כשהגורל משחק 🔗
לא אני האיש שיספר טרגדיות. מה גם שהתחיל הענין כמו באופרטה ובקצב עליז. אני מושך, בדמיוני, בחבל המרים את המסך, ופרשת גירוש תל־אביב מתחילה.
אדם זה נראה ברחובות העיר יפו, בבוקר בהיר אחד, כשהוא מתקדם לאטו, אבל בהליכה מסוערת, הליכת חיגר, וגורר אחריו רגל אחת. בימינו דלי ובו דבק, ועדת זבובים חגה מסביבו. מפעם לפעם היו הזבובים עולים על גבו לנוח ולנקות את ראשיהם בגפַים מזורזים. משהחליפו כוח חזרו בעליצות אל הדלי. ביד שמאלו החזיק האיש פעמון וקול צלצולו היה כקצב הליכתו החיגרת.
הוי, הקורא, השתדל נא־לשוות לעצמך את צלצולי המלרע באוירת ערב־פסח ופרדסים פורחים.
אני ראיתי את החיגר מגבו – ואין בדעתי לצייר את פניו. זה היה ערבי, יתום עזוב, המפורסם בסימטאות יפו כסופג מכות. גבו כפוף וסביל, ערפו המתוח לפניו היה בית־קיבול נוח לטפיחות, שכל אדם היה מכניס לתוכו את תרומתו מתוך טוב־לב והרגשת עליונות. הליכתו הפעם היתה מאוששת ביותר, כשל אדם המרגיש כי יד הגורל היתה בו היום לטובה. שמח היה שנזדמנה לו הפעם עבודה שכל העינים מוסבות אליו. הגיעה שעתו.
הן זהו החן בחיי המזרח – שהגורל משחק בו כמו הרוח בין עלי העץ. עומד אדם במקומו אדיש ועצל. אך אם בא המזל – יבוא עד כפות רגליו, עדיו ממש. התכופף והרם אותו – למענך הוא.
הנה לכן מהלך החיגר בחירות שכזו, כהוא מפרפר בקיפולי בגדיו. הוא המרכז, מרכז המתקדם בצליעה – אבל מרכז בכל מקום. (והפעמון!) לא ציירתי בציור את המזל – אך את גלי הקול ציירתי.
מפעם לפעם היה נעצר ליד אחת מפינות הבתים, מעמיד את דלי הדבק, מוציא מתוכו מברשת עמוסה עיסת דבק ומורח בה את הקיר. שולח ידו לבית־השחי, מוציא משם פיסת־נייר מגוללת, פורש אחת מהן על הקיר המרוח ומניח עליה את שתי כפות־ידיו הזריזות כאילו תפס לטאה. כיון שלא הראה הנייר כל סימני־חיים ונשאר פרוש ואדיש, היה החיגר פוסע שתי פסיעות לאחוריו לשם טוַח־ראיה מתאים.
העבודה לא היתה קלה: פעם אחת שכח והדביק את המודעה כשפניה אל הקיר. עמד ותיקן. אך התיקון לא היה שלם: הוא תלה אותה ראשה למטה, והחותמת הכחולה הקטנה שבסופה – למעלה. משנדבקה המודעה סוף־סוף באופן מניח את הדעת – היה מצלצל בפעמון. וזה היה צלצול אחר, צלצול מקוטע המרסק את עצמו. צלצול־צהלה. ובסיום היה מורה באצבע אל עבר המודעה הדבוקה ומחייך.
אסף את כליו והוסיף לצלוע הלאה, בוקע לו דרך בחירות בעדת הזבובים עד לפינה חדשה שנראתה לו טובה למלאכתו.
עתה, שאני מניח לזמן־מה את מדביק־המודעות כדי שימשיך בעבודתו – שהות בידי להסביר מה ענין המודעה.
