בראותנו בראי, כנטות יומנו, את צדעינו מכסיפים והולכים, וביחוד כשאנו חשים את לבנו תש, נפסד, כואב קצת, – האם לא נעים לנו אז בחשאי? איזו עייפות מתוקה: הרי שעשינו מה בעולם, פעלנו, הפרינו מה. מעין הלמות הלב לאחר שנתַנוּ לאהובה אוננו.
הרגשה מופלאה זו מוכרחת להשיג נקודת גבההּ במות: כלות הנפש.