לוגו
הנרדף: יוסף לישאנסקי
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

(תר“ן – 1890 – תרע”ח – 1917)

יוסף לישאנסקי נולד ברוסיה, באחת העיירות של פלך קיוב, בשנת 1890 בן־זקונים היה לאביו. אמו ניספתה בילדותו בדליקה, ואף אחיו ואחיותיו לא האריכו ימים. בשנת 1896 עלה עמו אביו ארצה. האב ובנו התגוררו שנים אחדות בבית קרובי־משפחה במטולה. יום אחד יצא האב ממטולה, לעלות ירושלימה, ומאז נעלמו עקבותיו. יוסף סיים את לימודיו בבית־הספר העממי במטולה וביקש להשתלם בסמינר למורים בירושלים; שם לא האריך שבת בגלל מחסור באמצעים. בעודנו נער נאלץ להשתכר למחייתו.

וכך מתאר אותו עתונאי אחד:

"צהוב־בהיר, בעל־תלתלים; בת־צחוק ילדותית; בעיני התכלת שלו היה משהו שצד מיד את לב הרואה אותו. אי־אפשר היה להבין בשום אופן, מנין לנער זה שם־התהילה של גיבור? פניו לא הפיקו כל גבורה; טוב־לב ואדישות נשקפו ממראהו, ואולי כזהו הגיבור לעולם! ילד חזק מחייך. מראיה ראשונה דבקתי לאהבה אותו.

הוא היה לבוש כתונת ערבית, יחף. עליית־הגג שלו היתה מקושטת בעורות ציפורים וחיות שהומתו על־ידו ביריה. התנהגותו היתה ברחבות מזרחית ובבטחון מכניע. פרחי הערבים היו מבאי עלייתו, מהם היו אורחים קבועים במעונו; ובמשך שעות רצופות היה ממתיק עמהם שיחה על נשים, סוסים וכבשים, אגב עישון הנרגילה. הוא היה בעיניהם כאחד מאנשי שלומם. והוא היה יהודי בלב ונפש. ואוי לו לערבי, שנתפס על־ידי יוסף במעשה גניבה. בכעסו, נהפך יוסף טוב־הלב לנמר".

יוסף לישאנסקי הצטרף בתור מועמד להסתדרות ‘השומר’. במשך שלוש שנים שמר וגילה אומץ־לב, אך לא נתקבל כחבר, בגלל התנגדות כמה מחברי הארגון, שלא מצאוהו ראוי לכך מבחינה אישית. אך הוא ידע שרק מועטים בשורות ‘השומר’ יכלו להשתוות עליו כ’חייל' (שומר־רוכב, הגבוה במעלה משומר־רגלי), שולט בנשק ובקיא בהלכות הערבים. התנגדות חברי ‘השומר’ להסתפחות יוסף לישאנסקי אליהם כחבר בעל זכויות מלאות, גרמה בלבו להתמרמרות רבה.

אך מדוע התנגדו לו?

שונה היה לישאנסקי ממייסדי ‘השומר’. הם ראו בארגונם מעין מיסדר שחבריו מצווים על משמעת חמורה, ואילו הוא לא היה נוח לקבלת משמעת ונתון לתמורות־רוח. הם הביאו מרוסיה מרוח מהפכת 1905 והתנועות הסוציאליסטיות שלה, ואילו הוא חש את עצמו כבן־הארץ ונשאר זר לכל אלה. נבדל היה מרוב חברי ‘השומר’ גם בגישה לערבים. אגודת ‘השומר’ התלבטה בשאלת גאולת־הדם. רוב חבריו סברו, כי יש לפגוע רק במרצח, ואין להעניש את בני שבטו או כפרו. לעומתם חשבו יוסף לישאנסקי וחברים אחרים שהיו בדעתו, שהערבים מבינים את לשון התגובה הקיבוצית, ואילו חוסר תגובה מעורר אצלם רושם של מורך־לב.

בדברים אלה ובאחרים נבדל יוסף לישאנסקי מן השומרים האחרים.

בשעת התקפה על המושבה מלחמיה (מנחמיה) בשנת 1915 נהרג ערבי שהיה מנהיג הכנופיה התוקפת. יוסף לישאנסקי, נחשד בהריגת ערבי זה, ולאחר שהערבים מסרו את שמו למשטרה נאלץ להסתלק מהמקום. למעשה נהרג הערבי לא על־ידי לישאנסקי אלא על ידי חבר ‘השומר’ יחזקאל חנקין.

בעקבות צאתו ממלחמיה (מנחמיה) פרש יוסף לישאנסקי מהסתדרות ‘השומר’, והוא כבר נשוי ואב לבן ובת. כעבור זמן־מה הקים את ארגון השמירה ‘המגן’. היסוד להקמת ‘המגן’ הונח בכנרת באביב 1915. כמה שומרים שלא נתקבלו לאגודת ‘השומר’ היו ראשוני ארגון זה. ‘המגן’ קיבל על עצמו לשמור במושבות, שבהן לא פעל ‘השומר’. בכל זאת נוצרו חיכוכים בין אנשי ‘השומר’ לבין אנשי ‘המגן’, מאחר ו’השומר' לא סבל כל גוף מתחרה. ‘המגן’ קיים את השמירה במושבות רוחמה, באר־טוביה, עקרון וגדרה. יוסף לישאנסקי נבחר כראש ‘המגן’ ועבר לשמור במושבה רוחמה, שבדרום הארץ.

* *

בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה, כשביקר יוסף בבית־הממשלה בבאר־שבע בעניינים רשמיים של מקום־שמירתו, הגיעה לאזניו קריאה מאחורי שבכת החלון של חדר־הכלא שבחצר. הקורא היה אבשלום פיינברג, שביקש מיוסף להודיע לבן־דודו נעמן בלקינד בראשון־לציון, שבהיותו במדבר נאסר והובא לכאן וכעת צריך להשתדל בעד שחרורו. יוסף עשה את שליחותו, ואבשלום הועבר לכלא הצבאי בירושלים, ושוחרר בסופו של דבר בהשתדלותו של אהרון אהרונסון לפני המצביא התורכי ג’מאל־פחה, אהרונסון העיד, שהוא עצמו, בהיותו הממונה מטעם המצביא לניהול המלחמה בארבה שלח את עוזרו אבשלום אל הנגב להתחקות על דרכי הארבה.

כשנפגש יוסף לישאנסקי עם אבשלום פיינברג לאחר שחרורו של זה מהכלא, הסביר לו אבשלום את הצורך לפעול למען שחרור הארץ והישוב מהדיכוי התורכי וליצור קשרי ברית ועזרה הדדית עם האנגלים, כדי להחיש את נצחונם ולהבטיח את המעמד המדיני של עם ישראל בארצו אחרי הנצחון. כשהביע יוסף את נכונותו לעזור בפעולה זו, גילה לו אבשלום את דבר קיומה של חבורת ניל"י, שכבר יצר בשמה קשר עם המפקדה האנגלית שבמצרים. אחרי שהקשר נפסק ניסה לרדת למצרים בדרך המדבר לשם חידוש הקשר, וכך נתפס ונחשד בריגול.

* *

ביולי 1916 עזב ראש ניל“י אהרון אהרונסון את הארץ בדרכו לקושטא, לשם קידום ענייני ניל”י. את מקומו נשארו למלא אבשלום פיינברג ושרה אהרונסון. היקף עבודת המודיעין היה מצומצם. הקשר עם החוץ נותק. אהרון אהרונסון היה סבור שייעדר מהארץ כשלושה חודשים, ועל סמך זה נערכו התכניות. כשאהרון אהרונסון לא חזר ארצה כעבור שלושה חודשים, התחיל הספק מכרסם בלבו של אבשלום, והוא החליט לרדת מצרימה, ושוב בדרך המדבר. כבן־לוויה הוא בוחר הפעם את יוסף לישאנסקי.

שניהם יצאו אל המדבר בלוויית מורה־דרך בדווי. חמקו־עברו בהצלחה בין משמרות תורכיים רבים, הגיעו לשטח ההפקר בין שתי החזיתות, הותקפו על ידי בדווים. אבשלום נפצע פצע־מוות ואבד במדבר, וגם יוסף נפצע והכרתו אבדה, אך הוא נאסף בידי כוח־סיור בריטי, הובא לבית־חולים צבאי בפורט־סעיד, שכב עשרה ימים בחום גבוה בין חיים למוות, עד שנודע לאהרון אהרונסון, אשר שהה במצרים, על אודותיו, והוא מיהר אליו, שמע את קורותיו ודאג להעברתו לבית־חולים מעולה לקצינים.

יוסף לישאנסקי החלים, וביום 19 בפברואר יצא עם אהרון אהרונסון ממצרים, לחזור למולדת באניית הריגול ‘מאנאגם’. למחרתו, אחר־הצהרים, עברה האנייה ליד חוף עתלית. ניתן אות, כי הנחיתה תתקיים בלילה, ואחרי שעה תשע נעצרת האנייה מול החוף. בין היורדים לתוך הסירה היו אהרונסון ולישאנסקי. הים היה שקט וניתן להם להתקרב סמוך לחוף. הספנים נושאים את לישאנסקי על כתפיהם והוא נעלם בדרכו לתחנה. הקשר חודש, סוף־סוף.

מעת שובו ממצרים היה יוסף ליד ימינה של שרה אהרונסון. מעתה התקיים הקשר הקבוע עם מצרים והיה צורך להשיג ידיעות רבות ומפורטות ככל האפשר על מספריהם ותנועותיהם של כוחות הצבא התורכי והגרמני, על זיונם וציודם, על תכניות המפקדה התורכית לפעולות הגנה והתקפה. להשגת ידיעות אלו היה יוסף פועל במלוא המרץ. מציב היה אנשים בהסוואה של עבודות והתעסקויות מתאימות, במקומות שבהם אפשר לעקוב אחר תנועות הצבא. היה נוסע בתנאים קשים ומסוכנים לבדו – ובשעת הצורך בלוויית שרה אהרונסון – ברחבי הארץ, ומקבץ מפי אנשיו את הידיעות שהשיגו.

תחת ידיהם של שרה ויוסף היו עוברים סכומים גדולים במטבעות זהב, ששלח אהרונסון באמצעות אניית־הקשר ל’וועד ההגירה' להצלת נפגעי המלחמה והמגורשים, ממיתת־רעב. חברי ניל"י היו מעלים את שקי מטבעות הזהב של משלוחים אלה על החוף בלילות אפלים בסירה ובשחיה, כשהם נתונים לסכנת היתפסות על־ידי משמרות הצבא. יוסף היה מעביר את הכסף לשליחיו של ראש ‘ועד ההגירה’ מאיר דיזנגוף.

* *

אהרון ביקש וחזר וביקש משרה בכמה הזדמנויות שתבוא למצרים. הוא חשש לגורלה יותר מאשר לשאר אנשי ניל"י. על בקשתו משיבה שרה: “ל. אמר לי כי רצונך שאבוא אליך. כן רצוני, אבל בתנאי מראש לשוב בחזרה. בשום אופן לא אוכל לעזוב את יוסף. אנחנו קשורים מאוד בעבודתנו ומבינים איך לעבוד ביחד”. היא נותנת את הסכמתה לערוך ביקור אצל אחיה למשך חמישה־עשר יום בלבד.

שרה עלתה על סיפון ‘מאנאגם’ ב־15 באפריל, הגיעה לקפריסין ומשם הפליגה ב’קוסייר' לפורט־סעיד. לשרה הצטרף גם יוסף לישאנסקי. “יוסף לא היה רשאי לבוא לכאן”, מציין אהרון אהרונסון ביומנו. רוגזו גדל עוד יותר, כי אותה שעה התברר לו מחומר־הידיעות, כי גברה ההתנגדות של עסקני הישוב לריגול. כיצד הירשה לעצמו לישאנסקי לעזוב את הארץ בנסיבות אלו?

המתיחות החלה מיד, בפגישתם על סיפון האנייה. לישאנסקי לא נתבקש לבוא ולא הודיע על בואו תחילה. הוא זנח את העבודה מבלי שישאיר מרכז אחר במקומו. בעצם ‘עריקה’ זו ראה אהרונסון הפרת משמעת חמורה. לראשונה ביקש לישאנסקי להתנצל על מעשהו תוך הטעמת אי־הסיפוק בעבודה: חברי ניל"י לא סרו למרותו. אהרונסון עצמו אינו מחשיב אותו, אינו נותן בו אימון מלא, לא שיתף אותו בפגישות עם אנשי המפקדה הבריטית ואינו שואל לעצתו.

מפגישותיו עם יוסף לישאנסקי שבע אהרון אהרונסון רוגז. רק עתה ניתן לו לאהרונסון לעמוד על אופי חברו לעבודה. בפגישתם הראשונה, ימים מספר אחרי האסון במדבר, העיב על מגעם צל המאורע. יוסף היה פצוע וקודח. אף־על־פי־כן מנסה אהרונסון להגדיר את תכונותיו: ‘האינטליגנציה שלו היא בעצם מוגבלת, אך מחשבתו בהירה והוא ניחן בחוש מעשי כל־צרכו". ב־15 בפברואר הוא מוסיף: "הבוקר הגיע יוסף העירה… הוא עומד בתוקף על דעתו לקנות חליפות יפות ולבנים מן המובחר. יש בו אותה נטייה אופיינית, שנתייחדה לפועלים שלנו, המשתוקקים לחקות את ה’אריסטוקראטים’ ואף לעלות עליהם". נוסף לכך מוצא בו אהרון ‘חכמנות’, שמגמתה להערים אף על חבר. הדבר נוגד את אופיו של אהרונסון, שהיה גלוי־לב וסלד מהליכה סחור־סחור. במרוצת הזמן מציין אהרונסון עוד תכונה. לאחר ויכוח עם יוסף הוא רושם לעצמו: “קשה מאוד לבוא עמו בדברים. הוא סובל מחוסר חינוך ומהערכת־יתר של אישיותו”.

המתיחות בין השנים הועמקה, כנראה, גם בגלל הבדלי־תפישה לגבי מטרתה של פעולת ניל“י. לישאנסקי רוצה להפוך את ניל”י ל’תנועה'. הוא רואה את עבודת המודיעין לא רק כסיוע לשיחרור ארץ ישראל מעול התורכים אלא גם כקרש קפיצה לכיבוש השלטון הפוליטי בארץ. השקפותיו של לישאנסקי לא נראו לו לאהרונסון. הוא לא נשא את עיניו לשלטון. אף בעיצומן של פעולות ניל"י, שעה שנטל העבודה המחתרתית והאחריות רבצו עליו, נשאר איש־מדע.

* *

ביום 23 באפריל הפליגו שרה ויוסף בחזרה לארץ. בהגיעם לחוף עתלית לא יכלו לנחות בו בגלל הסערה, והוכרחו להמשיך לקפריסין. ב־27 בחודש חזרו לפורט־סעיד ונשתהו במצרים עוד ימים אחדים. ושוב נתחדשו הוויכוחים בין אהרון ולישאנסקי, והפעם נשאו אופי חמור לאין ערוך. לישאנסקי הודיע על רצונו לפרוש מעבודת ניל“י ועל סירובו לחזור לארץ. הוא חשש מחומת־השנאה המוקמת בישוב סביב ניל”י וביחוד סביבו.

ביום 14 במאי הגיעה המתיחות בין אהרונסון ללישאנסקי לשיאה. חבר ניל"י ליובה שניאורסון סיפר, כי מעולם לא ראה את אהרון בהתרתחותו כפי שראהו באותו יום. הוא הרים על לישאנסקי את קולו ותוך כדי כך הלם בידו על השולחן ושעון־היד שלו התנפץ לרסיסים. בו־ביום רושם אהרונסון ביומנו: “התפתחות מפתיעה. ההפלגה לא תוכל לצאת לפועל. יוסף נתפס למורך־לב. אין הוא זוכה ליחס הכבוד והאימון שהוא ראוי להם, לפי דעתו, ובתנאים אלה אינו יכול להמשיך בעבודה. הוא שובת ומאיים בשערוריה. הוא חשב שיבהילני. אני מרפה ממנו והולך ל1R להודיעם, כי הואיל ויוסף אינו מקבל מרות, הנני מפליג במקומו. במשרד משתררת מבוכה רבה. אך הם נאלצים לקבל את החלטתי… הוחלט שנצא לפנות ערב”.

בו־ביום חזר לישאנסקי מהחלטתו, וגמר אומר לצאת לקראת הסכנה. אהרונסון רושם ביומנו: “יוסף, שנהג כמי שאבד לו שיווי משקלו, שינה את דעתו… חזר ונעשה הגיוני והופיע עם מזוודותיו”.

