לוגו
המלך עיף: חלק ראשון: בן פורת יוסף
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

 

פרק א. קול החליל וקול הצאן    🔗

דויד שכב על הגבעה הצופה בית לחם, עיר מגורי ישי אביו, והשתפך בזמר עצוב, הנודע בשערי יהודה ובנימין, לקול ענות־חלילו: בן פורת יוסף בן פורת עלי עין, בנות צעדה עלי שור וימררוהו ורבו וישטמוהו בעלי חצים. היתה עת צהרים בגבור השרב. צאן מרעיתו לחכה בעצלתיים את העשב, אך לא כן יגונו, אשר לחכו כעת בעוז־משנה, כמו גם רוח הקדים בתעצומותיו היה רוח עצב, ציר שלוח מעם היקום, הניחת אל קירבו לשית נוספות על נכאיו. לכן הקשה הפעם לשאול: למה ועל מה ישטמוני ככה אחי? הכי שמוני רועה צאן אבינו עקב אשר הנני הצעיר ביניהם או כי יען אוהב־זמר אנוכי והמה לתומם ידמו, כי יודע נגן לא יצלח עוד לכל מלאכה נכבדה בבית או בשדה, בלתי אם להתהלך מאחרי הצאן? נורא נפלא דוד בהגיגיו: למה אחיו לא יוכלו דברו לשלום? הכי בגאוה ובגודל לבב ינהג או רהבים בפיו? בדד יתהלך, עם נפשו ישוחח, את הצאן ירעה ישמור אל מי מנוחות ינהלן. חלילו רעו. בכל ריב־אחים על מסחר וקנין לא יתערב. מה פשר שטנתם לו?

דוד כמשפטו העמיק חשוב. ויאמר אל נפשו: נמשלתי ליוסף הצעיר בבני יעקב, כי גם אותו שנאו כל אחיו, אפס מיוסף רחק לב אחיו עקב אשר נפש אביהם היתה קשורה בנפשו, ואני גם אבי לא יהגה לי אהבה, כמו זר אני לרוחו. לראשונה היה משלו ליוסף לנחמה מעט לו באמרו: אכן נתיב הוא מששת ימי בראשית, אשר האחים ישטמו את בן הזקונים לאביהם. אך חיש מהר הכהו הנוחם על שיתו נפשו כיוסף בן הפורת, והוא לא תואר לו ולא הדר לו. מה קטנה קומתו, והוא אף אדמוני, נבזה בעיניו נמאס. כליותיו יסרוהו על אשר בנפשו ישית תמיד מעיניו לסלסלה ולרוממה ולהמשילה לאחד יקר בעם, רב עליליה אשר שמו יהלך לפניו מדור אל דור. הכי באהבת נפשי אשגה בעת אשר כזאת, עת צרה לשבטי ישורון ולשאול המלך, בהגיח עלינו אויבים מסביב לפשוט בגבולותינו, לחבל ולהשחית בשדות־ישראל ובכל עמלו? טרם הניח לנו האל מן הפלשתים והנה עמון ומואב ואדום עלינו, והאחרון, זה העמלקי, הכביד להתגר בנו מלחמה. הלא חרפה תעטפני בזכרי, כי כל בחור וטוב יצא אל המערכה, ואני בילדי־רוחי אשתעשע ואחרי שרעפי־לבי אתור, זמר אנעים ועל חלילי אתרפק. מי יתנני – הוסיף דוד להגות בנהמת רוחו – כדבורה אשת לפידות, אשר בפרוע פרעות בישראל בהתנדב עם ארגה שירה נשגבה לאל, עד כי ארץ רעשה גם שמיים נטפו אש להבות. דוד נמלט מן הפח אל הפחת. ברוגזו על נפשו עקב שיתו את יוסף משל לה, השיא את הגיונו אל דבורה אשת לפידות, נביאה בישראל ונעימת זמירותיו. הוא בהגיגיו רק עם אנשי השם הגדולים אש בארץ יתרועע. הטוב כי יעקור כל הגיון מלבו על אודות נפשו, אשר גאותה היא אות לנקלותה.

לא הסב עוד את לבו בלתי אם לענות עמו. רבו קמיו וצריו. נחלי־בליעל יבעתוהו בכל דור, סביבו יתהלכו רשעים לבלעו וֹלהשחיתו. כבימי משה ויהושע, דבורה וברק בן אבינועם ככה בימי שאול בן קיש רבים זוממים להכחידנו מגוי. יעוצו עצה כל שונאינו,וֹהיא תופר. כאשר קמים עלינו בכל דור ודור לכלותנו, ככה מפיח האל בכל דור ודור רוח גבורה באחד בחיר מבני ישראל להושיע את עמו מכף אויביו. וזה האיש שאול משיח ה', מלך ראשון על ישראל, נתן מלוכה לעמנו. אלולא הוא חגר את חרבו לעזור לבני יביש גלעד מפני נחש העמוני, אשר זמם לנקר כל עין ימין מבני ישראל, היינו לחרפה בגויים. שאול גאוננו ומעוזנו. יחי שאול – קרא דוד בקול – באשר הסכין בבדידותו כי רבה להביע מפיו לאזניו את הגיגיו הנכאים והצוהלים גם יחד.

רחש לב דוד דבר טוב להגיד מזמור שיר לשאול בן קיש, אשר לכד את המלוכה על ישראל, ויפתח את פיו במצהלות לאמור: יפיפית מבני אדם, הוצק חן בשפתותיך, על כן ברכך אלוהים לעולם.

מפי רבים שמע דוד שבחי־שאול, אף מפי שועי־יהודה ומפי אחיו, העוינים אותו בסתר. הכל יאמרו כי יפה־תואר המלך, משכמו ומעלה גבוה מכל העם, וכי באהבתו הרבה לזמירות יקרב בימינו כל מנעימי־זמר הנודדים בדרכים, אשר ייטיבו לנגן בנבל ובכל כלי שיר, יש אשר יהיו אורחים קרואים אל שולחנו להנעים לו את משתהו ביום החודש. אף דוד ידבר לעתים בהגיגיו מזמור שיר והלל אל שאול לאמור: מעשי למלך, לשוני עט סופר מהיר. חגור שאול חרבך על ירך, גבור הודך והדרך. והדרך צלח, צלח רכב על דבר אמת וענות צדק. כסאך אלהים עולם ועד. אהבת צדק ותשנא רשע, על כן משחך אלהים שמן ששון מחבריך.

הנערים הרועים בהמון סואן ועדריהם לפתע נתקהלו ובאו למקום מרבץ צאן דוד. לראשונה אמר לאסוף את עדרו וללכת מזה והלאה. היטב ידע, כי גם הנערים הרועים לא יבקשו את קרבתו ואף ישטמוהו בלבם אל נכון עקב אשר לא יתערב בחברתם ובמשחקיהם ובלהגם הנואל לא יקח חבל. אפס לבו לא נתנו ללכת מן המקום הזה והלאה, כי הגבעה הזאת, אשר צאנו נטושות עליה, עוד מאמש יעודה מעמו ליואב בן צרויה אחותו לבוא אליה בצהרי היום ולספר לו את החדשות משדה הקרב עם העמלקי.

יואב בן צרויה אחותו, הצעיר ממנו בארבע שנים – הוא כבן שתים עשרה – היה ריע לדוד ונאמן־רוחו. ויואב אף הוא יושב בבית ישי אבי זקנו עם צרויה אמו האלמנה, אשר בעלה נהרג בידי פלשתי ממארב, והוא הבכור לאמו משלושת בניה, חרוץ ונבון־דבר, קל רגלים וטוב־רואי, המשכיל להתהלך עם כל איש כלבבו, אין נסתר ממנו בכל שיח ושיג אשר בין הבאים בשנים, גם בני ישי הגדולים, המתהלכים עם דוד אחיהם הצעיר בקרי, יחבבוהו ויקרבוהו, לא יגערו בו בהטותו אוזן קשבת לשיחם על כל המוצאות, בבית, בשדה או במערכות הקרב. בשגם צרויה אמו, אשת חיל ואמיצת הלב, היא עקרת הבית תחת אשת ישי המתה ואף כל דבר קנין ומסחר ישק על פיה, והיא ליואב בכורה תודיע משנה־אהבה. יואב, אשר בעיניו יראה ביום ובאזניו ישמע מכל אשר יתלחשו האחים הגדולים, יביא אל דוד בשובו מעם המרעה לעת הערב. אולם חזקה עליו מצות דוד, כי כל שמועה ממערכות הקרב יביא אליו למקום המרעה בעצם היום. לזאת יקראהו דוד בנוח עליו רוח המהתלה בשם האיש אשר על חדשות המלחמה. לכן לא יכול היה דוד למוש מהר מן הגבעה בצפייתו אל יואב.

מבלי משים שינה דוד הפעם את טעמו ובלבבו את הנערים במבטיו דיבר אליהם בשפת־חן כיד המליצה הטובה עליו על כל ילדי־יום בקרב הצאן, הנבדלות אשה מרעותה בכל ארחן ורבצן באכלן מן הדשא ובשתותן מן האגם ואף במנת העצלתיים הנסוכה בהן בחום היום. אף הנערים גמלו לו מאור־פנים ונדיבות־ניבים, כמו לא נטרו לו מעודם איבה בלבם והביאו אליו את הבשורה הנפוצה בעיר כי אגג מלך עמלק נתפש חי בידי שאול. ואחרי אשר עם אגג ניגף בקרב נפל שלל בידי בני ישראל בקר וצאן לרוב. מי פילל ומי מילל שלל מלחמה רב אשר כזה? אלפי גלגלות צאן ובקר.

– אך כסיל ובער הנך, חושי, בתתך מספר האלפים לגלגלות הצאן והבקר. לו חכמת כי אז אמרת רבבות ואף רב מזה – קרא נער רחב־גו וקצר־ראש אל הנער הגבוה מכולם ושמו חושי הארכי.

– ואני אומר לכם, כי לא אלפים ורבבות, בלתי אם צאן ובקר לאין קצה… באזני שמעתי… לא, כי אחי הבכור שמע באזניו את פעיית הצאן הרב. ואחי הבכור אומר כי רב מספר הצאן אשר נשבה בידי שאול מעם העמלקי ממספר הענבים אשר בכרמי גילה ועין גדי גם יחד – התריע בעוז נער אשר מידת קומתו לא עלתה הרבה על מידת ילקוטו על שכמו.

– אף אתה דום, חמור־חמורותים. מה לך ספור את הצאן והן רבו כפליים מיוצאי מצרים ומהכוכבים בשמים – קרא נער רביעי – הלא כאשר הובילו את הצאן בדרך מעמלק עד גבעה, שם בית המלך, געו הצאן בצעקה כה עזה, עד כי לקולה נעקרו ארזים והארץ התבקעה וסלע בכרמל התפוצץ ורבים מבני החיל נהיו לחרשים מפאת השאגה והם יהיו חרשים תמיד.

– ואני שמעתי מתלחשים כי שמואל הנביא בבואו אל הגלגל שמע את קול רעש הצאן אף בטרם ראה בעיניו כל דמות שה או טלה, כי את העדרים כבר הובילו חמש או עשר או עשרים פרסאות הרחק ממנו. אך את הקול הסואן אשר לצאן שמע שמואל הנביא מרחוק – שח הנער אליעם בקול חרישי כאחד מגלה־סוד, הנושא את דברו בחרדת־לב – אז שאל שמואל הנביא את המלך שאול: מה קול הרעש אשר אזני תצלינה ממנו? והמלך שאול ענה דבר אל שמואל הנביא, אך שמואל הנביא לא שמע את דברי המלך שאול. כה גדול היה רעש הצאן. לכן התקצף מאוד הנביא הזקן על המלך: למה לא יענהו מאומה על שאלתו?

– ואני אגיד לכם – קרא נער מהיר־מבטים ומהיר־לשון ואף מהיר־חימה – כי שמואל הנביא הוא זקן מאוד ואזניו חרשות. לכן לא שמע את מענה המלך. כל הזקנים חרשים וכל הנביאים זקנים. על כן יאמרו המושלים: מי חרש כעבד ה'.

– הרף מן הנביא וֹזכור את הצאן הרב – קרא נער אשר פניו עגלגלים ולו קול בוטח וכאיש מבטו והגיונו – הלא חדשה נפלאה היא זאת כי יהיו בגבולות ישראל עדרי־צאן לרוב ובקר לאין קצה ונערים רועים יבוקשו בנרות ובלפידים והחזיקו שבעה אנשי־עדרים בנער אחד וֹיאמרו לו: מלמד לך, רועה תהיה לנו. על זאת יפליאו משכרתנו הרבה מונים. בחכמה עשה המלך שאול לקחת מאת עמלק את כל הצאן – ובהשפילו את קולו הפטיר – ואני גם זאת שמעתי, כי היטב חרה לנביא הזקן על המלך עקב אשר לא הכה את כל הצאן לפי חרב. אך כסיל הוא הנביא הזקן, וֹלזאת פקד להמית את כל הצאן.

– הלא על זאת אמרו המושלים משוגע איש הרוח – קרא הנער מהיר המבטים ומהיר הלשון.

– לא נכון… אני במו אזניי שמעתי זקן אחד שח לרעהו, כי שאול המלך הוא משוגע – ענה חלקו הנער אליעם בלחש מלוחש, כאחד המגלה סוד כמוס.

דוד, אשר גם הפעם לא נתן לנערים המשוחחים מרבי הלהג בלתי אם את אזנו השומעת ולא את ניב שפתיו, לא יכול עוד להתאפק וקרא בזעם אל הנער האלמוני דק הקול:

– בלום פיך פושק־שפתיים ואל תתן לשונך במלכנו משוח ה'. ואם תוסיף לדבר אודיעך את נחת זרועי.

דוד בהגיגו אש ואף ידו כפיו שלוחה אל הנער מחרף את המלך. אל נכון היתה ניחתת בערפו או בשוקו, לולא להקת נערים נצבה בינו ובין דוד הנאפד בזעם. אחרי אשר חבר הנערים עמד כחומה מסביב לו חגר עוז הנער המדבר בשאול להשיב לדוד כגמולו.

– פושק־שפתיים תקראני. אך מודעת היא, כי לך לשון המדברת גדולות ובגדולות תתהלך תמיד, יהיר ומתרברב אשר כמוך. הלא תשא את נפשך לעשות לך שם בגיבורים בסיפורי הבדים אשר בפיך… דובר־שקרים הנך.

– אמת נכון הדבר. דוד אך כזבים יפיח תמיד על מעשי תקפו וגבורתו בשסעו את האריה. סיפור־מעשה אשר לא היה ולא נברא, בדה מלבו, למען יעשה לו שם בגבורים. ואנו כולנו על זאת נשנאהו – קרא הנער מהיר החימה בעזות־מצח וחיש מהר בקע אל קרב מעגל הנערים, למען יעמדו מסביבו כחומה. ואכן, הנערים, אשר סביב שתו עליו לסוכך עליו באגרופיהם השלוחים, געו כולם בצחוק רע וזדוני ולטשו מבטי איבה על דוד.

– כולכם זרע מרעים ועדת נרפים ועצלים. סורו מעלי ולא… – אמר דוד ולא השלים את דברו וגם לא הנחית את ידו באיש מהם.

הנערים נסוגו מעט קט מעמו. מוראו היה עליהם, כי אשר תהיה בו יד דוד נקה לא ינקה. אגרוף דוד על אף קוטן־קומתו עז וחרוץ, אם כי לא מהיר. הלא זה משפט הגבור, אשר ידו אמונה, להוקירה מזולתו, פן יחבל בו מכה אחת ללא רפאות. אפס הנערים בידעם את תכונת־דוד כי ארך־אפים הנהו ולא על נקלה ישלח יד במתגרים בו, פן יהיה דמו בראשו, הוסיפו להזעים את דוד ברוע־מבטיהם ובעוית־שפתותיהם. אל נכון היה פטר הריב למדון מתלקח לולא הנער חושי, אשר קסם בפיו לשכך כל ריב במענה רך מהול במהתלה מעט. ויאמר חושי:

– הנערים, אל נא בחפזכם. אך לשוא שתם כולכם על דוד להרעימו, כי מספר בדים הנהו. והוא לא כן עמדו. אחת אדבר ושתים תשמעו. לא דובר־שקרים דוד, כי הוא מעודו לא סיפר לאיש את מעשה האריה. לא מפי דוד כי אם מפי עוף השמים, אשר הוליך אלינו את הקול, נודע דבר האריה, אשר ידי דוד באמנה, כדברי השמועה, שסעו כשסע את הגדי.

הנערים געו הצחוק מהול לעג, באשר גם בדבר חושי הארכי בשפה נאמנה היה קולו כמהתל ומראהו כמשחק וכל שומעיו לרצונם השלו את נפשם לאמור, כי כמוהם יחמוד לצון בדוד. מעשה האריה היה למשל ולשנינה בפי רבים מקרובי־דוד ומיודעי־שמו, אף כי בפי הנערים הרועים, אשר היֹ עוינים את דוד עקב התרחקותו מקהלם ועקב חשדם כי בלבו אך יבוז להם. לכן גם בתום דברי־חושי הוסיפו להתגרות בדוד. אולם תחת לדבר אליו במישרים חרפות השכילו את לשונם להשליך בו שיקוצים בשיחם על אודותיו בחברתו וכמו לא אליו, בלתי אם אל נפשם.

– הכי דוד “קטונתי” זה שסע את האריה – שח הנער השמן בקולו הרזה אט־אט ובנחת – אל נכון היה זה כלב מת ולא אריה חי.

לא כי פרעוש אשר התחפש כאריה – התריע הנער, אשר גבהו לא עלה הרבה על גובה־ילקוטו

– הוא אדמוני ועיניו אש. מראהו כמו שותה יין־ענבים למכביר. לו נאה ולו יאה ללגום מן האדום האדום הזה. מר־נפש הוא והמשל הקדמוני אומר תנו יין למרי נפש – הגיד הנער אחיתופל, רם המצח, אשר לא הוציא עד עתה הגה מפיו. אפס גם בהחרישו נחזה בארשת־פניו כממלמל וכאומר חן־חן לכל דובר בעתו אם בכה ואם בכה.

אחרי אשר הנערים דברו איש באזני רעהו סרה בדוד פתח הנער מהיר הלשון להתקלס שוב בשאול. היטב ידעו הנערים כי דוד יתן כבוד ויקר למלך שאול, אשר רבים משועי יהודה בזוהו והתלחשו עליו בסתר. לכן שלחו לשונם בשאול להרעים את דוד. אחיתופל פתח וכל הנערים קראו אחריו פה אחד את הפזמון, אשר היו לו מהלכים רבים ביהודה: מה יושיענו זה שאול האיש זה בן הקיש. הכתר מעל ראשו יעוף חיש־חיש אל בין הרי־בתר. הכי לשוא שאול שמו? והוא שאול ישאל ואף יעשוק, כחוק וללא חוק, יבוז בז. את איש ישראל ישים למס.

רבים מאנשי יהודה השמיעו את הזמר הזה בסתר מפחד מרגלי המלך, אך הניאו את הנערים להגיד בקול רם. לכן הנערים הרועים בשדה, באין מורא הוריהם עליהם, שיננו אותו ואף למען הדאיב לב דוד, אשר באיולתו כי רבה יוקיר את המלך שאול עד בלי די.

דברי הנאצה בפי הנערים העציבו מאוד את דוד ופחד אחזו, פן בהתחמץ לבו בקרבו ינחית מהלומה באחד הנערים המתקלסים במלך, אשר ממנה לא יירפא על נקלה. אולם הוא שת מחסום לרוחו הנסערה והזעיק חיש חיש את עדרי־צאנו להסיעם מזה והלאה להיבדל מעדת הנערים השובבה. וֹדוד בהסיעו את עדריו לא נחם הפעם כמשפט כל הנערים הרועים במעלה הכרמים בדרך הסלולה למבואי העיר, כי אם תר לו נתיבות נפתלים ושבילים נדחים ורחוקים, לבל יקרהו המקרה לבוא היום בשנית בקהל הנערים. וגם בהרחיקו נדוד מהם לא סרה מעליו כל היום ההוא רוחו הרעה. עם לבו אמר: כשבילים האלה, ככה נפתלו דרכי אנוש. אכן, יצר לב האדם רע גם מנעוריו. הנערים האלה למה ככה ישטמוני וירדפוני? אני לשלום והמה למלחמה. מה און פעלתי להם להתנכל לי? דוד הוסיף להגות נכאים: לא נפלאת היא כי הזרים ישטמוני אחרי אשר גם זר הנני גם לאחי וכנכרי לבני אמי. וקול מלבו ענה לו לאמור: את חולי־מלכך תישא וֹזעם חורפיו נפל גם עליך. רק אין זאת, כי פרוע העם ביהודה לשמצה. למלכו יבוז, לנביא יקרא משוגע איש הרוח. על גאון ישראל המובס לא ידוה לב. באין חזון יפרע עם.

ככה התנהל דוד כל היום אחרי צאנו והגה נכאים חליפות בשאול ובמנת הגורל אשר לנפשו. בפיו שינן את המלים בן פורת יוסף ועליהן שת נוספות מנגינת החליל, הנוגה כשריקות הרוח בין שיחי הגיא, החוצה את הדרך לבית לחם בעתותי הבציר; כיללת התן בין כרמי־חברון בלילות אין־ירח וכפעיית הטלה אשר רגלו ניגפה באבן ודם־פצעו יזוב ולא יחדל.


 

פרק ב. מטה ישי    🔗

ביום ההוא אחרו פעמי דוד לבוא עם העדר בשעת בין הערביים לבית אביו, כי בשבילים הנפתלים קשתה עליו המלאכה להתנהל עם עדריו ולשית כיאות עין פקוחה עליהם, לבל יהיה בהם כושל ונדח. בשגם יואב לא נלוה אליו הפעם כמשפטו תמיד בערוב היום לעזור על ידו באיסוף הצאן ולהעבירן עמו בחתחתי הדרכים ועד למכלאה, באין יואב יודע, כי דוד שינה היום ממהלכו בין הכרמים. החושך כבר כיסה את הארץ בהגיע דוד עם צאנו אל המכלאה בחצר וֹהוא שעמד לו לבוא כמתגנב, לבל יראהו איש באחרו לבוא. וישכן לבטח את הצאן לשנת הלילה. בבואו אל הבית פנימה מצא את כל בני המשפחה מסובים אל השולחן הערוך לאכול לחם הערב. ומושב בני בית ישי מסביב לשולחן כחוק. ישי בראש ושבעת הבנים עוטרים אותו, הבכור כבכורתו והצעיר כצעירותו, אף צרויה ושלושת ילדיה, יואב, עמשי וֹשמעי, עמהם.

אך הסב דוד אל השולחן וירא כי פני כל אחיו נזעמים לו ואף ישי אביו לא הביט אליו. אכן, ישי מאחרי מות נצבת אשתו התהלך תמיד קודר בלחץ יגונו ויש אשר לא יביט אל פני אדם, כמו לא יוכל לגרוע עין מצלם אשתו הנצב נכִחו ולא ימוש. לכן הביעו עליו בניו בלחש־סתרים את האומר, אשר יסודתו בזמר עתיק, אך בצלם יתהלך איש, לאמור, אך בצלם אשתו יתהלך ישי. רק את דוד הקטן בנעריו, יש אשר יחונן במבט־נדבה. אפס הפעם הסב מבטו גם מדוד וביד שמאלו גרד ללא הרף את זקנו הארוך היורד על מדיו. ויהי הדבר לאות, כי אף הוא יזעף לבו על הנער הרועה, אשר ישגה בחזיונותיו תמיד וֹלזאת יתמהמה לעתים והיום אחר לשוב עם הצאן עד רדת הלילה. אשר הגה אולי ישי בחביון מחשבתו הביע הבכור באחים הוא אליאב במלים כדרבנות: הכי רועה־צאן הוא דוד הלזה? אך רועה־רוח הנהו. היטב חרה לכל בני ישי על דוד עקב זנחו כל חוק ומשטר, בהתמהמהו לשוב עם הצאן במועד הנכון. בשגם מלחמה היא בשערים והפלשתי עוכר ישראל אורב בהר ובגיא, ובאשר נקיק סלע להיחבא שם הוא.

דוד לא שת לבו לשיח לבו אל שיח־אחיו ואל מראיהם הנזעמים. הוא כמנהגו ישב בקצה השולחן תפוש שרעפים וֹחזיונות, כמו דבר אין לו עם המסובים. אולם לא כמראה־עיניהם היו מערכי־רוחו. בהגיונו הרבה חקר בהליכות אחיו ובתכונותיהם ועם לבו אמר: אליאב בחור כארזים, גובה לו ויראה לו. לו משפט הבכורה לא רק עקב אשר הוא הבכור באחים, כי אם גם עקב אשר הנהו גבר בעוז וקול נגיד ומצוה לו. אף אבינו ישי יתן גודל לכל אומר היוצא מפיו. שנותיו עשרים ושתיים וטרם ארש לו אשה. לבו חלמיש ובגאוותו כי רבה לא ישפיל להביט אל אשה. אבינדב שני לו, אף הוא גבור־חיל וקשה־עורף, אך בדברו יהיה כנדיב. לאחיו הקטנים ממנו יבוז ועלי יבקש להשתרר ולשיתני לנושא־כליו. שמעי אוהב קשב. והוא דברים לא ירבה. לזאת יאהבוהו רבים. רדי איש חסיד חרד עם אל, בענוה יתהלך וראשו מורד לארץ, כמו באמנה שפל־רוח הנהו, אך רבות מזימות בלבו ועז חפצו להיות רודה באחיו. את שפלות־הרוח יעשה כסות־עיניים לו ועיניו יוריד ארצה לחפש שם כל דבר מציאה ואף להינצל ממוקש אשר אולי נטמנו על ידי האויב, כי ראשון הוא להזעיק אחיו מפחד פתאום או גם מפחד־שוא אשר יבדהו מלבו למען השתרר על כל אחיו. אף שמה ועמיחי וגדי כולם אנשי־תואר וארשת פניהם כאישים ממרומי העם. אף כי נתנאל חסון הגיו, אשר קולו רך וחם כגיזת הצאן ובת־צחוקו אומרת חן וֹחסד, כמו משוש לבו לחלק מתנות לכל, והוא כילי מאין כמוהו. חן הוצק גם בפני אוצם, אשר שנותיו שבע־עשרה, ואם כי הכרת פניו לא תען בו את מלוא שנותיו כי מראהו רך והוא רזה, כמו לא יביא אוכל אל פיו בלתי אם במנות זעומות, על אף זאת כל הרואה אותו יאמר, כי גם זה כאיש גבורתו. ואכן, חרוץ הנהו, ידו רבה לו בכל מלאכה ועל פני כל אחיו יכבד. אחרי אשר העביר דוד תחת תער הביקורת את כל אחיו, איש למראהו ולתכונתו ולסגולות־רוחו, נתן בפעם המאה או האלף את לבו אל רוע־מראהו ואל נכות־ תכונתו. היטב ידע את נגע־לבו, כי נופל הוא מכל אחיו לחן ולטוב־רואי. קטן קומה ואדמוני הנהו. אותות הגאון אין במראהו ולשונו נלעגה, אף רוחו נכאה תמיד. אכן, כוחו במתניו, ואשר ישית בו את אגרופו, נקה לא יינקה. אך הכי בגבורת־אגרופיו יתהלל איש. הבל חוזק השרירים, כאשר שקר הסוס לתשועה. הדרת הפנים היא אשר תתן מהלכים לאדם בקהל־עם, אויה, צלמי משחת למראה־עיניים. לא לחינם ישטמוני גם הנערים. הלא אשר יתנהו האל לחן, לו יגמלו האנשים חסד.

לרגע קטן נחלץ משרעפיו והביט על סביבותיו כמשתאה ומשתומם. נורא נפלא בתתו אל לבו, כי זה מועד ארוך תשכון דומיה רבה מסביב, כאשר יהיה בבית משפחה, בבוא איש זר ביניהם בעת שבתם במועצה בדבר סתר. דוד שאל בלי משים כאיש אשר לא ידע נפשו:

– למה תשתקו כולכם? הכי מעלי שתקתם? אל נכון חרדתם לצאן בהתמהמהי לשוב.

צחקו האחים לשאלת דוד, אשר התמלטה מפיו לתומו, בצחוק אומר בוז. אף רדי, אשר זה משפטו להתנשא על שלושת אחיו הקטנים ממנו, כאשר יתנהג אליאב הבכור ברהבו עם כל אחיו, הגיד בשפת נועם, כי לא לבד לשלום הצאן חרד. גם גורל דוד נגע עד לבם, פן היתה בו יד הפלישתי.

– האיש ישראל יפחד מפני הפלישתי ובגבעה יושב בן קיש איש ימיני, המתיימר למלוך גם על יהודה – קרא אבינדב להגיד, כי גם הוא לשונו שנונה לשלחה בשאול, אשר נלקח בדבר הנביא תועה הלבב מאחורי האתונות אל המלכות, תחת לתת שרביט המלכות בידי איש משבט יהודה רם המעלה. בדברו קרץ בערמה עינו לאליאב, האח־הבכור אשר עזה קנאתו בשאול.

ישי, אשר בין כה וכה נאחז בחבלי־תנומה, כי הוא מאז התאבלו על נצבת אשתו שת לעתים במצוקת לבו את מפלטו בתרדימה כמו אף היא כיין רפאות בה למרי־נפש לשכוח כל ריש ועמל, הקיץ מן התנומה בתתו קול גערה בבניו לאמור – לאט לכם לשאול, כי הוא המשוח.

ככה יעשו כל נכבדי יהודה להסות את בני הנעורים המדברים סרה בשאול, אם כי בסתר לבם יענו אמן אחרי כל לעגם וזעמם.

– כן, הוא המשוח, כל עוד ישב על הכסא הנע ונע תחתיו כקנה ברוח – סלסל שמעי את מליו, בשלחו מבט לועג אל אבינדב, אשר החרה החזיק אחריו בקריצת עין אל אליאב. אף שמה ועמיחי, אוצם ורדי ענו את חלקם במבטי שאט־נפש וכולם יחד פצחו בזמר מה יושיענו זה בן קיש.

– הסו, בחורים – קרא ישי בקול נגיד ומצוה ובדברו קם על רגליו ועמד נטוי־גרון וזעום־פנים כאיש השלטון, כמו מורך־זקנתו ויגון־אבלו סרו מעליו במטה־קסמים.

המעט אשר קריצת מבטי־ערמה היתה שנואת נפש ישי, רע היה עליו המעשה, כי אנשי ביתו ידברו סרה באיש, אשר הנביא הושיבו על כס המלכות. בשגם רינת רבים היתה, כי בית ישי אך קנא יקנא בשאול לבית בנימין והוא שבט דל אשר לא שם לו על פני חוץ. ולא כן בית ישי רב היחש, כי ישי הוא בן עובד בן בועז איש גבור חיל לבית אלימלך אשר מוצאו מגור אריה יהודה.

– ואני לא אשית לפי מחסום – קרא אליאב בקול ענות זעם, אחרי אשר היה כל העת כמחריש, כי לא לו להתערב עם הנערים המהגים והמצפצפים. היטב חרה לאליאב על ישי אביו, הנוהה אל נכון בסתר אחרי שאול, אשר הוכתר בדבר הנביא למלך ולאחרי זאת שת את מושבו בגבעה והיכל לתפארה בנה לו כאחד ממלכי קדם – הלא את העם – קרא בקול גובר והולך – שם למס עובד, כל דל ונקלה בשבטו יפקיד על משרה רמה. זאת לא זאת, כי אף אל הכהונה ישלח ידו כמעשהו בגלגל להקריב שם את הקרבן. המעט לו להיות מלך, אף עם המתנבאים ישית חלקו. וכעת הוא בא הכרמלה להציב לו יד ושם, מצבת אבן גבוהה יקים לו, כפרעה מלך מצרים, ועוד ידו נטויה לעשות למכון־ממשלתו, אשר בגאוותו יאמר כי יכון לדור־דורים. ככה ירומם וינשא נפשו מעל לכל שבט ישורון.

אף יתר האחים, אשר זה דרכם לאמר טוב על כל אשר ייטב בעיני אחיהם הבכור ולשית שמצה בכל אשר ישנא הוא, מלאו אחריו בדברים כמתלהמים להבזות את שאול.

– מודעת היא, שח אבינדב, כי לב העם סר מאחרי שאול וכי הכל ילעגו עליו לאמר הגם שאול בנביאים?

– וכעת, אחרי הקריבו את הקרבן בגלגל, עוד ייאמר: הגם שאול בכהנים? – הגיד שמעי.

– זאת לא זאת. – בבוא העת ייאמר: הגם שאול במלכים? – ענה רדי את חלקו.

– נחבא אל הכלים אשר כמוהו – הנעים נתנאל בקולו הרך והחם כגיזת הצאן – הלא זו השמועה שהעבירו עליו משרתיו וחונפיו לגנוב את לב העם והוא אך יתיימר להשתרר על עם ה'. הלא בלבו ידמה, כי כסא המלכות נחלתו היא, אשר אותה יוריש ל…

– לבנו יהונתן מלקק הדבש, אשר מראהו כפלישתי – הפטיר רדי – ולזאת יש אשר בהתחפשו בבגדי פלישתי יצליח להתגנב אל מחנות הפלשתים לרגל אותם או גם להתנפל עליהם במחשך.

דוד, בשמעו את דברי השטנה האלה, אשר נגרו בשצף חזק, כמו מי־מעין בגבורתם, לא יכול עוד להתאפק ויקרא בעוז־רגש לאמר:

– אחי, אל נא תרעו לדבר סרה במלך המשוח ולשית כבוד גיבורים לקלון. הכי לא שאול לכד את המלוכה על ישראל והכי לא החיש עזרה לאחינו ביבש גלעד? אין טוב משאול ואין בן־חיל מיהונתן. נאמן רוח וענו הוא מלכנו, כי מעל כסא מלכותו ירד מפעם לפעם לחרוש בבקרו, כמשפט כל איש ישראל. לב אמיץ לו בשדות הקרב ולב חנון ורחום בכל שיחו ושיגו עם אנשי־ביתו ועם הסרים למשמעתו. אהבתי את שאול ומשנה אהבה אהגה ליהונתן.

ישי, אשר לפני זאת היסה את בניו הגדולים, בחרפם את שאול המלך, הקיץ בשנית מתרדימתו ועיניו הנפקחות הפיקו אי־רצון למשמע דברי־דוד, תוכם רצוף אהבה רבה אל שאול וביתו. ויאמר ישי בגערה נזעמת מאהבה מסותרת: – לאט לך, דוד, לישא דיע על מערכות החיים הגדולות, בטרם נוסית אף במערכת־קרב קטנה, כי רק במלחמה תיבחן תבונת־אנוש וכל תכונתו תצורף. בשגם אתה הצעיר בבנים.

– רק אין זאת, כי ישי אשר ראשו כבר שח תחת נטל־שנותיו ועיניו העששות ניצודו מפעם לפעם בחבלי התנומה, לבו בן היטב לרוח בניו הגדולים ולקשי־ערפם, ואף הדממה אשר קמה ליד השולחן, בתום דברי דוד הנועזים, בישרה לו את הסערה הקרובה. בשגם לא הסכינו בני ישי עד כה לראות את דוד מתערב בשיחותיהם. לכן שב להפליא את תוכחתו אל דוד ולהשפיל את קרנו

תוכחתו אל דוד ולהשפיל את קרנו בערמת־דברים ואך למלטו משוט הלשון אשר לאחיו.

ויוסיף ישי לדבר אל דוד בזעם לא מלב:

– הלא תיבוש דוד והלא יחורו פניך לחוות דיעה על מעשי המלך והשרים ועל כל היושבים ראשונה במלכות, על פיהם ישק כל דבר בעדת ישורון, ואתה אך נער רועה הנך. בסוד גדולים טרם עמדת, מעודך תלך בעקבי הצאן, אף לא לשון למודים לך להביע רעיוניך בטוב טעם ודעת… כבד פה הנך ורק בחלילך תתן לעתים אמרי־שפר. לא ליודע נגן משפטים להביע על הליכות עולם. אני כאשר אחזה לי אני… אם לא אשגה בהישפטי…

ישי לא השלים את שיחו, אם בגלל אשר נפשו העיפה מכובד השיח גלשה בלי משים אל עמק התנומה ואם בגלל אשר גם הוא לא חונן במתת השפה הזכה והברורה ולשונו, תחת לרוץ אורח, אך תתנהל בכבדות. אל נכון לעו דבריו גם עקב אשר תוכחתו לדוד לא הובעה בלב שלם. אכן, בסתר לבו שפע אהבה רבה אל דוד והוקירו מכל אחיו, כי בן־זקונים הוא לו וצלם אשתו נצבת המתה, מחמל נפשו, חקוק בפני צעיר־בניו קו לקו, ומידי הביטו אל דוד זכור יזכרנה בהמית־יגונים. לזאת היטב יכסה בפנים נזעמים ובדברי־מוסר בוטים כמדקרות, אשר ישיתו נוספות על כל טענה ותלונה, אשר יביאו לפניו על אודות דוד. אפס הפעם לא צלחה מזימתו לשכך בתוכחתו מלב ולב את כעס־בניו. ונהפוך הוא, כי עוד יצק בדבריו שמן על מדורת זעמם. אך תמו דברי ישי על דוד, הרעים אליאב בקולו – בלום, רועה נקלה, את פי האתון אשר לך.

גערת האח הבכור היתה כקול אזעקה למחנה האחים הזועמים, אשר נדהמו וזועזעו למשמע דברי העזות בפי הרועה הקטן.

– צוה, אליאב, ואלמד את הכסיל הזה בינה בנחת זרועי – שח רדי אמיץ האגרופים.

– לא כי אני אשכילו להטיב – אמר נתנאל בקולו הרך והחם והרים שני אגרופיו בנחת, כשני משוטים על פני מי־מנוחות.

– כסיל תקראהו והוא חכם, מפי הצאן ילמד חכמה, כמאמר המשל הקדמון: מאלפנו מבהמות השדה – שח שמעי, אשר פתגמי קדמונים נישאים מפעם לפעם על לשונו.

– ואולי עוד יגלה ידיד בית שאול זה למרגלי המלך את שיחתנו על אודותיו – הביע רדי בשפת־חרדות.

אשר הגיד רדי כדבר־שפק שתה אותו צרויה כמסמר נטוע, כי צרויה, אשר לבה חזק כצור, לא למדה מעודה לדבר כשואלת. ותאמר צרויה:

– מודעת היא, כי רבים הנערים ממרומי היחש ביהודה אשר הם שכירי המלכות להביא אל בית שאול כל שיח תמים בחיק המשפחה.

למשמע דברי הבלע בפי צרויה קם ישי על רגליו נאפד־זעם, ותחת לשכל את לשונו חדל להיות לו אורח כפוסח על השעיפים וידבר ברורות ונמרצות:

– למה שתם כולכם על הנער כמו תאמרו לבלעו חיים? ואני זאת אומר לכם, בנים סוררים, כי אותי, אותי, תורידו חיש־מהר שאולה בטרחכם ובריבכם… ואני זאת אשאל: מי האדון פה בבית הזה? – דיבר הזקן רתת וגיוו נע וזע, כמו נשלח ממנו הרסן להבליג על זעמו, אשר הלך וגבר – ואיפה המטה אשר לי, המטה אשר עליו אשען? – קרא בזעם, אשר בעצם־גבורתו נתן בקולו את אותות הרפיון בבית חמרו ואף גיוו המתנודד כקנה ברוח ענה בו את חוסר־אוניו – מי זה שלח ידו אל המקל אשר לי? לו נצבת חיה לפני, כי אז היתה עינה צופיה על המטה להיות נכון בידי תמיד. צרויה הבת, איפה מטה הראש אשר לי?

לא צרויה בלתי אם אליאב הגיש לישי את מטעו, זה משען העוז והשררה, עליו גאות כל ראש בית־אב ביהודה. אכן, המטה היה נתון לימין ישי, אפס הזקן בפרץ־זעמו לא זכר, כי רובץ הנהו לידו בינו ובין אליאב הבכור היושב לימינו. בשגם גם בינתו התבלעה מעט קט בהשמיעו בסערת־רוחו באזני בניו מלים, אשר עם לבו היה להסתירן. ישי הנמהר בזעמו הנהו גם אץ להתרצות, לכן געה חיש־מהר בשחוק־מהתלות כשוחק על משבתיו, ויאמר בשחקה קלה,

– זה המטה אשר לי כמוהו כשרביט המלכות, אשר לא יינתן לאיש בעת־חפצו בו ולא לאשר יחמוד אליו בלב ונפש. רק אין זאת, כי כל כלי־חמדה ישחק עמנו במחבואים.

ויען כי ישי דבר אל בניו מהתלות שחקו המה אליו נדיבות. אפס על פני צרויה לא שכנה שחקה אף הפעם, כמו נסתם מעודה מקור השחוק בלבה וכל רגשי־חנינה לא יגונבו אליו אף בעת־רצון. כאשר קמה דממה דקה לרגע קטן אחרי שחוק הבנים פתחה צרויה את פיה בגערה על יואב הקטן, המאחר שבת עם הגדולים, תחת לעלות על משכבו במועד הנכון לו.

ישי, שהמהתלה היתה בפיו תמיד תחבולה מנוסה ליישר הדורים בין בניו ולפלס דרך לאני השיט המשפחתי במי המריבות הגועשים, הפטיר הפעם בשחוק־חן מלב טוב לאמור:

– אכן, עת לישון לא לבד לנכד הקטן, כי אם גם לראש בית האב אשר לא יוכל עוד במעט־אוניו וברוב־שנותיו לאחר שבת עם הנערים.


 

פרק ג. והטלה איננו    🔗

ישי שת את יד יואב בידו ולפתהו בנועם־שיחו לעזוב את השלחן וללכת עמו אל משכבו. אולם יואב, אשר גם לבו חזק כלב אמו צרויה, הגיד ללא־רתת, כי לא יעזוב את השולחן עד אשר דוד ילך עמו להביאו אל משכבו. ויואב בערמה אמר זאת, כי דבר נחוץ היה לו ללאוט אל דוד וכאשר ניאות דוד ללוותו אל יצועו לחש לו יואב על אזנו בפחזות־מליו, כי למחרת בבוקר השכם, בצאתו עם צאנו אל השדות יעמוד מעט קט במוצאי־העיר עד אשר יבוא אליו לגלות לו דבר־סוד. ולב דוד בן, כי מאשר התלחשו אחיו על אודותיו או על כל עניין נכבד בהתמהמהו לשוב עם העדר הוא הדבר אשר ייגלה אליו למחרת בבוקר, כי יואב איש־סודו בכל.

דוד שב אל השולחן לשבת בין אחיו, אשר טרם קמו מלחם הערב, כמשפטם להנעים שיח וכל זמר אחרי הסעודה, בהיבדל מהם אביהם הזקן לשנת הלילה, לבל יאמרו אחיו, כי בגאותו כי רבה יתרחק מחברתם בערבים. התקוה שעשעתו, כי אחרי כל דברי הבלע, אשר השמיעו על שאול וביתו, כבר הוציאו את כל רוחם עד עת מצוא ולא יוסיפו עוד הערב לשלוח במלכם השנוא את חציהם השנונים. אך לא כאשר קיוה כן היה. האחים חרצו כעת את לשונם מנה אחת אפיים. ויהי ראשית שיחם בשאול רודף התענוגות, המלביש את בנותיו שני עם עדנים, ולמען מלא אוצרותיו כסף ימצוץ את לשד העם ואף ישלח מרגלי־חרש ביהודה לחקור מקורות העושר אשר לכל שוע ונכבד בעם. כל ההון והעושר אשר בביתו ואף כתר המלכות מעטו בעיניו ויתאו עוד לאדרת הנביא. זאת לא זאת, כי הוא יתן את חסותו לכל עדת המתנבאים הגדולה בישראל ובאפרים להאכילם מפת־בגו ולהזיל אגורות לכיסם.

– הלא ראש פתן המתנבאים מבנימין מוצאו – שח שמעי, שדברי הקורות היו, כאשר דימה, פתוחים לפניו כספר וחרוטים בזכרונו כפתגמי חכמים.

– הלא זו רעה חולה בישראל מאז ומקדם, כי כל בן נעוות המרדות, כל רועה נקלה וכל שוגה בדמיונות, אשר לא יצלח לכל מלאכה, מתיימר להיות בין המתנבאים – קרא נתנאל בלעג שנון, כי אף הוא עשה לו שם יודע־ספר, הבא בסוד חכמי בינה לעתים.

דוד בשמעו את דברי השטנה אליו בפי אחיו ניחם בלבו על אשר הזעים ככה את פניו אל הנערים בשדה. אם בני אביו ירשיעו ככה מה לו כי יתלונן על הנערים הזרים, אשר גם שכל אין להם? רק אין זאת כי כל האדם כוזב וגם אח את אחיו עקוב יעקוב. למרבה תמהונו המעט אשר רעיון נואש זה לא השביעו ממרורים אף זרע נחומים בנפשו, באמרו אל לבו, כי על אף זאת צדיק באמונתו יחיה ואל נכון גם מן העז יצא מתוק. הכי יכונו חיי אנוש עלי אדמות, אם עד עולם יהיה איש לרעהו כאריה טורף? וכאשר צלחה רוח אמונה ובטחון על דוד, כי שמש הצדקה תזרח ברבות העתים על כל בשר, ולשון שנונה כחץ משוח ברעל תיכרת מן העולם, יצאה לשחק לפניו תקוה נאמנה, כי גם תשועתו בוא תבוא בקרב הימים וכל שוטניו ורודפיו לא יוסיפו לקלוע בו את חציהם השנונים. הלא חף הוא מכל פשע ואין עוול בכפיו. הכי לא יבקש האל את הנרדף על לא דבר? קרוב האל לכל דורשיו, והוא, דוד, בדורשי האל, מאז נגה עליו אור דעת עליון.

