א 🔗
1 מעשה בר' מאיר שפירא, רבה של לובלין, שנשאל בענין מאמרם: גדול דיבורו של משה שאמר ונחנו מה מדיבורו של אברהם אבינו שאמר ואנכי עפר ואפר, והוא מאמר תמוה שהרי אין לך עניוות כמי ששם עצמו עפר ואפר. אמר:
– אספר לך מעשה בהגאון בר' יונתן אייבשיץ, שדרכו היה ביום־כיפור להניח מקומו בכותל־המזרח ולעמוד אצל מי שיודע להתפלל בכוונה ובשברון הלב ממש, והיה ודאי לו, כי משנצטרפה תפילתו שלו לתפילתו של אותו חסיד ותם, היא עולה לרקיע. פעם אחת יצא הרבי ר' יונתן לדרכו וחישב לחזור לימים הנוראים לפראג, אך באו עיכובים והוצרך להשתהות בקהילה קטנה ולהתפלל בה ביום־כיפור. בא לבית־המדרש, התחיל מהלך בו, לשמוע מי תפילתו תפילה, וראה אחד משוטט בדמעות. ניצב על ידו ושמח בלבו כי זכה לעמוד במחיצתו של יודע תפילה באמת. כששמע, כיצד ההוא אמר בליל־כל־נדרי: עפר אני בחיי קל וחומר במיתתי, היה מדמה, כי לא אדם הוא העומד על ידו, אלא מידת הרחמים עצמה משתטחת על ידו. וכך גם למחרת, עד קריאת התורה. עתה ראה הרבי ר' יונתן, כי אחרי שעלה כהן ולוי נקרא לישראל אדם שנראה הדיוט ומגושם. שאל, מה ראו לזכות בשלישי, החשובה כעליה שמנה, אדם כזה, השיבו לו: קצב הוא, אך ידו פתוחה ונדרו נדר. כשראה ר' יונתן, כי לרביעי, הנחשבת עליה מזולזלת, נקרא אותו יודע־תפילה, אמר בלבו: צא וראה גודל עניווּתו של האיש. אולם קודם שאותו יודע תפילה ירד מעל הבימה בא בטרוניה עם הגבאי, לאמור: הדיוט מגושם – אתה מזכה אותו בשלישי, ואותי – אתה פוטר ברביעי. תמה עליו הרבי ר' יונתן ובמוצאי־יום כיפור שאל אותו על כך: אפשר כמותך, שהתפללת בשפלות כל־כך וכשאמרת עפר אני בחיי קל וחומר במיתתי, חשתי כי אני במדרגת אברהם אבינו ממש, והנה אתה מריב עם הגבאי על שלא קרא אותך לעליה שמנה, זו עניוות וזו דרכה? השיב אותו אדם: נראה שנשכח ממך, כי אברהם אבינו אמר: ואנכי עפר ואפר, כשעמד בפני קונו, אבל כששמע, שמבקשים להשפיל כבוד ביתו נאמר בו: וירק את חניכיו. כך נהגתי גם אני: כשעמדתי בפני קוני, אמרתי: עפר אני בחיי קל וחומר במיתתי, אבל כשעמדתי בפני הגבאי וראיתיו משפיל כבודי בעיני הבריות, עשיתי מלחמה.
אמר הרבי ר' יונתן:
– עתה הבנתי כוונת מאמרם: גדול דיבורו של משה שאמר ונחנו מה – שהוא דיבור של עניוות לא בלבד בין אדם למקום, אלא גם בין אדם לחברו, מדיבורו של אברהם אבינו, שאמר: ואנכי עפר ואפר – שהוא דיבור של עניוות בין אדם למקום.
(מפי ר' יעקב סאמיט)
2 מעשה בחבורה של גברים ונשים שישבו ושיחקו בקלפים, ראה אותם הגאון מוילנא, העמיד תחילה פנים של שמחה ואחר פנים של עצבות. נשאל מה ראה על כך, השיב:
– כשראיתיכם נזכרתי מאמרם: כלבים משחקים אליהו בא לעיר, ושמחתי לאורח יקר, שבא אלינו בזכותכם, אך מיד הבנתי, כי דייקו ואמרו: כלבים, כלומר כשאין כלבה ביניהם.
(מפי דב בן־ליש משמו של אביו)
והחידוד הוא בכפל־המשמעות של התיבה שחוק – א) צחוק, ב) שעשוע, והחלפתה.
3 מעשה בר' עקיבא אייגר, רבה של פוזנא, שעבר פעם אחת על יד בית־מזיגה ושמע קולי־קולות של שמחת־שיכורים, שאל:
– לשמחה מה זה עושה, וכי יישבו איזו ודו"ק או קושיה חריפה בתוספות?
(מפי אברהם כהנא)
ב 🔗
4 מעשה בר' אברהם יהושע השיל מאפטא, שבא לברודי ובאו אצלו קהל העיר ור' אפרים זלמן מרגליות בכללם. הקפידו עליו מתנגדי העיר ומשכיליה והקשו:
– מה ראה כבודו על כך?
השיב:
– כשאני יוצא לשוק ורואה הקהל נוהרים, הללו מפליגים למקום זה והללו מפליגים למקום זה, יודע אני נהירתם אין בה ממש, ואין אני מצטרף לא לאלה ולא לאלה, אולם כשאני יוצא לשוק ורואה הקהל כולו נוהרים למקום אחד, יודע אני נהירתם יש בה ממש, ואני מצטרף אליהם.
(מפי ר' אברהם יעקב בורשּטין)
5 א) מעשה בר' אפרים זלמן מרגליות, שחזר מחתונת נכדו בסטאניסלב לעיר מולדתו ברודי, נכנס אצלו אדם עני, אמר:
– קרובכם אני ונצרך אני.
שאל ר' אפרים זלמן:
– כיצד אתה קרובי ולשם מה אתה נצרך?
פירש לו העני קירבתם ואמר:
– ענין של הכנסת כלה הוא.
פתח ר' אפרים זלמן קופת־הברזל שלו והוציא שטר של כך וכך. תמה העני:
– בזה אתם פוטרים אותי?
השיב לו ר' אפרים זלמן:
– הרי אתה קרוב רחוק כל כך.
החזיר לו העני את השטר והלך לו. אותו לילה הלך ר' אפרים זלמן לסליחות, אמר סליחות בבכיות גדולות וכשהזכיר בדמעות שמות האבות, אברהם יצחק ויעקב, הרגיש מי נוגע בכתפו. הפך פניו, ראה לפניו אותו עני. אמר לו העני:
– למה אתם בוכים כל כך על האבות, הריהם קרובים רחוקים כל כך.
ויש אומרים שנגע בכתפו, כשהזכיר ר' אפרים זלמן בדמעות הכתוב באשרי קרוב ד' לכל קוראיו, וכשהפך פניו, אמר לו העני:
– למה אתם בוכים על השם, הרי הוא קרוב רחוק כל כך?
(מפי אמי זקנתי מרת חנה לאה שפרבר)
מעשה זה הבאתי בספרי: ממחוז הילדות (תרצ“ח, עמ' ש”ב), כפי ששמעתי בילדותי מפי אמי זקנתי, שגדלה באוירת המסורת של העיר, (היא קראה לאותו גאון כפי שנקרא בילדותה: ר' זלמן רימאַלוֹבר, כלומר הרב מגז’ימאלוב) ואחר־כך בתוספת־הסיום של דרך מיתתו, מפי זקני העיר (ולביקורת התוספת נסתפק בהערה, כי היא סותרת תאריך פטירתו). ועצם המעשה עיקרו, כנראה, ישן ונתלה בשינויי ניסוח באחרים. וכן מביא ר' יצחק דב מארקון מעשה בבר־אבהן ובר־אורין, שלא היה לו במה ישיא בתו, נסע לבקש סיוע מידי לר' שמשון ורטהיימר, שהיה קרוב לו מצד־מה, ונזדמן לביתו של ר' שמשון בוינה בחודש אלול שבו מתרככים הלבבות, שאל ר' שמשון מה הקירבה שביניהם, הוציא אותו עני כתב היחוס, עיין ר' שמשון וראה כי לפני שמונה דורות היו שניהם בני איש אחד ואמר: זה רחוק, רחוק מאד, אין בכך משום קירבת משפחה. אור לערב ראש השנה הלך אותו עני לבית הכנסת שמע את ר' שמשון אומר בכוונה את הסליחה: זכור לאברהם וליצחק ולישראל, אמר לר' שמשון: מה כבודו צועק להקדוש ברוך הוא, כי יזכור לאברהם וליצחק וליעקב, והרי אלו חיו לפניו הרבה יותר משמונה דורות (מדור דור, מצודה, לונדון, תש"ה, עמ' 350) וראה ברנשטיין־זגל סי' 3426: רייכע קרובים זענען נאנטע קרובים, אָרימע קרובים זענען ווייטע קרובים ("קרובים עשירים הם קרובים קרובים; קרובים עניים הם קרובים רחוקים). וליפסון סי' 1689 מעשה בר' מנחם דוד מאַמשינוב, שראה עשיר משתמט לעזור לקרובו העני מתוך טענה, כי קרוב רחוק הוא לו, שאל לעשיר, אם הוא מתפלל יום־יום, וכשנענה הן, ביקש שיאמר פתיחת שמונה עשרה, וכשאמר העשיר: אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב, שאל מי הם, וכשהשיב העשיר, כי אבות הם, שאל לו, אימתי חיו האבות, וכשהשיב העשיר, כי לפני כמה אלפים שנה, אמר ר' מנחם דוד: קרובים רחוקים כמותם הוא מזכיר שלוש פעמים ביום ותולה תפילתו בזכותם.
ולענין השחוק בתיבה קרוב בכפל הוראה: 1) קרוב במקום, סמוך, 2) שאר בשר ראה ח. הזז: "רבונו של עולם, אילו בקשתי ממך, בודאי היית מרחיב לי, שאל רחום וחנון אתה, אלא חושש אני שמא, חס ושלום אפסיד קרוב גדול, שנאמר: "קרוב השם לנשברי לב". (“דורות הראשונים”).
ב) מעשה בזקן־זקני, ר' יוסף אלקנה שפירא, שבא מעיירתו זאלוזיץ לברודי והלך אצל ר' אפרים זלמן מרגליות לבקש הסכּמה לספרי־אביו, ר' יוסף משה בעל “ברית אברם” ו“באר מים”, ישב ואמר וחזר ואמר בהתפעלות:
– אַי אַי אַי…
שאל לו ר' אפרים זלמן:
– מה כבודו מתפעל כל כך?
השיב ר' יוסף אלקנה:
– עתהּ, בשבתי בביתך, אני רואה עין בעין תורה וגדולה במקום אחד.
שאל ר' אפרים זלמן:
– ובעירך לא ראית?
– נאנח ר' יוסף אלקנה ואמר:
– בזאלוזיץ מי שיודע לקרוא שער של ספר ויש לו שק בולבוסין במרתפו אומרין עליו: תורה וגדולה במקום אחד.
(מפי ר' אברהם יעקב בורשטין)
וראה שלמה ביקל, הכותב: “להיות סטודנט ולא להכין בעוד מועד אבא “אמיד” (בגליציה: אבא עם קצת פרנסה) או למצער דוֹד “עשיר מופלג” (באותה מדינה: דוֹד, שיש לו הרבה פחות מכפי שהוא שונא לתת), לא היתה זאת מעולם, ואף לא בימי, סגולה לחתיכת־לחם” (א שטאט מיט יידן, ניו־יורק 1934, עמ' 7).
