(תקצ“א –1831 – תרצ”ה –1935)

יואב דוברובין נולד בפלך אסטראחאן אשר ברוסיה. הוריו היו רוסים עובדי־אדמה. בהיותו בן תשע נתייתם ועבר לגור אצל סבו. הילד רעה את עדרי כבשיו של הסב והיה נודד למרחקי ערבות הקירגיזים, כשהוא חי על תירס, לבן וחלב־כבשים. בן תשע־עשרה נשא לו אשה בת מולוקנים. ובמשך תריסר שנים נולדו להם ארבעה ילדים. בשנת ה־27 לחייו התגייר עם אשתו. משמתה עליו אשתו, השיא לו חותנו את בתו השניה, לחנך את היתומים.

בהיותו מחוסר בהמות עבודה, קיבל משכנו סוסה לעבודה בהתחייבו לתת חלק מתבואתו תמורתה, וזרע שדהו. השאיר את אשתו בצריף ובעצמו נדד למקומות רחוקים להשתכר למחיית משפחתו. זמן רב לא נתקבלו ממנו לא ידיעה ולא כסף. התבואה גדלה, התפתחה ובשלה ויואב דוברובין טרם שב הביתה. אשתו נאלצה לקצור את התבואה בחרמש. דוברובין עצמו עבד אותו הזמן אצל קראי אחד בקרים. שלושה חודשים וחצי עבד עבודת פרך ובעד עבודתו קיבל מהקראי סוסה צנומה, עגלה רוסית וקצת זרעים, ובאלה שב הביתה שבע רצון ושמח בחלקו. במקום־מגוריו נחשב בין הקוצרים המומחים, בהיותו אדם בריא וחסון. בשנה שלאחר מכן רכש לו שתי סוסות ופרה חולבת, ובמרץ כפול ומכופל ניגש לעבודת משקו. באותו זמן שמרו בני ביתו על מנוחת השבת וחגי היהודים.

במשך שתים־עשרה שנה של עבודה מאומצת רכש לו הון של עשרת אלפים רובל זהב. עושרו זה, שהיה רב בימים ההם ברוסיה, לא סיפק את רוחו וכל השנים שאף לעלות ארצה־ישראל, לחנך את ילדיו ברוח היהודים, בסביבה עברית.

כשנתיים קודם בואו עם כל בני משפחתו, עלה לארץ־ישראל בנו יצחק דוברובין, שברח מן הצבא הרוסי בימי מלחמת רוסיה־יפאן, מפני שלא רצה להקריב את חייו בעד הממשלה הצארית הזדונית הרודפת את עם ישראל. ובנו זה, יצחק, נכנס לעבודה עם הפועלים העברים בפתח־תקווה.

ובשנת תרס"ה, כאשר גברו געגועיו לחיות על אדמת ארץ־ישראל, החכיר דוברובין את ביתו, שדהו וכל רכושו. יחד עם הצילנים הרוסיים הפראבוסלאבים שעלו אז ארצה מרוסיה להשתטח על הקברים הקדושים לנוצרים עלה דוברובין לארץ־ישראל עם בני משפחתו, כולם אנשי עבודה בריאים וחזקים.

בחג הפסח נמצא דוברובין באנייה וכל המשפחה ישבה בתענית כמעט, כי נזהרה מאוד לא לאכול חמץ בפסח. בבוא האנייה לחיפה, הובאה משפחת הגר־צדק דוברובין, שחשבו אותה למשפחת צילנים, לבית הכומר הרוסי בחיפה, והוזמנה לסעודה, אבל זה היה היום האחרון של פסח, ור' יואב דוברובין סרב לשבת לסעודה על יד השולחן. הוא טרח והשיג קצת מצות, כדי לקיים מצוות אכילת מצה לפחות ביום האחרון של פסח. והנה הגיעה השמועה לשוטרי הממשלה התורכית על משפחת הגרים הזאת, ובחשדם שהם יהודים, באו ואסרום, כי הימים היו ימי שלטון ‘הפתקה האדומה’. ליהודים שנחשדו בכוונות ציוניות נאסרה אז הכניסה ארצה, והותר להם רק לשהות זמן קצר בארץ על סמך ‘פתקה אדומה’ שניתנה להם.

