פינג־פונג ההפצצות בין ישראל ולבנון – לאן הוא מוביל?

כל מיתקפה שאינה מסתיימת בשלום, מסתבכת במיגננה – הזהיר בשעתו קלאוזוביץ.

וכך, כל הפצצה שאינה נגמרת בהפסקת ההפצצות – נגמרת במיקלטים, באזור מוכה ובאוכלוסיה חרדה.

רק בצעד הראשון פועלת ישראל כאילו היא לבדה בזירה ויכולה לעשות ככל העולה על רוחה – בצעד השני כבר כל העולם כאן, וברור מראש מי בעד מי. דיאלוג ההפצצות שוב אינו בין שניים – בין יהודים ובין ערבים – מעורבים בו כבר הסורים (ובגבם הרוסים) ונסחבים אליו בלא חמדה האמריקאים, וכאילו כדי להוכיח מי באמת תלוי במי: האמריקאים בישראל או להיפך.

השאלה האחת היא: לאחר מכת־האש המעופפת מצד לצד – מה אז? מישהו מאמין שמכות־אש מעופפות מכאן יגמרו את מכות־הנגד משם? לבסוף הלא יצטרכו חיילים להתקרב לקרב מגע, כדי להכריע. ומה אחרי זה? אם התמודדות צבאית אינה לשם סילוק סיבות ההתמודדות, ממילא היא לשם ליבוי ההתמודדות הצבאית, שתסתבך לפי הגיונה בהתכתשויות מתמשכות ומתישות. ואז?

אין מנוס מן ההגיון, כי כל פעולה צבאית שאינה כמכשיר בידי מחשבה מדינית – אינה רק בזבוז נפשע של חיים ושל כלים, אלא היא ממש סיכון כל החשוב וכל החיוני לעם ולמדינה. או לשם מה?

מה היא איפוא המחשבה המדינית המחייבת סיכון כזה? הממשלה צריכה כעת לומר לציבור במפורש: מה היא איפוא המחשבה המדינית המחייבת סיכון כזה? הממשלה צריכה כעת לומר לציבור במפורש: מהי המחשבה המדינית (לא הטאקטית) שמאחורי המהלכים הצבאיים המתפוצצים ומפוצצים? מהו היעד הלאומי שההפצצות הגוררות הפצצות משרתות? ואיזה שלום עתיד להתגלות כשיתפזר עשן ההפצצות?

או, אם לא לשם השגת שלום – לשם מה? לשם נקמה? לשם “הכבוד”? כדי להראות “להם”? כדי שידע לו כל העולם? והרי, מעולם לא שברו הפצצות שום עם לוחם, ולא הכניעו אף התעוררות לאומית. ולא מכבים אש באש. לא במזרח הרחוק ולא במזרח הקרוב, ולא בכל מקום שבו שני עמים מתנגשים – ורק השלום יפריד ביניהם.

אנחנו, כוחנו העיקרי מעולם לא היה אלא בצידקת ריבנו ומוסריות מלחמתנו – בשאיפתה לשלום. ואילו הפצצת אזרחים בבתיהם – היא בלתי מוסרית. בין אם זו הפצצת אזרחים יהודים בידי לא יהודים ובין אם זו הפצצת אזרחים לא־יהודים בידי יהודים. “אשה, זקן וילד” אסור להרוג משני הצדדים. ומי שמתעלם מכך מתעלם ממוסריות מעשיו. ומי שמתעלם ממוסריות מעשיו – משחית את מיטב נישקו ונדון מראש להפסיד.

גם להיות אומה קטנה ומבודדת, גם להיות אומה דלת־אמצעים ותלויה כולה בחוץ, וגם להיות אומה בלתי־מוסרית – זה למעלה מכוחנו. ולא נוכל להתקיים כך.

מנחם בגין, בעיוורונו המדיני, בלהיטותו להישגים מיידיים, ולהפגנת־כוח בחוסר הבחנה מוסרית – מסכן היום את המדינה. בפועל.

אבל, גם האופוזיציה, אם אינה קמה היום להוקיע חד־משמעית אותו ואת דרכיו – מתחייבת כאילו שיתפה פעולה עימו ונושאת באחריות לסיכון הזה, החמור מכל.

יזהר סמילנסקי, דבר, 7.7.1981