6 מעשה בר' יעקב לורברבוים שישב על כסא הרבנות בליסא ומשגברו בה רוחות־הריפורמה הניחה ונסע לקאלושּ, שישב תחילה על כסא־רבנותה וסבר כי יחזור וישב עליו. אולם כשחזר מצא יושב עליו רב אחר, ר' טבלי שמו, נסע לסטרי וישב בה ולא יצאו ימים רבים ונתכבד לישב על כסא־רבנותה. ובימי רבנותו זו נתן כוחו לחיבור הסידור שנתפשט פירסומו בעולם, אמרו:
– סטרי האָט געקריגן דעם סידור און קאלוש איז געבליבן ביים טעוועלי.
(מפי ר' ישעיה הלוי איש־הורויץ)
ושעור תרגומו: סטרי זכתה בסידור וקאלוש נשתייר בידה השער; ועיקרו בשחוק־הכפל: א) טבלי (=טעוועלט), שם אדם, וכאן שם הרב; ב) טעוועלע (מלשון טאָוול=לוח) = לוח קטן, וכאן לוח־כריכה של ספר.
7 מעשה בר' שלמה קלוגר, שראשי הקהילה בברודי היו מצירים לו והיה מתיסר בעניו, אמר:
– בני עירנו, מי שיושב בה ועמל בה בתורה – הם מזלזלים בו ויורדים לחייו, מי שבא אליה מרחוק ונוקף אצבע קטנה בהשכלה – הם מכבדים אותו ומטיבים עמו, והוא כמאמרם: יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא, ושעל כן המשכילים אומרים בראָד בגימטריא אור ואני אומר בראָד בגימטריא זר.
(מפי אבי מורי)
המאמר: יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא יש לו גם פירושים אחרים וכן מביא ר' מרדכי רובינשטין משמו של ר' מנחם מנדיל מרימנוב שאמר: “כאשר האדם יעשה עצמו יציבא בארעא ובונה בתים רבים לשבת, אזי הוא כגר בשמי שמיא, לא כן האיש אשר כל ימיו כעס וממרורים ועם כל זאת שמר תורה ונצר מצוה להדריך את בניו בתורת השם ובמצוותיו, בבוא יום האחרון נפשו עליו לא תשוח” (הקדמת ספר נטעי נאמנה, ירושלים, תש"ד).
8 מעשה בר' שלמה קלוגר, כשעשה מלחמתו בחידוש, שביקשו ראשי קהילת ברודי לחדש בהולכת מתים בעגלה ובאה הרשות ותבעתו לבית־דין על ששבר את העגלה, אמר לו השופט:
– הרי כבודו אומר, כי העגלה להולכת מתים היא אסורה, והרי בראשי הקהל נמצא מר מאיר קאליר, והוא חשוב בעינינו על שום תוארו תואר רוזן ואביר וחשוב בעיניכם על שום חסידותו וצדקותו והנה הוא אומר, כי בספר־החוקים שלכם, השולחן ערוך, אין איסור כזה.
השיב לו ר' שלמה קלוגר:
– יניח כבודו את השולחן ערוך שאין גויים בקיאים בו, ויקרא בחומש שגם גויים בקיאים בו וימצא כי כשנפטר יעקב אבינו ובאו בניו, ובכללם יוסף שהיה משנה־למלך, לקיים צוואתו ולקברו בארץ־ישראל לא טלטלו אותו בדרך הארוכה הזאת לא על גבי גמל ולא על גבי חמור ולא במרכבה ולא בעגלה אלא עשו ככתוב: וישאו אותו בניו ארצה כנען.
(מפי ר' אברהם יעקב בורשטין)
ג 🔗
9 מעשה בר' שלמה דייכס מפרנסי קראקא ועשיריה, שנקרא למפטיר פרשת תרומה, פתח וקרא בהדגשה בחינת המדבר בעדו והמבין יבין:
– וד' נתן חכמה לשלמה!
ענה אחריו רבה של קראקא, ר' שמעון סופר:
– ד' נתן וד' לקח!
(מפי ר' צבי קנאל משמו של ר' יצחק רוזנצוייג)
10 מעשה בר' שמעון סופר, רבה של קראקא, שראה בשמחת תורה נותנים לגביר עם הארץ חתן תורה, אמר:
– הרי כך מנהגם של חסידי גליציה, שאין החתן מכּיר את הכלה.
(מפי אברהם כהנא)
ולענין דרוש סמלי של חתן וכלה ראה וולוולה קירזנר, המביא מעשה בפלווה, צורר היהודים, שבאה אצלו נערה יהודיה וביקשה, כי ישחרר את אביה החבוש בבית־הסוהר. הנערה מצאה חן בעיניו, הוליכה אל לפני שולחנו, שעמד עליו פסל־ישו ואמר לה: אם את נושקת את החתן הקדוש, אני עושה בקשתך. השיבה: שר וגדול, בת־יהודים אנכי, ומנהג הוא לנו, כי החתן נושק תחילה את הכלה. (טאָג, גל. 13394).
ד 🔗
11 מעשה באשה נגידה, שבעלה היה חולה אנוש, באה לפני ר' יצחק שמלקיש, בעל “בית יצחק”, ואמרה:
– רבנו, אם אתה מתפלל על בעלי והוא שב לאיתנו הריני מוסרת לרשותך מגרש לבנות עליו בית־כנסת, ואף בתי שהיא בעלת־מום אני מוכנה להשיאה בנדוניה הגונה לבחור עני ולמדן מבין תלמידי ישיבתך.
אמר הרב:
– מגרש שאת רוצה לנדבו – נקבלוֹ בשתי ידים, אולם בתך – מן הראוי שתשיאי אותה לדוקטור עורך־דין…
(כנ"ל)
12 מעשה בר' יצחק שמלקיש, בעל “בית יצחק”, שדיבר מה בין דורות ראשונים ודורות אחרונים לאהבת־התורה, אמר:
– לפנים אדם מישראל, שהיתה לו בת נאה וכשרה, היה פוסק לה נדוניה גדולה, ובלבד להשיאה לתלמיד חכם; לימים אדם מישראל, שהיתה לו בת שהיה לה מום מעט, היה פוסק לה נדוניה בינונית, ובלבד להשיאה לתלמיד חכם; היום אדם מישראל שיש לו בת שיש לה מום מרובה, פוסק לה נדוניה קטנה והוא משיאה לבור, שיוכל לפרנסה, ובו מתקיים הכתוב: לשוא הכיתי את בניכם – מוסר לא לקחו.
שאלו לו:
– אם כן, הוצרך הכתוב לומר: לשוא הכיתי את בנותיכם?
השיב:
– הוא שאמרו חז"ל: אוי לו לאדם שבניו נקבות.
(כנ"ל)
13 מעשה בר' יצחק שמלקיש, בעל “בית יצחק”, כשהיה רבה של פשמישל, היה שם פוקר ועז־פנים והיה הרב מוכיחו וחוזר ומוכיחו ולא קיבל, קיללו הרב, כי לא יוציא שנתו, ובאמת לא הוציאה. לימים, כשהיה הרב רבה של לבוב, והיה שם פוקר ועז־פנים והיה הרב מוכיחו וחוזר ומוכיחו ולא קיבל, אמרו המקורבים:
– למה לא יקללו רבנו, כאשר קילל את ההוא בעיר האחרת?
השיב:
– דבר זה היה לפני כמה שנים ובינתיים נשתנו עזי־הפנים – לפנים היו שומעים בקולי, אם לא בדבר־תוכחה הרי בדבר־קללה ונתקיימה קללתי; עתה אינם שומעים בקולי לא בדבר־תוכחה ולא בדבר־קללה ואין קללתי מתקיימת.
(כנ"ל)
ובנוסחה דומה על רבנים אחרים, וביותר על רב מרבני הונגריה, שקילל בורים שלא היו צייתי־דינא.
14 מעשה בר' אריה לייב ברוידא, רבה של לבוב, שאמרו לו:
– תמהים אנו על כבוּד רבנו שהוא נאות לסדר קידושין בחתונה, שאורחיה מסבים לשולחן בגילוי ראש.
השיב:
– עד שאתם תמהים עלי תתמהו עליהם, שהם מסבים לשולחן בגילוי־ראש, וקוראים רב לסדר קידושין, ואתם אומרים כי לא אבוא ויוותרו גם על כך?
(מפי גוסטה פרנס)
15 מעשה בקהילת לבוב, שחרדיה דרשו תמיכת־ממון לישיבות, עמדו מתנגדיהם ומיחו בידם, שאמרו:
– הישיבות מוסדות מיושנים הם וסגירתם תקנתם.
עמד הרב ר' אריה לייב ברוידא ואמר:
– טעות היא בידכם. כמונו כמוכם צריכים לישיבות, שאם לא תהיינה ישיבות, הרי אנו נהיה בצרה גדולה – כי מהיכן יבואו לנו תלמידי חכמים, ואף אתם תהיו בצרה גדולה – כי מהיכן יבואו לכם אפיקורסים?
(מפי אברהם כהנא)
16 מעשה בר' יצחק ציף, מרבני לבוב, שבא לסדר קידושין וכדרכו נאם נאום מסולסל בלשון גרמנית נמלצת, והזכיר בדבריו את ר' אריה לייב ברוידא, ראש רבני־העיר, שהיה כאורח באותה חתונה, והזכירו בלשון:
– הקוליגה שלי, הרב ר' אריה לייב ברוידא.
ר' אריה לייב, שלא חיבב גינוניו של ר' יצחק, פלט בכעס:
– מה קוליגה אני לך?
אחר־כך בא ר' יצחק בטרוניה:
– על מה כבודו מעליב בי, הרי כבר נתתי היתר־הוראה לכמה וכמה תלמידי חכמים, ואני בחינת הטופח על מנת להטפיח.
אמר ר' אריה לייב:
– כן, כן, זה נאמר בקטנים.
(מפי אברהם דרום)
השימוש בלשון טופח על מנת להטפיח כפשוטו מצוי וראה, למשל, יל"ג, הכותב על סוכר שנרטב: “ראה והביטה כה – – הנה הככר הזאת כולה משקה טופח על מנת להטפיח” (“קפיצת הדרך”).
17 מעשה בר' יעקב גריל, דרשן בלבוב, שהיה יוצא ונכנס בבתי העשירים המיוחסים שבעיר ודבריו היו נשמעים, ביחוד בעניני זיווג, ואף בשעת בחירת־רבנים היה מראשי־המדברים, וביחוד בימים שהרב ר' אריה לייב ברוידא עמד להתמנות רבה של העיר. והיו לו מתנגדים הרבה. אלה אמרו:
– ר' לייבלה חכם הוא, גדול הוא, מיוחס הוא והוא חתנו של רבנו צבי הירש אורנשטיין, אבל רב צריך שדבריו יהיו מובנים לקהל והוא, בן בריסק דליטא, לשונו ליטאית, עמקי שפה. ואם אנו אין מבינים אפילו מלה אחת, הדיוטות ופשוטי־עם לא כל־שכן.
השיב להם ר' יעקב:
– אם לחשש, שמא לא יבינו דרשותיו, הרי הוא דבר של מה בכך, כי כמה פעמים בשנה דורש הרב, שתי פעמים – שבת שובה ושבת הגדול. ואם אין מבינים את הרב שתי פעמים בשנה – מה?