דוברובין ומשפחתו נשתחררו עד מהרה בהשתדלותו של יהושע חאנקין שהיה אז בחיפה, וכן עזר לו יהושע חאנקין להשיג עבורו היתר ישיבה בארץ.

ר' יואב דוברובין לא רצה לשהות אף יום מיותר בחיפה. שאיפתו של איש־האדמה הזה היתה אל השדה. הוא ויתר אפילו על שאיפתו לראות את ירושלים עיר הקודש. הוא לקח את בניו ואת בנותיו ושם עמם את פעמיו ברגל הגלילה. לא היה לו שום צורך בעזרת המוסדות. בשביל התיישבותו הספיקו הכספים שהביא אתו מרוסיה.

לראשונה הלכו דוברובין ומשפחתו למושבה סג’רה בגליל התחתון, כי שם כבר נמצא ישוב קטן של גרי־צדק. אך אדמת הסלעים של סג’רה, אחרי האדמה הדשנה של גדות הוולגה הרוסית, לא מצאה מלכתחילה חן בעיני האיכר דוברובין, והוא עזב מושבה זו וחכר אדמה מחברת יק"א במושבה בית־וגן הסמוכה ליבנאל. כאן הקים בעצם ידיו, ובעזרת בניו וחתניו, צריף עץ גדול למגורים בשביל כל המשפחה הגדולה. אחרי כן ניגשו במרץ לעבד את אדמתם. הקמה שלהם היתה המוצלחת ביותר בסביבה. וכשהגיעה עונת הקציר, היה הגר־צדק הזקן־הצעיר כבן השבעים יוצא אל השדה מתוך הרחבת הדעת והיה עוסק במלאכתו, מלא שמחה, על הברכה שהעניק לו אלוהי ישראל בארץ־ישראל, ביד רחבה ומלאה.

לא עברו שנתיים ימים והתחילו צרות פוקדות את המשפחה. כל עדרם הגדול, המכיל פרות, כבשים וצאן, נשדד מהם על ידי הערבים. לשווא היו כל החיפושים. גזילת העדר גרמה אכזבה למשפחת דוברובין. חברת יק"א, בראותה את חריצותם של האיכרים האלה, שהיו למופת ליתר האיכרים, השיבה למשפחת דוברובין חלק מן הנזק.

ועוד האסון הזה מעיק על לבם – והנה בא אסון יותר גדול על משפחת דוברובין. בא המוות ולקח את הבן היקיר שלה, את אהרון, אמיץ־הלב, שנרצח על ידי שומר צ’רקסי מכפר קמה, הסמוך ליבנאל. וכך היה המעשה:

הצ’רקסים, הידועים כבריונים ואמיצי־לב, היו אז השומרים של המושבה יבנאל. מנהג זה של שמירה צ’רקסית היה נהוג בימים ההם כמעט בכל המושבות שבגליל התחתון. הצ’רקסים הגיבורים היו מפילים חתיתם על כל השכנים, והפלח הערבי והשודד הבדווי היו מונעים את רגליהם מהכנס לגבולם. אבל גאוותו של הגר הצעיר ראתה במסירת השמירה לזרים מורך־לב והשפלה עצמית. הוא לא יכול היה להסכים לכך, שגם רכוש אביו ורכושו יהיו זקוקים לשמירה של לא־יהודים. הגר־צדק הצעיר היה מבקש הזדמנויות להתאבק עם הצ’רקסי לעיני רואים, כדי להשפילו ולהוריד את ערכו בעיני האיכרים היהודים שמסרו לו את שמירת רכושם. והלז, כמובן, שמר את עברתו ליהודי העזפן; בליל חושך אחד ארב הצ’רקסי לגר־צדק הצעיר, התנפל עליו מאחוריו והרג אותו.