כי מודעה קטנה זו, שנשארה שטוחה ועלובה, נראה שהיתה עצומה בחשיבותה. גבות מכל המינים נצטופפו עליה. קראו והפנו אל הרחוב המאיר פנים חיורות. הרחוב עוד המשיך בחייו הרגילים – אך הגבות היו גבות של נידונים למיתה.
הסנדלר, שעסק במיקוח עם מוכר התפוזים, פרש את סינרו ושם לתוכו מן הפירות. כששמע מפי אחד החיורים את דברי המודעה, השמיט מידיו את קצות הסינר, הפנה את ראשו ימינה ושמאלה (חיה במלכודת), התחיל לפסוע אל חנותו, חזר בו ופנה לצד שכנגד. התפוזים התגוללו בעפר, יפים וחגיגיים.
כבר הזכרתי את החותמת העגולה הכחולה. חותמת מושל המחוז של הממשלה התורכית. המודעה עצמה כללה הכרזה קצרה: פקודה לתושבי יפו ופרבריה לעזוב את בתיהם ולהגר לפנים הארץ. התושבים ידעו שפקודה זו בכל חומרתה כוונה בעיקר כלפי היהודים.
מאותה שעה ראיתי לפני סוליות, סוליות שונות – של אנשים ממהרים בהליכה טרופה.
המרכבה השחורה 🔗
ברחוב הראשי של שכונת תל־אביב עמדה מרכבה. העגלון, חגור אבנט רחב ואדום, במכנסַים רחבים, מרובי־קפלים, כפלחים של תפוז, היה פוסע לאטו סביב המרכבה, שופע יתרות זמן, כאילו יש לו מחסן גדול של זמן. היה מושך בשפמו וזוקף אותו בהידור.
הסוסים זקפו אזנַים קטנות והבריקו בעינים חכמות. רתמותיהם היו משובצות בפעמונים קטנים. כשהטרידו אותם הזבובים היו מטלטלים ראשיהם – ומיד היו נשמעים צלצולים כאילו להקת ליצנים הופיעה.
מראה העגלון הזה, הבטוח־בעצמו, והמרכבה המצוחצחת נטעו בלב אמונה בסדרי־חיים בלתי־משתנים. רוח־הפחדים שהגיח מתוך המודעה הקטנה – כאילו פסק למראיהם.
לא, מראה העגלון הזה עדיין אינו נותן לי מנוח, אף־על־פי שציירתי אותו בזה. הייתי מדמה אותו למקק גדול. לקברן. לשר הזמן אשר הגורל בידו. אף־על־פי שיודע אני כי הוא רק עגלון, מסור ורפרזנטטיבי ביותר (כמו מַקק, קברן ושר־הזמן).
המרכבה חיכתה למשלחת מטעם ועד תל־אביב, שנבחרה לנסוע אל מושל העיר יפו, להשתדל לרכך את גזירת הגירוש.
כאילו מתוך צו פנימי, בלי להביט בשעון שהיה מחובר בשרשרת גדולה לאבנטו, החליט העגלון שיש לצאת לדרך. בבת־צחוק של רועה הכונס את הכבשים לדיר – התחיל לדחוף בגבותיהם של חברי ועד־השכונה שעמדו בקרבת מקום, וזירזם להיכנס ולשבת בתוך המרכבה.
הוא ידע מה הוא עושה. אזנו קלטה את קול נקישת המנעול של הדלת הראשית בבית ראש הועד.
טבעות, טבעות בשרשרת. בית דיזנגוף, ראש הועד, לא עמד על הכביש. המרכבה יכלה להגיע רק בקושי דרך החול העמוק. לכן חיכתה לו ברחוב הראשי. קול נקישת המנעול שימש אות לעגלון. אמנם, הנה הופיע ראש הועד ועל פניו עדיין נסוכה שַלוַת ארוחת־הבוקר, שהיתה ערוכה על מגש כבכל בוקר. מַפית בטבעת, כוס מֵי וישי וחיוכה השקט של אשתו. עיניו הפזיזות צילמו במהירות את המתרחש ברחוב – ועד שהגיע אל המרכבה כבר סיגל לעצמו אוירה אחרת, סוערת. שכן נצמדו אליו עינַים רבות, שתבעו ישועה. ואם לנקוט לשון צַירים, אגיד שהאישונים שבעיניהם היו מורמים למעלה, ועד כדי מחציתם מכוסים בעפעף העליון.