ויצהל דוד בסתר־שרעפיו ויאמר: לא עוד קינה לדוד בלתי אם מזמור לו. וזה חלילי אשר לי, אף לו נאה לשיר תחת נכאים זמר־מצהלות.

דוד שת לו את הקדרות מסכה על פניו, פן יראוהו אחיו בנוח עליו רוח שמחה חרישית, הנושאת אהבה לכל, וירעימוהו רב יתר כמשפטם תמיד, בדמותם על־שוא, כי אך למען הכעיסם ישמח אלי־גיל. הלב, אשר הובא במסות רבות, יודע מרת נפשו. רוב ימים למדוהו בינה, כי ככל אשר יאיר פניו לאנשים, אף כי לאחיו, כן יגבירו חשדם אותו, כי רבות מזימות בלבו. לכן עקב אשר צלחה עליו רוח נדיבה וחנינה, הקדירו פניו וענה עזות לאחיו, בהוסיפם להבזות את שאול במענה־לשונם. ויאמר דוד:

  • הלא אך בקנאתכם בשאול כעשכם עליו. הנכון הוא, כי הוא אהוב העם.

אך יצאו המילים מפיו ובית ישי נהפך לחרדת־אלוהים. כל האחים וצרויה עמהם שתו עליו בחרפות ויהי שמותם בפיהם נבזה ונקלה, שכיר המלך ועוכר־יהודה, יהיר ומתרברב, פרעוש וכלב אדמוני, אדום ודואג, על שם דואג בן הנכר, אשר שאול קרבהו וישימהו בין אוכלי־שולחנו ויועציו. אף רבים באפרים ובנימין חרקו שן על מעשה שאול לנשא את דואג מבני אדום ולהטות לו כנהר חסד, עד כי נהיה דואג האדומי מקור משטימה רבה לבית שאול בלב העם. דוד שמע את קלונו מפי אליו באפס רוגז וכמו אף ללא מורת רוח. ונתנאל בראותו, כי דוד לא ישיב לחורפיו דבר, אף לא ינוע ולא יזוע, רגז עד מאוד. ויאמר בלבו: בחיק הכסיל ינוח בטחון רב, או כי רהבו הנקלה הוא מקור־שאננותו. הנוכל הלזה אך בוז יבוז לכל אחיו ואל נפשו יאמר אני ואפסי עוד, אין מחרפי שווים בנזק מילי המעטות. לכן הוציא מאשפתו חץ לטוש, אשר היה אל נכון שמור עמו מראשית הערב, לקלעו אל הנער הממרה במועד הנכון, ויאמר במילים נמשכות אט־אט ומשוחות רוך ונועם:

– והטלה איננו.

בדברו זאת קפץ אבינדב בזעם־פיו ושיסע את נתנאל בדברו. בשגם נתנאל שת בחפץ לב ריוח בין משפט למשנהו. ויאמר אבינדב ברתת:

– אהה לאזנים השומעות זאת, הטלה איננו. מה פשר דבריך, נתנאל, באמרך, כי הטלה איננו, הכי זה טלה מצאן ישי תעה מן העדר בשגיון לב הרועה?

נתנאל שב לסלסל בלשונו את המילים “והטלה איננו” בזמר, אשר בו יסלסלו ביהודה מאז ומקדם את המילים בפרשת יוסף “והילד איננו”.

– רק אין זאת כי כבוד הרועה שיכל בחפזו בדרכו מן המרעה טלה. אמת נכון הדבר. טלה והוא עקוד ונקוד, היטב אזכרהו מתמול שלשום, חיפשתי בקרב הצאן והטלה איננו – שינן נתנאל את המילים בזמר, אשר הד קינה יען לו.

– אהה, טלה שלם, טלה כהלכתו טלה חי וקיים, טלה מצאן אבינו ישי, אבד…

– בפחזות נער תועה־דרך אבד הטלה.

– אוי לשמועה כי באה. אשר טפחנו ורבינו בעמל־ישרים אבד לנו ביום רע ואפל.

– אלה תולדות נער פותה עיקש ופתלתול השוגה בדמיונות.

קראו האחים במקהלה איש כלשונו וכעוית־שפתיו. אף צרויה ענתה חלקה, בהשחיתה בשצף־רוגזה את מראה־פניה עד להיותו צורה נעוה:

– טלה אחד במה נחשב הוא לצעיר בבני ישי, הנוהה אחרי בית שאול, אשר שכיריו החונפים מפיחי הכזבים העבירו את השמועה, כי זה בן־קיש נחל במלחמה שלל רב בצאן ובבקר לא ייספרו מרוב?

דוד, אשר גם לפני כן לבש עזות, ענה ואמר:

– אחותי צרויה, לא שכירי שאול החנפים העבירו את השמועה הזאת. מודעת היא, כי גם באזני שמואל הנביא עלה קול הצאן בגעש רב, והוא שאל לתומו: מה קול הצאן העולה באזני? זאת לא זאת, כי אחרי אשר העשיר מלכנו עושר רב, הלא יהיה העושר הזה שמור לטובת כל בית ישראל וקרן שאול תרום…

– לא, דוד, כי קרן שאול תשפל עקב זאת – קרא יואב, אשר לפני זאת שולח מאצל השולחן לשנת הלילה, אפס בהקשיבו מחדר־משכבו לשיח הנסער, לא יכול עוד להתאפק במכונו ובהגיעו במרוצה אל השולחן נתן קולו כשופר להשמיע באזני דוד את הדבר הכמוס, אותו הועיד לספרו לו למחרת השכם בצאתו עם העדר, כי הנביא שמואל התאנף מאוד בשאול עקב אשר לא הכה את צאן עמלק לפי חרב וכן לא ייעשה לחמול על צאן הערלים. לזאת קרע מעל שאול בסכין את כנף בגדו לאות, כי המלכות תיקרע מעליו. פני דוד חוורו כסיד וחיש־מהר האדימו. היטב ידע כי מפי הנער יואב לא יצאו דברי־בדים וכי שכל לו להביא בפלס כל שמועה לבור את הבר מן התבן. האחים צחקו למראה דוד הנרגש, כמו נבעו לפניהם צפונות־לבו עד מה נער נקלה זה מתרפק על שנוא העם ביהודה. ואך נתנאל לא צחק, כי אם שח אל דוד בשצף־זעם:

– הה, עוכר עדר בית ישי. הכי טרוף טורף הטלה או כי נלקח ממך באפס יד? אף לא ידעת אף לא שמעת ואף לבך לא נתת. באין דואג וחולה על עמל בית אבינו, כל בית ישי אך אחריתו לבוא עד פת לחם, מוט יתמוטט, שרשו יכרת ובבאים לא ייזכר ולא ייפקד עוד.

ויתחנן דוד אל נתנאל ויאמר: – הרף מלקונן על אובדן הטלה, הכי בשל טלה אחד ישולח רזון במקנה ישי הכבד?

מענה דוד הרך נגע אל נכון עד לב נתנאל, אשר לא הוסיף עוד להכותו בשוט־לשונו, אך תחת זאת פתח את פיו במוסר השכל כמורה להועיל ויאמר:

– עליך חמסי, יען כי על הטלה חמלתי. היה טלה לבית ישי ואיננו עוד. הכי טרוף טורף? נפש כי תאסף מארצות החיים יאבל הלב. כל נפש, גם נפש הטלה והכבשה, כי לא תהיה לה עוד תמורה עד עולם. אכן, האדם במותו תהיה לו שארית כי נשמתו תעל אל על כבן־רשף ותיאסף אל חיק האל ככל אשר הגידו לנו זקני חכמינו. אפס הטלה המסכן במותו בטרם עת, הלא ילך לאבדון ונרו יכבה לעולמים. על זאת הלב דוי.


 

פרק ד. כמים הפנים לפנים    🔗

– שמעו נא, ילדי הצאן, הישירו צעד, אל נטה למשעולים – שח דוד אל בני הצאן כדבר אל בני אנוש.

זה משפטו תמיד בהיותו תפוש־שרעפים לדבר אל צאנו על כל המוצאות אותן ואף להשיח באזניהן מורשי־רוחו.

דוד היה תפוש רוב שרעפים. דברי החרפות, אשר התמלטו מפי אחיו אמש בשטנת־איתנים, הסעירוהו עתה בלכתו בדד בשדות עד למאוד והכו גלים ברעיוניו. למה רגשו אחיו ולמה יהגו אליו לריק שנאה ובשם נקלה יקראוהו? הכי באמנה שפלה נפשו ככה? כאשר יחזה הוא אין עולתה בו ונפשו ישרה בקרבו. הוא לא עשה מעודו לרעהו רעה וחרפה לא נשא על קרובו. אין עמו קנאה, כזבים לא יפיח. אפס החרפה תשבור את לבו בזכרו, כי פעם אחת נוקש בלשונו, כמו רוח־כסל עברתו ויושר־לבו עזבו במפתיע, להתפאר על דבר שקר באזני הנערים הרועים, על דבר שסעו אריה, אשר התנפל על צאנו והוא מעודו לא קרה מקרהו לפגוע ארי בשדה. אכן, סיפור־בדים זה, אשר התמלט מפיו, חטא הוא, אשר לא יכופר לו. ועל זאת יכהו הנוחם תמיד. אפס הוא לא למען גדל שמו לשוא נשא שקר זה על שפתותיו, כי אם נפשו תכמה עד למאוד לפועל־גבורים וכל חיי רוחו במעללי הגבורה, אשר נעשו מאז ומקדם. כבוד ויקר יתן לכל אשר רוחו עשויה ללא חת ואשר יחרף נפשו למען עמו. על המתנדבים בעם ולא יאמר אלה גדוליך ישראל. על זאת עלץ לבו במלך שאול ורמה קרנו ביהונתן בנו, כי הם אשר פעלו גדולות ונפלאות לעינינו החיים היום הזה. שאול הכה את פלשתים במכמש, בהתאספם שלושים אלף רכב וששת אלפים פרשים ועם כחול אשר על שפת הים. והוא, שאול, שש מאות איש עמו, כולם אנשי־חיל אמיצים וארון־אלהים לפניהם. כשאול כיהונתן לעוז ולגבורה. בהיות העם נחבא במערות, בחווחים, בסלעים, בצריחים ובבורות, מפחד חיל הפלשתים העצום במכמש, חגר עוז יהונתן לבדו לעלות כמתגנב בלוית נושא־כליו על שן הסלע בוצץ הנישא מצפון מול מכמש ולשלוח את חציו מכלי הקלע אל מול האוייב ולהביא מהומה רבה במחנהו. לאחרי זאת גם העם, אשר ראה מעשי יהונתן הנועזים, נזעק כולו כאיש אחד אל המערכה והאוייב ניגף מפניו. כזאת עשה יהונתן. שמחה תלך רצוא ושוב בלבו מעת מעללי יהונתן רבו ויעצמו למאד. “מי יתנך יהונתן כאח לי אמצאך אשקך ולו יבוזו לי”. עברו לפתע רעיון אשר שעשעו וגם החרידו, חיש־מהר בושה עטפתו שככה לו לתת את נפשו מפעם לפעם תחת אחד מאנשי המופת, הנודעים בעם לכבוד, לגדולה ולתפארת, יוסף בן יעקב או שמשון בן מנוח, גדעון ושלוש מאות המלקקים אשר עמו ודבורה אשת לפידות, אם בישראל, אשר ארגה את שירתה הנשגבה ובפתח דבריה חצבה להבות לאמור אנכי לה' אנכי אשירה, אזמר לאלהי ישראל. וכעת השיאו רום־לבו להתהלך כאח וכריע עם יהונתן בן שאול בן קיש המלך על ישראל.

דוד נתן את לבו לעצור זרמת רעיוניו, פן ישכח לרגע קטן את הצאן ויבולע להן. משכבר פקדו הרעיון, כי לא לבד בשדות הקרב נטושה המלחמה, כי המלחמה תשתולל, אם גם באפס דמים, בכל השדות ובכל משכנות אנוש. כל חי למינהו טורף הנהו, אף הצאן התמימות תדחקנה אשה את רעותה בצד ובכתף ועל גבעול קש תפשע גם כבשה. לזאת אך טוב כי עיני הרועה תהיינה צופיות בכל עת על צאן־מרעיתו, לבל תהיה בה כושלה ונדחה גם בכל המוצאות אותן בעת אכלן ושתותן. אפס זו רעה חולה בו, כי יש אשר הגיגיו יזרומו בקרבו כנחל איתן, לא יוכל לשית סכר לו, או כי יתנשא על כנפי דמיונותיו וחזיונותיו עד כי ישכח עולם ומלואו. אכן, צדקו אחיו ממנו. לא לאיש, אשר ישוה רגלי דמיונו כאילות, היות רועה לקטני הצאן הרכים. רק אשר רוח אומן־פדגוג יפעמהו להשכיל אל כל טלה ולבלי לגרוע עין מן הרעבה, הצמאה והעיפה, לו נאה ולו יאה היות חולש על עדרי־צאן. אהה, שרעפיו אשר יבואו אליו בהמון סואן, יש אשר יהלכו עליו מגור וחזיונותיו, אשר ישטפוהו כמים הניגרים במורד, אך ידריכו את מנוחתו. לכן יתפלל לעתים, כי דומיה תשכון גם בקרבו פנימה וכל מורשי־רוחו יאלמו דום סלה, כי יהיה כחרש לא ישמע, כאלם לא יפתח פיו וכאיש בער, אשר כל רעיון לא יפקדהו. הלא אך טוב, יאמר בלבו, לשכון ארץ, לרעות אמונה ולהשליך על האל יהבי, כי הוא ישלח אלי אורו ואמיתו, המה ינחוני, יביאוני אל משכנותיו ולבל אהלך בגדולות ואל נפלאות ממני בל אשא רוחי. רב יתר ייסרוהו כליותיו בזכרו, כי עקב המיית־שרעפיו יש אשר יעשה מלאכתו רמיה ואת הצאן לא ישמור כיאות. והכי לא היה אתמול האות הזה, כי בהנשאו על כנפי־דמיונו שכח נפשו ואת צאנו, עד כי טלה אחד נבדל לו מעדת הצאן והוא לא ידע ועקבותיו לא נודעו לו עוד.

דוד שת אל לבו, כי בין כה וכה משברי הרעיונות שוב שטפוהו עברוהו וכי גם הנוחם, אשר יכהו על שצף החזיונות, כמוהו כחזיון. ראה בעליל, כי אין להלך נגד הרוח. אכן, כל הגיון וכל דמיון הן ראשית חטאת לאדם. רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום. ומה בצע בהמון הרעיונות והרגשים, הסואן במערכי רוחו? אפס האדם בגובה אפו בל ידרוש אלהים. אשרי האיש אשר לבו תמים עם האל והוא בכל דרכיו תם וישר. ואני הכי בתום אהלך? הלא במשפט יקראוני אחי בשם נער־נקלה. משחתה נפשי. התמים עשוי ישר ולא יבקש חשבונות רבים, אף כי לא ישתעה בדמיונות.

לשוא היה עמל דוד לכלוא את הגיגיו, אף כי את הגותו ביהונתן בן המלך. לבו השיאו להאמין כי אם יקרהו המקרה להתיצב לפני יהונתן יאהבו היטב ובאהבתו ליהונתן תתחדש רוח נכון בקרבו לאהוב מעט קט גם את נפשו. אכן, המקרה כבד־צעד הנהו. ולא כן הדמיון אשר לדוד, כי הוא כנשר יעוף אל המועדה ולא יחטיא את המטרה. בדמיונו יתרפק על בן במלך ואף לעיני־בשרו הנה כבר נגלה, ביעף בא אליו, מחגוי הסלע אשר אי בזה הופיע נכחו, עין בעין יראהו, בזרועותיו יחבקהו ובפיו ידבר אליו יהונתן לאמור: הכי אתה דוד? אכן, אתה. זה הנער, אשר אליו התפללתי ולו ציפיתי לשיתו נושא כלי ולהתהלך עמי בקרבות. זה עתה ראיתיך וכבר אהבתיך. נפלאה אהבתי לך. כעב קל טס דוד על כנפי־דמיונו מעל לנאות השמחה הנישאות ונפשו שבעה מעדנות לרוב. אהה, השמחה זרעה בו כמשפטו בכל עת פחדים. היטב ידע תכונתו, כי במוצאי כל צהלה תתעטף נפשו ביגון עז, כמו חוק שם האל, כי על אדמת השמחה תנוה התוגה, אשר היא כמסוס נוסס או כי השמחה תוכה רצוף חטא, ולזאת כל הנופל ברשתה אחריתו מוסר־כליותיו.

גרש דוד מלבו עדרי־הגיונותיו ונתן כל מעיניו בעדרי הצאן. לקח טלה אחד לבן־חום, אשר זה דרכו להתרשל באכלו, כמו כל אוכל תתעב נפשו, או כי בתפנוקים יתנהג לשית רוב עצות בנפשו, בטרם יגמר אומר לשית את פיו בדשא מזונו, ובין כה וכה יאכלו מרעיו כל חלקה טובה אשר לפניו, מבלי הותר לו מאומה, וילטפהו וֹילבבהו וימשכהו חסד וידבר אליו בנועם־שיח לאמור:

– הטלה, מה לך מתרפה במלאכתך ותחת להיות חרוץ ומהיר כיתר בני הצאן באכלך, תלחך את הדשא זעיר שם וזעיר שם באפס חשק? הכי לא תדע, כי לקלים המרוץ, ולמהירים כל נתח טוב כאשר לגבורים המלחמה? אכול, אכול, מחמל־נפשי. או אז תשבע. אהבתיך, יצור עניו, ומה ארחמך. כאשר תגעה יהמו מעי לך. היטב אבין לרוחך וכל הגיג בך לא נסתר ממני. תחת זאת מה זרו לי אחי בני־אדם. מי יתנני במשפחת האדם נפש חיה קרובה לי.

אחרי אשר האכיל את הטלה לשבעה, בראותו כי עוד לא יביט אל הדשא, כמו באמנה רחק לבו ממנו, קרבה אליו כבשה נקודה וטלואה, אשר חושו הגיד לו כי לא שתתה היום דיה, באשר חמדה תנומות לרוב, וישקנה מעט מים מנאד המים אשר בידו, אף אליה דיבר מעדנות לאמור:

– שתי, שתי, כבשה חמודה, עניה סוערה לא רוחמה, וגמלי לי אהבה תחת אהבתי לך. הכי לא תדעי את משל החכם הקדמוני, אשר כמים הפנים לפנים ככה לב איש אל רעהו.

לאחרי זאת הביט אל עיניה העששות האפופות תנומה וידבר אליה במהתלה קלה:

– פקחי נא עיניך, כבשה, שובי שובי השולמית, שובי שובי ואחזה בך מה עתידות תנחשי לדוד בסתר־מחשבתך ומה הגורל אשר מינה לו האל ברבות הימים. הכי רועה־צאן יהיה כל עוד רוח־חיים באפו, או כי נצפנו לו עלילות אחרות?

געה בשחוק מכאב־לב. זה עתה גמר אומר להיגמל מהגיוני־רהב, אך אין מעצור לרוחו ושוב ישוב אל קיאו לשגות בדמיונות. קרא ברוגז־קול:

– רועה קטן ונקלה, הרף ממשאות־שוא וממדוחים. לא תהיה תפארתך על הדרך הזאת. שכח גור אריה יהודה, מוצא משפחתך הרם. כל כתבי היחש שוא ידברו. זה אליאב אחי ישנן תמיד בפיו את המזמור לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו, אשר מורשה היא במשפחתנו מדור אל דור ועליו יתגאה בכל עת. אך אני היטב אדע מה חדל אני. לא שבט מושלים, כי אם מלמד הבקר בידי.

השמש הגיחה מבין ההרים ושלחה את קרניה ככידונים. אות הוא, כי כבר הגיעה עת הצהרים. דוד הוציא מילקוטו את פת הלחם ופלח הגבינה ויערוך את הכרה. בהתמו לאכול שח אל נפשו:

– כעת, רועה קטן, שתה, גם לצאנך תשקה.

הזעיק את צאנו להנחותן אל תעלת המים בעוד מועד, בטרם יתקהלו יתר הנערים עם עדריהם הרועים, לבעבור גם היום לא יתערב בהמונם הסואן. אולם חפצו לא צלח בעדו. עוד הוא עושה כה וכה להזעיק את צאנו ומעל כל הגבעות מסביב גלשו הנערים עם עדריהם בדרך בואכה אל תעלת המים. וירא דוד, כי לא יוכל למלט נפשו מהם, ויאמר בלבו: אצבע אלהים הוא ללמדני לקח, כי לא טוב לאדם התבודד במועדיו. אף נקט בנפשו על אשר עם היצורים האלמים תינה היום אהבים ומעם האדם, אשר נברא בצלם אלהים, נזר בריאתו, יסב את לבו ואף יקדר אליו פניו. ויהי בזכרו את שיחו היום עם הטלה והכבשה וייחם לבו בקרבו ויהי לו כמו בעיני־בשרו יראה, כי מראהו לבש אור כשלמה ורוח הנדיבות, אשר תפעמהו בחביוניו, השתפכה על פניו. וידע כי בנפשו מקור־זמרתו וכל קרביו יאמרו שירה ורינה. ויתן את חלילו בפיו לבשר את מצהלותיו וילך הלוך ורנן עזי וזמרת יה ויהי לי לישועה.

בין כה וכה והנערים עם עדריהם גלשו מעל הגבעות ויתקהלו יחדיו בקרבת התעלה. והנערים נערים, אשר יעשו את דרכם במשובה רבה ובקול סואן, עד כי תיבקע הארץ לקולם, כמו אדיר חפצם להפוך גם את שדות־יהודה השאננים להיכל מלא תשואות, למען תעבור הדממה הדקה מעל כל הר וגיא. כעדרי הצאן כרועיהם יתלכדו יחדיו, ידחפו זה את זה בצד ובכתף. הנה יתגודדו והנה יפרדו, חבר קטן מזה וחבר קטן אי בזה, ובשנית יתקבצו יחד לעדת גויות הנפתלות אשה אל קרב רעותה. גם הפיות הרבים יהיו לרגע קטן חבור־פיות אחד רב־מלל. והנערים בראותם את דוד באור־פניו הקורן גם מרחוק ובשמעם את נועם־זמרתו, אשר שבה את לבם רב יתר מתמול ושלשום, צלחה אף עליהם רוח נדיבה וענוה רבה עטפתם. המעט אשר כמו בצו אשף נאלמו כולם דום, כאשר יהיה לאנשים, המשתאים לזמרת כנף־רננה נעלסה לא שמעו משלה. אף הם הקשיבו אליו רב קשב. הכרת פניהם הפיקה לא רק שובע־רצון, אלא גם רגשי חן־חן ואהבה רבה, כמו נעקרו מלבם רגשי המשטימה אל דוד, אשר נצפנו בהם, וגם דגלו, דגל היחש החרות במצחו הגאה, כאשר דיברו עליו תמיד במהתלותיהם באזניו ושלא באזניו, עליהם אהבה. אף מלב דוד נכחד זכר הפתגם למה רגשו אחים ונערים יהגו לי שנאה על ריק, אשר צף בזכרונו תמיד למראיהם.

לא ייפלא, כי הפעם לא לבד הראו לו כולם אותות אהבה, גם בפיהם דברו אליו שלום ואף יעדו לו מושב בראשם, בשבתם יחד במעגל מסביב לצאן השותות, לשעשע את לבם באגדות מני־קדם, כאשר אהבו בנוח עליהם רוח ההזות. חושי הארכי הנהו כמשפטו הראשון בשיחות על מקרי הימים מלפנים, יען כי ידיעתו היתה רבה בדעת קורות העתים. הפעם נסבה השיחה על המעלל הנועז אשר לגדעון בן יואש אבי העזרי, חובט החיתים מגת, הזעיר באחיו. והיה כי הופיע אליו מלאך ה' לאמור לך והכית את מדין, ה' עמך, גבור החיל, ויעש כן. ויהי חיל מדין ועמלק וכל בני קדם, אשר שכנו בעמק, כארבה לרוב ולגמליהם לא היה מספר, כחול אשר על שפת הים. ולגדעון רק שלוש מאות איש ושופרותיהם בידיהם וכדים ריקים ולפידים בתוך הכדים. ויהי בתקוע הוא ואנשיו בשופרות ויכו את החיל הרב אשר לאויב אחת ושתים. ביד שמאלם החזיקו בלפידים וביד ימינם השופרות.

– טוב תעשה, אם תספר לנו גם את החלום, אשר חלם איש אחד וספרו לרעהו בדבר גדעון – אמר הנער דק הגיו וארוך האזניים, אשר הקשיב לסיפור בעיניים שלוחות, אות לרוחו הדרוכה, כמו טרם גונב אליו עד כה אף מעט מזעיר ממנו. אפס נענועי־גיוו ורחשושי־שפתותיו אשר עלו בד בבד עם קצב המקרים, המתחוללים ברקמת הסיפור, ענו בו, כי נודע לו משכבר פרטי המעשים דבר דבור על אפניו. זאת לא זאת, כי חסרון פרט קטן בפי המספר חיש־מהר יימנה על ידו בדיבור נמרץ ומפורש, למען תהיה התמונה שלימה כהלכתה. והוא אך לבעבור זאת יבקש הישנות הסיפור על החלום לטעום שוב ושוב את מנעמיו.

חושי נעתר לבקשת הנער ארוך האזניים ושח בעוצם־ חשק וברוב־עניין את דבר המראה, אשר נגלה לאיש בחלומו, בהתהפך לחם שעורים במחנה מדין, ויבוא עד האוהל ויכהו ויפול, ויהפכהו למעלה, ונהפך האוהל, וגם את הפשר אשר נתן רעהו לו בשמעו את החלום, כי חרב גדעון בן יואש הוא הלחם אשר הכה את האוהל, יען כי נתן אלוהים בידו את כל המחנה.

– רק אין זאת, כי רעהו הפותר היה איש, אשר רוח הנביא התנוססה בקרבו ולו נגלו עתידות – קרא נער מתולתל שיער בלשון מסולסלת, אשר נתנה בו את אותותיה, כי מליצתו תרוה אותו עדנים. אף אצה לו הדרך בשיחו, פן ירוץ חבר אורח לפניו ויגיד אשר בפיו.

– נביא, אל נכון – צפצף נער גבה־קומה וחסון בקול דק, אשר מרוב רגשו בקרבו צעד אחת ואחת הנה והתנודד כצולע – מודעת היא, כי בקום איש גבור חיל, אם חרב המושל ואם שרביט מלך בידו למשול בעם, יעמוד בכל עת לימינו אחד נביא כשמואל להדריכו בעצות טובות ולהגיד לו את דבר האל, אשר ייראה אליו בחלומו או בחזון.

– נביא או חכם ויועץ פלא, כי כנביא כחכם – שח חושי הארכי, ואחרי אשר העמיק חשוב ושקל אל נכון במאזני שכלו את אשר יצא מפיו, הפטיר – והלא יש אשר לחכם כפליים לתושיה, מאשר לנביא, כי רק החכם יבין היטב לרוח הגבור, לבל יתהלך עמו בקרי. החכם לא ידבר אל השליט, אשר יצא ויבוא לפני העם, כאחד נגיד ומצוה. אף כי לא יוכיחנו על פניו בדברים כמתלהמים. בנחת ובמישרים יוכיח לו את צדקת־משפטו – חושי שיוה לפניו ארשת נבון וחוקר לכל תכלית כאחד בא בשנים – לא יתגדל על איש רב הפעלים כדבורה אשת לפידות, אשר בהתנשאה על ברק בן אבינועם שר הצבא אמרה עד שקמתי אני, דבורה כמו היא לבדה עשתה את כל החיל הזה ולברק לא היה כל חלק במעללי הגבורה.

– דבורה הגידה מעללה לנפשה, כי זה משפט האשה להתנשא על כל גבור־חיל ולצודו ברשתה, כאשר עשתה דלילה לשמשון – שח נער אשר בא היום לראשונה בקהל הנערים הרועים וטרם נודע שמו.

דוד הקשיב לשיחה המפכה בנחת ובשים־שכל ולא האמין למשמע־אזניו, כי אלה הם דברי הנערים, אשר תמול ושלשום אך הרבו להג ועזות וכל מעיניהם בשובבות ובתחרות לאין־קצה, איש את רעהו יעפר בעפר או יקלע בו גירי־אבנים, וכולם יחד ישלחו חיצי לעד ובוז בדוד שנוא־נפשם. איככה לפתע שינו הנערים רעי התכונה את טעמם ונהיו לעדת שופטי־מישרים? אכן, גדולים חקרי לב. רוח היא היא באנוש ותהפוכות בה. כל איש יתהפך כחומר חותם על פי הרוח אשר תנוח עליו. הנה יהיה כפרדה סוררה בבקעה או כסוס משתולל, ידו בכל וברגלו יבעט בכל אשר יקרהו המקרה לפניו, ירגיז, ידאיב, יתנהג ברשע או בכסל ואף בשניהם יחד, והנה רוח נדיבות תסמכהו והנוחם יכהו על רוע־מעלליו, שמש הצדקה תזרח בפניו ואך טוב וחסד ידבר לכל. או אז יש אשר בנוח עליו רוח האהבה והשלום יהיה גם לשכלו מקור תבונות שופע, אשר לא תחדל ואף לשונו בפיו תעלה כפורחת לחצוב נשגבות, כמו איש לשון למודים הוא מעודו. אל נכון גם מעמי היתה הנסיבה, בהאירי אליהם פני, לרוח בינה והשכל אשר עטפם היום. אף הנערים זה משפטם לגמול לכל איש כגמולו. עם חסיד יתחסדו, ועם נדיב יתהלכו כעם אח וריע ואל בודד ומר נפש יזעימו פניהם, ריק ידברו באזניו למען הרעימו והכעיסו.


 

פרק ה. החלומות לא שוא ידברו    🔗

עוד דוד מבקש חשבונות בקרב נפשו וחושי שת נוספות לדבריו ואך את קולו השפיל רב מידי ויאמר:

– כאשר אחזה לי אני, לא אלמן ישראל גם בימינו מאנשי־החיל, אשר ידם רבה להם להושיע לעמנו. והיה כאשר יקום באחד הימים גבור מקרבנו, אשר תפעמהו רוח האל, גם אליו ידבר המלאך, כאשר אל גדעון, אשר יורהו את הדרך להכות את אויבנו. הגבור הזה אם יקום מקרבנו, אף הוא יוקח מאחרי הצאן. הלא כזאת היתה תמיד בישראל, כי רועי הצאן נהיו לרועי העם.

חושי שח כאחד מגלה־סוד, אפס ארשת־פניו הפיקה, כאשר חשב דוד, ערמה מעט. לא ידע דוד אם לצון יחמוד חושי בקהל־שומעיו או כי אליו לבדו ישלח את רמזי־לצונו. היה היה לו לדוד כמו בדבר חושי אל הנערים, במליצה־חידות ידבר אליו לאמור: לבך ערום לנגדי, דוד, היטב אדע את מסתרי־מחשבותיך.

חלחלה אחזה את דוד. תכונת חושי היתה נודעה לו לאשורה. חושי הנבון יתהפך בתחבולותיו, את אשר ירומם גם ישפיל, כחומר ביד היוצר יהיו לו הניבים ואך כפשע בשיחו בין הגיון נכון ובין הלצון. ויען כי חושי הוא הרוח החיה בכל שיחות הנערים במשחקיהם ובמשובותיהם גם יחד, לכן גם שיחת היום, אשר דמתה במהלכה לסוד חכמים ונבונים, חסרה אך מעט להיהפך למושב לצים, אשר דוד ימאסנו בכל עת. לב דוד ידע מרת־נפשו, כי לעתים יעברוהו רעיוני־רהב להגיע למעלת גבורים, למען ייכבד על כל העם. חושי הבוחן כליותיו ובין שרעפיו ילין, הכי לא בצדיה שת את מעשי הגבורים מימי־קדם ציר שיחו היום, מזכרת לדור המתהלך בגדולות?

אם כה ואם כה והגיון־חושי נעם מאוד לדוד בדברו כמבשר, אשר לא עם גבורי־קדם מתה הגבורה, כי אין גבור בישראל אשר לא יקום נביא להיות עזר כנגדו, וכאשר נגלה מלאך האל לחובט החטים מגת, כן ייגלה לכל איש בישראל, אשר רוח הגבורה תפעמהו. הרעיון, אשר נגלה משכבר לציר־הגיגיו, פקדו הפעם בחזקה רבה, הלא הוא, כי האל, אשר ענה ליוסף שנוא־אחיו והעלהו מבור כלאו להיות משנה למלך פרעה, יענה גם לדוד שנוא־אחיו להביאהו עד לשאול להיות משנה לו.

על אף בוזו לנפשו על השתעשעו ברעיון הבליעל על רעיון המלכות אשר לא יכול לשכך בקרבו את סערת חמדתו לכתר אשר ייענד לראשו ברבות הימים. הוא שנא את השוא. אך הכי לא נשא לשוא את נפשו? המעט אשר בהקיץ יהגה בו יפקדהו גם בחלום־שנתו, אף כי בנדוד־שנתו. הוא לשאול יזמר נפשו ועם בנו יורש העצר יהונתן, הנודע ביפי־תארו ובחן מראהו, יתהלך בדמיונו כעם אח וריע. החלומות לא שוא ידברו והחלום על דבר גדעון הוא אות נאמן, כי יש אשר ביד החלום ידבר האל אל האדם.

בהגותו בתכונת החלום ובמקריו, צף ועלה בזכרונו החלום אשר פקדו פעם ומאז נהיה כצרבת בעצמותיו, הלא הוא, כי דוד הרועה הקטן נהיה לחתן המלך בהיארסו את מיכל ביתו לו לאשה. החלום ההוא יהיה לו תמיד מזכרת הרשע והכסל, המקננים בקרבו. איככה יעיז האזוב אשר בקיר להידמות לארז אשר בלבנון, ולו גם בחלום־שנתו?

רק אין זאת, כי החלום אשר בלילה הנהו ציר שלוח לכל הגיגי הבלע, אשר ישא האדם בחובו בהקיץ. רוח קטב אוילי יהלך בו להכותו בשגיונות. הנה כי כן, אף במיכל בת המלך כבר שלח את דמיונו חסר הרסן.

– חנני ה' כי אומלל אני, רפאני ה' כי נבהלו עצמי ונפשי נבהלה מאוד – שח דוד עם נפשו את זמר הבוכים, אותו ינגן בחלילו בכל עת צרה ויגון. נבצר ממנו להביע את המילים בקול ואף נבצר ממנו להינזר מהגיון עלי זמר במיכל בת שאול, אשר קמה וניצבה גם אמש בחלומו כלולה בהדרה, נשקפה כמו שחר, יפה כלבנה וברה כחמה. מני אז לא ימוש תארה מלפניו לא לבד בהלך נפש, כי אם בעליל. שוקקה בי נפשי, נסערה רוחי, בהגיגי בתפארת־נשים ובחן־בתולות – עברו לפתע רעיון, אשר מנעמים וחרדות נשקו בו, כצו לא מחובו הגיח, בלתי אם מעמקי־מרחקים בא ביעף לסכסך את קרביו.

עוד דוד שוקל בפלס־הגיונו אככה ימלט נפשו מרעיון הרהב, אשר שת בו את ארבו, ועתניאל בן קנז, אשר ניתנה לו לאשה עכסה בת כלב חלף פעלו הנועז להכות את קרית־ספר. ויהי לדוד גם הדבר הזה לאות, כי כל צפונות־נפשו ומסתרי־מחשבותיו נגלו לפני חושי ולבו באמנה ערום לנגדו לקרוא בו כמעל ספר. לכן בצדיה יתאם ספורי ימי־קדם אל מחשבתו ולהלך הגיגיו ותשוקותיו. פרץ העיני, הנער רב הקשב, אשר דברי חושי הם לו כאורים וכתומים ובהאזינו להם ירים וישפיל ראשו ככבשה צמאה, המנענעת את זקנה מעלה־מטה בשתותה מן המים, להגיח אל קרבה את האגלים מבעד לצוארה, קרא בסערת־נפש לאמר:

– ואולי גם שאול מלכנו יעשה ככלב לפנים להודיע בשער בת רבים, כי האיש אשר יכה את הפלשתי, תנתן לו מיכל בתו היפה לאשה.

חושי הארכי, הנוהג לרוב את לשונו בכבדות, למען היות לו לשון כאחד הזקנים משיבי הנפש, השוקלים כל אומר בפלס, החיש הפעם את מענהו, כמו השתוקק להראות לעדת מרעיו, כי גם לשונו תשכיל לרצונו לרוץ אורח. ויאמר:

– ואני אף לא אפונה, כי ככה יעשה המלך שאול לעת מצוא. ואני אחת אדע, אבותינו סיפרו לנו זאת, אף חכמי־קדם הנחילונו את הדעת, כי אשר היה הוא שיהיה ומה שנעשה הוא שייעשה ואין כל חדש תחת השמש. יש דבר שייאמר ראה זה חדש הוא כבר היה לעולמים.

דוד השח ראשו והשפיל מבטיו, פן ישית חושי את עיניו החודרות בו. פניו אשר בפתח השיחה קרנו ומבטיו זכו עד למאוד, כמו נמשחו שמן ששון, שונו לרוע ולקדרות. נפשו עיפה עד בלי די בעמלו הרב לשית שריון השאננות למראהו. ואך מקרה שוחר־טוב עמד לו למלט נפשו מנטל פחדיו וחרדותיו. שיה רכה ונמהרת־רוח, אשר שתתה מן המים די והותר ולא חדלה לגמוע גם אחרי אשר החלה לזורף, והמים נתזו לה מפיה כמו עוד אחת מעט תבוא עד מחנק, צנחה לארץ ותהי כמעולפת. אפס הנערים הרועים לא ראו אף לא התבוננו, אף לא הביטו לעברה, כמו לא היתה הנפש המסכנה הזאת שווה בעיניהם בנזק הניבים הנאוים המעטים אשר יזלו עליהם כטל מפי חושי רב־מג השיחה. ולא כן דוד, אשר קפץ כחץ מקשת אל השיה וינטלה וינשאה בידו וינענעה אחת הנה ואחת הנה ואת רוח אפו השיב עליה לשובב את נפשה, עד אשר שבה רוחה אליה, קמה וניצבה חיה לפניו. ומה מאוד השתומם דוד למראה, כי כל הנערים, אשר לראשונה לא הסבו את לבם אל השיה, הביטו אליו כעת בעיני זעם מהול בבוז, כמו גם המעשה הזה שהוא חשבו לטובה, נקעה נפש הנערים לאות לרהבו ולחשקו להשתרר על כל קהלם למען יעשה לו שם חונן ונותן, גונן ומציל, עם כל נפש נענה הוא בצרה. הנער הגוץ, אשר גובה־קומתו לא עלה הרבה על אורך־תרמילו, קרא בשצף־לצון – הביטו בדוד הלזה המתיימר להיות חונן־דלים וסומך־נופלים בכל עת. בלבו אל נכון ידמה, כי הוא מכלכל חיים לכל.

– אחי ורעי – קרא הנער השמן בקולו הרזה – עת עבור מזה והלאה עם הצאן, כי חום היום גבר להשחית וצל פה אך מעט. נקומה ונלכה מזה. אל נכון כבר עיפה נפש דוד להמולה הרבה אשר סביב שתה עליו – הגיד חושי אם כמליץ יושר ואם כמהתל – נקומה ונלכה.

– הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו כל אשר לא אונתה כל רעה לשיה – שח אליאב בקול דממה דקה, כי השיה הכושלה היתה בת־עדרו ועל זאת נשא תודה לאל.

הנערים הרועים קמו כאיש אחד להסיע את עדריהם למקום־צאלים והמה נוהרים בהמולה רבה, כי זה משפט הנערים הרועים: ברעש יבואו וברעש ילכו. רק אין זאת כי מפאת אשר בני הצאן המה יצורים אלמים וקולם לא נשמע כמעט, לכן הנערים הרועים יהגו ויצפצפו ללא הרף בקול ענות חזקה, לבל יהיו מוכי־דממה. זאת לא זאת, כי יחקו את מעשי בני הצאן כבהצטופפם יחד להיות גם המה כעדר בהידברו. גם על זאת נקעה נפשם מדוד, כי הוא במרבית העתים לבדד התנהל בעקבי־צאנו, למען יוכל להעמיק בהגיגיו כאות נפשו ואין מכלים. דוד גם כעת התמהמה עם צאנו ליד תעלת המים, עד אשר נפוצו הנערים איש לעברו ולעדרו. למוד־נסיון היה דוד. רק כאשר ישב לבדד ישת לרויה תשואות־עם, ורק כאשר יתהלך כחולם יראה בעליל חיים במנעמיהם. הלא יש אשר לא יבין לרוח בני אדם וכל שיחם ושיגם זרו לו. עמל וכעס יביט בהם. שפתם כמו זרה לו והם לא יוכלו דברו לשלום. אך תחת זאת תאות־נפשו להמתיק שיח עם הצאן ולהביאם בסוד הגיגיו ומשאלותיו. והיה בדברו אליהם ושב ורָוח לו. יש אשר יגיד אל נפשו במהתלה מעט, כי רב קדם משיחות מני קדם ינעם לו שיח עם מני צאן.

הצאן שרכו רגליהן בכבדות. ככה כבדו גם עשתונות־דוד. השרב הלך הלוך וחזק, כמו כלה ונחרצה היתה מעם השמש לשרוף בחררים כל נפש חי או להמס באשה כל הגיון וחשק. הצאן היו לֵאות עד מאוד במראיהן, מעוצר צמאונן. ותתיצבנה מפעם לפעם על עמדן אפופי תנומה מעט.