בצאת הזקן ר' יואב דוברובין כאור הבוקר אל השדה לעבודתו, מצא את בנו מת. הוא לא הוריד דמעות, כרגיל אצל כל אב על מות בנו. הוא הרים את עיניו לשמים וקרא במבטאו הרוסי: “ד' נתן וד' לקח”. גם יתר בני המשפחה כבשו את דמעותיהם. גם אחיו של הנרצח, בהביטם על אביהם, שתקו ולא דיברו על נקמת דם.

הזקן דוברובין יחד עם בניו ישבו ‘שבעה’ כיהודים אמתיים, גמרו את אבל השלושים והעבודה בבית, בחצר ובשדה נתחדשה. אולם ליואב דוברובין נעשתה המושבה צרה אחרי מות בנו על אדמתה זאת. ועוד – הוא ידע כי בניו הגיבורים לא יעברו בשתיקה על מות אחיהם, בלי לנקום את דמו בדם הרוצח, והנקמה עלולה לגרום בוודאי לשפיכות־דמים הדדית לזמן ארוך מאוד. מה עשה? הוא קם ביום בהיר אחד ומכר את כל רכושו בבית־וגן והחליט ללכת להתיישב במושבה יסוד־המעלה, על גדות החולה בגליל העליון.

דוברובין יכול היה לקבל אדמה ביסוד־המעלה כמו כל המתיישבים שם, בלי תשלום במזומן, ולשלם את מחירה אחר־כך במשך שנים. אבל דבר כזה לא נתקבל על דעתו כלל. כדרך איכר רוסי לא יכול היה להבין כיצד זה בן־אדם מתיישב על אדמה שאינה שלו, מקנת כספו, על פי שטר כתוב וחתום כחוק. הוא בעצמו הציע לשלם מיד לחברת יק“א את מחיר האדמה. דוברובין רכש מחברת התיישבות זו קרוב לשבע מאות דונם אדמה ובכספו הפרטי בנה לו את הבניינים הדרושים. בשנת תרס”ט העביר את כל בני משפחתו ליסוד־המעלה. הבנים והבנות וחתניו נגשו לעבודה במושבם החדש, והאב הזקן יצא לזמן־מה לרוסיה לחסל שם את עסקיו. בחזרו לארץ הביא עמו מכשירי חקלאות משדות רוסיה, שהרבה מאיכרי ארץ־ישראל לא השתמשו בהם לפניו. שתים־שלוש שנים עברו על המשפחה בעבודה מתוך חדווה ושמחה על ישיבתם ועל חלקם בבניינה של ארץ־ישראל. הדור הזקן דיבר רוסית. אבל הדור הצעיר, הנכדים, התחילו ללמוד בשקידה את השפה העברית. הזקן דוברובין היה מביט בגאון על בני משפחתו המדברים עברית, ויחד עם זה היה מצטער על שהוא אינו יודע לדבר בה, והיה אומר: “נחמה אחת יש לי בעולם, שאלה הקטנים אשר עלו אתי לארץ־ישראל, ואלה שנולדו כאן מדברים בלשוננו העברית”.

בימי החגים והמועדים העברים בארץ, ובימי כל שמחה משפחתית, וגם בשעות הפנאי, היה דוברובין נוהג לאסוף את כל בבי משפחתו ושר אתם יחד במקהלה שירים עבריים, ובנו יעקב היה מנצח עליהם בקולו הערב והנעים. יעקב היה הפותח וכל בני המשפחה עונים אחריו.

ביתו של דוברובין ביסוד־המעלה היה תמיד מלא חיים ותנועה. חריצות המשפחה היתה למופת. הקמה שבשדותיו היתה כקמתו בבית־וגן, אך כאן התחילו להתמעט הידים העוזרות.