ב־16 במאי מפליגים שרה אהרונסון, יוסף לישאנסקי וליובה שניאורסון ב’מאנאגם' לחוף עתלית. שוב אינם יכולים לנחות בגלל הסערה וממשיכים לקפריסין. עשרה ימים עוברים עליהם בלרנאקה. שרה חלתה במלריה והקדחת אינה מרפה ממנה. ושוב הם חוזרים למצרים. רק בליל שבת, 15 ביוני, דורכות רגלי שרה ויוסף על אדמת עתלית – לקראת חידוש העבודה ביתר שאת ומול סכנות חמורות יותר.

* *

תוך העבודה הקשה והמסוכנת נשלחו לעבר חברי ניל"י דברי שיטנה ואיומים מטעם עסקני הישוב, מחוגי הימין והשמאל גם יחד, אשר חששו מהסכנה העלולה לחול על הישוב, באם תתגלינה פעולות קבוצת הריגול.

לאחר שנתגלתה על־ידי התורכים בקיסריה יונת־דואר, עם פתק צמוד לרגלה, ששלחה שרה למצרים ולאחר שנתפס במדבר חבר ניל"י נעמן בלקינד בדרכו למצרים, ידעו שרה אהרונסון ויוסף לישאנסקי, כי בכל יום ובכל שעה עלולה השואה ליפול על ראש כל החברים הנותרים. בעשותה את הסידורים לטשטש את עקבות הפעולה ולהציל את הניתן להציל ציוותה שרה אהרונסון על יוסף לישאנסקי להסתתר מחוץ למושבה זכרון־יעקב, כדי שבאם ישים הצבא את ידו על החברים, יוכל הוא להיות להם לעזר כפי שימצא לאפשר.

שרה אהרונסון ויוסף לישאנסקי ישבו בעתלית ודנו על המצב. הם ציפו לפעולה מצד השלטונות בכל שעה וביקשו להסדיר מבעוד מועד את העניינים לקראת הבאות. הם ראו את עצמם אחראים לנכסיה המדעיים של התחנה וגם לפועליה, שמצאו בה את פרנסתם. כאשר לא חזרה ‘מאנאגם’ ב־27 בספטמבר הועמדה שאלת האחריות לתחנה בכל חריפותה: כיצד למנוע את חורבנה בידי התורכים? אף במצב מסוכן זה עמד עוד המשך עבודת ניל"י נגד עיניהם. זה היה אחד השיקולים ליציאתו של יוסף לישאנסקי מזכרון־יעקב, כשהקיף הצבא התורכי את המושבה. שרה דיברה על לבו שיברח. שטרנברג, קרוב משפחת אהרונסון, מספר כי לראשונה הציעה שרה להצפין את יוסף במרתף אחד הבתים הסמוכים לבית אביה, אפשר ושם לא יגלו אותו התורכים. אך שטרנברג התנגד לכך, מחשש פן תועמד כל המושבה בסכנה, ויוסף הסכים עמו. לא נותרה איפוא דרך אלא לצאת אל ההרים מזרחה.

במוצאי החג הראשון של סוכות תרע“ח הקיף הצבא התורכי את המושבה זכרון־יעקב. רבים מבני המושבה, וביניהם גם חברי ניל”י, נעצרו, והחלה חקירתם בעינויים. יוסף ועוד אחדים מחברי ניל“י הצליחו להתחמק מהמושבה ולהסתתר בין סלעי ההרים שממזרח לה. לפי הידיעות שקיבלו התורכים היה יוסף לישאנסקי הרוח החיה בניל”י והם עשו כל מאמץ כדי ללכדו. המפקד הצבאי התורכי איים להחריב את המושבה עד היסוד, אם יוסף לא יוסגר. שרה אהרונסון ואביה אפרים פישל אהרונסון עונו עינויים קשים כדי לגלות את מקום מחבואו של יוסף.

חבר ניל"י יצחק הלפרין, שהיה מהנמלטים אל מחוץ למושבה, החליט לחזור אל המושבה בהחבא בלילה, כדי לעמוד על המתרחש. הוא חמק בין המשמרות וחדר אל בית אהרונסון.

שרה הרגישה מיד בבואו ויצאה לקראתו על בהונות רגליה, כדי לא לעורר את אביה משנתו ולא לעורר את תשומת־לבו של החייל השומר. בטרם פתח יצחק הלפרין את פיו לשאול על המצב, אמרה לו שרה בקול עצור:

“אני בכל רע. חזור אל יוסף ואמור לו כי ימהר להמלט על נפשו”.

וכנזכרת במשהו נחוץ הוסיפה: “חכה רגע”.

קפצה ונכנסה אל הבית. יצאה, ובידה כיכר לחם עטוף במטפחת, צרור מטבעות כסף וזהב ובקבוק קטן של מי־קולון. היא אמרה לו:

“את אלה מסור לידו. תאמר לו: באם יתפסוהו, יטיל הכל עלי. השמעת? עלי יטיל את הכל. עלי ולא על איש אחר. לך לשלום!” לחצה את ידו וחזרה אל הבית לשכב לנוח.

לאחר כמה ימי עינויים לא יכלה שרה אהרונסון להחזיק עוד מעמד והחליטה להתאבד. לפני שירתה בעצמה השאירה מכתב, ובין השאר, ביקשה להודיע ליוסף לישאנסקי שאל יתמסר לעולם. מוטב שימית את עצמו.

המושל התורכי נתן למושבה זכרון־יעקב ארכה של שלושה ימים למסירת יוסף לישאנסקי לידיו. אחרת – תהרס המושבה. לאחר מכן האריך את מועד ההתראה לעוד שלושה ימים. מפחד פן יבולע להם – יצאו רבים מבני המושבה אל ההרים לחפש אחרי לישאנסקי ולהסגירו לתורכים אם יתפסוהו, אולם הוא הצליח להתחמק.

גורל הרדיפות עלה גם על מושבות אחרות. המצור והמכות, המאסרים והעינויים חזרו ונישנו גם בחדרה, בכפר־סבא, בפתח־תקווה, בראשון־לציון ובשאר מושבות הדרום. השלטון התורכי לא היפלה בין ידידים ובין שונאים לחבורת ניל"י. כל אדם בעל עמדה ציבורית, ואף הרבה שהיו מחוסרים עמדה כזו, נאסרו והובלו לבתי־הכלא. ושני איומים נתפרסמו מטעם השלטונות התורכיים: ראשית – אם לא יימצא לישאנסקי, יוחרב כל הישוב העברי, כפי שנעשה לארמנים; שנית – המושבה, שלישאנסקי יימצא בגבולותיה, תיהרס עד היסוד.

שונאי חבורת ניל"י הרימו ראש. הידועים כשייכים לחבורה זו התהלכו כמנודים מקהל הישוב. שום אדם לא אספם אל ביתו ולא היה מסכים ליתן להם אפילו פת־לחם. גם אלה, שנהנו עזרתם, התנכרו להם עכשיו. הפחד מנקמת השלטונות התורכיים דיכא כל דגש של חמלה והכרת־תודה.

ולישאנסקי איננו. למרות כל החיפושים אי־אפשר היה לגלות אף סימן אחד של עקבותיו. היכן הוא מסתתר, איפוא? וכי באמת יש בית בישוב, שמוכן לתת לו חסות? אבל הדואגים לטובת הכלל היו יכולים לפי שעה להירגע. לפי שעה לא נמצא אפילו בית אחד, שהיה מוכן לאסוף אליו את הפליט הנרדף, והוא עצמו אפילו לא ניסה לבקש חסד זה. נוח יותר היה לו להסתתר במערות שבסביבות זכרון־יעקב. אבל מזונו אזל, והוא הוכרח לצאת ממחבואו לבקש לו מזון להחיות את נפשו. בעגלתו של ערבי אחד, שנזדמנה לו בדרך, נסע עד קירבת כרכור, באמרו שהוא נוסע לחפש את לישאנסקי. בכרכור נכנס לבית איכר יהודי, כונן את אקדחו מול פניו וביקש ממנו לחם לשבור את רעבונו. האיכר נדהם למראה לישאנסקי, כאילו דמות־רפאים עלתה לפניו מתוך האדמה, אבל מפחד האקדח נתן לו לחם, והוא ישב לנוח ואכל לשובע.

אחר־כך יצא החוצה, ושוטט בלא מטרה על־פני השדה. פתאום שמע קול עגלה מתקרבת מצד דרום. הסתתר מאחורי שיח והסתכל בבאים. הוא ראה בעגלה שנים מחברי ‘השומר’, ידידיו לשעבר, ועוד צעיר אחד בלתי־ידוע לו. זה היה אחד מתלמידי הגימנסיה ‘הרצליה’, שהתנדב להיות קצין בצבא התורכי, ואחר־כך ראה הכרח לעצמו לעזוב את שרותו בו. שלושתם היו עסוקים בהובלת נשק אסור למחסנים הנסתרים של אגודת ‘השומר’ בתל־עדש ובמקומות אחרים, כדי שיוכלו להגן על הישוב מפני שודדים ומתנפלים בשעת התפרעויות העלולות לפרוץ עם נסיגת הצבא התורכי.

* *

סיפורו של צבי נדב, מראשי ‘השומר’ באותו זמן, שהיה אחד מן השלושה, שישבו באותה עגלה, מגלה בבירור את הסיבות העיקריות למה שנתרחש אחר־כך.

כותב צבי נדב:

"עוד בסוף ימי ‘הנוטר’ בגדרה נתגלה לי שקיימת קבוצת מרגלים עבריים לטובת האנגלים ויוסף לישאנסקי נמנה עמה, וקבוצה זו מקורה בבית־אהרונסון ואבשלום פיינברג. ידיעה זו הדהימה אותי. היכתה בתמהון עוד יותר גדול העובדה, שהם עובדים לאור השמש ללא שמירה אלמנטארית של חוקי הקונספיראציה. היו מראים באצבע: ‘פלוני הוא בן חבורתם! הנה קנה כרכרה ופיזר כסף על בחורות’. בפתח־תקווה סופר, שיוסף לישאנסקי בא בימים אלה ממצרים והביא דרישת־שלום ומתנה לאשה אחת נודעת. לא כל המסופר היה נכון. בחלק של הדברים היתה רק התפארות וגם גנדרנות. התנהגותם הטפשית העלתה את השמועה, שלאחד מן המצביאים התורכיים יש חלק במעשיהם. נתקיימו כמה פגישות של הברי ועד ‘השומר’ עם אחדים מחברי הקבוצה היפואית, כדי להימלך כיצד להילחם בריגול.

התנגדותי למעשה הריגול נבעה מבחינה מוסרית מסורתית לפעולות ריגול לטובת ממשלה זרה; וגם מחרדה לגורל הישוב, כשיוודע הדבר לשלטונות.

היו שתי הצעות: שנמסור אותם לממשלה או שנאסור אותם בעצמנו. גישתי היתה במובן זה סובייקטיבית ביותר.

מימי נעורי קיננו בי שנאה ואי־אמון לממשלה. בלבי היתה הכרה עמוקה, שהממשלה היא אוייב הציבור וצריך להילחם בה. הממשלה התורכית, בטיב הנהגתה, לא היתה עלולה לשנות הכרה זו.

דעתי היתה נוטה לדרך השניה, אבל מן התוכנית עד המעשה – הדרך רחוקה.

בארץ היו שקולות הדעות אז ורבו הוויכוחים ורבים ציפו לנצחון האנגלים. דובר בשבח הדמוקרטיה של ארצות־הברית, אנגליה, צרפת, על הפארלאמנטאריסמוס. אך ברובנו לא היינו מן הנלהבים מכל אלה, גם לא ראינו ברורות במה יסייע לנו הדבר בעבודתנו ובבנין חיינו.

איני זוכר בדיוק אימתי הגיעה אלינו השמועה על תפיסתו של בלקינד על גבול המדבר, ועל החיפושים בזכרון־יעקב, שבאו בעקבות מאסרו.

בו בזמן נמסרה לנו הצעתו של החבר בלומנפלד להטמין סכום כסף ציבורי, במטבעות־זהב אנגליות, שחלק מהן היה טבוע בשנת 1915.

ועד ‘השומר’ הטיל על שמואליק להעביר את הכסף מפתח־תקוה לגליל. דבר זה, בעצם גילוי המרגלים, היה כרוך בסכנה גדולה מזו הכרוכה בהתנפלות או התנגשות. רגילים היינו למחשבה, שעלולים אנו להיפצע או ליהרג מכדור אורב ומתנקש. אבל למצוא את מותנו על ידי עינויים תורכיים ובמיתת־תליה – עם זה קשה היה להשלים.

החלטנו לסדר את ההעברה באמצעי־זהירות מאכסימאליים. באותו זמן בא לביקור של חופשה מן הצבא התורכי בדמשק הקצין פנחס ריקליס. נדמה לי, שהחברה רחל הכירה אותו עוד קודם שנתגייס לצבא וקשרה קשרים בינינו. עוד קודם אסיפת ‘השומר’ נפגשנו והוא עשה עלי רושם של בר־מזל, בחור חסון, בעל מרץ, בעל עינים פקחיות ועליזות עם בת־צחוק שקטה. לא דיברנו על רעיונות או תיאוריות. הרגשתי בו יחס רציני ומסירות מוחלטת, והחלטתי לשתף אותו בנסיעה לגליל. כשהזמנתיו בבת־צחוק לנסוע עמנו, קיבל את ההזמנה ולא שאל דבר, כאילו הזמנתיו לטיול להנאתנו. ידעתי, שהסכנה הצפויה לו, כאיש צבא, גדולה פי עשרה, אולם אמרתי לעצמי, שאין הזמן מתאים לסנטימנטים. שכרנו דיליז’אנס ויצאנו לדרך. ה’מטען' היה מוטל בשקים רגילים, ונראה היה, כאילו היו מלאים צרכי־אוכל וכלי־עבודה שונים. לפנות ערב הגענו בשלום לכרכור, אמרנו לנוח מעט, להאכיל את הבהמות ולפני חצות להמשיך את דרכנו.

פתאום הופיע יוסף לישאנסקי ואמר אלי בחפזון:

‘דאחילאק יא צבי, תציל אותי’.

האימפולס הראשון הבלתי־אמצעי היה: להגן על האדם המבקש חסותי. אמרתי לו: ‘טוב’. הוא התחיל לספר לי בחפזון, כי זה שלושה ימים שהוא מסתתר ביערות־’מרח' (בסביבות זכרון־יעקב).

בינתים זכרתי את האחריות המוטלת עלינו בהעברת המטען ושאין לי רשות להתמסר לסנטימנטים.

אמרתי לו, כי אתי פה גם שמוליק, שהתקשה לענות לו באופן מוחלט ‘לא’, והציע לו לגשת ברגל לעמק ושם נעזור לו להחבא. דעתו היתה לדחות את בקשתו לגמרי, כי אין להוביל את המטען ואת לישאנסקי בעגלה אחת ואין לו כל רצון לבוא במגע עם אנשים אלה.

הזכרתיו את רצונו הקודם לתפוס אותו ולאסרו והנה בא והתמסר בעצמו. מה שנוגע לסכנה: פעמיים – אינם נתלים! התנגדתי לעזוב אותו לנפשו ושמוליק הסכים להצעתי באי־רצון. נדברנו, שאצא עמו לדרך ואדי־ערה ובדרך נפגוש את הדיליז’אנס. שמוליק ניסה שוב להתנגד לקחתו עמנו ולסוף הסכים. יצאתי עם לישאנסקי לוואדי־ערה ובוואדי הדביקה אותנו העגלה והמשכנו את דרכנו בה".

עד כאן דבריו של צבי נדב.

שעות אחדות השתרכה העגלה בדרכים הרעועות. היא עברה את הרי שומרון וחצתה את עמק־יזרעאל עד שהגיעה לתל־עדש, אחד מן המרכזים של ‘השומר’ בימים ההם. כל הדרך לא פסק יוסף מלדבר אליהם. דיבורו היה דומה לדיבור מתוך קדחת, חליפות של קור וחום, התפארות ותחנונים. הוא סיפר להם על כל הגדולות שעשה לטובת שחרור הארץ, על קשריו עם בית־אהרונסון ועם האנגלים, על הגאולה הקרובה. להלן התחנן לפניהם, שיחביאוהו עוד זמן קצר, עד שיבואו האנגלים, ואז ישלם להם כגמולם, מטבעות זהב כמה שירצו, מתוך המטמונים שקבר באדמה בסביבות עתלית במקום פלוני ופלוני. הוא לא יכול היה לראות באפלה את הבעת־פניהם ואת הרושם, שהזכרת המטמונים עשתה עליהם. אך הם ראו את הבחור הלבוש בגדי חאקי, כמו קצין תורכי, המזויין בשני אקדוחים ופגיון; חשו את ריח מי־הבושם הנודף מבגדיו (מן הבקבוק, ששלחה לו שרה אהרונסון אל מקום מחבואו ושנשבר בתוך כיסו); האזינו לסיפורים ולדיבורים השוטפים מפיו בלי־הרף, ולא הפסיקוהו אף במלה אחת.