וזאת תורת בני הצאן בצמוח בהם חשק התנומה, כי לפתע כולם יעמדו חבוקים ומדובקים יחדיו, ראש מאחורי בטן רעותה, באפס תנועה, כמו גועו החיים בקרבם, לא יתנו אוזן קשבת לגערת הרועה ואף בהכותו במלמד אשר בידו את האחת לא תנוע ולא תזוע, כמו המהלומה ניחתה לא בה בלתי אם במכה. לא יתעוררו בני הצאן בלתי אם לשריקה עזה ולמנגינה עריבה, נעלסה או נוגה. ומה השתומם דוד, כי הפעם לא עמד לו אף חלילו מטיב הנגן, אשר הוא בכל עת כלי־שרת בידו להחריד או להצהיל את הצאן מרבצן. ודוד אשר שת לבו תמיד אל רמזי המראות בשדות ואל החליפות בנופים אף אל המלים, אשר תתמלטנה בשגגה מפי איש, לשוות להם הגיון לאותות המבשרים את המוצאות אותו בשעות או בימים הקרובים, ראה אף בקשי העורף אשר לצאנו בחום היום בשעה ההיא אות מבשר, כי דבר מה יפול בחייו בימים הבאים עליו, לטובה או לרעה, לשבט או לחסד. הכי על חנם נהיו בני הצאן לבנים סוררים לבלי הישמע אף לקול־חלילו, אשר קסמים הוצקו בו להנחותם לכל אשר יהיה רוחו ללכת. רק אין זאת, כי גם בני הצאן צללו, כעופרת במים אדירים, לחלום־חזונם. אמת נכון הדבר, נפש כל חי תצמא לא לבד למים, גם לחזון. מבשר הצאן יודע מצוקת־לבו. כי הוא לא לבד בעתותי־חררים תתעטף עליו נפשו בצמא. הצמאון הוא לחם־חוקו כמו ארץ תלאובות מכורת־נפשו. כאיל תערוג נפשי על… הכי לא אדע על מה? צמאה נפשי לאל חי. אפס כלה בשרי לחמודות אשר בבית החומר. כאשר ענן כבד יעטפני… שכור הנני מיין תענוגות. הכי הלום־יין הנני גם כעת? ראשי עלי סחרחר. אחוש פיק־ברכים. עיני עששות. לא אוכל עוד לצעוד. הכי תפוש תנומה אני וחולם הנני?" השרב הלך הלוך וגבור ונהפך לנד רם ואביך, העוטף את עין היקום. האור נהיה לאור קפאון, וידמה דוד כי עוד אחת מעט ויקפאו החיים כולם. הצאן עמדו דום וכמו מעולפות. ויאמר דוד: אין זאת כי לא יראו עוד יה בארץ החיים. פזמון מן המזמור העתיק “ברכי נפשי” צף בזכרונו לאמור: תסתיר פניך יבהלון תאסוף רוחך יגועון. לפתע שמע קול קורא אליו בשמו ויבט כה וכה ולא ראה את הדובר בו. לאחר זאת שמע בשנית ובשלישית קול קורא בשמו ויאמר: הנני. וישאל את נפשו: הכי לא כמוני כשמואל אשר שמע קול קורא אליו מן ההיכל ולאחרי זאת נגלה אליו כבוד האל? אך, אהה, לא קם לו כמו עלי לשמואל מורה דבוק מאב, אשר יורה לו את הדרך ילך בה אל האל לאמור לו: דוד בני, ה' הוא הטוב בעיניו יעשה. ויעמוד דוד לבדו עם צאנו בחום הזלעפות ללא מחסה, ללא מורה להועיל. ויאמר: אך עני בודד וגווע הנני. ויחגור דוד את שארית אוניו לדבק נפשו במקור החיים לעמוד בחוסן־דעת על רגליו ובל ימעד בפיק־ברכיו. ויבט אל הרי חברון הנישאים ואל הצוקים המוצקים המתנוססים נכחו לעשותם איזור למתניו. עוד הוא עושה כה וכה והנה – בלהה! טלה אחד לבנבן־כתום מחמל־נפשו נעדר מן העדר. דוד נחרד. איככה היה הדבר הזה? אהה, איככה? שוב אבדן על טלה בא… אחרי המעשה מתמול… אנה אני בא? והוא בהגותו בזאת באימה ובפחד ובשוותו לנגדו את זעם־אחיו, צעקותיהם וחרפותיהם, צלחה עליו רוח עוז ותעצומות, נמוג בו רפיונו כליל, כמו אף חרדותיו ופחדיו נהיו למקור־גבורות וירחף בחפזה את מבטיו על כל סביבותיו וירא מרחוק כעין לבנבן־כתום מתנוסס בשביל הנפתל מנגד בו ירד לפני כן עם צאנו, ויתבונן וירא כי הטלה הלבנבן־כתום, אשר אל נכון נאחז בשבך השיח הדוקר בחפשו שם אחרי הצמח הרך הנחבא בקרבו, והוא מרחף על עברי פי מהמורה עמוקה. והיה בהיכשלו הלא ידרדר ויצנח תהומה וכל עצמותיו תתפזרנה לכל רוח. ודוד השכיל לכלכל ברוחו כהרף עין את כל המוצאות את הטלה, אשר חייו תלויים לו מנגד, ואף לקדם את פני הרעה בתחבולה נמהרה. חיש מהר נטה במרוצתו למשעול שני עקום ופתלתל הנטוי על פני החורשה העבותה, לא יבואו בקרבתה הנערים הרועים מפחד חיות הטרף, השוכנות שם, כדבר השמועות המתהלכות על אודותיה מפי זקני־יהודה יודעי־דבר. וירץ כל עוד כוחו בו, וידלג ויקפץ ויעף כחץ מקשת. וככל אשר קרב אל השביל אשר אל עברי פי המהמורה העמוקה כן כונן ודרך נכחו את מבטו השנון אשר קרני־תעוזה נאצלו ממנו עד למרחוק ובעוד מועד, בהרף־עין אחרון, בהיותו כפשע בין הטלה ובין מותו, תפסו בידו ולחיקו אספו…

לפתע שמע נהם עז ותסמרנה שערות ראשו. פחד קראו ורעדה. יצור הגיח לקראתו. יעמוד נכחו ולא יכיר מראהו. אל נכון דמות חיה לו, רגע כהרף־עין ראה אותו פנים אל פנים… גובה לו ויראה לו. אפס טרם ידע מי הוא ומה שמו. כי הוא גם את נפשו לא ידע… עוד אחת מעט ימס לבו כמים. אולם גדולים חקרי־לב. לפתע אזר גבורה במתניו, כמו מקרב עמקי המגור פרץ כח־איתנים. בשגם עיניו כבר ראו ונוכחו, כי הוא זה בן השחץ, מלך חיתו היער, הוא ולא אחר, נצב נגדו במורא־הוד ובחמת־זעם, בחדרי־מבטיו תהלך אימה. עוד עיניו קמות בחוריהן וידו נשלחה מהר כבזק אל איזור העור העוטה את מתניו ותתפוס בסכין התקועה שם, בה יקלוף שיחי העצים לעשות לו חלילים, ובמחי־יד תקע את להב הסכין עד הניצב בבטן האריה, אשר כרע רבץ לרגליו ודמו זב.

דוד עמד נדהם. לא האמין למראה עיניו. בשגם לא זכר עוד את העלילה לפרטיה. היטב ידע, כי חושיו התבלעו לרגע לא קטן. אל נכון המעשים כתומם הלמו גם את בן השחץ, אשר נחרד והשתומם לעזות האדם ולגאונו. ואולי קפאו אוניו בקרבו רב יתר ממבטיו השנונים, אשר ניחתו בו, מאשר המכה במלמד הבקר אשר בידו, אשר גם הוא פעל נמרצות, אם לא ישגה בזכרונו. אך היטב יזכור, כי להב הסכין בא עד הניצב אל בטן האריה, ואחרי אשר פרפר אחת ושתים צנח על האדמה מתבוסס בדמו.


 

פרק ו. ההלך הזקן    🔗

עוד ראש דוד עליו סחרחר ושכלו כמו מבולע ולעיני בשרו קמה ונצבה דמות איש־מידות. ולא יכול דוד להביט אל פניו לראותו עין בעין עקב קומתו הרמה אשר כמו הלכה והתנשאה אל על מרגע לרגע. נעד בלי די, אדרת שער לבשרו, והוא רזה, בידו האחת ינהג עגלת בקר, וביד שניה יישען אל מטהו, הוא מטה היחש בידי זקני־יהודה. ויפתח הזקן את פיו ויאמר: – ה' עמך גבור החיל. כה יעשה לך אלוהים וכה יוסיף, לעמוד לימינך בכל עת, כאשר עשה היום בהצילך אותי מכף האריה. לך בכוחך זה, בני, והושעת את עמנו מיד הפלשתי.

הזקן בדברו הרעיד ממורא, גיוו התנודד מאפס־כוח, כמו חשב למעוד. ולב דוד בן, כי עוד אחת מעט יפול על פניו ארצה בעלפונו. ויתבונן וירא מעין זך מפכה וישאב בכפיו ממי המעין ויגישם אל פי הזקן, אשר לפתע שחה קומתו ורוחו שבה אליו, עיניו אורו ופניו זרחו באור־יקרות. והזקן שח אל נפשו במהתלה מעט:

– מה לך, זקן, כי חרדת ככה למראה האריה, כמו לולא השתער הנער עליו כי אז חיית לעולמים. הכי לא ידעת אשר נערי־יהודה גבורי־חיל הם, הנפוצים בכל הדרכים להושיענו מן הפלישתים ואף מכף האריה? לא פחד ביעקב ולא מגור בישראל, אם נערים כאלה לנו. אל תירא עבדי יעקב, עוד ישכון ישראל לבטח, נצח נחלתו לא תמות.

ובדברו אל דוד ליבבו במבטיו והתבונן אליו בעין חודרת, העמיק חקרו, כמו מודע הוא לו מתמול־שלשום, אפס נשכח ממנו המועד בו ראהו לראשונה. ודוד הפטיר בשפתיו לאמור:

– כדבר המלאך אל גדעון, ככה ייאמר לאיש ישראל: שלום לך, אל תירא, לא תמות. ויוסף הזקן לשחר את דוד במבטיו ויאמר:

– בני, חכם לבך ועל זאת ישמח לבי גם אני. התדע, נערי, אי בזה הדרך לבית־לחם?

– ידוע אדע וגם אגיד, כי מנערי בית לחם הנני – ענה דוד והביט בהשתאות אל ההלך, אשר רגליו מועדות לבית־לחם – בי אדוני… הואילה נא לשים פעמיך לנתיב ההוא, לשם, שמאלה, בינות לכרמי גילה, היא דרך העדרים… אל נכון תפגוש שם בדרך את הנערים הרועים. מי יתן ויכולתי לנטוש את הצאן על איש לשעה מעטה, למען אורה לך את הדרך הקצרה. הלא עייפת עד מאוד, אדוני, ועוד רבה הדרך לפניך. אהה, כי טרם בא אלי הנער הקטן יואב, העוזר על ידי לשמור על הצאן… הוא יבוא רק בנטות היום, עת האסף הצאן.

דוד הכביר מילים באזני ההלך, כי נפשו דבקה בו לאהבה, עקב אשר ליבבו במבטיו והכרת־פניו ענתה בו כי אף הוא ירחש אהבה לו. גם עקב זאת הטה אל הזקן כנהר חסד, כי הוא אשר ראה אותו במעללי גבורתו, בשסעו את האריה כשסע את הגדי. דוד, אשר חונן בסגולה לצרור במחשבתו רגע קטן פרקי־מעשים רבים, הגיונות וחזיונות ושרעפים רדומים בחביון־זכרונו, כמו כולם יחד נצבים לעיניו כתומם חיים ושוקקים, העביר גם עתה בזכרונו ברגעים מספר חיש־מהר כבזק מצוקות רבות, אשר פקדו את נפשו בעתות השפל. הכי לא אמר כבר פעמים רבות: יבש כחרש כוחי, נפשי ריקה, נגזרתי לי, ואנכי תולעת ולא איש, כל רואי ילעיגו לי יפטירו בשפה, יניעו ראש. בשגם גם אחי בני אבי ואמי יבוזו לי. אחריתי כי כל שנותי אדדה על מר נפשי. אך הנה ההלך הזקן הזה, מה מאוד ילבבהו וישחרהו נדיבות… הכי רק יביט אלי? הוא בי יתבונן… יבחנני במבטיו, על נפשי יתרפק, נחש ינחש, כי דבר סתר הוצק בי… אלי יביט, כמו היטב יכיר את תכונתי… וכבר הקרהו המקרה אי אז משכבר הימים לראותני פנים אל פנים. וזה האות, כי באמנה צפון בי דבר סגולה. במבטיו עודדני ואף בשפתיו שח: לך בכוחך זה, בני, והושעת את בני עמנו מיד הפלישתי.

דוד בעתותי השפל בנפשו היתה רוחו יורדת עשר מעלות אחורנית ועד דכא, תחת זאת בבוא עת רוממות לו גאה גאתה בו רוחו וכל רגשיו יהמיו שיר הלל לעולם ומלואו, אף נכבדות ונשגבות ידבר לנפשו לאמר עוזי וזמרת יה ויהי לי לישועה. לכן צלחה עליו גם עתה רוח ששון ושמחה וחמדת נדיבות והיטב חשק לדבר אל הזקן בהתגלות־רוחו על מקרי הימים ולראש לכל על פלאי המעשים, אשר התחוללו בקרבות אגג, ועל המלחמה אשר תהיה נטושה אל נכון בין ישראל ובין הפלישתים. אף הפעם למד דוד לקח מה נכונו דברי הפתגם, צדקו כולם יחד, כמים הפנים לפנים כן לב איש אל רעהו. חשק השיח אשר לו דבק גם בהלך הזקן ואף הוא האריך למענהו על כל שאלה, אשר הושמעה באזניו מפי דוד: היטב חמד להמתיק שיח עם נער החמודות. זאת לא זאת, כי הזקן ההלך שח לו בקול דממה דקה, כאשר ידובר בענין, אשר הוא עודנו סוד כמוס למעטים יחידי סגולה, שמועה, אשר גונבה לאזניו, כי במערכת הקרב החדשה, אשר תתחולל בימים הקרובים, עם הפלישתי, ייחלץ כל בחור וטוב בישראל ואף גבורי־יהודה, אשר לפנים היו עוינים את שאול המלך, יתנו כעת את ידם לו ויסתפחו על צבאותיו. יתרה על זאת עבר הרינה במחנה לאחרונה, כי גם הבנים האמיצים לבית ישי ממרומי היחש אשר ביהודה, כל שלושת האחים הגדולים אליאב, אבינדב ושמעי, כבר גמרו אומר להתפקד במלחמה עם הצבא ואת שלושת אחיהם הצעירים נתנאל, רדי, ואוצם ישיתו לנושאי־כליהם.

לב דוד פחד ורחב אל השמועה על אודות אחיו, אשר שינו את טעמם וגמרו אומר להתפקד עם הלוחמים, והוא לא ידע, כי הצפינו ממנו את סודם. ויהי לו הדבר למקור שמחה ויגונים גם יחד, כי הנה מעמו, הצעיר הבנים, הרועה הנקלה, שנוא־אחיו, הצפינו את דבר היחלצם לצאת בצבאות־שאול. רק אין זאת, כי עד ככה נבזה נמאס הוא בעיניהם, עד כי לא שווה הוא לשיתו אף בין נושאי הכלים.

תכלית כל שיחה לרוץ אורח אל קצה. תמה גם שיחת דוד על ההלך הזקן, אשר נפרד ממנו בברכת־שלומו ולמרבה הפלא לא שאלו לשמו ולא לבית־אביו. ודוד אך מעט קט התעצב אל לבו, בהיותרו לבדו על אודות אחיו, אשר בשאט־נפשם בו, המעט אשר לא יוכלו לדבר אליו לשלום, יכסו מפניו כל דבר אשר יפול בחיק המשפחה. חיש מהר הסב את לבו מעם אחיו ואף על ההלך הזקן לא התרפק עוד במחשבתו, תחת זאת ניצב לעיניו מראה הטלה החמול, אשר רק כפשע היה בינו ובין האבדון. נורא נפלא בתתו אל לבו, כי רבים המקרים בעת התחוללם לא ייראו לעיניים בלתי אם באפס קציהם, אף כי המקרים מרעישי הלב. רק אין זאת, כי ברית כרותה לאדם לבל יביט בעיניים פקוחות אל כל מטה־זעם, אשר יקום עליו, פן יבולע לו. לזאת גם לא יראה בעליל כל סכנה הנשקפת לו כתומה, וכאשר החרב תתהפך על ראשו לא יראנה. רק לאחר זאת, בחלוף המוראים הגדולים, שוב ישוב לחזותם בעיני־רוחו, יען כי לא עוד יקננו בו בלתי אם ממנו והלאה. ככה גם הוא כאשר נידרדר הטלה אל פי התהום, כיסה עב־ענן את עיניו, ולא זכר את נפשו, כאשר השתער בן השחץ עליו ועוד אחת מעט יתקע בו את מלתעותיו. ורק עתה, בחלוף המגור, נמוג גם הערפל, אשר עטף את עיניו וכל פרטי שתי התאונות הרעות מגיחים לעיניו אחד לאחד. רב יתר נחרת בזכרונו מראה הטלה, אותו יראה בעליל בצעדו תמים וללא־חת אל עברי פי האבדון, לאחרי זאת שלח אליו מבטי תודה על אשר חלצו מן הצרה, ובהילחצו אליו באהבה היתה שפוכה בחזותו רוח־חן ותחנונים, אליו, פודו ומצילו, הביט ולא חדל. אכן, כל נפש חיה, אמר דוד אל לבו, חוננה בדעת והשכל. אף שה לא יאבד בתוהו, אף כי האדם נשמת־שדי תחיהו.

דוד היה נסער מאוד בלכתו עם צאנו בערוב היום אל בית־לחם, באין הוא יודע לשית עצות בנפשו, אם לספר בבית־אביו את דבר האריה ואם לחדול. עז היה חשקו, כי מעלל גבורתו יסופר ברבים, למען לא יוסיפו אחיו להבזות את צלמו. אפס רוח־מבינות הגיד לו, כי אך טוב לו להחשות פן יתנוהו לדובר־שקרים ולמתהלל על־שוא. לא ייאמן לאחיו, ואם ייאמן, הלא ישטמוהו רב יתר. הוא גמר אומר לכסות מפני אחיו ואף לא לגלות את אוזן יואב בן צרויה על מקרהו, פן הוא ישיחנו לאמו צרויה ומפיה יגיע הסיפור לאזני האחים ותחת להנחילו כבוד ישביעוהו קלון. זאת לא זאת. המעט לו לשית מחסום לפיו. שומה עליו גם לשית סתר־פנים לו, לבל יענו הם את פעלו הנועז. לב דוד בן, כי אשר לא ייאהב, גם כל סגולה טובה בו תהיה למום רע. אם יתהלך קודר בלחץ־יגונו וקולו כאוב מארץ, ואם פניו ילבשו עוז וחדוה ובקולו יצהל, אם כה ואם כה אחיו יטפלו עליו עלילת־דברים, כי רוח־עועים מקננת בקרבו להוליך במראהו שולל את כל רואיו. אחיו ירשיעוהו תמיד ויגדיל מכולם אליאב, באמרו, כי זה הרועה הצעיר אל הגדולות ישא נפשו וכי מתנשא הוא עד לשגעון. זה אליאב הבכור, אשר דבריו הם כאורים ותומים ליתר אחיו, קשר לו תואר המשוגע. והיה בנוח עליו רוח־עצב או שמחת פתע תפעמהו, בהתמלט מפיו מלים מן המזמור השמים מספרים כבוד אל ומעשה ידיו מגיד הרקיע, או כי בחלילו ינגן צלילים ללא פשר, חיש מהר יחרפהו אליאב כאחד הריקים לאמור אך משוגע הנהו הנער הרועה, המתהפך בתחבולותיו ועושה זר מעשהו לבשר בדברים, כי צלחה עליו רוח גדולה, רוח סער והמית־רגשות. אחת מזימתו, כי יחד כבודו בקהל המתנבאים.

לזאת היטב שקד דוד לכונן את מערכי־רוחו על שביל הבינים בין התקוה והפחד, בין השמחה והעצב, בין הרוממות והשפל, ולבל יהיו פניו כראי מלוטש לשקף את רחשי־לבו ואת המוצאות אותו בקרב נפשו. כזה היה משפטו כל הימים.

אפס היום בשובו עם הצאן לא היתה רוחו נכונה בקרבו ולבו לא היה סמוך ובטוח, כי באמנה ישכיל לשית סתר־פנים לו ורוחו כה נסערה ונפשו הומיה עקב מעללו הכביר, כי הוא שרה אל האריה וגם יכול לו. אם גם יצלח לעצור בלשונו, הכי יוכל למחוק מעל פניו אותות מצהלותיו הנסתרות?

ארכה לדוד הדרך עם צאנו לבית־לחם רב יתר מבכל הימים, כי נפעם ונסער היה ממוצאותיו היום ותחת נטל המחשבות אשר בראשו נשתרכו רגליו בכבדות. עיני רוחו התרפקו ללא הרף על ההלך הזקן והדר־מראהו, ולכן עיני בשרו נתעו ללא דעת וחשבון לכל עבר, כמו לא היה עוד חולש עליהן להדריכן כיאות. נמשלו לבני־צאן אשר באין עין הרועה דרוכה אליהם לנהלם בדרכים הסלולות ולשית משטר בכל הליכותיהם, איש לעברו תועה. הלא זה משפט דוד תמיד לתור אחרי עיניו בכל יפה־נוף להתבונן בכל חזיון ביקום ולשעות אל מעוף הצפרים ואל כל רחש עובר ושב בין השיחים, ואך בדי־עמל יפקיד את רצונו להיות הרוח המושל על פזורי הגיוניו וחזיוניו ולשוות לפניו פני נגיד ומצוה, כי רק בזאת יחדש רוח נכון בקרב בני הצאן להיות סרים למשמעתו וללכת צעד בצעד עם קצב־מאוייו. ולא כן היום, אשר חזיון ההלך הזקן נסך בו רוח הזיות ותפנוקים וערגה ללא־פשר, עד כי לא היה אדון לרצונו, כמו נפשו נמוגה בקרב חזיון ההלך הזקן ולא נותרו בו בלתי אם חושיו הנמשכים אל המראות הנפרדים ואל קרבם יבלעו עדי רגע. והמראות מה רבו. כרמים וגפני־פרי, כרים עוטפי־בר, גבעות עוטי־דשא, יבלי־מים מפכים. הנה עלטה דקה תעטוף את עין היקום, עד כי העין לא תשית עוד פדות בין הר לגיא, והיה העקוב למישור והפלגות תהיינה למסכת עשויה מקשה אחת. אף יש, כי זמר יישמע מכנף הארץ, כשוועת נפש אחת, אשר היא נפש כל חי. כל הנשמה תהלל יה. אף לב דוד נשא שיר ורננה שככה לו ורוחו גאה גאה בקרבו.


 

פרק ז. מפלאות    🔗

למועד הערב הגיע דוד עם הצאן לחצר אביו וכמתגנב הכניסן למכלאה, לבל יראהו איש מן האחים בהתמהמהו שוב לשוב מן השדה. לאחר זאת שת את פעמיו נכלם אל חדר האוכל לאכול את מנתו והגיון מוצק יפעמהו לבלוע את מזונו ליד השולחן בעוז־חשק, לבל יכירו אחיו בפניו את מורשי־רוחו הנסערים. ואם כי כלה ונחרצה מעמו להסתיר מאחיו את סודו בהשכל ובדעת, היה תחת זאת פוסח על השעפים, אם להצפינו גם מישי אביו או להבדילו לרגע קטן בתחבולה נאותה ולגלות את אזנו בסתר אולם מה השתומם לראות, כי בחדר האוכל אין עוד איש מאחיו, לא צרויה וישי אביו. בתום האוכל יצא לשוטט בחצר לחפש את אביו ולא מצאו. למרבה התדהמה כבר נמצא יואב שוכב על משכבו תפוס שינה עמוקה. נורא נפלא ממנו: מה דבר נפל היום, כי הסעודה תמה ונשלמה בטרם עת וישי אביו, העולה כל ערב על משכבו בתום הסעודה, אף הוא איננו בביתו. ויקרא דוד בתמהונו: מדוע באתי ואין איש, אף אין מגיד, אף אין משמיע קול או הגה? אפס גם באין מגיד לדוד הגיד לו לבו, כי דבר נכבד נפל היום בקריה והוא אשר יתן לזקני העדה, ולישי אביו ביניהם, ענין לענות בו, כי רק עצרת זקני העדה, עליה שומה לטכס עצה בענין רם, בו תלויים לשבט או לחסד חיי הלאום, יכלה להטות לב ישי הזקן מארחו לעלות על משכבו במועדו, הוא מועד צאת הכוכבים.

רבות שקל דוד במאזני־שכלו עד אשר פקדו הרעיון, כי עצרת הזקנים אל נכון יסודתה במועצה, אשר נקראה מטעם ההלך הזקן, מראהו נורא־הוד, בבואו בשעריי בית־לחם. היטב זכר את אשר סיפר לו פעם אביו על דבר העצרת הנכבדה הראשונה, אשר נועדה לפני שנים רבות בעירם, הוא אז טרם נולד, בדבר שמואל הנביא, טרם הכתר שאול למלך. כי בית־לחם היא עיר ואם ביהודה ולפני זקניה יובא על ידי הנביא כל דבר קשה, אשר יפול בקורות הלאום. בעצרת ההיא נחרצה לראשונה משאלת העם להמליך עליו מלך. הכי לא יהיה המלך גם ציר העצרת השניה? אם ככה, דעת לנכון נקל, כי הזקן ההלך הוא שמואל הנביא.

רעיון זה פלח כבזק את לבו, אולם לא נמוג חיש מהר כבזק. נהפוך הוא, כי היה בו כמסוס נוסס. כל האותות העידו, כי ההלך הזקן הנהו שמואל הנביא, הוא ולא אחר, ומעמו הנסיבה למועצת הזקנים, אשר נקראה כמעשה נחוץ ודחוף. אכן, השעה הזאת הרת מעשים גדולים בקורות המלכות.

דוד עלה על משכבו ועיניו נעצמו, אך לבו ער וראשו נחיל־הגיגים. דבר היגלות אליו שמואל הרואה בדמותו ובצלמו, היה לו מקור לא־אכזב בהגיון, בסערת־רגשות וברוממות־רוח. עלץ לבו, רמה קרנו בעיניו, עקב ראותו נביא פנים אל פנים, עד כי דבר שסעו את האריה נשכח כמעט מלבו.

ויאמר דוד: אכן, היום התקדשתי לאיש. אות הוא, כי נתכנו לי עלילות גדולות ונכבדות. הכי לא בשפת האותות ידבר האל אל בחיריו? כמראה מתוך הסנה הבוער ואינו אוכל אל משה, כדבר המלאך אל הרשע, כטל על הגיזה אל גדעון, ככה נגלה אלי האל בחזיון ההלך הזקן נביאו. ואם באמנה נכונה השמועה, כי נבאש שאול בעיני שמואל, הכי יבצר הדבר כי…

דוד לא הגה מחשבתו עד תומה מעוצר אימה ופחד, ויען כי לא יכול לשית רסן לה, נהיה לא לרצונו מליץ־יושר לנפשו, כי לפני אלהי ישראל ישוו הקטן והגדול, כי הוא את דכא ישכון. הלא מפעם לפעם יבחר אלהים אחד הקטן והדל באלפי ישראל לשימו נגיד מצוה על עמו, מאשפתות ירים אביון להושיבו עם נדיבים. ואחרי אשר מאס נביא האל בשאול, הכי ייבצר מעמו לשית את כתר המלכות בראש אשר יבחר בו? ואם עלי יפול הפור…

נחרד דוד עד יסוד בו מרעיון הרהב, אשר לפתו כמו בצבתות. ויקרא במרי־רוחו: אהה, כי לא ישרה נפשי בי, במלכי אמעול את המעל. מי יתנני וחבלי התנומה יאחזו את עפעפי ואשכב כגולם איש או כי אישן המותה ואך אטוהר מרעיון בליעל זה.

דוד, אשר רבות נוסה בנדודי־שינה בלילות, כבר בא עד חקר התנומה ולמד לקח, כי כאשר לא תפקדנו על נקלה, לא ינצל ממרורי אי־שנת, בלתי אם בצקון־תפילה, כי נדודי־שנת לעינים כמוהם כבצורת לשדות. וכאשר בעתותי־חררים יתפללו גשם־נדבות, ככה כאשר יבוא עוצר ברסיסי־טל השינה, הטוב לנפש, כי תייחל לקונה, תבכה ותתחנן אליו לאמר: הרעף אלי, קוני, טל־תנומה מעט, כי יבש כחרש כוחי ונפשי בי חררים. רק אין זאת כי התפילה, כשינה, היא כליון־נפש.

ויהי בהתפלל דוד על נפשו ותרד עליו תנומה ערבה ועמוקה.

הגיון־דוד שפט נכוחה. ההלך הזקן היה שמואל הרואה, והוא אשר קרא לעצרת הזקנים להתיעץ הלילה על דבר המלכות. שמואל טכס מעשהו בסתר, לבל יוודע הדבר לאיש בטרם־מועד, מלבד הקרואים אל העצרת. אפס לדוד נודע בעצם הלילה הזה פשר העצרת, אחרי אשר לראשונה ירדה עליו תנומה ערבה ועמוקה עט אליו שר החלומות וסכסך את רעיוניו לזרוע בהם מרורים ומנעמים גם יחד. עקב זאת התהפך על משכבו נסער ונפעם עד למאד, נרדם ומקיץ חליפות: נבהלו כל עצמיו כמו נשלחה אש בעצמותיו. לא נפלאת היא, כי גם בעצם שנתו היה קשבו ער ודרוך לבחון באזניו צעדי אביו בשובו אל משכבו. ולא כן אחיו, כי הם העמיקו כמשפטם שנת על משכבותיהם. אך הגיע לאזני דוד צעדי־אביו הלאוטים בדמי הלילה קפץ מעל משכבו ויגש אל אביו ויעצרהו בלכתו ויאמר אליו בקול מתלחש, לא כי בקול דממה דקה, ומפיו התאבק להט־חשק, כמו אש עצורה בעצמותיו, לאמר:

– אבי, מה מלילה? אי מזה אתה בא באישון הלילה ומה דבר נפל הלילה?

למרבה הפלא לא דחפו ישי מעל פניו אף לא שח לו הס־הס, כי אם לאט על אזנו לאמר:

– בוא, בני, ולך אחרי.

דוד בן לרמזי־מליו והלך בעקבותיו עד אשר יצאו בלאט מן הבית הרחק בחצר. ויאמר ישי:

– דוד בני. הנני ואגיד לך את דבר העצרת, אליה נקראתי ואך אל תגל שמץ דבר מאשר תשמע מפי עד מועד ומועדים. שמואל הרואה, אשר הכתיר במועדו את שאול למלך, גמר אומר בצו האל לקחת מעם שאול את המלכות ולתתה לטוב בעיניו…

ישי נדם לרגע קטן עקב אשר נפשו שאלה נופש מעט. נפעם מאד היה בשיחו כמו גחלים יחתה מפיו ורוחו נסערה עד בלי די. אחרי זאת הוסיף לדבר:

– וזאת לשמואל עקב אשר המלך שאול נגלה לעיניו בקלונו, כי אך רך־לבב הנהו, לא קמה בו רוח לעשות לעמלק אויבנו הקדמון, ככל אשר עשה רשע אכזר זה לעמנו. תחת לרדוף אחרי העמלקים ולגרשם הרחק מגבולותינו, לבל יפשטו עוד על שדותינו וערינו, לשדוד ולרצוח, ולבל ישלחו עוד את סוסיהם, גמליהם וחמוריהם אלינו להשחית כל חלקה טובה בקמתנו, הניח להם שם כמאז ומקדם במחנות ישראל, בקחתו מהם כופר־נפשותיהם בבקר ובצאן, אותם הסיע אל מכלאותיו. וישמן שאול ויבעט. ויהי בהתעשרו הרבה ממלקוח הבקר והצאן ויתנשא לבו להסב אליו מלבד המלכות גם את הכהונה, אשר מורשה היא לזרע אהרן הכהן. וזה החלו לעשות, כי במו ידיו העלה את הקרבנות על מזבח בגלגל, בטרם יבוא שמואל להקריב כמשפט. שמואל סיפר את דבר השערוריה הזאת אשר לא נהיתה כמוה מיום היות ישראל לגוי וקהל הקרואים, זקני יהודה ונכבדיה, קראו פה אחד:

הטיב שמואל עשה, במאסו במלך אשר מאס בה'.

דוד, בשמעו את דברי ישי אביו, אשר שח אליו, כדבר איש אל רעהו וכממתיק עמו סוד, היה נדהם למשמע־אזניו ונפעם לאין־קצה. ויאמר בלבו: מה גדול היום הזה ומה רבו הפלאות אשר התחוללו בו. פלאי ההלך הזקן אשר נגלה אלי פנים אל פנים. פלאי־מעשים התחוללו הלילה בסוד זקני יהודה ונכבדיה. פלא על פלא זה שיח אבי עמי הלילה לעשותני איש־סודו, תחת לגלות אותו על אזני אליאב אחי הבכור אשר לו העוז והגבורה ובידו התושיה, ולזאת לו הצדקה להיות אוזן קשבת לשיח אבי. זאת לא זאת, כי הנוחם הכה את דוד על אשר שת כל הלילה ארבו לישי אביו, אשר אולי עקב כובד־שנותיו וכובד־רוחו לא יעצור כוח לכלוא את פיו לבל יגלה לצעיר בניו רב מדי אשר נדברו זה אל זה זקני־יהודה במועצתם. ויאמר דוד אל ישי אביו:

– אבי, לו לעצתי תשמע תכלא את דבריך אלי לעת אחרת על פרשת המועצה. הלא עיפת למדי ולא ככוחך לפנים כוחך עתה… כבר ארכה השעה מאז צאת הכוכבים. יחכם היום מן הלילה לכל שיח ושיג. רק על אלהי העולם נאמר במשל הקדמון, כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול וכאשמורה בלילה. ותחת זאת האדם, אשר אך בשר הנהו, כאשר אחר לעלות על משכבו ושנתו עקב זאת תרד ממנו, יש אשר תהיה אשמורה אחת בעיניו כאלף שנה.

מפלאות רבות ראה דוד היום ושמע באזניו וכעת נוספה לו עליהן עוד מפלאה אחת, כי ישי בשמעו את דברי דוד הצעיר בבניו, אשר תוכם רצוף שכל טוב וחרדה לאב זקן אשר הנהו עייף עד למאד עקב המולת הדברים והמעשים במועצה, ככל אשר שפט בהגיונו וגם על פי האותות בקולו הנחשל ובגופו השחוח עד בלי די תחת נטל המקרים, תחת לאמר לו חן־חן על דאגתו וחרדתו לו, נתן עליו בקולו כגוער ויאמר:

– הרף, בני, מהבל מליך. הכי יונק שדים יאלף בינה גבר בעוז? הבאמנה תאמר רועה קטן, כי לזקנים כשל וכי לכובד־שנים אך יאה כובד־שנת? וכי השנים יאהבו תפנוקים וזה דברן תמיד כעצל: עוד מעט תנומות, מעט חבק ידים לשכב. אך לא לבאים בשנים שנת ואפס־מעשה. בשגם טרם בטלו טוחנותי בני ועדן לא חשכו רואותי אף בעצם הלילה.

דוד נקט בנפשו על אשר חטא ועל אשר נואל להיות יועץ ומדריך לאביו אשר בין מרומי המעלה ביהודה יחד שמו, ורבים המה אשר ידרשו לשכנו לשמוע מפיו דברי חן ושכל טוב. לכן יעצוהו כליותיו לשנות את טעמו חיש מהר ולהגיד לאביו בדברים כמתלהמים, מה מאד חשק לשמוע מפיו פרשת כל המקרים וכל השיח והשיג, אשר נרקם בין שמואל ושאול, ומה הגידו נכבדי־יהודה אחרי שמעם את סיפור הקורות מפי שמואל במועצתם, מי מהם דבר במליצה ובחידות, מי בדברים כדרבנות ומי שם מחסום לפיו או שיכל את מליו ללא שיח ברור, ואחז בזה ואף מזה לא יניח את ידו. היטב יחשוק לדעת כל דבר דבור על אפנו ללא כל חסרון. נפשו גחלים תלהט לדעת הכל, קו לקו ותג לתג. וזה האות, כי הלילה, מאז עלותו על משכבו, לא ראה בעיניו שינה כמעט… כצרבת היתה בעצמותיו.

ישי, אשר לראשונה שמע מפי הנער הרועה שיח נמהר ולוהט והוא לא הסכין עד כה לראותו מתערב עם הגדולים, אף כי מחוה דעה במדברותיהם, נפעם עד מאד ומליו נעתקו מפיו, כמו פגה רוחו. אך חיש מהר התאושש ובהרימו את מטהו ונפנף בו אחת הנה ואחת הנה, כאשר יעשה ראש לבית־אב פתח פיו ואמר:

– לא טוב בעיני אשר כאיש שיחך… לא כי כאיש נסער ברוחו… בדברך פיך גחלים ילהט. לא טוב המעשה הזה. דוד, הבן יקיר לי, הטרם שמעת את דבר החכם הקדמון לאמר: אל תבהל על פיך ואל תבהל ברוחך. אל נא, דוד, בחפזך. כל חפזון הוא אך לרזון – שח לא אחת בועז אבי עובד אבי. השלוה והנחת רפאות לנפש. אף פתגם זה הוא דבר בועז אבי־אבי. והוא על זאת הטה כנהר חסד והודיע אהבה נאמנה לרות זקנתנו, כי היא בשלות השקט הלכה אחרי הנערים הקוצרים, לא נחפזה בלכתה ולא נשאה נפשה אל הרב כי אם אמרה די לי במעט. והיה במצאה אחרי הקוצרים שתי שבלים תלקט אותן, אך שלוש לא תלקט. וכאשר ישבה בצד הקוצרים ובועז זקננו צבט לה קלי ותאכל ותשבע ותותר. לראש לכל היתה רגועה בכל עת, כמי השלח, אשר בעיר היבוסי עליהם ייאמר, כי ילכו אט אט. אכן, ה' המר לרות בהילקח ממנה כליון מחמד־לבה, אך לא היתה מרת־נפש כנעמי חמותה. הנה כי כן, דוד בני, בזאת יבורך גבר, כי ידע לגבור על סערת־רוחו ולהשכיל אל כל ענין במועדו. כן, עת לכל חפץ. אפס אתה, בני כראובן בן יעקב פחז כמים. אהה, לא תהיה תפארתך על הדרך הזאת, דוד. ומה פשר המלים אשר השמעת באזני, כי נדדה שנתך הלילה? אשר לא יישן שנת־ישרים על משכבו, אות הוא, כי נפשו לא ישרה בקרבו. תמימי־דרך אך תיערב להם שנתם. דוד, דוד, יען כי נבהלת לדעת שורש כל דבר ופרטי המקרים ושיח זקני־יהודה במלואו, זה יהיה ענשך מעמי, כי מעתה אשית לפי מחסום ולא אספר לך עוד מעט מן המעט… לא כי עוד אספר לך מעט מזעיר כ… עוד שניים שלושה גרגרים בראש אמיר…

ישי נדם מעט ודומיתו ארכה רב יתר מאשר לפני כן, ויהי כאיש, אשר ישית עצות בנפשו הלדבר או לחדול. ובהניפו את מטהו אל דוד כמו יושיט את שרביטו אל הסר למשמעתו הפטיר:

– הנה כי כן, שמואל הגיד בזעמו כי רב אל שאול: יען כי לא שמעת קול ה' ותעט אל השלל ואת דבר ה' מאסת וימאסך ה' מהיות מלך על ישראל. ובדברו זאת קרע בסכין את כנף הבגד אשר לשאול לאות, כי הממלכה תיקרע מעליו. ושאול המעט אשר נהג לא בחכמה, כאחד תועה־לבב, נגלה לעיני שמואל גם כמוג־לב, כי בשמעו את תוכחת הנביא נמס לבו כדונג, בגעת בו האש, ועיניו נהיו פלגי־מים. בכה המלך ויתחנן אל הנביא לסלוח לו את חטאו. אך הנביא באחת ולא ישיבנו. ויהי בשמוע זקני־יהודה את פרשת שאול ויביעו כולם שאט־נפש למלך, אף המעטים ביהודה, אשר לפני כן נהו אחרי שאול סר לבם מעליו ויענו ויאמרו כולם כאיש אחד, כי לא יאתה המלוכה לשאול, הבן לשבט הקטן באלפי ישראל, וכי מהיום והלאה הצדקה ליהודה, כי יסבו עליה את המלכות. בשגם לא הבין שאול לפשר תכונת המלך בישראל, כי לא למען רדות בעם כמשפט כל מלכי הגויים, ובלתי אם למען ישרת עם סגולה וישא את טרחו וריבו להיות המוציא והמביא בכל עת וצרה, כאשר התהלכו משה ויהושע לפני עמם, ניתן בראשו כתר המלכות. ולא כן שאול, כי לא התבונן בקורות דור ודור בעדת ישורון וימלא ביתו כסף וזהב שני ועדנים ויתן משרות לרוב לשרי־נכר, אשר לא ממעי ישראל יצאו ואשר כל מזימתם לחבל בעמנו. והיה כאשר תקראינה מלחמה ונוספו גם הם על אויבינו. הנה כי כן, כלה ונחרצה, כי האיש אשר יבוא תחת שאול אל המלכות יהיה מבני־יהודה להקים את ברכת יעקב אבינו לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו.

ישי דבר ברוח נפעמה ומליו יצאו דחופות מפיו, כאיש אשר אמריו רבים ורגעיו מספר, וחרדה תעטפהו, פן לא יוכל לכלכל את כל שיחו. ואכן, לא יכול, בעצם דברו נעתקו מליו מפיו, כמו עולפה לפתע נפשו בקרבו, ואחרי דומיה מעטה שב והתאושש להגיד בשארית־כוחו, כי לא יוסיף לדבר בזאת, יען כי רבו הדברים ולא עוד הלילה גדול ועת לישון… לא לישישים לילה, בני.

בכבדות שרך ישי את רגליו מן החצר אל חדר־משכבו ודוד היה לו לעזר, בתמכו אותו בזרועו. ויהי גם הדבר הזה לפלא בעיני דוד, כי אותו, הצעיר בבניו, קטון הרועים, מצא אביו נאמן לפניו לגלות באזנו בעצם הלילה את הגדולות והנצורות, עליהן סובב ציר המועצה אשר לזקני יהודה והנביא שמואל בראשם.

עוד ישי צועד אט־אט ובאפס־כוח, ודוד משען לו, אל חדר־משכבו ולב דוד רחש דבר טוב לגמול לאביו הזקן כגמולו. תחת אשר גילה לו את דבר העצרת ואף שח אליו בהתגלות הלב כדבר איש לרעהו, גמר אומר להסיר לפניו את הלוט מעל מעשה האריה, אשר חשב לראשונה להעלימו מכל איש. וידבר אף הוא ברוח נפעמה ויאמר:

– ואני, אדוני אבי, שיסעתי תמול אריה… בסכין אשר בידי שיסעתיו… כשסע את הגדי. אמת הגה חכי ואין שקר בלשוני. אף הלך זקן הצלתי מכף האריה…

ויהי בדבר דוד וייעצר ישי במהלכו ואת זרועו חלץ בחזקה מיד בנו ויישר גיוו ואת מטהו הניף אל על, כשר־צבא אשר יניף את חרבו, ופניו נחזו לאור הירח, אשר הגיח ברגע ההוא מבין מפלשי העבים, עוטי עוז ושלטן, כמו כל הבליה בו נהייתה לעדנה ואף קולו לבש חוסן, כי לפתע נתחוללה תמורה נחרצה ברוחו ובגיוו גם יחד. ויאמר:

– בני, בני, לא אאמינה למשמע אזני, יען כי נאמנת עלי מאד… לא אתה תתהלל על שוא. נתת שמחה בלבי על כי לב אמיץ לך… אך גם מאד אחרד לך. עקב גבורתך אחרד. אהה לשמועה אשר באתני, כי אריה הרגת בעצם כוחך וכי גבור־חיל אתה. לא טובה הגבורה לאיש, אשר לא ארך־רוח הנהו ונפשו שוקקה בקרבו, חזיונות ודמיונות ירדפוהו תמיד. בני, את רוחך תיכנתי מאז ידעת לבטא מלים ולשרוק בחליל, בני, בני, לא לבני־ישי מעלל גבורה. לא לנו הוא. הטוב כי יהיה מאתנו והלאה, פן יעשו הבנים זר מעשיהם וינחמו באחריתם. אשר נפשו מסוערת, הטוב כי יהיה גם מורך ברוחו ושריריו לא מוצקים ומטילי־ידיו כמו שומים בסד. בני ישי ונצבת, אך טוב להם, כי ילכו אט־אט, נחבאים אל הכלים. קטני־אדם שם אותנו האל ולא גבורים הששים אלי קרב. דוד, בני, הבאמנה במו ידיך הרגת את האריה? פחד בי ורעדה. – ובהישמע מקולו בכי עצור הפטיר – לא אחפוץ בבן גבור. מנוחות אהבתי מעודי.

שוב נעתקו המלים מפיו וקומתו שחה. רק אין זאת כי עייפות־משנה אפפתו. כבדו צעדיו עד למאד בפיק־ברכיו. ויקח דוד בשנית את זרועו בידו ויוליכהו אל חדר־משכבו.


 

פרק ח. סוד זקני יהודה    🔗

אשר לא כילה ישי לספר אל דוד בשיח הלילה נודע לו בימים הקרובים לאחר זאת משמועות שונות, אשר גונבו אל אזניו מפי הנערים הרועים בלהגם כי רב, ורב יתר מפי יואב, אשר עוף השמים הוליך אליו כל קול, אף מרמזי־מלים אשר התמלטו מפי צרויה. פירור לפירור, כאשר יחברו הנערים בחורשה גרגר לגרגר באמיר העץ, לקט דוד מן הסיפורים הרבים והמסובכים, אשר הופצו ברבים על אודות מועצת הזקנים, ויצק אותם למסכת אחת. וזה דברה: בתום דברי שמואל על שאול, אשר האל מאסו ממלך, פרץ חיש־מהר ריב־דברים בין נכבדי־חברון ובין נכבדי בית־לחם מי הוא זה ואי זה הוא אשר לו יאתה המלוכה תחת שאול. ותהי עצת אנשי־חברון לאמר: לאחד מבני עירנו משפט המלוכה, כי חברון היא עיר האבות, מקום מערת המכפלה, אשר הוד־קדומים חופף על מבואיה ומוצאיה. ולעומתם ענו ואמרו אנשי בית־לחם, כי הצדקה לענוד לראש אחד מבני בית־לחם את כתר המלוכה. כי מבית לחם יצאו כל האישים הדגולים, אשר עשו להם מאז ומקדם שם בגבורים וכל אצילי בני ישראל בית־לחם מכורתם. בשגם מודעת היא, כי גם בימינו אלה איש בית הלחמי מפיל את חתיתו על כל סביבותיו וגם הפלשתי הנועז לא יהין לבוא בגבולות העיר. ויקומו החברונים ויגידו דברים כמתלהמים, כי חלילה להסב את המלכות מעמהם, כי חברון היא עיר האבות. ואחד הזקנים קם על רגליו ויאמר: שאל את קברות אבותינו ויגידו לכם, כי בהם נטמנו עצמות אברהם ושרה, יצחק ורבקה, יעקב ולאה. ולעומתם ענו בית־הלחמיים דברים כדרבנות: לא המתים יהללו יה ולא בקברות ישגב עם, בלתי אם במפעלי הגבורים החיים. עוד אלה ואלה לוטשים את לשונם כחצים ויפתח גד ראש למשפחת הארכי את פיו ויאמר: ולי הגיד אבי אשר שמע מפי אביו ואביו שמע מפי אביו, כי אמונה מורשה היא מפי אחד נביא, כי המלך אשר יכונן לאורך ימים את המלכות בישראל יהיה חוטר מגזע בועז, אשר נשא לאשה את רות המואביה בהסתפחה על עדת ישראל להידבק באלהיו.