אחד־אחד נכנסו חברי המשלחת לתוך המרכבה, שהיתה משיבה בטלטול חזק לכל רגל שעלתה על המדרגה. הטלטול היה ביחס שוה למשקל גופו של כל חבר המשלחת. כמו במאזנַים. המרכבה איזנה אותם בצדק.
עלה חבר הועד, קצר־הקומה והסגלגל – טלטלת ירידה וטלטלת עליה – והוא כבר מיושב והמרכבה נרגעה. עלה השני, רזה וצנום – טלטול־מה ונדנוד־מה ופתחה של המרכבה נשאר פעור לבאים אחריו. המזכיר הצעיר, המזורז, לא הביא בחשבון את גבהו הנכון, בתרבוש הגבוה, לא שלח את ראשו לפניו בהרכנה לתוך המרכבה והכובע נפל מעליו. הן צריך אדם להתאים את עצמו למציאות.
לאחרונה, כאשר ראש הועד, דיזנגוף המכובד, נשוא־הפנים וכבד־הגוף, הציב את כף־רגלו על המדרגה – טולטלה המרכבה טלטול מכריע, מלא ויסודי, וממַצה עד כדי כך, שנשמעה לו כתוספת חריקה משונה, מתוך איזו פינה חבויה שבמנגנון המרכבה. היה רושם שיותר מכך אין ברשותה עוד אמצעי־ביטוי. יותר מכך אין ביכולתה לעשות.
קול זה, שהיה חלש, היה בו ביטוי חזק. משל, גבר שאינו בוכה – משמיע גניחה חנוקה.
גופו של ראש העיר סתם את הפתח וחסם את בית־הקיבול. ברכי היושבים במושבים, זה מול זה, נשתלבו כאצבעות של שתי כפות־ידים. במרכבה זו שלחה השכונה את מיטב דבריה – והנה הם מכונסים כטבלאות הדומינו בקופסה.
חברי המשלחת היו מיושבים בצפיפות, חבושי תרבושים אדומים שהבליטו עוד יותר את החיורון והמבוכה שבפניהם. הציציות השחורות של התרבושים התנועעו בעליצות שלא התאימה לשעה זו – כצעצועי־ילדים בבית־אבלים.
תנועת־חן נמלצת של העגלון בשוט. הצליף בחלל מעל לגבות הסוסים. השוט השמיע קול נפץ, שורות הפעמונים ברתמות הסוסים הרעידו צלצולים עליזים שהתחרזו זה בזה. הסוסים זקפו זנבות שנפרשו בחן של זנב טוַסָים; כיוְצו את פי־הטבעת, ועורם הבזיק. המרכבה נעקרה ממקומה, הלכה והתרחקה ונתעטפה ענן־אבק של כביש יפו. רחוב הרצל נראה ריקן ומלא ציפיה.
ובכל־זאת היה הבוקר יפה, כאותם התפוזים שנשארו מתגוללים בעפר. גבעות־החול שמסביב לשכונה היו חלקות וצוננות ודמו לצלחות־מקפא הפוכות. הבתים הקטנים היו עטורים גינות פרחים כמגבעות־נשים.
בשעה זו עדיין נשמע קול יפה שאון גלי הים. השמַים והחול – גוניהם היו כגוני הצדף. יונים יצאו מן השובך שמאחורי הצפצפות, פסעו כמה פסיעות, מקישות ברגליהן האדומות על קרש השובך, קרבו לקצהו, הפנו ראש לצדדים, הביטו בעין אחת עגולה והטילו עצמן לעוף, מעל לגבעות החשופות – שהיום הן רחוב אלנבי.
