I    🔗

רב הדרך בטראם עד מחוץ לכרך. רחובות וסמטאות אין קץ. אך הנה באות התחנות האחרונות, הנה ה“רֶמיזה”, מקום מנוחתם של קרונות־הטראם הללו, ששם הם נראים כבעלי־חיים הנחים מעבודתם, כסוסים באורוותיהם. עוד מעט והכרך מאחריך.

אבל האפרים הרעננים, הדשנים והמרהיבים ביותר, גדורים בחוטי־ברזל, על כל פסיעה טבלה: “אסור לדרוך”, והשוטרים על סוסיהם משגיחים בשבע עינים. על־כרחך אתה מתנפל על איזה כר־דשא נרמס, מסואב ושרוף־חמה, בכפיפה אחת עם נערים משולחים וחצופים משחקים בכדורגל, עם עזים לוחכות את שארית העשבים מתחת למפרקתך, עם ילדות־תינוקות מגלגלות חשופות־ערוה… בהביטך מכאן, דך־שרב, אל הגנים והשדמות האסורים, הנך מתחיל להשיג בכל ישותך את ערך האדמה; ביחוד, כשאתה יודע, שבשעה זו עצמה גועשים הקרבות על כל הגבולים מסביב, דם שוטף פלגים פלגים, והמוני בני־אדם נהרגים על איזו חלקה קטנה, על איזו גבשושית. כדור־הארץ המתוק סוף־סוף אינו גדול ביותר – ואת שתים שלוש ערוגותיך אל תנח!..

בשתים, שלוש הערוגות של ימי־הילדות הרחוקים נעים להשקיע את הדמיון עכשיו, אבל מפני בית־המולדת גופא ההרהורים נרתעים לאחוריהם. הבית היהודי היחידי הוא זה שבשכונת הגויים, שגם בימים הטובים ההם מתקיים היה שם בנס – ודאי לא נשאר מהם שריד ופליט!..

אלא שכל זה כה רחוק, מטושטש, בערפל. ריחוק המקום והזמן עשה את שלו. אבני הכרכים, כרכי חוץ־לארץ, שעליהן הוא דורך בודד זה חמש־עשרה שנה, החלו והקשו את לבו גם יחד. מה טוב היות האדם לבדו!

לבדו, לבדו – – בכרך מסתורי זה, השכּוּל, רב־האפשרויות, שמהבהב עתה מרחוק על מגדליו, כנסיותיו ופרדסיו. מבינות לכל אלה, כקילוח עופרת ניתכת, מבהיק הדונאוּ. מה הוא מתגלגל כאן?! כחולמות תועות הן על־פני המדרכות ומסתכלות ארוכות בחלונות־הראווה. בפינות הספסלים בגנים יושבות הן; מקצתן רגליהן אינן מגיעות אפילו עד לקרקע…

והוא הזדרז וקם, התנער מהעפר, מהנמלים והתולעים ושב העירה.

II    🔗

הצבא הקיסרי נתפזר ובטל, ובמקומו נוסד חיל־ההגנה העממי, שרובו הורכב מנערים עולי־ימים, עדינים ויפים כאחיותיהם. כדי להתנער, כביכול, מהתבוסה המחפירה ולהתחיל הכל מבראשית, שינו מהתלבושת הראשונה ובמקום כובע־הצבא הקודם, הצר, תיקנו להם את הכובע הרחב, “כובע־הפנכה”. בדמדומי ערב נראה חייל בודד בין הקסרקטים האדומים, כשהוא הולך מן המחסן בכובע החדש, שזה עתה קיבלו, כניכר, ובידו הכובע הישן, – ומעולם לא נכמרו הרחמים כל־כך, כמו בשעה זו, אל העם המנוצח.

הוא אימץ אליו אגב־טיול את זרוע גרט’ל, זו היתומה החביבה, הדקה והזקופה (אביה נפל בחזית האיטלקית), והיא אמרה:

– גם רוּדי שלנו רוצה להיכנס לחיל־ההגנה.

– לך אח זה ועוד אחות קטנה ממך, כמדומה.

– כן. ברטה.

– נפלא הדבר, גם לי: אח ואחות.

– כמה רוצה הייתי להכירם! – התלהבה הוינאית הרכה בשנים.

הם דרכו על גשר־בְּרִיגִיטה, והיא שאלה:

– המקבל אתה מכתבים מהם?

– עם רוסיה אין קשר־דואר עדיין… — ענה מתוך פיזור נפש והציץ אל מרחקי הדונאו, כלפי קַהלֶנבֶּרג.

– אימתי, לבסוף תבוא אלינו? – התחילה גרֶט’ל מתחטאת כתינוקת. – אמא רוצה לראותך, ויהי מה! טוענת: “הנך מתהלכת אתו זה כחצי־שנה, ואני עוד לא ראיתיו. כן לא יֵעשה!”

