“הארץ” 1941.28.3

בימינו אלה, כשעם היונים הוא היחיד ביבשת אירופה, שעמד באומץ לב, נאמן למסורת אבותיו העתיקים, לצד הלוחמים בעריצות אויבי האנושות, כדאי לזכור את התהילה והתפארת ואת הרמה התרבותית והמוסרית של מדינת אתונא בדורו של פּאֶריקלאֶס, שהיתה לנס עמים לכל הדורות.

הנאום מתורגם כאן בפעם הראשונה לעברית ומוקדש לכ' דימיטרי פפאס, הקונסול הראשי למדינת יון בירושלים, ולגבורי יון הנלחמים בחזית.

כפי מנהג מקובל ערכו באתונא הלויה פומבית לחללי המלחמה. במשך שלשה ימים היו עצמות המתים מוצגות לראוה באוהל מיוחד, וכל הקרובים כיבדו לפי דרכם את מתיהם. ביום השלישי הביאו ארונות מעצי ברושים, ארון לכל משפחה, לגנוז בו חללי המשפחה, ומטה אחת ריקה טלטלו עמהם לזכר המתים אשר לא יכלו ללקוט עצמותיהם. הכל יכלו להשתתף בתהלוכה, אזרחים ובני נכר, הנשים ממשפחת המת באו לשאת קינה. אחרי כן הוליכו את המתים לבית הקברות הכללי המשותף לכל חללי המלחמה, והוא בפרוור היותר יפה שבעיר. רק עם חללי מלחמת מאראתון התנהגו בזמנם כעם יוצאים מן הכלל, כי בשביל תהילת גבורתם הנפלאה הקימו להם מצבות בשדה המלחמה.

אחרי שהשקיעו את המתים לתוך קבריהם היה עומד אחד, שהזמינה אותו העיר לכך, איש נבון ונשוא פנים, ונאם נאום לכבוד הנפטרים. אחרי כן הלכו איש לביתו. כך היה המנהג במשך כל המלחמה¹. אך במקרה הראשון, אשר עליו מסופר כאן, נבחר לנואם פּאֶריקלאֶס בן כסאנטיפוס. כהגיע התור עלה ממקום הקבורה על הבמה שהכינו כך, כדי שישמעו דבריו ככל האפשר בקרב כל הקהל, ויען ויאמר:

„הנואמים אשר עמדו לפני במקום הזה היו רגילים להתחיל בדברי שבח לכבוד מי שתיקן בראשונה הספדים חגיגיים בלויית המתים, ולהראות מה יפה המנהג, לנאום לזכר הגבורים אשר מסרו נפשם במלחמה. אולם כשאני לעצמי אני חושב, כי די הוא לאנשים אשר הוכיחו למעשה את יושר דרכם, אם מכבדים אותם במעשה, כמו שאתם נוהגים בלויה פומבית זו, ואין צורך שיהיה מוטל מלבד זה על איזה נואם שיהיה (ומי יודע אם רב או מעט יהיה כשרונו בדיבור) להרים על נס את פעולתם וזכויותיהם של אנשים רבים ראויים לתהילה. כמה יגיעות ייגע הנואם בדברים כאלה, בשביל להכניס ללב השומעים אמונה במה שהוא משמיע באזניהם; ועוד קשה מזה הוא לנואם למצוא את המדה והקצב הנכון. הרי בין השומעים יהיה לפעמים מי שהוא בקי בענין המדובר והוא קרוב ללבבו, והשומע הזה ימצא, כי פרטים אלה או אלה לא התבטאו בנאום בכל הדרוש לפי בקיאותו בדבר; ושומע אחר, שאינו יודע את הענין כלל, ימצא מתוך קנאה בכל מה שעולה על כוחו, כי הנואם הפריז על המדה עד כמה יכול אדם להקשיב במנוחה לתהילות שמפזרים לאחרים? כל זמן שהוא חושב, כי גם הוא יכול לעשות כמעשים אשר הוא שומע תהילתם. אם אך יוצאים הדברים מגדר זה, קנאתו מתעוררת ונוח לו להטיל ספק באמיתת מה ששמע.

אולם כיון שהתקיים מנהג הנאומים לתהילה, גם אני אחזיק בו ואתאמץ שיתאימו דברי עם מה שאתם מחכים לשמוע.