כאן ממשיך שוב צבי נדב את סיפורו:

"עם אור הבוקר נכנסנו לעמק. לפני עפולה ירדנו, אני והוא. הלכנו ברגל מסביב לכפר, מחשש פגישה עם צבא.

הגענו לשדות תל־עדש, אך לא נכנסנו לכפר. התניתי עם שמוליק, שאלך עם לישאנסקי דרך שדות מרחביה לתל־עדש העתיקה, כדי להסתתר בין אבני החרבות והוא ישלח לנו בשביל לישאנסקי בגדי פועל פשוטים ובינתים יוחלט על המשך הדרך לגליל, כדי להרחיקו מאיזור חיפושי המשטרה. הוא היה לבוש, כאילו בכוונה תחילה למשוך אליו את עיני הכול. נוסף על ה’עבאיה' וה’עגאל' המושכים את העין, היה לבוש חליפת־קיץ נהדרת. גם הליכתו הפזיזה עוררה תשומת־לב. והעמק כולו פתוח. אין אף עץ אחד. הכל צפוי במרחק רב.

הגענו לתל־עדש העתיקה. נזהרתי בעיקר מדרך נצרת־תל־עדש־מרחביה והתכוננתי לשבת בצד, דרומית־מזרחית מן הגבעה הפונה לדרך מסחה. אבל לישאנסקי לא הסכים לשבת או לעמוד במקום אחד. השמש כבר עמדה ברום השמים וחיממה, בלי להביא בחשבון, שלא שתינו כלום מאתמול בערב.

לישאנסקי היה עצבני, לא שלט ברוחו. הוא היה צמא. מה לעשות? הוא התנהג כתינוק. נזכרתי, שבאביב ראיתי צפונית מן התל גומות חפורות על ידי רועי צאן, שבהן נקווים מים. מצאתין, אך הן היו חרבות. והוא אינו פוסק מלספר גוזמאות ושקרים ודברי פיטפוט וחוזר על דבריו, בלי הפסק, ומתפאר בפעולותיו. תיאר לי תמונה, שעל־פיה הוא ושרה אהרונסון מסובים עם אחד הגנראלים החשובים במצרים ומשוחחים על העניינים ושרה יושבת תוך שיחה וסורגת; סיפר לי, איך עבר את המדבר עם אבשלום, הראה לי עקבות פצעים בשכמו מאז, כשהתנפלו עליהם הבדווים והרגו את אבשלום וכו' ואיך יצא הוא בשלום. התפאר על האפשרויות שלו, כאילו כל הצי הימי והאווירי של בריטניה בים־התיכון עומד לפקודתו; סיפר לי גם על אוצרות הכסף הנמצאים ברשותו ואם נציל אותו יידע להודות לנו. סיפר, שמפני רוב חברי ‘השומר’ הוא מתיירא. פתאום קם ועלה על החרבות. מן הגבעה נראתה כל הסביבה ומעבר לתל־עדש לא נראה איש. עצבנותו הלכה וגדלה. גם הצמא הוסיף להציק לו והחליט לגשת לבאר הנמצאת על־יד הכפר ולשתות מים. הזהרתיו על הסכנה ללכת לשם ולהראות במקום־מעבר של יהודים וערבים, ולא יכולתי לעצור בעדו ונגררתי אחריו. מן הבאר ניגשתי לכפר ומשם אמרתי לקפוץ דרך החלון לאחד החדרים ולהביא לו חליפת־בגדים. וכמו להכעיס פגשתי בכניסתי למושב את לבקוביץ ועוד כמה חברים. עד היום אני זוכר את מבטו של לבקוביץ המלא צער ותמהון, כי הוא הכיר את לישאנסקי".

על ימים אלה מספרת רחל ינאית־בן־צבי, שהיתה חברת ‘השומר’:

"בתל־עדש תנור ללחם בוער בכבשן. הסיקוהו לא בקש ולא בשבבים, אלא בכתבי ‘השומר’, בחוזרים ובמכתבים ובחפצים, בבגדיו של יוסף – בגדי תפארתו, ה’עגאל' המוזהב, כפיית־המשי ומגפי־העור, – כל הברק החיצוני נעלם בתנור… בחוץ עמדו צופים, שמא כבר באים לחפש. מהי התבערה, מה פשר כל התכונה – רק בודדים בתל־עדש יודעים על מציאותו של ה’אורח' במקום. צבי מעלה אותו אלי. הלבישוהו בגדי עבודה; חולצה מטולאה, מכנסים בלים ולרגליו סנדלים קרועים. ויוסף – פניו עוד מגולחים למשעי, פנים מלאים, עגולים, עדיין לא נכנס לפרשת־היסורים, ונדמה, שעדיין אינו חש בגורלו.

רוחו טובה עליו, ואינו תופס את גודל הסכנה. הוא מפוזר, נרגש, קופץ מעניין לעניין, מספר בגאווה על מצרים, על זכרון־יעקב ועל המדבר; מתוך שיחתו מבצבצת חמתו על אלה שאינם מעריכים את פעולתו. עוד הוא מדבר וצבי קורא לו לרדת. השעה דוחקת: עליהם להתחפש ולצאת מיד לדרך. אנו – צבי ואני – מבטינו נפגשים. ניכר שאין האיש יודע מה לפניו, קל־רוח, כמו לפנים. לנו ההרגשה שהאסון כבר התרחש. אם לא ייתפס לבדו, ייתפס עם כולנו. אם יפול לידי השלטונות, ניפול גם אנו כולנו עמו. איך להמלט?"

וצבי נדב ממשיך:

"בישיבה תכופה של ועד ‘השומר’ בהשתתפות חברים ותיקים נועצנו מה לעשות. שררה מתיחות רבה בישיבה ורגש של אחריות לכל צעד, שעליו נחליט לרגל המצב.

דעת החברים היתה, ובעיקר דעתם של חברי הגליל, להרוג אותו מיד. והנימוקים היו, שאין כל הצדקה לסכן נפשנו ואת קיום הישוב בגלל מרגל בזוי, המשפיל את כבוד העם העברי ומסכן את הישוב. חברי הגליל נימקו את הצעתם במה שלישאנסקי הוא, לדבריהם, מטבע ברייתו פחדן ושפל־רוח ואם יפול לידי הממשלה חי – יפיל קודם כל את ‘השומר’ מכעסו עליו ויסכן את כל הישוב. אני לא התנגדתי להערכת הדברים כמו שהם ולאופיו המוסרי של לישאנסקי בעיניהם, אבל התנגדתי למעשה זה באותה שעה. אמרתי, שאין אנו צריכים לקבל החלטה ולעשות מעשה מתוך השפעת הפאניקה שבישוב. הוא בידינו. והיה אם נראה שאין לנו אפשרות להסתיר אותו עוד – לא נרשה לו להתמסר חי לממשלה (על רצונו להתמסר לממשלה – שמענו מפיו). אם מוג־לב הוא – נעזור לו. אולם כרגע אין עוד הכרח במעשה זה. לשמחתי, תמך בדעתי זו החבר ישראל גלעדי והציע להעביר אותו לחמרה, מקום מרוחק מתחומי הממשלה".

מסע נדודיו של לישאנסקי התחדש. מתל־עדשים נילווה אליו חבר ‘השומר’ צלאל או אוצילטוב, שהוליכו לסג’רה ומשם לסביבות יבנאל. כאן ניסה לישאנסקי להתחמק ממלוו. יצחק שפרמן, מוותיקי האיכרים בבית־גן (אשתו היתה קרובה של לישאנסקי), מספר: “בימי הרדיפה אחרי יוסף נפתחה פעם דלת ביתי והוא פרץ פנימה. מבעד לחלון, ממרחק, ראיתי את אחד מחברי ‘השומר’ העוקב אחריו. פני יוסף לא היו כתמול שלשום. היה מדוכא ומדוכדך. בגדיו היו בלואים ובחגורתו היה אקדח מאוזר, יוסף לא השיב ופרץ בבכי. אף אני בכיתי עמו. יעצתי לו שיחמוק מביתי ומעיני עליו, אבל היכן יכולתי להצפינו? הצביע לפני על עליית־הגג. הסברתי לו כי השלטונות עלולים לחפשו בביתי, שהנני קרובו, והדבר עשוי לסכן את כל המושבה. יוסף לא השיב ופרץ בבכי. אף אני בכיתי עמו, יעצתי לו שיחמוק מביתי ומעיני איש ‘השומר’ ויעשה דרכו צפונה, ובדרך לוביה יוכל להגיע ללבנון, שם יש לו מכרים בקרב הערבים, וכך יינצל. אחרי צאת יוסף מן הבית העברתי לחותנתי במטולה שארת־בשרו של יוסף, הודעה על־ידי שליח: יוסף היה אצלי והוא הולך למטולה ויזדקק לעזרתה”. יוסף לא המשיך להתחמק ממלוו איש ‘השומר’.

וצבי נדב ממשיך בסיפורו:

"צריך הייתי לקבל את לישנסקי מידי צלאל ההולך עמו ולמסרו לידי אריה אברמסון ועליו היה להעבירו לחמרה. נפגשתי עם צלאל ולישאנסקי בתחילת הלילה על יד התל בסביבות יבנאל. הלכתי עמו עד גבולות פוריה, במקום שצריכים היינו להפגש עם אריה. במקומו בא יוסף נחמני עם שתי סוסות ומאוזר בשבילי, וסיפר, שאריה חלה, ואין אחר שימלא את מקומו, זולתי.

הודיעו, שטבריה מוקפת צבא מכל צד, וסבורים היו, שבלילה או ביום מחר תוקפנה המושבות. עליתי על הסוסה האפורה וחגרתי את הנשק. לישאנסקי רכב על הסוסה השניה. היה לו בראונינג, שהביא עמו כשנמלט מזכרון־יעקב. הכרתי היטב את השבילים בהרים ואמרתי להתחמק מדרך־המלך בתקווה שלא לפגוש בצבא. יצאנו אל השביל, שבו אפשר היה להגיע מפוריה למצפה. בסביבה שרר שקט גמור ולא פגשנו לא רגלי ולא רוכב. להתנפלות שודדים לא היה חשש באותם הימים. אימה גדולה נפלה על כל הסביבה. הסוסות הרגילות לדרך בלילה ובהרים צעדו בשקט ובקלות בלי לנגוע באבנים ובלי לנחור. סמכתי על הסוסה ועל המאוזר שלי וחשבתי, שנגיע בשלום. הצבא במקום – זר, עייף מעבודת היום, בלתי־גמיש ואינו נכון גם לסכן את נפשו; אנו – קלי־תנועה, מכירים את הסביבה. ואם נפגוש משמר־צבא – יתכן שיעלה בידינו להחלץ ולהמלט.

המצב היה רציני ושקט־הלילה השפיע גם על לישאנסקי ולא הוסיף לדבר.

רכבנו במדרון הר פוריה, עד המדרון שלפני מצפה, במקום שפונה השביל לטבריה. החשכה גדלה. חצינו את דרך־המלך של נצרת–טבריה והתחלנו יורדים אל הבקעה דרך השדות. החושך הלך וגדל, ורק הודות למה ששמרתי כמה שנים בשדות מצפה עלה בידי למצוא את הדרך. עברנו ימינה למושבה והרגשנו באוהלי־הבדווים הנטויים מערבה לגורן.

כיוונתי את דרכי – לפי שירטוטי ההרים, שרק הם נסתמנו באופק – לוואדי־חמאם שעל־יד מגדל. דרך הוואדי אינה דרך כבושה ובזמנים רגילים לא היו עוברים בה. לישאנסקי לא הסכים בשום אופן לעבור דרכה, בלי שנתן כל נימוקים. הרגשתי בו פחד סתום והסברתי לו, שבדרך זו ניתן לנו לברוח בשעת־הצורך ובשביל מוקף סלעים יוכל להדביקנו רוכב בקושי מרובה ואף אם יירו אחרינו – אין הסכנה גדולה כל־כך. אך הוא עמד על שלו. דיברנו בשקט גמור והקשבנו לכל רשרוש, כי לא ראינו לפנינו כלום. אמרתי עם לבי; מילא, במקרים כאלה אין לדעת ולכוון היכן הסכנה גדולה יותר, – להכריחו לא עלה בידי.

אמנם בוואדי־בלמס, שנטינו אליו, מרובים יותר העוברים והשבים, פתח הוואדי הסמוך לטבריה רחב, וקל להקיף אותו ולצור עלינו. כאן גם הסוסות לא יכלו לצעוד בשקט והיו נתקלות באבנים. הד רעש כל פגיעה באבן היה חוזר לאזנינו כשהוא מוגבר פי שבעה, כאילו פלוגת רוכבים שלמה היתה רודפת אחרינו. אבל הדרך היתה מתה. שום דבר לא נראה, זולת תן, ושום דבר לא נשמע, זולת ציוץ של ציפור־לילה. גם בפתח הוואדי, במקום פרשת הדרכים לטבריה וצפת, לא נראה אדם. מעט־מעט פגה המתיחות ונדמה היה לי, כאילו אני רוכב בלילות, כרגיל, והייתי מוכן גם לחטוף תנומה, אך התאמצתי שלא להרדם. על־יד ראש־פינה עזבנו את דרך המלך ופנינו לשביל בין טרשים, שהיה קצר ובטוח יותר בשבילנו. מיהרנו לעזוב את ראש־פינה קודם הנץ־החמה, כי ידענו, שכאן חונה מחנה צבא בקביעות. רצינו לפסוח על המושבה ולעבור על־יד אום־אל־חרב. קודם שבאנו לראש־פינה קיבל לישאנסקי על עצמו להיות המדריך, באמרו, שזה לא חבר היה כאן. עם הנץ החמה ירד ערפל, תעינו ונכנסנו ישר אל תוך מחנה הצבא החונה בתחילת המושבה. המחנה היה ישן והעומדים על המשמר לא שמו לב אלינו. מיהרנו לעבור ופנינו לכרמים. משם נסענו על־יד ההרים בקו מטולה.

השמש כבר זרחה והתרוממה מעל הרי הגולן, כשירדנו למעין־מלחה. הדרך עוד היתה שקטה, ולא נראו עוברים בה. מעל פני הגבעה, המתרוממת מעברה השני של מלחה נשקפת הדרך עד למרחוק והיא מוליכה לראש־פינה מזה ולמטולה מזה ושום צל־אדם מעורר דאגה, לא נראה בה. למראה הטבע השקט מסביב והשמש המחממת נטיתי להרדם קצת. להתנמנם שעה קלה הייתי נכון תמיד, כי מראשית שמירת הכרמים לא הספקתי לישון גם פעם אחת כהלכה. אולם לישאנסקי פתח בשיחה והעירני. גם בלילה ניסה לדבר. ואני שנאתי לדבר בשעת רכיבה בלילות, וביחוד במעמד זה, התובע להיות בכל רגע במצב ‘הכן’. דרוך הייתי בחוש השמיעה והראייה, הנשק מוכן, מתג־הסוסה – דרוך, ועל־ידי־כך היא נתקלת פחות באבנים. לישאנסקי היה עצבני ונדחק לתוך דברי כדי להשקיט את עצמו. קשה היה לו לדבר בשקט. קולו היה צעקני, אופן נסיעתו היה רשלני וסוסתו נתקלה באבנים בלי הפסק. מתוך אי־שליטה על עצביו הפליט דברי פיטפוט בעלמא, קפץ מענין לענין בלי שום קשר והפליט, שהוא מתירא מפנינו וגם מפני (זה הוסבר לי, כשרציתי לבחור את דרך ואדי־חמאם). הנה הוא מציע לי לעבור בדרך ההרים המוליכה לשפת־הים – במקום ללכת לחמרה; מקום מותנה לו שם, לפי דבריו; אך יתן אות ואנייה תוריד סירה, תבוא ותקח אותו, והבטיח לי ‘הרים וגבעות’. בשטף הדיבורים אמר, כי קשה ללכת ולמות יחידי על תליה.

אם קודם לכן היה לישאנסקי בלתי־נעים לי, הרי עכשיו עורר בי רגש מוסרי דוחה מאוד. במשך שנים התחנכנו להיות מוכנים בכל רגע להקריב את עצמנו בעד שאיפותינו. אכן למות מכדור בשדה קל הרבה יותר מאשר בעינויים ובתליה, אבל – באין ברירה… איך סבלו ומתו המהפכנים הרוסים?! לא השיבותי לו דבר. הבינותי, שקשה לשנות בדיבורים הרגשות יסודיות. אבל כשהתחיל מפתח באוזני את תוכניותיו להתמסר לממשלה, לגלות להם חלק מסודותיו, לקנות את לבם, להציע את שרותו כמרגל לתורכים ו’לסובב להם את הראש' – הוכחתי לו בעובדות מתוך הספרות המהפכנית הרוסית, כי למרגלים ופרובוקאטורים, שנפלו בידי הממשלה, הובטח על ידה כל טוב אם יגלו את סודותיהם וימסרו את חבריהם, ואחר־כך דלתה מהם כל מה שהיה דרוש לחפצה ושמה להם קץ בצורה גלויה או נסתרת. הוספתי לו הפעם: אדם צריך להיות בן־חיל ולדעת לאבד עצמו במקרה סבוך ובאין מוצא. על זה לא השיב כלום. הוא הוסיף להוכיח לי, שהצלחתו של משחק מעין זה תלויה בכשרון ובאופי של האדם המשחק, ובו, בעצמו, הוא בוטח.