(מפי הרב ד"ר יעקב נאכ'ט)
18 מעשה בר' יעקב גריל שנתפרסם בשיחות חולין שלו שהיה בהן רוב חידודים של ביקורת, שעוקצם היה מכוון כנגד רבני העיר, מנהיגיה ופרנסיה, ושעה שהיה אומר תורה נמשכו רבים לבית המדרש שדרש בו, בכללם ר' אריה לייב ברוידא, שהיה אז אב בית דין ואחר־כך ראש בּית דין בלבוב. פעם אחת בא וישב לצדו של הדורש ועשה אזניו אפרכסאות. אמר ר' יעקב:
– למברג, למברג, כמה ירדת, כשאב בית דין שלך בא לשמוע תורה שלי בשלוש סעודות.
(כנ"ל)
ה 🔗
19 מעשה בר' אברהם מנחם מנדיל הלוי שטיינברג, כשנתקבל רבה של ברודי, היו יריביו מלעיגים עליו על שאינו ממולח ביותר. אמר ר' סנדר לנדא:
– מזלו של רב, אם אינו ממולח, שכן אם ינסה במיקח שוחד, לא יתעוור ולא יתגלה קלונו ברבים, שנאמר: כי השוחד יעוור עיני חכמים, ורבנו אפילו לא ינסה שנאמר: שומר פתאים ד'.
(מפי אבי מורי)
ומרדכי בוכ’נר מביא מעשה ר' איצי וואקסמאן, ראש הקהל בכשאנוב, שנסתמא לעת זקנה, התגרה בו יורשו, ר' אלתר וינר: התעוורת, כי לקחת שוחד; השיב: סימן כי לכל הפחות הייתי חכם, מה שאין כן אתה, שלא תתעוור, אפילו תקח שוחד, כי אתה שוטה. (ספר כזשאנאוי, רגנסבורג, תש"ט, עמ' 174).
20 מעשה בר' אברהם מנחם מנדיל הלוי שטיינברג, רבה של ברודי ששאלו לו:
– כבוד תורתו התיר ארבעת אלפים עגונות, והרי ידוע גודל החומרה בזה, ואיך לא חשש להטיל בנות ישראל לתוך סכנה כזאת?
אמר:
– ראשית, נטלתי עלי כל אחריות בפני בית דין של מעלה, וודאי לי שאצא זכאי מלפניו; שנית, אפילו תמצא בי, חס וחלילה, איזו תקלה, הרי יתרעשו שם ארבעת אלפי מיני הכליזמרים שניגנו בחתונות של העגונות האלו, ומרוב ההמולה יתבלבלו המלאכים המקטרגים ואסתייע בבלבולם ואתגנב לגן העדן.
(כנ"ל)
וענין ארבעת אלפים העגונות שהתיר אותו גאון נחרת בנוסח מצבתו (וראה מאמרו של ד"ר יצחק לוין עליו, “דער מארגען־זשורנאל” ניו־יורק, 19 בינואר 1949).
21 מעשה בר' אברהם מנחם מנדל הלוי שטיינברג, רבה של ברודי, שאמר:
– יודע אני כי אומרים עלי כי אינני ממולח, כשארי הרבנים היושבים בקהילות פחותות מעירנו, אבל מתנחם אני: המקום ימלא חסרוני.
(כנ"ל)
והוא על דרך: המקום ימלא חסרונך (ברכות ט“ז ע”א) וחידודו בכפל ההוראה של התיבה: מקום, כלומר הקדוש־ברוך־הוא, הקהילה הזאת. ור' אברהם אבן עזרא כתב: “כבודי במקומי ואם אשפיל שבתי/ולא אבחר מקום כקלים בגאונם/ אשר המה חושבים היותם ראש מושב/והמושב להם יכסה עלבונם/אני הוא המקום והמקום אתי/ והמה המקום ימלא חסרונם”.
22 מעשה בר' יקיר הנגר, שהיה מלמד שיעור בבתי־הכנסת של בעלי־המלאכה בברודי, ופעם אחת תיקן שולחנו של הרב ר' אברהם מנחם מנדיל הלוי שטיינברג, הניח עליו הרב ספריו ומיד נתפרק השולחן. אמר הרב:
– ר' יקיר ר' יקיר, נראה, כי אתה לומד כמו נגר ועובד כמו רב.
(מפי ר' שמואל קריסטיאמפולר)
והבאתי חידוד זה בספרי: ממחוז הילדות, וכן מביא מ. י. דוף מעשה בר' יונה שהתפאר בחתנו הירשל שהוא מומחה לחזנות וחכם מחוכם, חייך כנגדו ר' לוי הגבאי ואמר: אמת הדבר, אלא כשהירשל שלך עובר לפני התיבה – הכל מודים שהוא פיקח, וכשאתה מזדמן ומגלגל שיחה עמו – אתה נוח לישבע שהוא חזן נפלא (“דבר השבוע”, גל, 175). וראה דרך פתגם מרדכי האלטר: “הוא עמל בחזונו וחוזה בעמלו” (“המימרה בכפר”, עמ' 13, סי' 67) וחידוד זה גיווניו מרובים וכן יל"ג, שהיה לומד בבית המדרש של הקצבים אמר על רבו, כי הוא הלמדן בין הקצבים והנגיד בין המלמדים (וב. כצנלסון דורש אימרה זו על עצמו במכתבו להרב אברהם חן, מולד, חוב' 40).
ונוסח חד ביותר מביא יצחק אשכנזי, אוצרות פ’ון אידישען הומאָר, סי' 143 והוא מעשה בשמשו של החת“ם סופר שהיה מתפאר כפלים: הבעל־בית שלי הוא גאון ודודי הוא עשיר. אמר החת”ם סופר: אילו היית עשיר כדודך ולמדן כמוני היה לך במה להתפאר, עתה שממונך כשלי ותורתך כשל דודך, מה לך מתימר. וראה נוסח דומה נחום חייקין (טאג גל. 13355) והוא מביא מעשה במי שבא לעיירה ואמר, כי הוא חזן ודרשן, עבר בשבת בשחרית לפני התיבה ולפני מנחה דרש דרשה. כשסיים דרשתו שאל את הגבאי: ומה תפילתי ודרשתי בעיניך. השיב הגבאי: אודה, כי נפלאתי על מעשה־הלהטים שבידך – התפללת כדרשן ודרשת כחזן. (שם, גל. 13396). וראה בוריס קאדר מביא דברי אכסנאית לאורח הממעט באכילה: "מה אכילה היא זו? הרי לא יהא בך כוח ללמוד. הרי בקי אתה באותיות השחורות: לאכול כגוי, וללמוד כיהודי (בסיפור: אכסניה, די שטימע, 8 בינואר 1944). וחריפה ביותר היא נוסחה, שמביא מ.א. ויזן חכמה וחריפות, סי' 191 מעשה השוחט שלא היה לו מה יעשה עסק בשענות, והיו אומרים עליו כי אין הוא חריף ביותר בשתי אומנויותיו ואמר מי שאמר: כשהוא שוחט תרנגולת – היא הולכת, כשהוא מתקן שעון – הוא עומד. ובלשוננו נעזר בבדיחה זו, לצרכי פולמוס, קופל שורץ הכּותב: “אנו שלומיאלים נבערים מדעת, תועי דרך ובזבזנים, אנו או אוכלים את רכושם ומבזבזים את הדולארים שאנו מקבלים בשבילם או – אם אנו עושים כבר איזה מעשה – אנו משולים לאותו שוחט ובודק שהיה גם שען לפי אומנותו, שהכל אצלו בהיפוך. הוא שוחט תרנגולת – מיד היא ניצבת על כרעיה והולכת לה, כאילו לא בה טיפל החלף; תיקן שעון – הרי הלה כמו להכעיס עומד” (“הפועל הצעיר”, שנה מ"ב, גל. 21)
וכדרך חידודנו מצוי בלשונות־העמים וכן, למשל, כותב מוריץ הרטמאן בענין האדוביץ; “עליו אומרים החיילים: / הוא דיפלומט גדול / ועל־כך אומרים הדיפלומאטים: / הוא חייל מצוין” (ריימכראָניק דעס פפ’אפפ’ען מאוריציוס, פרנקפורט 1849, עמ' 9). ובדומה לכך המימרה על המשורר דימארא: הוא היה גדול השוטים בין המשוררים וגדול המשוררים בין השוטים.
23 מעשה בר' פייביל רוהטין, רבה של זלוצ’וב, שכשהיה רבה של נאַראַיוב, ראה איש יהודי מפוחם כמראה נפח שמח בו מאד, ושאל לו:
– האם אתה נפח ממש?
השיב:
– לא כי, יש לי צוֹער גוי, אני עומד על גבו והוא עושה.
שאל הרב:
– אם אפשר לעשות מלאכה בידי אחר, מה ראית לבור לך מלאכה של נפח, הרי יכולת בדרך כך גם לבור לך מלאכה של רב?
(מפי אברהם כהנא)
24 מעשה בר' מאיר אראק שכבר ישב על כסא הרבנות בבוצץ ואחר־כך בטרנא, שהן קהילות גדולות, ועדיין נקרא בפי הבריות: הרב מיאזלוביץ, שישב בה תחילה והיא קהילה קטנה. אמר:
– חז"ל אמרו איזהו חכם המכיר את מקומו, דהיינו שהוא גורם שמקומו יהא ניכר – כי מי למשל, היה מכיר עיירה מועטת יאזלוביץ שמה, והנה אך נזדמן בה בן־תורה הכל מכירים אותה.
(מפי ר' דוב ווייסברוד)
25 מעשה בר' גדליה שמלקיש, רבה של פשמישל, שדיבר על אלה הנחשבים שלא כדין גדולים, אמר:
– הוא שאמר הכתוב: ראיתי בני־עליה והמה מועטים, דהיינו ראיתי אלה המוחזקים גדולים ובאמת הם קטנים.
(מפי אברהם כהנא)
והחידוד הוא בכפל הוראה של התיבה מועט (מעט, קטן).
26 מעשה בר' מאיר שפירא, רבה של לובלין, שנזדמן עם חבר־נעוריו, שהניח תלמודו ועשה עושר רב והיה משופע בנכסים הרבה. אמר חברו:
– מאיר, מאיר, זוכר אתה ימי לימודינו כשהיינו ישנים במיטה אחת:
השיב ר' מאיר:
– ודאי שאני זוכר, ואפילו זאת אזכור, כי כל אחד ואחד משנינו היה מתהפך לעבר אחר.
(כנ"ל)
ו 🔗
27 מעשה בר' מאיר שפירא שבא לר' ו. אראק, רבה של טרנא, לקיים מצות ביקור חולים ומצאוֹ בשעה הסמוכה לגסיסתו. דיברו על רבם, ר' דוד משה מטשורטקוב, שאל ר' מאיר שפירא:
– יגיד לי כבוד הרב, האם רבנו מטשורטקוב כוחו בנגלה היה גדול ככוחו בנסתר?
אזר ר' מאיר אראק אחרית־כוחו, ישב על המיטה ואמר בהתרגשות:
– מה הוא סח, הרי רבנו היה בעצמו ספר־תורה.
(מפי ר' דוב ווייסברוד)
28 מעשה בר' מאיר שפירא, רבה של לובלין, שנשאל:
– מה ראית לבנות ישיבתך כהיכל־מלכים והרי חז"ל אמרו: כך דרכה של תורה פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן.
השיב:
– אמרו חז“ל: הקורא בלא זמרה והשונה בלא נעימה עליו הכתוב אומר: וגם אני נתתי לכם חוקים לא טובים. ותימה היא, מה ענינה של אותה אמירה לאותו כתוב. אלא שאותה מימרה אינה בניחותא: ואני נתתי לכם חוקים לא טובים! אלא בתמיהה: ואני נתתי לכם חוקים לא טובים? ובדומה לכך אמרו חז”ל בתמיהה: כך דרכה של תורה?
