התזכרו עוד, חביבי הקוראים, את המעשה בקדרה שספר שלום־עליכם באחד מספוריו?
אשה אחת התקוטטה בחברתה על שהשיבה לה קדרה שבורה תחת השלמה, ששאלה ממנה. וזו השיבה: ראשית, הקדרה השאולה היתה שבורה, שנית – החזרתיה לך שלמה, שלישית, לא שאלתי ממך קדרה כלל, ורביעית, רביעית… יכנס הרוח באבי־אביך ואין לי עסק עמך כלל וכלל…
כלפי מאי ספרתי לכם כל זאת? כלפי זה שאהרנוביץ טוען ב“הפועל־הצעיר” האחרון בענין “קרן־הגאולה”. ראשית, הוא אומר, קרה פעם שיהודי א“י רצו לתת לקרן־הגאולה, ואמנם לא נתנו! שנית, הכסף שנתנו יהודי א”י לקה“ג נמסר להסתדרות הציונית. שלישית, איזו זכות יש בכלל ליהודי א”י לדרש דו“ח על כספם ולצעק: “היכן הכסף? על מה הוצאתם אותו?” ורביעית, רביעית – ליהודי א”י “שהם תמיד בבחינת מקבלים” נתן דו"ח? מכת רביעית נתן להם! “פשאלל וואן!” זוהי דמורלזיציה, סנסציה “דאר־היומיזציה!”…
משל למה הדבר דומה? לתלמיד זה שבא לפני רבו וצעק: רבי! מנחם־מנדיל רצה להכותני! שאל הרבי: מנין לך שרצה להכותך? – כיצד? ענה התלמיד, יודע אני שרצה, משום שהכה אותי… גם יהודי א“י רצו לתת משום שנתנו, אבל לא “מכהו” כמנחם־מנדיל זה… א”י הקטנה והעניה נתנה יותר מכפי יכלתה ויותר ממה שקוו ממנה, יותר אולי ממה שמוציאים זבוטינסקי וקולונל פטרסון לנסיעותיהם באמריקה ויתר השד“רים של “כולל ציון” במלוני־אמריקה ע”ח “קרן־היסוד” עד שאין ה“חלה”, כמו שאומרים, מספיקה ל“המוציא”… וזאת התרומה אשר לקחו מאתם – לא “פלידזיס” חלילה – כי אם זהב וכסף ונחשת, כמו שכתוב, מטבעות הראויות להתכבד, טבין ותקילין, תכשיטי זהב וכסף, כל שכיות החמדה וכל כלי מילת, והכל נתנו בעין טובה, בלב שמח וביד פתוחה, והראי־נע יוכיח! יהודי א"י “רצו” כלומר נתנו עוד דבר קטן – את נפשם ולבם…
ומאימתי שואלים יהודי א“י דו”ח על “קרן הגאולה”? משעה שהכהנים נכנסים לאכל את תרומתם… ולא זאת אלא שבזמן האחרון הם נוהגים להתפלל עם ה“עבריינים”, על דעת־הקהל, ואומרים: כל נדרי ושטרי ונכסי דאינדרנא לקרן־הגאולה, בכולהון איתחרטנא… חשבונא לא חשבי ונדרנא לא נדרי! שטרנא בטלין ומבוטלין, ונכסנא לא שרירין ולא קיימין. – ו“דאר־היום” עונה אחריהם בקול ג“פ: כי לכל העם בשגגה… עפ”י נוסח ספרד מוסיפים בלחש: על הראשונים אנו מצטערים…
ואהרנוביץ זה אינו קובל חלילה על רבו “דאר־היום” שבא לדרש דו“ח, אלא על מה הוא טוען? – על ה”טון"… (לא טון זה שאינו מקבל משכרת גם מהועד־הלאומי!) מספרים כי שמש אחד הטיח פעם דברים כלפי הגבאי שלו בעניני ההכנסות והנדרים של בית־הכנסת, והכריח אותו הרב־דמתא כי כל מה שאמר נגד הגבאי הוא שקר. מה עשה השמש? עלה על הדוכן, דפק על השלחן ואמר: "רבותי! כל מה שאמרתי נגד הגבאי – הוא שקר?… אותם הדברים ממש, אלא בטון אחר… איך אומר הצרפתי: C’est le ton qui fait la chanson! העיקר, מבינים אתם, הוא הטון!…
