ויציתו אש בציון ותבער בירושלם, וידמו לשרוף בהבל פיהם את הרב היקר רי”מ פינס נ“י, וירתיחו בסיר משוגתם ושגעונם, וירדפוהו רדוף מבלי חשך, עד כי נלאה, וירא כי לא יכול להם, וימסרהו לאחינו הספרדים, אשר לא ייראו לא מהם לא מהמונם ולא מהמהם, ופרי כחש אשר בכרמם, הוא חרמם, משחק למו, לא ירגיזמו, לא יחרידמו, ולא יפחידמו, והנם שמחים ומאושרים בו, כי ברכה בו. ועוד היום רבים מהולכי חשך ייראו מגשת אליו, אף כי לבוא בו. ועיני ראו אנשים ישרים ותמימים אשר בכל לבם יחפצו לאשר את בניהם, ללמוד שם מקרא ודקדוק משנה ותלמוד, שפת הארץ, ויתר הידיעות הנחוצות לאדם באשר הוא אדם, ואימת מורדי אור ההם תבעתם, כי יבלעום חיים אותם ואת בניהם יחד ביום אחד. מנהלו איש צעיר לימים, חרד לדבר י”י, חכם נבון ומשכיל, שמו לתהלה ר' נסים בכר ס“ט נ”י, חמשים נערים ילמדו בו; נפלא בטוב הנהגותיו וסדריו; אלהים יכוננהו עליון; יבושו ויבהלו אויביו, וישמחו וירננו אוהביו, וכל תומכיו וסועדיו וחובביו.

2) בית יתומים

יסדוהו חברי חברה מברלין, והגביר גאטשאלק לעווי בראשם, מנהלו החכם הנכבד ד"ר הערצבערג, בטוב טעם ודעת. גם הבית הזה סלון ממאיר בעיני יושבי חשך וצלמות ההם, גם בו יורו חציהם ואבני בליסטראותיהם; אבל המנהל היקר הזה שאר רוח לו, ונפשו תדרוך עז, ידע מה בחשוכא ונהורא עמה שרא.

3) בית יתומים

יסדהו הרה“ג ר' יהושע ליב דיסקין. שם ילמדו הנערים תורה, כמשפט בתי ת”ת אשר בערי ארצנו, הנהוגים בדרך הישנה וחותם מיסדו, עליו על מנהליו, נעריו ועולליו.

4) בית התמחוי

יסדהו הג' הנדיב ר' פישל לאפין. בכל יום ישיגו העניים שתי ארוחות (מלבד הלחם אשר עליהם להביא), וביום השבת שלש ארוחות שלמות, גם תבשיל גם לחם ויין.

5) בית החמין

יסדהו הנדיב ר' שמואל ברוך סאנדער מאוסטראליען; בו יבשלו טעעה, וינתן לעניים רותח וטוב, ככל חפצם ורצונם, בכל עת אשר יבקשו.

6) בית גמילות חסדים

יסדהו הרה“ג ר’משה נחמיה כהנא מהאסלאוויטש, מעמד אוצרו אלף ומאתים רו”כ. ההלואות הן בעבוט שטרות הכולל.

7) בית גמילות חסדים

יסדהו ממונה כולל הוראדנא (לטובת כוללו) ע“י הרב ר' ישראל הורוויטץ. מעמד אוצרו אלפים רו”כ.

8) בית גמילות חסדים

יסדהו הג' הנדיב ר' פישל לאפין, ובבית מדרשו, מעמד אוצרו ארבעת אלפים רו"כ.

אחד מצאתי בעיר אלהינו, סוחר במסחר ממכר בתים; וזה דבר מסחרו: קונה חבל ארץ ובונה עליה בית מכספו, וכאשר יגמר הבית וישתכלל, ימכרהו, ויש אשר קודם הגמרו יקנוהו מידו, והקונה יגמרהו. האיש הזה הוא הרב המופלג בתו“י יקר רוח איש תבונה מו”ה יוסף ריבלין, אשר עשה לו שם בנחלת שבעה, מאה שערים, אבן ישראל ומשכנות ישראל, לא יצעק ולא ישמיע בחוץ קולו אשר אך לשם שמים הוא עושה; לא יתהלל לא יתפאר אשר רק בגלל ישוב הארץ ולשם מצוה לבד הוא עמל ויגע יום יום. אבל יאמר בפה מלא ובשפה ברורה: סוחר בבתים הנני, זה מסחרי, וזאת היא פעולתי ועבודתי, קונה ובונה אנכי, ומסחרי הוא, הקונה יקנה והחדל יחדל, את אשר עם לבו ורוחו יודע אל אלהי הרוחות, ואת אשר עם פיו ושפתיו יודעים הקונים ממנו. לישר דרך כמוהו נאוה תהלה. שכרו פה גלוי לעיניו, ושכר שם נכון לפניו.