ויהי בכלות גד את דבריו, השלך הס מסביבו. למוצא פי גד ייחלו רבים, כי לא יגיד דבר בלתי אם ישקלו במאזני האמת והצדק. לאחרי זאת נפנו כל העיניים אל שמואל הרואה, אשר דבריו הם כאורים וכתומים ואין כמוהו יודע דת ותעודה בישראל. ותהי הדממה כבדה וארוכה. ולאחרי זאת קם שמואל על רגליו ויישען אל מטהו וידבר בנחת ובתוקף־שלטן לאמר: שמעו נא זקני חברון, ואתם, נכבדי בית־לחם, האזינו לאמרי פי. במגילת ספר שמורה עם עלי הכהן אשר היה אומן לי כדבר ה', נמצא כתוב לאמר: ואלה תולדות פרץ בן זרח בן יהודה בן יעקב. פרץ הוליד את חצרון וחצרון הוליד את רם ורם הוליד את עמינדב ועמינדב הוליד את נחשון ונחשון הוליד את שלמון ושלמון הוליד את בועז ובועז הוליד את עובד ועובד הוליד את ישי בית הלחמי.

ויהי ככלות הנביא לדבר ותקם בקרב הנאספים דממה רבה, כבדה, דממת אי־רצון גלוי לעין כל. אפס הנביא שלח את מבטיו הדולקים כלפידים אל עבר פני ישי. ואף עיני כל הנאספים נסבו אליו. וישי נפשו נבהלה מאד וכל עצמותיו כמו רחפו מפחד. אחרי אשר התאושש מעט קט פתח את פיו וידבר לאמר:

– אל נא, אחי, תשימו עלי את המשרה הרמה הזאת. זקנתי מהיות מלך לצאת ולבוא לפני שבטי ישורון ולנהל את העם הכבד הזה. רק משה נביאנו, אשר גם לעת זקנתו לא רפה כוחו ולא נס ליחו, חגר עוז להיות אומן פדגוג לעמנו בכל עת. ולא כן אנכי, אשר מעת נצבת אשתי מתה עלי, כוחי עזבני ואף בטחון־לב אין עמי. ואם מצות האל היא ביד הנביא לשית את המשרה הזאת על ראש אחד מבני ישי, הלא אליאב בני הבכור הוא רם־קומה ויפה־תואר וכאיש גבורתו…

פני הנביא התקדרו בשמעו את דברי ישי ועיניו התלקחו באש־זעם ויאמר כשואג:

– ישי בן עובד, לא בחכמה דברת, כי המלכות תינתן שי לאיש רק עקב היות רם־קומה ויפה־תואר. אשר לזאת, הכי לא בן־קיש הנהו תפארת אדם, משכמו ומעלה גבוה מכל העם? הלא בכל גבול ישראל לא יימצא איש אשר ישוה לו בגובה־קומתו. אך כה אמר אלי האל על שאול: אל תבט אל מראהו ואל גובה קומתו כי מאסתיהו. וזה האות, כי לא כאשר יראה אדם כן הוא. האדם יראה לעיניים ואך ה' יראה ללבב. אף לא הצדקה לך באמרך כי אך לבן הבכור משפט המלוכה. לא תהיה כזאת בישראל. אשר הבן הבכור יבוכר על החכם והישר הולך. איש התרומות הוא הבכור לכל. גם מבשרי אחזה זאת. אף יואל בני בכורי נפתה להאמין, כי לו הצדקה להיות שר ונגיד על ישראל, אחרי אשר זקנתי. אפס לא מצאתיו כשר לפני. לא רויתי נחת גם מבני הצעיר אביה, אשר הפציר בי לעשותו שופט בבאר שבע ואחרי אשר נעתרתי לו ניחמתי על זאת. אהה, שני בני סטו מן הדרך הישרה ולא לצדק ישפוטו, כי אחרי הבצע ילכו והשוחד יעוור עיניהם. לכן הדיחותים מעל כנם והציגותים דלים וריקים כאביונים, לבל ישתררו על ראשי עם קדוש. אף זכות בועז ורות המואביה לא תסוכך על אשר יקרא מזרע־זרעו למלכות, אם לא ינהג בצדק ובמישרים. לא לפי מראה העינים, בלתי אם לפי פעלו, יישפט גבר, אם זך וישר הנהו, ורק אחרי אשר יצורף בכור הנסיונות, כאשר היה לאבותינו הקדושים אברהם יצחק ויעקב, אשר הובאו במבחן ובמסה ואך אם יצא טהור ונקי מכור הנסיונות, הוא אשר הקדש מבטן להיות נגיד על ישראל. אחי בני עמי – וקול שמואל גבר חילים – הכפלשתים או כעמונים הננו, אשר מלכיהם ישתעשעו באלילי כסף וזהב ובתפארת־שוא? הכי נער ישראל למשוך לבו במעשי משובה? הכי שוב ישובו אלינו ימי בני עלי לפנים, אשר רדו בעם, שדדו ועשקו את רכושו, למען מלא בטנם ולשבוע תפנוקים?

דברי הנביא כתומם לא נמסרו בפי מספריהם השונים בשפה אחת ובדברים אחדים. אך הכל סיפרו בהשתאות, כי מראה הנביא בדברו היה נורא הוד. עיניו ירו זיקי־אש: שפתיו נעו והתחוגגו גם כאשר נעתקו המלים מפיו; גיוו התנועע אחת הנה ואחת הנה כקנה ברוח. כל הנאספים נחרדו, פן יבולע לנביא הזקן רפה האונים מעוצר־רגשו. רבים מן המסוערים ברוחם פצחו בשאגה עזה לאמר: חן חן לשמואל הרואה. ככל אשר יצוה עלינו נעשה לא נמרה את פיו. אף צרור לא נפיל מכל אשר יגיד לנו… ידבר שמואל ואנחנו נעשה ככל העצה היעוצה לנו מפיו. אחד הנערים הביא גם השמועה הזאת, אשר כל הנאספים הריעו לקראת הנביא וקראו בתשואות קול אחד כמו לפנים בישראל בעת הר סיני עשן לאמר: נעשה ונשמע. אפס הנביא שמואל היסה לפתע את הקהל בתשואותיו, במטהו נפנף ובפיו דבר ככה: אל נא תדמו, אחי, בלבכם, כי יעדתי את העצרת הזאת למען קדש בעצם הלילה הזה את המלחמה על בית שאול ולקרוע מעליו את המלכות מעתה והלאה. בעשותנו ככה, אך נרבה פלגות ומדנים בישראל. אנכי למען אחי ורעי אדברה נא גם כעת שלום אל שאול. הלא במלוך שני מלכים בישראל ייחלק העם לשני מחנות, מחנה בנימין לבד ומחנה יהודה לבד, והקרבות ביניהם יאכלו את ישראל בכל פה. אז יבוא גם האויב מבחוץ להפליא את מכותינו ואת היתר מריב אחים יאכל הוא. לזאת צו יצא מעם האל לאמר: כל עוד שאול מלך ויוצא בראש צבאותינו, הוא משוח האל ועל פיו ישקו כל דברי המלכות, אשר ימרה את פיו או יחרוש עליו רעה דמו בראשו, עד עת קץ וחזון. אפס בבוא יום פקודת שאול, אחת דברתי ולא אשנה, כי לא בן מיוצאי־חלציו יירש את המלכות, בלתי אם איש מבית יהודה, אשר קורא מראש ומקדם לכונן את מלכות עמנו לעולמים. הוא ירא האל ואשר מצוותיו ישמור ישב לבטח על כסא המלך.

בכלות שמואל הנביא לדבר דעכו הלהבות בפניו והוא צנח מלוא קומתו ארצה. נבהלו האנשים למראה וידמו, כי כבר נפח את נשמתו. ויספקו כף אל כף ויגעו בבכי. אולם גם בקום הנביא ממקום־נפלו לעמוד על רגליו, טרם שככה סערת־רוח הנאספים וקול הנהי אשר בפיהם לא נדם, כי גם אחרי אשר נפקחו עיניו להביט הוסיפו עוד יצורי־גיוו לנוע ולזוע, כמו אחזתו עוית. הלא טרם ראו עד כה ביהודה נביא במתכונת המתנבאים מבני בנימין. אשר בנוח עליהם רוח הנבואה יתעוו, יתפתלו בגיוום, יחרקו שן, יזעקו כיולדות, יתופפו בכלי זמר, יקפצו וידלגו כצבאים, ואת קולם יתנו בשיר או בבכי. אפס לא לאורך שעה ניכרו בנביא אותות העוית. ונהפוך הוא, כי פניו לבשו לפתע שלות השקט והוא שח בנחת:

– כליתי את דברי. עת לי ללכת. ואתם, אחי, אל תריבו על דבר המלכות, כי עוד חזון למועד. ויהי נועם ה' עליכם ושלום על ישראל.

כל מגידי השמועות לא ידעו לספר ברור ומפורש מי ומי מבין קהל הנאספים היו בין המלוים את שמואל בצאתו מבית לחם, רבים או מעטים, ואולי אף אחד לא. אף לא נודע אם עוד בעצם הלילה עזב שמואל את בית לחם או נטה ללון לבית איש ממיודעיו הזקנים ואך בבקר אור יצא מן העיר. אפס יואב, אשר כל רז לא נסתר ממנו, לחש על אוזן דוד, כי גונבה אליו שמועה, אשר באמנה נפרד הנביא שמואל מעם קהל הנכבדים בתום העצרת ובדברים כדרבונות ציוה על הקהל הרב לבל ילווה אליו איש בלכתו. אף הפטיר יואב כסוד כמוס, כי מקץ ימים מעטים בא רץ בסתר אל ישי אביו מטעם הנביא שמואל להגיד לו דבר סתר.

דוד האמין ולא האמין לשמועה אשר בפי יואב. הוא האמין בידעו היטב, כי יואב הנער הוא אך רך בשנים, אפס לבו קשה כצור ושכלו כחרב חדה. והיה כאשר יפעמהו החשק לדעת לשורש דבר, אשר הבאים בשנים יכסוהו מעיני הכל, לא ינוח ולא ישקוט וכל מורך לא יבואהו, עד אם יגלה הלוט מעל התעלומה. זאת לא זאת, כי לא יתן לאיש להוליכו שולל בדברי משל ומליצה או נפתולי לשון להגיד אליו דברים אשר לא כן. היטב יבחון וישקול כל אומר בטרם יאמצהו אל לבו. בשגם חוש חד לו להבין דבר מדבר ואף כל רמז יפענח כיאות לו.

דוד בהגותו בזאת כל מורשי־רוחו געשו בקרבו ויהי בעיניו כחולם וכהלום יין. ויאמר בנהם ובמרי:

–כן, צדקו דברי ישי אבי גם יחד: קטני אדם שת אותנו האל. לא לנו הגבורה. לא לנו המלכות. הכי לא אורך־רוח עטרת מלך? ואני רוחי תמיד כים נגרש. בעת צרה תיבהל נפשי ויפחדו כל עצמי. אף כי תאחזני הבהלה, בעת אשר רוחי בי גאה יגאה מעוצר־שמחה ומשפע־אושר. מה בצע בכוחי ובגבורתי לשסע את האריה, אם בקרבי ישית אריה את ארבו לטרפני? אללי לי, כי חוטר מגזע ישי הנני.

כמוני כישי אבי, אשר גם השמועה על הגדולה תהלך עליו מגור. רק אין זאת כי חוק הוא, אשר כל איש ידבק בשורש אביו מולידו ואף לא ירחק מתכונת אחיו לשכל ולאי־שכל, לרגש נכון, או לנעוה, לרוח נדיבה או לקשיחות־לב. והכי אין בני־ישי כולם יחד אך רעי־לב המה ואל רהבים יפנו? רק אין זאת, כי כמוני כמוהם. או כי נפשי משחתה מנפשם, כי המה עזי פנים, כאשר עזי־נפש המה; גאות ילבשו, בגאון יתהלכו, ברגל נאוה ידרכו על אשר יעמוד להם בדרכם; על כל איש יתנו בקולם. אדיר חפצם לשמוע בפי הכל מהלל תקפם ועשרם. ולא כן אנכי עמדי, כי אשית מעטה־ענוה על פני ואף אתיימר להאמין, כי רוח השיר תתנוסס בקרבי. זמירות אנעים ושירים אארוג בחלילי, כמו באמנה אורח לי כאחד מענוי־עולם ומקטני־ארץ. מי יתנני ואדע אשר הטומאה לא דבקה בשולי שירי וכי לא שבע תועבות בנפשי.


 

פרק ט. ישי בחרדותיו    🔗

סיפור יואב אודות הרץ אשר בא אל ישי מטעם שמואל, לא היה יסודו שוא. אכן, רץ מטעם שמואל הופיע מקץ ימים לא רבים אחרי העצרת בסתר אל ישי והגיד לו, כי לא רחוק המועד והנביא יופיע אליו בטרם עלות השחר ליד שער ביתו לענות עמו בענין נכבד, אשר שומה עליו להצפינו בקרבו עד בוא עת. לב ישי רחב ופחד בצפייתו ללילה ההוא. הרעיון אשר גם לפני זאת פקדו לעתים כי אולי נכונה המלכות לאחד מבניו, נהיה עתה כמסוס נוסס בקרבו והשביעו מעדנים אשר טעמם כממרורים. השפק, אשר קנן בקרבו, הכה כעת גלים חזקים, פן אך למען זאת קרא הנביא לעצרת בית־לחם, לשכך מעט את זעם הנכבדים ביהודה על שאול מלכם ולשדלם בדברים להתכחש למסורה, אשר הובעה בפי גד, כי אחד מצאצאי בועז יגיע אל המלכות, לאמר, אחד מבני ישי, והמה כולם לא יצלחו לה. ישי ידע את מוך־ערכו ושפל־מצבו. לא מבניו יקום מלך בישראל ולא לו נאה היות אב לנושא־כתר. הכי לא הוא הדל באלפי יהודה?

ישי היה שפל־רוח ומצניע־לכת, נחלתו בשדה ובכרם היא הקטנה בבית לחם. אמנם, בין נכבדי העדה יכירנו מקומו, בנים לו שבעה וברוב בנים הדרת בית־אב, אך מעודו לא היה מן המדברים בשער. נפשו שאטה בכבוד־אנשים, ורב יתר יתעב אי־כבוד. אולם אחרי אשר בעצרת דברו, אם כי רק ברמזי מלים, נכבדות בבית־ישי, והן לא תבאנה, הלא ינחל קלון תחת כבוד, כי כולם ילעיגו אף יפטירו בשפה לאמר: הגם בני ישי במתמלכים? אף גד אל נכון בצדיה העלה בראש העצרת את המסורה על חוטר מגזע בועז, למען יראו כל הנאספים, והנביא שמואל בראשם, מה נקלים הם צאצאי בועז בעיני נכבדי יהודה. הלא לזאת בתום דברי גד קמה דממה כבדה מסביב וכל המבטים נסבו מעם ישי

בהגותו בזאת גמר ישי אומר להשכיח מלבו את הרעיון הנואל על המלכות, אשר תקום ביד אחד מבניו, לעקרו מלבו כליל. אהה, המעשה הזה נבצר מעמו. איולת הקשורה ללב איש לא על נקלה תיעקר ממנו. היא תוסיף לסכסך את רעיוניו על אפו ועל חמתו, בימים תדריך את מנוחתו ובלילות תדיר שנתו מעיניו. ישי בוש מנפשו. הכי לא הוא הטיף לקח טוב לצעיר בניו, כי ישרי־לב שנת ישרים חלקם – והנה הוא מתהפך אחת הנה ואחת הנה על משכבו ומנוחה אין בעצמותיו. בלילות האלה נוספו על הדוי בנדודי־שנתו מכאובי־שכולו, אשר לא יתנו דמי לנפשו מאז מתה עליו נצבת רעיית־חייו הנאמנה. רבות נשים עשו חיל בבינה לעתים ונצבת עלתה על כולנה. אשת חיל כמוה מי ימצא. בטח בה לבו בכל עת, כאשר פיה פתחה בחכמה להורותו לעשות או לחדול. כל עצותיה נאמנו עליו מאד, כי לה דעת ועמה תושיה. אך נצבת איננה עוד. מי יורהו דעה ומי יבינהו שמועה? כל בניו יחד כמוהם כגמולי מחלב וכעתיקי משדים. הכי בחכמה עשה כאשר דיבר אל דוד בהתגלות־לב? אכן, נער רב בינות הנהו, אך גם רב רגשות ודמיונות ורוחו סערה עד למאד. “והיה אם כשגגה היוצאת מלפני הפוחז תתמלטנה מפיו מלים באזני אחיו, כי אותו לבדו מצאתי נכון לפני לספר לו על דבר העצרת עם הנביא, הלא רב יתר מאשר עד כה ישנאוהו” – הגה ישי ברוחו הקשה. עז היה חפצו לשכן את השלום בביתו ולהרחיק ממנו קנאת־אחים.

יש רעיון, אשר כמוהו כקוץ לנפש. אפס רעיון, אשר תוכו רצוף שפק, אשר זה דרכו להתהפך אחת הנה ואחת הנה והאחד יהיה עקב זאת לרבים, הלא ידמה לצרור קוצים מסובכים יחד, אשר בהישלח היד אל תוכו לא תוכל עוד להימלט משם. קוץ אל קוץ יאמר חזק ואחוז ביד. או אז תהיה כאיש הנס מן הפח אל הפחת. ככה היה ישי בהתהפכו בלילות על משכבו. הגיון אחד בלבו והוא סובב על צירים לאין קצה וחבלים רבים עמו. יש השופט תמיד מישרים ואין נפתלה בהגיניו, נהפך ביד מקרה לא־טהור כאחד העמוס שרעפים כבדים, כמו כל המישור בו נהיה לעקוב. לא נפלאת היא, כי לב ישי ההולך תמים היה נגרש כים. לא בן אחד לו, בלתי אם בנים שמונה ולב נביא אין חקר. אולי באמנה נתן עינו לטובה בבית ישי, אם אליאב לא יזכה בעיניו גם ברום־קומתו וביפי־תארו, אולי יתן את ברכתו לאבינדב השני לבכור, לנתנאל, אשר בקולו הרך והחם ישבה כל לב, או לשמעי, אשר כל קורות־עמנו פתוחות לפניו כמו ספר… אפס הכי יעשה כדבר הזה להעביר את הבן הבכור מן הנחלה המיועדה לו ולתתה לצעיר ממנו?

רבות דאגות וחרדות פקדו את ישי מפעם לפעם ובלילות גזלו את מנוחתו על אחת שבע. ויהי כאשר עת רבה לא יכול לשית עצות בנפשו ויגמר אומר לגלות לבנו אליאב הבכור בבניו מעט מזעיר מן הדאגות והחרדות, המציקות לו יומם ולילה. אכן, לא ישמיענו דברים, אשר כבודם הסתר, בלתי אם בלילה, בעת כל יתר בניו תפושי שינה עמוקה על משכבותיהם. הלילה והסוד אך תאומים המה. ואיככה יבדיל את אליאב מכל אחיו בלילה ועמו יחד בחדר־משכבו ישנים אבינדב ונתנאל, כאשר יתר ארבעת האחים יישנו בחדר השני, זולת דוד, אשר משכבו נכון לו במלונה ליד המכלאה לשמור על הצאן. והיה בהקיץ אליאב משנתו יחרו יחזיקו גם יתר אחיו לצאת בעקבותיו.

הגיגים אלה העיקו על לבו כפלים לדאבה, אחרי אשר בא אליו רץ להודיעו כי הלילה בטרם עלות השחר עליו להתיצב ליד שער־חצרו לצפות לנביא שמואל, אשר בוא יבוא אליו ולא יתמהמה לבשר לו נצורה. לראשונה גמר ישי אומר לבלי לעלות על משכבו, פן בהירדמו לא יקיץ למועד הנכון. לאחרי זאת נחם ממחשבתו באמרו בלבו, כי לא בחכמה יעשה זאת לשנות מארחו וכל בניו יראוהו כאיש אשר דבר־סתר יצוק בו. לזאת שכב כמשפטו בכל ערב ושת לו סתר־פנים כתפוש שינה. אולם אחרי אשר כל בני ביתו צללו לשינה עמוקה יצא בלאט מחדר משכבו והתיצב ליד השער. עוד ארכה השעה עד ראשית השמורה השניה, לכן שב ועלה על משכבו, ואחרי אשר נקפה שעה מעטה הציקתו רוחו לקום ולצאת אל השער. בעמדו ליד השער צמח בלבו חשק עז להעיר את אליאב משנתו ויהי־מה ולהיועץ עמו מה יענה לנביא בדברו נכבדות בביתו.

עשה ישי כן. ניגש בלאט אל אליאב והעירו מתרדימתו העמוקה ויצוהו ללכת אחריו דומם החוצה. נחבא לו ישי עם אליאב בסתר הסוכה ליד הגורן בהביטו בחרדה מסביבו, אם אין בולש אותם בין השיחים. ישי שח לאליאב בעתרת־מלים ובמעט־סדרים את פרשת העצרת עם הנביא ואת דבר הרץ, אשר הועידו הלילה לראיון עם הנביא בראשית האשמורה השניה, את דאגותיו וחרדותיו מאז העצרת, לבל יבולע לו בנו בכורו, אם באמנה נועדה המלוכה לבית ישי, וכי רבות מחשבות בלבו כדת מה לעשות אם מפי הנביא יצא צו לשית את הכתר לא על ראש הבכור… דברי ישי יצאו דחופים וסבוכים, משפט את רעהו יהדוף בצד ובכתף, או כי יען את כחשו בפניו. לא יכול עוד אליאב לשאת את סבך המלים בפי אביו והפכפכות־הגיונו ויפתח את פיו ויאמר:

– דעת לנכון נקל, כי בית־לחם היא עיר ואם בישראל ובית ישי הוא רם היחש בבית־לחם, אין משלו, ואני הבכור בבני ישי, לאמר, אני הכי נכבד בישראל, עליון על כל, אין כמוני בחור וטוב, ולי יאתה המלכות. הידד, אני האיש, אותו יבחר הנביא להיות נגיד ומצוה על כל שבטי־ישורון. בהיות הצו נתון מעם הנביא לעשותני מלך על ישראל, הלא את פיו לא אמרה.

כיפת השמים הזרועה כוכבים וירח חצי החודש שפכו נגוהות מסביב. אפס אליאב לא ראה, כי חוורו וחמרמרו חליפות פני־אביו למשמע דבריו, אשר בטחונם העיקש עלה בד בבד עם מצהלות קולו. הוא לא ראה, יען כי לא הסב אף במעט את לבו להביט אל אביו. משאלותיו השוקקות לבשו בחפזו צלמי־מעשים ויהי בעיניו כאחד, אשר כבר הושת כתר המלכות בראשו. רוחו גאה גאתה, גיוו נהיה כעמוד נצב, ועיניו, אשר נישאו למרומים, כבר ראו אולי שמים הזרועים לא כוכבים, בלתי אם ספירים ויהלומים כהלכתם, אבני־חן, אודם פטדה וברקת, אשר ישובצו לרוב בכתרי המלכים.

עוד ישי ואליאב נצבים במחבוא הסוכה כבדי־שרעפים חופזי־מלים ונבוכי־שיח, הופיע במרוצה אבינדב בתמהון־מראהו ובמבטיו המשוטטים, כמחפש מסביבו דבר, אשר נלקח ממנו בשנתו ללא משפט. ויקרא ברגש מהול רוגז:

– מה הענין עליו תתלחשו בעצם הלילה?

– שיחנו סוב יסוב על ענין לא נכבד – ענה אליאב.

– על ענין נכבד רק במעט – שיסע ישי את דברי אליאב.

– כן, נכבד אולי במעט – שיסע אליאב את דברי אביו – כשמועות אשר נפוצו לאחרונה על אודות עצרת נכבדי־יהודה ואבינו בתוכם, אשר נקראה על ידי הנביא שמואל.

– על אודות שאול אשר נמאס מהיות מלך תתלחשו – קרא שמעי, אשר פתאום לפתע צץ אף הוא בסוכה, כמו מתחתיו צמח – וכתרו יינתן אליאב אחינו־בכורנו או לכל אחד מבני ישי, אשר ייבחר על ידי הנביא.

– דום, מלהג אשר כמוך – קרא אליאב בזעם־קולו, אשר מלבד גבורת הבכורה נתן בו הפעם את אותותיו גם הגיון השלטן – הכי נקרא שמך שמעי? כי אזנך חדה לצוד כל קול, אף אשר רק עוף השמים יוליכו, ויסודו כזב. שמעי שמך ואך ציר שלוח הנך לכל שמועת שוא ושקר, אשר הכסילים והבוערים בעם יתנו לה כנפיים.

חיש מהר נתקהלו ובאו גם כל יתר בני־ישי, כמו רוח ממרום קבצה אותם יחד לישא דיע ולהתעבר על ריב, איש כתכונת־שיחו וכיד השמועה אשר בפיו, איש לרעהו יצרו, יכחשו, כמו החדשה על דבר הרץ, אשר נפוצה מפה אל פה, ניתקה את כל מוסרות המסורה בבתי־אב בישראל, לבלי שסע בן את דברי אביו ובנים צעירים את דברי אחיהם הבכור, בלתי אם לדבר איש כמשפטו, הבכור כבכורתו והצעיר כצעירתו.

– מה לכם בנים, כי נקהלתם כולכם יחד ואיש את רעהו יצרור – קרא ישי בזעם אין־אונים – הכי בעקב חזון המלכות ייפרעו הבנים? ואולי הפלשתי כבר פשט בגבולותינו, כי נזעקתם ובאתם כולכם יחד?

– האיש־יהודה יפחד מפני הפלשתי ובגבעה יושב בן־קיש בן־ימיני מלך הצאן והבקר, אשר צבר לרוב? – ענה אליאב עזות, בתתו את השמצה בשאול בעצם קולו, אשר תוכו רצוף בוז ומשטימה.

התחנן ישי אל אליאב ויאמר:

– אל לך, בני, לדבר סרה בשאול, אשר כל עוד כסא המלכות מושבו הוא המשוח ועל פני כל העם ייכבד.

ויפתח אליאב את פיו ויבקש לענות עזות אל אביו. אפס רדי ברוח־פיו, האומר ענוה, נתנאל בקולו הרך והחם כגיזת הצמר, הנותן אמרי שפר, הניאוהו מלעשות זאת ואף שקדו להשכין שלום בין האב והבן הבכור. אכן, עמלם הרב לשכך את רוגז אליאב יצא לריק, אחרי אשר פתאום לפתע הגיע גם הצעיר בבנים אל הסוכה, כי מרעש השיח הקיץ גם הוא משנתו במלונה ובלכתו אחרי הקולות בא עד הסוכה. אמנם, דוד כמשפטו לבלי התערב בשיחות האחים ובמריבותיהם, לא חקר גם הפעם לשיחם ולשיגם. אולם עצם מראהו העלה חמת אליאב אשר גער בו לאמר:

– מה לך, רועה קטן, פה בעצם הלילה?

– לרועה עול־ימים יאה שנת בלילות לקום טרם בקר אל הצאן – שחרו מוסר גם אבינדב, אשר זה משפטו להוכיח נגדה נא כל אחיו בדבר־שפתיים או בפועל־ידיים, כי הוא משנה לאחר הבכור לדבר נגידים אל קטני־אחים, להשכילם ולהדריכם. אף יתר האחים גערו בדוד, איש בשנוני־לשונו ובמדקרות־רמזיו…

– לך לך מפה עול ימים.

– הביטו נא אל בן הזקונים, אשר בא בכתונת הלילה ושפתיו עוד נוע תנוענה כמו משנתו. אל נכון עודנו תפוש חלומו, אשר ראה זה עתה.

– הכי לא נקרא אל שאול בחלומו להיות בין נערי המלך? הביע שמעי בלצון רעיון, אשר הפעים את ודוד בכל עת לעתים בהקיץ ולעתים בחלומותיו.

דוד נתחלחל לשמע אזניו וישאל את לבו: מי גילה לשמעי רז זה מהגיגי־לבי? רק אין זאת, שח עם נפשו, כי שמעי חד האזנים לכל אומר חוש נכון לו לצוד גם הגיגי־לב ואך בוחן־מחשבות הנהו.

דוד, אשר מעודו לא ענה עזות לאחיו, הבליג כעת על רוגזו על אחת שבע, בידעו נאמנה, כי צדקו דברי שמעי. אפס ישי, השומר במרבית העתים את פיו לבלי לגונן ולהציל את דוד מחרפות אחיו, פן יאמרו, כי אותו, בן זקונים, אשר תוי נצבת רעיתו חקוקים בפניו, יאהב על כל אחיו, לא עצר הפעם כוח לעמוד מנגד לצעיר בבנים, אשר כל אחיו יפגיעו בו את לעגם, ויען ויאמר:

– לאט לכם, בני, טובי השכל אל הנער הזה, אשר טרם ידע להלך נגד החיים. הלא עודנו נער. אף קומתו לא עלתה כפורחת. וזה תארו ביניכם, בחורי החסונים והאמיצים, כחליל קטן בקרב כלי־שיר החצוצרות והתופים שגיאי הכוח. בכתונת הלילה יצא אל אחיו… כי אך קטן רועה הנהו. והכי כתונת פסים לו?

לשון ישי התנהגה בכבדות וללא סדרים, יען כי שיכל אותה לדבר חמקמקות ולזרעה כלאים, הילולים וחילולים גם יחד, כמשפטו תמיד בדברו אל בניו על אודות דוד, לבל יגביר קנאתם בו. לכן נוקש בלשונו ושיחו היה לרגעים בליל חסר־שחר בגלותו צפונות מלבו, אשר אותן שקד להסתיר. לכן גם הפטיר לאמר:

– רועה קטן תקראוהו, בני. אך מי לידכם יתקע כי זה הקטן לא יהיה ברבות הימים לגדול? צלמו לא רב, אך רב אשר עמו. לשון למודים בפיו וזמירות ינעים. בגיוו הדל תשכון רוח, אשר זה כוחה לאלהיה להגיד הלל לו. כחלילו בפיו כן הוא חליל בפי האל. לא דעת לו בהליכות־עולם ובבינה לעתים לא שפר חלקו.

השתאה דוד לשמוע את תהילתו מפי אביו, אשר עד כה מנע ממנו כל מהלל. ויתר האחים, בשמעם כעת שיח אביהם אשר לא בעל־דברים הנהו מעודו, אף כי לא איש לשון למודים, השתוממו עד למאד, ככל אשר רגזו. אכן ברומם ישי אביהם את דוד על לשונו גם ישפילו חיש־מהר. אך בין כה וכה עשה קטון־אדם זה ענין לענות בו. ועל זאת חרה אפם עד למאד. אף הכרת פני ישי העידה, כי נחרד מאד ממענה־לשונו. לא נשכח מלבו אף לרגע קטן, כי בהתנבאו גדולות לדוד הקטן שומה עליו לשקול בפלס כל אומר היוצא מפיו. אך הנה לא השכיל לכונן כיאות את כפות המאזנים. לכן נדם במבוכתו כי רבה. אף האחים כולם יחדיו נדהמו משיח־אביהם הלא־צפוי, עד כי נעתקו מלים מפיהם. וישי, בראותו כי הסערה נעצרה לרגע חגר עוז כיאה לראש בית אב ויגזר אומר:

– בני, איש למשכבו, כי עוד הלילה גדול.

ואל אליאב לחש על אזנו לאמר, כי שוב ישוב אליו בראש האשמורה השניה. אף אליאב עזר על יד אביו לפקד על יתר אחיו לשוב למשכבותיהם. וישאו כל האחים את רגליהם, ואליאב עמהם, וילכו. מקץ שעה לא רבה ירד אליאב בשנית מעל משכבו והתחמק בלאט לצאת אל מבואי השער לצפות עם אביו אל שמואל הרואה.

לפתע צלחה על ישי רוח המושל ויאמר אל אליאב בקול נגיד ומצוה:

– לך מזה והניחני לבדי לקדם את פני שמואל הרואה, כי רק לראש בית ישי נאה לעמוד ליד השער, בבוא אליו לשחרו איש האלהים.

אליאב לא המרה את פי־אביו ושב אל משכבו.


 

פרק י. קרן השמן    🔗

עוד פרוכת־אופל דקה היתה פרושה על פני היקום, כאשר ניגש שמואל אל שער בית ישי אמתחתו על שכמו. מטהו הרם בידו האחת ובשניה ימשוך אחריו את עגלת הבקר. חיל אחז את ישי למראה הנביא הנצב נכחו ואיש אין עמהם. היה היה לו, כמו שונתה דמות הנביא מאז ראהו לאחרונה מן הקצה אל הקצה. לא עוד רם־קומה וחסון־גו, בלתי אם שחוח וכמו בא הרזון בבשרו. אז בהתיצבו לפני הקהל יקדו עיניו, כל מראהו אמר רוח בגבורתו, מי הקשה אל דבריו וישלם, כל ניע בפניו צו ומכלל־תנועותיו אשר הן צו אל צו נותן בו אותות שר וגדול. אך בעלטת טרם בקר היה מראהו כהלך זקן, עני ושפל־רוח עייף מעמל הדרך, אשר עוד אחת מעט יבקש לו נדבת־סתרה להימלט מרודפיו מבקשי־נפשו. הוא אף שח כעת בקול ענות חלושה, בתחנון:

– ישי, בוא עמי למקום־סתר, למען נוכל לדבר את דברינו אין־שומע.

ויען ישי ויאמר:

– נביא ישראל, אם על אדוני טוב, אביאהו אל חדר מועד לאורחים רמי־מעלה, ושם אין־איש אתנו…

טרם כילה ישי את משפטו, פתח הנביא את פיו וידבר בקול, אשר הלך הלוך וחזק:

– ישי, לא בצל־קורה אבקש לנו חסות, כי זה מחבוא אשר אבחרהו לי, תחת כיפת השמים, לעיני האל הצופיות, ואך עיני־אדם לא יראוני.

ויען ישי ויאמר:

– נביא ישראל, אם על אדוני טוב, אביאהו אל הגורן, הנשקפת אלינו, לא הרחק מפה, לקרני הצפירה העולה, בקרבתה נצבת אלה עבותה, ענפיה הסבוכים יהיו מחסה לנו.

– אף לא האלה העבותה תהיה לנו למסתור, ישי – ענה שמואל – אשר אדבר בשם האל לא בסתר אדבר. אך הטוב, כי נצא לשדות בית־לחם הקרובים ואגיד לך את דבר האל להוציא לפעולות עוד היום.

– לפעולות עוד היום – שח ישי בפיק־שפתיים – הנביא, הכי כבר כלה ונחרצה? – הוסיף בקול מרעיד.

איש אין־חפץ־רב וירא־מעש היה ישי מעודו. חלקת־אדמתו מורשת אבותיו, אשר נתנה יבול טוב בעמל בניו והכבודה המעטה אשר לו היו בעיניו נחלה ללא מצרים. אל הגדולות לא נשא נפשו. כל דבר, אשר עליו נאמר ראה זה חדש, אף חנוכת סוכה או מלונה חדשה, כל תכונה נוספת בגורן או ביקב, היו לו למקור־חרדות. אפס הכרת פני הנביא, אשר לבשו עוז ורוממות בזרוח עליהם נגוהות השמש העולה ענתה בו תוקף־רצון לכונן פועל נאמן ונכבד עד למאד. “הנה כי כן, הגה ישי ברוחו הנחרדת, עוד אחת מעט ויהי הדבר למעש… יקום ויהיה הדבר, אשר אדמהו ולא אדעהו. פחד לי… רעד בי… לולא זקן אני ושער לראשי כי אז הלא תיסמרנה שערות ראשי מן החדשה אשר לא אבין תכונתה”.

ישי עמד דום. שמואל רגע שחרו במבטיו ומשנהו לטש את עיניו ממנו והלאה או כי מבעדו אל מקריו בבאים.

– כן, ישי. כלה ונחרצה – שח שמואל, אשר למשמע אוזן לא יצא הקול מפיו בלתי אם הריע ממעל לו וממרחק בא – בוא ונלך לא הרחק מן הגורן… אל מקום האבן הרמה בקרבת המערה, שם את דברי אגיד לך.

– הלא זו האבן הקדומה מקום מזבח לפנים – שח ישי כאחד כבד־פה, בהתאוששו מעט קט מתמהונו ומדכאונו – ואשר יזבח גם עתה, יש יבוא אל האבן ההיא. – ישי, כן דברת. אל האבן הקדומה נלך. בלאט נעבור את הנתיב… במשעול הצר המתפתל ליד הגיא… הרחק מן האלה – דיבר שמואל כאחד מתושבי המקום, אשר אין נסתר ממנו בנתיב או במשעול.

שמואל שם את פעמיו לדרך. ישי צעד מאחור אט־אט ובאפס־רצון ויהי כמגשש בסבכי החורשה, ושמואל מורה דרכו. בהגיעם אל מקום האבן כבר האירו פאתי השמים באור בוטח ונכון ומנוגה־נגדם צמחו ענבי־אורה בירכתי ההרים וטללי־אורות נוצצו בדשאים מלמטה. שמואל פתח את אמתחתו והוציא משם כביר־עזים ופרש אותו על הארץ, כרע עליו פניו למזרח השמש ושפתיו לחשו תפילה חרישית. בכלותו להתפלל אצל מנשיקות פיו אל העשבים. גם על ישי צלחה רוח התחנון בהביטו אל הוד מראה הנביא בהתפללו לאל ופיו ישפך צקון לחש ללא מלים. ויאמר שמואל לאחרי זאת בקול תעצומות:

– ישי בן עובד, עמוד על רגליך.

עזוז הקול, בפי הנביא נסך חוסן־בטחון גם בישי, אשר עמד על רגליו ללא־רתת ויאמר:

– נביא ישראל, הנני ועמדתי, כדבריך.

עלה שמואל על האבן בעמדו עליה קוממיות אמר:

– הסכת ושמע, ישי בן עובד, לדבר אלהים. כה אמר האל: עד מתי אתה מתאבל אל שאול ואני מאסתיו ממלוך על ישראל. מלא קרנך שמן ולך אשלחך אל ישי בבית הלחמי כי ראיתי בבניו מלך לי.

עוד מלותיו על לשונו וצפחת השמן עם קרן השור לנסכו נמשו בידו מתוך כיס־אדרתו אשר עליו ונוצצו בנגוהות השמש. לב ישי הכהו בחזקה. הנה כי כן, לא חלום חזיון הוא… עוד אחת מעט ויהי הדבר למעש… יוצק השמן על ראש אחד מבניו ומבית ישי הדל באלפי יהודה יקום מלך על ישראל.

– הנה קרן השמן ואיה הבן? – הרעים הנביא בקולו ומבטיו שוטטו במרומי ההרים, כמו לחפש שם אחרי הדבר אשר מקומו לא יכירנו עלי אדמות. ישי אשר עיניו שולחו גם כן מבלי משים אל המרומים, כמו קסמים היו בנביא למשכו אחריו ולאצול עליו אם ממבטיו ואם מכל ניע וזיע אשר בו, הגה ברוח נרגשה: נמשל כיצחק בשאלו איה השה לעולה. ככה שאל גם הנביא איה הבן למלכות?

– הבן… הכי אדע אדוני הנביא מה שם לבן כי אקראהו. הכי לא עוד חזון למועד? – פיו הריץ מליו, יען כי לשונו כבדה.

– הבא את הבן, ישי, את הבן… הבא אלי. את הבן – קרא הנביא שלוש פעמים, כמו נהיה המעשה לפתע נחוץ אף דחוף מאד.

ישי עמד נבוך, נטוע למקומו. דבר הישלש הקריאה בפי הנביא המעט אשר לא המריצו לרחש־שפתים או לכל רחש וניע, אף נסך מורך ברוחו ורפיון בגיוו. לא עצר כוח למוש ממקומו.

– ישי, בן עובד, עושה, חושה, הבא את הבן בבנים. מה לך נצב? הבא אלי את הבן לבעבור אשית עיני עליו ואבחנהו אם אמצאהו כשר לצאת ולבוא לפני העם, כי כלה ונחרצה מעמי להדיח את שאול מעל המלכות. הכי לא אני אשר הקימותיו למלך? מאחרי הצאן הבאתיו. וכעת אשליכנו מעל פני כנצר נתעב. כה אמר האל: בית־שאול ירד מטה מטה ובית־ישי יעלה מעלה מעלה. אכן, יארך הקרב בין בית בן־קיש ובין בית־ישי ולישי הנצחון. כי בנו הוא אשר יבנה בית נאמן לישראל.

ישי, אשר בין כה וכה התאושש מעט קט, קרא בקול בוכים ויהי כמחנן על נפש ביתו ויאמר:

– אהה לשמועה, הנביא. מי אני ומה ביתי כי תשית על שכם אחד מבני את המשרה הכבדה הזאת לערוך קרב עם בית־שאול ולכונן בית מלוכה?

– ישי בן עובד, ראה צויתיך, הבא אלי את הבן בבנים – קרא שמואל כגוער. ויהי הנביא בגערו כמו קצף לבן, כמוהו כריר, זרם מפיו. פאתי השמים האדימו. זקן השיבה הארוך, היורד על אדרת הנביא, נע וזע וטללי־אורה רצדו עליו. ישי נחרד עד למאד ובהביטו אל הנביא התחלחל, כי מראהו שונה לפתע, כמו קפאו החיים בקרבו, מאור־פניו גז, הוא נצב כצלם־קפאון.

– הנני ואלך, הנביא – קרא ישי בקול קפוא אף הוא. אפס רגליו לא מלאו אחרי צו־קולו. ויעמוד עת מעטה ללא ניע. לאחרי זאת, בנשאו את רגליו לכת, היו סובבות הולכות אחת הנה ואחת הנה וממקומן לא משו.

–אדוני הנביא, הנני ואלך… עוד אחת מעט אשא אלך – קרא ישי בקול רם להמריץ בצלצלי־קולו את נפשו לצעוד קדימה ויהי מה. אכן, הוא לא לבד נשא את רגליו בצעדה, כי גם אזר את מתניו לרוץ כל עוד כוחו בו בצו הנביא להביא בן בבנים.

מקץ שעה לא מעטה שב ועמו אליאב בנו בכורו. ואליאב רם ונישא בקומתו, הדור בלבושו, מצעדו איתן ומרום־גבהו יביט אל הנביא כמו אך בא להתחקות על מראהו ולבחנהו אם הוא איש המעלה. אפס שמואל, אשר עיניו שוטטו במרומים אף לא שת עליו את מבטו ויקרא בשאגה כמעט:

– ישי בן עובד, למה זה הבאת את הלזה? כה אמר ה' אלי: אל תבט אל מראהו ואל גובה קומתו, כי מאסתיהו. כי לא אשר יראה האדם, כי האדם יראה לעינים וה' ללבב.

פני ישי חוורו ופני אליאב האדימו ביקוד עברה וזעם.

– העוד בן לך, ישי? – שאל ולא גרע את מבטו ממרומי הרקיע.

– יש ויש – ענה ישי והוא נאפד לפתע חוסן־בטחון ושובע־רצון – הנני ואביאהו.

אף הפעם לא שיוה ישי רגליו כאילות. ונהפוך הוא. כי תחת לצעוד קדימה ניסוג לאחור, כמו חלק עליו לבו ופוסח הוא על שתי השעפים, אם ללכת ואם לחדול, ובין כה וכה יסוב לאחור, למען יוסיף לשית עצות בנפשו. ואולי לאחר עת מעטה ינחם הנביא וישיב את הגזירה, אשר יצאה מלפניו, להשפיל קרן הבכור בבנים. ויהי מדדה ברגליו, מורא הנביא על ראשו ולבו נפעם מחמלה על בנו בכורו, אשר נחל מעם הנביא קלון תחת כבוד. ויצפה עד בוש וישנה את טעמו וישא בשנית את רגליו לדלג ולקפץ חיש־חיש בדרכו אל ביתו, להעיר ולעורר את אבינדב, משנה לבכורו, לבוא ולהיראות לעיני שמואל הנביא. אולם בשובו עם אבינדב הסב ממנו הנביא את מבטו כאשר עשה לאליאב הבכור והרעים בקולו לאמר:

– לא כן, ישי, כי גם בזה לא בחר ה', הרחיקהו מעל פני – הפטיר שמואל ויור בידו פעם על אליאב ופעם על אבינדב, אשר לא משו ממקומותיהם ואת מבטיהם לטשו אליו כאשר יביט העשוק על גוזלו.

אליאב ואבינדב ניסוגו ובאו בנקרת הצור להשקיף משם היחבא.

– ישי, העוד בן יש? – שאל שמואל בשנית.

– יש ויש – ענה ישי בקול חוגג וצוהל עד בלי די, כמו גם עליו צלחה רוח שוקקה וחומדת־נצורות, אשר הפעימה את הנביא בגברה חילים ללא־הרף – הנני וארוץ כחץ מקשת.

ישי נישא במרוצה, כמו לפתע נמוגו חרדותיו ואף שנותיו נסוגו, חיש־מהר שב ועמו נתנאל. שמואל המעט אשר לא חוננו אף במבט שואט, לא הביע גם במלים מספר, כי לא לרצון הוא לו. אך נתן על ישי בקולו.