הוי, מי יתנני סופר בעתון ובעל “טון” כשלמה־בן־יוסף למשל, ויסדתי עתון חדש בשם פועל צעיר… אפשר שהיה ממלא תפקיד יותר חשוב מ“הפועל־הצעיר” בהא הידיעה ובגרשים…
* * *
ושוב מעשה לא בשמש ביהכ“ה ולא בה”פועל־הצעיר" כי אם בעתון רוסי אחד שיצא במאמר חריף נגד הממשלה הרוסית וכתב בפירוש כי חצי פקידי הממשלה מקבלים שוחד וגם משכרת גבוהה ומבזבזים את כספי הרשות, מיד נתבע לדין והכריחו אותו להכחיש את דבריו. למחר פרסם העתון הכחשה כזו: בזה אנו מודיעים שוב, כי חצי פקידי הממשלה אינם מקבלים שוחד ולא משכרת גבוהה ואינם מבזבזים את כספי הממשלה…
כלפי מאי ספרתי לכם זאת? כלפי זה שאתם אומרים “בזבוז”… יודע אני למשל רב’ל אחד שכהן פאר ושמש בקדושה בעירה קטנה בבסרביה, ק“ק זוטא ופעוטה, וקבל מהקהלה ששים רובל בבת אחת, כלומר 6 פונטים בכספנו לחדש – עכשיו אפשר להשיג 25 “רב’לים”כאלה במשכרת שהוא מקבל בכל חדש בירושלם… אז בבואו לא”י נסע במחילה במחלקה השלישית מפני שלא מצא מחלקה רביעית ועכשיו “הכהן הגדול מאחיו” נוסע לקונגרסים לא חלילה במחלקה ראשונה כצירינו ומורשינו אלה ב־Cabine de luxe, כלומר בחדר־מותרות, כבן־מלך ממש! וזה דרכו בקדש הן בים והן ביבשה, הן בעיר והן בכפר, והכל ב“ה בכח “התורה”, כי תורה נמשלה למים ואין מים בלי “דגים”, וכשנושב רוח “מזרחי” הארצנו, אומרים החוקרים, אשרי ה”דייג"…
ונוסעים אצלנו ב“ה לא רק רבנים כי אם גם אכרים פשוטים… נמצאתי ברכבת ההולכת מיפו לחיפה ושוחחתי, כנהוג, עם שכני, יהודי עשיר מסיביריה, שישב עלידי במחלקה השלישית וספר לי על מגרשיו בת”א ואניותיו בים המלח… פתאם נשאתי את עיני וראיתי מרחוק שני אכרים ממנחמיה עם מוקידם (? המגיה) הגדולים ופניהם השזופות, יושבים להם בהרחבה במחלקה – השניה! כשהגענו לאחת התחנות נכנסתי עמם בדברים, ושאלתי מהם, כמנהג נוכרין יהודאין על מטרת נסיעתם, וספרו לי כי נשלחו לירושלם מטעם המושבה בעניני ה“קהל”, ומיד הבנתי את סוד המחלקה השניה…
ומעשה אבות ירשו בנים…המזכיר של בני־בנימין נסע אף הוא ברכבת מיפו לחיפה, ולפני צאתו לדרך הודיע להכהן בז“י להפגש עמו בתחנה, כי דבר נחוץ לו אליו. חברו זה בא אל התחנה ובהגיע הרכבת רץ לחפש את המזכיר במחלקה השלישית לא מצאו, בקש גם במחלקה השניה ולא מצאו, בינתים נסעה הרכבת ושם ריקם… אח”כ נודע לו כי ראו את המזכיר יושב במחלקה הראשונה…
