באותו אביב ממש, שבו נערכו תושבי שכונת “כרם” הקטנה לקראת פוגרום, גר נחום כבן השש בבית בן שתי קומות שגזוזטרה שלו צפתה על גן שנלר, במרחק מטרים מעבר לדרך.
“שנלר” היה בית־יתומים לילדים סוריים שבנו עבורם גרמנים נוצרים ממסדר הטמפלרים. נערים אלה היו שונאי־יהודים, אכזריים מאוד ומתנכלים מדי פעם לילדי שכונת כרם באבנים ובמכות.
מגדל־שעון היה לשנלר שקצב בפעמון את הימים והלילות של ירושלים הקטנה מדי רבע שעה, והיה מתקשר בדמיון הילדים עם נערי שנלר הרשעים.
יום אחד הופיעו שני בחורים חלוצים בבית מגוריו של נחום.
הם היו חסונים ושזופים, לבושים מכנסיים קצרים וחולצות מופשלות־שרוולים צחורי־שיניים ויפי תואר והעיקר – ראשיהם תלתלים בלונדיניים, ללא כיפה, או כובע!
נחום שקיבל את פניהם, כמעט ובלע לשונו מרוב התפעלות
מבחורים אלה, שקראו להם “חלוצים”.
הילד קרא לאמו והם הודיעו לה שהופקדו לשמור על השכונה מפני הערבים מליפתה, הכפר הערבי הלא־רחוק, והם רוצים להכין על הגזוזטרה הפונה לשנלר, אבנים ועוד כל מיני “דברים”…
ואם אמנם יופיעו הערבים ויתנפלו על השכונה – יירו בהם מן הגזוזטרה שלה…
נחום נדלק: הבחורים ומה שתכננו, הקסימו אתו.
הוא דאג להם למים צוננים מן הג’רה הגדולה והביא להם פת־בשמן,
עגבניות ומלפפונים והם הרשו לו לראות את כל מעשיהם.
פוגרום בשכונה לא היה, אבל קשרים עם הבחורים נקשרו, ועוד איך.
הבחורים אפילו הוליכו אותו פעם אל אוהליהם ב“ראטיסבון”, רחביה של ימינו. הוא הבחין שם, באותו ביקור, שבחורים עבדו במחצבה ובבניין וזו הייתה לו הפעם הראשונה שראה יהודים עובדים בעבודת הבניין.
הוא הבחין שם שאפילו בחורות יושבות ודופקות חצץ ומה שמדהים מכול – שיש להם ולהן אקדחים…
כשגדל נחום ידע, שהיו אלה בחורי “גדוד־העבודה”
שהיו מראשוני “ההגנה” בירושלים.
לנחום היו חברים טובים ערביים. פעם אחת הציע לו ילד ערבי אקדח למכירה. מה הבין באקדחים?
הוא ביקש כסף מאמו וקנה את האקדח בעשרים־וחמישה גרוש־מצרי
שהיה אז, בימי השלטון הבריטי הראשונים, כסף המדינה. הסכום היה גדול. את האקדח שקנה הכניס לשקיק־בד שהיניח מתחת לכרו
והיה מצחצח אותו בכל יום מחדש במחבוא ונהנה מן הברק העמום ומן הריח.
רק כעבור שנים מספר התברר לו – שלאותו אקדח חסר נקר –
ואז נתן אותו במתנה לילד קטן אחר – ועשה אותו למאושר.