רבות פעלו ועשו לטובת עיר הקדש בכלל, הוא ורעו הרב המופלג חו“ב מו”ה משה סאלאמאן אשר כבר זכרתי שמו למעלה; וכל שבח ותהלה לא יבקשו, כי לא לאלה ישאו נפשם, כי ממי יבקשו כבוד, ומי ינחילם כבוד? ומה הוא הכבוד אשר יחלק למו, שם בעיר הקדושה! יהי י"י אלהינו עמהם וחפצו בידם יצלח, מעשה ידיהם יכונן ויאשרו בארץ. ומי יתן כי מאנשים כאלה יוסד ועד לקנות חבלי נחלה בארץ, המה יעמדו על המשמר לחקור, לדרוש ולבקש כל חלקה טובה, כל חבל נחלה יקרה דשנה ופוריה, והיה בבוא לידם יקנוה, והקונה ברב שמחה יתן למו שכר לפעולתם עמלם ויגיעם בגללו, כי שוה הוא שכר עמלם וקנותם בזמן אשר יחפוץ ויבקש המוכר למכור ולא בזמן אשר יבהיל ויאיץ הקונה לקנות, ערך אשר לא נוכל להעריכו; וכל סוחר יודע יבין וישכיל מנפשו ערך הדבר ושויו. ואלה לא יקחו בשום אופן שכר כזה כפי ההבדל שבין הורדת המחיר כאשר יציא המוכר לקנות ממנו ממכרו, ובין כאשר יחפש הקונה למכור לו המקנה אשר יחפוץ לקנותו. ואת כל זה לא יוכלו להוציא לאור, רק גרי הארץ מימים רבים, אשר ידעו מוצאי הארץ ומבואיה ונהירין להון שביליה וכל תכונותיה, וכמו שאמרתי למעלה (פרק י“ב וי”ד), אמנם כן, רבים הרמאים בארץ, רבים הנוכלים בה, כאשר אמרתי, בכל זאת אל יאמר האומר כי כלה ונחרצה בארץ, ואין איש מונים בה, חלילה, עוד לא פסו אמונים מקריה נאמנה, עוד לא תם הצדק מעיר הצדק, עוד נמצאים בה אנשים אשר לאמונה גברו בארץ, הצדק אזור מתניהם והאמונה אזור חלציהם. רק שצריכים חפוש ובדיקה למצאם, כי לא נוכל להאמין בכל מתחפש חנף וצבוע, אבל במצאנו אותם הנם לנו אבני יקר אבני ראש פנה, לבנין הגדול אשר נחפוץ כי יבנה בימים האלה ובזמן הזה, לרגלי התמורות המרות אשר קרונו.

ומה שמח לבי, כי בערכי דברי אלה על ספר (פה בביתי) לתתם לדפוס, והנה הופיע לנגד עיני אור יקר מאיר מהר הקדש, אשר הרביתי מלים על אודותיו, אז בהיותי בעיר הקדש, ופתאום זרח לפני האור אשר אז בקשתי ודרשתי: כי יקומו אנשים מיושבי הארץ, והמה נאמני ארץ, ידועים באמון רוחם לאחינו אשר בחוץ לארץ, להיות לנו לעינים ולידים שם בארץ, המה יעמדו על הממכר ועל הקנין, בכל יום רצוי ובכל שעה רצויה, אנשים כאלה אשר עליהם נוכל לסמוך בכל דבר, הן בבחירת חבלי הנחלה, הן במחירם. והנה קמה עצתי גם נצבה; קמו אנשים יקרים נאמני רוח ואנשי אמונים שם בעיר הקדש, לקחת עליהם את המשרה הזאת, והם הרבנים היקרים, ר' ישראל הלוי הורוויץ, ר' ליב פרומקין, ר' יחיאל מיכל פינס, ר' דוד מאיר גוטמאן, ר' משה סאלאמאן, ר' חיים ליפשיטץ, ועליהם לראש הרה“ג ר' שמואל סאלאנט. ואברך לי”י כי נתן בלב האנשים היקרים האלה להשכיל להיטיב לטוב הארץ ולישובה. ראה ראיתי את כתבם את חתימות ידם, ואשר כתב הרה“ג העומד בראשם מהר”ש סאלאנט, ואשמח; ומבלי כל ספק, כתבים כאלה באו ליד כל אלה אשר נפשם תערוג להצלחת הארץ ולישובה, אבל ידעתי כי לא תוכל שמחתם להיות כה גדולה כשמחתי אני; יען כי המה לא עלו בפרצות, ואת הפרצים לא ראו, לכן לא יוכלו כה לשמוח בשמעם כי נמצאו אנשים גודרים אשר נוכל להאמין במו כי יהיו לגודרי פרץ, אבל אנכי אנכי, אשר הכל היו למראה עיני, ועיני כהו מראות, רק הרואה ללבב יודע, מה רבה שמחתי.

