עזמוות
בשנים האחרונות דעך כוכבו של ישעיהו קרניאל־עזמוות, שהלך לעולמו באלה הימים. בעיתונות היומית לא מצא מקום ופיליטוניו המפולפלים, המוקראים בראדיו, – לא ריתקו ביותר. עבר זמנו. אולם בימים ההם, ימי “דואר היום” הירושלמי, מוניטים יצאו לפרקי־סאטירה המבדחים שלו בין הרבה קוראים. בייחוד מבין אנשי היישוב הישן. הוא היה בדחן בכתב. עיקם כתובים, דרש גימטריות, הפריח נוטריקונין, תיבל דבריו בסיפורי־מעשיות, קינח בעקיצות חדות, – הקורא ההמוני נהנה מדבריו, מבדיחות ועקיצותיו וחזר עליה בחוג ידידיו ומכריו.
היו לו כלים של פיליטוניסטון. לשון גמישה ועשירת ניבים, מלאי של בדיחות שונות, עין הרואה את המגוחך שבכל דבר, אלא חסר היה הטעם הדק, ולכן נכשל לעתים קרובות בבדחנות המונית. אולם היו לו הרבה קוראים. הרבה מעריצים. הוא עשה עיניים לקריאת עיתונים. זהו שבח גדול לעיתונאי.
בזמן האחרון נידם קולו. הקורא החדש לא נענה לדבריו. לא נמשך אחריהם. קרה לו מה שקורה לרבים: עבר זמנו. אולם קוראיו הוותיקים זכרו לו חסד־נעורים ופטירתו הפתאומית, באמצע הרצאה, הזכירה לו את הימים ההם, עת עזמוות היה גורם קורת רוח בפיליטוניו מערב שבת לערב שבת.
הלך לעולמו איש־העט שבזמנו שירת שירות הגון את העיתונות העברית. הוסיף לה קוראים וגרם להם הנאה.
ד.