(מפי מ.א. גניחובסקי)
והכתוב: וגם אני נתתי לכם חוקים לא טובים ומשפטים לא יחיו בהם, כשנתפרש כפשוטו נעשה פירושו על דרך גנותם של ישראל וכך חז"ל: מי גרם לי להיות נוטרה את הכרמים – על שם כרמי שלי לא נטרתי; מי גרם לי להיות משמרת שני ימים בסוריא – על שלא שמרתי יום אחד בארץ; סבורה הייתי שאני מקבלת שכר על שנים ואיני מקבלת אלא על אחד. מי גרם לי להפריש שתי חלות בסוריא – על שלא הפרשתי חלה אחת בארץ; סבורה הייתי שאני מקבלת שכר על שתים ואיני מקבלת שכר אלא על אחת. ר' יוחנן קרי עליהן: וגם אני נתתי להם חוקים לא טובים (ירושלמי עירובין פ“ה, ה”ט). ושפינוזה נסתייע בכתוב זה כהוכחה לכך, עד מה העם הזה העלה חמת אלהיו עוד מימי מתן תורה (ליבאוויטש, השומע יצחק, מבוא סי' מ“ג, מ”ד וח“ב סי' קי”ז).
וחידודנו מובא במטבע קצר מדי המבליע את העוקץ וראה, למשל, מאמרו של שמואל גרינבוים על ר' מאיר שפירא שנאמר בו בקצרה “פת במלח – נכתב לו בסימן שאלה, תורה בהרחבת הדעת היא מטרתו” (“אויסטראלישע יידישע נייעס”, כרך י"ז, גל. 10), או במטבע ארוך מדי, המעמעם את העוקץ, וראה, למשל, ספרו של בנימין מינץ על חיי הרב וחורבן ישיבתו, שנאמר בו: “אבל איך יעסוק אדם בתורה ובפרט איך יעסוק בחור וילד ואברך בתורה ונפשו עטופה בצער ובדחק ולבו מתכווץ במצוקת הימים ובוכה בחשאי על חולשת הדורות האחרונים שאינם יכולים להתגבר על עוני ורעב וחולי ומדוה. ונמצא הוא הולך ובטל מתורה, מוחו מתרוקן ולבו מתייבש. ותורה שמונחת בקרן זוית מה תהא עליה? וכל זה בא לדורנו מפני שרצו לקיים מאמר חז”ל בקפדנות יתרה. מה שאמרו, כך היא דרכה של תורה פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן וחיי צער תחיה. וחשבוהו למצוה, ולא רצו לפרנס לומדי תורה בכבוד ובריווח. ועלתה להם שביטלו את התורה בכלל, כי אין כוחות בדור הזה, שהוא דורם של חבלי משיח, לסבול כל־כך. עד שבא ר' מאיר מלובלין ז“ל ולימד **מאמר חז”ל הנ“ל אין הוא מצוה אלא אפילו.** אפילו חיי צער תחיה, בתורה אתה עמל. ואדרבא אנו מצווין ועומדין מחז”ל באותו פרק ללמוד תורה מתוך ריווח והרחבת הדעת". (“ספר מאיר באהבה”, תל־אביב, תש"ג, עמ' ז').
29 מעשה בר' מאיר שפירא, רבה של לובלין, שביקש לשלוח שלוחים לכרכי־הים, לעורר נדיבי־עם לטובת ישיבתו. נשאל:
– ומה שלוחים דרושים לכבודו?
השיב:
– בענין שלוחים ראשונים, המרגלים, נאמר: שלח לך אנשים ויתורו ולשון ויתורו נשמע כלשון ויותירו, דהיינו אנשים שיקבצו ממונו של ציבור ולא יתנו הכל לכליהם אלא יותירו גם לאותו ענין, שלשמו נשלחו לקבץ.
(מפי אברהם כהנא)
ז 🔗
30 מעשה במאיר מוהר, בימי נעוריו שכבר נתמשכל והיה מסייע בידי אביו סופר סת"ם בכתיבת מזוזות. אמר לו ר' משה לייב, מורה־ההוראה ברוזבדוב:
– פנים נאים לשדים אלה היראים ממזוזותיך.
(מפי מאיר מוהר)
31 מעשה בר' דב־בריש ווייס, כשהיה ראש קהילת סטאניסלב מטעם מפלגת המזרחי בא לפניו איש אגודת ישראל שם ואמר:
– ראוי שנעשה סייג לפריצות שפשתה בעירנו ונקפיד על טהרת המשפחה באופן שנסדר פינקס טבילה ונדע אילו נשים משמרות ואילו נשים אינן משמרות דיני טבילה, וידעו כל עם ועדה, כי ראשונות בניהן כשרים ואחרות בניהן פסולים.
ידע ר' דב־בריש ווייס, כי אם הוא מדחה אותו, הרי ההוא עושה דחייתו קרניים לנגח את המזרחי, אמר לו:
– מה אנו כי נפסוק הלכה בדבר כזה, נלך אצל רבנו ונשמע דעתו.
באו לפני הרב ר' דוד הורויץ. שמע אותה הצעה, אמר לבעל־ההצעה:
– אותה פנקס שאתה מבקש לכתוב כבר רמוזה בכתוב: מי מנה עפר יעקב ומספר את רובע ישראל, שאמרּ רש"י: רביעותיהן זרע היוצא מן התשמיש שלהם, אלא שראוי לזכור מי אמר אותו כתוב – בלעם. ובכן, רצונך שנעשה מעשה בלעם?
(מפי ר' דב־בריש ווייס)
32 מעשה ברב מרבני טרנוב שנתפס למעט השכלה, היו החסידים אומרים עליו כי הוא יודע לשון לעז ואילו המשכילים היו אומרים עליו כי הוא יודע תורה.
(מפי אברהם כהנא)
ח 🔗
33 מעשה במשה שיינברג, שהקים את האהל של הרבי ר' ישראל פרידמן, רבה של טשורטקוב, והוצרך לעשות שינוי־מה והלך לשאול דעתו של הרב ר' מאיר מאירסון, פסק כי מותר לשנות. אמר השואל:
– ומה יהיה, אם אנשי הרבי יבואו בטענות, אולי כבוד רבנו יואיל להודיעם דעתו.
השיב הרב:
– כשם שאני אוהב הרבנים שעיקרם שלוש אותיות ראשונות כך איני אוהב רבנים שעיקרם שלש אותיות אחרונות.
(כנ"ל)
הרבנים – הרב, נים (מלה גרמנית שפירושה קח) והכוונה לרביים שדרכם שהם נוטלים פדיונות וכמה חידודים בזה. רבנותם של רביים נקראת באידיש (בסיומת סלאווית) ראַבעיסטווע והיו הוגים: ראבויסטווע (=גזלה). ושחוק לעצמו רבנים = רע בנים.
34 מעשה בחבורה, ששכרו להם את אולם בטהובן בוינה, להתפלל בו בימים הנוראים, ואחר ערכו בו גם שמחת־תורה, ומרוב הוללות הגיעו לחילול־שם־שמים. אמר הרב ר' מאיר מאירסון:
– אל תקרי בטהובן אלא בית־אַון.
(מפי ד"ר אשר בבלי)
35 א) מעשה בר' מאיר מאירסון, רב־החרדים בוינה, שעמד בפניו אדם אחד וטען לעניותו, באופן שנטל באצבעותיו קצות־מעילו ואמר:
–רואה רבנו, שום דבר שעלי אינו משלי.
השיב לו הרב:
– איני יודע עדיין אם אתה פושט רגל או לאו, אך כבר ידעתי, כי אתה חייב…
(מפי משה שיינברג)
ותיבה חייב הוראתה כפולה: בעל־חוב, אָשם.
*
ב) מעשה בר' מאיר מאירסון, שנקרא לסדר קידושין, הציץ בעומדים תחת החופה ולא ראה זיווגם יפה, כשבא לברכם אמר:
– ס’זאָל זיין צום גטין.
(כנ"ל)
השחוק הוא במשמע אוזן: ס’זאל זיין צום גיטען (־גוטען), כלומר יהא לטובה, ס’זאל זיין צום גטין – יהא לגט־פיטורין.
ט 🔗
36 מעשה בר' ישראל סלנטר שבא לקהילה בקהילות גרמניה ואמר להם דברי מוסר. נשאל:
– רבנו, מה לך אומר מוסרך באזני הרחוקים ממך – יהודי גרמניה, מוטב ותאמרם באזני הקרובים אליך – יהודי־רוסיה.
השיב:
– הרובץ תחת משאו ועודו בראשית ההר או באמצעו אין סכנתו מרובה – דרדורו־לאחור, לכל המרובה, כדי מחצית הדרך; הרובץ תחת משאו והוא סמוך לפסגתו סכנתו מרובה – דרדורו־לאחור מלוא כל הדרך כולה. ומה משא סתם כך, משא־עוונות לא כל שכן!
(מפי אברהם כהנא)
37 מעשה בר' ישראל סלנטר, שדיבר על הריפורמה וסכנתה, אמר:
– דרכו של החת"ם סופר במלחמתו באנשי־הריפורמה היתה בחרמות ולא היה בה לעכב התפשטותם. ובאמת, דרך החרמות אין בה מועיל, ולוּ תחתיו הייתי והיו באים אצלי אנשי־הריפורמה ואומרים: רוצים אנו היכל ועוגב בו, והייתי רואה כי אין להניאם ממחשבתם, הייתי אומר: הריני מסכים לכל דרישותיכם, בתנאי שאתם מסכימים לדרישתי האחת. היו שואלים: מה? הייתי משיב: כל היכל כזה תניחו בידי להושיב בו עשרה בטלנים. היו אומרים: כולי האי, אדרבא. ועשרה בטלנים אלה שהיו משכימים ומעריבים לתפילה ולעיוני־תפילה כבר היו מחזירים הכל למוטב!
(כנ"ל)
38 מעשה בר' ישראל סלנטר שנשאל:
– ידענו, כי הגאון מוילנא היה פרוש מהבלי העולם הזה, עד שיצר הרע לא היה לו כל אחיזה בו, אך ידענו, שיצר הרע אינו מרפה מכל בריייה והוא נאחז בקוצו של קוץ, וודאי נאחז גם בו, ועל־כן אני מקשה: מה היה יצר־הרע שבו?
לא ידע הנשאל להשיב, דחה את השואל בקנה:
– ומה, למשל, יצר הרע שבי?
השיב השואל:
– יצר הרע שבך, שהיית רוצה שכל ישראל ישתמדו ואתה במוסרך תחזירם למוטב.
(מפי שלמה שוחט)
39 מעשה במלבי"ם, שראה אברך מעשן סיגריה בשבת. אמר לו:
– ודאי הסחת דעתך ושכחת, כי היום שבת קודש.
השיב האברך:
– לא שכחתי.
אמר המלבי"ם:
– ודאי נעלם ממך איסור עישון בשבת.
השיב האברך:
– לא נעלם ממני.
שאל אותו המלבי"ם:
– אם כן, על שום מה אתה עושה כן?
השיב האברך:
– איני מאמין לא בקדושת־השבת ולא באיסוריה ואיך אעשה דבר שלא כדעתי ומצפוני.
אמר המלבי"ם:
– עכשיו נתחוור לי הכתוב בירמיהו: שבתך בתוך מרמה במרמה מאנו דעת אותי. כלומר שבתך בתוך מרמה, בעניני־מסחר להיות שרוי במרמה – ניחא לך; בעניני־משפחה להיות שרוי במרמה – ניחא לך; בעניני ציבור להיות שרוי במרמה – ניחא לך, ואין דעתך מפריעתך ואין מצפונך מפריעך, אבל כשהדבר נוגע אלי, אלהיך ותורתו ומצוותיה ואיסוריה, הרי במרמה מאנו דעתו אותי – אי אתה יכול לעשות דבר־מה ומיד צצים מפריעים לרוב, דעתך והשקפתך ומצפונך וכיוצא באלה.