ולעומת זה, מה רב יגוני, וימס לבבי, בראותי כי זאת הרמיה, אשר חשבתי כי כבר הכתה שאיה, עלתה משאול תחתיה, ותשב לתחיה. האחוזה “הר־טוב” אשר כבר גליתי (למעלה פרק י"ב) זדון לב האנשים אשר חפצו לנקר בה עיני אחינו העברים, העורים בענינה וב“שערי ציון” (מכתב עתם) אמרו, כי יש בה חבלי נחלה למאה וחמשים משפחות, אשר השקר נראה לעינים, יען כי אין בה שדה זרע רק כשלשת אלפים דולום, אשר אינם עולים רק לערך שלש מאות דיסאטין, ואם ערך עשרה דיסאטין הם אחוזת נחלה בצמצום לבית אב, צאו וחשבו כמה בתי אב יוכלו למצוא אחוזות נחלה בערך שלש מאות דיסאטין שהם לערך שלשת אלפים דולום, אז תכירו את דבריהם הנאמנים! אוי לאותה בושה. והנה עתה אנכי קורא במכתב עתי “הצפירה” 50 No ש“ז, צד. 335 כדברים האלה: “זה קרוב לשנה אשר שנים אנשים נכבדים קנו כברת ארץ רבה עם כפר “ארטוף” אדמתה פוריה מאד אוירה זך ובריא ועינות מים רבים בה ושתי מאות משפחות יכולים לעבוד שם ולאכול מיגיע כפיהם”. לא אביט אל השקר הגדול והנורא אשר לפני ואחרי המאמר הקצר הזה, כי אך לש”ש, לקדושת הארץ, לישובה, להושיע לבני ציון, לרחם על הגולים ולהצילם מידי המסיתים, הקדישו דמם וחלבם להעלותם כליל לשם י"י ¹⁵, וכי יד לא תגע בכסף הנדבות אשר ישלחו למו לקחת ממנו אף פרוטה אחת על הוצאות, גם לא על דמי פאסט ¹⁶, כי קדש קדשים הוא למו; אבל רק המאמר הקצר הזה נבקר, ובקיצור:

“קנו”, דבר הקניה הן שמעתם מפי למעלה פרק י"ב.

“כברת ארץ רבה”, מדוע לא הודיעו כמה מדתה במדה הידועה לנו, במדת ארץ רוסיא, או במדת ארץ רומעניא, או במדת ארץ טורקיא?! ואנכי ידעתי כי רק שלשת אלפים דולום שדי זרע וערך אלפים דולום הררי סלע, בקרבה; וזאת היא הרבה?!! “עם כפר ארטוף”, לחולה שיש בו סכנה, שומרי מצוה המאמינים החרדים משנים את השם כידוע, לכן נקרא עתה “ארטוף” תחת “הר־טוב” לפנים.

“אדמתה פוריה מאד אוירה זך ובריא”, כבר ידוע כי כל שקר שאין בו מעט אמת לא יצלח; אדמתה פוריה מאד בשלשת אלפים דולום שדי זרע, ואוירה זך ובריא בערך אלפים דולום הררי סלע; כן הוא הדבר, וזה הוא חקו גם משפטו בכל הארץ הזאת, וכן גם בכברת ארץ רבה אשר לפנינו; וכל זה היה להם להגיד ולא לכחד; ובכברת ארץ קטנה, אין מערבין שני הדברים האלה יחד.

“ועינות מים רבים בה”, מופלגים המה, לכן ידעו דרשתם (ת“כ מצורע מכלתא דזבים ספ”ז, וספרי דברים כ' י"ט וע' כתובות (ע"ה.) וגטין (מ"ו.) וירושלמי גטין (פ“ה סוף ה”ו), כי מספר שלשה הוא ראשית הרבוי אחר מספר שנים שהוא הזוגי): “רבים שלשה”! ואולי למדו זה מפירוש רש“י על התורה (מצורע שם), הידוע לתשב”ר; או כי רבים תאר למים ולא לעינות, א"כ מדוע לא הודיעו כמות העינות!