הדבר הפליג הפעם יותר מדי, נסתבך, ועל־כרחו קיבל אופי רשמי. עד הנה רגיל היה לראות אך את כלותיהם של אחרים, והנה רואה הוא, לאחרונה, את זו שלו. “זאת היא **כלתי אני”,** –הסתכל בה מן הצד, כמו לתוך בבואת־גורלו, והרגשתו היתה מעין זו של רואה בפעם הראשונה בחייו את תמונתו הפוטוגרפית…

ואת בית־אמה מצא, לתמהונו, דומה בהרבה לבית־מולדתו. למרות מה שעולמות מלאים הפרידו בין אלה לכאורה. כמו הלז עומד אף זה בפרוַר העיר, והאם הנמוכה מטפחת לה בראשה, משתעלת כאמו הוא, וכמותה היא מרכיבה משקפים לחטמה בשעה שהיא מטליאה איזה חלוק. הכל כמו בביתו! יסורי־המלחמה מירקו ושחקו, כביכול, כל טפל וכל מקרי, החוצץ בין אומות וגזעים, ונשאר אך האנושי הטהור בלבד… אחיה רוּדי כאחיו שלמה: בּיישן ושתקן ונכון לכל מסירת־נפש. הנה הוא מריח בנעליו החדשות, שהשיגן בקושי גדול. בצוק העתים הללו, ומסתכל בהן באהבה. ככה מסתכל היה שלמה במגפיו החדשים, לאחר שימים רבים התענה במגפיו הקרועים, הפך ומישמש והריח בהם, עד שביום ששי אחד, אחרי הצהרים, נגנבו ממנו בבית־רחצה, והוא, שלמה, שמטבעו היה לכבוש את צערו איזה שהוא, לא יכול הפעם להתאפק ובכה בקול: “אבל אני לא חפצתי ללכת היום אל בית־הרחצה; לבי ניבא לי!!”… והנה גם ברתה. כבתיה אחותו בשעתה היא באה מבית־הספר בסינרה השחור, ומחמת הדחקות שבבית אין היא מרגישה את רעָבהּ, אלא פונה תיכף אל ספרי־לימודה… אותו הטוהר, אותה התבונה, אותה הסבלנות.

מחוסר דירות, שהמלחמה הביאה אתה, הוכרח הזוג הצעיר לדור אף הוא כאן. אורלוגין עתיק ניגן את השעות בנעימה ידועה, קרובה ללב. לתמונות קדושות על הכתלים לא היה זכר. מן הנצרות בכלל לא הורגש כאן כלום, חוץ מן ה“אילן” בלילה הקדוש. זה השרה בבית ריח־יער, אבל ריח ה“סכך” בימי־הילדות היה נעים יותר.

III    🔗

בחצי הלילה, ליל קרח חזק וכוכבים גדולים, הלך בלוית ברתה לקרוא למילדת שגרה לא הרחק. נשמע מַשק רחוק של הרכבת. השלג אָצל לה, לבת החמש־עשרה, נוגה מיוחד, והיא הלכה, קלה ורחפנית, עם גאותה הכבושה, כאילו היא ברתה, יצור אחר לגמרי, ולידי מצבה זו של אחותה הגדולה לא תבוא לעולם. בסקרנות הביטה סביבותיה וקראה בגיל:

– בשעה מאורה כל־כך לא הייתי בחוץ מעודי!

כשהביאו את המילדת, ותיבת המכשירים בידה, היתה הרוָחה.

– חורף עז שכזה! – הסבירה פניה לבני־הבית באותו החיוך המעודד, המיוחד אך לבנות־אומנותה. ממש כַּ“בּוֹבָּה” מֶרֶה בשעתה. המילדת העולמית, שבכל מקום אחת היא, זו האשה היקרה, שמפיגה כהרף־ען את הרוח הכהה וציפית־הפחדים בחדרי־חדרים, האישוני הלילות.

היא חשבה במרץ, בטוחה בכוחה, את סינרהּ הלבן ופנתה אל גרֶט’ל, ששכבה במיטתה, מתפתלת בציריה.

חמותו אמרה לו:

– אתה לך אל חדר־המיטות שלי, ואני אקרא לך אחר־כך. תוכל גם לשכב במיטתי.

– כן, כן. בגברים אין לנו צורך עכשיו, – החזיקה אחריה המילדת.

חדר־מיטות זה, שכדי להגיע עדיו צריך היה לעבור את החדר הכללי, לא הוסק, וסוֹמר מקוֹר התהלך כאן ארוכות הלוך ושוב. כפור על החלונות. מעל למיטה תלויים היו שני פורטריטים גדולים, מכורכמים מיושן, זה בצד זה: זוג בעלי־הבית ביום חתונתם. פרצופים שכיחים לכאורה, אבל יפיָם הגדול בחובם, זה שנתגלה אחר־כך בדמות בנותיהם.

עיפות כבדה הורגשה בכל גופו, אחרי כל התלאות השונות של הימים האחרונים, בעוד שהחיים דרשו ממנו כוחות גדולים לקראת העול הבא. וקיהוּת! אותה הקיהות המשונה, שמלַפַּפתנו דוקא ברגעי המאורע הגדול.

כשהכחילו החלונות, הטיל את־עצמו בבגדיו על המיטה הפתוחה ונרדם קצת. תיכף הגיע לאזניו קול־צעקה רחוק ודק… באור־יום נוגה מאד, כעין זה של ליקוי־חמה, שרויה היתה עיר־מולדתו, והוא רץ לאורך הרחוב על־פני בתי־העץ הנמוכים, מוגפי־התריסים. לפניו רצה עלמה, והוא ראה את קשר־קווצתה על מפרקתה כשזה מיטלטל אילך ואילך ועשוי להתפזר בכל רגע, לפי שמכבנת לא היתה נעוצה בו; ניכר, שבחרדתה הגדולה לא הספיקה לעשות זאת. – והנה גינת־ילדותו… בין ערוגות הפרגים, הפרגים בלבלובם, צצו לקראתו שלושה שקצים גדולים, שאחד מהם כובע־צבא בראשו, נתנו לו מַעדר ופיקדו:

– כאן חצוב לך קבר!!

וקול־הצעקה הרחוק הולך וחזק… והוא לא הקיץ, בהיכנס חמותו ובשורה בפיה:

נער!