לוגו
דרך משכילים
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

 

א    🔗


199     מעשה בר' אברהם יצחק לנדא, מראשי הקהילה בברודי, שבאו לפניו הגבאים בשבת ומצאו אותו מעשן מקטרתו, כבשו פניהם בקרקע ולא פצו פה. אמר להם:

– בואו אצלי בעוד שעה.

כשחזרו ובאו אחרי שעה, מצאו אותו יושב מעוטף בטלית ומעוטף בתפילין. אמרו לו:

– שבת ותפילין?

העמיד פנים של תמיהה וקרא:

– מה, שבת היום? והרי עישנתי מקטרת, אוי ואבוא!

(מפי א. מ. הברמן)

ר' אברהם יצחק לנדא, יליד פודקאמין וממשכילי ברודי הוא כנראה, מחבר ספר הקונדס (וילנא, 1824) נדפס זה מקרוב אפרים דוידזון: שחוק פינו עמ' 218 ואילך.


200     א) מעשה באברהם יצחק לנדא, שאשתו אמרה לו בבקרו של יום כיפור:

– למען השם, אל תאכל את הכפרה לפני מעריב.

הבטיח ולא קיים הבטחתו. כשאשתו חזרה מביתהתפילה וראתה כי התרנגול הצלוי, כפרת בעלה, איננו, באה עליו בטינה מרובה. הכחיש שאכל וכשסירבה להאמין, אמר:

– רוצה את ראיה חותכת שלא אכלתי? נסי ותני לי עתה כוס חלב אם לא אשתה?

(כנ"ל)

ורבניצקי, יידישע וויצן, סי' 110, מביא הבדיחה כמעשה בשפחה, שבאה ביום הכיפורים לעזרת נשים וגלתה אוזן אדונתה, כי בעלה יושב בבית ואוכל מן הכפרות הצלויות. נבהלה האשה לביתה ומצאה בעלה לאחר שמחה פיו וכשגערה בו הכחיש ולא האמינה, ניגש במרוצה למזנון וחטף חתיכת גבינה, הטילה לתוך פיו ואמר: ראי גם ראי, כמה שקרנית את, אילו אכלתי עתה בשר כלום יכולתי עתה להביא לפי מעשה־חלב. והשינוי בין נוסחה זו – שהוא אוכל דבר־חלב לעיני האשה, ונוסחתנו – שהוא עושה ענין אכילת דבר חלב כשאלה, הוא שינוי דק, אבל מבחינה פסיכולוגית מכריע.


*


ב) מעשה בר' אברהם יצחק לנדא, שנמצא סועד בתשעה באב, נשאל:

– האי מאי?

השיב:

– המפיל תפילה של ראש חייב להתענות, מה שאין כן בתפילה של יד. הלכך הפלתי תפילה של יד ואיני חייב להתענות.

(מפי ר' ישעיה הלוי הורויץ)


201     מעשה בר' לוי יצחק מברדיצ’ב שנאמר לו לשארו ר' אברהם יצחק לנדא:

– יודע אני כי אתה עושה תשובה על חטאותיך, ואני מתקנא בך על התשובה הגדולה הזאת.

אמר ר' אברהם יצחק:

– בשנה הבאה תוכל להתקנא בי רב יתר.

(מפי א. מ. הברמן)

החידוד הזה מצוי ומיוחס לאפיקורס סתם וראה במטבע ארוך, מ. א. ויזן, חכמה און חריפות, סי' 146 מעשה הרב שאמר לאפיקורס: הריני מתקנא בך. שאל האפיקורס: על שום מה? השיב הרב: יש תקוה כי תעלה לגדולה, לגדולה יתירה. שאל האפיקורס: מה כוונת רבנו? השיב הרב: מחרתיים יום־כיפור, ומסתמא תעשה תשובה, ויקוים בך זדונות נעשו לו כזכויות, ויהיו לך מצוות ומצוות לאין שיעור וערך. לפי חשבוני יותר מעשרה צדיקים כאחד. אמר האפיקורס בנחת: תמחול מאה פעמים ותחכה עוד שנה ותתקנא בי יותר. רבניצקי, יידישע וויצן, סי' 121 מביאו משמו של הרב מברדיצ’ב ואחד מהוללי־העיר, ונוסחו קרוב לשל ויזן, יצחק אשכנזי, אוצרות פ’ון יידישן הומאָר, סי' 30 מביאו כמעשה ברב סתם ואפיקורס סתם.


 

ב    🔗


202     מעשה בר' יהושע השיל שור שאמר, בבקרו של חג השבועות, למשמשו שלמה לאזאר:

– שלמה, תרתיח את המיחם ונשתה כוס חמין.

השיב משמשו:

–בשבת, שהיא בכל שבוע, איני נותן לפתותני לעבירה כזאת, בחג השבועות, שהוא פעם אחת בשנה, אתן?

(מפי גוסטה שפירא־פרנס)


 

ג    🔗


203     מעשה בר' אלטר קלייטניק שנשאל:

– חז"ל אמרו: פני הדור כפני הכלב, ופירושו פני הדור, דהיינו הטפסרים והגבאים, והנה עינינו הרואות כי הדורות מתחלפים ופניהם אינם מתחלפים דהיינו אותם הכלבים בעינם עומדים.

