עם מות ביאליק    🔗

“בּיוֹם קחתּי מהם את מעוֹזם משׂושׂ תפארתּם”…

— בטרם נעורר מספד – הס, הס! לרגע קט:

כי הנה על בור האומה עומד הצורף האלוהי ומשלב חוליה חדשה ברתוֹק ישראל עתיק-הזהב.

עכשיו, כשרווח זעיר שמעבר-לחיים מפריד בינינו, דיוקנו מתבהר במלואו, כאילו במעבר זה נתגמר כדי שכלולו ושרטוטיו קורנים וריאליותו מסתמלת.

עוד הד פעמיו האחרון מגיע אלינו, תלמידיו-מעריציו, על אדמות ימי-חלוף, אבל האיש התפשט כבר את לבוש דורו ודמותו מהלכת על פני כל הדורות.

עתה יבוא מלך אלמוות, המפסל בגדולי ההמונים ובגיבורי אספסופי עמים, שהם משליטים על עצמם, ויבחר לו את הענק המתדפק על זבול הנצח.

ותישאר לנו רק הדמות החקוקה על כנפי האומה, וחזונו שלכד אותנו על כל נתיבות ישראל המטולטלים, ומחרשתו-דברו ששלטה כה עמוק בקרקע האומה, כי הוא העמיק להפליג בו מרבת חורשים –

ולפידו שהפציע במלוא ערפלינו, שנוקר משלהבתיה למזרח, ואל המזרח שב. לפיד חצוב מאור שבעת הימים לאלהי ישראל, החוזר חלילה אל קצוי גוים ואל מקורו הוא שב.

ויתלקטו כל חיילי הרוח שבמחננו; איש איש על דגלו הערוף והמורד אל קבר מצביאו הנערץ.

ויתכנסו כל אלה המאמינים, שציון וסיני מרוכסים ניתנו לאבות האומה ויספידו את הצופה הגדול על הרי ישראל.

וכל שׂיוֹת האומה המפוזרות לרבבותיהן לארבע רוחות הגולה וכל עתודי חלוציה במולדת יבָכו את רועם הנאמן.

יבואו כל קנאי וכל עז לב וזעוף רוח ומר נפש בעם העברים ויקונן על שליט-עם, שבזבז נפשו לנו, שהקניא רוחו לנו, שלבו יצא עלינו בכל יום ויום – אך ידוע ידע גם להקשות לב זה ולזעום קשות ולזעוק חמס והתנוונות —

ואלה לא יעמדו על המספד המר: כל מי ששינה בחותם ישראל והפקיעו ללהטי כל תרבות קלוקלת וכל תורת חוץ.

וכל מי שזהמו את נצח האומה לכבשו ולרסנו ברתימת כל פוליטיקה גדולה או קטנה, ולקשטו בכל נימוסי נכר קיקיוניים.

וכל עסקנינו וציונינו אלה, שבפיהם הם קרובים לתרבות עבר וממלמלים רברבנות לכל עת מצוא, ולבם וידם רחוקים מכל מעשה ומכל אמון עד בלי מרחק.

הה, אלה אל יבואו לספוד על חיים נחמן ביאליק… נגביל את קברו הקדוש אשר גם שם ישלו את סנדליהם המסומרים, לא יקרבו אליו. אַל להם לנהוג אֵבל בבחיר אחינו. אל להם לתפוס שמו לשוא ולבכות את האבידה.

ואַל להם לגמור עמנו את המספד בתנחומי תחיה; המצביא מת – אך מחנותיו הנאמנים חיים עזי-נפתולים ונכוני קרב.

היום הזה, לפחות, יבושו ויבּדלו מתוך אבלי עם.

כי ביום הזה, על במותיך, ישראל, תרכין את ראש תרניך!…

כ“ב תמוז, תרצ”ד.