(מפי מנחם גלרטר משמו של ד"ר יהודה אבן־שמואל)
י"א 🔗
40 מעשה בר' אייזל חריף, שכינס בבית המדרש דחומה את עשירי סלונימא לעשות תיקון חשוב בעיר ועמד לפניהם וביאר להם תיקונו, שחישב בלבו, ופירש טעמיו ונימוקיו. העשירים, אף שידעו, כי ר' אייזל חישב כל פרט ופרט ודבריו ראויים להתקבל כתומם, ביקשו להראות גדולתם ויצאו אחד אחד וערערו ערעורים של תוהו. נשמעה יללת אשה, שביקשה להתפרץ לבית המדרש, כי דבר גדול לה אל ר' אייזל, והשמש עיכב בידה, שלא תפריע את אסיפת־העשירים. רמז ר' אייזל לשמש, שיניח לה שתיכנס, נכנסה ואמרה בבכיה:
– רבי, צריכה אני הטבת־חלום, שכן חלמתי כי בני יחידי היושב ברוסטוב נטרפה עליו דעתו.
היטיב לה ר' אייזל חלומה ואמר:
– חלום שחלמת סימן שבנך יהא עשיר.
שאלה:
– כיצד?
השיב:
– כל העשירים משוגעים.
(מפי ר' משה יצחק וולך)
41 מעשה ברבי ר' אברהם מסלונימא, בעל “חסד אברהם”, שהיה תחילה מלמד בישיבה ולימים כשנעשה רבם של חסידים שוב לא היה נכנס אצל ר' אייזל שהיה ראש־הישיבה. שאל אותו ר' אייזל:
– מילא, חסידיך מאמינים שאתה קדוש, אבל נראה כי גם אתה מאמין שאתה קדוש, ושעל־כן אתה מתגדל ואינך נכנס אצלי.
השיב ר' אברהם:
– ודאי שאני מאמין, שכן מצינו כרי של תבואה הוא חול, אבל אם בא אדם והוציא גרגר ואמר: הרי זו תרומה נעשה קודש.
אמר ר' אייזל:
– אבל הרי חסידיך הם שאמרו אותה אמירה, והרי שנינו: חרש שוטה וקטן שתרמו אין תרומתן תרומה.
(כנ"ל)
והוא נוסח מפורט וחד יותר מכפי המצוי, שנתפרסם בכמה אסופות וראה, למשל, יצחק אשכנזי, אוצרות פ’ון אידישען הומאָר, סי' 111 מעשה בר' אייזל ששאל לו להרבי ר' אברהם מסלונימא, במה הוא רואה עצמו שונה משאר ישראל, שעשה עצמו רבי, והשיב ר' אברהם: עשרה שקים תבואה והעשירי מעשר הרי הוא קודש ושאר תשעה חול, ואמר ר' אייזל: חרש שוטה וקטן אין תרומתם תרומה. והכותרת שם: ראיה מן השוטים!
42 מעשה בקהל־המתפללים בבית המדרש דחומה בסלונימא שהיו נוהגים לחכות בתפילה לבואם של ר' אייזל חריף על שום גדולתו בתורה ויראה ושל ר' מרקל שרשבסקי, שהיה גדול בנכסים ונימוסים, ומעשה ור' אייזל איחר ולא בא, אמר ר' מרקל, כי מן הראוי שלא להמתין הרבה אלא להתפלל. כשלא נשמעו לו, ירד בעצמו לפני התיבה ופתח בתפילה. באמצעה בא ר' אייזל ולאחריה אמר לקהל־המתפללים:
– כל ימי היה קשה עלי על מה אנו אומרים בתפילת־שחרית: שתצילנו היום ובכל יום מעזי־פנים ומעזות־פנים, שהרי אנו מתפללים יום יום ודיינו שאנו אומרים: שתצילנו היום ועל מה אנו מוסיפים: ובכל יום? ועתה ניתרצה לי הקושיה: אפשר שאותו עז־פנים יבוא עלינו בעזות־פניו קודם התפילה.
(כנ"ל)
וענין הפירוש לכפל הלשון: היום ובכל יום מובא, משמו של ר' אייזל, בכמה אסופות, אבל בלא סיפור כנוסחנו, שנשמעת מתוכו אוטנטיות של מעשה שהיה.
43 מעשה בר' אייזל חריף, שהיו מונחים לפניו ספריהם של בני דורו – “משרת משה”, “אילנא דחיי”, “העמק שאלה”, “בית הלל” וספרו של עצמו “עמק יהושע”. אמר:
– ראוי היה לקרוא למשרת משה שיטול אילנא דחיי ויטאטא בו את בית־הלל ויזרקנו העמק שאלה וינוח בעמק יהושע.
(מפי י. טופורובסקי)
י"ב 🔗
44 מעשה בר' דוד טבלי קצנלבוגן, רבה של פטרבורג, שיצא כדרכו לחזר על פני ערים ועיירות ולתהות על קנקנם של הרבנים, שרובם נמצאו לו מעוטי־תורה, ובא לעיירה אחת ורבה ריק מתורה. שאל לו:
– תמיהני שכבודו מסתפק ברבנות קטנה ואינו מתרצה לישב על כסא הרבנות בקהילה גדולה כגון מינסק וכיוצא בה.
תמה הרב:
– והרי מינסק מלאה גדולי תורה ובעלי־תריסין וקטנם עבה מכרסי.
אמר ר' דוד טבלי:
– היא הנותנת, מינסק שהיא מלאה גדולי תורה – אין אתה יודע להורות ולפסוק, אתה פונה אליהם ושומע ואינך מכשיל את הרבים, עיירה שאתה יושב בה שאין בה לומדי תורה – אין אתה יודע להורות ולפסוק, ואין לך מי שתפנה אליו ותשמע, על כרחך אתה מכשיל את הרבים.
(מפי אברהם כהנא)
45 מעשה במשגיח בישיבת וולוז’ין שהיה נוהג לדבר לתלמיד שהוא פנוי לשון אתה ולתלמיד שהוא נשוי לשון אתם. משבא לפניו תלמיד היה שואל לו:
– אתה בחור או אתם אברך?
וכן היה שואל לגילם של התלמידים החדשים והיו בהם שהיו גורעים משנותיהם, שהכל יהו תמהים לגודל־בקיאותם. ומעשה במי שגרע משנותיו ואמר:
– בן שמונה עשרה אנכי.
אמר המשגיח:
– תימה, תימה, כשאני הייתי בגילך, כבר הייתי בן עשרים ושבע.
(מפי פייבל מלצר)
וראה על דרך ההחרפה מעשה הצייר שאמר לתלמידו: “עליך להכיר, כי לעולם לא תהיה אמן ממש! אתה כבר בן ארבעים! כשרפאל היה בגילך, כבר היה שלוש שנים מת” (אוניברסוס, בואנוס איירס, 1944, עמ' 92). ופרידריך שטולצה בסאטירה על בריינדלה שנוּט, אשה קטטנית, אומר כי "היו לה נעורי־נצח, כי עוד לפני חמשים שנה היתה בת שמונה עשרה" (“געדיכ’טע אין פ’ראנקפ’ורטער מונדאַרט”, מהדורת 1921,עמ' 211).
י"ג 🔗
46 מעשה בר' שמואל מוהליבר, רבה של ביאליסטוק, שבא לעורר עשיר מעשירי־העיר לנתינה, נתן לו נדבה של כך וכך. לשנה חזר ונכנס אצלו ועוררו לנתינה, נתן לו נדבה כאותו שיעור עצמו. הקפיד עליו הרב, שהרי אותו עשיר היה מעשיר מיום ליום והוצרך להגדיל נתינתו. אמר לו הרב:
– עתה נתחוור לי הכתוב בתהלים: הון ועושר בביתו צדקתו עומדת לעד. אדם יש לו הון, דהיינו בית, שדה, אחוזה, אפשר יאמר, כי אין הם טוענים ריווח בעין, שכן בעלי־החובות אינם מסלקים חובותיהם, ואין בידו לתת נתינה גדולה, אולם אדם כמוך, שיש לך לא בלבד הון אלא גם עושר בביתך, כלומר ממון ממש, והוא מתרבה והולך, איך תוכל לטעון טענה כזאת? אלא הכתוב, שכבר ידע טיבך וטבעך אמר: הון ועושר בביתו – צדקתו עומדת לעד, דהיינו צדקה שנתן פעם אחת הוא חוזר ונותנה כשיעורה ואינה זזה ממקומה עד עולם.
(מפי מנחם גלרטר משמו של ד"ר יהודה אבן־שמואל)
ועיקרו של החידוד מיוחס לאחרים וכן במטבע קצר לר' ישראל סלנטר, שהיה אוסף לקמחא דפסחא ובא לבעל־בית ונתן לו סכום של כך וכך, לשנה נתעשר אותו בעל הבית הרבה, וכשבא לפני ר' ישראל נתן לו כאותו סכום עצמו, אמר: עליך הכתוב אומר: הון ועושר בביתו וצדקתו עומדת לעד (תהלים קי"ב ג').
מובן, כי השחוק הוא בכפל ההוראה של התיבה: צדקה – הקדומה שענינה כמידת־צדק הקרוב למידת חסד, המאוחרת – נדיבות שעיקרה מתן־ממון.
47 מעשה בר' דוד פרידמן, רבה של קארלין, שבא לחתונה, היה שם צדיק של חסידים, בירך את הזוג בזה הלשון:
– והנה סבא אברהם אבינו בא לברככם, והנה סבא יצחק בא לברככם…
לא הספיק לסיים, קפץ ר' דוד פרידמן, שהיה מכלל המתנגדים, הניח ידו על אותו צדיק ואמר:
– והנה בני עשו…
(מפי ש"י עגנון)
י"ד 🔗
48 מעשה בר' אברהם יצחק סלוצקי שהוציא את הקובץ “שיבת ציון” עמד ושלחו לרבו, ר' שניאור זלמן באסין, נטל הרב את הספר ועיין בו קצת, ראה כי מחברו קיים בו כללי הפיסוק, כפי הנהוג בלשונות הגויים, השמיט הספר מידו ואמר:
– עוד בנעוריו אמרתי עליו, כי יש לו שרץ במוחו.
(מפי נכדו מנחם גנסין)
49 מעשה בר' יהושע גנסין, ראש ישיבה בפוצ’אַפּ, שבניו הביאו אותו לרופאים בפטרבורג, ראה רחובותיה ההדורים ובתיה המפוארים, אמר:
– נראה, כי גם עשו עשה משהו.
(מפי דוד זכּאי)
ט"ו 🔗
50 מעשה בר' מיכל רבינוביץ, כשהיה שותפו של חותנו ר' מאיר היילפרן במסחר ספרים במינסק, שיצא למסעיו והגיע ללידא ובא לפני רבה ר' יעקב יצחק ריינס וקיבלו הרב בסבר־פנים יפות והביאו לאוצר־ספריו ואמר לו:
– ודע, שאין אני מניח לכל ברייה לראות בספרי, אלא כשאני עומד עליו, ואילו אתה אני מניחך שתתבונן בהם כחפצך ואני עצמי נפנה לעסקי.
שאל ר' מיכל:
– מה כבוד הרב ראה בי להעדיפני על כל שאר הברייות?