השיב:

– מי טפסרים ומי גבאים, הוה אומר: העשירים, חז"ל אמרו: פני הארץ אלו העשירים. וכבר אמר החכם מכל אדם: דור הולך ודור בא והארץ לעולם עומדת.

(מפי אבי מורי)

פּני הדור כפני הכלב (סוטה מ“ט ע”ב), פני הארץ אלו העשירים (ב“מ, פ”ז), דור הולך ודור בא וגו' (קהלת א‘, ד’).


204     מעשה בחבורה שדיברו על המימרה הפשוטה בעם: הגוי טרפה אך המטבע שלו כשר, אמר ר' אלטר קלייטניק:

– והכוונה היא לתפילה שחז"ל הבחינו בה מטבע ארוך ומטבע קצר, והראיה שאנו פותחים את תפילת שחרית בכתוב: מה טובו אהליך יעקב, והוא מטבע של גוי.

(מפי אבי מורי)

והוא כדרך הפתגם הרומי: פקוניה נוֹן אולט (הממון אינו מסריח), ובלשוננו ניתן לתרגם על דרך שחוק־מלים: הגוי טרפה וכשרה הפרוטה (ובדומה לכך: בשעת פטירתו של אדם נפרטים כל מעשיו). ולענין תפילת שחרית ראה יצחק מאטיסיס: “מה פלא כי רבים בינינו להוטים לפתוח את ספריהם ואת מאמריהם בציטאטין של גויים. הרי דורי דורות פותח עמנו את סידור התפילות המקודש שלו בציטאטה של גוי, הוא בלעם בן בעור: מה טובו אהליך יעקב” (קשב, עמ' 72).


205     מעשה בר' אלטר קלייטניק, שלא היה מגלח זקנו, אלא מורטו קמעה קמעה. נשאל:

– מריטה זו על שום מה?

השיב:

– כי סופי יורש גן־עדן – ודאי הוא; ואם סופי יורש גן־עדן, סוף־סופי שמושיבים אותי על כסא־זהב – ודאי שבודאי הוא; ולפי שבזה לא טעם אחורי טעמה של ישיבה רכּה ואיני רוצה שבבא לא יטעם אחורי טעמה של ישיבה רכה, ולפי שישיבה על כסא של זהב על־כל־פנים אינה קרויה ישיבה רכּה, הריני מורט את זקני וקובץ לי על יד את השערות ובבא אתקין לי בהן מין פלומה רכה, וישיבתי בריווח ובנוח.

(כנ"ל)

והבאתי מעשה זה בספרי: ממחוז הילדות (תרצ“ח, עמ' קנ”ח), ומכאן נתפשטה בברודי האמירה על מי שמורט שערותיו: ער קלייבט זיך צוזאמען אויף א מאטראצעל (הוא מקבץ בשביל עצמו למזרן) וראה בהיפך באסטומסקי, סי' 2917: קלייבען פ’אר דער ווייב אויף א פארוק (לקבץ בשביל אשתו לשביט) והיא האמירה על מי שמגדל שערות ארוכות.


206     מעשה בר' אלתר קלייטניק, שבא לבית הפרופינציה, הוא בית־ממכר־המשקאות, וזרק משהו. שאל לו בעל־הפרופינציה:

– מה זרקת?

השיב:

– הנוטל צפרניו גוזר שני גזרי עצים כשני עדים וצוררם ודנם באור, ואני כשאני נוטל צפרני הריני גוזר שני עצים כשני עדים וצוררם וזורקם בביתך, שכן אומרים שכל שאינו דן צפרניו ועדיו באור, אין השמים קולטים אותו, עד שלא ירד לעולם השפל ללקט צפרניו ועדיו, שעל־כן אני מטילם למאחורי חביות־המזג, שכשארד ללקטם – אשובב בינתיים את נפשי בלגימה של יי"ש.

(כנ"ל)

וחידוד זה הבאתי בספרי: ממחוז הילדות (תרצ“ח, עמ' קנ”ח).

וענין שני עדים בעולם הבא נושא באגדה ובעל קב הישר מביא מעשה החייט, שביקש לשים בקברו עדים, שלא נטל ייתור, וראה שימושו של המוטיב הזה בסיפרו שלי. ל. פרץ: “ראשית כבר לא היו אותם חייטים זהירים בייתור. לפנים היה חייט מבקש, לפני פטירתו, שיעשו לו ארון משולחנו ויתנו את האמה בידו, שיהיו לו לפני בית הדין של מעלה, שני עדים, שלא נכשל אף פעם בייתור” (תרגום ש. מלצר, כרך ב‘, ספר ב’, עמ' ע"ד). וכאן נערב מוטיב שני עדים ומוטיב שולחן־העבודה כחומר לארון שייטמן בו בעליו, ובזה כמה צוואות של רבנים וכן, למשל, ר' אלעזר הורויץ, רבה של וינה, שציוה לעשות ארונו משולחן־לימודו. וראה בשירה יל"ג: “מעצי אלה זאת – עץ / עץ בכות ואבל / נעשה הארון בו מיכל הושמה / להיות עד נאמן לפני שופט תבל / כי תמיד את דוד באמונה קמה” (“אהבת דוד ומיכל”). ובלא מוטיב של עדות וקרוב בענינו לחידודנו ראה המרובע של עומר כאיאם: “מיץ ענבים השקוני לשכרה / תאדים לח יישאר חורה / וכי אלך מפה ביין רחצוני / ועשו ארון מעץ של גפן תפארה” (תרגום בנציון בנשלום, עמ' 101).