“ושתי מאות משפחות יכולים וכו'”, פלאי פלאים! גם פה המועט מחזיק את המרובה! בעת דברי בירושלם על אודות האחוזה הזאת לא היו בה רק שלשת אלפים דולום שדי זרע (וגם זה רק כפי דבריהם אשר הללוה ברב כמותה) אשר לא יספיקו רק לערך שלשים משפחות; פתאום התגדלה והתרחבה כברת ארץ זאת, ויעמידו ב“שערי ציון” מאה וחמשים משפחות! נס גדול היה שם! כי הארץ העלובה הדוממה והשוקטה הזאת, כה צררה רוח בכנפיה, ותתפשט ותתגדל לארכה ולרחבה על אחת חמש! ואף אם יחשבו גם האלפים דולום הררי סלע הנ“ל, כי ייניקום דבש גם מהסלעים הערומים ההם¹⁷ וכפי שהם עתה, גם אז לא תוכל הארץ להכיל רק כחמשים משפחות, והנה גדלוה ופשטוה על אחת שלש! לא עברו ימים כבירים, מאז באו דבריהם בשערי ציון עד בואם ב”הצפירה, והארץ התגדלה והתגדלה, התגדלה והתפשטה לארכה ולרחבה, עד כי תכיל עתה שתי מאות משפחות, המצטרכים לערך עשרים אלף דולום! והנה התארכה והתרחבה, על אחת ארבע! ואם לא נאהב כל דברי בלע, כי ייטבו לאלה גם הררי סלע, ונסיר הסלעים, מהחשבונות המבולעים, כמה התארכה והתרחבה עתה! צא וחשוב אתה. אמנם קורא יקר, אל תיגע ותוגה את רעיוניך, בחשבון אשר לפניך, נסו יגון ואנחה, ולא תאחזך רעדה, כי גם למו הרוחה, וזמן שאין יושבין עליה גמרא (גטין נ"ז.) לכן אינם נכוים בסולד, כי כחכמים הרואים את הנולד, הנם דורשין ומחשבין, כמדתה בזמן שישבו עליה יושבין; ויהי למו הר־טוב (או ארטוף) בפלך, כבימים הראשונים הר המלך; ואנכי היודע כי דברי חז“ל בהגדות, מליצות חידות, אומר, מה לך אצל הגדות סגורות ונעולות, כלך אצלם ותמצא נגעים לא אהלות. המה ראו כי ב”שערי ציון" לא מצאו ישועה, ויריעו תרועה, ב“הצפירה”, היקרה, ויתעו בכזביהם, ובמרמותיהם, כותב כתבי עתים, יודע בינה לעתים, גם גדולים אנשי שם, אשר הם לתהלה ולשם, נלכדו במלכדתם, ויאספום במכמרתם, הם הרה“ג ד”ר הילדעסהיימער מברלין והרה“ג ד”ר סאלווענדי מדירקהיים, כאשר הודו בעצמם, ב“הצפירה” שם. ולפלא בעיני כי קראו עליהם לסוכן את הרה“ג רמ”נ כהנא מחאסלאוויטש! דבר אשר לא אוכל להאמין, כי יארח לחברה עמהם בדבר כזה אשר לא היה ולא נברא, ולכבודו לא יחוש ולא יירא! ואולי גם אותו התעו, בהיות כי אין לאיש הגדול הזה רק ד“א של הלכה בלבד. ואשר יגדיל הפלא, כי לא הביאו מהרה”ג הזה לא דבר ולא חצי דבר, אשר אמר בפיו, וכתב בכתב ידו, והעיד בחותמו. ולא כן עשה הרה“ג ר”ש סאלאנט לידידיו ומכיריו אשר שמוהו לראש עליהם, אמר, כתב, וחתם, וישם בדפוס את דבריו. לכן אחשוב כי ענין היות הרה“ג רמנ”כ להם לסוכן הוא רק להשביח תרמיתם, וכענין כל הענין ההוא. ככל אשר ראו עיני ושמעו אזני, בהיותי שם בענינים דומים לענין זה. ועל הרה"ג הזה, לגלות דעתו בענין זה. כאשר עשה פינס היקר (למעלה הערה י"ג) בענין דומה לזה.

אשובה נא מעמק רפאים, גי הצבועים, אל האנשים אשר בשם נקראים, אנשי אמונים וידועים, אשר למעלה נקבתי שמותם, ואת תעודתם. ואומר אליהם: ידעתי את התלוי בכם, ידעתי מה רב יהי עמלכם ויגיעכם, ידעתי את כיסכם ואת כספכם, לכן לדעתי הקצרה עליכם לנקוב שכרכם, שכר לפעולתכם, וידעו האנשים אשר ישימו עיניהם בכם, כי באמת ובתמים אתם דורשים טובתם אשר היא גם טובתכם; הן לא נעלם מכם, מה יהי פריכם, אם יקומו לצים ויתלוצצו הם באמרם: רק אך לש“ש כונתכם! ולמה תתנו מקום לשונאיכם מנדיכם, לנגוע ולפגוע בכבודכם, בדבר שלא יהיה בכם. שמעו אל אוהבכם, שמעו ויחי לבבכם, שמעו והבינו את אשר הטלתם עליכם, ודעו וראו את אשר לפניכם. ויהי י”י עמכם, וישלח ברכה בכל מעשה ידיכם.