סמוך לחלסה תקפו חשק לשתות ‘לבן’ אצל הבדווים ובקושי מרובה עצרתי בעדו.

סמוך לתל־חי פגש אותנו חבר, לקח אותו לחמרה ואני רכבתי לצריף־העץ, שעמד במקום שכיום נמצא בו כפר־גלעדי.

אחר־הצהרים ירדתי לחמרה כדי לראות את החברים ולראות מה עם לישאנסקי. החברים היו רחוקים ונתוקים מן הישוב וצמאים לידיעות האחרונות, ועיכבוני זמן מרובה.

מסרתי להם בשם הועד הוראות ברורות, כיצד להסתיר אותו. לשמור עליו, שלא יברח, ובאין ברירה – להרוג אותו.

נפרדתי ממנו והבטחתי לו למלא את בקשתו למסור דרישת־שלום לאשתו.

הבראונינג, שהיה בידו ־– נשאר ברשותו.

לפנות ערב יצאתי לדרך, לשוב. כמה קילומטרים מראש־פינה באה לקראתי פתאום פלוגת־חיילים, שרכבה בסדר לא צבאי. כשהתבוננתי בהם ראיתי, שאין זה צבא, אלא שוטרים. הם היו לבושים תלבושת ערבית. אמרתי אל לבי: אין להסתתר מפניהם. מלבד המאוזר שלי, שהיה נשק אזרחי בימים ההם – לא היה בידי כל דבר אסור. כשנתקרבו אלי ראיתי, שאחדים מהם מתנמנמים. הם רכבו שורה מול שורה משני עברי הדרך. נכנסתי ביניהם ואף אחד מהם לא שאל אותי דבר. והנה בין האחרונים: צבי ניסאנוב. מסר לי מניה וביה, שהמושבות מוקפות, מכים ודורשים את לישאנסקי. החליטו למסרו (אבל לא חי). הוא מובל עם פלוגת שוטרים זו, שמפקדה – קורדי – הוא מכירו הטוב, כדי לעזור לחפש אותו. וכבר נמסרה פקודה לחמרה, מה יעשו בו.

האימפולס הראשון שלי היה: להפנות את סוסי חזרה ולהשתדל עוד להצילו. המצב לא נראה לי מיואש כל־כך – שאין עוד כל מוצא אחר. אך רגש המשמעת עיכב בעדי, אם כל החברים החליטו.

המשכתי את דרכי בלב קשה על שלא הצלחתי להצילו לאחר שהעמדתי את עצמי לשווא בסכנת־דרכים מרובה כל־כך.

חשתי עייפות והחלטתי לישון, לפחות לילה אחד. באתי לפוריה בשלום. מסרתי את הסוסה לנחמני ונשארתי בביתו. נחמני סיפר לי פרטים על הנעשה בגליל, התנגד לשיבתי ליהודה, מכיוון שלדעתו, צריכים כל חברי הוועד להימצא עתה יחד כדי שיהא תוקף להחלטות וחומר המצב יחייב להגיב עליו בדרכים שונות ובלי שהיות הרבה. ליהודה לא אגיע בין כך ובין כך. כל הדרכים חסומות. לנפול בידי הממשלה בדרך ולהיות מוכה ופצוע – לא כדאי, ועלי לחכות כמה ימים עד שירגעו הרוחות".

* *

אולם מאז צאת צבי נדב ויוסף לישאנסקי את יבנאל נשתנו פני הדברים. יוסף נחמני, שמלכתחילה טען לחיסולו של לישאנסקי, ראה את המצב כמחמיר והולך. יום אחד, הגיעו לפוריה פייטלזון ואביגדור אפלבום מזכרון־יעקב ודרשו מנחמני להסגיר את לישאנסקי לידיהם. הם הודיעו, כי זכרון־יעקב קיבלה ארכה של שלושה ימים כדי לתפוס את לישאנסקי. ידוע להם, כי לישאנסקי נמצא בידי ‘השומר’, ואם לא ייענה לתביעתם, יגלו את הדבר לשלטונות. נחמני מספר, כי באותו מעמד החליט על דעת עצמו, כחבר ועד ‘השומר’, ועל דעת כמה חברים אחרים, כי הגיעה השעה להרוג את יוסף. מיד שלח את פנחס שניאורסון להודיע את החלטתו לישראל גלעדי, שישב אותה שעה במטולה, ולבקש ממנו להוציא את הדבר אל הפועל.

פנחס שניאורסון יצא בדחיפות למטולה. הוא נפגש עם גלעדי, שקיבל, לדבריו, את דעתו של נחמני. שניאורסון המשיך את דרכו לחמרה, למסור את החלטתו של ‘השומר’ לשני שומריו של לישאנסקי – שבתאי (המכונה שפסיל) ארליך ומאיר קוזלובסקי. פנחס שניאורסון מספר, כי מצא את השלושה יושבים באוהל. הוא הוציא את שני חבריו החוצה והסביר להם את המשימה המוטלת עליהם. לישאנסקי, שראה אותם בהסתודדותם, חשד בהם. ברם, שניאורסון חזר בפניו על ההבטחה, שהבטיחוהו קודם לכן, שעוד מעט מגיעה למקום עגלה שתעבירהו ללבנון.

באותו לילה, אור ליום 9 באוקטובר, התנקשו בחיי יוסף. וכך אירע הדבר: יוסף יצא מן האוהל בלוויית שפסיל וקוזלובסקי בכיוון למפל־המים, ה’תנור'. שם אמרו לחכות לעגלה, שתעבירהו למקום־מבטחים. יוסף לא העלה על דעתו מה עומדים אנשי ‘השומר’ לעולל לו, וצעד לפניהם. בדרך ירה בו שפסיל. יוסף נפגע וצנח לתוך בור מאחורי סלע. המתנקשים סברו, כי נפל ומת, ולא ניגשו אליו לבדקו. יוסף התבוסס בדמיו. הכדור פגע בכתפו השמאלית. למרות מכאוביו וחולשתו עלה בידו לחבוש את פצעו, והוא ברח אל ההרים.

על ההתנקשות בלישאנסקי מספר פנחס שניאורסון:

"באותו זמן נצטוויתי על־ידי ועד ‘השומר’ להודיע לקוזלובסקי וארליך, שהם צריכים לחסל את האיש. ההוראה באה אלי באמצעות שליח שנשלח על־ידי גלעדי.

ירדתי לחמרה, הרחוקה 2,5 ק"מ מכפר־גלעדי קראתי לאחד משני השומרים, כי לא נגשתי עד האוהל. מסרתי לו את תוכנה של הפקודה שהבאתי עמי. עיבדנו את התכנית איך לבצע אותה. החלטנו לספר ללישאנסקי כי אנו עומדים להבריחו אל הלבנון ושם יחביאו אותו. אחר־כך חזר אלי שפסיל ארליך ואמר שלישאנסקי רוצה להיפגש עמי. הסכמתי. הוא ניגש אלי.

אמרתי ללישאנסקי: ‘שמע נא חביבי. יש לי פקודה שאתה צריך לעבור ללבנון. נביא אותך אל הוואדי ליד ‘התנור’ במטולה. שם יחכו לך אנשים כדי להעבירך’. אי־אפשר לומר שהוא האמין לי. הוא התחיל לשאול: ‘למה ללבנון? הרי אין שם אף אחד…’. התחלתי לספר לו כל מיני סיפורים, כדי ליצור אצלו אמון בסיפור שלנו. קשה לומר שהוא האמין.

אני עזבתי את המקום לאחר שהעברתי להם את התכנית המפורטת, לפיה יהרגו את לישאנסקי בוואדי שליד ‘התנור’. הם הלכו אחר־כך לאותו כיוון. אני לא הייתי נוכח בעת שארליך ירה בו. הכדור פגע בלישאנסקי קצת למעלה מהלב. אחר־כך סיפרו שהוא ברח".

וצבי נדב ממשיך לספר: “לאחר יום אחד קיבלנו את הידיעה המזעזעת, שיוסף לישאנסקי התחמק פצוע ועקבותיו לא נודעו. ‘מכאן מתחילה הפרשה’ – אמרנו זה לזה”.

* *

עם מתן ההוראה להריגתו של לישאנסקי התקשר יוסף נחמני עם פואר נשאשיבי, מפקד המשטרה בטבריה, וסיפר לו על התכנית להסגיר את לישאנסקי, המת. מפקד המשטרה העמיד לרשותו את הקצין עראף אפנדי ושלושה ז’אנדארמים. ההסכם היה, כי הקצין הערבי יעיד, שהוא הרג את לישאנסקי, ויזכה בפרס שהבטיחה הממשלה לכל מי שיביא את ‘ראש המרגלים’, חי או מת. אל משלחת זו, לקבל את גופתו של לישאנסקי, נילוו נחמני, נחום הורוביץ וצבי ניסאנוב, שלושתם חברי ‘השומר’. והנה, מה גדולה היתה תדהמתם בבואם למטולה, כשנודע להם, כי ההתנקשות נכשלה וכי לישאנסקי ברח. בדין וחשבון, שמסר יוסף נחמני לאסיפת ‘השומר’ בשרונה, בט“ו באב תרע”ח (24 ביולי 1918) התבטא כך:

“באקט האחרון שלנו שוב מתגלה אי־הכשרון של חברינו ועד כמה ש’הצטיינו' במילוי חובתם… החברים שנמסר להם להוציא לפועל את הפסק נתבלבלו ולא היה בהם די האומץ לגשם אותו בפועל. כרעם הלמה אותנו הידיעה על בריחת ‘התכשיט’. הדם נקפא בעורקינו ומחוסרי תנועה היינו באותו רגע. לפנינו נפתח תהום עמוק. גורלנו היה ברור, וכנידונים לתליה כן חכינו אנו למפלתנו. כתם שחור בדברי ימינו ישאיר הזמן הזה. לא ידענו לעמוד על הגובה הדרוש בתור אגודה רבולוציונית”.

החלטה של אותה אסיפה, המוכתרת ‘בענין הידוע’, קובעת: “החברים צ. נדב, שבתאי ארליך, קוזלובסקי ושניאורסון צריכים לעמוד בפני משפט על שלא מלאו את המוטל עליהם”. צבי נדב ושמואל הפטר הואשמו על ידי יוסף נחמני, שלא פירקו מעל יוסף את נשקו ולא לקחו ממנו את כל כספו.

במשך שלושה ימים חיפשו יוסף נחמני וחבריו את לישאנסקי בסביבות מטולה ובכפרים הערביים הסמוכים – ולא מצאוהו. בשובם מסיוריהם שיערו, כי אם טרם הרחיק יוסף מהמושבה, יחזור ודאי אליה ויבקש מחסה בבית קרוביו. לפיכך החליטו אנשי ‘השומר’ ללון בבית קרוביו ולתפסו בבואו לשם. אמנם נאלץ לישאנסקי לחזור למושבה, כי הרעב הציק לו.

עטרה בן־דוב ממטולה מספרת:

“יוסף גדל בבית אמי. לאחר שנורה בידי אנשי ‘השומר’ וברח מפניהם ניסה למצוא מקלט בביתנו, אבי (מאיר לישאנסקי, מוכתר מטולה) לא היה אותה שעה בבית; יוסף נכנס לביתנו באישון לילה, בלי דפיקה, דרך המטבח והחדר שבו ישנו אז שני אנשי ‘השומר’ – זאב לוינסון ויהושע פבזנר. הם נצטוו לארוב ליוסף ולתפסו בבואו לכאן. כשעבר יוסף דרך המטבח הרגישה בו העוזרת המארוניטית בביתנו, אנה, ואילו שני השומרים הוסיפו לישון. אמי אמרה לו בלחש, כי שני ‘השומרים’ המתנכלים לנפשו נמצאים בבית, ומוטב לו לפנות לעזרת גולדברג, קרוב־משפחה אחד, שנתגורר במורד הרחוב. בשמעו את דברי אמי נחפז להימלט מן הבית, אך אל גולדברג לא ניגש”.

רעב ותשוש מאבדן־דם הגיע יוסף בחשכת הלילה אל ביתו של חייט אחד במטולה, שהכיר אותו בימי נעוריו. החייט חמל עליו, נתן לו לחם וגבינה ומקום־מחבוא על עליית־ביתו בלי ידיעתם של בני־משפחתו. שם נח יוסף יומים עד שהגליד פצעו וכוחותיו שבו אליו במקצת, ונער אחד, יעקב רזניק שמו, היה מביא לו אוכל בסתר. בינתים עברה השמועה במושבה, שלישאנסקי נמצא בסביבה, והיה חשש שהשמועה תגיע לאזני השלטון. ללכת ולשוטט בהרי־החרמון עד שיגיע אל הדרוזים – לא הספיקו עכשיו כוחותיו וגם חסר היה תלבושת מתאימה להתחפש כדרוזי ולעבור בין הכפרים בלא לעורר תשומת־לב. החייט אמר להעבירו לקונייטרה שבדרך לדמשק. שם יש לו בין הצ’רקסים ידידים, שהיה עובד בשבילם, והם בוודאי יחביאוהו. אך יוסף לא האמין בצ’רקסים. החייט נתן לו צידה לדרך, ואמר לו: “לך, וה' ישמרך מכל רע!” ושלחו לשלום.

* *

שתי דרכי הצלה ראה יוסף לפניו. האחת – להתחבא בארץ עד בוא האנגלים. לשם כך עליו למצוא מחבוא בדרומה של הארץ, קרוב ככל האפשר אל החזית. השנית – לגשת בליל 12 באוקטובר לחוף עתלית, להיפגש שם עם החברים מעבר לים, כמדובר, ולהפליג מצרימה. יוסף אחז ברעיון השני.

יוסף אזר את שארית כוחותיו והלך מתוך הרגשה קרובה להתעלפות, ובדרך לא דרך הגיע לאחר נדודים שנמשכו זמן מרובה, שנראה לו כאין־סוף, להרי־הכרמל. רק לעתים רחוקות מצא אוהל נידח של בדווי, שחשבו ל’פראר' (עריק) ונתן לו פיתה של דורה. רוב הזמן עבר עליו ברעבון גמור, ובכוחות פוחתים והולכים עבר את הרי־הכרמל והגיע סוף־סוף לחוף עתלית. היה זה הלילה של 12 לאוקטובר.

כשטיפס בין הסלעים נכשל ונפל, ופצעו נפתח מחדש. בקושי עצר את שטף־הדם והמשיך את דרכו, ולאחר אבדן זמן בשל הטיפול בפצע הגיע סמוך לחצי הלילה אל המורד המערבי של הכרמל מצפון לתחנת עתלית. ריח הים עודד את רוחו, והוא אסף את שארית כוחותיו כדי למהר ולהגיע אל החוף. בעברו על ראש גבעה ראה זיק־אור נדלק וכבה בן־רגע על פני מישור המים המכוסה אפלה כבדה. כלום זהו אור הפנס הידוע לו, או אולי רק תרמית החושים והדמיון?

כשהגיע לקרבת הכביש שמע שעטות סוסים. משמר של חיילים רוכב לתור את הסביבה. כרבע שעה התחבא מאחורי סלע עד שהרחיקו החיילים מן המקום, וכשהגיע אל החוף, כבר לא מצא איש. הוא גהר על הקרקע ונעץ את עיניו באופק. כשהעביר את מבטיו על כל נקודה ונקודה שבאופק, ראה גוש אפל מסתמן במרחק. הוא אימץ את עיניו העייפות והחלשות, לראות מה טיבו של גוש זה, – ספינה או ערפל, – והגוש זז ממקומו ונסע במהירות קצובה דרומה. אכן זו היתה הספינה.

יאוש נורא תקף אותה הוא אמר להטיל את עצמו לתוך הים ולשים קץ לצרותיו. אבל חפץ־החיים גבר בו, והוא חזר אל היבשה להצטייד במטבעות־זהב ולבקש הצלה אמרת. כשניגש אל אחד מן המטמונים מצא במקומו גומה פתוחה וריקה. הוא ירק לתוכה יריקת־זעם ושלח אחריה קללה גדולה. הרהר מתוך שנאת אין־קץ באלה, שגילה להם את מקום־זהבו ואחר־כך התנקשו בחייו. הוא ניגש אל המטמון השני. מכאן הוציא כמה לירות זהב, ובטרם יעלה אור הירח הפגום לפנות בוקר כבר היה מעבר לגבעת־עדה. במחנה בדווים בסביבת כרכור קנה לו סוסה לבנה, כי אפסו כוחותיו ללכת ברגל, ובשבילים נסתרים ועזובים רכב דרומה, לצד פתח־תקווה.