207     מעשה בר' אלתר קלייטניק שנשאל:

– אם אנו מצרפים מה שאמרו בנו מוכיחי כל הדורות, למן הנביאים עד סופר דור אחרון, אנו מבינים שאין אומה פגומה כישראל, ובכל זאת ראה כביכול, שגם הוא לא פיזר לה רוב שבחים, לבור אותה מבין כל שבעים אומות ואנו מתפארים ואומרים: אתה בחרתנו מכל העמים. הכיצד?

השיב:

– אין ברירה אלא בקטניות מתולעות…

(כנ"ל)

והוא כדרך פתגם באידיש: פ’וילען ארבעס קלויבט מען (אפונים רקובות בוררין) ובאסטומסקי סי' 3618: קלייבען ווי ווערעמדיקע ארבעס (לבור כמו אפונים מתולעות). והשחוק בחידודנו עיקרו בדרך התרגום: ברר (קלויבען) בחר (אויסקלויבען)


 

ד    🔗


208     מעשה בר' יעקב שמואל פאדנהכ’ט (אחיו של ר' יהושע בעל “יזרעאל”), מאחרוני המשכילים בברודי, שהיה מעורר לתרומות לטובת מושב־הזקנים בעיר, וככל שנמצא לו מסרב קופץ־יד, היה אומר לו:

– נראה שאין אתה מעלה על דעתך, כי גם אתה תזקין. אמנם, אין אני אומר, חלילה, כי הכרח הוא לך, אבל על כל פנים אפשרות היא, ודרכו של סוחר פיקח שאינו משמיט מידו אפשרות, ואפילו היא, כאפשרותך אתה, קלושה ביותר.

(מפי ר' יעקב שמואל פאדנהכ’ט)

וראה רשימה של יונה מעשה בזקנה בתל־אביב, שלא זכתה בימי־הקיצוב לתשומת לב ראוייה: "ואולי יהרהרו חברי־וועדת־האספקה ולא יגרמו צער ואף בושת לזקנים ולזקנות שלנו. הרי יבוא יום אף הם אולי יגיעו לזקנה (“על המשמר”, גל. 2220).


209     מעשה במר הינדס ומר מוטשאַן, אחרוני משכילי ברודי כותבי־גרמנית, שגלגלו בעניני כתיבה ודרכה, אמר מר מוטשאן:

– כבר התאמנתי בכתיבה של שיר באופן שאני מחבר תחילה את סופי החרוזים, ובלילה אני שוכב במיטתי ומהרהר בדרך השיר ולמחרת אני קם בכוחות־משנה ומביאו על גמרו, ונמצאת התאמצותי מחולקת בדרך פרופורציונאלית.

השיב מר הינדס:

– אין זה כדרך הטבע, כי משל למה הדבר דומה, חתולה הבאה להמליט גוריה הריהי עם ערב ממליטה את זנבותיהם ושוכבת לישון ולמחרת היא קמה בכוחות־משנה וממליטה את שאר גופם ומדבקה להם את זנבות־אמש.

(מפי פייבוש בקר)

והוא גם הד וגם ביקורת לדרך־השעשועים של החברה, שמקורו בספירות העליונות בפאריס של המאה הי"ז, והוא קרוי bouts־rimés כלומר חיבור שירים לפי חרוזים הנתונים מראש. ממציא השעשוע הזה היה הכומר דילוֹ – מעשה והתאונן, כי נגנבו ממנו שלוש מאות סוניטות, וכשחבריו תמהו לשפעת־פריונו ביאר, כי הסוניטות לא היו עדיין בגמר־בישולם ונתחברו להן החרוזים בלבד. השמועה הזאת על אגירת חרוזים נתפשטה על פני פאריס והחברה התחילה להשתעשע בחיבור שירים לחרוזים נתונים מראש מתוך שמירה על שלושה כללים (חרוזים שלא־כמצוי, איסור שינוי מקומם, הסתגלות לנושא הניתן) והוא שחוק הפשוט עד עתה, ביחוד בעתוני השחוק (יוליאן טובים: פיגאז דאמבא או פאנאופטיקום פיוטי, ורשא, 1950, עמ' 37 ואילך). ובאמת נודע השעשוע קודם, ורישומו גם בשירתנו בימי הביניים.