– ישי, העוד בן לך יש?

– יש ויש – קרא ישי בקול מבשר – הנני להביאהו.

ישי הזקן כמו נהפך לפתע לאיש אחר, כמו צמחו לו כנפים והוא כנשר יעוף על גוזליו לנטלם ולנשאם ולהביאם אל הנביא. ככה יגיל וירנן לב איש בהביאו לפני המלך בחור וטוב, אשר ישא את בתו לאשה, אכן, לא שומה היתה על ישי להרחיק נדוד בכנפיו, כי כל יתר בניו, זולת דוד, נקהלו ובאו מאליהם אל המערה, כיונים אל ארובתם, אחרי אשר גם אבינדב, המשנה לבכור, נקרא אחר כבוד להופיע לעיני הנביא. בין כה וכה השמועה על הנביא אשר הופיע בקרבת המערה וקרן השמן בידו, כבר הגיעה לאזני כל הבנים.

ישי העביר כבני־מרון לפני שמואל את כל שבעת בניו זה אחרי זה, הבכור כבכורתו והצעיר כצעירתו, אך הנביא לא שעה אליהם, כי אם הוסיף לשחר את ישי במבטו הדרוך למרומים ובקולו הרעים: העוד בן לך? ויען ישי בקול־אפס־חשק למשמע־אוזן ובמבוכה רבה:

– עוד אחד שאר והוא רועה קטן. הכי בבואו עד הלום ומצא לך אדוני הנביא? – ישי אף הפעם שיכל את לשונו לשוות לצעיר בבניו דמות קטן־אדם, אשר לא יצלח בלתי אם היות רועה־צאן אך מעטה התושיה בו בהליכות־עולם, לבל יתאנפו בו בניו, כי גם ידו עם הנביא לעשות אבן מאסו כל אחיו לראש פינה.

– הביאוהו הנה – שח שמואל בקול שקט ובוטח.

ישי עמד מחריש. ראשו שח תחת נטל־דאגתו. שוב עברו רעיון, כי אך לצון יחמוד לו שמואל הרואה בבית־ישי למען הודיע ברבים, מה נואלו כל הרוגנים על שאול בקנאתם לגאון־יהודה, אחרי אשר כל בני־ישי מספרם שבעה הובאו בפקודים ואף אחד מהם לא זך בעיני הנביא. רק אין זאת, כי קטן יהודה ורוח המושל לא תתנוסס אף באחד מבני השבט הזה. אף רע היה בעיניו המעשה להביא לפני הנביא את דוד, בעבור יעביר גם עליו את תער הבקורת במבטיו השנונים, הדרוכים למרום, פן ישית גם בו עינו לרעה, ותחת כבוד יעטה עליו קלון במשפטיו כדרבונות. ישי הבין לתכונת הצעיר בבניו מה שפלה נפשו בעיניו ומה מאד יציקוהו רעיוניו לעתים, פן אך עץ יבש הנהו ולא בינת־אנוש לו, אך תולעת ולא איש הנהו. והיה כאשר יראה בעליל, כי לא נשא חן בעיני שמואל, תרד הגיאות ברוחו עשר מעלות אחורנית. מי יודע אם לא יבוא עד דכא ויאמר: נגזרתי לי, לא תואר ולא הדר לי, והנה גם הנביא הנחית את בוזו בי. הלא חלילה יתגלגל הנער הרך תחת שואה. עמד ישי שעה לא מעטה נדכה ומשמים, אובד עצות. ולאחרי זאת פתח את פיו לאמר:

– איש אלהים, שא נא לי עזות פי בדברי אליך לאמר: הרף מבית־ישי, כי לא ממנו יצא מלך, כאשר אחזה אני. מודעת היא, אשר אין נביא ביהודה. אי לזאת אפונה, אם יימצא איש בכל גבול יהודה, אשר הוד מלך חופף עליו. בני יהודה אמיצים בקרב וחרוצים בעבודת השדה. ידם רבה בכל מלאכה. אך לא מקהלם יצא זה, אשר ישא חן בעיניך איש אלהים, לצוק על ראשו שמן המשחה. ככה גם לא יחכם איש יהודה לחצוב להבות בלשונו במליצה חידות ולהגיד חזון. את אשר עם לבי אגיד לך, הרואה, ולא אכחד. לרגע אדמה, כי אך צחוק תעשה לנו בבואך אל בית־ישי לאמר הבה לי בן להמליכו על ישראל.

– צחוק, אכן צחוק – קראו כל בני־ישי פה אחד בהגיחם לפתע ממחבואיהם או כי אך משוגע איש הרוח.

ששת בני ישי לא לבד דברו צחוק, אף מלאו פיהם צחוק. הכי לא יגעו בני־ישי בצחוקם המשולח אחרי כל דברי הלהג והלצון, אשר טפלו תמיד על הנביאים טרם ראו אותם בעיניהם, והנה נצב כעת נביא חי לעיניהם קפוא כפסל ויעשה זר מעשהו לישא את קולו כמו ממרום ולחוות דיע גם ללא מראה־עינים, כמו האל בשמים יתן בפיו דברו. הלא באמנה בשגעון יתנהג. הכזהו שמואל הרמתי, אשר שמו נודע לתהילה כשופט בישראל ובחורים רבים יצקו מים על ידו, לחם על שולחנו יאכלו וחזון מפיו יקבלו? הלא אך בשגעון יתנהג ויעשה זר מעשהו. הנה הוא בא אל שער הבית אשר לאיש יהודה, הוא ועגלת בקר עמו וקרן המשחה בידו, לבחור לו מלך, אך תחת להביט אל פני אדם, למרום ישא עיניו, אל אותות השמים ידרוש, על פיהם יחרוץ משפט על תכונות האיש לפניו יובא למבחן. ויהי כאשר צלחה רוח הצחוק על בני ישי נצררו כולם יחד בצחוק משולח סורר ומורה, אשר טלטלם בטלטלה עזה ונהיה ללבת־איולת להדביק ברעלה גם את ישי. אפס לישי הנרעד והנפחד היה הצחוק כחזיון־פלצות ואף נשמע בפיו כנהי־תמרורים. שמואל עמד דומם עוטה הוד הגאון, כולו אומר עליון על בני אנוש אני ונעלה משאונם והמונם, לא שמע את צחוקם, כאשר לא שעה אל מראיהם. ושוב נתן על ישי בקול אדיר:

– הכי תמו כל הנערים? הבא את הרועה הקטן, ישי, כי לא נסב עד בואו פה.

– הלוך אלך הנביא – ענה ישי בשפה רפה וברוח חרדה – אפס לא בזה הוא בלתי אם אי בזה, הרחק בשדות. זקן הנני, אדוני הנביא, כבדו רגלי לרוץ אחריו בשדות… אולי אחד מבני או שניים מהם יפשטו על השדות לחפש אחריו – דבר ישי כאיש אשר לא עוז בפיו להגיד חפצו בלב בוטח – אוצם, נתנאל, רדי, שמעי, אבינדב ו… – ישי ביקש אל נכון לבטא גם את יתר השמות אשר לבניו, אפס מליו התבלעו, אם בגבורת־רגשו ואם במורך־לבו – מי מכם אשר ידבנו לבו לצאת בעקבות הרועה הקטן?

– לא לי ללכת – קרא אליאב בקול שואט.

– לא לנו ללכת… לא לנו… – ענו כל ששת בני ישי פה אחד.

– הנני ואלך לקרוא לדוד – נשמע קול צוהל עז ומהיר מפי ער רך בשנים, אשר כל מראהו אומר קשי־עורף.

זה היה קול יואב בן צרויה, ריע לדוד.


 

פרק יא. כי זה הוא    🔗

הדממה אשר קמה למשמע דברי־יואב, אשר נדרש ללא שאלוהו ונמצא ללא בקשוהו, הופרעה חיש־מהר בדברי נתנאל, אשר שח בקולו הרך והחם כגיזת הצאן ואף רועד כרסיסי הטל, הנוצצים על פני הגיזה בבקר השכם, וכל שומעיו לא ידעו אם צחוק לועג או בכי מריר עצור בו, כאשר גם לא נדע פשר לאגל הטל אשר על הגיזה הנשקף כאגל־דמע, אם יגון או גיל בו. ויאמר נתנאל:

– אם במאזני השכל נשפוט, הלא עלינו שומה היטב לשקול אם בחכמה נעשה, בהריצנו שליח אל דוד לקחתו מעם הצאן בעצם הבקר. על מי ניטוש את מעט הצאן? והצאן הן צאן. השכם בבקר אך רעבות וצמאות הן ובבהלתן כי רבה תידחפנה לאכול מכל הבא אל פיהן. באין דוד הרועה אותן מעודו אשר אך הוא הסכין אליהן לבוא עד חקר התכונה אשר לכל אחת לנפשה עין מי תהיה צופיה עליהן לבל תשלחנה את לשונן לכל קוץ ודרדר, לבל תינגף אחת מהן באבן ולבל תיפול לתוך הפחת או תתעה בדרך, אשר ממנה לא תשוב עוד. מה רבו המכשולים האורבים לכל כבשה עניה לא־רוחמה ומה רבו שונאי בית־ישי להתנכל לכל אובדה ונדחה מאתנו. הלא בית ישי הדל באלופי יהודה בצאן ובבקר. חלקת־אדמתנו אין כמוה לרוע בבית־לחם והיא אשר תכלכל את הנפשות הרבות אשר בבית־ישי. הלא גם צרויה אחותנו האלמנה ושלושת גוריה יאכלו לחם על שולחננו. אך טוב כי נשמור כבבת־עין אף את הקטנה בכבשותינו. הכבשה האחת תתן מזון לרבים מאתנו.

– נתנאל – ענה ואמר ישי – שפתים תישק הגיון פיך צדק. אכן, בשכל יזכה הגבר ארחו ויד חרוצים תמשול. אשר יפלס כל דרכיו בתבונה, אך ישבע ולא ירעב, כאשר יאמר משל קדמוני: באורח צדקה חיים. ואף זה דבר החכם: בני, אם חכם לבך ישמח לבי גם אני. אפס לא יכון אדם בשכל לבדו. בשגם עת לכל חפץ. עת כנוס הצאן ועת נטוש הצאן. לא כי נוקשתי בלשוני. באין־צאן, הלא ישולח במשמנינו רזון, כפתגם החכם אשר בלבי זכור אזכרנו ובפי לא אבטאנו, כי נשכח ממני…

שיח־ישי נעצר, דבריו לעו והגיונו התבלע. זה משפטו תמיד להרחיק בקצה־לשונו את אשר יקרב בהגיונו, כי בקרב שבעת בניו, הנצים לעתים ואיש לרעהו יאמר הס והרף מהבלים, שומה עליו להיות בכל עת המליץ ביניהם ולכלכל בתבונה, אשר היא לעתים בעוכרי נפשו, את כל שיחו ושיגו, להצדיק כל איש מהם מעט ואף להרשיעו מעט מזעיר, להיות תמים דעים עם האחד, אשר רבים שתו עליו ולשמור על כפות מאזני־הגיונו להיותן ערוכות כיאות ולבל תבעטנה ארחותן. כל חליפת־מלים לישי עם בניו היא בפיו עבודת־פרך ומראהו כאיש בא בין המצרים. אף כי נבוך בהגיונו, כאשר שומה היה עליו לעות דברו בקרבת הנביא. אל נכון נאחז בסבך יתר בלהגי־מליו לולא חש לעזרתו יואב, אשר לשונו כעט מהיר, והוא אשר נתן את מענהו הנועז לנתנאל. ויאמר יואב:

– חי אנכי, כי אך לשוא חרדת, נתנאל, את החרדה הגדולה לצאן בית ישי. הלא בלכת דוד אני אמלא את מקומו לפקח על בני הצאן, לבל ידח מהם נדח ולבל יהיה ביניהם כל כושל. משכבר למדני דוד את מלאכת הרועה. היטב אוחז במלמד הבקר להיות לדוד עזר כנגדו. כאשר יעמוד דוד תפוש־שרעפים, כי תצלח עליו רוח השיר או חזיונות יחזה ובחלילו ינגן עד כלות נפשו בו, או אז אני אהיה תחת דוד לכלכל את בני הצאן במאכל ובמשקה, את הכושלה אחזק, את הנופלה אקים, את החולה ארפא את הנדחה אשיב. אני אשוה רגלי כאילות לקרוא לו. והיה בלכת דוד אני ארעה את הצאן, אשמור, כל בן־צאן אנכי אערבנו ומידי תבקשוהו. אין כמוני משכיל אלי צאן בהיות דוד מורה ומדריך לי.

יואב בן השתים עשרה נראה בגובה־קומתו כבן שש עשרה, נבון ואמיץ במראהו, מבטיו וכל תנועותיו נמהרים וכן גם שיחו. יש אשר יעמוד רק על רגלו האחת והשניה, המורמה אל על, תשוה לו דמות החסידה, אשר עוד אחת מעט תגביה־עוף. ואכן, אמו צרויה תכנהו לעתים יועף תחת יואב, לאמר, כשמו כן הוא, עוף אשר זה משפטו לעוף. בדברו קרץ מבטיו אחת אל ישי ואחת אל בניו ופניו הפיקו שובע־רצון נוכח הגדולים ממנו בשנים, המקשיבים, אם כי לא לרצונם, רב קשב לדבריו. אל נכון שפרו עליו שפתו הנמלצה ולשונו הרצה אורח. לזאת שב להגיד תהילת דוד, אשר בה היה גם מהללו, לאמר, כי בשמירה על הצאן לא יפול בתבונתו אף מדוד. ולא כן בחכמת השיר, כי דוד הנהו נעים זמירות. אל נכון היה דולה ממכמני־רוחו מליצות נוספות למכביר לשבח ולהלל את רוח השיר אשר תתנוסס בדוד, לולא קם עליו אליאב להסותו בגערתו:

– דום, פושק־שפתים. הקץ ללהגך, בן־שחץ.

אף יתר האחים גמלו לו לבן השחץ בגמול אליאב, מי במלים כדרבונות ומי בשאט־מבטים. וישי נספח על עדת בניו להוכיח את הנער, אשר לשונו שלוחה באמרי־שפר כי לא לנער יאה מלל. ברוב דברים לא יחדל פשע, אף כי איולת. בן כסיל תוגת אמו ופי אויל מחתה קרובה, קורץ עין יתן עצבת והסכל ירבה דברים. אף כי לא יאה לנער הפח מליצות באזני הגדולים. בשגם אתה יואב שכלך טוב ולבך נדיב. הלא לזאת נדרשת ללא נשאלת להיות רץ מבשר אל דוד. אכן, לשונך תרוץ אורח. לכן אך טוב לך לשאת את רגליך ולרוץ אל שדות המרעה לחפש אחרי דוד.

ישי השכיל אף הפעם לשית את לשונו כמרחפת על פני חתחתים ומהמורות, לקרב את אשר ירחק ולהתרצות אל אשר יגער בו, להפיק את זממו, מבלי לגלות את כל לבו.

אך יצאו המלים מפי ישי ויואב כעוף התעופף אל דוד. חיש מהר ביצע את אשר זמם. רגליו היו משכבר מלומדות לדלג ולקפץ על הגבעות ועל הפחתות, כאשר מבטיו היו דרוכים כחצים לקלוע בהם אל נקרת־צור ואל כל פינת־סתר, כמו יגמאו מרחקים. אך יצא לדרכו הלוך ופזז וכרכר, דלוג ופסוח, ובעין איה אשר לו בחן את הצאן החונה אל נכון בקרבת כרמי גילה, מהלך כשלוש פרסאות מן המערה. בידעו היטב אי בזה נתיב או משעול פתלתול בסביבות בית־לחם, השכיל להימלט גם מסבכי השיחים ולהקטין את דרכו עד בלי די. והוא עוד מרחוק הכה בקולו העז והצח גלים חזקים, אשר פלחו מרחבים וישת עליהם נוספות שריקות מרעישות, אשר לו אזנים בשדות הלא תצלצלנה.

– חיש־חיש, דוד, אל בן קיש, כי קרוא הנך אליו בדבר שמואל…

דוד לא התחלחל, בשמעו קול יואב מן המרחק על דבר היקראו אל שאול בצו הנביא. אל הקול הזה יחל משכבר ואותו פילל. כקול הזה עלה אליו לעתים מעמקי־הגותו. הכי לא בשאול מעייניו בכל עת? בשדות בית־לחם ירעה את צאן ישי, אך את צאן־חזיוניו ירעה מקדמת נעוריו בשדות־שאול. הוא לשאול וכל הגיגיו בו.

בהגיע יואב במרוצה ובדהרה אל דוד נצב לידו פנים אל פנים, עמדו שניהם לרגע קטן נפעמים ומחרישים כמו נבצר מעמם להבין פשר־מבוכתם. אך גם בהחרישם התרפקו איש על רעהו. יואב דבר אליו בלבב־מבטים, בסובבו אחת הנה ואחת הנה על מקומו ליד דוד יפוזז יכרכר, כאומר להתמודד עמו בקומתו, לבעבור יחבק את צוארו בזרועותיו ולאצול לו מנשיקות פיו. ודוד תחת זאת השפיל כפות ידיו לסלסל בהן תלתלי־יואב, אשר עינם כעין פשתן ואך ברקם עז ונמרץ, ובנשוב בהם רוח־שפיים יתנועעו בטלטלה חזקה וכמו יתפזרו לעברים. אשר יביט אליהם מרחוק יראם כבני־צאן הנפוצים. יואב הדהיר גם את לשונו ויאמר:

– דוד, חיש־חיש אל בן קיש. יום זה גדול הוא לך, נכבד לאין קץ, נקראת אל המלך. אשר לצאן, אל תירא, דוד, ואל תפחד. אני ארעה, אנכי אשמור. כל רעה לא תאונה אף לכבשה רוחמה קטנה.

יואב דיבר בעצמת־רגש, כאומר לדפוק את צעדי דוד בקול־מליו ולהחיש לכתו, ודוד, הנפעם עד למאד מן הבשורה, לא שאל את פי יואב ולא חקרו אף במעט. היה היה לו כאיש, אשר בראותו בשנתו חלום רב מנעמים ומעדנים, על אף אשר ידע כי חולם הנהו, יהגה ברוב חשקים, אשר אך טוב להאריך שנתו, למען יוסיף לרחוץ רוחו בנחל העדנים והתפנוקים. וגם בדעתו כי אף בהקיצו ירוה נחת מן התענוגות אשר פקדוהו בשנתו, יבקש לנפשו אורך־שנתו, לבל יחסר מזג הטובה, אשר יפול רק בחלק החולם. אכן, ההקיץ יפיג הרבה ממתק החלום. ככה הסב גם דוד את לבו מקול יואב הדובר אליו, למען יקשיב היטב לקול הדובר בו, אשר יסודתו בחזיון בית־שאול, בו תחזינה עיניו מלך ביפיו במעמד שולחנו, אשר נגלה לעיני־רוחו מאז ומשכבר. הוא אף את הגיונו מנע מחקור ושאול את יואב לדבר דבור על אפניו, פן אשר שמע באזני־בשרו יגרע מחין־ערך המראות, אשר נצבו תמיד לעיני־רוחו. או אז יקום בו דבר המשל, רבות יהגה בו לעתים, כי יש אשר הפרות רעות המראה ודקות הבשר אשר בעליל, תאכלנה את הפרות יפות המראה ובריאות הבשר אשר בחזון.

גדולים חקרי־לב האיש, אשר הבשורה תפקדהו כרעם ביום בהיר, כי הוא בסערת־רגשו ובחפזות־רוחו יש אשר אף לא יקשיב למשפטי פי הדובר כיאות, או כי ישמע ולא יבין, לאמר, אף ימאן להבין, פן בשמעו יווכח לדעת, כי לא נאמר לו בבשורה הדבר, אשר אותו ציפה ואליו ייחל ולכן תחת לשמוע את דברי המבשר ישית את נפשו תחתיו, כמו הוא הדובר, יאזין לכל אשר יעלה על רוחו. אף דוד לא שאל ולא חקר איככה זה ולמה זה ובפי מי זה הוא נקרא אל המלך. הוא היה חולם וכל מעיניו במירוץ־רגליו בלהט־רגשיו ובהגיגים מבולעים, אשר שטפוהו עברוהו. אכן, יואב בעינו החדה כמו תיכן את רוחו ויקח את לשונו לדבר אליו ברורות, כי ביד הנביא קרן המשחה למשחו למלך. אפס דוד הניאו בתנופת־יד עזה להוסיף שיח. כמו חוש הגיד לו, לבל ישמע פשר הסתום מפי הרץ המבשר, בלתי אם מפי המעשים אשר הנה הם ניגלים לפניו. וידבר גם הוא אל נפשו: חיש־חיש אל בן־קיש. וירץ כחץ מקשת וכבזק ויואב מאחריו מצעק: אל המערה, אל המערה, ליד אבן המזבח. דוד במרוצתו נפשו הומיה וברוחו הגה:

הנה כי כן, קם ונהיה הדבר, כיוסף בחלומו: אלומתי קמה וגם נצבה. רבות נסבו הגיגיו על בן פורת יוסף. כמוהו כיוסף בן יעקב. הבן לא יוכל: למה זה ועל מה זה נקרא אל שאול ומי גילה אוזן־שאול, כי לישי בית הלחמי נער ושמו דוד? ולמה זה ייקרא אל המלך, רועה קטן, רועה נקלה?

כפשע בין הגיאות לבין השפל ברוח דוד. לפתע רוחו גאה גאתה וחלילו בפיו פצח בזמר־שמחות וכל עצמותיו תרועות תודה והלל שככה לו. אף מקל הרועים, המקפץ לפניו וילקוטו, הנע וזע מאחוריו, יצאו במחולות מחניים. דרכו היתה סלולה, אם גם נפתלה, אל חלקת הגורן, אל האבן הקדומה, אשר על יד המערה, לשמוע פשר המעשים ולהבין חזון.

– האח, אל המלך נקראתי – קרא דוד בקול־מצהלות והוא עוד רחוק מן האבן כמטחוי־קול – אשר פיללתי הנה הוא בא ואני אל המלך נקראתי – קרא דוד בשנית, בגשתו קרוב אל האבן נגדה נא אחיו הנצבים, כלילי משרב היום ומלהט־דמו, עיניו יוקדות ומראהו דרוך, כה נלעג בעיניהם, עד כי לא שווה היה להם בנזק גערה או ניב־חרפות. ותחת זאת נעו כולם בלעגי־צחוק. לא יכול אף ישי מעצור בפיו שחקה נעלסה מהולה קלסה. ויאמר ישי:

– בני, בני, אין כמוך תם – ולאחרי זאת הפטיר בקול דממה דקה, כמו לנפשו – תם וישר.

הכי גם אבי במתלוצצים? הגה דוד בעצב ועוד אחת מעט רוחו נעכרה בקרבו. אפס בהסבו את מבטיו אל האיש, הנצב על האבן הקדומה ליד המערה ומטהו בידו, עוטה גאון ועיניו נשואות למרומי השחקים, שב וראה, כי בגבולות איש מרום המעלה הזה אל נכון לא יבוא הלצון. עוד רוחו בקרבו נע כקנה בסופה וישמע קול נאדרי בכוח:

– כי זה הוא!

שמואל כבתחילה לא נע ולא זע בדברו אל פני־אדם לא התבונן. אך קולו הולך הלוך וחזק:

– האזינו בני בית־ישי וישמע כל ישראל – כה אמר ה', קום משחהו, כי בבוא העת הוא יהיה למלך על ישראל.

שמואל בכלותו לדבר הוציא מאמתחתו את פך השמן ואת הקרן ובתנופת־יד נמרצה יצק מן הקרן את השמן על ראש דוד, וידבר בקול חרישי, נושא־תפילה: – ואתה, דוד, לך בנתיבך ותעמוד לגורלך. הנה משחתיך למלך וזאת לך תעודה בישראל בבוא העת להעלותך על כסא המלכות. אשרי המחכה ויגיע לימים בם תרום קרנו, כי תושת המשרה על שכמו לכונן בית ישראל לעדי־עד.

שמואל אף ברדתו מעל האבן, אחרי כלותו את מעשהו, לא הביט אל איש ולא הביע הגה, כי אם הלך לו לדרכו ועגל הבקר מאחוריו. ויהי דמיונו כאחד מרום מאדם, אשר הופיע לרגעים מספר לעיני קרוצי־חומר לחולל פלא־מחזה, בטרם יעלה בסערה אל חביון־משכנו. בני־ישי לא שעו אל הפלא, בלתי אם אל המחזה, אשר נגלה להם כחזיון־מהתלים והמה צוחקים בקול או חרישית. ואך ישי עמד משתאה ונפשו מרחפת בין השמחה והפחד. דוד לא פחד ולא רגש. הוא לא ידע נפשו ויהי כישן, אשר בחלומו יראה והנה חולם הנהו.


 

פרק יב. מנחה לשאול    🔗

ישי, אשר בתחילה לבו חלק בין גיל ורעדה, נתעטף דאגה וחרדה ללא־מצרים אחרי היעזבו מעם הנביא, פן יודיעו מרגלי־סתר לשאול, כי בנו נמשח למלך. אף כליותיו יסרוהו, כי הוא ישי הדל באלפי יהודה, אשר מעודו לא שת ידו עם קושרים, נפתה להביא את הצעיר בבניו אל האבן, עליה עמד שמואל הזקן, אשר שכלו אולי כבר התבלע, ועשה זר מעשהו. המעט אשר בזאת עורר עליו זעם כל בניו, עשה את מעלו בשאול מלך ישראל וגבור חיל. “איכה טפש לבי מלהבין מי אני ומה ביתי לעומת שאול?” – הגה ברוחו הקשה ונפשו התעטפה אימה עזה.

רדי היה הראשון להביע בקול הגיגי ישי הנסתרים באמרו:

– אם אמנם שגיתי, אתי תלין משוגתי, אך אני פחד פתאום יבהלני.

זה רדי וזה שיחו. יש אשר יביע אומר, אשר קצו רץ לפני ראשיתו ואיש לא יבין לשכל־מליו אך כל הגה־פיו כמוהו כברק, בעקבותיו יתגלגל רעם הפחד.

– אכן, אשרי אדם מפחד תמיד – שח בקול כאוב מארץ שמעי, גנזך לפתגמי חכמי־קדם.

– שואה היא, אשר התחוללה על בית ישי, ותהי לשואה – ענה נתנאל חלקו – בן־קיש הנהו קנא ונוקם. ואף הוא מלפנים היה בין המתנבאים וכמוהם בשגעון יתנהג.

– מודעת היא בישראל, כי שאול הפכפך הנהו. הנה יצחק והנה ירגז, הנה יקרב אליו אחד מקטני־אדם להיות מאוכלי־שולחנו ואף ישימהו לשר המאה או לשר אלף, לפתע יהפוך לבו לשנוא אותו ולשפוך עליו לעגו ובוזו. אין כמוהו קנא ונוקם, כאשר דמיונו ישיאהו להאמין, כי יש קושר עליו – הודיע אבינדב בבטחון־קול ומראהו כאיש, אשר רב יתר מאשר יגיד, ינצור בלבו.

אף אוצם שילם מס־שפתיים ויאמר:

– ואני שמעתי, כי איבה נטושה בין שאול לבין שמואל וזה ימים ושנים, אשר הנביא לא יבוא עקב זאת בגבולות גבעת־שאול והמלך לא יעלה אל שמואל הרמתה כמשפטו מלפנים. הלא בלכת שמואל מפעם לפעם לסובב בערים לשפוט את בני ישראל יעשה את דרכיו רק בלילות, לבל יראוהו שוטרי החרש אשר למלך, המתחקים על עקבותיו, אף עגלת־בקר יקח עמו למשכה אחריו, בעבור תהי לו כסות־עינים, כי הולך הוא לזבוח לאלהי ישראל ולא תוכל יד אנשי המלך לנגוע בו בלכתו לעשות מצות האל. וכבר עברה הרינה במחנה כי המלך והנביא מתנכלים איש אל רעהו וכל אחד מהם מחבל תחבולות למצוא דופי במשנהו, להביאו בפלילים ולהדיחו מעל כנו. אך אין יודע אף אין מגיד מי ממי יאמץ – שח אוצם, אשר אף כי כל עתותיו נתונות לעבודה בשדה ובכרם, כל רז משיחת יושבי־קרנות ומושבי־לצים בערים ובכפרים לא נסתר ממנו.

אליאב עמד כל העת מחריש וזועם. בהביע איש איש מאחיו את רחשי־פחדיו לטש האח הבכור גם עליו את מבטי זעמו. היטב חרה לו על דברם בנביא הזקן המשוגע, אשר כל מעשיו המה מאפע. ותחת זאת הפנה את חמת־זעמו אל מול דוד ויאמר בשצף קצף:

– מה לזה עוד בינינו? על מי נטשת את מעט הצאן ההנה במדבר? פנה ולך לך למלאכתך.

– הנני ואלך – אמר דוד ללא רגזה ורגשה, וילך לו בחפזה, אך ללא בהלה, מצעדו בוטח ומבטו חף משמץ־רהב. לעת הערב נתקהלו כל בני בית־ישי וצרויה ביניהם למועצה על אודות מעשה הנביא הזקן, אשר עקב האיבה הנטושה בינו ובין שאול אמר בשגעונו להמיט שואה על בית־ישי. ותהי העצה היעוצה מעם צרויה, וכל האחים הביעו חן־חן לדבריה, כי ישלח מבית ישי אגרת להביע בה רחשי־שלום ואהבה נאמנה אל שאול המלך, אשר כמוהו כמלאך אלהים, ככוהן וכנביא. וזה האות, כי שלושת בני ישי הגדולים, הלא המה אליאב, אבינדב ושמה, אדיר חפצם לצאת בצבאות המלך ולשרת לפניו בלב שלם. צרויה בתבונתה כי רבה שתה נוספות לאמר: הטוב כי לאגרת, אשר תיכתב בלשון־למודים כיד המליצה הטובה על שמעי, תילוה גם מנחה לשאול, כל פרי למינהו אשר בנחלת ישי וכל דבר מאכל טוב ומשקה משמח־לב. וזאת לדעת, אמרה צרויה, אשר גם בקשי־לבה השכילה רב יותר מכל אחיה להתהלך עם החיים, טובה המנחה לכפר פני כל אדם, אף כי פני־מלך, כי מלכים לוקחי־מנחות הם מעודם, ואשר לא יותן להם ברצון יקחו בחזקה במסים הכבדים, אשר ישיתו על העם ואך לנצל את עדיי נתיניהם יתאוו תאוה. לזאת אך בחכמה יעשה בית־ישי, בשלחו אף הוא ברצונו הטוב מנחה לשאול, ולו דלה הנה. ואכן באגרת ייכתב לאמר, כי לא שמן חלק בית־ישי בהון ובנחלה, לכן אשכר קטן רק שלוח מאתנו. אך הקטנה למלך, הלא גדולה היא לבית־ישי. אחלי, הוד מלכנו, ככה באמנה ייכתב. אחלי, אדוננו המלך, לחונן דלים כמונו לקבל מאתנו את מתנתנו הקטנה. הלא מלכנו העשיר בבקר ובצאן לא חסר כל ולא בתשורה הגדולה תיבחן האהבה, בלתי אם ברגשי הלב. אחרי שיח ושיג לא רב נקבה צרויה בשמות הדברים, אשר יישלחו אל המלך, הלא הם: חמור, לחם, נאד־יין וגדי עזים אחד, אשר בהם יכבד את המלך כל אשר לא יימנה בקרב העשירים הגדולים ומקומו לא יכירנו בקרב דלת העם. הגיד נתנאל בדברים כמתלהמים, כי לבו לבו לחמור אשר בו יישלח פן יוקח מדוד בידי משרתי המלך, וכי גם המלך יישתאה וישתומם למראה גדי העזים, שי נכבד אשר כזה, אשר יובא אליו מבית עניים ביהודה, ואך יעורר בלבו חשד, כי שולחיו בקשו לגנוב בזאת את לבו, לבל יחוש במזימתם הרעה, אשר הם חורשים עליו. והלא החמור – הפטיר בנהמת־לנו – אשר ילך אל בית המלך להסתפח על הכבודה הרבה אשר לו לא ישוב עד עולם אל בית־ישי. אפס דברי נתנאל לא נשאו פרי. כל האחים הגידו ולא כחדו, כי הסרת החשד מעל בית ישי בעיני המלך שווה אף בנזק חמור אחד. אף ישי הזקן, אשר עפעפיו נאחזו בחבלי־שינה אחרי ליל־שמורים, אשר עבר עליו אמש, אמר כן־כן בנענועי ראשו, אשר עליהם היה מנצח בהפוגות הקצרות בין התנומות. וכאשר הובעה השאלה, אשר יצאה מלב כולם, בפי רדי על מי מן האחים תושת המשרה להוביל את המשאת אל המלך, לדפוק על שער ביתו ולדרוך בעזות־מצח על סף־היכלו, הקיץ ישי בחרדה רבה, ועיניו, אשר נפקחו לרווחה, לא נעצמו עוד. הכרת־פניו ענתה בו את פחדיו. לרגע קטן שררה דממה כבדה. ורדי שנן את דבריו לאמר:

– מי ומי יהיו ההולכים עם המשאת?

– הרועה הקטן ילך עם המשאת. הלא גם הוא במתמלכים – חרץ אליאב ברמזי־לעג וקרץ במבטו אל אבינדב.

– הוא ולא אחר, שח אבינדב וקרץ במבטו אל נתנאל – הכי לא ינהה לב הרועה הקטן אחרי שאול? לו המשפט להביא אליו את החמור וגדי העזים ונבל היין לאשכר.

חיש מהר החליפו גם יתר האחים קריצות־מבטים זה עם זה איש לפי תור גילו.

ישי לראשונה שת מחסום לפיו. לאחרי זאת התעשת ואמר בשפה רפה:

– לאט לכם, בני, מדוד לשית עליו את המשרה הכבודה הזאת והוא עודנו רך בשנים ושפתו אינה אתו לדבר בה צחות. והיה כאשר יתאנף בו שאול, אשר בין כה וכה כבר הגיעה אליו השמועה על דבר הימשחו למלך, הלא יתן צו לכלאו בצינוק…

ישי בדברו קם על רגליו לשוות יתרון־עוז למראהו ולמליו, ואם כי נשען על מטהו בעמדו, נראה כמתנודד.

דממה קמה בתום דברי־ישי, בהשיחו את דאגתו באזני בניו, אך היא פגה חיש־מהר בפתוח דוד את פיו בדברי־נגידים לאמר:

– מי יתנני ואישלח בצו אבי ואחי אל המלך. הלוך אלך, אבטח ולא אפחד. אל נכון כל רעה לא תבואני. הכי יירע לב המלך על רועה קטן? הכי לא קם מלכנו על נדיבות ברחמיו על הצאן ועל אגג מלך עמלק? הנביא אך לצון חמד לו בו למשחני. את בן־קיש אוהב. נפשי קשורה בנפשו. שלחוני נא ואלכה.

ניבי דוד התמימים, קולו השאנן, מראהו הבוטח ומבטיו החפזיים, כמו נבדלו לנפשם וכבר יצאו למסעיהם אל קרית מלך רב, הפיגו את הפחד מלב ישי. למרבה הפלא אף שינו את מחשבת האחים על אודותיו, אשר זה עתה היו לרעה, והנה נהפכה לטובה, באמרם בלבם, כי דוד הנער האדמוני, לו נאה ולו יאה להוביל את המשאת אל המלך ולכפר את פניו במנחת־עוני זו. ישי נשא את קולו והגיד ללא־רתת:

– לך, בני, בכוחך זה, צלח ורכב על הדבר, אשר צדק ושלום בו נשקו. הלא כמוך כבנימין הצעיר בבני יעקב, אשר נשלח מאת יעקב אבינו אל יוסף במצרים.

פני דוד חוורו מבושת, ואולי גם מפחד נסתר, בזכרו כי גם על בנימין יצא הקצף לפני יוסף לשיתו עבד לו. הרעיון, כי גם אביו כמוהו בדברו ישווה לעיניו בן פורת יוסף, זרע בלבו פחד פתאום.

דוד שינה את טעמו וייעצר בלכתו ויאמר בקול ענות נכאים:

– ואולי לא תהיה תפארתי על הדרך הזאת, בבואי אל המלך
אני צעיר ודל, לא תואר ולא הדר לי…

מראהו ענה בו את רגשי־לבו הנסערים ועננת־עצב שכנה על פניו. אפס אליאב שח בקול נגיד:

– אל תהיה כמיתמם. הלוך תלך, עזה תשוקתך לזאת.

אף יתר האחים ענו חלקם איש בשפתו אשר אתו להמריץ את דוד לסור למשמעת המועצה ולצאת לדרך.

– אשר דל מראהו, לו יאתה להביא מנחת־עוני – שח אבינדב.

ונתנאל אמר:

– הלא זה דבר חכם קדמון: חמת מלך מלאכי־מות ואיש בפתח המלך. אכן, גדולה המשרה, אשר הושמה על שכמך להרים במשאת אשר בידיך קרן שאול – דבר שמה מהתלות.

– הלא זה דבר חכם קדמון חמת מלך מלאכי־מות ואיש חכם כפרתה – ענה ואמר שמעי והפטיר חמדת־חן – אף פתגם זה מורשה היא לנו מחכמי־קדם: גם במדעך מלך אל תקלל. ומי כדוד יתרפק באהבה רבה על שאול?

– והיה בנוח על שאול רוח רעה, בעמדך על סף היכלו, כאשר יהיה לעתים באחוז בו עוית־רגשיו, הלא תתן עליו בקול החליל אשר בפיך חיש־מהר יטה אליך כנהר חסד. – שח נתנאל בלצון.

– הלא גם אוזן מלך צלילים תבחון.

– בשגם משכבר עברה הרינה במחנה, כי שאול אוהב לשמוע אל הרינה ואל כל כלי־נגן.

– זמר לעני, כי תתעטף עליו נפשו, תדשן עצם מלך.

ענו ואמרו גם שלושת האחים הקטנים, אשר זה משפטם להיות שלושה הדים לארבעת הקולות.

לא נפלאת היא, כי גם ישי נלוה אל בניו בשיחו הנלבב ויאמר:

– הלוך תלך בני, עשה תעשה וגם תוכל לישא חן וחסד בעיני שאול. כה יעשה אלהים וכה יוסיף לצוות את מלאך השלום ללוותך בדרך, כאשר הראה נסים ונפלאות עד כה בקומך על האריה…

ישי עצר את לשונו, מבלי להביא את בניו בסוד גבורת־דוד, בשסעו את האריה, פן עקב זאת יוסיפו שנאה על משטימתם לו עד כה.

היטב חרד לבו לשלום בנו הרך בשנים ואשר אולי מלך הנהו, בצאתו לדרך הזרועה אימים.

צרויה הכינה את ככר הלחם, אשר אפתה במו ידיה כלולה בהדרה. רק אשת חיל, אשר יד חרוצים לה ולחם־עצלות לא תאכל, תצלח לעשות כמתכנתה. אשר על היקב הלא הוא שמה, מלא את הנאד יין ואבינדב עשה בהדרכת אליאב את גדי העזים לצלותו בטוב טעם ודעת. אשר לפתשגן האגרת אל המלך, הלא דעת לנבון נקל, כי שמעי, אשר לשונו כעט סופר מהיר זכרונו כביר תקר מימיה כן יקר מליצות חכמים וחידותיהם, אף יודע־ספר הנהו, הוא האיש אשר עליו המשימה לעלות על האבנים ולערוך את דברי המגילה באמרי־שפר כהלכתם. אכן, גם אבינדב ונתנאל שפתם אתם, אף כי אליאב, אשר יש ויתן אומר המבשר צבא־הגיגים רב. אפס מודעת היא, כי לשמעי ידות לרוב בחכמת הלשון. לזאת גמרו אומר, כי איש איש יביא את תרומת מליצתו לאגרת, המרבה ירבה והממעט ימעיט, אך שמעי יהיה המנצח על המלאכה והוא אשר יבצענה. אף דוד הרועה הקטן, אשר לא פתחון־פה לו בכל מועצת בני־ישי, נלקח הפעם אחרי כבוד לקחת חבל בסוד האחים בכל מליצה אשר תישא חן בעיניהם.

רבות עמלו האחים גם יחד לחבר משפט אל משנהו ומליצה אל רעותה, אשר ייעשו למקשה אחת ביד שמעי המאסף לכל מחנות האמרים. אשר נערכו על גליון ללא סדר ומשטר, וברכה רבה לא ראו בעמלם. אכן, מאת ה' היתה זאת, והיא נפלאת מאד בעיני ישי וכל בניו, כי אבני המליצות תרומת־דוד אשר מאסו בהן כל אחיו, נהיו לראש־פינה במגילה, אחרי אשר כל האחים קרבו לאחרונה על אפם ועל חמתם את אשר הרחיקו בתחילה. וזה פתח דברי המגילה.

זאת האגרת שלוחה מאתנו בני־בית ישי הלחמי אל המלך שאול בן־קיש אדוננו, צבי ישראל והדרו, תיבנה ותכונן מלכותו לאורך־ימים, כן נחזהו בקודש. רחש לבנו דבר טוב. אומרים אנו למלך אהבתנו ופרי־עמלנו, מנחלתנו הקטנה בשדה ובכרם במרעה־צאננו, לו. יפיפית שאול מבני אדם, הוצק חן בשפתותיך, על כן ברכך אלהים, אמן, כן יהי רצון סלה. חגור בן קיש חרבך על ירך, גבור הודך והדרך, צלח רכב על דבר אמת וענות־צדק ותורנו נוראות ימינך שבט מישור, שבט מלכותך, אהבת צדק תשנא רשע. על כן משחך אלהים שמן ששון.

ואף אלה הם המשפטים אשר דוד שת נוספות על דברי האגרת:

אלהים משפטך למלך שאול תן וצדקתך לבן מלך, ליהונתן, יורש הנזר, אשר לשמע מעשי גבורותיו יגיל לבנו וישמח. ישאו הרים שלום למלך, כי כל העם דובר שלום לבן־קיש. ברוך המלך שאול מעולם ועד עולם אמן סלה.

לאחרי זאת נכתב במגילה נפרדה קורות הגדי הלבן ויחשו לבית אבותיו ועל מה זה ולמה זה נשלח בידי בן הזקונים אשר לישי אל המלך, כי אות ברית הוא בין בית־ישי ובין בית־שאול לאהבת־עולם.


 

פרק יג. על אם הדרך    🔗

ויהי השכם בבקר ודוד יצא לדרך עם כבודת החמור, הלחם, נאד היין וגדי העזים והאגרת הצרורה בחגורתו. חיל ורעדה אחזוהו, בעשותו את צעדיו הראשונים כאיש המלאכות הנכבדה מטעם בית־ישי אל בית־שאול המלך. לא האמין למראה־עיניו, כי חזונו לבוא בחצרות שאול נהיה לעליל. לרגעים דימה בנפשו, כי גם עתה אך חולם הנהו או הלום־יין, אשר חיש מהר יתפכח משכרונו. אולם בהביטו על סביבותיו כי היקום עומד על מכונו כתמול־שלשום, תבל עוטה אור כשלמה ובחיקה הרים ועמקים ישכנו, לבשו כרים הצאן, אמר אל לבו: הלא את הצאן, אשר אנכי רועה מעודי, תחזינה עיני, אט־אט תהלכנה ובעצלתים תתנהלנה כמימים ימימה, אשה בעקב רעותה, בצד ובכתף תהדפנה, עשב תלחכנה, כולם יחד כמו תעמקנה הגות, בהקיץ ולא בחלום תשרכנה את דרכן. כמוהן כמוני לא חולם הנני, בלתי אם בעליל אעשה את דרכי, בארצות החיים אתהלך. אני דוד, הבן לישי, ואל בית שאול המלך שלוח הנני. אכן, נפל דבר בחייו, לא ייאמן. לא עוד יתנהל הפעם לרגל הצאן הנטושות בהרים ובעמקים. הוא אל המלך פניו מועדות, אל המלך, אל המלך. אל המלך הלוך נהלך – קרא דוד במצהלות־קול, בלטפו בידו את עור הגדי – הכי לא תשמח אלי גיל, גדי, גדיי. ויען כי הגדי לא נע ולא זע למשמע־קולו, בלתי אם הביט אליו בעיני־תום, כמו לא גבה לבו ולא רמה קרנו אף במעט, בקחתו חלק במלאכות הרמה, אשר הושתה גם עליו, ניסה דוד להחליף דברים עם החמור ולפקוח עיני־שכלו להבין מה טוב חלקו ומה נעים גורלו להישלח שי אל בית המלכות ולהיות מרואי פני המלך. אפס גם החמור לא הראה כל אותות שמחה וששון שככה לו להיספח על עדת חמורי המלך במהרה בקרוב. ויהי בראות דוד, כי היצורים האלמים האלה לבם טפש מלהבין אשר קרואים הם אל הגדולות, אמץ אל פיו את רעו משכבר הימים, הוא חלילו, לזמר בו נפשו ולספר את שמחת־לבו באזני הארץ והשמים וכל צבאם. ודוד שת אל לבו תמיד, כי הארץ והשמים וכל צבאם אך מעשה ידי האל, קונה השמים והארץ וכל אשר פעל למענהו עשה. ויקרא דוד ברנן:

עוזי וזמרת יה ויהי לי לישועה. כבוד ועוז למלך. אך אתה צורי וקוני מלך מלכי המלכים. ויאמר דוד: הנה אל מעוז צור ישועתי, בך אבטח ולא אפחד. אתה סלעי ומצודתי. וכאשר עמדת לימיני, בזנק לקראתי בן השחץ, מלך החיות, ככה תנחני ותביאני לפני מלך ישראל ותפדה בשלום נפשי, לבל איכשל בדרכי ולבל אינקש בלשוני.