* *

המקלט, שבחר לו יוסף לישאנסקי, התאים יותר למלכודת מלמקום־מחבוא בטוח. עוד קודם לכן היתה פתח־תקווה חשודה בעיני השלטון. אמנם לא על ריגול, אלא על הסתרת עריקים מהצבא התורכי. ראש המשטרה הירושלמית ג’לאל־ביי וסגנו עראף־ביי השתכנו בפתח־תקווה והחלו לצוד עריקים. כמו־כן החלו לאסור ולהכות את התושבים על שאינם מוסרים את לישאנסקי, ואל מקום זה בא לישאנסקי לבקש מקלט.

בחשכת הלילה הגיע לקצה המושבה, הפקיר את סוסתו הלבנה בחורשת הזיתים שליד בית־הספר, נגש ברגל לבית פרץ פאסקאל, שנמצא בקרבת־מקום. לא פעם הביא לכאן מכתבים וכספים ממר פאסקאל השוהה במצרים והעובד ביחד עם אנשי ניל"י. הרגשתו היתה, שדיירי בית זה אינם יכולים ואינם רשאים להתנכר לו.

הבת, לורט, יצאה לראות מיהו הדופק על הדלת בשעה מאוחרת כל־כך. היא שבה והודיעה לאמה, שיוסף לישאנסקי הוא הבא, רעב ופצוע, והוא מבקש אוכל ומחבוא.

אילו הופיע באותה שעה לפני הגברת פאסקאל מת שעלה מקברו, לא היתה נבהלת כמו שנבהלה לשמע השם הנורא. על חייה לא חסה. זה כבר התרגלה למחשבה, שאין ערך לחיים בימים רעים אלה, כשמהלכים על פני האדמה מתקנאים בשוכני עפר. אבל אם ימצאוהו בביתה צפויים אסון ומוות לילדיה ולכל המושבה כולה.

לורט ביקשה רחמים על לישאנסקי. היא תיארה לפני אמה את מצבו הנורא של העומד בחוץ. אדם, שלא אכל זה שלושה ימים, דמו זב מפצעו, כולו רועד מקור ומפחד המוות. נרדף כחיית־שדה ומראהו עלוב, כאילו כל שדי שאול רודפים אחריו.

רחמיה של הגברת מרים נכמרו על יוסף. הוא הוכנס אל הבית. היא ראתה אותו ונדהמה. אדם תשוש, שותת דם, מלוכלך, מגודל פרע, אימת מוות מציצה מתוך עיניו הדועכות. במקום יוסף העליז ראתה לפניה חרבה של אדם חי, שאינו רואה ואינו שומע כלום, ואפילו כוח הדיבור ניטל ממנו. היא שואלת אותו, מפני מה לא התחפש לבדווי או לתימני? והוא משיב בקול שבור: “אוכל!”

היא השיבה את נפשו בחלב קר, ואחר־כך עוררה משנתו צייר אחד, שהיה מתחבא בביתה בתור ‘פראר’ (עריק), שיסייע לה ולבתה לטפל ביוסף. היא רחצה וחבשה את פצעו, ועד שנתחממו מים באמבטיה נתנה לו אוכל. האמבטיה הסירה מעליו את הזוהמה המרובה שדבקה בו במשך ימי נדודיו. אחר־כך הלבישוהו בגדים אחרים. וכשיצאה הגברת מרים להוליך את יוסף אל המחסן שבחצר, הזדיינה באקדח וברעל מהיר, כדי שתוכל למהר ולהימלט אל המוות אם יפתיעוה החיילים.

שלושה ימים התחבא יוסף במחסן שבחצר. שני הילדים הקטנים נשלחו ירושלימה, כדי שלא יפטפטו, והגברת מרים עצמה היתה מביאה לו אוכל ומחליפה את תחבושתו בכל יום. בינתים נמצאה סוסה לבנה מאוכפת, כשהיא משוטטת בלי בעלים, ובמושבה נתפשטו שמועות, שהסוסה שייכת ליוסף לישאנסקי ושהוא נמצא בקרבת־מקום. השיחות הללו והרדיפות המוגברות מצד המשטרה והצבא הפילו פחד על הגברת מרים, והיא החליטה להעביר את יוסף למחבוא אחר מחוץ למושבה, כדי שאם יפול בידי הצבא תהיה אפשרות להצטדק, שהוא נמצא שם בלא ידיעת התושבים. היא הלבישה אותו בבגדי הסבתא של בעלה והצייר איפר את פניו, שיהיו דומים לפני אשה זקנה. וכך הוליכוהו בוקר אחד, היא והצייר, בתמכם בו בזרועותיהם, אל מחסן חומרי האריזה, שהיה בפרדס מרוחק מן המושבה. שם החביאוהו בתוך צריף לקרשים, שהשתמשו בהם להכנת תיבות של תפוחי־זהב. פעם ביום היתה הגברת מרים יוצאת אל הפרדס ומביאה לו מזון.

הרדיפות במושבה גברו. איכרים, פועלים ותושבים נאסרו והוכו מכות־רצח, וכשלא מסרו לג’לאל־ביי את לישאנסקי, הובלו אסורים בשלשלאות למרכזי־העינויים בראשון־לציון וברמלה. ויוסף ישב לו במחבוא והחלים מחולשתו ומפצעו. לאחר שלושה ימים נמאסה עליו הישיבה התמידית בתוך הצינוק הצר. אפשר, היה יוצא לטייל בין העצים. אבל הדלת היתה סגורה מבחוץ והמפתח היה אצל הגברת מרים.

בפרדס עבד מנהל־עבודה יהודי, חיים בורנשטיין שמו. הוא ראה, שהגברת באה כל יום אל הפרדס רכובה על סוסה, אבל לא שם לב לדבר. פעם היה לו צורך בחבלים, וכיוון שלא היה בידו מפתח נכנס אל המחסן דרך החלון. שם ראה איש מסתתר בחדר השני מאחורי הקרשים. איש דומה במראהו לתמונת לישאנסקי המודפסת במודעות, שבהן הבטיחה הממשלה פרס גדול למי שיסגיר אותו בידי המשטרה. הוא עומד ומסתכל בפני האיש המתחבא, והנה זה שואל אותו:

“היודע אתה, מי אני?”

“אני כבר מתאר לי. אתה הוא לישאנסקי”.

“כן, אני הוא האיש, שהמוצא אותי יכול להתעשר במחירי”.

“שמע־נא, לישאנסקי”, השיב לו בורנשטיין. “ממני אל תירא. אני לא אסגיר אותך, כי יודע אני שעבדת לטובת העם והארץ. בכל יכולתי אשתדל להסתירך, אף כי מקומך אינו בטוח למדי. אבל טוב, שהתגלית בפני. דבר זה הוא לטובתך. יש לחשוש מפני הפועל הערבי, העובד בפרדס זה”.

מאז היה בורנשטיין משתתף בהתייעצות עם הגברת מרים, כיצד להעביר את הסכנה מעל המושבה. הצייר הפך פתאום את עורו, נבהל והציע להמית את יוסף ביריה ולקברו בסתר, אבל הגברת מרים דחתה את ההצעה בתוקף. אסור לבגוד באדם המבקש מחסה.

בורנשטיין סיפר ליוסף על הסכנה הגדולה המרחפת על כולם ושאל לעצתו של לישאנסקי.

“אילו היו לי בגדי בדווי הייתי הולך אל שייך אמין התקיף בסביבת בן־שמן. כשהייתי שומר שם תיווכתי כבורר בסכסוך גאולת־דם והצלתי את חיי בנו, והוא הבטיחני להשיב לי כגמולי כשאהיה בסכנה. בוודאי יחביאני במערות־החשמונאים במודיעין או במקום אחר בסביבה סלעית זו”.

בורנשטיין דחה תוכנית זו. מי יודע, אפשר ירצה השייך לזכות בפרס הגדול. הכסף יענה את הכל… אז הציע יוסף תוכנית אחרת. הוא ילך לחוף הים מדרום ליפו, ליד נבי רובין. המקום ריק עכשיו מחוגגים. אולי יראה משם ספינה אנגלית, יתן לה אות ותשלח סירה לקחתו, או שילך דרומה וינסה לעבור את החזית.

יוסף כבר ידע מה שקרה לשרה. הגברת מרים סיפרה לו על מותה ושאלה אותו, מפני מה נמלט על נפשו ולא נשאר להגן עליה. הוא הצטדק, שהוכרח להימלט, כדי שיוכל להתקשר עם החברים מעבר לים ולהביא לה הצלה.

התוכנית השניה נתקבלה יותר על הדעת, אף כי גם היא לא היתה חסרה סכנה. בורנשטיין הציע לו לצבוע את פניו ושערותיו, שיהא דומה לבדווי, אבל יוסף סירב. “אני לא אשנה את צבע פני. יש גם ערבים בלונדיניים”. העיקר שתהיה לו תלבושת בדווית. הגברת מרים פנתה אל רועה ערבי ואמרה לו, שבהיותה מוכרחת לרכוב בכל יום אל הפרדס וחוששת היא, שמא יתקפוה חיילים, ולכן רוצה היא לצאת בבגדי בדווי. הרועה קיבל ממנה כסף ורכב ללוד. שם קנה תלבושת בדווית חדשה. רק ‘עגאל’ חדש לא מצא בכל לוד ובקושי השיג ‘עגאל’ ישן אצל אחד מקרוביו. בלוד תמהו, מנין לו, לרועה האביון, כסף לקניית בגדים חדשים, והוא הודה על האמת, שהוא קונה את הבגדים בשביל הגברת פאסקאל. אזרחי לוד קיבלו את הדבר כאמת, והדבר לא הגיע לאוזני השלטונות.

כשלבש יוסף את הבגדים שהובאו לו, תקף אותו רגש של מופקר למיתה, אבל הוא לא הוסיף לעמוד על רצונו להישאר בפתח־תקווה, כדי שלא לסכן את חיי האנשים, שהיו נאמנים לו. כאילו הרגיש, שהוא חייב לצוות לביתו, סיפר למרים על עבודתו, על חברי ‘השומר’ שבגדו בו, על מטמוני המטבעות ועל הסכומים העצומים, שהביא ממצרים לוועד ההגירה. הוא סיפר לה על פתקה שמסר לאחד מן העסקנים, מעוזריו של דיזנגוף בוועד ההגירה, שאם יקרהו אסון בדרך, ידע, ש־378 לירות זהב בין הכספים המרובים שמסר לו הם כספו הפרטי, ועליו למסור כסף זה לאשתו.

הוא נשק את ידה של הגברת מרים והודה לה על חסדיה עמו. היא השיבה לו, שהיא מבקשת ממנו רק גמול אחד: אם חס וחלילה יפול בידי התורכים, אל יספר להם כלום, אפילו על שונאיו.

“מוטב שתעקר לשוני מפי משאשלם רעה תחת טובה”, השיב יוסף.

בלילה הביא לו בורנשטיין כסף ואקדח וליווה אותו אל מחוץ למושבה. שם נפרדו שניהם. בורנשטיין הזכיר את יוסף שיזהר מפני פגישה עם חיילים, ויוסף הודה לו על עזרתו והבטיח לשלם לו כגמולו כשישוב אל הארץ עם הצבא האנגלי, ואחר־כך הלך לו בדרך המוליכה אל נבי־רובין.

למחרת לפני הצהרים מצא גמל בודד רועה בשדה ליד נבי־רובין. כדי להחיש את דרכו עלה על הגמל ופנה לרכוב אל הדרום. נער בדווי ראה את המעשה והרים קול צעקה. מיד נקהלו שם בדווים רבים, תפסו את יוסף, פשטו את בגדיו מעליו ושלחוהו אל המודיר ברמלה. מודיר רמלה נחפז לטלגרף לירושלים, כי הוא צד את ה’ארי'. תוך שעות מעטות הגיעו למקום הפחה של ירושלים והקאימאקאם של יפו, כדי לראות במו עיניהם את המרגל המסוכן שהדריך את מנוחתם ימים רבים. הקאימאקאם לא עצר ברוחו והיכה את לישאנסקי באגרופו והמודיר הביא שוט להלקותו. לישאנסקי היתרה בהם שייזהרו במעשיהם, והם הניחוהו לנפשו.

אחרי שיוסף זוהה עי־ידי תמונות ולפי עדות עצמו, הכניס אותו מושל ירושלים במכוניתו והעלהו ירושלימה.

בכלא הירושלמי הופקדה על לישאנסקי שמירה מעולה, שלא יבוא במגע עם שאר האסירים. אבל למרות השמירה המעולה ידע על הנעשה בין כותלי בית־הסוהר. כן נודע לו, שיום־יום הובאו אסירים חדשים, בהם גם מתנגדים ושונאים מובהקים של חבורת ניל"י.

היטב חרה ליוסף על ההתנקשות בחייו ועל נטילת כספו. אילמלא פצעוהו ביריה מאחורי גבו, לא היה מאחר להגיע אל ספינת־ההצלה בלילה של 12 באוקטובר. אכן, בשביל כך בלבד לא היה אומר להתנקם בהם. אבל המצב הכריחו להטעות את התורכים ולהטות את חקירתם לדרכים לא נכונות, כדי שלא יקבלו ידיעות על מסירת מפתח החזית לאנגלים, בטרם יספיקו הללו לשבור אותה. לשם כך יש צורך להעסיק את דמיונם ואת מרץ פעולתם במעשים אחרים. בתוך הדומיה של חדר־הכלא הירבה יוסף להרהר בדבר, כיצד יוכל לספר לתורכים על פעולות הריגול מעשיות מתקבלות על הדעת, אבל כוזבות ומטעות. לבסוף הגיע לידי מסקנה, שהסתדרות ‘השומר’ היא המתאימה ביותר להחשב כחבורה, שהתקשרה למעשי ריגול והתקוממות מזויינת. חברי ‘השומר’ בוודאי לא יחזיקו לו טובה על כך. אבל משעה שהתנקשו בחייו וגזלו את כספו אין לו שום חובה כלפיהם.

על סמך ‘הודאתו’ של יוסף, שנשלח מטעם ‘השומר’ להתקשר עם המפקדה האנגלית, התחילו השלטונות עורכים ציד על חברי ‘השומר’ בארץ. פלוגות־צבא שמו מצור על המושבות של הגליל התחתון והעליון ותפסו את מנהיגי ‘השומר’, מיטב חבריו ועסקני מפלגת פועלי־ציון הקרובים אליהם ברוח, ובראש וראשונה את החברים, שהתנקשו בנפשו של יוסף. עכשיו עברה עליהם כוס־הפורענות, שעברה קודם־לכן על חברי ניל“י: dir=”rtl" מאסרים, מכות, עינויים ונידוי מצד פחדני הישוב. גם הם הובלו לנצרת ונמסרו לרשותו של הרופא־הסאדיסט חאסאן־בק, והוא הפליא את מכותיהם ועינוייהם, כדי להוציא הודאות מפיהם.

כעשרה ימים היה לישאנסקי חבוש בירושלים. אחר־כך הועבר ברכבת לדמשק. יעקב קנטרוביץ, צנזור מטעם השלטונות התורכיים בירושלים, שנאסר אף הוא כחשוד בריגול והוסע באותה רכבת, מתאר את התכונה בתחנת הרכבת בירושלים לקראת צאתו של לישאנסקי: “זמן קצר לפני הנסיעה התחילה בתחנה תנועה גדולה של חיילים מזויינים, פקידי צבא ומושל ירושלים. המחנה הכבד הזה הביא בן־אדם אחד בעל קומה בינונית, רחב־גרם וכתפיים, גלוי־ראש וכבול בנחושתיים כבדים… לפי פקודה, הסתדרו החיילים במעגל, את הכבול דחפו לתוך קרונית־משא, סגרו את הקרונית במפתח, שמו חתימת־שעווה על הדלת, ועל הגג הושיבו ארבעה חיילים עם רובים מוכנים ליריה לכל שיעיז להתקרב לקרונית זו”. הנסיעה ברכבת היתה איטית. מחמת השהיות בדרך הגיעה הרכבת לדמשק רק ביום הרביעי לצאתה, ב־2 בנובמבר 1917. בתחנה המתין ללישאנסקי משמר צבא כבד. הוליכוהו למטה הצבאי הראשי. קצינים גבוהים באו להזין בו את עיניהם. אחר־כך נחבש בבית־הכלא ‘חאן־איל־באשה’. ‘חאן־איל־באשה’ לא נועד מלכתחילה לשמש בית־כלא, אלא אכסניה לעוברי־אורח. סביב חצר רחבת־ידים הוקם מבנה בן קומותיים, עשוי חדרי־חדרים. הקומה התחתונה הוקצבה לבהמות־משא והעליונה לבעליהן. החדרים היו צרים ומעופשים, שורצי־רמשים, האוויר בם דחוס. הדלתות והחלונות פנו אל החצר. הרטיבות בחדרים היתה רבה. ללישאנסקי הוקצה חדר לחוד, כמוהו כנעמן בלקינד, ולא ניתן להם לשוחח עם חבריהם לכלא. מקום־מיפגש יחיד, בו יכלו האסירים לקחת דברים זה עם זה – היה בית־השימוש שבקומה התחתונה. ברם, אלו היו שיחות חטופות. משהסתגלו האסירים למקום־שבתם, למדו תחבולות שונות, כיצד להערים על שומריהם: היו ששיחדו אותם והיו שניהלו את שיחותיהם כמנגינות־תהילים או בנוסח תפילות.