השיב לו:
– סתם אדם מישראל חשוד על גניבת ספרים, אבל אתה סוחר ספרים אתה והספרים הם לך ענין של ממון ואין ישראל חשוד על גניבת ממון.
(מפי א.מ. הברמן)
ט"ז 🔗
51 מעשה בר' חיים עוזר גרודזנסקי, רבה של וילנא, שבא לפניו אברך מפולפל והביא לו חידושי־תורה שלו. עיין הרב בחיבורו ואמר:
– האמן לי, יקירי, שאילו היית מטפל באלמנה עניה או ביתום אומלל וחידשת חידוש של ממש.
(מפי אברהם כהנא)
52 מעשה בבחור־ישיבה, שהחמיץ ויצא ללמוד באוניברסיטה של שווייץ, וכשחזר לעירו וילנה לימי החופשה בא לפני רבה, ר' חיים עוזר גרודזנסקי שאל אותו הרב ללימודיו:
– מה, לומדים גיאוגרפיה?
השיב הבחור:
– לא גיאוגרפיה אני לומד, אלא פילוסופיה אני לומד.
שאל הרב כדרך הלצה:
– ומה עושה שפינוזה?
– פתח הבחור בביאור תורתו של שפינוזה והאריך בביאורו, עד שהרב הפסיקו בשאלה:
– משמע, שהוא מכחיש בהשארת הנפש?
השיב הבחור:
– כמותו כקהלת שאמר: ומותר האדם מן הבהמה אין.
אמר לו הרב:
– נאה נאה, אולם אבקשך, כשתחזור לעיר־תלמודך ותראה שם את שפינוזה תאמר לו, כי הבהמות לא העמידו עדיין שפינוזה.
(מפי ד"ר צבי רודי)
מה עושה שפינוזה – מתפרש לשתי פנים, שכן מאכ’ן פירושו גם עשייה גם אמירה, וכן ויאמר: רש"י מאכ’ט כלומר רש"י אומר. וכפל־הוראה זה הצמיח כמה חידודים.
י"ז 🔗
53 מעשה בר' אברהם בורנשטיין מצ’כנוב, שבא לפניו מחבר וביקש ממנו, כי יעיין בחיבורו על מסכת פסחים, עשה הגאון כבקשתו וראה, כי החיבור כולו בוקי סריקי. תוך כדי עיונו אמר וחזר ואמר:
– ברוך הנותן לשכוי בינה…
שאל המחבר:
– מה רבנו בא להשמיעני?
השיב לו:
– אתה בפירושך לכלכת, במחילה, מסכת אחת בלבד, ואילו תרנגול שבביתי כוחו עדיף, שלכלך במחילה, את כל הש"ס כולו.
(מפי אברהם כהנא)
י"ח 🔗
54 מעשה בר' חיים פרנקל (המכונה ר' חיימיל דער וייסער כלומר הלבן) רבה של קונוטופ, שהוליך את חתנו ר' אריה לייב האפט, מחבר “דברי טעם” לקהילת קוסוב‘, להכתירו שם לרב. בדרכם סרו הם וחבורתם, חבורת חסידים, לכפר פופובקי ונתרצו ליהודי־הכפר לשהות בקרבם, והסבו ושתו ואמרו דברי־תורה. נכנס הגוי בעל־העגלה ודחק להמשיך מסעם וכשלא נענו לו חזר ודחק, עד שעמד ר’ חיים והיסה אותו בסטירת־לחי. כשעבר עליהם הלילה בשתייה ודברי־תורה, אמר ר' חיים:
– ועתה צריך להשלים עם הערל.
נקרא הערל והושווה במידת יין שרוף. שאל אותו ר' חיים:
– שמע, אם אתה מסכים, שאסטור אותך סטירה אחרת, אתה זוכה למידת־יי"ש אחרת.
השיב הגוי:
– איני מסכים אפילו באלף מידות.
פנה ר' חיים לחתנו ואמר:
– הרי אתה רואה מה בין לכתחילה ובין בדיעבד, לכתחילה אינו מתרצה אפילו באלף, בדיעבד הוא מתרצה באחת.
(מפי נכדו ר' יעקב אמוראי)
י"ט 🔗
55 מעשה בר' משה לייב קליבנר, רבה של ברסטצ’קה, שבא לפניו מעשה בתלמיד־חכם שיצא לתרבות רעה וקלקל מעשיו. והתגרה בחברו הבור וירא־השמים וגרם לו ביושים. אמר לו הרב לאותו תלמיד־חכם דברי־תוכחה ולא קיבל, שאמר:
– אפילו בעולם הבא יסייעני יתרוני על אותו בור, כי אבוא שם וידי מלאות, שתלמודי בידי, והוא יבוא וידיו ריקות, שאין תלמודו בידיו.
אמר הרב:
– בעולם הבא תראה, שיתרונך הוא גדול־חסרונותיך, שכן אי־אתה נענש אלא על תלמודך בלבד, שכן ייאמר לך: מילא, אילו בור היית והיינו מוצאים לך זכות והיינו אומרים, שאילו ידעת תורה, היית יודע לתקן דרכך, עתה שתלמיד־חכם היית, אין אנו מוצאים לך זכות, ואדרבה אנו אומרים, כי לפי שידעת תורה, ידעת ממילא לתקן דרכך, אלא שלא רצית בכך, התכבד ושב באמבטי תחתונה שבגיהנום.
(מפי אבי מורי)
ואשר קליינשפיז מעירנו על דרכם של חסידים, שהם אומרים על תלמיד־חכם שסרח: חבל שלמד תורה.
כ 🔗
56 מעשה בר' משה אהרן ברדיצ’בסקי, (אבין של מיכה יוסף), רבה של ברשאד, שבניו היו מכנסים בביתו חבורה של צעירים, ולפי שהרב לא היו נכנס לחדרם, לא נשמרו מעישון בשבתות. פעם אחת ביום השבת פתח במקרה את דלת חדרם, ומיהרו המעשנים להסתיר את הסיגריות מאחורי חשני־השרוולים, אך הוא ראה את גלילי העשן, אמר:
– קינדערלעך, איהר לערנט תורה אז ס’גייט אזש א רויך (ילדים אתם לומדים תורה שהעשן מתמר).
(מפי גוסטה פרנס)
והאמירה: סיגייט א רויך (=עולה עשן), ס’גייט א פּאַרע (=עולה אד) נתלות בעשיות הנעשות בחריצות והתלהבות יתירה. ועוקצה של הבדיחה בשימוש המימרה בהוראתה המושאלת מתוך רמיזה על הוראתה המוחשית.
וראה יצחק קצנלסון על בנה של השונמית: “ואם יחלום – חלומו סתר/ואם עולה מאפו עשן –/למת הישן דומה…/אך אדבר נא אל ישן” (הנביא, תרפ"ב, עמ' 138־139)
57 מעשה בר' ישראל אייזנשטיין, רבה של ניקולייב, כשכתב את חיבורו, הכיר מריסי עיניו של מיודעיו, כי הם תמהים על דרך יוהרה שנהג בקראו את שם ספרו: עמודי אש, אמר:
– אין עמודי אש אלא נוטריקון: ע’ני מ’מעש ו’קטון ד’עת י’שראל א’ייזן־ש’טיין.
(מפי עמנואל הרוסי)
כ"א 🔗
58 מעשה בר' יעקב מאיר, רבה של ירושלים, שדיבר על שני מסייעיו הרב ר' יוסף פוניז’יל שהיה שרוי עמו בידידות, והרב ר' יוסף הלוי שהיה שרוי עמו במחלוקת. אמר:
– שניהם יוסף, אלא זה יוסף דעת וזה יוסף מכאוב.
(מפי אברהם יערי)
והוא כדרך הכתוב בקהלת: יוסיף דעת יוסיף מכאוב. ליבאוויטש, השומע יצחק, ח“ג סי' קס”ב מביא משמו של מ.ה. ברנשטיין: שני רבנים, ששמם יוסף, דרו בעיר טשרקאס, הרב ר' יוסף דובקין רודף שלום והאחר שהיה חילופו ויקראו אנשי העיר את הראשון – יוסף דעת ואת האחרון יוסף מכאוב.
59 מעשה בר' יוסף רוזין, העילוי מרוגצ’וב, שנשאל בענין חובתם של אכרי המושבות להעסיק פועלים מבני עמם, אמר:
– לפי ההלכה: הידור מצוה עד שליש, ואם עבודת פועלים יהודים עולה יותר מותר להעסיק בה פועלים ערביים.
הגיעו דבריו לאזני הרב ר' אברהם יצחק הכהן קוק, אמר:
– ודאי, שהגאון מרוגצ’וב יודע, מה כתבה התורה, אך ספק הוא, אם יודע, מה כיוונה התורה.
(מפי אברהם כהנא)
ויצחק בן אשר ספיבק מביא מעשה בח.נ. ביאליק שבא לבקר בארצנו והשנה שנת שמיטה ונזדמן לבית מדרשו של הרב קוק והיו שם קצת רבנים שדחקו ברב כי יצטרף גם הוא לחרם על אלה שלא נהגו מנהג שמיטה במקרקעין. אמר להם הרב קוק: וואס ווילט איר פון מיר? איר לויפ’ט נאך א מצוה ווי א גוי נאָך א שטיק חזיר. טוט אמאל אן עבירה צוליב כלל ישראל וועט דאס אויך זיין א קרבן פ’אר גאט, כלומר: מה תרצו ממני? אתם רצים אחרי מצוה כגוי הרץ אחרי נתח חזיר. עברו פעם אחת עבירה לשם כלל־ישראל ויהא גם בכך קרבן להשם (ש. שלום, “דבר”, גל. 8079).
60 מעשה בר' יצחק אייזיק הלוי הרצוג, שבא לראות בישוב הנקרא על שמו, אמרו לו:
– כבוד וזכות היא לך ולנו שזכינו ויישובנו שמו נאה ביותר – משואות יצחק.
השיב:
– הכבוד ןהזכות לאבי זכרונו לברכה, שקראני כן, שאילו קראני פייביש וזכיתם ויישובכם שמו לא היה נאה ביותר – משואות פייביש.
(מפי אברהם זרום)
61 מעשה בר' יהודה לייב מימון וד"ר יהודה אבן־שמואל שבאו אצל גביר לעוררו על נדבה גדולה. אמר להם:
– תואילו ותמתינו כמה ימים ואמלך בדעתי.
אמר ר' יהודה לייב מימון:
חייב אתה ליתן לאלתר והטעם פשוט: גדולה מצות הנחת תפילין שהיא מדאוריתא ואף על פי כן כשאתה מניחם אתה אומר: לשם ייחוד, וכן גדולה מצות ארבע כוסות שהיא מדרבנן ואף על פי כן אתה אומר על כל כוס וכוס: לשם ייחוד, ואילו מצות צדקה אי אתה אומר: לשם ייחוד, ללמדך כי לענין צדקה אין אתה צריך יישוב הדעת ושאלת עצה מפי אשתך וכיוצא באלה, אלא משנתבעת לה, מיד אתה פותח כיסך ונותן.
(מפי מנחם גלרטר)
62 מעשה ונתגלגל הדיבור על שימוש הלשון הנוהג בליטא, שאדם שנתלכלך בפיח מקשין לו: ומי נתן לך נשיקה. אמר ר' יוסף כהנמן, רבה של פוניביז:
– שרשו של שימוש זה בכתוב: ותשק ערפה לחמותה ורוס דבקה בו.