בסערת־רגשותיו קצרה רוחו להתנהל לאטו על אתונו. ויאמר: מי יתן לי אבר כיונה אעופה אל גבעת שאול. אך כנפים צמחו רק לדמיונו ולא לגיוו. לא יכול עוד דוד להתאפק, פן לא יצלח החמור לכלכל את משא־גיוו, כאשר רוחו לא תוכל לכלכל את משא־שמחתו. וירד וילד ברגל, חמורו לפניו והגדי מאחוריו. יש אשר באמנה תנוח עליו רוח עוז ותעצומות להמריא חיש־חיש על כנפיו. הנה עוד אחת מעט ויינשא ויובא לפני המלך. מה יאמר ומה ידבר אליו? איכה יפתח פיו? הוא ככה יאמר אליו: שא נא, המלך, מידי מנחת בית־אבי. קטנה היא תשורתנו, אך אהבת בית־ישי אליך אדוננו המלך מה גדולה. לא כי ככה יאמר אל שאול: אהבתיך, מלכנו, משוח אלהים. אני דוד הרועה הקטן אהבתיך. רחש לבי אך טוב למלך. צלח ורכב, המלך, על דבר אמת ותורה נוראות ימינך. כזאת וכזאת ידבר אל שאול. או כי בדממת־אלם יבוא לפניו, יכרע וישתחוה וינשק את כפות רגליו. ואולי לא יגיד מאומה ואף לא יכרע, כי אם זמר ינעים לפניו. כזה הזמר. בחלילו אשר בפיו ישתפך בזמר, אשר את צליליו שיוה למלות השיר, הגיון־רוחו, צמאה לך נפשי כמה לך בשרי. היה היה לו, כמו לא מפיו יצא הזמר, בלתי אם מכנף הארץ ישמע: אף ההרים והגבעות יפצחו לפניו רינה.

– עמוד, נער יפה־נגן – שמע לפתע קול נלבב דובר אליו והוא צלם־איש טרם ראה בעיניו – קסמים בחלילך. מי אתה נער ולאן פניך מועדות?

עיני דוד שוטטו ללא מגמה ובאפס דעת. ואף רעיוניו בו היו פזורים ומפורדים. וישנה הקול הדובר אליו – הכי לא היה הקול דובר בו, ממעמקיו חוצב? – אך לא, נלבב ומודע לו הקול, והכי נלבב האיש לנפשו?

דוד הסב את פניו הנה והנה, מבטיו כמו כהו. עיניו נעצמו. אך תחת זאת נכרו לו אזנים לרוחה. ויקשב אל הקול, כמו טרם נדם או כי כמוהו כרעם, אשר אחרי החרישו עוד יתגלגל הדו. ויתן אל לבו ויאמר: קול ענות־נכאים, אך תוכו רצוף עוז מהול בחמלה; רנן־מצוקים בו. קול נגיד ונדיב גם יחד. מקץ רגעים מספר שבה אליו רוחו ונפקחו עיניו להתבונן אל הדובר בו. חלחלה אחזתו. לרגע צינה חדרה אל קרבו ומשנהו נחשול חם ושוקק עברו. איש רם־קומה, מראהו עוטה הוד, נצב לידו. חן נשקף ממבטו ובחין־שחוקו העצור יתנכר, כי ממרומי המעלה הנהו.

אולם לבושו יען בו, כי אחד מן החורשים או החרשים, העושים בכל מלאכה הנהו, אשר יכתת את רגליו בדרכים לחפש אחרי עבודה להחיות בה את נפשו. ילקוט בד כעין השק על שכמו ובו קרדום ופצירה־פים, אשר תהיה למחרשה ולאת ולשלש־קלשון, ייראו מחוצה לו, למען יגידו ברבים את משלח־ידו. לולא צחות־לשונו בשפת עבר, בה יתנכר איש ישראל, יאמרו כל רואיו, כי הוא פלשתי.

– מי אתה, נער, ולאן פניך מועדות? – נשנה הקול. דוד ניסוג מעט־קט מעם הדובר, אשר מבטו דרוך נכחו כמו יחקרהו על צפונותיו.

– מילדי העברים אנכי, מבית־לחם יהודה, ואל גבעת שאול פני מועדות – ענה דוד וחיש מהר חוורו פניו. היטב יסרוהו כליותיו על פחזות־לשונו לספר להלזה בהתגלות־לב את מגמת־דרכו. אך רגע קט היה בחוורונו ועד מהרה שככה סערת־רוחו, כי כן ציוה דוד בעוז־רצונו על נפשו להשליט עליה את המגרעה. בלבו הגה: דרכי עוז, נפשי, אל תשתוחחי ואל תהמי מפחד פתאום. הכי מוג־לב ונכא־רוח יובא לפני המלך? אל נכון גם הדובר אליו, אשר בחנו במבטו החודר, ראה את החלחלה אשר פקדה אותו ואת מבוכתו, האיר אליו את פניו ויאמר אליו בשחוק רך ונעים:

– הכרת פניך ונועם־זמרתך ומדברך הנאוה בשפת־עמנו יענו בך, אשר לא פלשתי רוגל הנך.

– לא פלשתי הנני, בלתי אם איש ישראל, עבד נאמן למלכנו שאול משוח אלהים, כל בני בית אבי יהגו לו כבוד ויקר ללא מצרים – שח דוד בשפת יתר מבלי דעת למה ועל מה יכביר מלים, אם לא עקב אשר ינהה לבו אחרי איש־חמודות זה, אשר למרבה הפלא חזותו כאחד העם. היה היה לו, כמו כוח־אדירים ימשכהו אל הזר להרבות עמו שיח ויוסיף לדבר ויאמר – אכן, רבים הפלשתים המתחפשים כבני ישראל לשוטט בגבולותינו לחבל בנו ולהשחית את שדותינו ולזנב כל נחשלה ונדחה בצאננו. עד מתי לא ישב ישראל לבטח בארצו? – הפטיר דוד, בהביטו לראשונה בעינים פקוחות לרוחה בזר, אשר לא גרע מבטו ממנו.

אף הזר שח בחפזו ומליו, אשר יצאו דחופות מפיו, נתנו בו אותותיהן, כי חשק השיח יפעם גם אותו ויאמר:

– פיך יהגה חכמה, נער. רבים הם הפלשתים המרגלים במושבותינו ובשדותינו, בהרים ובגיאיות ישוטטו, אלה ברגל ואלה רוכבים על אתונות. יש אשר ימשכו אחריהם גדי או עגלת־בקר לשית להם סתר־פנים, למען יוכלו להוציא את זממם לפעולות. אשר לעגלת הבקר, אשר ימשכו אחריהם, הלא אך יחקו את מעשה הנביא בישראל אשר יובילה עמו לכל אשר ילך, למען יאמרו כל רואיו, כי הולך הוא לזבוח לאל.

בהתמו לדבר פרץ לפתע שחוקו הרך והעצור את גבולות־מעצרו ויזנק ברחף על פניו. ויהי לו לדוד, בהשקיפו על הזר, כמו לראשונה, לאור שחוקו הזורח, נחזו לו פניו בחין־הדרם. אפס המלים המתלהמות בפיו על מזימות הפלשתים המתחפשים, ירדו ללבו כמדקרות. בשגם שיחו על דבר עגלת הבקר, המובלה ביד הנביא בישראל, שת עליהן רמזי־נוספות. שחקת החן והנחת השתפכה על פני הזר והפיגה מלבו כל פחד ואף עודדתו להוסיף שיח. ויאמר דוד:

– את הלחם אפתה אחותי, היין הוא מעשה ידי אחי, אשר על הכרם, והגדי הלבן אותו ניהלתי אל המרעה ימים רבים ואל מי־מנוחות, טוב היה לי כעשרה רעים. אל נכון, אדוני, איש בנימין הנך. הלא בנחלת בנימין רגלינו עומדות. האף אין זאת? הרחוקה עוד הדרך לגבעת שאול? עזה אהבתי לשאול מלכנו – קרא דוד ברגשת־נפש, אשר צלחה עליו והמריצתו להיות בהול על פיו.

– לא אוכל להגיד אל נכון, אם הדרך לגבעת שאול היא רחוקה. אכן, היא רחוקה, אך לא רב מדי. לאיש קל־רגלים היא, כאשר אדמה, קרובה למדי ענה הזר ויהי כשוקל כל אומר היוצא מפיו במאזנים, לבל יחטיא אף שערה קטנה מן הדברים כאשר הם בעליל. – הלא אורך הדרך יעלה בד בבד עם אורח האיש במהלכו. איש ומצעדו. אכן מבני בנימין הנני, אחד מן המשרתים הקטנים אשר למלך שאול. וזה הנער נלוה אלי בדרכי – הפטיר בהסבו את פניו אל נער חוגר־חרב, אשר הופיע לפתע בקרבתם, כמו מתחתיו צמח, באשר לא נראה לפני כן בגשתו אליהם וגם קול צעדיו לא נשמע.

דוד השתומם על המעשה בראותו כי הנער נצב כמטחוי־מבט מהם, אחד נושא־כלים, אשר לא יהין לעמוד ליד אדוניו רם המעלה. אפס לא עת חקור ודרוש היתה לו. מוכה תמהון היה למשמע־אזניו, כי הזר, אותו יראה פנים אל פנים, הוא אחד ממשרתי המלך.

ויאמר דוד בנהם־רגש:

– אשרי שככה לי לראות עין בעין אחד מרואי פני המלך. הלא את המלך ביפיו תחזינה עיניך בכל עת ואתי, נער חלכה, תדבר כעם איש כערכך. אל נכון הנך אחד מגבורי החיל בישראל ועמך הנער נושא־כליך, אל הפלשתי המרגל תארבו. נעמת לי מאד, איש־בנימין.

דוד השתחווה לפני הזר בהדרת כבוד ולבו פעם בחזקה מעוצר רגשות ושרעפים גם יחד.

– אף אתה נעמת לי, הנער. צח ואדום הנך ויודע־נגן. רק אין זאת, כי רוח השיר תתנוסס בך. לא אפונה, כי גם לבך אמיץ בהתנהלך לבדך בדרכים האלה ומגור הפלשתי לא יבוא עליך. איש בוטח הנך ומשכיל אל הדרכים. רחק מלבך השפק – שח איש־בנימין, כמו יהגה לנפשו בקול. הוא שלח את מבטיו מן הנער והלאה, כמו בדברו אליו טובות יחסוך ממנו את מבטיו המלבבים, לבל יביאהו באמרי־פיו ובמבטי־עיניו במבוכה פי שניים. – אך טוב כי תבוא לפני המלך שאול. ואולי ישאל ממך זמר.

אזני־דוד צללו למשמע הגדולות, אשר הוגדו לו בפי איש־בנימין, כי לא ייבצר הדבר, אשר הוא, הרועה הקטן, יילקח אחרי כבוד אל המלך להנעים לו זמר. ראשו שח, לבל יראהו איש־בנימין בחיוורון, אשר כיסה את פניו. את עיניו עצם, כמו קסמים במעשה הזה לשית כסות־עינים לאיש־שיחו לבל יראה בחלחלתו. חרדה אחזתו לפתע, פן אך לצון חמד לו איש־בנימין עליו ועל תשורתו הדלה, אותה יביא ברוב תכונה אל המלך, אשר מכלאותיו הומות צאן, הון ועושר בביתו ואסמיו מלאים מזן אל זן. הלא אך ינחל קלון תחת כבוד, בדרכו על סף בית המלך, או כי רגליו לא תדרוכנה שם ואך יגרשהו בחרפה, בדפקו על השער. אימה אחזתו. לרגע דימה, כי כל חושיו התבלעו ומשנהו גמר אומר לשית עצות בנפשו היוסיף ללכת בדרכו, או כי שומה עליו לשוב על עקבותיו, לבל ינחיל קלון לבית אביו. דוד שיוה לנגדו תמיד את מכות הערך אשר לבית אביו. בית־ישי היה הדל בקרב שועי בית לחם. אכן, הוד היחש חופף עליו. אפס על אף זאת, או עקב זאת, אך טוב לבני בית־ישי לשכון בסתר המדריגה, לבלי התהלך גדולות ולטפס באין אונים אל רום המעלות, פן יכשלו ויפלו וישברו זרוע אף קודקוד, עד כי תהיה מפלתם שלימה. בהתאוששו מעט ממבוכתו אמר, ראשו שח ורוחו פזורה:

– איש בנימין, הרף מלעגך לי. מי אני, רועה קטן להנעים זמר באזני המלך. אך איש דל ונקלה הנני. טרם עשיתי גדולה או קטנה למען עמנו. כל פועל גבורה אין עמי ואך פעם אחת צלחה עלי רוח הגבורה לשסע אריה במו ידי. רק אריה אחד ולא עוד.

– רק אריה אחד ולא עוד – קרא איש בנימין ומעל שחוקו העצור שולח הרסן ויהי לצחוק־מצהלות – רק אריה אחד ולא עוד – ובחבקו את דוד בזרועותיו אמצו אל לבו – אלה גבוריך ישראל מאז ומקדם. מאחרי הצאן הובאו. אף שאול בן־קיש היה רועה מעודו. רועה־צאן היה משה בהתיצבו לפני פרעה. רועים היו יעקב ובנו יוסף, בן פורת יוסף, אשר נהיה משנה למלך.

לב דוד רחב ופחד בשמעו מפי איש בנימין את המלים בן פורת יוסף, אשר בו הגה רבות. יוסף, אשר צלם דמותו ירחף לפניו בחלום־שנתו ובחזיונותיו בהקיץ, הנה גם איש־בנימין ימשילהו אליו. איכה תיכן איש בנימין את הגיגיו הנסתרים? רק אין זאת, כי איש בנימין לא לבד אורב הנהו בדרכים, אף למסתרי לבבות יארוב.

ויבקש דוד להביע באזני איש בנימין את השתאותו על שכלו הטוב, על מבטיו החודרים כליות ולב ועל נועם־שיחו. אפס בגודל־מבוכתו עמד מחריש. ראשו שח רב יתר ועיניו שפלו, כאחד אשר בחלומו היפה אף ערב ידע, כי אך חולם הנהו ועקב זאת ימאן להקיץ, לבל יבולע למנעמים אשר אין משלם בעליל.

– העת ללכת איש לדרכו – שיסע איש בנימין את הדומיה – השלום לך הנער מיהודה וכה לחי – ובהביטו אליו בעיני חמלה הפטיר – התדע לפלס לך דרך במשעולים הרבים והנפתלים בואך גבעת שאול? לא לבדך תלך. את נערי אשלח עמך ללוותך בשבילים העקלקלים לאין־ספור, עד כי תעמודנה רגליך במישור משם מסילה הישרה אל הגבעה אם גם רב עוד המהלך. והיה בבואך עד בית שאול תגיד אל האיש אשר על השער, לבל יביאך אל אבנר השר, אשר אל נכון יגרשך מעל פניו, כי אם ככה תאמר: חפצי לראות את עדריאל אשר על האורוה. ובבואך אליו תאמר לו… לא כי ככה אעשה לך. הא לך מעיל ארגמן אשר עלי – הוא הסיר מעליו את בגדיו הבלויים ובהתפשטו ממעיל הארגמן אשר מתחתיהם נתנו לידי הנער – והיה בידך אות לעדריאל, כי שמתי עליך עיני לטובה וכי בעצתי באת לפניו כי ידי עמך והוא יביאך לפני המלך, אשר אל נכון יגיל למראה הנער יפה העינים אשר נקרה לפניו, אף ישאלך אם הנך יודע־נגן. ואתה אל תתנכר אליו ותאמר לו, כי באמנה תטיב לנגן. אוהב המלך שאול כל נער טוב־מראה ואמיץ־לב, אף כי בהטיבו לנגן.

בכלותו לדבר לקח מאת הנער את חרבו ויצוה עליו ללוות את נער בית הלחמי במשעולים הנפתלים עד הדרך הראשית בואך גבעתה, אף יעד לו מקום פלוני בקרבת מזבח האבנים העתיק למצאו בשובו אליו.

דוד ונער איש בנימין צעדו בשבילים הנפתלים עת רבה בדומיה. כל האותות העידו בנער איש בנימין, כי כלה מעמו לבלי הוצא הגה מפיו. ויאמר דוד בלבו: רק אין זאת כי אמון נושא הכלים מטעם אדוניו לבל ידבר עם איש זר קטנה או גדולה. וישמור אף הוא פיו ולשונו. בשגם תפוש היה רוב־שרעפים בזכרו עד מה נואל במבוכתו כי רבה להסב כל העת את מבטיו מעם איש בנימין הדובר בו. הלא, הגה ברוחו הקשה, המעט אשר פני לא הארתי למטיבי, אף לא הבטתי אליו ואל צלמו לא התבוננתי. הכי אדע מה מראהו ותוי־פניו מה הם? והיה כאשר יקרב לפני בשנית אי שם בדרך, לא אכירהו. ויען כי נער איש בנימין הוסיף ללכת עמו לידו ללא אומר, כמו אך חרש ואלם הנהו, פצח דוד בזמר עליז והוא שיר אשרי שככה לי, כי הקרה האל לפני בדרכו איש חמודות הלזה. ובלבו חשב: אות הוא, כי אצליח בדרכי.


 

פרק יד. ליד השער    🔗

כאשר נער איש בנימין הביא את דוד עד בואך הגבעתה באלם נפרד ממנו ללא הגה. ודוד דימה, כי אך כברת דרך קצרה בינו ובין הגבעה הנשקפה אליו. אולם זה משפט מקום רם ונישא, אשר ממרחק ייראה אלינו קרוב וככל אשר נקרב אליו, כן ירחק מאתנו. עוד עת רבה כיתת דוד את רגליו, וככל שקצרה רוחו, כן ארכה לו הדרך עד הגיעו לגבולות העיר. בבואו אל הגבעה, כבר נטה היום לערוב. אפרוחי־עננים עלעו דם השמש השוקעת במרומים ורוח לחה מן הים השיבה חום בין הערבים. עיפה נפש דוד לחום, לצמאון ולענויים בדרך, עד כי דימה כי יבש כחרש כוחו ולשונו כמו דבקה לחכו. חרדה אחזתו, פן בבואו אל בית המלך אך ייראה כגולם־איש, יהיה כחרש לא ישמע וכאלם לא יפתח פיו. אולם בהביטו מסביבו צלחה עליו רוח ששון ובטחון ואף ליאותו פגה כמעט. מראה־עינים חולל תמורה כבירה בהלך־נפשו. לא כבית לחם הנדחת גבעת־שאול העולה כפורחת בגני־חמד, העוטרים את בתיה הבנויים לתלפיות. מרכבות רתומות לסוסים אמיצים שקשקו ברחובותיה הסלולות למישרים. חילים חגורי חרבות עברו בסך. בנות יפות־חן וחטובות־גיו כעמודי היכל עוטות מחלצות פאר הלוך וטפוף תלכנה. דוד בראותו את התכונה הרבה אשר בחוצות ואת היפעה השפוכה על הכל ידמה, כי על יום טוב בא אל הגבעה והאנשים הרבים הנוהרים בחוצות, אלה ברגל ואלה ברכב, כולם אנשי מרום המעלה, קרובי המלך ורואי־פניו, הקרואים בליל התקדש חג אל שולחן המלך וחופת־כבוד פרושה על כולם. לעומתם מה נקלה היה בעיניו ומה נלעגה זו לכתו אחרי חמורו העמוס לחם ונאד־יין ועמו הגדי הלבן. הלא אך לצחוק ולקלסה יהיה בהופיעו ליד שער המלך במנחת־עוני זו אשר עמו. הכי לא טוב לו לשוב על עקבותיו?

אף לולא גמר אומר לעשות זאת, שומה היה עליו להיסוג מדרכו ולנטות מן הרחוב ההומיה, אשר היתה אל נכון הראשית בגבעת שאול, קרית מלך רב. מפחד הנערים הרעים והנקלים, מקומם יכירם בקרב ילדי האספסוף, אשר אחרי אשר הודלקו האורים בפנסים סביב שתו עליו בצחוק משולח ובלעגי שפה לאמר: מי הוא הלזה קטון־רועה בבגדי הדלים, הוא אדמוני ועמו חמור לבן וגדי צחור? אי מזה בא ולאן ינהר בדרך בואכה אל בית המלך? אל נכון משאת ישא, שי קלוקל, אל אחד השועים. וזה מעיל־ארגמן אשר בידו, הכי לא גנוב עמו? סובו עליו, סובו על הלזה, עצרוהו, תפשוהו. אך טוב כי נחקרהו מי הוא, אי מזה הוא בא ולאן פניו מועדות? אל נכון היו הנערים בפרעות צחוקם במליהם הבוטות כמדקרות־חרב, שולחים בו גם את ידיהם להראותו נחת־זרועם. אפס דוד נכא הרוח היה מעודו שש אלי קרב בקום עליו אויב. אכן, לבו היה נשבר בו לעתים, אך תחת זאת היה שלם עם נפשו ובוטח באמתו, רגליו קלות וידו אמונה ואף רצונו חזק לחרף נפשו מנגד בכל עת צרה. זאת לא זאת, כי גם מהיר ונמרץ היה להוציא את זממו לפעולות. לא אחת שח אל נפשו, בבקשו לעודד את רוחו, לאמר: דוד, קום ופעל, גם עשה תעשה וגם יכול תוכל. כבזק במרוצתו שלח לראש לכל את ידיו אחת הנה ואחת הנה, הלוך וסוב, כרוח זה, אשר סוב יסוב ועל סביבותיו שב, בעדת הנערים, אשר חיש מהר נפלגה לבדלי־מחנות, למען יקיפוהו מכל עבריו ולחסום לפניו את הדרך למנוסה. אך הוא גבר חילים והפליא את מכותיו בכל פלגה ופלגה לבדה, נפלה חיתתו על כל הריקים והפוחזים המתגרים בו ואחד אחד נסו על נפשם, עד כי היתה תבוסתם שלימה. אולם גם אחרי אשר התעשת מקרב האחד עם הרבים, שב ונתן אל לבו, כי מלבד אשר ידו הושיעתו, אך בחכמה יעשה, אם ירתום לעזרתו גם את רגליו לשוותן כאילות, למען יעשה מעתה והלאה את דרכו לא ברחובות ההומיות, בלתי אם בירכתי העיר אשר לא ירבו בהן העוברים והשבים. הלא בין כה וכה הלוך יהלך אל חצר המלך, כי אם שוב ישוב על עקבותיו אל בית־אביו והכבודה עמו, מבלי למלא את מלאכותו, הלא ידאיב את לב אביו הזקן, אשר תקותו לכפר את פני המלך במנחה נשארה מעל, ואף אחיו יתגרו בו לאמר, כי אך גבר לא יצלח הנהו, מוג־לב וחדל־תושיה וכדי בזיון וקצף. אכן, המסה, אשר הובא בה זה עתה, נתנה לו לקח טוב, כי מעתה והלאה שומה עליו לצעוד בדרכו לבטח ולהביט נכחו, תחת אשר עד כה העיף מבטיו אחת הנה ואחת הנה וכל מראהו כאחד נבוך המחפש דרך. דעת לנבון נקל, כי כל רואיו הכירו בו, כי אך גר הנהו פה, המוכה־תמהון למראה־עיניו ואשר בשגעון יתנהג, ואולי אך פלשתי מתחפש, אשר לקח עמו לדרך חמור וגדי לתפוש לב האנשים, למען יעשה לאחרי כן את מעשיו במחשך וירגל את מבואי העיר ומוצאיה. וכאשר שומה עליו להלך קדימה בעוז ובבטחון, ככה אך בחכמה יעשה לבלי שאול מפי איש למקום בית־שאול, פן יעורר עליו חשד כי חורש־רעה הנהו, ואך הלוך ילך ויכתת את רגליו עד אשר יקרהו המקרה לבוא עד השער לבית־שאול.

אך נטה לירכתי הרחוב נגלה לעיניו צריח, המתנוסס על בית־אבן רם־קומה ורחב־ידים. חושו הגיד לו, כי זהו בית המלך. בשגם מראהו כהיכל, אשר עמודים המה משענותיו. אבן כבדה נגולה מעל לבו ורוח־בטחונו שבה אליו. מוקדי האש בפאתי השמים טרם דעכו ודוד, אשר עיניו היו נשואות למרום, ראה לפתע כעין אבק־אש עולה למרום. ויתבונן על סביבו וראה לתדהמתו, כי אבק אשר מראהו כעין האש מיתמר ועולה מלמטה. וישאל את נפשו כדבר המשל הקדמוני: מי זאת העולה מן המדבר כתמרות אבק? למרבה תמהונו ראה, כי תמרות האבק תבאנה מן הצאן, לאמר, מן הצאן אשר בעליל, צאן ככל בני הצאן בצלמם ובדמותם, אשר הנה הן שבות מנאות המרעה במסבי הגבעה. לבו עלץ, אף קרנו רמה בעיניו, ויאמר אל לבו: הנה כי כן, גם במסבי קרית מלך רב יתהלכו רועים ועדריהם. למבואי כל עיר יתנהלו בני הצאן. על פני ארץ רבה ישוטטו בני הצאן ומשדות האל, בם ערוך שולחנם הדשן, יצאו לשוב אל מכלאות מעשה ידי אדם. אשר רוחו שפלה ונפשו נכלמה, אשר יראה עוני בשבט עברתו ואשר לבו מתחמץ בקרבו למראה עמל ואון אשר מסביב, כי רשע יכתיר את הצדיק ופועלי־רע יגברו אף יעשו חיל, אך טוב כי יביט אל בני הצאן, אשר לא ירעו ולא ישחיתו וכל און לא יפעלו, את סבלם הרב, אשר מינה להם גורלם, ישאו בלב שקט וכל מראיהם שלות השקט, כמו מעודם לא אונה להם רע וכל יצורי הטרף לא באו בגבולותם לחבל בהם ולשפוך את דמיהם כמים.

ויוסף דוד להגות ברוחו הקשה ויאמר: לכו חזות מפעלות־אלהים ופלאי־מעשיו. האריה הטורף מפיו יז קצף תמיד, כמו בטנו אך תחסר, אף ערימת הבשר אשר ישיתו לפניו לא תשכך את חמת־זעמו, כמו מקדמות הימים עוללו לוֹ עוולה, אשר לא תכופר עד אחרית הימים; כפירים רשו ורעבו, כל גבה־לב תועה־רוח אך יקרא הב־הב. הנה ירעב, הנה יצמא, הנה יתעצב אל לבו וילך קודר בלחץ יגונו; הנה ירגז על לא דבר; והנה מחסורים לאין־קצה יסובבוהו, אין נחת ברוחו, לא שלוה בעצמותיו. ולא כן הכבשים, העזים, הגדיים וכל בני־צאן למיניהם, אשר יד כל בם, הטורף יטרוף, המחבל יחבל והשוחט ישחט, כל אשר מלתעות לו יתקע בהם את שניו ולא יחמול. ועל אף זאת לא ניכרו בהם כל אותות רוגז ועצבון. אט־אט ולבטח יצעדו. בענוה רבה יסורו למשמעת המפקד עליהם, אף אם אך נער קטן נוהג בם וארשת־פניהם בלחכם את העשב ובשתותם את המים, כמו יאמרו: הודו לה' כי טוב, כי לעולם חסדו. רק אין זאת, כי האל עשה אותם ישר ונסך בלבם שלות השקט, אשר תהיה כשמן ששון בעצמותיהם. לא נפלאת היא, כי הטוב באדם, כל איש חיל ורב פעלים, אשר עשה ישועות בעמו, היה בשחר־נעוריו רועה־צאן, אל צאן־מרעיתו הביט, אליהם התבונן ומהם למד לקח טוב בכל ארחו וטרחו, שיחו ושיגו, להיות גם הוא כמוהם תם וישר, מצניע לכת וענו־הליכות, שש על מנת חלקו. בגדולות לא יתהלך ואת הרהבים ישנא. אברהם יצחק ויעקב, משה ויוסף, כן, יוסף בן־פורת, רועי־צאן היו. אף אתה, דוד, הנך גבר אשר הוקם על לשוטט בשדות המרעה בעקבי הצאן. הרף מדרך עוצב, מנע ממך רוגז ודכאון. אמור כי טוב. הרם ראשך, שא עיניך, שא רגליך אל אשר מועדות פניך. אל חרדה ובושת. דרוך עוז בבואך לפני המלך וללא מעיל ארגמן, אשר לא לך הנהו כי שאול הוא לך מאיש בנימין. לא במעיל הארגמן תבוא לפני מלך ישראל, משוח אלהים, בלתי אם בחוסן אמונתך ובטחונך.

את מעיל הארגמן שת מתחת לאוכף החמור ובנשאו את רגליו ללכת לא גרע את מבטו מן הצריח המתנשא למרומים. מקץ מועד לא גדול נגלה לעיניו מן המרחק מראה איש, הסובב הולך ומעיף מבטיו מבעד לאשנב הפתוח על כל סביבותיו. לבו בן, כי אכן זה בית המלך והאיש המשקיף ממרומיו הנהו צופה לבית המלך. ויאמר דוד בצקון לחש, כמו לחשו מלמטה יינשא אף הוא למרום: הצופה לבית שאול, אל נא תשים עינך בי לרעה. אני דוד לבית ישי, אוהב המלך. בהגיעו עד שער בית המלך כבר ירדה על העיר חשכה רבה ורק אורים מעטים נוצצו ממרומי הצריח. נורא נפלא כי בית המלך עוטה אופל, תחת להפיץ על כל סביבותיו אור־יקרות. הכי לא משפט המלך היות מקור־אורה ונחל נובע ששון ושמחה לכל החוסים בצלו? במקל הרועים אשר בידו דפק על השער אחת ושתיים.

– מי שם? – קרא קול זועם מבפנים לשער.

– אני בן ישי מבית לחם יהודה, הבאתי שי אל המלך – ענה דוד וחלחלה אחזתו למשמע קולו בדברו ליד שער המלך. ויען כי נבהל עד מאד דפק בשנית, כמו מבלי־דעת, על השער.

– סוב ולך לך מפה, בן נעוות המרדות. הרף מלדפוק – נשמע קול מבפנים והוא זועף מבתחילה – אחת היא לי אם שמך ישי, שישי או אבישי. צו ניתן מעם שר הצבא אבנר, לבל יפתח השער לאיש בלילה. ברח דודי.

– אני מדרך רחוקה באתי, מבית לחם יהודה, ועמי חמורי, נבל יין, לחם וגדי עזים, תשורה למלך, להגיד כי בית אבי רחש טוב למלך שאול – דיבר דוד תחנונים בקול בוטח, נוגש כמעט.

– יד לפה, בעל־לשון. שא רגליך מפה, בן־בלי־שם. פנה ולך לך עם גדי העזים אשר לך. חמוק ועבור. מצח נחושה. איש־חמסים אשר כמוך. השמעת בית לחמי? והיה כאשר לא תישמע לי – המטיר עליו שומר השער גערות כברד.

– הנני ואלך – קרא דוד בקול רועד ונכלם ובפנותו ללכת עם כבודתו לכל אשר תישאינה אותו רגליו, קרסוליו כמו מעדו.

עצבת עטפה נפשו. מי לו פה בעיר הגדולה לאלהים ולמלך? איפה ירבץ הלילה? אך טוב לו לעזוב למועד הלילה עיר ומתים ולחפש לו מחסה בנקיק סלע או באחת המערות אשר בשדה. הכי לא זרועים שדות ישראל נקרות ומערות לאין ספור להיחבא בהן גם לאור היום, אף כי באופל הלילה? כמוך כפלשתי, דוד בן ישי, לחפש לך מסתור, עד אשר יפוח הלילה ויאיר היום ולבקר משפט. הוא התעצב אל לבו, אך רוחו לא נפלה עליו. ונהפוך הוא. גם היגון, אשר פקדו, היה לו למקור־נחת ושובע־רצון. אכן, גר הוא פה ולא בארץ נכריה. בודד הנהו, אך לא גלמוד. מבית־אביו רחק, אך תחת זאת כמו קרב אל נפשו. אף שומר הסף בחרפותיו השביעו עדנים. מה טוב להיות מגורש מני גו ונשוא חרפה על לא דבר. ואף עונג לנפש התהלך כגר בארץ, איש בגפו עד תכלית, עזוב. בבית־אביו כל אחיו ישנאוהו, אך לנפשו לא יעזבוהו. גם בלכתו בשדות בעקבי הצאן עיניהם פקוחות עליו, במבטיהם יבחנוהו תמיד לרגל את מחשבותיו, לנפשו לא יעזבוהו אף לרגע. מתק הבדידות ומלואה לא פקדו אף פעם עד עצם הלילה הזה, בו יתהלך לבדו עם נפשו ושיח ימתיק עם הארץ השמים וכל צבאם, בחיק קונה שמים וארץ ישפוך צקון־לחשו.

בנשאו את מבטו למרומים ראה לתמהונו, כי כבר הרחיק נדוד מגבולות הקריה ובערבות השדות יצעד. בלכתו לבדו במרחבי השדות עברו רעיון, כי אך למענו יצר האל תבל בריאתו ונתן את המאורות בשמים. הירח והכוכבים קרצו אליו לאמר: למענך, דוד, סוב נסוב במסילותינו, לכבודך ולשמך נזרע את אורנו. אתה תכלית מעשה השמים והארץ. דוד נחרד לרעיון הזה וכל עצמיו נבהלו. הבן לא יכול הלך־רוחו. הכי ככה יחשוב הוא, אשר הענוה ציר הגיגיו והיטב ידע, כי אך תולעת ולא איש הנהו? איככה ישכנו בו יחדיו הענוה והרהב, השפל והרוממות, הרוח היורדת מטה־מטה והרוח העולה מעלה־מעלה, הדכאון והתעצומות.? מי יתנהו ורעיוני הרהב לא יפקדוהו עוד מעתה ועד אחרון יומו. אך הוא לא יכול להלך נגד נחשול העוז והגאון, אשר סביב שתו עליו. בצעדו יחיד ובודד על פני השדות בלילה הזה כל עצמותיו תאמרנה לא בודד אני, כי עמו האל. אביו ואמו ואחיו עזבוהו, אך האל יאספהו, יאמצהו ויהיה לו לישועה, בו יבטח ולא יפחד. בלילה הזה שמע בעליל את השמים מספרים את כבוד האל ומכנף הארץ זמירות. לה' הארץ ומלואה, תבל ויושבי בה. ה' רועי לא יחסר. בנאות דשא ירביצהו ועל מי־מנוחות ינהלהו. גם כי ילך בגיא צלמות לא ירא רע.

בלילה ההוא צץ ופרח מטה הדמיון אשר לדוד בן־ישי. עלה הרים וירד בקעות, הביאו במסות עזות ונוראות והגביר את אוניו לחולל פלאי־מעללים. הוא הרועה הקטן לצאן אביו יהיה אביר הרועים בעמו לאחד את כל שבטי ישראל ולהרחיב את גבולות־ארצו. כהתהלכו הלילה לבדו בשדות ללא מגור מפני הפלישתי, אשר אולי יארוב אי פה, ככה ישכיל בכל הליכותיו בקרבות עם אויבי־עמנו להכותם שוק על ירך ולגרשם מן הארץ. רק אין זאת, כי הוא מלך משוח ה', הוא יהיה מלך על ישראל במלכו וילך בראש צבאותיו בכל עת ביום ובלילה. לא כשאול, אשר ברדת הלילה ייחבא בסתר ארמונו ושער־ביתו סגור ומסוגר, אין יוצא ואין בא, הוא במלכו. ביתו יהיה לכל, לאיש־ישראל כלאיש־יהודה, לבני־אפרים וליוצאי שבט דן, והאל הרועה אותו מעודו ינצרהו מפחד פתאום, כאשר ישמרהו הלילה הזה.

המיית־מעיין באה לפתע אל אזניו. דוד שמח עליו כעל שלל רב. מה ערב לו געגע הגדי, בשתותו מן המים בדמי הלילה, כמו זו לו הפעם הראשונה להרוות צמאון־גדי. לבו עלץ ואף החמור צהל בקול לריח המים. ויהי במלא הגדי פיו מים ומלא דוד פיו רינה. אך מה זה היה לחלילו, אשר ינעים כעת את זמירותיו, כמו רוח חדשה צלחה עליו להפליא את רנניו, לזעזע מוסרי הלב ולמסוך בו עדנים לאין קץ? לא עוד לבד ענות־נפש וכליון־נפש, תפילה לעני כי יעטוף, שוועת החי עלי אדמות, ישיר חלילו, כי אם קול־ענות, אשר לשמחת עולם ולתעצומות הרוח באנוש, דבר הגבר אשר הוקם אל על, ממנו יישמע. לרגע דימה, כי כל משאלותיו ניתנו לו וחלומותיו וחזיונותיו נהיו לעליל. מהלילה הזה והלאה דבר לא ייבצר ממנו וכל אשר יעשה יצליח, כי ה' עמו. הוא יהיה מלך ונעים־זמירות, עשוי ללא־חת ושופט־צדק, גויים יוכו לרגליו, המשל ופחד עמו, כיוסף, אשר בנות צעדו עלי שור להביט אל הודו והדרו, ככה יעשה חיל גם בחמדת־נשים. הכי לא בחכמה יעשה בנשאו את נפשו לתמורה רבתי אשר תתחולל בו ובכל מראהו, כי ייהפך לאיש אחר, לא כי לאגד־אישים, רב־פנים וחבור־נפשות, כי יהיה דוד וגם לא־דוד; כשאול משכמו ומעלה גבוה מכל העם וכשמואל נפשו כתנור ערוך אש דת קודש; כיעקב תהיה לו לאשה יפת־חן וטובת־מראה כרחל, כיוסף יהיה אהוב־אחיו, אשר בכבודו יתימרו? בלילה ההוא עמד דוד עת רבה ליד המעין עוטה בחזיונו צלמי־דמויות לרוב. רבות חזה, רבות הגה, רבות אהב. כאהבתו לאל רוכב ערבות שחקים, ככה נקשר בעבותות־אהבה לאשה פלונית אלמונית, אשר לא צלם ולא דמות לה, חמדת כל סגולה בה; כטל יזלו אליו מבטיה וגשם נדבות מנשיקות פיה ירד למצולות נפשו. האשה התרפקה עליו בכל מאדה ותטלטלהו טלטלת גבר ותנשאהו מעל להליכות העתים, עד כי השעות נקופו עליו כרגעים. נמשל נדמה ליעקב, אשר באהבתו לרחל נהיו בעיניו השנים כימים אחדים. וכאשר לא הביט אל מקרי העתים, ככה לא התבונן אל מראות־תבל ולא שת לבו אל מוצקי־ארץ, כמו כל־מרחבי היקום נהיו לכנף־זמירות. אד עלה מן האדמה והוא זמר; חיי־נשמות כל האויר, הבריאה כבשן וחלילו גחלי־אש. כל עצמו ובשרו חליל.

גם בנגוהות השמש העולה לא נדם חלילו. אט־אט וללא־רתת התנהל עם כבודתו ומפיו לא מש הזמר. בשמחה יצא מן השדות ובלב שוקט ובוטח הלך הלוך וקרוב אל בית המלך. אף בעמדו ליד השער נשא קולו במצהלות הזמר.

– הרף, המנגן, מזמר הנכאים אשר בפיך. הלא ידאיב לב – קרא הפעם קול מבפנים מעבר לשער, אשר לא נגידים עמו בלתי אם תחנונים. – מי אתה המנגן ואי מזה תבוא?

– הכי זמר עצוב בפי ולבי יגיל שמח? – ענה דוד בתום־לב – אני בן־ישי מבית הלחמי. שי הבאתי למלך שאול. אות אהבה רבה מבית ישי.

– עצוב, עצוב – קרא הקול מבפנים – כחצים שנונים יבואו רנוניך אל לבי, את בטני יפלחו. הלא דמעתי תיגר על לחיי. הרף המנגן. אך אל תרף. זמר, זמר. שירה לי שיר. אהבתי שירים אשר כאלה, אם גם לא שירים המה, בלתי אם צירים, אשר יאחזוני. טוב ונעים זה הזמר אשר בפיך. כל השומע אותו יבך וגם יצהל. אכן, גם כסוס תצהל. מי יתן וישמעך השר עדריאל אשר על האורוה, אוהב הזמירות, כי אז אולי ינהגך ויביאך אל שאול מלכנו, אשר נפשו תצא לנועם הזמר. והיה כאשר ינגן לפניו המנגן, יש אשר תסור מעליו רוחו הרעה. אך הנה השר עדריאל הופיע ובא – נשמע קול חרד. אל נכון היטב נתבהל שומר השער בהעלותו מבלי משים על פיו את שם השר, בהתיצבו לידו.

– מי הוא מנעים הזמר הלזה? קסם הוצק בחלילו. מה שמו כי אדע, השומר? – שאל קול רך ומלבב.

– אדוני השר. פלאי הוא, קסמים בחלילו. מעבר לשער הוא ניצב. עוד אמש בואו. מנחה הביא למלך על דברתו. אמש לא נעתרתי לו לפתוח לפניו את השער, כי הצו ניתן מאת השר אבנר לבל ייפתח בלילה השער לאיש.

– כעת בקר. פתח השער – נשמע צו נמרץ.

השער נפתח.


 

פרק טו. בן פורת יוסף    🔗

– הבאתי עמי מנחה אל המלך מבית אבי ישי בית הלחמי, אות־אהבה למלכנו… זה גדי עזים, נבל יין – אמר דוד בקול חרד ונכלם.

עדריאל אחזו בידו ובחוננו אותו במבט־נדיבות שח:

– מנחה למלך… הלא אתה תהיה המנחה למלך.

– אני… מנחה… לא אבין פשר – אמר דוד בהשתאות – הנה חמור לחם אשר עמי.

– הרף מהחמור ובוא עמי – אמר עדריאל במענה רך.

– לא אדוני. לא אלך בלעדי החמור וגדי העזים. מי אני ומה אני, כי אבוא בלעדי השי אשר עמי אל המלך. אך איש נקלה ורש הנני – ענה דוד בתחנונים.

– לא כי את הכבודה אשר לך תתן לשומר השער, ואתה הנער, בוא עמי – שח עדריאל נמרצות, לא לבדך; עם חלילך תבוא.

דוד במבוכתו כי רבה קרא בעקשות־לב:

– ואני איככה אבוא לפני המלך בלעדי החמור לבית אבי וזה גדי העזים מחמל נפשי, יחד עברנו בדרכים מבית לחם יהודה ובאנו עד הלום? מלאכות שמו עלי בני בית אבי אל המלך, להביא מנחה לו. חלילה לי לעזוב את הנלוים אלי בדרכי ולבוא לבדי אל המלך.

שומר השער געה בצחוק לשמע תום־שיחו. עדריאל גער בנער בקולו הרך והנלבב לאמר:

– יהי לבך סמוך ובטוח, הנער לבית ישי, כי משאת בית אביך תובא אף היא אל המלך, דבר לא ייגרע ממנה, אות אהבה מבית ישי אל המלך. אך אתה, הנער אל נא תתמהמה עוד. לך עמי אל המלך כי הדבר נחוץ. לטובה אביאך, פלא מנגן. לב המלך אך יצהל לבואך. אך הנה השר שאלתיאל בן צדוק – קרא עדריאל לקראת שוע לבוש הדר, אשר הופיע ובא מן השדירה בגן והפטיר בקול חרישי ודואג – הכי היתה עליו הבקר רוח אחרת בבוא אליו המנגן?

– לא כי רוחו הרעה לא סרה מעם המלך. נהפוך הוא, כי עוד כבדה עליו ותהי לרוח־דכאון, עד כי ראשית מעשהו היתה לגרש מעל פניו את תופש הכנור ואף נתן עליו צו, לבל יוסיף עוד לדרוך על סף חדרו – ענה שאלתיאל בקול חרדה ודאגה.

ענה עדריאל ואמר:

– אך ראה, אדוני השר שאלתיאל, הנער הלזה… אשר נקרה לפני, אם גם אין נבל בידו, אך הוא אל נכון ינעים זמר, כאשר יפליא לנגן בחלילו. לא אפונה כי זמרתו תערב על אדוננו מלכנו. אם על השר טוב, ינהגהו ויביאהו אל המלך.

לו יהי כן – אמר שאלתיאל והוציא את הנער המנגן מידי עדריאל, כמו אך חפץ הוא אשר יוקח מיד אל יד.