 

ה    🔗


210     מעשה בוולוול זברז’ר, שבא לפני ר' משה אנרן טויביש, רבה של יאסי ואמר לו:

– רבי שאלה גדולה יש לי לשאול. ביום־כיפור נקמט לבי ולא יכולתי לעמוד בצום ואמרתי אטעם קמעה ואחיה את נפשי. לפי שלא רציתי להטריד על ישראל נכנסתי אצל ערלית אחת וטעמתי מה וביני לביני נטפלה אלי ולא יכולתי לכבוש יצרי. כשפרשתי ממנה נתתי לה מטבע הנקרא יארמולינץ, נטלתו ואמרה לי, כי אוכל לחזור אצלה. והנה – השאלה שאני מתחבט בה היא, אם כוונתה היתה שהיארמולינץ ההוא חל גם על הפעם הבאה או שבפעם הבאה אהא חייב ביארמולינץ אחר.

(מפי ש"י עגנון)


 

ו    🔗


211     מעשה בר' זליג מונדשיין, בעל “נוגה ירח”, שנתן ידו לנחמיה לנדס לייסודו של בית הספר בעיר־מושבו בוליכוב. נשאל:

– כמה פעמים שמענו מפיך תלונה על הדורות ההולכים ומתמעטים ועל התורה המשתכחת מישראל והנה אתה תומך בבית־ספר שאתה יודע יפה־יפה, כי לא ירבה תורה בישראל.

השיב:

– שבתי וראיתי, כי בחור שמילא כרסו ש"ס ופסוקים ויש לו היתר־הוראה – אין דרך־ארץ בפניו, ואילו בחור שהוא בור דאורייתא אך יש לו דיפלומה של דוקטור – יש דרך־ארץ בפניו והכל מפנים לו דרך ושומטים כובעם. על שום מה, על שום שהבחורים המוסמכים מרובים, ואילו הדוקטור אחד. עתה כשיהיו בתי־ספר יהיו הדוקטורים מרובים והמוסמך אחד וינהגו בו דרך ארץ ויתנו כבוד לא לדוקטוריה אלא לאורייתא.

(מפי ר' דב־בריש ווייס)


 

ז    🔗


212     מעשה בר' שמואל יוסף פין, שישב בעשרה בטבת, והוא יום שלגים וסעד את סעודתו. נכנס אצלו אחד היראים וראה אותו, בכך, נקמט לבו ואמר לו:

– ראיתי כי נתקיים בך מה שאמרו חז"ל: כאילו נעשה שותפו של הקדוש־ברוך־הוא במעשה בראשית.

שאל ר' שמואל יוסף פין:

– כיצד?

השיב לו:

– גאָט גיט שניי און איר – פ’רעסט.

(מפי מרדכי ביבר)

החידוד הוא בכפל ההוראה: 1) אלהים נותן שלג ואתה – כפור, 2) אלהים נותן שלג ואתה – זולל. ושחוק זה במלה פרעסט לכפל הוראתה נעשה גורם לחידודים אחרים, וכן אמרו עליו על מרדכי ספקטור, שגלגלתו היתה גדולה והיה בו בולמוס־אכילה: כמותו כליל־חורף: אויסגעשטערנט און פ’רעסט. וחידודו בכפל־הוראה: 1) זרוּע כוכבים וכפור; 2) מרחיב מצח וזולל.

ומוריס בישוף מביא בדיחה זו כמעשה בהרשלה אוסטרופולייר, שבא לפני גביר וקמצן ואמר לו הגביר: ידעת כי אין דרכי לתת, אבל אתן לך נדבה יפה, אם תפתור לי חלום שחלמתי: ראיתי זקן ומצחו גבוה, זקנו ופאותיו לבנים כשלג והוא זלל בשתי לסתותיו. השיב הרשלה: זהו ליל חורף קר: אויבען שטערן, אונטן ווייסער שניי, און פ’רעסט אז עס קנאקט (טאג", גל. 13186), והתשובה כפולת־משמעות. 1) למעלה מצח, למטה שלג לבן, וקרות עד קרקוש; 2) למעלה כוכבים, למטה שלג לבן, וזולל עד קרקוש וכאן השחוק בכפל ההוראה של המלים: שטערן (מצח; כוכב), פ’רעסט (קרות, ימי קרה; זולל).

מובן כי החידוד בא מתוך הסמיכות של ליל כפור וכוכבים והוא תיאור מצוי בסיפור ובשיר וראה, למשל, ו. אופאטושו: “דאָס פאָרל האָט געשפרייזט און הנאה געהאט וואָס די נאכ’ט איז א פראָסטיקע, אן אויסגעשטערנטע און ביידע האבן געפ’ילט די שטילקייט פ’ון די אייגענער הערצער”, כלומר: הזוג שוטט ונהנה על שהלילה הוא ליל צינה וכוכבים ושניהם חשו את דממת לבותיהם (“די ערשטע שלאכ’טן”), או בריש וויינשטיין העושה את הצינה והכוכבים כחטיבה אחת: “אוסגעשטערנטער פראָסט מאכ’ט גרין זיינע שויבין”, כלומר צינה מכוכבת מוריקה חלוניו (לידער און פאעמעס, 1949, עמ' 124).