אסירי ‘חאן־איל־באשה’ נחלקו לסוגים שונים. אלה שגזר־דין מוות היה צפוי להם, נכבלו בשלשלאות, ביניהם יוסף לישאנסקי, נעמן בלקינד ואחיו איתן בלקינד2 וצבי אהרונסון, אחיהם של אהרון ושרה. שיקשוק כבלי־הברזל הערוכים, שהאסיר נהג לשאתם על כתפיו תוך כדי הליכה, היה משרה רוח נכאה בבית־הכלא. מאות אסירים יהודים מארץ־ישראל הובאו לדמשק – מיעוטם באשמת ריגול וכקרבנות של רדיפה פוליטית, ואילו רובם כעריקים מהצבא. ב’חאן־איל־באשה' ישבו למעלה ממאה ושלושים אסירים פוליטיים. האסירים הובאו לאו דווקא בשל אשמה מסויימת. היה בכך גם משום פורקן לתבוסה התורכית בחזית הדרום. ג’מאל־פחה חיפש שעיר לעזאזל. ביטוי לזעמו נתן בהתפרצותו בפני נכבדי הישוב – דיזנגוף, בריל וקאלוואריסקי – שהתייצבו במשרדו בדמשק ב־8 בנובמבר. דיזנגוף מספר על פגישה זו:

“בראותו אותי, ניתר מכסאו בזעם, נתן בי מבט זועף ודוקר, וקול כשאגת אריה קדמני: ‘מי יגידני, אם זה האיש הניצב לפני כעת אינו אהרונסון שני?! כל ידידי הזהירוני, אל תאמין ביהודים. ואני קרבתי אותם… והנה הראה לי אהרונסון את יושרו ואמונתו! נתתי לו לנסוע לברלין למטרתו המדעית, כביכול – והוא נמלט אל האנגלים ואירגן ריגול נגדנו’… כשנכנסו לחדר בריל וקאלוואריסקי, באי־כוח יק”א התנפל ג’מאל על האחרון: 'אתה הוא המוסר ליק“א בפאריז מכל הנעשה פה!… אם ייוודע דבר בעתונות האירופית על חקירות אנשי הריגול ומעשה השלטונות נגד היהודים – תיתלה בראש־פינה שלכם”.

מספר רב של עסקנים יהודים, הובאו לדמשק תחת משמר והושמו בכלא בלי שיהא להם קשר עם הריגול. האסירים היהודיים קיבלו מזון. כספים למטרה זו סופקו על ידי ‘ועד ההגירה’, שהתנהל על־ידי מאיר דיזנגוף. רק שלושה היו האסירים, שלא היה להם חלק במזון שנשלח מחברת העזרה. ודווקא אלה שסיכנו את עצמם בהבאת חלק גדול של הכספים שהוקדשו עכשיו לתכלית זו, והם: יוסף לישאנסקי, נעמן בלקינד ואחיו איתן. בין האסירים היהודים צצו תקיפים וחלוקת המזון נמסרה לידיהם. הם נזהרו שלא לבוא בשום מגע עם ראשי המרגלים, ואפילו אם הללו ימותו ברעב לעיניהם. השומר פיש מחדרה, ידידו של יוסף לישאנסקי, שאל את העסקנים הנכבדים מפני מה הם מרעיבים את יוסף ונעמן. כשהשיב לו אחד מהם: “אל תתערב בעסק לא לך”, נטל את מנת אוכלו והטיח אותה על פרצופו של העסקן המכובד.

יוסף נכלא בחדר מיוחד בקומה השניה. שלשלת כבדה היתה צמודה לרגלו, וארוכה היתה כל־כך שיכול היה להפשילה ולכרכה פעמים אחדות מסביב לצווארו. ימים ולילות היו עוברים עליו בלא ששמע שום קול, זולת קול הצילצול של כבליו הכבדים. הוא, הרגיל מנעוריו לטילטולים ולהרפתקאות, לרכיבה במרחב ולציד בהרים, נכלא עכשיו בין ארבעת הכתלים של חדרו. מתחילה ניסה להרבות בהליכה בתוך החדר, אך עד מהרה נמאס עליו הדבר, כוחותיו נחלשו מרעב וכובד השלשלאות העיק עליו ונטל ממנו את הרצון לתנועה.

הישיבה בחדר זה היתה לו לילה ארוך ורב־סיוטים אחד. בתוך הבדידות, הדממה והאפלה היה מרבה להרהר בעברו, במפעלו, בגורלו. היה שוקל בדעתו את מעלותיו וחולשותיו, את עלילותיו הכבירות ואת טעויותיו הגדולות כאחת. כלום לא הכל אחת היא עכשיו? כלום לא נגמר החשבון? לא! ברור היה לו, בכל אופן, שהחשבון לא נגמר, שהחשבון רק מתחיל עכשיו. פעמים נדמה היה לו, שהוא יושב בדין ופוסק עונשים לכל אלה שהתעללו בו, העליבו אותו ורמסו את כבודו. הנה צפה ועלתה בזכרונו דמותו של אברהם קריניצי בדמשק. כמה השתדלו הוא ושרה, שיגלה להם את המקומות לתעשיית־הפצצות, שהיו נתונים לפיקוחו. כל מחיר לא היה יקר בעיניהם להשגת ידיעות אלו, והוא באחת: אינו רוצה לבגוד. כאילו אנו בוגדים היינו, כשפעלנו לשיחרור מולדתנו. כיצד התנכר אלינו במלון הגרמני בחיפה, כאילו היינו קבצנים מטרידים בבקשת נדבה. ואחר־כך, כשחיכינו לו לפני שער המלון עד חצות־הלילה לא רצה אפילו לראות את פנינו. בעצבנות צילצל בפעמון בית־המלון, כנמלט מפני מצורעים, והרי גם הוא בן לאותה ארץ, שאנו עמלנו לשם גאולתה. הוא, לכל הפחות, התבצר לפנינו מאחורי הנאמנות לשבועתו. אבל מה חטאתי לאותו מוכתר, שתדלן ומלשין מראשון־לציון – מפני מה הלך וירק בפני בלי הרף כשהביאוני לרמלה? אין בו עוז לפעול משהו לטובת עמו – אל יעשה כלום, אבל היריקות הללו למה הן? ואותו בחור מחניכי גימנסיה ‘הרצליה’, מהנדס־עוזר בעירית דמשק? כשהייתי מהלך חופשי היה שמח לשרתני. ביד אחת הושיט לי את המפה של מוסדות־הצבא, וידו השניה היתה פשוטה לקבל באותו רגע עצמו את מאה לירות הזהב. ועכשיו הוא אסיר בין האסירים, אינו משמיע אפילו מלה אחת לטובתי, למשל, שיתנו גם לי לאכול מן ה’קאראוואנה'3 המשותפת. אכן, יפה אמרתי אז לאיתן בפניו: “ומה אתה אומר על כלב זה?” כלום לא צדק אהרון במשפט: “אם ניפול בדרך לא יעמדו להקימנו, ואם נעדר לא יזכרונו, כי בעם כפוי־טובה אנו מטפלים”. ואיך מתייחסים כאן אל צבי אחיו? הם, אסירי המלכות, קנאים לתורכיה יותר מן השופטים עצמם. לעולם לא יסלחו לנו את חטאנו. העזנו לעשות משהו לשם שחרור מולדת עם־ישראל, ולא שאלנו אותם, את העסקנים המכובדים, אם הם מסכימים לכך. משום כך אנו הרשעים והם הצדיקים… וחברי ‘השומר’, ‘המהפכנים’ הללו, את ידם שלחו בכספי ובדמי. בכספי הם מפטמים את חבריהם הכלואים, בכספי נהנים כמה מחבריהם המתהלכים בחופש מתענוגות ואותי הם מקללים וקוראים ‘מלשין’. אני מלשין ומרגל, והם גיבורים, צדיקים, קדושים, קרבנות עם־ישראל הזכאים לא רק לדרוש, אלא אף לקחת שכר טוב לעצמם בעולם הזה ובעולם הבא… אני המלשין… כמה פעמים הבטיחוני התורכים סליחה גמורה, אם רק אגלה, באיזו דרך באו הכספים מחוץ־לארץ אל דיזנגוף ‘ראש הגולה’ ושאר החברים של ‘ועד־ההגירה’, ואני – במקום להציל את חיי בהלשנה על אחרים השיבותי מיד: “האמנם חושבים אתם את האנגלים לטיפשים כאלה, שירשו לשלוח כספים לארץ־האוייב, ששמו מצור עליה?”

ומצד אחר – אילו היה כל הישוב כמותם, הייתי מוכרח להתייאש. אבל יש בו גם אנשים טובים וישרים, פשוטים וטהורי־לב. הנה החייט הטוב ממטולה, שלא שם לב להשתוללות הזדון. הוא שם את נפשו בכפו, כדי להציל איש נרדף מידי רודפיו. והנה הנער יעקב רזניק, בן האיכר ממטולה, שהביא לחם אל האיש הפצוע המתחבא כשכל השלטון והישוב רדפו אותו. והנה האשה האצילה מרים מפתח־תקווה ובתה לורט, וחיים בורנשטיין, האיכר הזעיר ממושב־העובדים עין־גנים – כלום לא מילאו את חובתם באמונה ובמסירות־נפש? אכן לא כל העם הוא כפוי־טובה…

גם ב’חאן־איל־באשה' נמצא אחד, שלפנים היה מקבל מיוסף כספים בשכר ידיעות צבאיות, ואף־על־פי־כן לא התכחש אליו לגמרי בעת צרה. זה היה הרופא הצבאי ד"ר משה ניימן, מתחנת הרכבת בעפולה, שהיה עצור יחידי בחדר, מול חדרו של יוסף.

כשנודע ליוסף, מי הוא האיש היושב בחדר שממולו, פנה אליו בדרך המקובלת בבית־הסוהר, בניגון של שיר עממי, וביקש פגישה לשם שיחה. הרופא הציע לו לרדת אל מקום הפגישה הכללי, בית־השימוש בבית־הכלא. שם התאונן יוסף לפני הרופא, שאינו יכול לשאת את הרעב. כל האסירים מקבלים אוכל לשובע, והוא מוכרח להסתפק בשתי הכיכרות הקטנות והיבשות של פת־בג המלך.

הרופא יעץ ליוסף לבקש את שומר הכלא, שיקבץ בשבילו נדבה בין האסירים, ואם ידעו שלטונות־הכלא, שיש לו מעט כסף ממקורות חוקיים, אפשר יהיה להוסיף לו על חשבון זה כל יום מעט מן הצד. שומר הכלא לא היה שונא ליוסף ומילא את בקשתו. הוא עורר את רחמיהם של האסירים והביא לו מלוא החופן מעות קטנות, ומאז היה הרופא שולח לו מזמן לזמן כיכר לחם, ובתוך הכיכר – מטבעות. בהן כבר יכול היה יוסף להזמין לו מזון לשובע.

פעם בערב עבר המפקח של בית־הסוהר במסדרון ושמע קולות שירה מתוך שני חדרי הכלא הנמצאים זה מול זה. שני האסירים שרים באותו ניגון עצמו, כשהאחד שר שותק השני, וכשהראשון מסיים עונה השני, והבין ששני האסירים כאילו משוחחים ביניהם. למחרת בא המפקח אל הרופא והזהירו, שלא ידבר ולא יבוא בשום מגע עם האסיר בעל השלשלת הארוכה היושב ממולו, מפני שהלה נידון למיתה.

מאז פסקו לשיר והמציאו דרך נוחה יותר לבוא בדברים זה עם זה. בכל ערב נתן הרופא לשומר המסדרון כיכר לחם, ובשכר זה נתנם להפגש ולדבר באופן חופשי ובינתים היה משגיח על המסדרון.

על חקירתו של לישאנסקי בדמשק מספר ד"ר ניימן:

"החקירה והדרישה שלו לקחה זמן רב. שאלו אותו, אם אמת הדבר, שהביא ששה־עשר אלף לירות זהב בשביל המהגרים. על זה ענה: ‘איך תתארו לעצמכם, האוייב שערך עליכם מלחמת־הרעבה, ישלח כסף וזהב לארצכם?’ השופטים קיבלו את דבריו כתרוץ מספיק. מבין הנאשמים היו אחדים, שהכחישו את אשמתם לגמרי. על אחרים הודה במקצת.

פעם אחת שר אלי בניגון ‘הגידו לי’, שג’מאל־פחה הבטיח לו סליחה גמורה, אם יודה באיזו דרך בא הכסף מחוץ־לארץ אל ועד־ההגירה. החילותי במזמורי תהלים בקול רם, שהגיעו עד אזני יוסף, והסברתי לו, שאם יהין להטיל עלילות על ועד־ההגירה, רווח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר, והוא יאבד את שמו ושמו ישאר לדראון. ‘שמעתי דבריך’, ענה לי, לא עלה כלל על דעתי להמיט אסון על מי שהוא. רק סיפרתי לך כי יש לי דרך להציל את נפשי, אולם בוחר אני ליפול קרבן תחתיכם'.

אחרת נהג לישאנסקי לגבי ‘השומר’. שפך את כל חמתו על החברים של אותה אגודה שהתנקשו בחייו. אמר, שהיא חברה סודות מסוכנת. לכל חבר תפקיד מיוחד, ואחד אינו יודע מתפקיד חברו. מתכוננים הם להתקוממות ולמטרה זו מוכן אצלם הרבה נשק וחומרי שריפה".

קשה לדעת מי מחברי ‘השומר’ הוזכר על־ידי לישאנסקי. שנים (סעדיה פז ושמואל הפטר) הסגירו את עצמם לשלטונות לפני שלישאנסקי נתפס. לגבי אחרים היו לשלטונות התורכים טענות בעסקי עריקה וכדומה.

לעומת זאת, נתענה בבית־הסוהר מורה מטבריה, אשר ארליך, שנאסר במקומו של איש ‘השומר’ שבתאי (שפסיל) ארליך, שירה בלישאנסקי בהתאם להחלטת ‘השומר’ להרגו. כשהחלו הרדיפות על ‘השומר’ חמק אל ההרים והתחבא ביסוד־המעלה, לאחר שלישאנסקי מסר לתורכים את שם המתנקשים בו, נטפלו הללו לאשר ארליך המורה. אשת המורה עמדה על הטעות ומסרה לבעלה בכלא שיודעת היא היכן מסתתר שפסיל. אך בעלה אסר עליה לדרוש משפסיל שיסגיר את עצמו לשלטון. הוא האמין, כי צדקתו תצא לאור, בעוד שלשפסיל צפויה תליה במקרה שיסגיר את עצמו. כשנערך משפטו של אשר ארליך הוכנס לאולם בית־הדין לישאנסקי כדי לזהותו. הוא העיף בו מבט ואמר מיד: לא זה האיש. זה מורה מטבריה. ראיתיו פעם אחת."

עדותו של לישאנסקי הצילה את אשר ארליך.

* *

עם בוא האסירים החלו בתי־הדין בפעולתם. ככל שחלפו הימים הלך מתח החקירות ורפה, בעיקר כשהחלו ה’באקשישים' לתת את אותותיהם. ראש ועד־ההגירה מאיר דיזנגוף הצליח למצוא מהלכים בין הפקידות התורכית הגבוהה בדמשק, ובסופו של דבר נכנס איש־סודו למשא־ומתן ישיר עם אב בית־הדין הצבאי. ראש השופטים, קאימאקאם פאחרי־ביי היה ידוע כקטלן. שבעים עסקנים ערביים לאומנים, שנחשדו בקשר עם בעלי־הברית, נשפטו על ידו למיתה. איש לא העז לגשת אליו ולהציע לו באקשיש. אתו השתווה שליחו של ועד־ההגירה, להמתיק את הדין בעד באקשיש של 10 לירות זהב לנפש. ראש השופטים משך אל ‘העסק’ את סגן היושב־ראש והתובע הכללי, ועוד שני דיינים. כוח כזה מספיק כדי להכריע את הדין לכף זכות.

מראשית בואם של נעמן בלקינד ויוסף לישאנסקי ל’חאן־איל־באשה' ברור היה כי מצבם חמור. מהם לא הוסרו הכבלים במשך כל ימי שבתם שם. איש לא טיפל בשחרורם, ולא נעשה מאמץ להמתיק את דינם. המשבר הנפשי שעבר עליהם נתן אותותיו גם בצורתם החיצונית. התהלכו מגודלי זקן־פרא, חיוורי־פנים ומדוכאים. שניהם נדמו לחיות נרדפות.