בנו השני, יעקב, התחיל לקדוח מאוד מחמת הביצות של מי מרום ונעשה כחרס הנשבר. הוא הלך ונחלש מיום ליום ועורו צפד על עצמותיו ולא יכול עוד לעזור לאביו בעבודתו בשדה. בבוא עונת הקציר נאלץ הזקן לפעמים לצאת יחיד בכותנתו הארוכה אל השדה. בן השבעים עבד במקום שלושה אנשים, בכדי לגמור במהירות את אסיף התבואה, לבל תהיה למשיסה בידי הפלחים השכנים והבדווים הנודדים־השודדים. ביצת החולה הקרובה לשדותיו, זו שנקראה בפי חוקרי המלריה באוניברסיטה בירושלים על שמו ‘ביצת דוברובין’, עשתה את שלה, הקדחת פקדה תכופות את בית דוברובין. האחד קם ממיטתו והנה השני שוכב בה. ואחד משמונת הסוסים של דוברובין עומד תמיד מוכן לדהור לבית־המרקחת, להביא חינין ועוד תרופות. והיו הסוסים רגילים כל כך בדרך זו, שאם עלה מישהו מבני הבית על אחד מהם, היה הסוס פונה לדרך בית־המרקחת מאליו ונעצר שם. אף־על־פי־כן לא פסקה עוד השירה והזמרה בבית דוברובין, כל עוד הבן יעקב היה בחיים. הוא היה מעורר השמחה בבית, המנעים זמירות והמשכיח בקולו הערב כל צרה ויגון.

ואולם עד מהרה נסתלק גם הזמר העליז בקדחת שחור־השתן. ויום אחד, בהיות הזקן בשדה, הביאו לו את הבשורה המרה על מות יעקב, והוא בן עשרים וחמש שנה. הבן השאיר אחריו אשה בהריונה ובת יתומה.

אחרי מות יעקב, כאילו נפל לבו של הגר־צדק הזקן, שפתיו דובבו גם הפעם את הדברים: “ד' נתן וד' לקח”, אבל הלב כאילו נתמלא תרעומת כלפי מעלה. אך העצב לא ארך. הזקן קיבל עליו את הדין ושב לעבודתו.

אחרי מות יעקב החליטה משפחת דוברובין להעתיק שוב את דירתה ואת נחלתה. הוא ובני משפחתו עזבו את מקום הביצות שביסוד־המעלה, ורכשו נחלה בראש־פינה הקרובה, היושבת בהרים. כאן התחיל דוברובין לבנות את ביתו מחדש, וגם ביתו שבראש־פינה היה פתוח לרווחה לכל עובר ושב.

וזה היה בפרוץ המלחמה העולמית הראשונה.

* *

פרצה המלחמה, ומה שלא כילו המחלות ויתר הפורענויות, השלימה הממשלה התורכית בגזלה את כל מה שנשאר להם. והמלריה גם היא לא הרפתה עוד ממשפחת דוברובין, עד שגזלה גם את הבן אברהם והוא מת במושבה מטולה. הוא השאיר אחריו אשה וילד יתום. מאז נתפרדה החבילה. זמן קצר אחרי מות בנו אברהם, מתה גם אשתו. יתר הבנים, הבנות, החתנים והנכדים נפוצו בארץ והתיישבו במקומות שונים, זה בכה וזה בכה, ועל הנחלה נשארו רק שני האחים: יצחק, זה שברח מצבא הצאר הרוסי ובא לראשונה לארץ, והשני, בן־הזקונים, אפרים.

בשנת תרפ"ב, בתערוכה חקלאית שהיתה בראש־פינה, קיבלו האחים דוברובין תעודת הצטיינות בעד גידול שוורים. והאב הזקן, בן 93 שנה אז, חיזק את רוחם ואמר להם: “בני, אל תבכו למתים. אין להרהר אחרי מידותיו של הקדוש ברוך הוא. ואשר לרכוש, הלא ידעתם בני, כי לא לעשות רכוש באתי לארץ־ישראל. הימים הקשים גם הם לא לעולם יעמודו. והנה, בכל העתות אשר עברו עלינו ובכל הפורענויות, לא שמעתי מפיכם אף פעם מחשבה לעזוב את הארץ. סימן טוב הוא לכם, בני. אות כי אתם נאמנים לי. לכן תחיו לאורך ימים ותזכו לראות נחת חלף הסבל שסבלנו יחד. כך היה רצון מלפני הקדוש ברוך הוא”.