דוד נפעם ואף נהמם. חרפה שברה לבו בהגיגו, כי מיד אל יד לוקח, כמו אך כלי הנהו או בהמה בבקעה. חשק עז עברו להינתק מן היד האוחזת בו ולחמוק מפה, להימלט על נפשו. הכי לא אחריתו תהיה להיגרש מעל פני המלך בבושת־פנים, ככל אשר נעשה למנגן בנבל הלא יצלח? אפס המקרים אצו רצו רב יתר אף מרעיוניו. היה היתה לו כמו נישא הוא בסופה, אשר הגיחה ממצולות־רוחו. אף שרעפיו דפקוהו ורננות הרקידוהו ואם כי חושיו התבלעו, לא בעט שכלו ארחותיו. ונהפוך הוא. הוא שפט כעת את הליכותיו בהגיון בוחן ויאמר: הנה כי כן, דרכי רצה לפני אל האיש המורם מעם, אל המלך בישראל. עין בעין אראנו. טרם אדע איככה אתייצב לפניו, מה אומר אליו בבואי? האשתחוה לפניו אפים ארצה? האם חיש מהר אקום אחרי כרעי או כי אצפה לאות ממנו, אשר יצוני לקום? כי אגיד לו את דבר השי במלואו, דבר דבור על אפניו, או כי אדבר אליו רק בהישאלי?

כל רעיון זרע בו מצוקה, אשר נהפכה לאימה. והנה פגה גם האימה, כל הצלמים נגוזו, ואך צלמי־דמיונו קמו וגם נצבו. מאור־עיניו כמו דעך, לא ראה עוד דבר לאשורו. לא ידע את נפשו. ורק לאחרי זאת, בעזבו את בית המלך, צמחו בזכרונו ספיחי המראות והמקרים. היטב זכר בצעדו על סף החדר אשר למלך בהשתחוותו ובכרעו ובקומו לצו לפצוח בזמירותיו. והוא אז לא עוד בשר, אף לא עוד רוח באנוש, בלתי אם כלי־נגן אשר מנצח פלאי ישית בו את זמירותיו. כן, נבל הושת בידו והוא על מיתריו יפרוט, כמו למוד־נבל הנהו מעודו. יש אשר שמע צו לאמר נגן עוד והוא מילא אחרי הצו מבלי דעת מי הקול הדובר אליו. זאת לא זאת, כי הוא גם את פני שאול לא ראה, כמו עלטה אפפתו. למרבה תמהונו הנה ישמע את הקול בדברו אליו לאמר:

זמר נא, הנער, את השיר הנודע בשערי יהודה ובנימין בן פורת יוסף בן פורת עלי עין.

דוד התחלחל למשמע הקול אשר היה אל נכון קול שאול ולא קול נגיד בוקע בחזקה, בלתי אם קול ענות חלושה בפי אנוש חלכה, תוכו רצוף אנקה חרישית ותחנון לעזרה. השתאה והשתומם על אשר המלך המשוח יתחנן לפניו. זאת לא זאת, כי ישאל מעמו את הקינה הנודעה, בה יביע גם הוא במרי־רוחו את רחשי השכול והאבדון, אשר יפעמוהו לעתים, בלכתו אחרי בני הצאן תפוש שרעפי־יגונים ולבו עליו דוי. הכי יש אשר גם למלך המשוח יהיה אורח־עצב, כמו לרועה קטן ואף הוא קודר יתהלך ומשמים? אכן, פלח רעיון חרדות את לבו: דוי לכל. כמלך כאחד העם. כשוע וכאביון, כולם ישתו קובעת התמרורים אשר ליגון־אנוש. נשמת כל חי תהמה ותקונן ותריד בשיחה. או כי איש מרום המעלה בהתגלגלו תחת מצוקי יגוניו, הלא תהיה צרת־לבו גדולה שבעים ושבע כאשר גם קרנו רמה שבעים ושבע מעל לקטני־הארץ. אוי לילוד־אשה ושבעתים אוי ואבוי לגבר הוקם על, לשר ולמלך, לכל עוצר בעם, אשר הרבים יבואו אליו להחיותם באור־פניו והוא לנפשו החושך ישופהו. הלא מכשלת הרבים תחת ידו.

לא נפלאת היא, כי אהבת דוד לשאול מלכו גאה גאתה, אחרי אשר החמלה שתה עליה נוספות. ותהי כעת החמלה על שאול רוח החיה בזמירותיו, תחת אשר עד כה זימר את נפשו למלך. וידבר דוד שירת בן פורת יוסף לא כזמר, בלתי אם כקינה עזה, קינת היגון והאבל, השכול והמרי; קינת האדם אשר נברא בצלם והוא מעפר לוקח ואל עפר ישוב; קינת הנקם והשלם לאויבי העם; קינת האהבה העזה כמות והקנאה הקשה משאול; קינת הגאון באדם, הממריא שחקים ואחריתו רדת לשפל המדריגה; קינת התפארת אשר לראשונה תצעד עלי חומות ותקרקר מצודות ולאחרונה תהיה בה חמת זוחלי־עפר להורידנה לירכתי־בור; קינת כתונת הפסים, אשר למועד קטן ילבשנה האדם בימי־חרפו, כאשר תבל תשחק לפניו בשלל צבעי החן והתקוות תהמינה מסביבו כדבורים, ואך למען תיקרע כריב־אחים לגזרים ואף יטבלוה ככתונת יוסף בדמים הנשפכים.

דוד בנגנו שמע קול סובב הולך ועל סביבותיו שב לאמר:

דרוך עוז, הנער המנגן. נגן עוד ואל תחדל. נגן, נגן. ויהי קול הדובר כקול שופר חורש רעה ומחריד לב. בנפשו דימה, כי אך תעתועים עמו ובחלום־שנתו בתרועות־תחנוניו, אשר חיש מהר תיהפכנה ליללה עזה יאזין לקול. אולם לפתע נהפך התחנון לגערה ויאמר הקול:

– צא, צא, מכשף רע, אשר כמוך; לך לך בכור־שטן. הרף מזמרתך. שלחו מעל פני שד משחת זה. או כי אטאטאהו מפה במטאטא השמד.

דוד, אשר כל שרעפיו צללו למנעמי הקינה ולממרוריה, היה כחרש לא ישמע, כמו תרדימת־אלהים נפלה עליו וחושיו התבלעו. רק חוש המנגן, אשר לא שבת בקרבו, נהיה לו לדרבן. לא נפלאת היא, כי נבצר ממנו להבין למה זה ועל מה זה תפשוהו לפתע ידים והעתיקוהו ממקומו. כבכף הקלע הוא נקלע עד מעבר לשער הבית. חמורו הוגש אליו ביד שומר השער. עצוב עד מאד צעד דוד ליד חמורו. לרגע קטן שעשעו דמיונו לאמר, כי אך בחלום־בלהות נחזו לו מקרי תמול והיום. אך אם בחלום או בעליל נקרו המעשים, פלגי דמע ניגרו מנפשו. אך באחת נדמה ליוסף בן פורת, כי גם הוא כיוסף הושלך לתוך בור אפל, כאשר גם אותו, כמו את יוסף, מררו אחיו וישטמוהו בעלי חצים. רק אין זאת, כי אך למען זאת נקרא לנגן לפני המלך, להעטות קלון־עולמים על נפשו.

ויהגה דוד בתמהון־לבב:

– למה ועל מה זה כל אוהבי צלם החן אשר ליוסף בן פורת סוב יסובו אותם נחלי בליעל המשטימה?


 

פרק טז. דוד בגבורתו    🔗

אחרי אשר דוד הכה את גלית הפלשתי באבן, שתקעה במצחו, ובלקחו מעמו את חרבו המיתו וכרת בה את ראשו, עקב אשר חרף את מערכות אלהים חיים, קמו אנשי ישראל ויהודה וירוצו וירדפו את הפלשתים עד גיא ועד שערי עקרון. ויהי בבואם מהכות את הפלשתי ותצאנה הנשים מכל ערי ישראל בשירים ובמחולות לקראת שאול המלך, והנשים המשחקות ענו ואמרו: הכה שאול באלפיו ודוד ברבבותיו. ותרא מיכל בת שאול היפה בבנות את דוד בן ישי בית הלחמי, הנער האדמוני עם יפה העינים, אשר נטש את צאן אביו לבוא אל המערכה לקראת הפלשתים בעמק האלה, ותאהב אותו אהבה עזה. ותדבר על לב אביה להביא את הנער הגבור אל ביתם, למען יספחהו אל אחת הכהונות. ויעש שאול את חפץ־בתו וישלח אנשים אל דוד, בשובו מעם המלחמה אל בית־אביו בבית לחם יהודה לאמר: קרוא אתה אל בית המלך לבוא ולשרת לפניו. אפס דוד אמר בלבו, כי אך לצון יחמדו להם האנשים, כמשפט אנשי המלך, בדברם אל קטני־אדם. לזאת ענה ואמר להם: קטונתי מן החסד הזה לתת לי מהלכים בבית המלך ובין היושבים ראשונה במלכות. גם אחרי אשר הפצירו בו האנשים לא נעתר להם, כי נכבד ונערץ עד בלי די היה שאול בעיניו, והוא אך איש רש ונקלה. מקץ מועד קטן שבו השליחים מטעם המלך בשנית אל דוד ויגלו את אזנו בלאט לאמר: כה אמר המלך, קום ונטוש את צאן אביך, כי חפץ בך המלך וכל עבדיו אהבוך, וזאת לא זאת, כי בשתיים תתחתן במלך, את בתו יתן לך לאשה ואף המלכות תסוב אליך לעת קץ.

ולשאול בנות שתיים. האחת מרב, והיא הבכורה, המיועדת לעדריאל המחולתי בחיר־לבה, והצעירה מיכל, רכה וענוגה ויפת־חן, נכבדות ידבר אליה פלטי בן ליש, אשר את צלה ישאף ועמו רוב מוהר ומתן. אולם שליחי שאול לא דברו אליו מפורש, אם הבכירה או הצעירה תינתן לו לאשה כי כן ציוה עליהם המלך לשכל את לשונם ולשוות לכל אומר היוצא מפיהם הגיון אשר ללצון מעט. דוד בשמעו את דבר השליחים היה כהלום־רעם ויען ויאמר:

מי אנכי ומה חיי משפחת אבי בישראל, כי אהיה חתן למלך? הלא רבים הבחורים מבני היחש, אשר ינהו אחרי בנות המלך.

בשנית שבו האנשים אל המלך לאמר לו: כדברים האלה דבר דוד. בין כה וכה והשמועה על גבורת דוד הכתה גלים חזקים בכל ערי ישראל ובמושבותיו וכל פה היה מלא תהילתו. המעט אשר הכל נתנו יקר למעשהו הנועז, בקנאו קנאת ישראל מאת הפלשתי מחלל כבודו, רחש לו כל לב אהבה רבה עקב חין־מראהו ונועם־הליכותיו ורבים קראו אחריו לאמר: אין כדוד נחבא אל הכלים ומשכיל בכל דרכיו. רק אין זאת, כי האיש, אשר הרבים יודעי־שמו מרחוק יאהבוהו, יהיה אבן שואבת אהבה על אחת שבע לקרוביו ולאשר יבקשו קרבתו כי זה משפט האנשים לאהוב את אשר ייאהב. אף אהבת מיכל לדוד הלכה הלוך וגבור, ככל אשר תהילת דוד נפוצה ברבים, כמו נחשולי האהבה העזים, אשר פרצו מן הלבבות זנקו בשלוחותיהם אל לב מיכל ושתו נוספות על דכי־רגשותיה עד כי נהיה לים גועש. לכן דיברה ללא הרף על לב שאול להריץ שליחים נוספים אל דוד.

ושאול רק בפיו דבר טובות אל דוד, ובלבו לא חשב כן. היטב חרה לו המעשה כי הנער הרועה, אשר תמול לא היה לו שם על פני חוץ, נחל תהילה כה רבה והעם מריע לקראתו בתופים ובמחולות. ומי לידו יתקע, אם הגבור הנודע בשערים הלזה לא יסב אליו אף בטרם מועד את המלוכה? בשגם זה פעמיים עורר עליו זעם הנביא שמואל להכותו עקב זאת בשוט־לשונו ולנבא לו חזות קשה, כי האל ימאסו ממלך. לראשונה הוכיחו הנביא על פניו, כאשר הלך במצותו אל הגלגל לחכות לו ימים שבעה ודברו חזק עליו לבל יעלה שם עולה עד בואו ואחרי אשר ייחל לו שבעה ימים ושמואל לא בא למועד הנקוב, היה העם כמתלונן. ויען כי לא יכול היה לצפות עוד, כי ירטה לו הדרך לצאת לקראת הפלשתים לערוך נגדם את הקרב, קם להקריב במו־ידיו את העולה ולהגיש את השלמים. בראות שמואל, כי שאול הקריב לבדו את הקרבן, העיר עליו את חמתו ויגזר אומר, כי כעת ממלכתו לא תקום. בשנית כילה בו הנביא את כל חמתו עקב אשר חמל על אגג, אשר נתפש בידו חי, ולא המיתו, ואף על הבקר והצאן ריחם ולא הכם לפי חרב. גערתו השניה הכבידה מן הראשונה, כי שפתי הנביא אז ברור מללו לאמר: קרע ה' את ממלכות ישראל מעליך היום ונתנה לרעך הטוב ממך. לא נפלאת היא, כי מאז שחה נפש שאול ורוחו נעכרה. יש אשר מגור יעברהו, כי לא מעוצר־זעמו התמלטו מפי הנביא דברים כמתלהמים, כי אם היטב שקל בפלס את שיחו, בטרם שפך עליו את חמתו, ובדברו על רעהו הטוב ממנו חזה מראש, כי על כן רואה הנהו, את המעלל הנועז, בידי רועה מיהודה בן־בלי־שם אשר יקימהו כגבור חיל, על פני כל העם ייכבד. חוש בוחן הגיד לשאול, כי זה קטון־רועים לגדולות נוצר ובסתר מחשבתו כבר קרא לו בשם גור־אריה מיהודה. רבות שבעה נפש שאול מרורים מתהילת דוד, אשר האירה את כל ערי הארץ כברק, ואחרי זאת נהיה שמו כרעם, המתגלגל מלב אל לב. ושאול מר הנפש עברו רעיון מר ונמהר לאמר: אך טוב כי אביא צעיר רודם זה אל ביתי ואתן לו אחת מבנותי לאשה ולאחרי זאת אשלחנו אל המערכה ואשיתהו אל מול פני המלחמה ותהי בו יד פלשתים ולא יוסיף עוד להיות מפגע לי ולביתי.

דוד לא שעה אף בפעם הזאת אל דברי השליחים ואל הפצרותיהם בו מטעם שאול. אף הוא חוש נאמן הגיד לו, לבל יתנשא עד בית המלך, פן יעורר עליו קנאת רבים, אם קרובים ואם רחוקים. למוד מסה ומריבה היה ומנעוריו ראה את הקנאה בשבט עברתה. הכי לא שטמוהו אחיו תמיד על לא־עוול בו? הכי לא הפטירו עליו בשפה, כי אך גא ומתיהר הנהו, והוא בושה תעטפהו תמיד והיטב ידע מה שפלה רוחו בקרבו? הכי לא באו מבטי־אחיו כמדקרות בלבו אז ביום ההוא, ברדתו אל המערכה להסיר מעל ישראל את חרפת הפלשתי, בקללו את עמנו ואת אלהיו? כל אחיו בזו לעגו לו והגדיל מכולם אליאב, בחתותו במבטיו גחלי־שנאה עליו לאמר: למה זה ירדת ועל מי נטשת את מעט הצאן? במרי־משטימתו אף הפטיר לאמר: אני ידעתי את זדונך ורוע־לבך, כי למען ראות את המלחמה ירדת. והוא לבו התחמץ בקרבו על הפלשתי הערל אשר שלח את לשונו בעם ה', ועל כן גמר אומר לחרף את נפשו בקרב, למען יכה את האויב בשער. אך זה משפט אחיו מאז, כי כל אשר יחשוב לטובה, יחשבוהו המה לרעה ולזדון־לבב ומקנאתם ישיתוהו תמיד ללעג ולקלס. אכן, קשה כשאול קנאה. המעט לו שתותו לעג כמים בבית־אביו, כי עוד יסתפח על בית המלך לשאת לאשה את מרב או את מיכל האפרתית, בת נעוות המרדות, אשר כרוב יפיה כן תירב אל נכון משובתה ובתפנוקים כל מעיניה?

דוד בתתו אל לבו, כי כל משרה רמה כמוה כשושנה בין החוחים הרבים עד בלי די, כל שומר נפשו ירחק ממנה, ענה גם בפעם השלישית אל השליחים דברים כדרבונות לאמר:

חי נפשי, כי בתום לבי אדבר אליכם. אחת גמרתי אומר ולא אשנה, לבל אבוא להסתופף בבית המלך, כי הוא מקום־מושב למרומי המעלה. ולא כן אנכי עמדי. רועה־צאן הייתי מעודי ובעקבי הצאן אלך גם מעתה והלאה. לא אמיר את ארחי וגדולות לנפשי לא אבקש.

דיבר וכן עשה. הוא שב לרעות את צאן אביו כמשפטו מימים ימימה. אולם לא רק מיכל חמדה בלבה את דוד ובפיה סיפרה את מהללו. אף יהונתן הגה אהבה רבה אל הנער הרועה, אשר הראה את נחת־זרועו לפלשתי ומעמו היתה נסיבה לרוח הגבורה, אשר צלחה על כל איש ישראל ויהודה להניס מן המערכה את הפלשתים, אשר זה שנים רבות המה כשפיפון עלי דרך לבית ישראל. ויאמר יהונתן: זה גבורי ואנוהו. רך בשנים ולבו חלמיש. אך פעם אחת קלע את האבן ולא החטיא. עוד תמול שלשום לא שם לו בגבורים, לא מדים לבושו ולא חרב בידו, אף לא למוד־קרב הנהו. אכן, הוא הגבור כמשפטו וכהלכתו, לא מצות אנשים מלומדה היתה לו הגבורה, בלתי אם רוח, אשר תתנוסס באמיץ הלב כרוח השיר אשר תמשול בנעים הזמירות וכרוח הנבואה אשר תפעם את החוזה.

יהונתן, הבכור בשלושת בני־שאול, היה אף הוא גבור חיל ונלווה אל אביו בכל מלחמותיו עם הפלשתים ועם עמלק, צר ואויב לישראל מקדמות הימים. והוא הדבר אשר נתנו לחן ולאהבה בעיני כל העם. המעט אשר יהונתן היה גבור ברוחו ושש לכל קרב, לימד לבני יהודה קשת והדריך כל בחור וטוב לזרוע בו חוסן־בטחון עשוי ללא חת, והוא החושל על כל המתנדבים בעם לעשות בסתר חרב וחנית. בעת ההיא לא נמצא חרש בכל ארץ ישראל, כי אמרו הפלשתים, פן יעשו העברים חרב או חנית. והיה ביום מלחמה ולא נמצא חרב וחנית ביד כל העם ותמצא רק לשאול וליהונתן בנו. וכאשר איש מישראל יבקש ללטוש את מחרשתו ואת אתו ואת קרדומו, הלא ירד אל הפלשתים. גדול היה שם יהונתן בעמו, אף גדל על אחת שבע בהיות המערכה בגבע בנימין והפלשתים חונים במכתש. יהונתן לבדו והנער אשר עמו נושא־כליו עברו בימים ההם בסתר אל מצב הפלשתים, ויהי יהונתן מטפס ועולה בידיו וברגליו ונושא־כליו אחריו להפיל ממחבוא פלשתים לרוב ונושא־כליו ממותת אחריו, עד כי נסו כל האויבים מפניהם והארץ רגזה ותהי לחרדת־אלהים. אלה תולדות מעשי הגבורה אשר ליהונתן. אולם גם בעשותו חיל רב במערכה הפליא את מכות־אויביו לא התיימר יהונתן בלבו לאמר גבור חיל הנני, אשר בי ישראל יתפאר. אף כי לא השלה את נפשו לאמר, כי אחד הוא גבור בישראל אין כמוהו. היטב ידע, כי גבור הנהו רק לעת־מצוא, בעת צרה גדולה לעם ולארץ, בבוא מים הזדונים עד נפש, כאשר להט החרב מתהפכת על גוי קדוש ואין מושיע, או אז ישית את האמונה, ולא את הגבורה, אזור למתניו, ואת נפשו ישליך מנגד לגונן ולהציל. ולא כן הוא עמדו בימים תמידים כסדרם. לבו רך ונדיב, אף מפונק הנהו מנוער. רבות יפסח על השעפים, בטרם יגמר אומר לחולל פועל נועז, ויש אשר לאחרי זאת יהמו מעיו לחלל אשר יפול מידיו. לא אחת ישמע יהונתן מתלחשים על אודותיו, כי חן ענוג שפוך במראהו או כי רוח חן ותחנונים פרושה על כל חזותו, כמו אורח־נשים לו. רבים אף יגידו, כי כמוהו כמיכל אחותו לרוך ולעדנה וגם במצעדו יוכרו האותות לפעמי בת נדיב. לא איש יהונתן ויכזב בקרב רוחו. ישב כסא למשפט ונפשו הנאשמה, בהקשותו לשאלה: לא אחת תפעמך הגבורה והשפק בך כמסוס נוסס? יש אשר רוחו נוע תנוע כקנה בסופה. תמורות וחליפות לאין קצה בו. לכן בטרם יוציא דבר הרה־גורל לפעולות, נחש ינחש וישאל באותות לעשות או לחדול. ככה שת עצות בנפשו, אם להתגנב בסתר אל מצב הפלשתים, בהגידו אל נערו נושא־כליו לאמר: אם כה יאמרו הפלשתים אלינו דומו עד הגיענו אליכם ועמדנו תחתינו ולא נעלה עליהם, ואם כה יאמרו עלו אלינו ועלינו, כי נתנם ה' בידינו וזה לנו האות. הנה כי כן, יהונתן לא יבצע זממו עד אשר ינסה וינחש אם כה יעשה ואם אחרת יעשה. אם כה ואם אחרת הנני – שח יהונתן לנפשו, בידעו היטב, כי תחת כבוד־גבורים יאה לו אי־כבוד, כי לא זה גבור אשר רוחו תיקלע בטלטלה, בלתי אם זה אשר רצונו דרוך ללא חת וללא שפק, רוחו עם גויתו כאריות גברו וכנשרים קלו, לא ישאל ולא ינסה ומפני האותות לא יחת. ולא כן קטון־רועים, אשר כמוהו כחץ מקשת במירוצו וכנבון־לחש לתושיה. אך רב־מג הנהו. קסמים בו וכל פעלו מקסם, אפס הוא לא בקוסמים חלקו.

ויאמר יהונתן: רק אין זאת, כי קטון־רועים הוא כוכב, אשר דרך ממרום להושיע לבני ישראל מכף אויביהם תשועת עולמים. כפלים לו לתושיה אף מגדעון, אשר הציל את בני ישראל מכף מדין ועמלק, לימין גדעון עמדו שלוש מאות המלקקים, כולם גבורי־חיל. אך הוא הנער הרועה ידו לבדה עשתה את כל החיל הזה. ומה מאד נקט יהונתן בנפשו על כי ביום ההוא, בו חולל דוד את מעשה גבורתו, לא היה הוא במקום המערכה. אמת היא ולא יכחדנה בלבו כי בעלות איש הבינים גלית הפלשתי להתגרות בישראל ובגובה־לבו לאמר מי האיש אשר יהין לבו לעמוד נגדי במערכה וכל ישראל נסו מפניו, בראותם כי גובה לו ויראה לו, נפלה חיתת הגבור הפלשתי גם עליו יהונתן ואף הוא ברח על נפשו. לאחרי זאת, כאשר נפוצה השמועה, כי אחד נער אמיץ־לב הופיע להשיב מלחמה שערה והתיצב מול הגבור, לא קמה בו עוד רוח לעשות כיתר האנשים, אשר לפני זאת ברחו מן המערכה ולאחרי כן שבו אליה להתבונן במחזה ולהתענג על גבורת קטון־רועים או על תבוסתו. הוא בעיני־בשרו לא ראה את הנער הגבור, אך תחת זאת יחזהו בעיני־רוחו, מי יתנהו כאח לו ימצאהו וינשקהו.

לא ייפלא, כי גם יהונתן דיבר אל אביו טובות על אודות הנער הרועה ועל כל מהלל אשר בפי מיכל באזני שאול, שת אף הוא נוספות לגדלו ולרוממו כאשר יאה לו. לא ידע יהונתן, כאשר גם לא ידעה מיכל, כי כל מהלל אשר בפיהם לדוד הנהו מדקרה בלב אביהם. שאול אהב אהבה עזה את יהונתן, כי הוא הבכור בבניו ואף שמו ילך לפניו כאיש־חמודות. הכרת־־פניו תען בו הוד מלכות; בחין־תארו, בגובה־קומתו ובנועם־הליכותיו יתנכר, כי הקדש מבטן להיות מלך בישראל. גבורות בימינו אך תורת חסד על לשונו. כל תנועות־גיוו יעידו בו, כי הוא על נדיבות קם. משכבר הועיד אותו שאול ליורש־עצר לו בהתברכו בלבו, כי אחרי אשר שמואל משחו למלך ולנגיד על עמו, לא עוד יסור שבט המלוכה מזרעו אחריו. ושאול מרוב אהבתו את יהונתן ישאל עצה מפיו בכל ענין אשר ישית פלגות ברוחו. לא נפלאת היא, כי היטה אוזן קשבת גם אל יהונתן במהללו על דוד. יתירה על זאת, הוא שפת משנה־אהבה ליהונתן עקב זאת באמרו לו: ברוך אתה, בני, וברוך טעמך, כי לב נדיב חננך האל. המעט אשר לא תרע עינך בנער, מחולל מעשה הגבורה ועל כל העם ייכבד, עוד תקשור לראשו זר תהילות ותשבחות. אכן, לפי מהללו לזולתו יוכר איש, אשר שאר־רוח חננו האל לרומם ולנשא את הגבור, אות הוא, כי גם בו תתנוסס רוח־גבורה ואף הוא נועד לגדולות. קטני־נפש צרי־לב המה וזוחלי־עפר תפעפעתם תמיד החימה, אך אשר תמסכו רוח נדיבה, אות הוא, כי הגדולה היא חותם־תכניתו.

ויהונתן יענה אל אביו בשחקת־נחת:

לבבתני, אבי, בנועם־מדברותיך. אך טובות תדבר בי. ואני לזאת אשתוקק בכל מאדי, כי אהיה איש־טוב ותפארת־אדם יקראו לי.

דברי שאול במהללו מתקו מאד ליהונתן, כי מעודו אהב את ההלל לנפשו, אף כי חשק לבו להתהלל בפי אביו, אשר בכבודו התיימר. פאר־אב עטרת־בנים. ושאול מלבד היותו יפה־תואר היה מלך ולבושו שני עם עדנים. עיני כל אפרתי וכל בת שוע תבטנה אל שאול לחזות מלך ביפיו, ממנו יראו וכן יעשו להתעטף במחלצות־חן. ורב יתר ממחלצות לגיוו אביו ינעמו ליהונתן מחלצות המליצות, העוטות את לשונו. לכן זה משפטו להטות אוזן קשבת לסיפורי הזקנים על הליכות מלכם מלפנים, בהיות אף הוא בין המתנבאים ובלשונו יחצוב אמרי־שפר. ויהונתן הפטיר אל אביו:

יקרו לי אמריך מדבש ומהללך מנופת־צופים.

שאול צחק מטוב־לב ושח בלצון מעט:

ואתה, בני, את הדבש לא שנאת מעודך.

עוד מלתו על לשונו והנוחם הכהו, כי מי כליהונתן אוזן מלים תבחן. בדברו על הדבש, הלא תרמוזנה מליו אל המקרה הלא־טהור בבית־און, בהשביעו את העם לאמר ארור האיש אשר יאכל לחם עד הערב ונקמתי מאויבי. ואכן, העם לא טעם כל היום לחם. אך יהונתן, אשר לא שמע את השבועה, שלח את ידו אל קצה המטה אשר בידו ויטבול אותה ביערת דבש. ושאול בהיודע לו מעשה־יהונתן ציוה להמיתו. לולא העם, אשר לבו דבק לאהבה בבן המלך, בצעקתו היהונתן ימות אשר עשה את הישועה הגדולה הזאת בישראל, חלילה, חי ה' אם יפול משערת ראשו ארצה, כי אז נקה לא ינקה ומשפטו נחרץ למות.

שאול נתעצב מאד אל לבו לזכר המעשה ההוא ופניו נתעטפו בענן קודר. בזיון וקצף גם יחד עברוהו, כי רעיון בליעל כזה פקדו, ולו לרגעים מעטים, וכי בגלל מעט דבש בקצה המטה אך כפשע היה בין בנו בכורו אהובו ובין מותו. הכי לא מזכרת־חרדות היא לו, כי יש אשר בינתו תתבלע עד כי לא ידע נפשו? ואולי מבריאתו רוחו לא נכונה בקרבו? אף על זאת לבו עליו דוי, כי יהונתן, עליו חרץ משפט־מות, לא צעק חמס ולא התרעם אף במעט, כי אם הצדיק עליו את דינו והפטיר בענות־חן: הנני ואמות. הכי לא יאה לבן־שאול, יורש העצר, רוח גאון ומרי? הכי לא ביהונתן לו מבטח, כי לא יאבד לו ניר וכי המלכות תכון לבית שאול מדור לדור?


 

פרק יז. שאול בעצבונו    🔗

אבנים ישחקו מים ונפש האדם ישחק העצב. בשגם העצבון, אף אם ראשיתו מצערה, הלא יהיה כנגע הפושה עד כי ישגא עד למאד ויאכל כל חלקה בריאה ברוח ובגו גם יחד.

מאז מעשה הדבש יכרסם את שאול העצבון, חרדות ופחדים יפקדוהו מפעם לפעם. לשלום־רוחו יחרד ואף בטחונו בחוסן־ממלכתו אין עמו. גורל רע מינה לו האל. הוא הכה את כל אויבי ישראל, את עמון ומואב ואדום, את מלכי צובה ואת הפלשתים, אך קצרו אוניו להכות את אויבו היושב בסתר נפשו, הלא הוא המגור אשר יהלך בקרבו ולא יחדל. רעה חולה היא בו: בכל אשר יעשה לא יצליח גם כאשר יצליח ועקב אשר יצליח. זאת לא זאת, כי יעורר עליו חימה עזה, כמו בכל אשר יעשה אך ירשיע. והלא גם כאשר הכה את עמלק ותבוסתו היתה שלימה ואת אגג מלכו תפס חי, ויען כי חמל עליו ועל מיטב הצאן והבקר, יצא עליו חרי האף מאת הנביא הזקן, כמו עוכר־ישראל הנהו וחטאתו כבדה מאד. לא על חטאו התקצף הנביא הזקן, בלתי אם עליו, על שאול באשר הוא, לבל ינח לו ממגורו. זה חלק שאול: גם בדרכו על ראש אויביו כמוהו ככושל. מה בצע ברדפו את אויביו, והוא פחדים ירדפוהו תמיד, אין מנוחה בעצמותיו. גלה ממנו אשרו, לא ידע נחת מעודו, אף הגדולה ניתנה לו אך למען ידע מה חדל הנהו ואחרית גאונו שבר. המלוכה, אשר נפלה לידו עקב אבדן האתונות, אף היא תאבד מעמו, כי אשר בא מן האבדן אליו ילך. אין בטחון באושר, אף כי באושר אשר יבואנו בחתף ומבלי משים. ולא כן זה קטון־רועים, אשר את מעללו הנועז חולל ברוח נכונה ובלב בוטח. גבור הנהו ללא חת וללא שמץ־שפק. כל הליכותיו תתנינה בו את האותות כי הגיונו ערוך ורצונו דרוך, בצעדו אל המועדה אשר לו. קול המון כקול שדי. לזאת יריעו עליו בתשואות ויקראו פה אחד דוד משכיל בכל דרכיו. רק אין זאת כי לא רק הנביא, אף האספסוף, יתכן את רוח הגבור אם לב חלמיש לו, או כי נתון הנהו תמיד בכף הקלע אשר לשפק.

כזאת וכזאת הגה שאול בנהמת־רוחו, בעמוד לפניו בנו־בכורו יהונתן, אשר תו מלך חרות בתארו, להתחנן אליו על אודות צעיר הרועים לאספו אל ביתו, למען יעמוד לשרת לפניו, מבלי אשר יפקדהו אף חשד מעט, פן הרועה הקטן ישלח ברבות הימים את ידו אל כסא המלכות. שאול זרע בפניו שחוקי־נועם רכים, כי במאור־פנים הדרת־מלך. לא היה לו לרצון, כי הכרת פניו תענה בו נגד בנו רוח עצב המתנוססת בקרבו. אפס מבוקשו לפרוש על מראהו מעטה־שלוה לא צלח בידו. רוחו העכורה שתה גם לא לרצונו את אותותיה בכל תארו. חושו הגיד לו, כי צעיר הרועים, אשר כבר עשה לו שם בגבורים, בא כשודד אל נחלתו. אכן, תמים הנהו למראה־עינים ואולי הוא גם בר־לבב, לא יעשה למלך רעה וחרפה לא ישא על בית המלכות, אך עקב זאת תגבר אולי הרעה שבעתיים, כי תום־לבו ונקיון־כפיו יפלסו לפניו כמרוצת הסוס השוטף את נתיבו אל כסא המלכות. אשרי שומר־נפשו מן התמים, אשר יש ויהיה כשור נגח, אם גם לא בצדיה. בשגם כל האותות יגידו אשר התהילה תקום לכל לראש ביד האיש, אשר לא ייחל לה וגם לא שיווה אותה לנגדו אף במעט. ולא כן אנכי עמדי, כי התשוקה לה היא כצרבת בעצמותי ואותה אבקש לארשנה לי ולזרעי ולזרע־זרעי. הכי לא אדיר חפצי, כי בני יהונתן יעלה למעלה למשכיל ושם הגבור יהלך לפניו בכל עת, על פני כל העם ייכבד כמלך בן מלך, מזרעו ומזרע־זרעו יקומו מלכים בישראל, עד כי שם שאול לנצח ינון וככה ייאמר לדור דורים: שאול מלך ראשון בישראל וכל המלכים אחריו היו יוצאי־חלציו.

צינה אחזתו בהגותו בזאת ורעיון־חרדות עברו: עוז חשקי לתהילה הוא אשר יהיה בעוכרי. כדבר החכם: בוטח בעשרו הוא יפול, תועבת ה' עקשי־לב ואת תמים הולך ישכון, בשגם יהונתן בני…

שאול לא הגה את רעיונו עד תומו, כי לפתחו רבצה אימה גדולה: לא ליהונתן המלוכה, כי השלטן איננו אזור למתניו. אכן, בן־פורת הנהו ועלם־חמודות, רוח חן ותחנונים שפוכה על פניו. נדיב הנהו וגבור לעת־מצוא, יפה אף נעים. אפס לא בסגולות אלה יזכה המושל בעם את ארחו. רק אשר לבו לב ארי וידו אמונה להכות אויב ולא לחמול, נוחם אין בו, המשל ורוע עמו, הוא אשר יסכון לנגיד ושליט. לא לנדיב שׂרור ולא לחומל דרוך עלי במות. אף הנביא עובד האל ימאס באיש, אשר ידו לא אמונה לשסף מוכה ונכנע ואשר שחוק־נעימות הזורח בפניו וצעדו מעדנות יעידו לשבוי, כי סר מעליו מר המות. אשר תשכל נשים חרבו הוא יכונן כסאו לאורך ימים. אך יהונתן בני הכי יכה נשים לפי חרב וחן־נשים הוצק במראהו ובכל הליכותיו? אף באהבתו לנער הרועה יתנכר, כי רך וענוג הנהו.

היטב חרה לשאול מהלל הרועה בפי יהונתן בנו, והוא אשר הוסיף מכאוב על יגונו. לבל יראהו יהונתן בעצבו וברוגזו הסב פניו ממנו ובצעדו אחת הנה ואחת הנה תפוש בהגיוניו שח אליו נמהרות, כמו אך תרומת־שפתיים יתן לו ובלבו יקנן הגיון־סתר, אשר דבר אין לו עם יהונתן. ויהי כזורק מלים מבלי משים:

הלא זה ימים מספר, אשר לא שוטטת עם נערך בשדות להביט אל השמים, המספרים כבוד אל, ולהתבונן בכרים עטפו בר. את השדות אהבת מעודך וכל יפה־נוף יבוא כשמן בעצמותיך. אהבת יפה־נוף, כאשר אחזה לי אני, רב יתר מאשר את הדבש – העלה שאול בשנית על ראש־שיחו את דבר הדבש, להגיד כי בדברו על הדבש לא תרמוזנה מליו בלתי אם זאת, אשר אוהבי חן־שפה וכל יפעה ירוממו תחת לשונם את הדבש, כי זה דרך הממשלים מאז ומקדם לשבץ את הדבש בחן־מליצותיהם. הכי לא תהיה כל מליצה בפינו כדבש למתוק?

אף מעיני יהונתן לא נעלם הדבר, כי זה ימים, או כי רב יתר, שבועות, התחוללה תמורה ברוח־אביו ופניו אינם מאירים ושמחים עוד כאשר לפנים. אפס אמר עם לבו, כי אל נכון אך תוגה קלה צמחה בקרבו וחיש מהר תהיה כלא היתה. מבשרו יחזה, כי כאשר תפקדהו לפתע שמחה על לא־דבר וכפלגי־אביב תשתפך בקרב ולב, ככה יש אשר תגונב אליו רוח־יגונים ללא־פשר ותזרע בו תמהון, כמוהו כרוגז מעט. חליפות ברוח־אנוש. יש אשר יהגה כבוד לנפשו ועדנים ישוקו בקרבו, כמו הוא הגבר אשר בצו עליון הוקם על, ויש אשר נפשו תשתוחח ותהמה, כי גלה כבוד מעמו ואין נחת בעצמותיו. היטב ידע יהונתן כי גם באין הוא תמים־דעים בכל עת עם אביו, תמים־רגש הוא עמו תמיד. לכן לא נפלאו עד כה בעיניו הפלגות ברוח־אביו, אשר לרגע ישחק ויצהל בחן ובנדיבות ומשנהו ירגז ויתמרמר ויכעוס גם כעס. אך לא כן היה משפט שאול בהקשיבו למהללו על אודות דוד. ענן כבד נפרש על פניו ואף שחקת הנחת, אותה זרע כמו במשים בקרב הענן, לא יכלה להסתיר מרת־נפשו. רב יתר נכרו אותות־דכאונו בדברו על הדבש במתק־לשון רב מדי, כמחפה בלשונו השנונה על הגיגים מרים המדריכים את מנוחתו. ויאמר יהונתן עם לבו: הלא מדברי אבי על הדבש ועל המליצה אשר נמשלה לדבש, יוצא עז נסתר, ולא כבמשל שמשון, אשר רדה מתוק מן העז. לב יהונתן בַּן, כי עצבת כבדה שתה את קנה ברוח אביו ולבו נשבר מצער. כלכל לא יכול ראות פני־אב־ומלך עוטים בענן קודר. נורא נפלא, כי גם הנצחון הגדול, אשר נחל נער רועה על אויבי ישראל נהיה מקור לדאבון־לב אביו, ותחת לשיש אלי גיל על הישועה והפדות יתהלך קודר ומשמים כמו לא נושע ישראל באלהיו, כי אם נתגלגל תחת שואה.


 

פרק יח. יהונתן משוטט בדרכים    🔗

יהונתן הסב את לבו מהגיגיו הנוגים, כי ירטה לו הדרך עם נערו נושא־כליו אל השדות. את השדות אהב מאד והשוטטות בהר ובגי משושו. כמוהו כצבי וכאיל השדה בדרכים ביהודה, בשדות־שומרון ובהררי־אפרים, למדוד בשעליו את המקומות, בהם דרכו גבורי ישראל בקרבות מימי־קדם ועד הזמן הזה. הלא המה יהושע עבד משה, אשר נחל את הארץ והוריש את הכנעני, את האמורי, את היבוסי ואת כל יתר העמים בעבר הירדן מזרחה ובעבר הירדן ימה; דבורה וברק בן אבינועם, הנודעים לשם בנצחונותיהם בקרבות ובחין־שיריהם, בפרוע פרעות בישראל בהתנדב עם, חדלו ארחות והולכי־נתיבות ילכו ארחות עקלקלות; שמשון בן מנוח הנזיר בישראל, אשר פעל נקמות בפלשתים, בעשותו זנבות השועלים לפידים לשלחם בקמותיהם ולבער מגדיש ועד קמה ועד כרם זית, ולאחר זאת הכה בלחי החמור אלף איש מהם. בקהל גבורי ישראל יחד גם שאול אביו, אשר בצלוח עליו רוח האל הפיח רוח גבורה בשבטי־ישראל, צמד בקר נתח ושלחו בכל גבול ישראל בידי מלאכים לאמר: אשר איננו יוצא אחרי שאול ואחרי שמואל, כה ייעשה לבקרו. שמע העם בקולו ויצאו כאיש אחד בבזק בני ישראל שלוש מאות אלף איש ואיש יהודה שלושים אלף ויכו את נחש העמוני אשר אמר להעטות חרפה על ישראל ביבש גלעד לנקר כל עין ימין.

משפט יהונתן בצאתו לשוטט בשדות לפשוט מעליו מחלצותיו ולהתחפש בבגדי אחד העם כרועה המחפש את צאנו או כהלך לתומו. כסוס יצהל, כגדי יקפץ, על כנפי דמיונו ימריא לערפלי־תשוקות ולחזיונות־אהבים ולהגיון־שעשועים במעללי־גבורים. והנער גדי, אשר ילווהו בדרכים ואתו כלי החצים ואבני הקלע, אף הוא בחור־חמד ונבון־דבר, צעדיו קלו ועיניו חדו להתחקות על כל יפה־נוף על סביבותיו, כל שביל נפתל לא נסתר ממנו ועלילות הגבורים מקדם הכתובות בספר או אשר יסופרו מפה אל פה חרותות בזכרונו. ללב אדונו ורעו יבין ולכל פטר־רמז בהלך־רוחו יתבונן, אם לשעשעו בסיפורים או לחדול, אם לבוא עמו בשיח ושיג או למנוע ממנו מענה־לשונו ולעזבו לנפשו לשגות בהגיוניו ובחזיוניו… אחת ידע הנער גדי החרוץ והנבון, כי רוח יהונתן לא תכלכל גלמי־דברים וקטני־מעשים, אשר הוד־חזיון איננו חופף עליהם. כל אשר רק בשר הנהו ורוח אין בו, אך פיגול הוא לו. אף הרגבים, אשר לא הושקו טללי האגדה, לא זכו בעיניו. לכן כה ידבר אליו גדי מפעם לפעם בהתנהלם בדרכים, בנוח על יהונתן רוח הקשב, לאמר: הנה פה תומר דבורה אם בישראל, אשר ארגה מזמור שיר, יסודתו במערכות הקרב, בצאת האל משעיר, בצעדו משדה־אדום, ארץ רעשה גם משמים נטפו עבים מים על המתנדבים בעם רוכבי אתונות צחורות יושבי על מדין, ועל ברק בן אבינועם ועל יעל אשת חבר הקני מנשים באהל תבורך, אשר הלמה סיסרא, מחקה ראשו ומחצה וחלפה רקתו, מן השמים נלחמו הכוכבים ממסילותם, נלחמו עם סיסרא, כן יאבדו כל אויביך ה'. הנה פה תקעו בני ישראל בשופר בהר אפרים, כאשר אהוד בן גרא בן הימני, אף הוא אל נכון מוצאו, כמלך שאול, משבט בנימין, תקע את חרבו בבטן עגלון מלך מואב, בשבתו בעליה המקרה ולאחרי זאת רדפו בני ישראל אחרי מואב ולכדו את מעברות הירדן. והנה קרקור, שם חנו זבח וצלמונע ומחניהם עמם כחמשה עשר אלף איש, כל הנותרים מכל מחנה בני־קדם והנפלים מהם מאה ועשרים אלף איש שולפי־חרב וגדעון הכה אותם מכה ניצחת. והנה תמנה בה נשא לו שמשון הגבור אשה מבנות הפלשתים וליד כרמי תמנה נקרה לו כפיר־אריות וישסעהו שמשון כשסע הגדי ומאומה אין בידו. מה גדלה ענוות לב הגבור הזה, אשר את מעשה גבורתו הסתיר אף מאביו ומאמו. והנה נחל קישון וכל יתר המקומות, בם נתחוללו עלילות גדולות, אין מדרך כף־רגל אשר לא נחרתו בו עקבות הגבורים או החוזים והמתנבאים. על כל הר וגיא שפכו אישי המעלה את רוחם. ככה ידבר גדי, אשר כמשפט רבים מבני הנעורים בזמן ההוא, נפשם שאפה לגדולות ורוחם חזתה נצורות, אהב לחצוב להבות המליצות, כמו המליצה היא גנזך למעלל הגדול, או כי קסמים בה להפיח רוח גבורה בדובריה ובשומעיה גם יחד. לא אחת יהגה יהונתן בסתר־רוחו, כי זה הנער גדי, אשר לשונו תרוץ אורח בכל משל ומליצה, אל נכון הוא בן לשבט זבולון, ממנו יצאו מושכים בשבט סופר ככתוב בשירת דבורה. לכן לשונו עט סופר מהיר. אפס הנער גדי, אשר לבו חכם, השכיל אל רוח אדוניו בכל עת, בידעו היטב, כי לא לבד בצלמי־רוח ובנופים יפים ישתעשע יהונתן ולא לבד אחרי האגדות ילך לבו שבי, בשוטטו בהרים ובעמקים. הוא יחקור את הנתיבות והשבילים ויתור אחרי הגיאיות ונקיקי הסלעים אליהם יט ובהם יבוא הפלשתי לארוב משם לעברים ולזנב כל נחשל בהם, אף להסתתר שם מאיש ישראל, אשר עינו פקוחה על המבואים והמוצאים. לזאת יש אשר יגלה על אוזן יהונתן ברמזי־מלים או בקריצות־מבטים על כל מקום מסתור ומחבוא, אשר נקרה להם בדרכים.