 

יט. סוף דבר    🔗

את אשר ידעתי, חקרתי, דרשתי ובקרתי, השמעתי וכלו דברי; אבל הנצורות אשר בירושלם וביתר ערי ארצנו הקדושה, ובמקומות אשר לא נושבו בערים, והנם חרבים ושוממים מאז הגלינו מארצנו, לא כלו. ואם אומר לספר את התרגשות והשתפכות נפשי במקומות הקדושים המפוצצים גם לב סלע ובשר חלמיש, תלא לשוני, ואחשב לבעל הזיה; לכן אניחם לבא אחרי וימלא את דברי.

ואלה המקומות אשר בקרתי בשום לב: הכתל המערבי הנשאר מחצר בית י"י, ועליו נוספו שדרות אבנים בימים האחרונים; אצלו התפללתי ארבעת פעמים תפלת המנחה, ובזכרי את ציון וירושלם, לבי נמס כמים. מערת הנביאים האחרונים חגי זכריה ומלאכי, ובסולם ירדו אליה. מערת זכריה בן יהוידע, אשר רק חור גדול ולא פתח לה. המערה הגדולה העמוקה והארכה מערת צדקיהו. המערה אשר אין ערוך ליפיה והוד הדרתה ופלאות מלאכתה המיוחשת לכלבא שבוע או לקברי מלכי בית שני, ושם בריכה נפלאה מלאה מים זכים וטהורים, ובהם רחצתי פני וראשי; הבריכה מקורה בסלע עולמים, כי הכל נחצב מסלע אחד, גם מדרגותיה, גם קירותיה, גם עמודיה, גם כוכיה וגם המקרה אשר ממעל לבריכה. מי השילוח¹⁸ , ובהם התרחצתי, ועל דרך חברון, קבר רחל אמנו (או דודתנו), ובבית אשר על הקבר (בנין השר הצדיק מונטופיורי, על היסודות הישנות) התפללתי תפלת ערבית, ועיני ירדו מים, בזכרי חזון ירמיהו (ל"א) רחל מבכה על בניה וגו' הבן יקיר לי אפרים, ובחברון, מערת המכפלה (אשר היא עתה בתוך העיר, לא בקצה שדה), ואצל הקיר היפה אשר למערת אבותינו הקדושים, בחנתי עורקי והנם רועשים; שם התפללתי תפלת המנחה פעמים, בדאבון נפש וכליון עינים, לב נמס ופיק ברכים, וחלחלה בכל מתנים; ובהרימי קולי לאמר: “אלהי אבותינו אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב”, נאלמתי דומיה, אחזוני תאניה ואניה, שמה ושאיה, עד כי דמיתי תבלעני שאול תחתיה; ברכי כשלו, ורגלי מעדו, וכעשרה רגעים עברו עד כי יצורי נפשו שלו, ולא עוד רעדו; בתפלתי נחמתי כי בקול רם התפללתי, אבל אין להשיב את אשר נואלתי. ושם בהר, שארית המבצר וההיכל ההרוס משכן המלך דוד בן ישי נעים זמירות ישראל, ובין הגלים שרידי עמודי אבן נפלאים.

בכל אלה המקומות פור התפוררה נפשי, רועה התרועעה רוחי, מוט התמוטט גוי; אמנם גם יתרם לא השביעוני פרי מגדים, לא הרווני יין לבנון; כי מי זה אשר לו לב רגש ולא ירגז ממקומו ולא יתפלץ, בהרגישו את אשר לפניו ותחת רגליו!

בכל ימי שבתי בירושלם התפללתי בביהמ" המחרם (יען כי בנהו פינס היקר והוא מתפלל בו), למען ידעו מסלפי צדק זורעי און, מה חרמם בעיני; כי עוד היום נמצאים אוילים מהבילים אשר לא יבואו בו. אוי לאותה כלימה.

ובכלל, נפגוש בכל צעד ושעל, באמונתנו הצרופה מועלי מעל; אמונת הבל, אוסרות בכבל, את אחינו העברים העורים שם בארץ הקדושה, אשר הן למו מימי קדם – ימי חשך – למורשה, עד כי ירחם י“י ותמלא הארץ דעה, ותבוא האמונה הטהורה אל המנוחה ואל המרגעה, אז מהראשונות תהיינה לבער, ברוח חכמה ובינה וברוח בער, לא רק עשיריה, אמנם עשרות עשרות תכתנה שאיה, ותרדנה שאול תחתיה, ואז מאמינים בני מאמינים, המונים המונים יצאו ממאפליה, לאור מרחביה. ובכל זאת גם תאנים טובות מצאתי בירושלם, מעטות אבל בכורות ובחירות הנה ותאוה הן לעינים; אנשים נבונים ומשכילים, יראי י”י וסגולים, במסתרים בוכים ומתאבלים, על מעל המחבלים מהבילים ומעולים; ינחמם אביר יעקב וישמחם מיגונם, וישיב למו משנה ששונם.