אף שצל המוות ריחף על שניהם התעורר בהם לפעמים זיק תקווה. נעמן בלקינד האמין כי התורכים יחונו אותו, או לפחות ימתיקו את דינו; ואילו יוסף לישאנסקי קיווה שהאנגלים יחושו להצלתו, או יתבעוהו מהתורכים, תמורת שבוי־מלחמה תורכי נכבד. הוא רקם גם את חלום החנינה. עם ואת חיפש לישאנסקי תחבולות לברוח. ד"ר ניימן מספר: “פעם אמר לי, ‘החלטתי לברוח, עזור לי בכסף’. הוא השתווה עם רב־טוראי ושני חיילים ב־20 לירות זהב, לפתוח לו את השער בלילה, אך הכסף מניין? שום אסיר לא חפץ לסכן את נפשו ולתת פרוטה למטרה זו, פן ייתפס לישאנסקי עוד פעם ויספר על עוזריו”. גם אל חבר ‘השומר’ יצחק רוזנברג פנה לישאנסקי בבקשת עזרה. השיחה ביניהם נתקיימה במקום המפגש הקבוע, בבית־השימוש. “כמה זהב הוצאתם ממני”, טען כלפיו לישאנסקי, “וכעת לירות בודדות בשביל להציל את חיי, אינכם רוצים לתת”. תחינותיו היו לשווא. אף פנייתו לדיזנגוף לא הועילה. בספרו ‘עם תל־אביב בגולה’ הודה דיזנגוף כי לישאנסקי שלח אליו בקשה לעזרה כספית, למען הכין פליטה לנפשו מבית־האסורים, אולם הוא לא נתן.

הישיבה האחרונה של בית־הדין הצבאי בעניינם של נעמן ויוסף נערכה ב־1 בדצמבר 1917. השופטים הסבו לשולחן מכוסה מפה אדומה. על ספסל הנאשמים ישבו יוסף לישאנסקי, נעמן בלקינד, צבי אהרונסון ויצחק הלפרין. לנאשם ד"ר ניימן היקצו כיסא, משום שהיה קצין בצבא התורכי.

ד"ר ניימן מספר, כי הפעם ניכרת היתה השפעת השוחד על השופטים. הם לא הכבידו בשאלות ולא נתנו לנאשמים להרבות דברים, שלא יכשלו בלשונם ולא יסבכו נאשמים אחרים. יוסף לישאנסקי התאמץ להגן על מי שיכול, וגם נעמן נטה לסניגוריה: “אינני מאשים את כולם בריגול. רק על פי בקשת בית־המשפט למסור להם שמות כל האנשים שנפגשו פעם בחייהם עם יוסף לישאנסקי הייתי מוכרח להכניס לרשימה גם את אלה שלא השתתפו בריגול”. אחרי שנסתיימה החקירה ביקש יוסף רשות להשמיע מלים אחדות: “זיכרו, טרם תחרצו משפט, כי אב למשפחה אני ויש לי ילדים קטנים”. גם נעמן בלקינד ביקש את רשות הדיבור: “נתתי לכם דבר שלם, לא העלמתי דבר מכל אשר ידעתי, בין מה שנוגע לאנשים פרטיים, ובין מה שנוגע לכלל; מסרתי לכם את כל המרגלים, ואת כל אלה שבאו במגע אתי ועם יוסף לישאנסקי. עתה עליכם למלא את אשר הבטחתם לי”. בדברו הראה, על השרשרת בתנועה שהביעה בקשה לשחררו מכבליו. האסירים יצאו מבית־המשפט עם הרושם שיוסף נידון למיתה ונעמן יקבל חנינה.

גם נוכח צלו של עץ התליה לא נקפו עסקני הישוב אצבע. לישאנסקי מילט את דיזנגוף, בסרבו לדבר על העברת הזהב לידי ועד־ההגירה, אולם דיזנגוף מאן להשתמש באותו זהב כדי לנסות ולמלט את לישאנסקי ממוות, על ידי מתן שוחד, או בדרך אחרת.

ב־8 בדצמבר צולמו האסירים מטעם שלטונות בית־הכלא. הם סודרו בקבוצות של ארבעה־חמישה, לפי חומרת פסק־דינם. למחרת הסירו את הכבלים מידי האסירים, חוץ מנעמן בלקינד ולישאנסקי. הדבר החדיר בלבם את ההכרה, כי סופם ממשמש ובא. בו־ביום הגישו לבית־הדין בקשה לשחררם מכבליהם. נענו, שבקשתם תועבר לג’מאל־פחה.

ב־9 בדצמבר 1917, בערב חנוכה, נכבשה ירושלים על ידי האנגלים. כעבור ימים אחדים הבקיעה הידיעה גם את כותלי בית־הכלא. אחרי שנסתיים משפטם של בלקינד ולישאנסקי, הוקל המשטר גם בבית־הכלא ופעולת השוחד עשתה אף היא את שלה. השומרים הניחו לאסירים להתכנס יחד בתא הגדול, כדי לחוג את חג האורים וחג שיחרור ירושלים במשותף. שומרי הכלא התורכים והערבים הצטרפו לשירת ‘עם ישראל חי’. אולם נעמן בלקינד ויוסף לישאנסקי לא הוצאו מתאיהם. כבולים בנחושתיים הוסיפו לשבת בתאיהם החשוכים. השירה הגיעה אליהם ממרחקים.

פעם בבוקר קרא יוסף מחלון חדרו החוצה: “מי יכתוב לי בקשה אל ג’מאל־פחה? יש לי לגלות לו סודות חשובים בדבר הפוליטיקה של סוריה ופלשתינה”.

לאחר שעתיים בא פקיד צעיר מבית־המשפט והזמין את יוסף לחדר הקצין. שם ישבו כשלוש שעות. יוסף מדבר והפקיד כותב. כשנסתיימה הכתיבה קיפל הפקיד את הניירות והסתלק, ויוסף הוחזר לחדר כלאו.

בערב סיפר יוסף לרופא את פשר הדבר:

“מגלה אני להם את תכנית המלחמה של האנגלים לכיבוש ארץ־ישראל וסוריה, אך חי ג’מאל־פחה אם מסרתי להם אף שמץ של אמת. על פתחו של גיהנום עוד אוליכם שולל, כדי שתמות נפשי עם פלשתים, ובסופי יבוא הקץ גם לחיי השלטון התורכי”.

יוסף ידע, שדינו נחרץ למיתה, וגם הכין את עצמו במחשבה לכך, ואף על־פי־כן היה לפעמים מנצנץ זיק תקווה בלבו: אפשר, יקרה משהו יוצא מן הכלל ויזכה לראות בעיניו את הגאולה. כך היה מפרפר בין תקווה ליאוש, כמו דג נצוד בחכה. הוא לא נואש גם מתחבולות להימלט. פעם כבר הצליח להטות את לב הקצין הממונה, שבשכר עשרים לירות זהב יפתח בלילה את שער הכלא. אבל רק בקושי הצליח לאסוף חמש לירות. השומר הסכים להעבירו לחדר אחר, שיש בו גזוזטרה פתוחה אל הרחוב. שם היה יכול להסיר את השלשלת מעל רגלו, לחלוץ את נעליו, לקפוץ בלילה מעל הגזוזטרה אל בליטה בכותל הסמוכה לעמוד־טלגרף ולרדת בעזרתו אל הרחוב. אולם לשם כך היה זקוק גם לעזרה מן החוץ ולמצוא בית להסתתר בו עד יעבור זעם – ועזרה זו לא נמצאה לו.

* *

חבר ניל"י איתן בלקינד, אחיו של נעמן, הצליח, בעזרת קצין מכר ממפקדי בית־הכלא, לעבור לקומה השניה, לחדר הסמוך לחדרו של יוסף לישאנסקי. הקצין הקל עליו בקבלת מזון מספיק וגם איפשר לו להיפגש מפעם לפעם עם יוסף לשם שיחה.

נושא השיחות היה אחד ובלתי משתנה: זכרונות מימי הפעולה וניחושים בנוגע לגורל משפטם: תליה או לא תליה? מפי השופטים אי־אפשר לדעת כלום. הם לא הודיעו לכל אחד את פסק־דינו, אלא ציוו להביא בפניהם את הנאשמים, שאלו אותם אם יש להם להוסיף משהו לזכותם, ושלחו אותם חזרה אל הכלא. שם צילמו את כולם זוגות־זוגות, ובאחד מן הלילות הודבקו על דלת כל חדר פסקי־הדין של העצורים בו. רק פסקי־הדין של השלושה – יוסף, נעמן ואיתן – לא הודבקו על הדלתות. פסקי־הדין לכל השאר היו – מאסר או שיחרור, ואילו הם, השלושה, היו בטוחים, שגזר־דינם נחרץ למיתה. יוסף אף ביקש פעם מן הרופא העצור בחדר שממולו, שיתן לו איזה רעל חריף להתאבד בו. “נשבעתי”, אמר, “לאבד את עצמי לדעת במקרה של אסון, כדי שהנבלים הללו לא יוכלו להתעלל בגופי”. הרופא סירב למלא את בקשתו.

הוא דיבר על הגורל המוכרח לבוא מתוך ביטחון גמור: “נפלנו בפח כמו טיפשים”, “המשחק אבוד”, “שנינו אבדנו”, “אין לנו כל תקווה”. רק בשביל איתן היו דברי ניחומים בפיו: “אני חושב, שאתה תצא בשלום. אני בטוח, שאפילו הכלבים הללו לא יעיזו לתלות שני אחים. דבר כזה לא נשמע מעולם.”

איתן קיבל עידוד זה בבת־צחוק. הוא כבר הספיק להכיר את הרגש האנושי של התורכים בארם־נהרים, מימי הזוועה של הגולים הארמנים. שם לא חמלו על אמהות ותינוקותיהן, וכשטבחו את מאות הילדים על הגשר של נהר פרת לא בדקו כל עיקר, אם יש גם אחים ביניהם.

ואף־על־פי־כן צדק יוסף בהשערתו. איתן הוזמן שוב להופיע בפני בית־הדין הצבאי. אחד השופטים, קצין צבא תורכי, שלפי מראהו אפשר היה לחשבו ליהודי, עיין בתעודות של איתן והראה לשופטים האחרים, שעדיין לא מלאו לו עשרים ואחד שנה, ולפי החוק אי־אפשר לדונו למוות. השופטים האחרים לא הסכימו לדעתו. אם גילו הצעיר לא שימש מעצור לכניסתו לצבא התורכי, אי־אפשר לפטרו גם מן האחריות למעשיו. אבל מאחר שפסק־דין שאינו ניתן פה־אחד, מתיר הגשת ערעור בפני בית־הדין הצבאי העליון באיסטאנבול, נדחה גזר־הדין לעיון נוסף.

* *

לאחר החקירה האחרונה בבית־המשפט הוסרו הכבלים מעל רובם של האסירים ורוח של חופש התחילה מנשבת בין כתלי־הכלא. האסירים הורשו לבלות את כל היום בחצר, לבקר מכרים, ואפילו לקבל ביקורים מן החוץ. הימים היו ימי חג החנוכה ולבית־הכלא הגיעו שמועות על נצחונות הצבא האנגלי בדרום הארץ. שמועות אלו הירבו את שמחת החג. אולם, שלושה אסירים היו, שאי־אפשר היה להם להשתתף בשמחה הכללית. הם נשאו את השלשלאות הכבדות ברגליהם ואת מועקת הגורל הנעלם בלבם.

בפגישתם הראשונה לאחר שחזרו מן הישיבה האחרונה של בית־הדין אמר נעמן לאיתן אחיו:

“ממהלך המשפט רואה אני שהעניין נסתיים ברע. לבי אומר לי, שלא אשוב לראות את ביתי”.

בפגישה הבאה אמר נעמן לאיתן אחיו:

“עכשיו ברור לי, שגזר־דיני נחתם למיתה. ביקשתי מן הקצין נייר ועט לכתיבת צוואה, והוא סרב לתיתם לי. רק הבטיחני להשתדל, שירשו לי לכתוב צוואה קודם התליה”'

צל־המוות, שריחף עליהם, לא רופף את המתיחות בין נעמן ויוסף בשל תעלומת אבשלום פיינברג. נעמן, שנכנס לכל ענין ניל"י לשם אבשלום פיינברג, אהוב נפשו,.לא יכול לדבר מטוב ועד רע עם יוסף, שהיה אחראי, לדעתו, לאבדן אבשלום.

תעלומה זו העיקה גם על איתן, וכשפגש את יוסף אחר גמר המשפט, פנה אליו בדברים אלה:

“שמע־נא, יוסף. הלא גברים אנו ועלינו לראות את מצבנו בעינים פקוחות כמו שהוא. אתה ונעמן הולכים למוות, ואולי גם אני עמכם. אמור לי את האמת: מה קרה לאבשלום יקירנו?”

“אין לי מה להוסיף על מה שסיפרתי. אם תחיה תדע אחרי־כן, ואם לאו – מוטב שלא תדע.”

הם שוחחו שעה ארוכה על הישגי האנגלים בדרום הארץ ועל הסיכויים להישגים מדיניים בלונדון לטובת הציונות, ולבסוף אמר יוסף:

“נו, איתן. אף־על־פי־כן עשינו דבר גדול. מה טוב ומה יפה היה אילו יכולנו גם אנו לראות את פרי עמלנו”.

והוסיף:

“אף־על פי שכמה מחברי ‘השומר’ התנהגו עמי באופן שפל מאוד, אני מצטער שהוכרחתי להכניס אותם לתוך צרה. המטרה, שלשמה עשיתי את הדבר, הושגה. הרווחנו זמן, ושוב לא יוכלו התורכים להטליא את החזית שנקרעה בעזרתנו ליד באר־שבע”.

באותו ערב בא שוקרי אל־איובי־פחה, מנהיג ערבי־לאומי שהיה אסור גם הוא בכלא, לחדרו של איתן ואמר לו:

“אני בא עכשיו מן הקצין הממונה. הוא הבטיחני שלא ישים מכשולים לכך, אם תרצה לבלות את הערב עם אחיך”.

חלחלה תקפה את לבו של איתן לשמע חסד זה. הוא שאל את שוקרי־פחה:

“שמא נודע לך, שהאסון הולך ומתקרב?”

“לא, אין לי שום ידיעה”, השיב שוקרי־פחה, בהתאמצו להעמיד פנים שוחקות. “אבל סוף־סוף צריכים אנו להיות מוכנים לכל מקרה. אפשר, יש לאחיך למסור הוראות בכתב או בעל־פה לאשתו ולמשפחתו. הוא ייטיב לעשות אם ימסור אותן לך, וכן גם אתה או אחרים. כל אחד צריך להשתדל להפגש עם הקרובים לו ולמסור להם את דבריו אל משפחתו, כי אין לדעת מי יקדים ומי יאחר לצאת מכאן… תוכל ללכת אל אחיך בשמונה בערב”. שוקרי־פחה יצא מן החדר.

כשצילצל השעון שמונה פעמים ניגש איתן אל דלת חדרו, והנה אינה נעולה. הוא יצא אל המסדרון ונשא את קצה השלשלת בידו, שלא תשמיע קול על הריצפה, עד שהגיע אל פתח החדר של אחיו. גם כאן מצא את הדלת פתוחה. לאחר רגעים מועטים הגיע שוקרי־פחה עצמו והביא על מגש של נחושת שלושה ספלים קטנים, מלאים קפה ריחני וחם. כחצי שעה ישב הפחה עם שני האחים ושוחח עמהם בידידות, ופעמים גם הכנים נימה של הומור לתוך דבריו. אחר־כך קם, חזר לחדרו והשאיר את שני האחים לבדם. שניהם הודו לו על חסדו ונעמן הוסיף: “לעולם לא נשכח את כל הטוב שעשית עמנו”.

דממה מעיקה השתלטה בחדר אחר יציאת הפחה. שני האחים הביטו זה אל זה ובעיני שניהם קיפאון ההשלמה עם המוכרח לבוא. נעמן פרע את הדממה וחזר לשאול לשלום ההורים, אשתו ובנו הקטן. כל מה שידע איתן עד שהובא מירושלים כבר סיפר לו ושום ידיעה חדשה לא הגיעה אליו מאז. ואף־על־פי־כן חזר נעמן על שאלותיו בדבר כל אחת מן הנפשות האהובות עליו.

כשעה וחצי נמשכה השיחה בין האחים, והנה בא השומר וגער באיתן ברוגז מעושה: “מי הירשה לך לבוא לכאן?! מהר שוב לחדרך!” פקודה היא פקודה. האחים נפרדו בברכת “ליל מנוחה! להתראות!”