ולענין השחוק בכפל ההוראה. שטערן – א) כוכב, ב) מצח ראה מעשה בחבורה, שישבו בז’אסלה שבליטא והתנצחו, מה גדול ממה: א אידישער פּאַרך (שחין יהודי) או: אידישער שבת (יום שבת יהודי) והתשובה כי הראשון גדול מן האחרון, כי יום השבת נמשך ביז די שטערן, כלומר עד הכוכבים, ושחין נמשך איבערן שטערן, כלומר מעבר למצח. (מפי דב בן־ליש).

ולענין השחוק בכפל ההוראה של המלה פ’רעסט ראה וולוול קיזנר, המביא מעשה באדם ניסן שמו שהיה סמוך על שולחן חותנו והיה זולל הרבה אמר לו חותנו כי כבר ראה טבת־פרעסט (צינות של טבת), שבט־פרעסט (צינות של שבט) אבל בראשונה הוא רואה ניסן פרעסט (צינות של ניסן) השיב: ניסן־פ’רעסט אינו חידוש, אייר פ’רעסט (צינות של אייר) ישמור השם (“טאָג”, גל. 13179). והעוקץ בכפל הוראה: ניסן פרעסט – צינות של ניסן, ניסן זולל; אייר (איר) פרעסט – צינות של אייר, אתם זוללים (אתה זולל).


213     מעשה בר' שמואל יוסף פין, בעל “הכרמל”, שאשתו היתה מעורבת בין הבריות ונהגה דרך חירות כלפי גברים והעלתה על עצמה חמתם של היראים. אמר אחד מהם:

– פליאה פליאה, הוא בעל הכרמל ונמצאת היא כרמלית – וסופה רשות הרבים!

(כנ"ל)


 

ח    🔗


214     מעשה בראובן אשר ברוידיס, שהכניס את בנו בבריתו של אברהם אבינו, נתכנסו בביתו מחשובי קהילת וינה, חכמיה משכיליה, ובכללם הרב גידמן, ר' אייזיק טורטשינר ואחרים. לא יצאה שעה קטנה וברוידס בסום ומבוסם. הוכיחו בנימיו גריל בלשון:

– ראובן אשר, ראובן אשר, מה עשית?

השיב:

– שתיתי מתוך קל־וחומר – בברית מילה של זר איני מניח את הכוס מידי, עד שאני שיכור; ברית מילה של בני, שהוא עצמי ובשרי, לא־כל־שכן.

(מפי ר' יעקב רפפורט)


215     מעשה בראובן אשר ברוידס שנכנס אצל רופא שבדקו ואמר:

– השתיה אסורה עליך בתכלית.

אך יצא מבית הרופא נכנס למסבאה ושתה כהלכה. הוכיח אותו ידידו שליוה אותו ואמר:

– כך אתה נוהג מיד בדרך מן הרופא?

השיב:

– יהא דומה עליך כאילו אנו עתה בדרך אל הרופא.

(מפי אייזיק סדומי)

ומאיר הניש מביא מעשה בראובן אשר ברוידס שהלך בלוית ידידו אל רופא והוא בדקו וגזר עליו שתיית יי“ש. אך יצא מבית הרופא נכנס ברוידס למסבאה ושתה מנת יי”ש הגונה, גער בו ידידו: כבר שכחת גזירת הרופא מלפני שעה קלה? השיב: הריני זוכרה יפה־יפה, ואני מבקש לקיימה, אך מי אמר שמועד גזירתי חייב להתחיל מהיום, יהא נדמה לך שנכנסתי לרופא מחר (ידע עם, חוב' ט').


216     מעשה בחבורה, שדיברו על המארות הפיקאנטיים של חכמינו, הזכיר מי שהזכיר מאמרם: האוכל מצה קודם הפסח כבועל ארוסתו בבית חמיו.

אמר ראובן אשר ברוידס:

– ואני טעמתי את שניהם – ולא כּדמיון.

(מפי אשר בבלי)

לשון המאמר הוא: האוכל מצה בערבי פסחים כאילו בא על ארוסתו בבית חמיו (ירושלמי, פרק ערבי פסחים, הלכה א') והחידוד מביא דרוינוב ונוסחנו משום שינוי הדק הבאנו. ונראה, כי החידוד עצמו ישן ונתלה באנשים שונים ובדור אחרון בברוידס. וראה ר' יהודה סומו הנותן, בפי רב חמדן, עצה לעלם להתיחד עם ארוסתו “וכה תאמר אל כל השואלים, כי אתה עתה חרשת בעגלתך ולא יושת עליך חטאת על הדבר הזה; ואם אכלת לתיאבון פרוסת מצה בערב פסח, יראו מה כופר יושת על זה – ונתת פדיום נפשך” (צחות בדיחותא דקידושין, מהדורת ח. שירמן, עמ' 70).

ור' ישראל אלנקאוה אומר לענין המאמר ההוא: “המצה בגימטריא מאה וארבעים, מה כלה בלא שבע ברכות אסורה, אף מצה בלא שבע ברכות אסורה” (מנורת המאור, מהדורת ענלאו, ח"ב, עמ' 231), והדברים אין להם קישור, והמהדיר מביא דברי אליעזר ריבלין, שהכוונה לחילופה של תיבת כלה בתיבת קלה, שכן הקלה־140, המצה־140, ורש"ח קוק, המזכיר כל אלה, מעיר, כי פירוש זה אין לקבלו, ולדעתו כתב אלנקאוה: מה כלה בלא ז'; ואמנם כלה חסר שבע־140, המצה־140 (נרות שבת, כרך ח', קונטרס קע“ט – ק”פ).