שלשת ימי שבת הייתי בירושלם, בראשון ובאחרון אלצני ידיד הג' הנכבד מוהר“ל נוסבוים לאכול אתו לחם; ואשמח לראות איש זקן בא בימים, הוא ואשתו שמחים ומתענגים כי זכו לעלות לאה”ק ולקנות חבל נחלה “בפתח תקוה” לזרוע ולנטוע ולבנות למו שם בית. באמצעי, פצר בי ידיד הרה“ח היקר מורי”מ פינס לאכל לחם עמו, וקראתי לשבת ענג בהשתעשעי אתו בד“ת ובד”ח. יקר האיש, יקר מאד, ונדבת לבו לפי ערך מעמדו, רבה; לא היה יום אשר לא ראיתי זרים אוכלים לחמו, והכל ברב כבוד ובנעימות; ובמשלחתו, שקידתו רבה ועצומה.

בשבתי בירושלם, ראיתי אחדים מהתלמידים הידועים אשר חלמו חלומות, ויחזו למו משאות שוא ומדוחים, וילכו אחרי דמיוניהם והזיותיהם לרשת אחוזה באה“ק. אלה אשר ראיתי אמרו לי, כי עזבו הגימנאזיום ואת האוניווערזיטעט בטרם גמרו חק למודם; ויוסיפו לאמר, כי כמעט כלם ככה. יום יום שמעתים מתאוננים ונאנחים, כי בשאט בנפש אבדו את נפשם; את בית תלמודם עזבו, את חקי למודיהם לא כלו, והפרוטה מכיסם כלתה, ולמטרתם גם שם גם פה לא באו; פה תקותם מפח נפש, ואולי כבר אבדה, ולארצם לא יוכלו שוב מפני הבושה ויותר מזה, כי לא יקבלו ולא יאספו אל בתי התלמוד לגמור חק למודם, יען כי עזבום ולא ברשיום; ללכת אל ארץ אחרת קצר כחם, כי אזל הכסף מכיסם; ומה תהי אחריתם? מי יודע. אחד מהם ראיתי כי נפרד מהם, ויצלח בעזרת קרוביו להכין לו בית חרשת ברזל למסגרים לצירי דלתות לבריחים ולסריגי חלונות ודומיהם. דברים אשר ידרשו בארץ; ויקח לו לחבר (שותף) חרש ברזל אמן היודע מעשהו היטב, ושניהם יחדיו יפעלו יעמלו ויעבודו. ואחר ראיתי למורת רוחי, כי מפני עניו ולחצו התמכר לפרידלענדער המסית, והוא בא ויוצא ובא אצלו יום יום, בהבטיחו לו כי ישלחהו לאנדאנה, לגמור שם חק למודיו אשר לא גמר. כה נפזרו עצמותיהם לפי שאול באין מרחם ומציל גואל ומושיע, ומבלי כל מטרה. ישמעו השוקדים על דלתות בתי תלמודם, ולא יהרסו לעלות למקומות גבוהים ורמים מהם; לא יבנו למו חצרות וכפרים בחלומותיהם, לא יזרעו שדות ולא יטעו כרמים בדמיוניהם, ולא יקצרו ולא יבצרו בחזיונותיהם; לא יתעשרו בטרם התאשרו, לא יערכו מערכה בטרם התגברו. למדו בני היטב, אשרו בדרך בינה, העמיקו חקר בדברים אשר הם לכם תפארת ויקר; דעו את י”י, האמינו בנביאיו, נצרו מוסרי התלמוד נזר ישראל והדרו, דרשו שלום ארץ מולדתכם, יראו את י"י ומלך; שמרו חייכם וכבודכם ואל תחללו שם כבודנו כבוד כל ישראל יחדיו, כבוד דתנו הקדושה; וטוב לכם ולנו כל הימים.

ובשרידי חברת ביל“ו עמוסי התלאות, ראיתי צעירים משכילים נלחמים עם הזמן פלאות; איפת רזון זעומה איפתם, תקות חוט השני תקותם; נפשם יבשה אין כל, ויהיו לשיחה בפי כל; ובכל זאת לא רפתה רוחם, ולא כשל כחם; לעבודת אדמת הקדש לבם ועיניהם, ובה כל הגיוניהם. י”י אלהים חושה לעזרתם, אל תעלם אזנך לרוחתם לשועתם; שבים המה אליך אל תורתך ואל אדמת קדשך, אלי, שובה נא גם אתה אליהם צורי וגואלי! ותן בלב בניך אחינו האדירים העשירים, לחונן לרחם את המחכים לישע וכאביהם נעכרים, לעזור ולהושיע לאלה הצעירים, אשר יגונם ואסונם ישאון כשאון מים כבירים; וצדקתם לעולם תהיה וישועתם לדור דורים.