(מפי דב בן־ליש משמו של אברהם בנאי)
ובכתוב במגילת רות: ורות דבקה בה, ובהברה האשכנזית תי“ו רפה הגייתה כסמ”ך; רוּס – (באידיש וגרמנית) ־פיח. ודרך אחר: מגילת רוס בפירוש רוס־רוסי. ושעשוע מיוחד באידיש דרומית – שאלה: מהיכן שבועז עני היה, ותשובה: ווייל ער איז געגאנגען צוריסן (־צו רות’ן).
63 מעשה בחבורה, שדיברו בענין הכתובים הסותרים זה את זה כגון: למה דרך רשעים צלחה או רשע וטוב לו מכאן, וכפירים רשו ורעבו ודורשי ה' לא יחסרו כל טוב מכאן.
אמר הר' ר"מ קלמנס:
– ענין כפירים רשו ורעבו ודורשי ה' לא יחסרו כל טוב דרשו הדורשים וכך דרשו: כפירים רשו ורעבו – הכפירים כל כמה שיטרפו – הריהם רשים ורזים, הכפירים כל כמה שיזללו – הריהם רעבים, ואילו דורשי ה' לא יחסרו – הכל יש להם, כל טוב – ישנים על גבי הספסל הקשה הרי זה כל טוב, אוכלים תבשיל פעם אחת משבת לשבת – הרי זה כל טוב.
(מפי מנחם גלרטר משמו של ד"ר יהודה אבן־שמואל)
64 מעשה במי שבא לספרית הרמב"ם בתל־אביב וראה כי המקום צר מהכיל את רוב הספרים, שאל:
– והרי ספרים חדשים זורמים ומוסיפים יום יום ומה תעשו בהם?
אמר הממונה ר' שבתי סגל:
– הרי עיקר הספריה חיבוריהם של רבנים ואלה מבינים: ויש ליישב בדוחק.
(מפי ר' שבתי סגל)
כ"ב 🔗
65 מעשה ברבה של שוץ (סוצ’אווא) שבא לפניו אחד מראשי הקהילה ואמר:
– לשון הרע מהלכת בעיר כי השפחה המשרתת בבית כבוד רבנו היא מעוברת.
שאל הרב:
– ומאי איכפת לי?
התחיל אותו ראש קהל מגמגם:
– אבל אותה לשון הרע המהלכת בעיר מוסיפה ואומרת, כי השפחה נתעברה מכבוד רבנו.
שאל הרב:
– ומאי איכפת לך?
(מפי ר' פנחס רוזנקרנץ)
וחדה יותר הנוסחה הפשוטה בעם והוא מעשה בסתם בעל בית שאשתו אומרת לו: שפחתנו מעוברת, והוא משיב: זה עסקה שלה; מוסיפה אשתו ואומרת: אבל היא מעוברת ממך, והוא משיב: זה עסקי שלי; מסיימת אשתו ואומרת: אגרשנה מן הבית, והוא משיב: זה עסקך שלך.
וראה מנגנונה של הבדיחה הזאת דרך שימוש אחר, והוא מעשה במי שעובר ברחוב ואומר לעובר־אורח: אדוני, היש אצלך גפרור? משיב ההוא: ומאי איכפת לך? אומר השואל: הייתי רוצה להצית את המקטרת שלי. משיב ההוא: ומאי איכפת לי? (מייסעס אונד שנאַהקעס וכו‘, בודאפשט, עמ’ 135־136).
66 מעשה בישראל עני שנולד לו בנו בכורו ולא היה בידו כדי לפדותו אמר בלבו: אכבד בפדיון־בני את גביר־עירנו שהוא כהן ואתן לו נזמי־אשתי מורשת־אמה שירשתם מאמה זקנתה וזקנתה מזקנתה ולמחרת הוא משיבם לי, כי יודע הוא עניי והוא עצמו אינו נצרך שיהא בהול על רווחים כאלה. כן עשה, אולם יצאו כמה וכמה ימים לאחר פדיון בנו ואין הגביר שולח לו את הנזמים, בא לפניו, אולם הגביר גיחך כנגדו ואמר:
– שאל כל באי עירנו ויאמרו לך, כי כל רווחי שאני מרויח במיקח־ריבית אינם ביושר ואינם כדין, וכדבריהם כן הוא, והנה פעם אחת נזדמן לי ריווח שהוא כיושר והוא כדין, אתה מבקש לקפחו?
חזר העני בפחי־נפש לביתו שנעשה לו כגיהנום, שכן אשתו תבעה וחזרה ותבעה נזמיה שהיו לה מורשת־דורות. הלך העני אל הרב וסיפר לו צרת־לבו, קרא הרב את הגביר ואמר לו:
– שמעתי מעשה הנזמים, ואם לדין הדין עמך, אבל מנהג פשוט הוא שכהנים עשירים, לא כל שכן עשירים כמותך, נוהגים לפני משורת־הדין, נוטלים מה שנוטלים ומשיבים כמתנה לתינוק הנפדה ומוסיפים עליה לשכר־לימוד לכשיגדל.
אמר העשיר:
– איני מחוייב אלא בדין.
אמר הרב:
– אם אתה מתעקש שלא לנהוג לפנים משורת הדין ספק בעיני, אם נהגת כדין.
שאל העשיר:
– כיצד?
השיב הרב:
– ספק הוא, אם אתה כהן.
נתרתח העשיר:
– הכיצד?
אמר הרב:
– נכדו של אדם כמותו, ואהרן הכהן נאמר בו שהיה רודף שלום, ואילו אתה הטלת מריבה בין איש ואשתו, וכשאתה מתבקש להשכין שלום ביניהם, אתה מסרב.
שאל העשיר:
– כבר אמרו חכמינו: אם אמת אין שלום ואם שלום אין אמת.
אמר הרב:
– אבל הם ידעו את הכתוב: האמת והשלום אהבו – דהיינו שכהן עשיר כמותך הנקרא לפדיון הבן חייב קודם באהבת האמת, כלומר, לנהוג כדין, ואחר־כך הוא חייב בשלום, כלומר לנהוג לפנים משורת־הדין.
(מפי אבי מורי)
והוא מוטיב רב־גלגולים וראה אהרן ווייסמאן, שעשאו ענין לנובילה: הכהן, והוא מעשה בעני שלא היה לו כדי פדיון בנו וקרא לגביר־העיר, שהיה כהן, והוא נטל גביע־כסף ונזמי־זהב, וכשבא העני ליטלם, השיב העשיר: “שמע, ודאי נזדמן לך לשמוע על שממוני וכך וכך. הולכי־בטל וסתם רעי־עין מפיצים שמועות, כי ממוני בא לי מגזל, כלומר מריבית קצוצה שאני נוטל על מלוות־ממוני וכיוצא באלה… ועתה צא ולמד גזירה שוה – מן הכספים ההם אין אני משיב לאיש ולא כלום, רצונך שאשיב לך מה שמגיע לי, לכהן, לפי דיני תורתנו הקדושה?… האַ?” (“די צוקונפ’ט”, ניו־יורק, כרך 55, חוב' 8, נובמבר 1950, ונוסח עברי בספרו: הומורסקות).
67 מעשה בקהילה, שהיתה כפופה למרותו של רבי מפורסם והיו גבאיו עושים בה כבתוך שלהם והרב, שהיה מכת־המתנגדים, תורתו אינה מניחתו להכּנע להם ופרנסתו אינה מניחתו להפטר מהם. פעם אחת שלחו אליו הגבאים כמה מצעיריהם בלשון של גזירה שיתן להם היתר־שחיטה. בדקם ומצא כי השחזתם אינה השחזה, נתן בידם אגרת ושילב בה פלפול ארוך וסיומו לאמור:
– ונתחוור לנו מה שאמר הנביא: ההצילו אותם אלהי הגויים אשר השחיזו וגו' ומה שאמר הנביא: אם גנבים בלילה השחיזו דים, ומה שאמר החכם מכל אדם: גם מתרפה במלאכתו אח הוא לבעל משחיז, ושעל־כן תיקנו לומר בתפילת מעריב: והוא רחום יכפר עוון ולא ישחיז, ובזכות זה יקויים בנו דבר הנביא: לא ירעו ולא ישחיזו בכל הר קדשי.
(כנ"ל)
והוא שחוק בכתובים: ההצילו אותם אלהי הגויים אשר השחיתו אבותי (ישעי' ל“ז, י”ב), אם גנבים בלילה השחיתו דים (ירמי' מ"ט, ט'), גם מתרפה במלאכתו אח הוא לבעל משחית (משלי י"ח, ט'), והוא רחום יכפר עוון ולא ישחית (תהלים, ע“ח, ל”ח), לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי (ישעי' י"א, ט'). ומרדכי בוכנר מביא מעשה השו"ב והלמדן שלמה ליפא בוכנר שלמד שחיטה אצל חמיו ובא לר' דוד הלברשטאם, רבה של כשאנוב, ליטול קבלה לשחיטה, בדקו הרב בהשחזה וכתב לו הקבלה ושילב בה דרך צחות: “כיון שניתנה רשות למשחיז עינו מבחין בין טוב לרע” (ספר כזשאנאוו, רגנסבורג, תש“ח־תש”ט, עמ' 176) והוא שחוק במאמרם: כיון שניתנה רשות למשחית אינו מבחין בין טוב לרע.
68 מעשה בחבורה, שדיברו על ימות המשיח, שאל מי ששאל:
– בעצם, איני יודע לשם מה לנו מלך המשיח, והרי יש לנו, ברוך השם, מלכים, כפי שאמרו חכמינו: מאן מלכי? רבנן!
השיב מי שהשיב:
– אבל מי שהיה חכם מחכמינו, לפי שהיה חכם מכל אדם, אמר: תחת שלוש רגזה ארץ ותחת ארבע לא תוכל שאת; וקודם כל אמר: תחת אב"ד כי ימלוך.
(מפי אלמוני)
ולשון הכתוב: תחת עבד כי ימלך (משלי, ל' כ"ב) ולענין השחוק – עבד־אב"ד (אב בית דין) ראה דברי ר' יעקב עמדין שאמר כי הוא מברך: ברוך שלא עשני אב"ד.
כ"ג 🔗
69 מעשה בזקן, מיושבי חולון, שהרגיש עצמו חלוש וחשש שעת פטירתו קרובה, ביקש לקרוא לרב. בא הרב ואמר עמו וידוי. כשסיים הזקן, שאל:
– ועתה, רבנו, מה עלי לעשות?
השיב לו הרב:
– נעמט א טרינק בראָנפן און לעבטס ווייטער (־חטוף לגימת יי"ש והמשך לחיות).
(מפי מרת קלרה לנדא)
70 מעשה ברב, שישב בקהילה קטנה והוצרך לצאת לכרך גדול לדרוש ברופאים. ישב שם בביתו של הרב, שדירתו היתה קבועה בקומה עליונה. היו הרבנים בימות החול יורדים ועולים במעלית ונהנה הרב האורח מקפיצת הדרך, ובשבת היו יורדים ועולים ברגל ונאנח הרב האורח לאמור:
– עתה נתחוור לי מאמרם: ישיבת כרכים קשה, שכן כרך גדול בתיו כמה וכמה קומות, והחייב לעלות במעלות הרבות נשימתו מתקצרת ורגליו חוששות וראשו מכביד ומצות וקראת לשבת עונג מה יהא עליה? מה שאין כן עיר קטנה, שבתיה קומה אחת ואי אתה חייב להטריח רגליך בעליה וירידה, ומקום יחיד שיש בו מעלות הוא בית־המרחץ, שאתה מתקין בו עצמך בערב שבת. לעונג שבת אתה עולה מעלה אחת ומשתטח1 ונהנה מחמימות־ההבל, אתה עולה עוד מעלה אחת ומשתטח ונהנה מחמימות ההבל הגדולה מחברתה, וכן עד המעלה השביעית שחמימותה מרובה ביותר והנאתה מרובה ביותר, וכשאתה משתטח עליה אתה אומר כלשון ההגדה: כמה מעלות טובות למקום עלינו.