* *

ובסוף הדברים – פרק קטן שתוכנו דומה למסופר על רות ב’מגילת־רות'.

לאחד משני בניו של דוברובין שמתו במלריה היתה אשה רוסית בת משפחה נוצרית. היא התאהבה בו עוד בהיותם ברוסיה, עמדה ועזבה את הוריה (איכרים רוסים עשירים) ואת דת־הוריה ונישאה לגר־צדק הצעיר, ויחד אתו עלתה לארץ־ישראל. הוריה התעצבו מאוד, אבל לא מחו את זכרה מלבם והחליפו מכתבים אתה. והנה נודע להם באחד הימים, שבעלה היהודי של בתם נהרג או מת בקדחת אי־שם על הרי הגליל שבארץ הקדושה. נזדרזו ושלחו לבתם מכתב זה:

“בתנו היקרה! את עזבת את ביתנו – בית רוסי; בלי רחמים עזבת את הדת הפראבוסלאבית הקדושה והלכת אחרי בן דת אחרת, שהוביל אותך לארץ רחוקה ונכריה. עתה, כשנפל בעלך בידי רוצחים או בידי הטבע, למה תשארי גלמודה, בת רוסיה, בתוך עם זר? שימי אל לבך, בתנו, ועזבי את העם הנכרי והארץ הנכריה לך, ושובי הביתה, למולדתך, לבית הוריך”.

הבת מסרה את המכתב שקיבלה לחמיה, שהיה מסור לה כאב. כשקרא חזקן דוברובין את המכתב, פנה לכלתו בדברים האלה:

“שמעי לי, בתי! אני אומר לך, שתשובי להוריך ולבית אביך ולמולדתך. אני זקנתי וכוחי תש, עוד מעט אהיה כחרס הנשבר, בנים אין לי בלתי־נשואים שאתן לך במקום בעלך המת. בשבילי לא נשאר בארץ־ישראל דבר זולת האמונה בלבד. אני אשאר פה לעולם ואמצא את מנוחתי באדמה זו. אבל את, בתי, למה תבלי פה את ימי חייך? עודך צעירה ויפה, לך עוד נכונים ימי אושר ושלווה. שובי שובי אל אמך הורתך, אל הוולגה, אל בית אביך ואל דתך”.

שמעה בת־רוסיה את דברי הזקן דוברובין, קרעה בו במקום את מכתב הוריה לגזרים, ואמרה:

“אני נשארת אתכם, חמי; בת־ישראל אני. ארצכם ארצי, אמונתכם אמונתי. אני נשארת אתכם”.

והיא נשארה עם חמיה, עם הזקן דוברובין ומשפחתו.

* *

מאה וארבע שנים חי יואב דוברובין עלי אדמות. בהיותו כבן מאה מתה עליו אשתו ומותה דיכא את רוחו. כשנה לפני מותו נשתתקו רגליו ונשאר מרותק למיטה שממנה לא ירד עד מותו. את צערו קבר בלבו.

בימיו האחרונים שכב אצל בתו הבכירה תמר, אשת איכר במטולה. לפני מותו ביקש את בתו לקברו במושבתו ראש־פינה על יד קבר אשת נעוריו. הוא נפטר ביום ששי, י"ב אדר א'. ומבוקשו נעשה – גופו הועבר לראש־פינה ונקבר שם על יד אשתו.

כאמור, בן מאה וארבע היה במותו, ואף פעם לא ידע מחלה בחייו. גם אחרי שנשתתקו רגליו, סמוך למותו, נשאר לבו חזק ואיתן. הוא היה כאחד הענקים.