הקדמה    🔗

(קורא הספר מתבקש לקראה לפני המשך הקריאה)

נתבקשתי לכתוב הקדמה זו למען אלה, אשר המלה “כושי” קשה עליהם, הן לקריאה והן לאמירה.

התבקשתי, שכן אני מכיר היטב את שפתו של נחום גוטמן (אבא שלי) וּשְׂפָתִי עדיין מובֶנֶת לנכדותי – אם כי לא תמיד אבין את שפתן.

השם “כושי”, שכיום אינו בחזקת “שפה תקינה” בשל הניחוח הגזעני שבה, היתה מלה לגיטימית בשפתנו לפני, וגם אחרי, שנכתב ספר זה.

אם היית מבקש מאדון הולצר, בעליו של הקיוסק שבקרן שדרות בן־ציון ורח' תרס“ט: ''קרמבו”, היה פוקח מולך עיניים תמהות. ברם, אם את קומץ המטבעות בסך עשרים מיל היית מלווה במלה ‘כושי’, מיד היתה ניתנת לך, בסבר פנים יפות, זכות לבחור קרמבו למהדרין עטוף בנייר כסף מתוך קופסת קרטון.

בתל־אביב היו כלבים רבים, ושמותם צמוד לצבעם: הכלבים בהירי הפרווה, החומים, האפורים, ובעלי כתמים נקראו ‘רקס’ ו’רקסי' (שם חיבה) או ‘ג’וני’ / ‘טרזן’ (בהתייחסות ישירה לשחקן ג’וני וויסמילר, הטרזן האמיתי של שנות ה־40). הכלבים השחורים נקראו באופן מוחלט ‘כושי’, למעט קומץ כלבות שנשאו את השם ‘טופסי’ (ע"ע אֹהֶל הדוֹד תוֹם).

‘הדוד תום’ נתפש בעיני הקוראים כאדם חכם, נדיב־לב ואציל־נפש, שחי חיי שפלות ועבדות וְסָבַל התעמרוּת מידי בעלי האחוזות הלבנים אשר היה עבורם בחזקת ‘קניין’, כבהמת עבודה. נראה כי לאחר מותו יוחסו לו תכונות אשר בחייו לא ידע.

מה היה עבורנו המושג ‘כושי’?: אנשים החיים באפריקה, וטרזן מנהל אתם יחסי שנאה/אהבה: חלקם אוהבים לאכול ציידים (בעקר ציידות) לבני עור וטרזן נאלץ לקרוא לעזרה את ידידיו הפילים שיפנו את הכפר. שאר הכושים היו טרף לציידי עבדים שלבשו גלביות לבנות. במקרה זה טרזן הזעיק את פיליו שישחררו את העבדים שנתפסו. (ע"ע “טרזן וסוחרי העבדים”).

במציאות, בתל אביב החיילים הכושים היו נדירים ורק לפעמים נאמר בשכונה “ליד קולנוע אלנבי יש חייל כושי”. עד שהגענו בריצה מטורפת כבר לא היה כלום.

בימים אלה נתפש המושג ‘כושי’ לא כמצביע על צבע עור, אלא כמקבילה לכינוי הגנאי המשפיל ‘נִיגֶר’ בעגה האמריקנית! ולא היא, כי המקבילה ל’ניגר' בעברית אי־תקנית, היא “כושון”, מילה שלא הייתה בימים בם נכתב הספר.

העובדות הנאיביות שלעיל מצביעות על השנוי העמוק במשמעות המלים לאחר שנאמרו/נכתבו. הבנת הנקרא מחייבת את הבנת שפתו של הַכּוֹתֵב ולא את שפתו של הקורא!

הסיפור “אֳנִיַּת הַכּוּשִׁים” מתאר אנשים על נוֹהַגם וְאוֹפְיָם, וככזה הוא מציג תכונות אדם, את נפשו, ואינו מתייחס כלל לצבעו כמאפיין.

על כן, הקורא את הספר בימינו, שעבורו המלה “כושי” נתפשת כבעלת משמעות וניחוח שונים מאלה של הסופר, רשאי להקיש קלות על צרוף המקשים Ctrl-A, לבחור בכפתור Home שבסרגל העליון, ואז תוך בחירת הפקודה “החלף” להחליף את שם הספר ל: “אֳנִיַּת צאצאי העבדים האפריקנים שהובאו לארה”ב" [שאינם אזרחי/תושבי המדינה ‘לִיבֶּרְיָה’].

היה וחילוף שמות זה יקל על הקוראים (אינני בטוח) – יבושם!

פרופ' חמי גוטמן