תשוקת הקשב לא נתנה הפעם את אותותיה בפני יהונתן אף במעט. עיניו שוטטו למרחוק, כמחפשות אי־שם אחרי דבר, אשר ייאמר עליו כי הוא זה ואשר אף בדמיונו יתרפק עליו. אכן, רוחו נשאתו, מבלי לגלות זאת לאוזן גדי, אל שדות בית־לחם, מקום מרעה הצאן אשר לישי, למען יראה בשנית בעקבי הצאן את דוד הנער הגבור, עין בעין יראהו ועל ארחו יתבונן. צעיר הרועים אל נכון לא יכירהו. והיה בדברו אליו כאחד זר בן בלי שם, אולי יצליח חפצו בידו לתכן את רוחו ולבחון את כליותיו, למען דעת מקור־כוחו, ממנו שאב את העוז והגבורה לחולל מעשהו הכביר לא היה משלו בקורות. בהגותו בזאת שת עצות בנפשו איככה ירחיק את גדי ברגע הנכון ממקום הראיון. אדיר היה חפצו להתראות עם הנער הרועה פנים אל פנים, באין זר עמהם, כמו סוד קדוש הוא ביניהם. רגשו סערו, היה לו הדבר כמו דרכו נטויה אל אחד פלאי לראותו עין בעין, למען יערוך נפשו וישוה לו. לרגעים נתן אל לבו לשית סדרים בשיחו עמו קו לקו, מה יאמר לו ומה ישאלהו ומה יהיה ציר־שיחו. האם ידבר על לבו לבוא אל בית המלך, אליו הוא קרוא, או יחדול? הילבבהו במבטיו, יאיר אליו את פניו, כמנורה המאירה בכל קניה, ויתהלך עמו כאח וריע, או כי ילאט לו מן הנער ויקרבהו אך מעט, פן בהיודע לו לאחרי זאת מי הוא וייראה בעיניו כצבוע ומתחסד, אשר בפחזותו כי רבה הריק מפיו אמרי־חסד ולבו בל עמו. כזאת וכזאת שקל יהונתן במאזני שכלו וכמשפטו תמיד לפסוח על השעפים, בטרם יוציא דבר לפעולות, כמו כל מעשה קטן או גדול הנהו הרה־נצורות, היה גם הפעם מאכל לשפק, אם לחפש אחרי הנער הרועה ואם לחדול, פן לא תהיה תפארתו על הדרך הזאת ובאחריתו יכהו הנוחם.

בין כה וכה והדרך נטתה והלכה והתקרבה לשדות בית־לחם. יהונתן נקט בנפשו על מורך־לבו ועל משברי השפק, אשר יעברו עליו מפעם לפעם. למען עשות לבו חזק כחלמיש, העמיק הגותו בקורות שאול אביו, אשר בחפשו אחרי האתונות הוקם אל על להיות נגיד על ישראל. וזאת האות, כי הגדולה משכנה בלב. אשר חונן בה תרום קרנו ויעלה למעלה למשכיל. ומדוע לא ישמח אלי גיל ולא תרום קרנו בשאול אביו שככה לו. כן, הוא שמח, יבטח ולא יפחד. אולם שמחתו נמהלה תוגה, באמרו אל לבו: אשרי שאול, אשר לא שאול המלך אביו הורו, בלתי אם קיש, בן שבט קטן בישראל. שאול לא לקח עמו מאומה מן המורשה. מתחתיו צמח. שפע עליון, כשמן אשר נוצק על ראשו, ירד עליו ממרום. בכור נסיונות רבים הובא ויצא צרוף ומזוקק. לא כן אנכי עמדי, כי לא לבד לחמי ניתן ומימי נאמנים, אף אותות הכבוד ורחשי־אהבה מהמוני בית ישראל נכונו לי, כמו בצו מלכות. אף בנות ישראל אלי יביטו בסערת־חשק עקב אשר יורש הכתר הנני ולבושי שני עם עדנים. טוב היה לשאול, בלכתו לחפש אחרי האתונות, כי נפשו לא ידעה כי בעקבות אשרו הוא צועד. אך מה הדבר בעקבותיו ילך יהונתן ואחריו יחפש, כאחד המגשש למצוא את אבידתו? הכי לא אחרי השלוה יחפש אשר לא נפלה לו למנה? אך אם אותה ישחר, לא ימצאנה עוד. אשר לא ניתן לאדם מהיולדו, לא יבואנו עוד לעולמים.

עוד יהונתן דוהר ברגליו הקלות על הגבעות בשדות בית־לחם והנער גדי, הנוהג אתונו הצחורה, מחרה מחזיק אחריו, וזמר ערב משתפך מפי חליל נשמע אי מזה. גדי חד האזנים שמע לראשונה את הזמר ויאמר גדי:

חי אני, כי זמר יפה אף נעים להפליא אשמע משתפך ובא אי מזה, כה קרוב ללב אם כי מקומו אולי רחוק הנהו. רק אין זאת, כי אחד יודע־נגן, השוכן אי־שם באחת הפחתות, יעשה בלהטי־חלילו לפתות עוברי־דרכים במתק־רנניו לגשת אליו מקרוב, למען יתנפל עליהם לעשוק את רכושם או לעשותם מס עובד. ואולי אחד מן המתנבאים, אשר רעיו התאנפו לו והוציאוהו מקהלם, חמד לו נועם־זמר תחת בכי־תמרורים. לא ייאמן, כי רועה, המהלך בעקבי צאנו, הוא אבי הזמר הזה.

גדי האריך שיחו אחרי אשר זה שעה רבה נאלץ לשית מחסום ללשונו בצו האלם אשר לארשת פני אדוניו. אשר עינה בצום־נפשו ברעבונו ללחם, יאכל בחפזון כל נתח הבא לידו, ואשר עינה את לשונו בצום מועד קטן או גדול, ייבהל על פיו להכביר אמרים ברוב ענין וללא־סדרים ואך ישביע את רעבונו למלל. הכי לא על פת מליצה יפשע גבר ברוב דברים? אולם יהונתן הזעים אליו את פניו, כמו טרם ניתנה הדת לו לפרוץ את גדר הדומיה, ויאמר במלים כדרבונות:

ואני לא אפונה, כי יש אשר גם בקרב נערי הרועים יתהלך אחד יפה־קול ויודע־נגן, אשר ללא צדיה זמרתו שבה כל לב. האף אין זאת,גדי? –

יהונתן, אשר בראשית הביע נגידים, נהיה בתום־שיחו כשואל. לבו לא נתנו להשמיע מפיו בטוחות אף בדברו אל הסרים למשמעתו.

אמת ונכון עד למאד, אדוני – ענה גדי חיש־מהר את חלקו, כמו המלים הראשונות התמלטו מפיו אך בשגגה. אף הפטיר בהתבוננו באדוניו במבט בוחן, כאומר לנחש את רצונו – הכי לא נטיב עשה בלכתנו לקראת הקול?

לכה ונלכה – הגיד יהונתן בשפה רפה ובאפס־חשק.

בהתקרבם אל הקול שמעו גם את מלות השיר לאמר: מה רבו מעשיך ה', כולם בחכמה עשית, מלאה הארץ קניניך. יהונתן השתאה על נועם הקול, על עוז־רגשו וחן הסגולה השפוך על ניב־שפתיו אשר כל אומר בו נובע ממעמקים. המעט אשר הרננה תוכה רצוף ענות האנוש ושוועת הנפש לפדות, זרועה היא גם טללי־אורה, התקוה והבטחון וכשקוי האמונה תזל ללב. ויאמר יהונתן: מה נאוו המלים לזמר ומה ייף הרנן לניבים, כמו נולדו תאומים יחדיו. והיה בפרוט הזמר על מיתרי הלב בטוב־טעם וברצי־תפנוקים, ירהיבוהו הניבים בשכל טוב ובחקר לכל תכלית, הצפונים בם, כדבר המשל הקדמוני: כאשר יסלסל הזמר את המלים, ככה תרוממנה המלים את חין יקר הזמר.

יהונתן ונערו האטו את צעדיהם ואת מבטיהם שלחו למרחוק, לבל ייראו כאורבים, עד אשר ניגשו בקרבת העלם, מראהו כפני נער בבגד הרועים, נצב תפוש־שרעפים, כמוהו כהוזה, בקרב עדת צאנו הנטושות מסביב, רגע ינגן בחלילו ומשנהו יאלם דום בגיאות־רגשיו. יהונתן עמד שעה לא מעטה דומם ונכא־רוח. לבו לא נתנו לגשת קרוב, לבל יפריע את הזמר החוגג ואת אלם הקודש, את עיניו השפיל, לבל יביט אל הנער המשתפך בזמרה רכה וענוגה, בנוח עליו רוח השיר, פן יהיה כאיש המתגנב בסתר להביט במחזה שדי, בהיגלותו בתבנית איש חי. חושו הגיד לו כי הנער הלזה הנהו אל נכון דוד בן ישי מכה גלית הפלשתי, והנה בזמרתו יכה גלים בלב. אכן, בן חיל הנהו וה' עמו. ויאמר יהונתן אל גדי:

סוב ולך מפה לתור בסביבי המקום, אם אין פלשתי עובר ושב אי בזה ואל נא תשוב הנה עד אם נקראת מעמי.


 

פרק יט. דוד ויהונתן נפגשו    🔗

יהונתן נעצר בלכתו ואף עיניו כמו נעצרו בחוריהן, לבל תבטנה מהן והלאה, לא נע ולא זע, לבו דרוך לקראת הנער אשר נחלץ מהזיונו. ויהי בנשוא הנער את מבטיו אל הזר נשא אליו גם את רגליו ויתיצב לקראתו. מאור־פניו רץ לפניו ובהשתחוותו בענוות־חן שח:

ה' עמך, אדם ביקר, וברוך בואך, ההלך. בי אדוני, שא נא לעזות־פי בשאלי אותך אי־מזה תבוא ולאן פניך מועדות ואם יש דבר אחריו תחפש בסביבי המקום הזה? ואני בחפזי אף לא הבעתי לך את ברכת־שלומי.

המלים נעתקו מפי יהונתן בסערת־רגשיו ואך פניו שלחו קרני־אורה אל מול הנער הרועה, כמו מודע הוא לו מתמול־שלשום. אחרי אשר התאושש ממבוכתו התבונן בפני הנער ואת עינו לא גרע ממנו. את פיו פתח בהגיון־מעדנות ויאמר:

חן חן לך, אדוני, על דברך אלי שלום. ואשר תשאלני אי מזה אני בא, הלא מעיר קרובה לגבעת שאול אשר בבנימין. אפס לא אוכל אגיד כמו אחרי מה או מי אחפש, באשר לא ידע האדם את האובדות, כאשר לא ידע את המוצאות, אשר לו.

עוד שיחו בפיו וכליותיו הכוהו על דברו כאחד חכם הרזים. לב יהונתן לא הלך אחרי אמרי־שפר, פן אך רהבים בם. הכי לא אחד המקור לרהבים ולכזבים, מקור לא טהור. ויוסף יהונתן לדבר בשפל־קול, אך רוחו בו רמה גם רמה. ויאמר:

אם לא אשגה, היית תפוש־שרעפים, ואת נפשך זמרת לאל. אחלי, סלח לי על בואי עד הלום כמטחוי־מבט ממך, ולא ייעשה כן. הלא חטאתי לך.

לא כי משכתני חסד – ענה ואמר הרועה – תחת לאמר לאדוני סלחתי, הלא טוב כי אביע תודות לך על אשר חננתני בנדיבות מבטיך ועל כי הואלת לדבר אלי הרועה, כדבר איש אל רעהו. בזאת הראתני אות לטובה. כה מעטו האנשים המאירים אלי את פניהם. אהבתי קרבת־אדם.

וישחק יהונתן מטוב לב ויאמר:

ריע תקראני ואף אתה בצלם הריע אלי נגלית. באמנה אדמה, כי מודע ישן הנך לי, כמו ראיתיך כבר פעם בעליל או כי בחלום־חזיוני הופעת אלי. בשגם לבי סמוך ובטוח, כי עוד רבות נתראה ונשתעה יחדיו. זאת לא זאת. לרגע אדמה, אשר אי־פעם כבר עמדנו שנינו בצהרי־יום תחת שמי בית־לחם הבהירים והשמש במרומים שפכה את זהרה במשבצות־זהבה. כאז כן עתה, קו לקו, על דשא עשב הלזה, אשר ירקותו עמדה בעינה אז כעתה. הכל היה אז כמראה הזה ואף עדר הצאן במתכנתו עתה כמו אז והגבעות האלה בצלמו, כל האותות והקוים אשר בשמים מלמעלה ובארץ מלמטה, דבר לא נגרע. אף השיר מה רבו מעשיך ה' השתפך אז מן החליל. יום בהיר בשחקים היה גם אז וקול דממה דקה ניגר מסביב, רנן החליל, כל אשר במראה־עינים ובהלך הנפש נתחולל אז כמו עתה ועתה כאז. לאמר, הכל כבר היה לעולמים, ואף שנינו כבר נצבנו פנים אל פנים ואיש אין בינותינו. גבוהה־גבוהה אדבר ולא לרוחי. להג הרביתי. האף אין זאת?

ויען הנער הרועה ולשונו התנהלה בכבדות, כמו כבד־פה הנהו, ויאמר:

נלעג לשון הנני, כאשר לא תואר הדר לי. ואתה, אדוני, צחות תדבר. רק אין זאת, כי אפרתי הנך ולשון־למודים בפיך. ולמה תעמוד מרחוק? גשה אלי מקרוב… נעמת לי. ראיתיך דוהר על הגבעות… רגליך קלו ככה. גובה לך ולא יראה לך. הנך רך וענוג. לא כלבושך כמוך. הכרת פניך תען בך, כי הנך ממרומי היחש. אף אני אדמה כי אחד אשר כמוך כבר נגלה אלי בחלומי או בחזיוני בהקיץ. יש אשר לא אדע נפשי ומרוב חזיונות ודמיונות לא יבואני העליל. אליך אביטה ולבי נחש ינחש, כי הנה עליתי למרום ושביתי שם שבי מתנה באדם… תפארת אדם. לא סדרים בשיחי. נרגש הנני…

גם לולא הגיד זאת הרועה הצעיר, העידו עליו רצי־מליו הדחופים והמבולעים כי נרגש ומסוער הנהו. הוא היה בהול על פיו וגם על הגיונו להביע בהתגלות רגשות, אשר כמוהם יוגדו רק באזני ידיד־נפש או למצער מודע מתמול־שלשום. יהונתן הקשיב בארשת משתאה ויאמר:

אם לפי ניב־שפתים נשפוט, הלא אתה שוע, המתחפש לרועה. יודע נגן הנך ואף מדברך נאוה. כאשר תשכיל אל כל חזיון, ככה ידך אמונה לקלוע ולבל תחטיא… אביט אליך ולא אאמין למראה־עיני כי אתה הוא זה אשר…

יהונתן בסערת־רגשו לא הוסיף לדבר. לא היה עוד שמץ־שפק בלבו, כי הוא זה הנער הרועה, הגבור, אשר קדש שם ישראל כנגד גלית מחרף מערכות אלהים חיים, הוא ולא אחר. בטחונו האמיץ כי הוא זה הממו עד אשר נעתקו המלים מפיו לקראהו בשמו. בשגם לא היה שחר לבטא בשפתים דבר ברור עד תכלית, כי הוא זה, כאשר לא יבוא אדם להעיד במלל־פיו, כי השמש באמנה היא השמש. בכל מראהו התנכר הרועה הקטן, כי שגיא־כוח ויקר־סגולה הנהו, אשר לו נתכנו עלילות גדולות, לו דומיה תהילה. אף הנער הרועה עמד דומם. המבוכה הרבה, אשר נתנה את אותותיה בפניו העידה עליו, כי היטב יחוש באיש־שיחו המשתאה ומשתומם עליו. לא לאורך־רגעים מבוכה. חיש־מהר התאושש הרועה והישיר את מבטיו המלבבים אל מול ההלך הזר ושחוק־נהרה זרח על שפתיו, רחב ונסב אל כל קצוי פניו ושינה את צלמו בו. תוי־פניו הנוקשים והעקלקלים, לבשו רוך וענגה, יושרו וכמו זוככו. הכי תעתועים עמו? הנער לא היה עוד כמעט אדמוני. הוא פתח פיו והשכיל ניביו בלוית לצון מעט כאחד ממשיבי טעם ויאמר:

בי אדוני, התכבד ושב מעט עמי, אחרי אשר באת בצל־קורתי… לא צל־קורה לי, בלתי אם שמש־קורה, השופכת את חומה, השמים כיפה מעל לראשינו ואדמה הדום האל מתחת לרגלינו. הטוב כי נשב יחד על הדום האל. אך דאבה לי, כי אין לאל ידי להגיש אל אדוני מטעמים כיאות לו. אך דבלה באמתחתי, לחם קלוי ואגוזים מעט.

בשנית הביט יהונתן אל פני הנער הרועה והנה הם שונו מן הקצה אל הקצה וכל העקוב בהם נהיה למישור שקוי חן ועדנה, כמו נבראה ביד אשף בקרבו רוח חדשה, על כנפי נשרים תדאה לגבהי החזיונות. יהונתן התחלחל באמרו אל לבו, כי אך תעתועים או כי חולם הנהו, ואת נפשו שאל: הכי החלום איננו רוח החיה ביקום ואך כחולמים נתהלך בארצות החיים? מה בצע בכל פעלי אנוש ולמה רגשו גויים ולאומים יהמו גוי אל גוי ישא חרב ואיש את רעהו יצרור אם הכל ממקור החלום יפכה והכל כחלום יעוף? ויאמר יהונתן:

רב תודות לך על אשר תקרבני אליך להושיבני לימינך. מה טוב ומה נעים שבתנו גם יחד אף באין אומר ודברים. הכי לא חולם הנני? הלא כל מראה־עינים הוא אך הלך־נפש.

יהונתן בהביעו את משפטו האחרון, תוכו רצוף שכל טוב, נתן אל לבו, כי לא בחכמה יעשה בהשמיעו הגיון חוקר לכל תכלית באזני נער רועה לא מודע לו ואף לא נודע לו בשמו. לרצונו ישאלהו לשמו. והכי לא תהיה שאלתו נלעגה מדי, אחרי אשר גם בלי דעת שמו ארח אליו לחברה, הטה אליו אהבה והעתיר עליו דברי ידידות, הלא בשאלו אותו לשמו כעת, ייראה בעיניו כפוחז או כתועה־לבב, לא כי גם כרועה, לאמר כרועה־רוח. בשאלו אותו לשמו, הלא גם יישאל ממנו מי הוא ומה שמו והוא לא ידע להגיד או לחדול. אך טוב לו לבל ישאל ולבל ינסה דבר אליו על אודותיו ולחקרהו על כל קטנה או גדולה מקורותיו.

יהונתן שת עצות בנפשו וישב מבלי משים על הדום האל הירוק ליד הנער הרועה. עת לא מעטה החרישו כמו נבצר מהם לבוא בכל שיח, אחרי אשר הם שועים שניים, לא יוכלו לדבר זה אל זה בלתי אם גבוהה־גבוהה. ויען כי כעת השפילו לשבת, לכן לא יאה להם לדבר רמות. הדומיה באה אל קצה כאשר יהונתן מצא נכון לפניו לבוא עם הנער הרועה בחליפת־דברים על מקרי היום, אשר גם השניים הלא נודעים זה אל זה מתמול שלשום ישיתו אותם ענין לענות בו. ויאמר יהונתן:

משוט בארץ אני בא. הלכתי להתחקות על הפלשתי, אם גם בסביבי המקום הזה יארוב לאיש ישראל. הלא זה משפט הפלשתי לרגל מוצאי הערים ומבואיהן, חפצי לדעת אם יבוא הפלשתי גם בגבולות בית לחם יהודה ואם אורח פה גם ליבוסי ולעמלקי…

אך פתח יהונתן את פיו לדבר בזאת והנער הרועה שח אף הוא בעוז־רגש לאמר:

זה אורח הפלשתי לשלוח את פרסותיו בכל בית ישראל ביהודה, בערבות־שומרון ובהרי אפרים. על כל גבעה ובכל בקעה ונקיק־סלע שם ירגל ויארוב, יחבל וישחית, אין מסתור מפניו. בשוד כל מעיניו. לא יישן עד אם ירשיע. עוד אחת מעט כבימי דבורה ויעל יחדלו ארחות בישראל. הכי זה גורלנו וזה חלקנו להיות למשיסה תחת רגלי הערלים? הצרה הזאת באתנו, עקב אשר לא עוד נזנק כגורי־אריות אל מחנות־אויבינו למלחמת־תנופה להכות בהם, בטרם יגיחו כארבה לפשוט על שדותינו. איש ישראל נרפה הנהו, נרפה. איש־איש ישב לו תחת גפנו ותחת תאנתו, את חלקת שדהו יחרוש, ואך במשוך קול השופר למלחמת־מגן מפני צר ואוייב, אשר יבוא בשערינו, יתקהלו אנשינו להשיב מלחמה שערה. והיא לא תצלח. אשר לא יקדם את הרעה, מביתו לא ירחיקנה. הלא כה דבר החכם הקדמון: באין תחבולות יפול עם ותשועה ברוב יועץ. העצלות היא אם כל חטאת ואנחנו יושבי אהלים, אשר התמהמנו ללמד לבני יהודה קשת ואף חרש לא יימצא בכל ארץ ישראל לחרב ולחנית מפחד הפלשתים, אך אל העקרבים נשב ומספר שכנינו מספר אויבינו, המתנכלים לאבדנו. והפלשתי הגדיל, כי הוא ראש לכל צוררינו. הוא קטב מרירי, שן־בהמות לו עם חמת זוחלי עפר. כפתן יארוב לנו בכל הדרכים ואת אכפו ישית עלינו מאז המלחמה על יד אבן העזר, בה ניגף ישראל מפני צבאות הפלשתים וארון האלהים נלקח בשבי והעיר שילה, מקום מועד לעם, חרבה כליל. אילולא שאול מלכנו, אשר כרוב גבורתו רוב חכמתו, משוח האל, חרב נוקמת בידו והוא אשר לכד את המלוכה על ישראל, כי אז נכחדנו מגוי. אפס גם שאול, בו רמה קרננו, לא יפעל כיאות ביד־חרוצים להבקיע את ערי האויב ולהביא את המלחמה בשערי גת וצדון ורבת עמון, לשלוח את הבערה בקמות־שדותיהם, להחריב את עריהם ולעשות את מצודותיהם לעיים, למען ישתו גם הערלים את כוס התרעלה, תבכינה נשותיהם ויתומיהם יזעקו מר, כאשר תאבלנה נשות ישראל בהתגלגל עמנו תחת שואה ואת עוללינו ינפצו אל סלעי־ארצנו. הלא חרפה תשבור את לבנו, כי עד היום הזה יד הפלשתי רוממה בכל ארץ החוף מעזה ועד עכו, צור וצדון. ושם בעיר יבוס, המוקפת מצודה, יושב היבוסי, עם חזק ומלומד־מלחמה, בלב־יהודה הקים הנוכל הלזה את מבצרו, למען תיחלק יהודה לבתרים. בין בתרי יהודה בא הצורר.

בושת ומרי־זעם אחזו חליפות את יהונתן, בהקשיבו לדברי הרועה עול הימים, אשר כאחד זקן, השכיל אל המקרים כמו נפלה לו מנה אחת אפיים בבינה לעתים. אף פלא יועץ הנהו באמרו, כי ישראל לא ייושע לעולמים עד אשר יאסור את הקרב בערי האוייב. זה גם הגיונו תמיד וטרם קמה בו הרוח להעלותו על לשונו. רב יתר מאשר השתאה יהונתן על השכל הטוב, בו חונן הרועה הקטן, לשפוט נכוחה על הטובה אשר תצמח לישראל, בערכו את הקרב בגבולות אויביו, השתומם על מרוצת־לשונו וסערת רגשו, ולכל לראש על בטחון־קולו ומראהו הנחוש וארשת־מבטו, אשר יתנו בו אותות הגבר בעוז, רצונו ברזל ולבו חלמיש. נורא נפלא יהונתן על התמורות המתחוללות בפני הנער הרועה. הכי לא היה לראשונה זועם וקודר וכל תוי־פניו נוקשים? לאחרי זאת התהפך כחומר חותם ושחוק־נהרה זרח במראהו ויהי כעלם רך ומפונק מנוער. ולא כן עתה בשיחו על מקרי העתים, כי פניו להבים, בהגיגו תבער אש, מראהו נגיד ומוכיח, חוזה ויועץ־פלא. קצף יז מפיו, רירו יגר, אך נאפד־נקמה הנהו, קנאת בית־ישראל תאכלהו.

ויאמר יהונתן בשפה לאה כמו באפס־חשק:

אכן, תשפוט נכוחה על התקומה והפדות בישראל. ואף לי מלים להביע בזאת. אפס אחשוך דברי לעת אחרת. עוד חזון למועד. גדולים חקרי המקרים. וכאשר ביד המקרה התראינו כעת פנים, ככה אולי עוד יעשה ועוד יוסיף לנו המקרה להביאנו בצל־קורה יחדיו.

יהונתן עצר את לשונו, כי לא הסכין לדבר בבית אביו המלך על מקרי העתים בדברים כדרבונות, אף כי להוציא את כל רוחו. אל למלכים שפת יתר. היטב קנא בנער הרועה, אשר אחד העם הנהו ולו הצדקה לדבר על כל ענין במלים ברורות ונמרצות. רב יתר קנא בו על אשר חונן ברוח כנחל שוטף ופיו כסוס דוהר להביע ללא שפק וללא רתת כל מורשי־רוחו. לכן גמר אומר להיפרד ממנו חיש־מהר, בטרם יתמלטו מפיו מלים, אשר לאחריהן יכהו הנוחם. לבו לא נתנו להיפרד מן הנער הנלבב בסתר־פנים, כאשר בא אליו מבלי להיוודע אליו בשמו. אולם בפתחו את פיו להגיד את שמו נעצרה לשונו בבושת־פנים. מה נלעג יהיה מראהו, בהתוודעו כעת בשמו כאיש, אשר השכיל עד כה להצפין היטב דבר נכבד, עליו גאותו. הכי מה יגיד לו? יגיד לו: אני יהונתן. ומה אם שמי יהונתן? מי הוא יהונתן ומה הוא? הלא יבושו ויחוורו פני יהונתן בן המלך לעומת הרועה הלזה. יהונתן לעומת דוד במה נחשב הוא? אך כמר מדלי וכשחק מאזנים הנהו לעומתו. בלבו חשב ככה ומפיו התמלטו מבלי משים המלים:

כבר שוחחנו רבות וטרם נודעת לי בשמך, אף לא שאלתיך עד כה. – הנער הרועה לא ענה, כמו השאלה לא באה עד אזניו. מבטו היה ערוך ודרוך אל יהונתן וכמו צמוד אל פניו, אך הוא אל נכון על אף זאת, ואולי עקב זאת, לא ראהו, או כי היטב בחנו במבטו, עד כי כל חושיו יחדיו נקבצו ובאו אל קרב המבט ונהיה לערל־אזנים. מה נפלאו דרכי הנער, הגה יהונתן, ומה מוזר הוא בכל שיחו ושיגו. הנה יוציא אליך את כל רוחו, במבטיו ילבבך ויפיק אליך אהבה עד בלי די, והנה פניו ילבשו אור קפאון, יעמוד נגד ולא יראך, או כי יבוא אל קרבך כאל עיר מבוקעה, נבכיך ישחר, יוביש לשד־נפשך כרוח קדים. ויוסף יהונתן לשאלו:

– ומה שמך כי אדע?

פני הנער הרועה החווירו, גיוו התנודד, כאיש הנחלץ מתנומתו, ומליו לעו, כמו אך לשון עלגים בפיו:

אני בן לישי בית הלחמי, שם אחי הבכור אליאב והצעיר ממנו אבינדב. עוד ארבעה אחים לי… ושם אחותי צרויה… אני… שמי? דוד הצעיר לבית ישי. ולי ריע יואב… בן אחותי. עול־ימים, אך כאיש תבונתו. רוחו אמיץ. ואולי זה הקטן גדול יהיה בישראל. את אויבינו ימחץ.

יהונתן צחק מטוב־לב והביע בקול צוהל:

אחת שאלתיך ואתה רבות השמעתני. אחד אחד הוצאת בפקודים את אחיך ואף את בן אחותך הזכרת לטובה. לב נדיב לך. אך מה אזני שומעות. דוד אמרת. דוד לבית ישי. דוד צעיר הרועים, אשר הכה את גלית… דוד… לא אאמין למשמע אזני…

יהונתן השתחווה אל דוד, בקראו ברגשת־נפש:

אשרי שככה לי. פנים אל פנים ראיתי איש גבור חיל אשר ה' עמו ובכל דרכיו משכיל כדבר העם. קול המון כקול שדי.

יהונתן חד האזנים שמע מבין ענפי האלה המתנוססת אי בזה רחש צעדים, אשר הסכין לשמעו מפעם לפעם. הבין כי כבר קצרה רוח גדי לצפות עד היותו קרוא אליו. לכן חולל את הרחש בין השיחים מזכרת לו, כי באה העת להשיבו מגלותו ולהביא גם אותו בסוד־שיחתו עם הנער הרועה. אולם הדבר לא היה לרצון יהונתן, לכן נפרד בחפזון מעל דוד, כאיש אשר דבר נחוץ עלה בזכרונו במפתיע, ולא עוד עתותיו בידו להתמהמה במקום אף כהרף־עין. אפס גם בחפזונו הרב לקח את לשונו ויאמר:

צפה לי, דוד, למחרת במקום הזה, בשעה הזאת, לבי מלא דברים אליך.

בהתמו לדבר חמק ועבר חיש־מהר לבקע את דרכו בין השיחים לקדם את פני נערו קצר הרוח.

דוד עמד נפעם, הלום־יין, בהביטו אחריו כמו הוא מלאך ממרום בצלם אדם.


 

פרק כ. למחרת    🔗

נפש דוד היתה מרה עליו על אשר לא שאל לשם האיש, כמוהו כמלאך ממרום בעיניו גם אחרי אשר רבות שוחח עמו ואת כל אחיו הוציא אליו לשמותיהם. ויאמר: אך גולם־איש הנני. אולי אחכם הרבה בקרב צאני, אך בעמדי פנים אל פנים עם איש, כל האותות יעידו עליו כי נכבד הנהו, אך כסיל ובער הנני. למרבה הפלא גם למחרת, בבוא אליו ההלך מתמול במועד הקצוב, לא קמה רוח בדוד לשאלו לשמו, באמרו: עוד היום גדול. ותחת זאת פתח ההלך את פיו חיש־מהר ויאמר:

אם נא מצאתי חן בעיניך, דוד בן ישי, אשאלך דבר, אחרי אשר תמול בשיחך עמי בהתגלות־לבך הואלת להראות לי אותות־ידידות. רק אחת אשאל, אותה אבקש, לשמוע מפיך… אם לא לחטא יחשב לי הדבר… האם לב אחיך טוב עליך… היהגו לך כבוד ויקר כגודל ערכך, כאשר רבים, אף הרחוקים יודעי־שמך, או אף אשר יראוך רק לראשונה יטו לך אהבה… כן, אהבה… האם יש עם לבך להגיד לי?

דוד ענה בענות־חן לאמר:

־ אגיד אם אגיד, בנפש חפצה אדבר אליך, אך ראיתיך ולבי נפתח לפניך… ערום הוא לנגדך… אגיד ולא אכחד. לא זכותי בעיני אחי. המעט אשר לא יאהבוני, אף ישטמוני. כולם יפטירו בשפה עלי… ישיתוני ללעג. ואולי צדקו ממני. יהיר וגיא הנני בעיניהם. רק אין זאת, כי גבה לבי, רמו עיני ואתהלך בגדולות ובנפלאות ממני. או כי הפלגות בין שבטי ישראל הן חטאנו הקדמון. מימי יצחק וישמעאל,ויעקב ועשיו, בני־לאה ובני־רחל, לא חדלו להשתולל מדנים בין אחים.

ודוד בהעלותו על לשונו זכר הפלגות בישראל, רוחו נעשתה כנחל שוטף זעם ויוסף לדבר בזאת לאמר:

הפלגות הן מאז ומקדם רקב בישראל, יען כי אין שלום־אמת בין שבטינו, לכן לא מנוחה לנו מאויבינו מסביב. יהודה עויין את בנימין, בנימין יצרור את יהודה וגבורי אפרים עינם צרה ביתר שבטי־ישראל. המדנים בין אחים יאכלונו בכל פה. עוד נער ישראל בימי יהושע בן נון נבדלו שנים עשר שבטי ישראל איש למחנו ולדגלו. אפרים ומנשה גבה לבם, באשר אדמתם, אשר נפלה בגורלם, ברוכה ופוריה, כולה משקה, ארצם מבורכת ממגד תבואות שמש וממגד גבעות עולם וממגד ארץ ומלואה, שכם עיר בירתם. יששכר וזבולון ואשר, אף כי נפתלי, אשר שובע־רצון עמו, תקעו את יתדם בעמק יזרעאל עד למסבי הררי הלבנון צפונה והם ישבו אל הכנענים אשר רכב ברזל להם וכחומה להם מסביבם המואבים והעמונים החזקים ועזי הנפש. ראובן, גד וחצי שבט המנשה, היושבים בארץ עבר הירדן, לבם סר מעל יתר אחיהם, אף כי ראובן, אשר בישבו בין המשפתים ישמע שריקות עדריו כדבר האמור בשירת דבורה, ולאנקות בני ישראל מתגרת יד־אויביהם נאטמו אזניו כבני מרוז, אשר מלאך ה' אמר אורו מרוז, ארורים יושביה, כי לא באו לעזרת ה' לעזרת ה' בגבורים. אף בנימין ישכון לבטח על רצועת ארצו הקטנה בין יהודה מנגב ואפרים מצפון. כל שבט לעברו תועה. בין כה וכה והפלשתים מכים בנו, העמלקי מזנב את הנחשלים, היבוסי משקיף עלינו ברהב־גאונו ממרומי־מצודתו ובני עמון ואדום מתגרים בנו. כבוד ויקר לשאול מלכנו, אשר לכד את המלוכה, אפס את מצודות האוייב טרם לכד ואת מרבית אויבינו לא גרש מגבולות ארצנו. אכן, על שאול גאותנו ובו רמה קרננו, ולולא הוא שעמד לנו, מרה היתה אחריתנו. מי יתן ויהיה בלבו להתגרות מלחמה באויבינו, תחת להתגונן מפניהם בערינו. אהבתי את שאול מלכנו משוח אלהים, כי בו ייושע ישראל.

שחקת־נחת זרחה בפני יהונתן וחכלילות־בושה היתה לוית־חן לה. ויאמר יהונתן:

רבות תדבר באהבתך לשאול. אף אני ברית־אהבתי נתונה לשאול מלכנו. אולם אני כעת לא במלך מעיני, כי אליך אביט ובך אתבונן. אך נער רועה הנך ולך נאה כי יאה לחגור חרב על ירכך, כי כגבור הודך והדרך. אף הוצק חן בשפתותיך ולשונך עט סופר מהיר. יפיפית מבני אדם. ברוך־אלהים הנך. אחמלך וגם ארחמך. ידך אמונה וענוה לבושך. עודך נער ולבך בן רבות. חולה הנך על שבר עמך ובצרתו לך צר. אך הגידה, דוד, הכי יש דואג לך והכי לב קרוב לך וחומל? אתמול בדברך על בני־ישי קראת את כולם בשמותיהם ואת שם־אמך לא הגדת לי. רק אין זאת כי…

ניחשת גם ניחשת, ענה דוד במרי־שיח, אמי מתה עלי בשחר־ילדותי ואף מראה־דמותה לא נחקק בזכרוני. אשר לא גודל על ברכי־אם תו היתמות חקוק בנפשו עד אחרית־ימיו. אולי בגלל זאת יש אשר עצבת ללא־פשר תבואני וקודר אתהלך לעתים. הלא כה יאמר המשל הקדמוני: אהבת אם תרומם אדם. אף זה נאום החכם: בחיק האם ישכון השלום ושלוה בזרועותיה.

אף יהונתן ענה ואמר ברגש־נפש:

לבי הגיד לי, כי יתום הנך מאם. עוד אחת אשאלך: הכי לא אחותך אשר זה שמה, אם לא ישגני זכרוני מתמול, צרויה, לא תהיה לך תחת אם לחוננך נדבה ולאהבך, להיות משגב לך בעת־צרה, לסומכך ולעודדך ולסוכך עליך מפני כל הקמים עליך, ולראש לכל לחדור במבטה החומל לנבכי־נפשך ולתכן רוחך, למען דעת, כי רוח גאיונה, השואפת לגדולות, מתנוססת בך. אשרי הגבר, אשר חננו האל אחות טובה ורחמניה, ככרוב תסוכך עליו, והיא אשר תמריצהו לעלות למעלה בגבורה ולחולל מעללים נועזים.

ויענהו דוד בקול־נכאים:

אהה, כי לא שפר חלקי בזאת. המעט אשר אחי ירגנו עלי ויתהלכו עמי בקרי, אף אחותי צרויה לבה רע עלי ואך תואנות תבקש ממני להבזותני. קשת־לב היא וחזון תשנא. אשר לשיחך על אודות האיש, אשר ברצות האל דרכיו יתן לו אחות תהיה עזר כנגדו לרומם אוחו ולעודד פעלו, אך בחכמה דברת – קרא דוד לפתע בקול צוהל – אשר לא אחות לו, טובת־שכל במאור־פניה תסמכהו ומתבונת־לבה תאצול עליו, אם יתום הנהו מאם, הלא יתום־כפליים הנהו. ואתה, אדוני, אל נכון חננך האל אחות יפת־חן וטובת־שכל… כאשר אחזה לי אני… לבי נחש ינחש. כאשר נדיבות־אדם תאיר פניו, אות הוא, כי אחות יפה אף נעימה לו, אשר תמסוך בפניו את אורה ומרוחה תאצול עליו.

דברי דוד האחרונים התמלטו מפיו ללא דעת וחשבון, כמו צלחה עליו רוח ודובבה את לשונו.

ויענהו יהונתן לאמר:

רק אין זאת, כי לא לבד תמימי־דעים הננו על כל מקרי הימים, גם תמימי־רגשות נהיה לעתים. כמוך כמוני. כאשר אחזה תאהב גם אתה לנחש ועל פי אותות תשפוט, אף לא שגית בהישפטך. אחות לי טובת שכל וגאיוניה, חן הוצק במראיה ובחזיונות תשגה. באהבתה לי תמסוך בי רוח גבורה לקום על אויבינו, אם במערכות הקרב ואם מן המארב בסתר, ולעשות בהם נקמות על העטותם חרפה על אחיותינו בפרעם פרעות בישראל. אהבתי את אחותי, דוד, נפשי קשורה בנפשה. לבי ילך שבי אחרי חין־יפיה וגם עקב אשר בגאון־לבה תבוז לבחורי־בנימין הריקים והפוחזים, משחרי התענוגות, הנרפים מלהשיב מלחמה שערה. לא אהבתי מעודי איש או אשה כאשר אהבתיה.

ראה יהונתן כי פני דוד נתקדרו לפתע, אמר בלבו, כי אל נכון דבריו על אהבתו העזה, אין משלה לאחותו, העציבוהו, ויקרא בחרדת־קול:

אך מה לך, דוד, כי נעצבת לפתע, כמו תקנאני לאחותי? חי אלהים וחי נפשך, כי לא צר לבי בי מלהכיל שתי אהבות עזות. ואולי גם נפלאה אהבתי לך מאשר למיכל אחותי…

דוד בשמעו את השם חוורו פניו וחלחלה אחזתו ויאמר:

אהה, כי אך כסיל ובער אנכי… טפש לבי וכל חושי בי התבלעו. אני בשיחי אריד ואהמה, כמו כל מעיני… ואיככה לא ניחשתי ולבי לא הגיד לי, כי אתה אתה… יהונתן בן שאול מלכנו, משוח אלהים, האח למיכל… אתה לא הגדת לי ואני אף לא שאלתיך מי אתה ומה שמך.

לא יכול עוד יהונתן להתאפק ויאמר בשפל־קול וחכלילות הבושת עטפה את פניו:

אכן, אני יהונתן בן שאול בן קיש.

אשרי עיני הרואות אותך – קרא דוד והשתחוה אפים ארצה – יהונתן, מה נעמת לי. בן־מלך ביפיו תחזינה עיני. אהבת צדק ותשנא רשע, על כן ימשחך אלהים שמן ששון ואף ימשחך היות יורש הכתר…

יהונתן כרע על ברכיו לפני דוד ויאמר בקול ענות שמחה:

לא לך בלתי אם לי כרוע, כי אתה הגדלת עשה. בן־חיל אתה כצאת השמש בגבורתו ולך עצה ותושיה במלחמה… ככוכב דרכת עלי במות וה' עמך…

שניהם קמו על רגליהם ובעמדם איש מול פני רעהו ללא הגה, לאורך־רגעים, היו, כמו איש איש ישית את כל מעיניו ברעהו לחדור לא לבד למורשי־רוחו, בלתי אם גם לכל מוסדיה ולצלול עד תהומה, למען יידבק בשורש נפשו וישת ממקור־חייו. יהונתן ראשון הפריע את הדומיה ויאמר:

אביט אליך וכמו חזיתיך משכבר… מקדמת הימים, בטרם הורדו נשמותינו לבתי־חמרנו, בטרם הוצבו גבולות ליצורי־אנוש וכל נפשותינו נצררו יחד באדם הראשון, ממקורו חוצבנו.

אף דוד ענה את חלקו לאמר:

ואני בהביטי אליך אדמה, כי אני ככה… במבטי זה… איצמד אליך עד קץ הימים ובצרור אחד ייצררו חיינו לעולמים.

יהונתן אמר בשחקת נחת:

לבי ינחש, כי שתי נפשותינו שכנו יחד בעדן מקדם. לכן שנינו מבטינו ישוטטו למרחוק. אך תחת אשר אני אביט לאחור ואקרא את הדורות מראש, מראש צורים, מראשית ברוא אלהים אדם, אתה, דוד, הגדלת, כי את מבטך תשלח למרחקי העתידות עד לאין־דור ולחיי־נצחים.

ויען דוד לאמר:

אך נאה לנו, כי נשית מבטנו בנצח. אשר לא הנצח המועדה אשר לו, אף רוחו בת־חלוף ושרשו מאפע. בנים אנו לישראל עם סגולה, אשר חיי־עולם נטע האל בתוכו, בבקר יאכל עד ולערב ישית מעיניו בלעולמים. ישראל יוושע אך בהיות תשועת־עולמים חותם תכניתו.

נשק יהונתן לדוד מנשיקות־פיו ויאמר:

אך בחכמה דברת, דוד, כי עמנו אל השמים ישא ידו ויאמר חי אנכי לעולם. ויען כי הננו בני עם־עולם, אך טוב כי נכרות בינינו ברית־עולם.

ויען ויאמר דוד בענוה:

מי יתן ויהיה לבך, יהונתן, טוב עלי תמיד ואף בהגיעך אל המלכות לא תשכחני ואהיה עבדך, המשרת לפניך לצאת בצבאותיך. האם הבטחתך נתונה לי, יהונתן?

נתונה גם נתונה – ענה ואמר יהונתן במהתלה מעט – כי אהיה עמך בכל עת וככל אשר תצוה עלי רוחך הגדולה כן אעשה… אך מה פי דובר? אתה גאון ישראל ומעוזו ועמך העוז והמשרה… – דבר יהונתן כמו נחה עליו רוח הוזה – לבי יגיד לי. נחש ינחש זאת. ואך אתה דוד לא תכרית את חסדך מעם ביתי.

ויהס דוד את יהונתן בגערה מהולה שחוק:

אל תדבר אלי כזאת… לא יהיה כזאת. אני דוד עבדך הנאמן. כאם וכאחות הנך לי.

נפלאה אהבתי לך מאהבת־נשים – שח יהונתן בעוז־רגש. ודוד דיבר כנכלם ויאמר:

וזכות אהבתך תעמוד לי, כי גם שמי, הרועה הקטן, יישמר בזכרון, כשם שאול, אשר ביתו ימלוך בישראל לדור־דורים. והיה כאשר יחפשו המושלים אחרי אהבה למופת בין נפשות שתיים יאמרו: כיהונתן וכדוד, אשר התרפקו איש על רעהו באהבה.

גדי הופיע ובא בחפזון לקול שריקת יהונתן ואתונו עמו להרכיב עליה את אדוניו. וילחש יהונתן על אזני דוד לאמר:

לעת מועד אשוב לפקדך ולהמתיק עמך שיח. אל נכון דבר נחוץ יהיה לי אליך.