השכונה היתה פרושה נקיה, מגוהצת וחגיגית כמפה של פסח.
מה אמרו רקיעות הרגלים, וסוף 🔗
עברה שעה ארוכה והמרכבה חזרה לרחוב תל־אביב. העגלון מתח את המשוכות. נחירי הסוסים היו לבנים מאבק.
חברי המשלחת יצאו מתוכה, זקפו קומתם, כשהם רוקעים ברגליהם במרץ על המדרכה, לנער מעליהם את אבק יפו.
רקיעות אלה שרקעו אמרו: אנו רוצים עיר מרוצפת. רחובות ישרים, גנים, בטחון, תרבות. לא רוצים תנודות גורל ולא ‘טראחומה’, לא רעולות־פנים; לא רוצים אלף־לילה־ולילה. רקיעות אלה היו פרוגרָמה של חיים. הכרזה מדינית. האנשים הרוקעים ברגליהם יצאו בציורי עלובים במידת־מה. אל תראום עלובים באמת. כי מהם, מכאלה ומכמותם, קמו הדברים הגדולים. הן זהו הדבר! חברי המשלחת הסירו את התרבושים מראשיהם וגילו מצחים שחציָם העליון היה מיושב טיפות־זיעה זעירות. חישוקים ורודים נשארו טבועים על מצחיהם. ריפוד הקש של התרבוש היה רטוב מזיעה. מראה פניהם אמר ברור:
– אין מה לעשות. הגזירה – גזירה.
חברי המשלחת הביטו ימינה ושמאלה, וכמו גוש אחד נעו אל עבר מגדל־המים וחדר־הישיבות. יש להתחיל, יש לסדר, יש למעט את הרע על־ידי ארגון הענינים. ראיתי את ידיו המורדות של ראש הועד עושות באצבעותיהן תנועות כאשר תעשה היד ברצותה לתפוס ולהחזיק במושכות. רגליהם של חברי המשלחת לשו בחול ועשו להן כעין עננים קטנים. גרגרי־החול מילאו את שולי מכנסיהם.
לאחר כל הדברים האלה השלים, סוף־סוף, מדביק־המודעות החיגר את מלאכתו. ראיתי אותו יושב בסימטה צרה הפונה אל הים.
בקצה הסימטה רובץ כתם כחול של הים, המפתיע אותך מדי ראותך אותו. מפתיע בגונו, בלובן הגלים ובשאון המים המתגבר.
נושבת רוח־ים מלוחה, המדביקה את הכותונת אל הגוף. עד כדי כך שאתה יכול ללמוד אנטומיה.
טיח הבתים – שחור מחוספס, ומשורטטות בו משבצות, כבעוגות־דבש. או שהוא אדום, כצבע החרס השרוף. גגות אדומים נתונים על נדבכים בולטים צבועים כחול. פתחי החלונות והדלתות של החדרים משחירים כפיות פעורים. על אף מרחב הים שמאחוריהם – הם־הם מרכז הנוף. לחלונות סבכות־ברזל מצויצות, המוסיפות חן של מעשה־תחרים.
מדביק־המודעות ישב על קיר הרוס, ורגליו תלויות בהפקרות. הוא כבר בא אצל קצין המשטרה, סיפר לו שסייֵם את מלאכת ההדבקה, השיב לו את הפעמון, וקיבל מידו את שכר עבודתו. נכנסה בו רוח חכמה ונימוסים יפים ונשק ידו של הקצין. הלז הצטחק ותקע לו כף בערפו. שניהם נחה דעתם עליהם. החיגר קנה לו בכספו פיתה וגבינה, נוגס בפת ולועס בתיאבון, כיאה לאדם ששיחק לו המזל.
קבוצה ד: קובץ 10 למעלה – תמונה