 

ט    🔗


217     מעשה בר' שמעון בכרך שדיבר בשבחו של החזן המפואר שלמה זולצר, אמר:

– אמרו: בשעה שתיקן שלמה המלך עירובין ונטילת ידים יצתה בת קול ואמרה: אם חכמת בי ישמח לבי גם אני. לפנים בישראל חזן אין קולו משמשו והוא מניח ידו על אזנו או הפיקה שבגרגרתו לחזקו, בה שלמה בימינו ותיקן שני תיקונים גדולים – עירובין דהיינו שהקול יהא ערב ונטילת ידים דהיינו שנטל ידי החזן מעל אזנו ומעל הפיקה שבגרגרתו.

(מפי אברהם כהנא)


218     מעשה בד"ר שמעון שוואבאכר, רב־הנאורים באודיסה, שההדיר סידור־תפילה לבני־עדתו. בא אצלו שלמה מנדלקרן, ראה את הסידור, עיין בו ומצא בו כמה וכמה השמטות ברוח הריפורמה. החזיר בבהילות את הסידור למקומו והרתיע עצמו ממנו, כדרך הנזהר מנגיעה, אמר:

– פריש געשטריכען!..

(מפי א. מ. הברמן)

אמירה זו היא נוסח האזהרה מפני צבע טרי, והשחוק הוא בכפל־המשמעות של התיבה: געשטריכ’ען א) צבוע; ב) מחוק.


 

י    🔗


219        א) מעשה בבחור מבחורי טרנוב שהחמיץ, עמד בשבת ועישן סיגריה בפרהסיה, באו אליו חבורת יראים וחבלו בו עד זוב דם. עבר ר' מרדכי דוד ברנדשטטר ולא מיחה בידם, תמהו עליו משכילי העיר:

– כך דרכה של השכלה?

השיב:

– ההולך למסור את נפשו על חילול־השם – ילקה!

(מפי יהודה יערי)


ב) מעשה בחבורה שדיברו על המשכילים החדשים, אמר מרדכי דוד בראנדשטטר:

– הללו, תחילה הייתי חושד בהם כי אין הם בורים אלא בדברי־קודש, עתה ראיתי כי הם גם בורים בדברי חול, וכשם שהם ריקים מתורה כך הם מנוערים מדעת, וכל הדוקטוריות שלהם שהם יודעים לכתוב קובלנה על אכרים המשתמטים לפרוע חובותיהם, ונמצאתי חושד בכשרם.

(מפי אברהם כהנא)


220     מעשה במרדכי דוד ברנדשטטר, שהלך ברחובה של טרנוב ונזדמנה לו סיעה של נערות, שתרבות־הבית שלא יצאו מכללה שנואה עליהם ותרבות הנכר שלא נכנסו לכללה אהובה עליהם ודיבורן בקולי קולות, אמר להן:

– עלמות נכבדות, על שום מה אתן מדברות גויית, שהכל ידעו שאתן יהודיות, מוטב שתדברנה יהודית וידעו הכל שאתן גויות.

(מפי אברהם ברנדשטטר)


221     מעשה במרדכי דוד בראנדשטטר, שישב בביתו של יצחק עדוארד סלקינסון וראה בתו מהלכת בו, שאל לו:

– רואה אני בתך ואינה צעירה ביותר ועודה בתולה – על שום מה אינך טורח להשיאה?

השיב:

– יהודי הייתי רוצה להשיאה לו ואיני יכול – הרי משומד אני, גוי הייתי יכול להשיאה לו ואיני רוצה – מוטב שתשב ותלבין בביתי משתתענה תחת ידיו של עשיו.

(מפי משה אהרן ויזן)


222     מעשה בחבורה, שדיברו על גדולים שלא זכו לבנים שכמותם, ופירשו כמה וכמה דוגמאות, הן בתחומם של משכילים. אמר אברהם כהנא:

– גם לענין זה צא וראה מה בין חסיד ומשכיל – ר' יחיאל המגיד נחלוצ’וב היה לו, בכלל בניו, בן שלא היה בתורה אמר אביו: אם אינו מסוגל להיות רב או דיין או מוכיח, הרי על כל פנים הוא מסוגל להיות חסיד לוהט; ומכאן ר' מרדכי דוד בראנדשטטר שהיה לו בן שלא היה לא בתורה ולא בהשכלה, אמר: אם אינו בתורה ולא בחכמה, הרי על כל פנים הוא מסוגל להיות סוחר בהמות.

(מפי אברהם כהנא)


223     מעשה בר' מרדכי ברנדשטטר שדיבר בשלושת בניו, האחד שהיה מוֹרה גימנסיה, והשניים שהיו בעלי בתי חרושת בעירו, שאל אותו מי ששאל:

– אתה מוחך חריף כל כך, ואילו בניך לא כן. הכיצד?

השיב בשאלה:

– האם במוחי יצרתים?