(מפי פייבוש בקר)
והשחוק הוא בהחלפת ההוראה של התיבה: מעלה – מוחשית כמעלות הבית, ומושאלת כמידה טובה, כיתרון. והעירני מאיר מדן על מחקר, של האראלד סהלין: צור טיפּאלאגיע דעס יאָהאננעסעוואנגעליומס (יצא בשוידית ב־1950 על ידי אוניברסיטת אופסלה ובגרמנית בהוצאת הרסימוביץ בליפסיא) ובו נאמר: בפולחן הפסח נמנו כל “המעלות הטובות למקום עלינו”, כלומר לבית המקדש, שאלהים ברא לרגל הגאולה ממצרים. וההערה מסבירה: “חמש עשרה מעלות מעזרת הנשים לחצר בני ישראל”. לאמור המחבר, המתרגם ענין כמה מעלות טובות למקום עלינו בלשון: שענע שטופ’ען צום פלאטץ הינאוף, רואה את המעלות לא מידות טובות, אלא מעלות־בית ממש, כשם שהוא רואה את המקום לא ככינוי של כביכול אלא כמקום ממש, מקום המקדש. ואעיר כי אפשר ואותו בלבול נצמח לו לחוקר מתוך שנתגלגלה אליו דעתו של ר' מאיר איש שלום כי פרק כמה מעלות טובות היו מזמרים בהבאת הביכורים ונדרשה לו כדרך שנדרשה. על כל פנים זוהי דוגמה מצוינה לבורות המבשילה הומור־שלא־במתכוון.
71 מעשה באדם שבאו עליו יסורים קשים, והם יסורי כרס ואצטומכא, והבהילו בני־משפחתו רופאים לבדוק בו, אך כל תרופותיהם ללא הועיל, שאמרו:
– טרחנו והוצאנו כל שמץ שבכרסו, וספק בידנו אם נשתייר בה משהו מן המשהו, אך מה נעשה וחליו חולי וייסוריו יסורים ואין בידנו להושיע.
נואשו בני המשפחה מן הרופאים והניחו את החולה בחליו עד שנזדמן לביתם פיקח מפוקח והתחיל חוקר ודורש מפי החולה מה רוגזות וטינות היו לו, שכן ודאי היה לו, כי רוגזת־סתר היא שהביאה עליו כל אותה צרה. העלה, כי החולה, שהיה תלמיד חכם, התקין עצמו לקשור ברבים פלפול גדול ועיכבו בידו, אמר אותו פיקח בלבו, כי אותו פלפול הוא־הוא אותו שמץ העצור במיעיים ופליטתו תיקונו. כינס חבורה גדולה וציווה לחולה לומר פלפולו וכשאמרו נעלמו חליו ויסוריו כלא היו. שאלו לו לאותו פיקח:
– רופאים גדולים לא ידעו ואתה ידעת, הכיצד?
השיב:
– חולי זה אינו כתוב בספריהם אלא בספרינו, וחכמינו הם שנתנו בו סימנים בלשונותיהם: ספי ליה כתורא, מילא כרסו ש"ס ופוסקים, תורתו עצורה במיעיו…
(מפי משה שלמי משמו של ר' צבי פרץ חיות)
ויעקב שמואל טויביש מספר מעשה חסידים הנוסעים לשבועות לרבם בבלזא ואחד מהם מעורר את בנו להראות כוחו העצום בתורה, הכל מתפעלים, חוץ לאחד ישיש המספר להם מעשה באברך שהיה מופלג בפלפולה של תורה וחלה חולי משונה ועיקרו בעבוע־מיעיים וכל הרביים לא יכלו לרפאו, עד שהובא פרופיסור מברלין שכבר ריפא חולה כזה. בא הפרופיסור והתחיל חוקר ודורש מפי החולה לאשתו, משפחתו, עסקיו והעלה, כי קודם שחלה הוא, האברך, חלה חמיו והרופאים התיאשו מחייו, אבל בעזרת השם נתרפא, והנה באותם ימי־היאוש התקין הוא, האברך, במחשּבתו הספד לחמיו והוא הספד שדרך פלפולו הפלא ופלא. הבין הפרופיסור, כי אותו פלפול שלא נאמר ברבים הוא המבעבע במיעיו ומוריד חייו לתוך סכנה. גזר הפרופיסור, כי החולה חייב לומר אותו הספד בפני קהל ועדה וכך הוה: קהל העיירה נתכנסו בבית המדרש והשמש העלה אור הנברשות והאברך הספיד את חמיו החי ומשאמר הספדו שהפליא הכל בחריפותו – פג חליו וסרה סכנתו, והפרופיסור, שלא הבין אותו פלפול, פסק: הרי הטינופת שהיתה מוכרחה לצאת מתוכו (“טאג”, גל. 12,897). סיפור המעשה מביא ממרחק לחמו ותולה את הרפואה בשיטת הפסיכואנליזה, ואילו הבדיחה נשארת בבית – ותולה את הרפואה במימרת חז"ל.
וראוי להעיר כי בגרמנית מצויה אמירה: איינען שולזאקק געפ’רעססען האַבען, כלומר לאכול שק (־ילקוט) בית ספר, והוא כדרך האמירה: ביכ’ער פ’רעססען, כלומר לאכול ספרים, והכוונה למי שבלע את כל חכמת בית הספר. מורנר בשעלמענצוכ’ט שלו מלעיג על אלה ששהו באולפנות גבוהות לשוא. שם הפרק: איין שולזאקק פ’רעססען, ופתיחתו: דאַס לאטיין האב איך פ’ערגעססען/וויוואהל איך איינען שולזאקק פ’רעססען, כלומר לטינית שכחתי, אף שאכלתי שק־בית־ספר (ראה בורכהרט־ווסטמאן, 1925, עמ' 426).
72 מעשה בקהילה מקהילות רומניה, שביקשה למנות רב והיו שלוחיה מחזרים על פני קהילות שונות עד שנמצא להם רב כטעמם. חזרו השליחים וכינסו את אנשי הקהילה ואמרו:
– רב זה שמצאנו, יש בו הרבה יתרונות ואין בו אלא חסרון אחד: הוא מאריך בתפילה, גם בשמונה עשרה גם בקריאת שמע, ועד שהוא לוחש עושה שלום במרומיו או קורא ה' אלהיכם אמת, הקהל עשוי לנפוח נשמתו.
התחילו מדיינים באותו ענין וכמעט שהיו מוכנים שלא לקבל אותו רב, אלא שהפיקח שבהם עמד ועשה פשרה, לאמור:
– בענין שמונה עשרה ראוי שנחכה עד שהרב יסיים, שהרי אפילו רגליו ברזל סופו עוקרן על כרחו, אולם בענין קריאת שמע אין ראוי שנחכה כי אם נחכה לאמת של הרב, מי יודע כמה ימים ושנים אנו עשויים לחכות?
(מפי אברהם כהנא)
ומ. קפלן מביא משמו של הרב ר' חיים שלום ויטלס שאמר: על שלושה דברים העולם עומד ומחכה לו לרב – על האמת: בשעת קריאת שמע כשהקהל מחכים עד שהרב יאמר: (ה' אלהיכם) אמת; על השלום בשעת שמונה עשרה עד שהרב יאמר: עושה שלום וכו'; ועל הדין פעמים עד שהרב יפסוק דין כהלכתו (קענעדער אדלער, כרך 45, גל. 40). ותוספת השחוק בכפל ההוראה של התיבה: עולם – א) כפשוטו ב) קהל.
73 מעשה בחבורה שדיברו על הרבנים וחובתם לקהל, שאל מי ששאל:
– מה טעם הרב, הדורש לפני הקהל פעמיים בשנה, דורש דווקא בשבת הגדול ובשבת שובה?
השיב מי שהשיב:
– בשבת הגדול הוא דורש, שהקהל יראו שמא הוא גוי ויוכלו למכור לו את החמץ; בשבת שובה הוא דורש שהקהל יראו, שמא הוא בור והוא ראוי לכפרות.
(מפי יצחק צימרמן)
כ"ד 🔗
74 מעשה במועמד לרב־נאורים, שלמד במכללת פראג, כדי לזכות, כחובת כהונתו, בתואר דוקטור לפילוסופיה. התקשה הדיקן פרופיסור קראוס לזכותו בתואר זה, שכן ידיעתו של אותו תלמיד במסכת זו היתה קלושה ביותר. שאל לדעתו של פרופיסור שווארץ, רבה של פראג־ליינברגה, השיב לו הרב:
– אילו ביקש ההוא לילך להיידלברג ולכבוש את הקתדרה־לפילוסופיה של קונו פישר ולהורות מעליה – ודאי שהפילוסופיה שלו אינה מספיקה, אולם עתה שהוא מבקש לילך להיות רב ומטיף בקהילה קטנה כמו דוקס או בריקס והטוב שבשומעיו הוא ראש הקהל שעסקו מסחר מכולת או אריג וקצת גידול חזירים בחצרו – ודאי שהפילוסופיה שלו מספיקה.
(מפי אברהם כהנא)
75 מעשה ברב־נאורים צעיר שבא לפני רב־נאורים זקן ושאל לו:
– הרי כבוד הרב בעל־נסיון, יואל להדריכני בעניני הטפה – על מה ראוי לדרושּ?
השיב לו:
– איבר אללעס אבער ניכ’ט איבער צוואנציג מינוטען (על הכל אך לא מעל עשרים דקה).
(מפי יצחק צימרמן)
ובמקור השחוק הוא בכפל־ההוראה של התיבה איבער – 1) על אודות, 2) יותר מכך וכך.
76 מעשה באשה שבעלה מת עליה ובאה לפני הרב המטיף וביקשה ממנו, כי יואיל לבוא ללוית בעלה ולקשור עליו הספד. שאל לה:
– מה הספד את מבקשת?
לא הבינה שאלתו, הסביר לה.
– כלומר אם את מבקשת הספד בלי דמעות או עם דמעות, שכן עד עשרה מאַרק – אין קולי רועד, אולם מעשרה מאַרק ואילך – קולי רועד והולך…
(מפי אברהם כהנא)
ובכמה לשונות נפוצה הלצה בענין נגינת האבל בלויה של נוצרים וכן, למשל פזמונו של יוסף ו. גרונרט מעשה באדם שמתה עליו דודתו שהניחה לו נחלה גדולה והוא מבקש לסדר לה לויה הגונה ויעלה מחירה כאשר יעלה. תחילה הוא שואל מפי הממונה כמה יעלו שלושה שירים, ומרש־אבל ארוך בשיתופה של כל התזמורת וכשהוא שומע שלושים זהוב, הוא מהרהר בלבו, כי בסכום זה יש בידו לקנות חזיר גדול ולפטמו כל ימות החמה, רואה הממונה כי אין הוא נוטה להוציא סכום כזה הוא מציע לו חצי־תזמורת שיעלה עשרים זהוב, ואף הצעה זו נראית לו גדולה, שעל־כן רואה הממונה להציע נגינה של שתי חצוצרות־קרן בששה זהובים, שואל האיש: וכמה יעלה בחצוצרת־קרן אחת (דונורדיסטולן, הלצות בדיאלקט לייטמריץ־אאַוּשא, דוכס, 1909, עמ' 33־35).
-
“ומשטתח” במקור, צריך להיות: ומשתטח – הערת פרויקט בן־יהודה. ↩