והנני להתחיל דברי בזכרון אבות הגבורים, אשר אנחנו מספידים, כי להם יאות בשעה זו הכבוד, להעלות אותם ברוחנו. הן זקנינו הם, אשר בימי מגוריהם הממושכים על האדמה הזאת הנחילו לנו בתבונתם את חירות הארץ מדור דור עד היום הזה. נשבח ונרומם אותם; ויותר מהם נהלל את אבותינו, אשר בעמלם הרב הגדילו נחלת קדומים והורישו אותה לנו בתפארת מרובה. אבל החלק היותר גדול בהרחבת הגבולות – שלנו בעצמנו הוא, אנחנו העומדים בגיל אנשים מבוגרים, אשר העלינו את מדינתנו למצב של בטחון וסיפוק עצמאי בימי מלחמה ובימי שלום. לא אתעכב הרבה על הפעולות של מלחמה, אשר הועילו לנו להגיע למצב הזה, ולא על פעולות ההגנה הנמרצה, אשר עמדנו בה אנחנו ואבותינו כנגד עמים נכרים וגם כנגד שבטי יונים אחרים – כל הדברים האלה ידועים לכם היטב. חשוב בעיני יותר להראות, מה הן השאיפות ודרכי חיינו המדיניים, ומה הם הכשרונות האנושיים, אשר עזרו לנו להתרומם למדרגה זו? על ידי זה אגיע גם לתהילת בני מדינתנו חללי המלחמה. כוונתי זאת בודאי אינה מתרחקת מענין האסיפה, ולכל הנאספים, אם מתושבי עירנו או מן הנכרים, יהיה לתועלת לשמוע את הדברים.

במה שנוגע לסדרי המדינה אצלנו, אנחנו לא שואפים ללכת בחוקותיהם של עמים אחרים. יותר אנו רוצים להיות למופת למי שהוא, מאשר לחקות אותו. מדינתנו תכונה בשם דימוקרטיה, כי אין ממשלתה לתועלת אנשים מעטים, אלא לרוב העם. החוקים נותנים בעניני היחידים לכל אחד זכויות שוות, ובעניני משרה – לכל אחד אותה המדרגה שאינה לפי יחס אבות אלא לפי התפארת שיצאה לו מתוך מעשים שעשה. ומי שהוא עני ואביון ובכחו לפעול לטובת המדינה, מצבו השפל לא יעכב אותו מהגיע לכבוד וגדולה. חפשים אנחנו בהנהגת ענינינו הציבוריים וכן בהשקפתנו על מעשה כל אחד בחיי יום יום. אין אנחנו נועצים עיני חשד וזעם במי שעושה דבר לשעשועיו, ואיננו נוהגים באותה קנאות, אשר גם כשאין עמה עונשין כאב הוא לעין להסתכל בה. אולם רק בענינים פרטיים אנחנו כה אדיבים, בעת אשר בעניני הציבור אנחנו נרתעים מפי כל דבר מתנגד לחוק ונשמעים תמיד לשלטון ולמשפטים, וביותר לכל משפט שנקבע כדי להגן על סובלי עוול, ואשר גם אם איננו כתוב, חרפה היא לעבור עליו.

גם את שעות המנוחה מעבודה סידרנו לנו כפי רוחנו, אם במשחקים שנתיים ובזבחים חגיגיים, או במנהגים ביתיים נאים, אשר ההנאה בהם מגרשת את היגון. מפני גודל עירנו מביאים אליה מכל הארץ דבר טוב ויכולים אנחנו ליהנות מפרי עמלם של עמים אחרים כמו מכל מה שצומח על אדמתנו.

כן אף בטכסיסי מלחמה יש לנו יתרון על עמים אחרים, בהיות עירנו פתוחה לכל ואין לנו צורך לגרש איש זר מתוכה או לעצור בעדו, שלא ילמד ולא יראה דבר סתר שיוכל להועיל לשונאינו. כי בטוחים אנחנו לא כל כך במכשירים ובמעשי־אומנות, אלא בנו בעצמנו ובאומץ לבנו לפעולות – בחינוך הנוער, דרך אחרים היא להטיל על ילדים עבודות קשות כדי להחיש לעשותם למבוגרים. אולם אנחנו מתנהלים לאטנו, ובכל זאת בשעת הסכנה הננו נכונים. עדות היא על זה, כי הלאקידאמונים אינם באים יחידים לארצנו, כי אם בכל המונם הרב, להלחם בנו. גם כשאנחנו יוצאים לקרבות על אדמת אחרים לא קשה לנו לנצח את אויבינו המגינים על ארצם. עם כל צבא מלחמתנו יחד עוד לא נפגש שום אויב, כי מלבד שיש לנו גם צבא־ים, הן אף את צבא היבשה אנחנו מחלקים למקומות שונים; אבל אויבינו זה דרכם, אם נלחמו בחלק אחד מן הצבא שלנו ונצחו אחדים מאתנו הם מתפארים כאילו נצחו כל הצבא, ואם נכשלו – כאילו על ידי כל צבא חילנו נכשלו. אם אמנם ביתר השקט וקלות דעת ולא מתוך הכנות כבדות וקשות אנחנו צועדים למלחמה, ואומץ לבנו איננו נובע מתוך כיוון שיטתי לעמוד בסכנות, גם בזה יש היתרון, שאין אנחנו צריכים להרגיש מראש את התלאות העתידות, ובכל זאת כשנחוץ הדבר לעמוד בנסיון, אין אנחנו מתראים פחות אמיצים מאלה, אשר הכינו עצמם ברוב סבל ועינויים קשים. והעיר אתונא לא באלה לבד, כי גם בעוד דברים ראויה לכבוד ולתפארת.