 

כ. שׁובי אל ארץ מולדתי    🔗

ביום א' (י"ב אלול) לפנות ערב, עזבתי את עיר האלהים עיר קדשנו, מחמד עינינו ומחמל נפשנו, אחרי נשקי את אבניה, והורידי כנחל דמעה כמימי מעיניה; ובעזבו אותה שפכתי שיחי אל חיקה, ואומר:

יְרוּשָלַםִ עִיר הַקֹּדֶשׁ,

עִיר הָאֱלֹהִים יְרוּשָלִָם!

אֶעֶזְבֵך בְּהֶגֶה וְהִי, אַלְלַי

לִי, וַאֲרַיָּוֶךְ דִּמְעָתִי,

לֹא אֶשְכָּחֵך גְּבִרְתִּי, אֶזְכְּרֵךְ,

הֵן חַקֹּתִיךְ עַל־כַּפָּיִם.

אֶעֶזְבֵךְ, מִגֵּו, לֹא מִלֵּב,

עוֹד אַעֲלֵךְ עַל־רֹאש שִׂמְחָתִי.

עוֹד יוֹם לַיהוָה צְבָאוֹת, ועוֹד

יוֹם לֵאלֹהֵי הַשָּׁמָיִם,

וְלָךְ נִדָּחָה יֹאמַר: שוּבִי

לְבִצָּרוֹן חַבְלִי וְנַחֲלָתִי.

אָז אַתּ וְאַרְצֵך תָּרִימוּ רֹאש,

הֶאָח! תָּאִירוּ עֵינָיִם;

אָז תִּלְבְּשִי עֹז, וְהָיָה עֻזֵּך

עֻזִּי, וְחֶדְוָתֵך חֶדְוָתִי.

ביום ב' (י"ג אלול) שבתי ליפו; וביום ג' בהיות הבקר בקרתי פרדסי יפו, אשר שם תפוחי זהב (פאמאראנצין) לימאנען (ציטראנען) ופרי עץ הדר (אתרוגים, פאראדיס עפפיל) יגדלון. בהיותי בפרדס לא ידעתי נפשי,¹⁹ כי דמיתי הנני בעדן גן האלהים אשר נטע י"י. הרוח המרחפת שם, עצי העדן שריגיהם ענפיהם, עליהם ופרחיהם פרים ותנובתם, הם הרהיבוני עד כי כמו במסמרות נטועים החזיקו בי מבלי למוש ממקומי; ולולא האיש אשר ארח לי לחברה עמדי האיץ בי, כי יום מסענו היום, כי עתה מי יודע אם לא התארחתי שם יום תמים. ברכתי את פרי הארץ, נשקתים, וגם מהם נפרדתי באנחה!

שבתי למלוני, סעדתי לבי, וארד הימה לרחוץ את בשרי במקום אשר רחצו בשרם אבות אבותינו, ואגנדר (ע' כתובות קי"ב) בעפר החוף, ואשוב וארחץ; החלפתי כח, ואשוב. ואקח את כל אשר לי ואשים על שכם ערבי נושא סבל, ואצטיד בצדה לדרך, ונלך אל החוף לרדת באניה, לבוא רוסיא.

בלכתי, והנה האיש ראש בעלי הטובות המטיבים בחסדם כי רב, להביא את אחינו היהודים הרוסים והרומענים הנאנחים והנאנקים, מהאניות העירה, קורא אלי בקול: עמוד, עמוד! ואעמוד. והוא בא ופניו מכוסים ביזע, ויאמר אלי: “הלא אל האניה תעלה, בטובך הגד נא לאנשים המחכים לי שמה, כי עוד מעט והנני בא ואקחם”. ואומר לנפשי, עוד מעט ואראה כמה דגים ימשוך בחכתו, אדם כדגי הים נאחזים במצודתו, מצפים לישועתו, נכונים לארוחתו, וייטיב למו בטובתו, כי רק לשם שמים כונתו, ולא לשם גויתו, כטובו וכצדקתו.