ושוב מעשה… סליחה, רבותי, כאן מחויב אני להפסיק, עפ"י פקודת העורך הראשי, חושש הוא פן לא אגמר היום במעשים ובעובדות כאלה…
* * *
מוטב שנדבר קצת בענינים יותר משמחים – בענין “משקה” של ה“כרמל־המזרחי”…
את זה לעמת זה עשה אלהים: בשעה ש“בני־לוט” שלנו ברחובות קבעו להם אמרה לימי החרף: “אלמלי היה הגשם יין כי אז לא היה בוץ בעולם”, אפילו ב“אחוה” וב“כנרת” (גם בראש־פנה יש בוץ, אבל שם החליטו בני־בנימן לשמר על הקים" ולבלי לבטל את הבוץ הישן שלהם) – בשעה זו אסרה אמריקה את היינות גם “לקדוש” ול“הבדלה”, וה“כתריאליק” שלנו מחויב לשוב במחילה לראשון ריקם ולא מיין אלא מכסף “לחיים”!…
אגב, קבלתי מאחד מתלמידי באמריקה ידיעה ע"א מעשה מוזר בבקבוק יין־שרף. בין יתר דבריו הוא כותב לי לאמר:… "השופטים בעירנו נבוכים מאד, הוגש לפניהם משפט משונה שלא היה כמותו בתולדות המשפט האמריקני ואינם יודעים אם לזכות או לחייב.
לפני שלשים שנה כאשר בנו את בית־התפלה של ה“פריסביטירטאנים”, שם פועל לץ בקבוק יי“ש בין נדבכי־הלבנים והכניסהו בגוף הכותל. בינתים נתקבל חוק־הפכחון האוסר מכירת יין־שרף. עכשיו עומד בית־התפלה למכירה והקונים יראים פן יבטלו את הקניה בגלל הבקבוק הפסול. ולא עוד אלא שעפ”י החוק החדש רשאית הממשלה להחרים לא רק את היין, אלא גם את הדבר שבו נמצא המשקה, כעין חבית, עגלה וכדומה, מעשה המשמש בסיס לדבר האסור, כידוע. נמצא שהממשלה יכולה להחרים את כל הבנין משום ששמש כלי־קבול למשקה האסור, והשופטים בעירנו נבוכים".
לדעתי, טוב שהשופטים באמריקה יפנו בענין זה למשפט־השלום של “בני־לוט” או להסתדרות עורכי־דין בעירנו, לאחר שהשלימו ב"ה שני הצדדים, והרכיבו עליהם נשיא אנגלי…
ועוד דבר משמח: זוהי ה“אופירה” העברית שהוצגה אמש בתיאטרון “ציון” כשהופיע “השטן” על הבמה, פתח בשירה ואמר: אולם ארור! אולם נבזה!" לא ידוע עדיין אם זוהי טעות ה“בחור הזעצער” המחליף עיינין באלפין, כהני גלילאי, או אולי פשוט מפני שהאולם היה ריק… בכל אפן לב חדש" עמד לו הפעם לשטן…
ואולם, אמש לא היה “אופי־רע”, כי אם אופירה אמתית, וקולות “הידד!” עוד־פעם! למזמרים ומחיאות כפים רועשות ל“פרימדונה” המלאכית שלנו, קהעו בהם לא לב־חדש אלא נשמה חדשה…
אימתי נזכה לשמע את “שולמית” ו“בר־כוכבא” ולא את “גד־גדוד־יגודנו”? (סליחה: אוניגין איבגינה!)
* * *
גם בשבת זו ירציא לנו, כנראה, הסופר החביב מר דרויאנוב בבית־העם ע“א ה”פולקלור".
מתוך הידיעה האחרונה שבאה בעתוננו על ה“קטורת” בשבת שעברה, נראה כי הוא יודע לספר באפן נפלא ובהתלהבות גדולה “ס’גערט וזש א רויך!”…
עז־מות