חובבים אנחנו את היופי, מבלי להפריז, ואת החכמה – בלי רשלנות. בהון ועושר אנחנו משתמשים למפעלים בשעת הצורך, ולא בקול רעש גדול. אין זו חרפה לאדם, להודות בעניותו, אבל בושה היא – שלא לעמול לצאת ממנה. האזרחים אצלנו קצתם עמלים בעניניהם הפרטיים ובעניני הציבור בדרך אחת, וקצתם שמים עניני עצמם לעיקר, אבל גם הם אינם נשארים בלי ידיעת עניני המדינה. כי מצטיינים אנחנו ביחוד בזה, שאין חושבים אצלנו את המתרחק מעניני הציבור איש מנוחה, אלא לאדם חסר תועלת. לפי מחשבתנו צריכים לכלכל כל הדברים במשפט, ואין ההגיון מזיק למעשים, רק זה גורם נזק: כשאין מעיינים בתחלה היטב קודם שיוצאים לפעול איזה דבר. שונים אנחנו גם בזה מאחרים, כי יכולים אנחנו בזמן אחד לעשות מעשים נועזים וגם לשפוט בשכל על זה שאנחנו עושים, בעת אשר אצל אחרים העזות נובעת מן הסכלות, והשכל מגדל אנשים רפי־ידים. לאדירי נפש יחשבו בצדק את אלה המכירים היטב גם את הנוראות וגם את הנעימות שבחיים, ובכל זאת אינם בורחים מלעמוד בנסיון בשעת הסכנה.

אף במעשה החסד דרכנו שונה מדרכי רבים; אין אנחנו רוכשים לנו ידידים בקבלת טובה מהם, אלא בגמלנו להם טוב. גומל החסד הוא עומד איתן, כי הוא שומר בזכרונו את המעשה אשר עשה כמו חובה שהטיל על המקבל, בעת אשר המחוייב להכיר טובה מתרשל, בידעו כי כל הטוב שיעשה לא יהיה חסד אלא תשלום גמול. אנחנו לבדנו רגילים לעזור לאחרים לא מתוך חשבון, כמה היא התועלת שתצא לנו, אלא מתוך נאמנות חפשית.

בקצרה אוכל לומר, כי עירנו היא כבית חינוך לכל ארץ יון, וכל אחד מאתנו לבדו יוכל להציג את עצמו באופנים שונים ולמצוא חן במראה גופו ובתכונת נפשו. ואין אלה דברים ריקים הנאמרים רק לפי צורך השעה הזאת, כי אם אמת ויציב למעשה, וסימן לדבר הוא כח המדינה הרב אשר השגנו בדרך זו. מדינתנו היא היחידה, אשר כשבוחנים את שמה הטוב מוצאים שהיא מוסיפה עוד על השמועה; היא היחידה, שאין אויביה מתמרמרים אם הם נחלשים על ידה, ואין אזרחיה מוצאים גנות במנהיגים כאילו אינם ראויים לממשלה. אנחנו מראים את גבורתנו באותות ובמופתים כבירים לעיני המון עדים שיתפלאו עליה בימינו ובדורות הבאים, ואין אנחנו צריכים להומירוס או למשורר אחר שירומם אותנו בדברי שבח, המשעשעים כרגע את השומע, והאמת על המעשים באה אחרי כן וסותרת את האגדה. לא כן עמנו, כל הים ומלואו וכל הארץ הנושבת נאלצים להעיד על אומץ רוחנו, ובכל מקום העמדנו מצבות זכרון לרעה² ולטובה אשר יצרנו. כך היא המדינה, אשר למען הגן עליה שלא תחרב נלחמו הגבורים הנדיבים ומסרו את נפשם! על מולדת כזאת כדאי לכל אחד מהנשארים בחיים שישא ברצון כל סבל!