חוננתי עפר ארצנו הקדושה, וארצה אבניה, נשקתים, ואעזוב גם את החוף בעינים מלאות דמע, ובברכים כושלות וידים רפות עליתי מסירת הדוגה אשר ירדתי בה, על האניה “ראסטאוו־אדעססא”, לשוב אל ארץ מולדתי. בעלותי, והנה לפני המון אדם כשבעים נפש, זקנים וצעירים לימים, אנשים ונשים, עומדים צפופים בפתח האניה ממעל לספון, מצפים מאז הבקר עד עתה (השעה השלישית אחרי הצהרים) לגואלם כי יבוא. ובבשרי למו, כי עוד מעט והנה הוא בא, נפחתי רוח חיים באפיהם, ויברכוני. לא נפלאתי לשמחתם כי כה רבה לבשורתי, יען ידעתי ידעתי את מכאוביהם מבוכתם ויגונם. האניה הזאת הביאתם מאדעססע דרך חופי אנאטאליע ארמענינען וסוריא צור וצידון, ועוד מעט והיא יורדת מצרימה ואם לא ממנה ירדו עתה, יוליכם רב החובל הלאה; אל מטרתם לא יבואו, ושכר המסע שלמו; ומה יעשו האמללים האלה בפארט־סעיד או באלכסנדריא! כשעה תמימה עברה, והנה מושיעם וגואלם בא; ויעמוד בתוך ויאמר: “שמעו אלי אחי האהובים, מאז הבקר ועד עתה הנני עמל למענכם, רק למענכם – להעלותכם היבשה; עיף ויגע אנכי מעבודתי כי רבה וגדלה למעלה ראש, עדה עלי זעתי, המכסה את גויתי; וזה אשר עלה בידי (במצודתי?), כא”ו יתן כפר נפשו, מנפש ונפש, ארבעה רו“כ, והיה לו לאבן חן (משלי י"ז ח') אשר יאיר לפניו הדרך בה יעלה, יסל המסלה, וירים מכשול מדרככם בני עמי; ולי שכר עבודתי אשר עבדתי, עמלתי ויגעתי, הן הרבה לא אוכל בקש מידכם, בראותי כי לא עשירים אתם; אבל חמשים קאפייקעס מכל נפש ונפש, רק חמשים קאפייקעס הלא תתנו, הן תבינו כי השכר הזה אשר קצבתי לנפשי מצער הוא, ומי מכם אשר יאמר כי רב הוא! כי מה חצי רו”כ מנפש אדם! את כל זה תתנו, ועליתם כלכם עם מלתחותיכם ואמתחותיכם וכל אשר לכם באין פוצה פה ונודד כנף; ואם לא, גם אז לא אעזבכם, ואסע עמכם פארט־סעידה, והעליתי אתכם שמה, ומשם תשובו אל המקום אשר תבקשו, בתחבולה אשר אחבול למענכם; לכן הפעם, בחרו ואדעה, בחרו מהר, כי עוד מעט והעת תעבור. מי כסיל ולא יבין במה בחרו. והנה סירות דוגה נכונות, ויבהילו להוריד את כל אשר להם, בהן, וירדו כלם עם גואלם יחד, ויעלו היבשה, ועיני רואות. ואנוד לערך שלש מאות רו"כ (שהם שבע מאות וחמישם פראנק, שהם שלשת אלפים ושבע מאות וחמשים פיאסטער, כפי מחיר הרו"כ בימים ההם) אשר יעלו בתהו ויאבדו, ואנוד לאנשים ההם, כי הכרת פניהם ובגדיהם ענתה בם, כי את הריש התחברו, ואת העשר לא הכירו. ובכל זאת בהתבונני ליגיעו ועמלו, עבודתו ופעלו, זעת אפו, ויגיע כפו, אמרתי, שוה יגיעו לשכרו, וישועתו היא הודו והדרו; כי מה יכלו האנשים העצובים האלה עשות בלעדו וזולתו כל ישועה ועזר רחקו מהם; ואם היטיב למו בגלל השכר אשר השתכר, הלא בטובתו ההיא הוציאם ממאפליה, למרחביה, ויאר עיניהם על דרכיהם, ויושיעם ממצוקותיהם. הפליא האיש בתחבולותיו ועמלו יישר כחו וחילו.

ביום ההוא לפנות ערב עזבנו את יפו, עזבתי ארצנו הקדושה ביגון, עזבתי ארץ מולדת אבות אבותינו באנחה, עזבתיה בבכי כי מי יודע אם אשוב אליה ואראנה עוד. יעקב השביע את בנו יוסף לשאת את גויתו המתה ממצרים אל ארץ כנען, ויוסף השביע את אחיו להעלות את עצמותיו משם; ואני שב חי, ובמותי מי ישאני מי יעלני! אוי, עזבתי את הארץ הקדושה הזאת! ואיך לא אעזבנה? ואני קצר כח אני להשאר בה; לכן עזבתיה, ואשוב לארץ מולדתי. ודרך פארט־סעיד באנו לאלכסנדריא ביום ה' (ט"ז אלול); ושם עליתי באניה הגדולה בת ארבעת תרנים, היא אנית הקיטור קארניילאוו, אשר עזבה את אלכסנדריא ביום הששי (י"ז אלול), ותביאנו ביום השבת (כ"ה אלול) אדעססאה. וביום ג' (כ"ח אלול) באתי בחמלת י"י עלי לביתי בשלום. ואתפלל לעושה במרומיו שלום, כי ידבר אל עמו שלום, לשום פקודתנו שלום; ויתן בלב שונאי שלום, מחשבת שלום; ונשאו הרים שלום, לזרע השלום, בארץ שלום, בנוה שלום, ויתענגו על רוב שלום.

ביאליסטאק

בשבעה עשר לעשתי עשר חדש הוא חדש שבט, שנה כי ברך יברכך י“י בארץ אשר י”י נתן לך נחלה לרשתה לפ"ק.

יעקב בכרך בעל המאמרים.