בשעה ארבע וחצי לפנות בוקר הוחרד איתן משנתו לקול צלצול שלשלאות כבדות על רצפת המסדרון. המום למחצה מחוסר־שינה רץ איתן אל הדלת. מן המסדרון הגיע לאזניו קולו של יוסף לישאנסקי בדברו אל נעמן. ברק מסנוור הבקיע את אפלת מודעתו העמומה; הסוף מתקרב! בכל כוחו התחיל לדפוק בדלת מבפנים וצווח בקולי־קולות: “פתחו לי! עלי לראות את אחי!” גם מן החצר נשמע קולו החנוק של נעמן: “רצוני לראות את אחי!” יוסף השמיע בקול צלול ותקיף, כמביע את דרישת היושר של איש מן הקהל: “צריך להניח לאיתן לרדת, להפרד מעל אחיו!”

קצין עלה ופתח את הדלת ואיתן ירד אל החצר. שני האחים התחבקו ונפלו איש על צווארי רעהו בבכי. בקול רועד ונרגש אמר נעמן את המלים הללו: “הייה אב טוב לבני”.

גם יוסף נפל בבכי על צווארי איתן וכיסה את כל פניו בנשיקות לוהטות. איתן לא יכול היה להתאפק מלשאול אותו:

“יוסף, אמור לי בפעם האחרונה מה קרה לאבשלום?”

“אם תחייה, תדע”, ענה לו יוסף. ואחר־כך הוסיף: “אני מאושר שאינך הולך אתנו”.

הוא הירפה מאיתן ופנה ללכת אל השער.

ושוב נפל נעמן על צוואר אחיו ופרץ בבכי.

יוסף קרא אל חיילי המשמר: “בואו, כבר צריך ללכת!”

אחר־כך נשא את עיניו אל החלונות האפלים המקיפים את החצר מסביב, וקרא: “שלום לכם, יהודים! אני הולך לדרך רחוקה…”

קצין המשמר נתן צו ללכת. התהלוכה זזה אל הפישפש, שנפתח בחריקה מחרידה, ואיתן ליווה את שניהם עד השער וקרא אחריהם:

“נצח ישראל לא ישכחכם! נצח ישראל לא ישקר!”

* *

כשנכנסו החיילים באותו בוקר לחדרו של יוסף לישאנסקי ועוררוהו משנתו ללכת עמהם, הבין מיד לאן הם רוצים להוליכו. בכלא הצבאי התורכי מקובל היה להמית את הנידונים בבוקר השכם, בטרם תזרח החמה.

“באנו להעביר אותך לחאלב”, אמר לו אחד מן החיילים.

“וכי למה אתם משקרים לי? כלום אשה פחדנית אני? כלום יש עיר בשם חאלב גם בעולם הבא?” השיב יוסף בנזיפה.

קוממיות יצא בין החיילים אל המסדרון. שם צרפו אליו את נעמן שכמעט קרס תחת משא השלשלת הכבדה, ושניהם ירדו אל החצר. לאחר שנפרדו מאיתן יצאו אל הרחוב וצעדו בין החיילים מכודני־הרובים דרך הרחובות הדוממים האפלים, עד שהגיעו לכיכר מארג' הסמוכה לקרסקטיני הצבא. שם הוכנסו לתוך ריבוע מוקף חיילים מזויינים שבמרכזו – לאור פנסים דולקים – עמלו נגרים במשורים ובפטישים. הם היו עסוקים בהכנת שתי פיראמידות משולשות של עץ. מישהו ניגש אל נעמן ויוסף והסיר מעליהם את הכבלים.

מעל מרחב המדבר התחילו פני הרקיע מחווירים, והנגרים עוד לא סיימו את מלאכתם. הד הלמות הפטישים נתקל בקירות הקסרקטין ונשבר במרחק. יוסף התלוצץ:

“תורכים נרפים ועצלים! אפילו תליה בזמנה אינם מסוגלים להכין.”

ואחר־כך פנה אל ראש המשמר:

“עד שהבטלנים הללו ימשמשו בכליהם עוד אספיק להתלבש כראוי לחג זה. צווה־נא להביא לי את חליפתי הטובה. גם את העניבה לא תשכחו.”

החכם הספרדי נתנאל הכהן תראב, מורה לעברית בבית־הספר של ה’אליאנס' בדמשק, עמד כל אותה שעה על־יד יוסף ונעמן. הוא נצטווה מטעם השלטונות לקיים לשני הנידונים את הפולחן הדתי שלפני המיתה, וידוי וצוואה ורשימת מקרה־המוות בשביל ספר המתים של הקהילה היהודית. בעתון ‘חדשות הארץ’ מאוקטובר 1919 הוא תאר את המעמד הזה לכל פרטיו:

“במושצ”ק ר“ח טבת תרע”ח לקחו אותי בחזקה קרוב לחצי הלילה להיות נוכח בשעת תליית שני האשכנזים ר"ל, שיתוודו לפני כדרך המומתים וימסרו לי מה שיש להם לצוות. רועד כולי עמדתי שם. ויען יראתי פן אתבלבל בשאלות והתשובות כתבתי על הנייר שאלות אחדות ולבסוף סיימתי: ‘אשריכם, מה צפון לכם על אשר מסרתם גופכם ונשמתכם לאהבת ה’ ולאהבת ארצו, תהיה מנוחתכם כבוד תחת כסא כבודו יתברך'.

ויהי טרם עלות השחר והנה הופיע שר־הטבחים בלווית גדוד חיילים שהיו מכודנים מפה ומפה ויצוו להביא את שני האשכנזים. הם היו אסורים באזיקים, אך אימת המוות לא הבעיתה אותם. על פניהם לא נראו שום סימני תוגה, כאילו הולכים לטייל. אחרי שהסירו את השלשלאות מהם אמר השר לנשפטים: ‘התחפצו לעשן?’ – ‘לא!’ ענו. מיד פנה שר הטבחים אלי ואמר: ‘הצע להם שאלות והקרא להם וידוי’. בחיל ורעד שאלתי לשמם, לשם אבותם ומולדתם ואם יש להם נשים, ילדים ונכסים. את תשובותיהם רשמתי בצד השאלות. אח“כ שאלתים, אולי רוצים הם לצוות לביתם והם ענו, כי אין להם מה לצוות. אחד מהם (לישאנסקי) חפץ לכתוב גט לאשתו, אבל השר גער בי: ‘לא עת גרושים עכשיו’. אחר הקראתי לפניהם קריאת שמע ו’אנא בכח גדולת ימינך', והם קראו אחרי מלה במלה. אחד משני הנתלים והוא הבריא והגבוה בהם שלח ידו ודפק שתי דפיקות על שכמי, דרך חבה. ואמר בקול רם: ‘עתה ידעתיך, שהנך יהודי באמת, הבה לי ידך’. נתתי ידי לידו. אמר לי: ‘שלום לך, ותן שלום לכל אחי היהודים’. כאשר כליתי מעשי הפניתי שכמי ללכת לבלי לראותם בהתלותם, והנה קול אדיר קורא אלי והקול קול שר הטבחים: ‘אנה אתה הולך? עמוד!’ הייתי מוכרח להשאר. ארכובותי דא לדא נקשו. השר דרש ממני את הנייר שרשמתי עליו את התשובות ואמר לי: ‘בטח, אתה תהיה הניתלה השלישי’… בבואי אל החכם־בשי וספרתי לו מכל המאורע, התרעם עלי שמסרתי לשר את הנייר. עניתי, כי הדבר לא היה תלוי בי. השר לא נח ולא שקט עד ששלושה יהודים תרגמו את התשובות לפניו בדיוק. תהילה לאל שלא יצא מזה שום מכשול לאחרים”.

דיבשה ארליך סיפרה:

“מבעוד יום נודע לי, כי לפנות בוקר עומדים התורכים לתלות שני יהודים מאסירי ‘חאן־איל־באשה’. החלטתי לגשת אל המארג' ולראות במו עיני מה יתרחש שם. השכמתי קום ובשעה ארבע הייתי שם. בחוץ עדיין שרר חושך גמור. היה זה ליל־סגריר והשמים נתקשרו בעבים. בבואי למארג' מצאתי מאות ערבים שבאו לצפות במחזה. הם היו רגילים במחזות־תליה; ערבים רבים נתלו באותו מקום קודם לכן. אף־על־פי־כן לא מנעו עצמם מהצגת אימים זו שוב. איחרתי במקצת. באתי בשעת נאומו של הקטיגור, לישאנסקי היה לבוש בחליפתו האזרחית ההדורה. לא שכח לענוב את עניבתו ואף את שרוכי נעליו קשר כיאות. דומה, כאילו התקין עצמו לחג. מה שאין כן בלקינד, שאותות רישול טרם נימחו מעליו”.

* *

נעמן ביקש ניר ועט לכתוב צוואה למשפחתו. בקשתו נתמלאה בתנאי שיכתוב לא בעברית, אלא בלשון מובנת לשלטונות. הוא כתב את צוואתו בשפה הצרפתית. את שמו חתם בצרפתית ובעברית. בין השאר כתב: “אלה הכועסים עלי משום־מה, יסלחו נא לי, כמו שאני סולח עכשיו לכל מי שעשה לי רעה מרצונו או שלא מרצונו. ואני מבקש מכם, שביום יבוא אל תשכחו להעביר את עצמותי מדמשק לראשון־לציון”.

יוסף לא כתב שום צוואה. כמה ימים קודם לכן ביקש מן הרופא ד“ר ניימן נייר ועפרון לשם כתיבת צוואה. הרופא סרב מתוך פחד, ורק הסכים לשמוע את דבריו ולשמרם בזכרונו. ואלה דברי יוסף אל ד”ר ניימן:

"אני וחברי לא עבדנו בעד בצע כסף, אלא לשם אידיאל נשגב. אנו, היהודים, מקווים להשיג מן הממשלה האנגלית זכויות על ארצנו, כמו הפולנים והצ’כים. והנה אלה שפכו את דמם והשתתפו במלחמה. אבל אנו מה עשינו? ואיזה חשבון נוכל להגיש לפני השולחן הירוק של כנסיית־השלום, שיתן לנו פתחון־פה לתביעת זכויות לאומיות על ארצנו? אם אין בידינו לשפוך את דמנו בשדה־הקרב, חובה היתה עלינו לסייע למדינות ההסכמה כיהודים לאומיים בדרכים ממשיות אחרות. ודבר זה עשינו!

כשסיים נעמן לכתוב את הצוואה ומסרה לקצין, אמר לו יוסף:

“עד עתה התייחסת אלי ברוגז. לא נשאר לנו הרבה זמן לחיות על פני האדמה. הבה נתפייס לפני מותנו”.

“אם תגיד לי, יוסף, איפה השארת את אבשלום ומה קרה לו, אתפייס עמך”, השיב נעמן בתקיפות.

יוסף השיב:

“אם יקרה נס טפשי כזה, שנשאר בחיים, אז תדע את האמת, ואם גורלנו למות, מה תועיל לך ידיעת האמת לזמן קצר. מוטב, שאקח עמי סוד זה אל הקבר”.

בינתים הביא חייל אחד את בגדיו הטובים של יוסף. הוא הסיר מעליו את בגדי הכלא, לבש את בגדי החג ודיקדק בקשירת עניבתו כהולך לנשף חגיגי.

הקצין הציע לשניהם סיגריות, לבלות את הזמן עד שיסיימו את ההכנות. הם השיבו את פניו בתודה אדיבה.

מסביב לכיכר נתאסף קהל מרובה, כי עוד אתמול העביר הכרוז הממשלתי קול בעיר, שמחר בבוקר ייתלו שני בוגדים מאסירי ‘חאן־איל־באשה’. בין הבאים היו גם כמה נשיהם של כמה אסירים, שחששו שמא יהיו בעליהן בין הניתלים. כמו כן נאספו הרבה ערבים מתושבי דמשק.

הנגרים סיימו את מלאכתם. שתי פיראמידות־עץ הוכנו על כיכר מארג' לתלות עליהן שני בני־אדם. הגיעו גם התליין המומחה וראש־השופטים. נעמן פנה אל השופט בצרפתית: “ואייה הבטחת הן־צדקך, שאם אודה באשמתי אקבל חנינה?” השופט הנמיך את ראשו ושתק.

הפיקוד עבר לידי הקצין הממונה על הפלוגה ועל ההוצאה־לפועל. הוא פנה אל שני הנידונים בתורכית, ומזכיר בית־הדין תירגם את שאלתו לערבית: “היש לכם עוד לומר משהו?”

“לא” השיבו שניהם בערבית, והמזכיר תירגם לתורכית.

“ועתה הביטו וראו”, פנה הקצין אל הקהל. “ככה ייעשה לאנשים שבגדו במולדתם!”

כשנתרגמה הכרזת הקצין לערבית ביקש יוסף רשות־דיבור וקרא בערבית אל הקצין והקהל כדברים הללו:

“איננו בוגדים. בגידה אפשרית רק אם קדמה לה אהבה. אבל אנו לא אהבנו מעולם את שלטון הפאלאקות והבאקשישים, את שלטון תלייני העם הארמני. תכלית שנאה שנאנו אותם. לא בגדנו בו, אלא מאסנו אותו מתוך שאט־נפש. בכל מאמצינו חפרנו לו קבר. עד מהרה ימות שלטון התורכים במולדתנו האהובה, שבגלל טעות היסטורית נפלה בידיהם והם הוסיפו להחריבה להרסה. טעות זו תתוקן. כשבא המלך המשיח שלנו, תיאודור הרצל, אל השולטן עבד־אל־חאמיד, שידיו מגואלות בדם הארמנים, האשורים והכורדים, והציע לו תכנית גדולה לבנות את ארץ מולדתנו תחת חסותו, מצא אזנים אטומות להצעתו, ועל כן שנאנו כפליים את השולטן ואת ממלכתו הנדונה להתפוררות. כן, אנו, חברי ניל”י, ובראשנו היהודי הגדול, אהרון אהרונסון, חפרנו קבר עמוק לקיסרות העותומאנית והתקשרנו עם הצבא האנגלי הבא לשחרר אותה ולמסרה לנו לצמיתות. בשעה זו, שאתם עסוקים בנו, כשאתם מוליכים אותנו לתליה, נכנסים צבאות בריטניה לירושלים עיר קדשנו וצבאכם בורח ככלב מוכה בלי התנגדות".

לקצין שלא הבין ערבית, היה נדמה, שהנאום נמשך יותר מדי. הרושם על הקהל היה חשוד בעיניו. אז ראה בעיני הערבים הדמשקאים הבעת פחד וזוועה. ועתה – הסכמה, שביעת־רצון ומבטי־עידוד. הוא ביקש מן המזכיר, שיתרגם לו בקצרה את תוכן הנאום, כשהלה מילא את בקשתו, ציווה מיד להחריש את קולו בתרועות חצוצרות.

ההפרעה עוררה רחש רוגז בתוך הקהל. יוסף סיים:

“תורכיה הארורה, אני מוסיף לך את קללותי על קללות הארמנים, שנפלו בידי מרצחיך, וברגעים האחרונים לחיי אני שמח על סופך המתקרב באין מעצור”.

הוא גמר את נאומו, ותרועת החצוצרות נשתתקה. שני עוזרי התליין ניגשו להעלותו על כיסא התליה. הוא הדף אותם הצדה באמרו: “אני יודע בעצמי את הדרך”. עלה על הכסא ושם את צווארו בתוך העניבה. כמותו עשה גם נעמן והתליין הידק מסביב לצוואריהם את עניבת־החנק. קריאתו האחרונה של נעמן היתה: “רעיה! עוזי!” כשהפיל התליין מתחת לרגלי לישאנסקי את הכסא, עוד הספיק לקרוא בקול צלול ורם:

“שרה! ניל”י! ניל“י!”

לחזיהם של שני המתים הוצמדו טבלאות קטנות, ועל כל אחת מהן היה כתוב בתורכית שמו ופשעו של התלוי.

השמש יצאה את הארץ, והמשמר הצבאי עוד נשאר על הכיכר לשמור על שני התלויים. קצינים יהודיים מן הצבא האוסטרי צילמו את המראה לזכרון מאחורי גבו של הקצין התורכי המשגיח.

בתשע בבוקר באה מכונית צבאית שחורה להוביל את המתים לקבורה.

* *

כפי ששרה אהרונסון רצתה, ואולי הזתה בעיני רוחה, אנשי ניל“י לבדם שילמו בחייהם בעד פעלם. איש מבני הישוב לא הוקרב. “ויהי אחרי מות שני הגיבורים”, כותב ד”ר משה ניימן בזכרונותיו, “ותשקוט הארץ. רוח דרור החל מנשב בבית־האסורים. דלתי החדרים נפתחו והאסירים יצאו מחוריהם לשאוף אוויר וליהנות מזיו השמש”.


  1. Residence – כינוי למשרדי השלטון הבריטי במצרים.  ↩

  2. שנכלא גם הוא כאן, לאחר שנלכד בראשון־לציון, על־ידי המשטרה התורכית.  ↩

  3. קערת המזון בבית־הכלא.  ↩