מטעם זה הארכתי הדברים על המדינה, חפצתי להוכיח, כי אין מאמץ המלחמה שוה מצדנו ומצד האויבים שאין להם מה שזכינו לו אנחנו בחלקנו, ועם זה לגלות ולברר מה שראוי לתהילה בחללי המלחמה. והנה כבר הגדתי את היותר חשוב. כי לכל מה שאמרתי בשבח מדינתנו נתנו הללו וכל חבריהם תוקף ופאר על ידי נדבת רוחם. לא רבים הם היונים, אשר כמו אלה קיימו בפעלם מה שדברו בשפתם. סוף כזה לחיי אדם מוכיח את גבורת נפשו, נותן לה גילוי או מקיים אותה בחותמו. אף מי שהיה בו דבר חטא, זכה שגבורתו במלחמה תכפר על הכל, כי זכרון כל מעשים מגונים בחייו הפרטיים נמחה על ידי התועלת אשר הביא לכל עמו. בין החללים האלה לא היה אדם רך־הלב, אשר נמשך אחרי יתרון החיים והנאתם, ולא מי שנאחז בתקוה להתרומם מעניות לעושר ולכן התאמץ להנצל מסכנת המות. להנקם מאויביהם היתה תשוקתם היותר כבירה, שפרו (השין קמוצה) בעיניהם הסכנות וברצון קיבלו אותן עליהם בתקותם לנצחון. עוד נשאר לפניהם מעולף בערפל מה שיושג בעתיד, אבל את מעשיהם כוננו לפי מה שראו והכירו כבר בבטחון גמור; הם העדיפו לסבול יסורים ולהדוף את האויב, מאשר להסוג אחור ולהציל את נפשם, את שמם לא נתנו לשמצה ובנפשם בצעו מעשי גבורה, וכאשר הופיעה פתאום ההצלחה במלחמה, חלפו הגבורים לא מתוך מורא ופחד, אלא מתוך רגשי כבוד ותהילה.

כה התנהגו האנשים האלה כראוי לאזרחי עיר מולדתם, מהם ילמדו הנשארים בחיים, כי בזאת יתהללו, שלא תגרע מדת גבורתם בפני האויב גם כשתהיה ארצם יותר בטוחה, ולא יחשבו כי די בדברים אשר בפיהם. לא ארבה אמרים לתאר מה רב הטוב הצפון בהגנה מפני אויב; הן כולכם רואים ויודעים זאת ובכל יום אתם מתפעלים מגדולת המדינה. אולם בכל עת שאתם מכירים את תהילתה, עליכם לזכור כי האנשים, אשר הרימו אותה למעלתה זאת אנשי חיל היו, מבינים היטב מה שצריך להעשות, וזהירים וצנועים במעשיהם, ואם קרה לפעמים שנכשלו בפעלם, לא נסוגו בשביל זה אחור מעבודת המדינה, אלא הוסיפו להקריב לה חייהם למנחה. במסרם את נפשם על טובת הכל, רכשו לעצמם נזר תהילה אשר לא ייבול והקימו להם מצבה לזכר עולם – לא על הקבר אשר בו הם טמונים, אלא זאת היא המצבה, כי בכל מקום שיזדמן בדיבור או במעשה ישאר זכרם מהולל לנצח³. לאנשים מפוארים כל ארץ היא מצבה ולא רק כתובת על עמוד אחד במולדתם מציינת את זכרם, כי נשמד הוא, יותר מאשר על מצבה בפועל, בהיותו חרות על לוח לב איש ואיש.

בדרך האנשים האלה לכו גם אתם, ושימו לב כי האושר הוא בחירות, והחירות היא באומץ הלב⁴, על כן לא תפחדו מפני סכנות המלחמה. אל תחשבו כי רק החיים בעניות ואלה אשר אין להם תקוה לראות טוב בחייהם, להם המשפט למסור נפשם במלחמה. לא כן הדבר, כי יותר נאות הוא לאלה שצריכים לפחוד עוד פני חליפת הגורל, והרבה יש להם להפסיד אם יקרה אותם אסון. למי שיש בו רגש הכבוד מכאיבה יותר הרעה המוצאת אותו כשהוא שרוי בפחד, מאשר יבהיל אותו אף המות לפתע פתאום, אם הוא מלא עוז ותקוה בעניני המדינה.

לכן לא אעורר קינה באזני ההורים, אשר התאספו פה, ולא אנסה להגיד להם דברי ניחומים, כמה מקרים של צרה ויגון סבלו האנשים מנעוריהם – אשרי אלה כי חייהם תמו באופן נאה כזה“.