(מפי ד"ר ישעיהו פגי)


224     משה במרדכי דוד בראנדשטטר שהטריד עליו סופר צעיר בנסיוני־הכתיבה שלו, ביחוד בתחום דרמה, והיה הסופר הזקן מדחה אותו, משום שלא מצא בו שיור של כשרון. לימים הלך אותו סופר צעיר לאמריקה ומשנתפרסמו דבריו יצא לו מוניטין. אמרו?

– נו ר' מרדכי דוד, אתה ביטלתו וכרכי־הים מקבלים אותו.

השיב:

– הוא שדרשו בענין הכתוב: נשים בציון עינו בתולות בערי יהודה דהיינו אותן שנאנסו בציון ונפסלו: משהגיעו לערי־יהודה נחשבו כבחורות.

(מפי אברהם כהנא)

ועצם הדרוש נודע וחידושו פה בקישורו.


225     מעשה במרדכי דוד בראנדשטטר שדיבר על פלוני סופר ותיק ודיבורו בזלזול. התרעם עליו איש שיחו:

– פלוני סופר משמש באומנותו ארבעים שנה ואתה מבטלו מניה וביה?

השיב מרדכי דוד בראנדשטטר:

– מעשה במלמד שבא לפני גביר ואמר לו: ראוי שכבודו ימסור לי בנו ללמדו, שכן הצלחתי ברוך השם בתלמידי הקודמים ומפורסמות אינם צריכים ראיה. ראה המלמד שהגביר שותק הוסיף: והריני בעיר זו מלמד עשרים וחמש שנה ופירסום לימודי נתפשט ברבים. ראה המלמד שהגביר שותק הוסיף: ולא עוד אלא קודם שישבתי בעיר זו הייתי הרבה שנים מלמד בעיירה ריגליץ הסמוכה והצלחתי עמדה לי שהביאוני לכאן. עתה פתח הגביר את פיו בגערה: מה, כארבעים שנה אתה מלמד ועודך קיים ועומד, מכאן שאתה עושה מלאכתך רמיה, שכך דרכו של מלמד אמת שהוא פולט את הריאות ואת הלב…

סיים ר' מרדכי דוד ואמר:

– והוא הדין בסופר, שדרכו של סופר אמת שהוא כותב בדם לבו ונפטר מן העולם לפני זמנו ואם לא כן כתיבתו מן הפה ולחוץ.

(כנ"ל)

ונראה, כי הוא חידוד פשוט וכן אומר ב. כצנלסון: “בימי ההשכלה היו מספרים על אדם אחד, שבא לפרץ סמולנסקין והתפאר לפניו, שהוא מורה עברי מפורסם. שאל אותו סמולנסקין: כמה שנים אתה מלמד? אמר: עשרים וחמש שנה. – ועדיין לא קיבלת שחפת? סימן, שאינך מורה” (חינוך הנוער והמפלגה, מולד, חוב' 28) ובהמשך הדברים בא נמשל שאין לו שייכות למשל.

ונוסח חד יותר מביא מ. א. ויזן, חכמה און חריפות, סי' 103 והיא קושיה: על שום מה אין שוכרים מלמד לשנה תמימה אלא לששה חדשים בלבד. והתירוץ: ממה נפשך, אם המלמד בעל־יושר העושה מלאכתו כהלכה, מדרך הטבע הוא שילקה בשחפת וימות לכל המרובה בששה חדשים. ואלם אם הוא מוסיף לחיות לאחר הזמן, הרי נראה בעליל, כי הוא רמאי, וצריך לחפש אחר תחתיו.


226     מעשה בזאב וקסקרץ (מחלוצי טרנוב שקבורתו בדגניה) שבא לפני עליתו לר' מרדכי בראנדשטטר להפרד. שאל אותו הזקן:

– ונסיעתך כיצד?

השיב:

– עד אלכסנדריה אני נוסע באניה ומאלכסנדריה ליפו אני נוסע ברכבת דרך חצי אי סיני.

נכנס הזקן לספריתו, הביא תנ"ך קטן ואמר:

– בקשה לי מעמך, אם תעבור על פני הר סיני, תחזיר שם את הספר הזה.

(מפי ד"ר ישעיהו פגי)

וגדליה שטוצינר מביא בסיפור הפשוט בעם מעשה במשולח מארץ ישראל שבא לקבץ נדבות לעיירה אחת והאפיקורס שבה קראוֹ אליו ואמר לו, כי יתן לו נדבה הגונה, אם יעשה עמו טובה. אמר והוציא חומש מארונו ומסרו בידי המשולח לאמר: הלא תשוב עתה לארץ־ישראל, ותהיה לא רחוק מהר סיני, אבקשך, כי תשיב את התורה’לה להר. הרינו מודים עליו וכבר דיינו בכך (תורה, שארפזין און הומאָר, אידישער זשורנאל, גל. 13696 וכן ניו־יארקער וואכבלאט, כרך י"ז, גל. 428).

