המונים נסערים… גידפו בקולי קולות וירקו על גופותיהם של שלושת המחבלים שניתלו… תלמידי בית־הספר, פועלים ונשים, צבאו… כדי לחזות בטכס התליה שנערך עם זריחה…

“הנידונים הועלו לעמודי התליה וההמונים פתחו במחיאות כפיים ובקריאות קצובות בשבח אסד, צידקת המשפט ובגנות הפושעים. הקריאות הקצובות גברו כאשר השמיט התליין את אדני העץ מתחת לרגליהם של שלושת המחבלים התלויים. הגופות הושארו על עמודיי התליה למשך ארבע שעות…” (“הארץ” 28.9.76)

יודעי הערבים, אנא, מה כאן? חריג פסיכו־פתולוגי המנוצל בידי המשטר להצגה פוליטית – או, ביטוי לגיטימי של תרבות גרדום אפשרית וחוגגת? פרט שולי אחד בכנף מאבק גדול שאינו צריך ללמד על שום כלל – או, מיבנה יסוד עמוק של תרבות שחגיגה עממית זו היא אחת מגילויו?

שכנינו מכל צד – מילון מושגים אנושי אחד לנו ולהם? לנו ולהם אותו תאריך בספירה האנושית? בחילה אחת ותרועה אחת לנו ולהם מאותה הצגה? הבנה אחת לדין־צדק, לשוויו של אדם, ולכבודו של המוות – לנו ולהם?

הגרדום כאימה מתועבת וכאי־אפשר החלטי, והגרדום כטכס צהלה שיכורת מוות – איך הן אמורות יום אחד להיות מתיישבות יחד? או, מה שמוצג כאן כאפשרי בין ערבים לערבים, כגמול חבלנים, כלום יעלה על הדעת לעשותו דגם חיקוי? אל ידו של מי מושטת יד השלום שלנו?

יש בתוכנו אנשים שאינם פוסחים על אף מעשה ולא על רמז מעשה מכוער שעשו יהודים בערבים, ולא יניחו לשכוח או להשכיח פגיעות רעות שפגעו היהודים בערבים – וקרון קבוע של חותמי עצומות מכובדים מוכן תמיד להוכיח כי בשל חטאינו נידחית והולכת אפשרות השלום – האם יחרישו על דמשק?

היאבו להתאסף ולחתום, יהודים וערבים יחד, על עצומה שתזעק על תל אל זעתר ועל דמשק – לא במונחי פוליטיקה אלא במונחי חילול שם האדם וכנגד הצגתו של האדם – לעיני העולם ובתרועת המונים – כזבל חוצות?

או שאין בעולם אדם ויש רק פוליטיקה ו“שמן משחה” אנושי לגלגלי מהפכה זו או אחרת?

יזהר סמילנסקי, רחובות, מכתב למערכת הארץ, 1.10.1976