ופרץ מארקיש עשאו ענין לפואימה שלו, הבאה כהגבה לפרעות אוקראינה: “הה, הר־סיני! בכף־שמים הפוכה לקק ביצת התכלת!… / ונכנעת, נכנעת כחתולה, בתפילת חצות לילה / מלכת־גל־ההריגה רוקקת להשיב לך עשרת הדיברות” (די קופע, ורשא, תרפ"ב, עמ' ל') וראה בהיפך־הכוונה בריש וויינשטיין: “בקלויז מביט סבא אל האריות / לספוג קרבו את אור־הכתר; / כיון שהאדמה מחללת את תורת האלהים / היה רוצה לשאת את לוחות האבן של משה רבנו / ולהשיבם להר סיני” (ריישע, עמ' 88).

וראה מ. אשר שעשה חידודנו כענין לפזמון ששמו: סיני און שנאה (ונראה שאינו יודע דרושם של חז"ל על סיני – משום שירדה מעליו שנאה לישראל) ונאמר בו: פלי צוריק אין הימל, תורה’לע / בלייב נישט אין מיטן / חרוב אין דער סיני בארג אין פוילן לאנד / חרוב דער אָרט וואו מ’פלעג דיך היטן, – כלומר: עופי לשמים תורה, אַל תעצרי באמצע, חרב הר סיני בפולין, חרב המקום שבו היית נשמרת (אפריקאנער יידישע צייטונג, 8 ביוני 1951).


227     מעשה בחבורה, שדיברו על הנשים והליכותיהן אמר מרדכי דוד בראנדשטטר:

– נשים צנועות גיבט עס נור אויף דעם פ’ריעדהאָף, כלומר נשים צנועות ישנן בבית הקברות בלבד, וסימנך: לך לבית הקברות ותקרא על גבי כל מצבות הנשים לאמור: פ"נ האשה הצנועה…

(מפי ד"ר ישעיהו פגי)


228     מעשה בזאב ברקלהאמר עורך “נובי דז’ינניק” וישעיהו פגי שבאו לבקר את מרדכי דוד בראנדשטטר בימי חליו, סמוך לפטירתו, שאלו לשלומו, אם הוא נוהג, כדרכו, לצאת יום־יום לטיולו הרגיל ברחובה הראשי של עירם, טרנוב:

געהען זיע, וויע געוועהנליך, אַאוס?

השיב:

יאָ איך געה אאוס.

(כנ"ל)

אויסגעהן – – תרגומו לצאת החוצה וכן לכלות, לגווע; השאלה: האם אתה, כרגיל, יוצא החוצה כוונת טיול, התשובה כן אני יוצא החוצה, כוונה לדעיכה, לגסיסה.


 

י"א    🔗


229     מעשה במשה מנש, מאחרוני משכילי ז’ולקיב, שהיה מתגרה בחסידים, שהיו קוראים לו משה הונט, אמר:

– פּלוני שמסחרו מנעלים – נוטל זוג־מגפיים ותולאו בפתח חנותו; אלמוני, שמסחרו אריגים – נוטל חטיבת־אריג ותולאה בפתח־חנותו; רבי, שמסחרו חסידים – חובה היא לו ליטול חסיד ולתלותו בפתח חצרו.

(מפי יצחק צימרמן)

ודרך הסוחרים הזאת כבר נעשתה משל בספרו של ר' זנוויל לייב צאהלן הכותב: “ומה נדמית בזה, לבעלי סחורה, ותלו לדוגמא על פתח חנותם, חתיכות חתיכות מכל מיני צבעונים, לאמור כזה ראה וקנה ממני, ואחרי האמת כפתם לא רעננה, ולא מצא כל אשר ישאלו עיניו” (שלמה מול אדר, מהדורת פראג, 1818, הצעה להדפסה שניה). וענין חידודנו כבר הובא בספרי כוכב נידח (תש"י, עמ' 25) ומה שאומר המגודל מתוך ציניות אומר תינוק מתוך נאיביות, וראה מעשה יגאל ידין בקטנותו, שטייל עם אביו, א. ל. סוקיניק, בירושלים והתבונן בחנויות ובשלטים, עמדו לפני חנות של חייט, שאל התינוק, אם פה מוכרים אנשים, וכשנשאל לטעם־שאלתו, השיב: ראה, על השלט מצויר פה איש; אם על השלט מצויירים כובעים – מוכרים בחנות כובעים; ואם מצויר איש – מוכרים אנשים (מרשימות אמו ח. פיינסוד־סוקיניק “גננו”, תרפ"א). ובדומה לעניננו ראה פרץ סמולנסקין המתאר לבושו והליכותיו של מלמד וכותב: "לוּ הייתי אז חוקר־קדמוניות, כי אז יכולתי להוציא משפט אשר בימי יעקב אבינו לא היו מלמדים כמו אלה, כי לולא זאת, מה היה לו לנוע על העצים לקחת מקל־לבנה ולפצל בו פצלים? מדוע לא מלמד כזה להציגהו בעדרי־הצאן" (התורה בדרכי החיים).

וכשם שחידודנו משמש מגמה משכילית כך מצויה נוסחה, והיא מורכבה וחדה יותר, המשמשת מגמה חסידית ושמעתיה מפי ר' ישעיה הלוי איש הורויץ ברמת יוחנן: מעשה בר' ברוך הלברשטאם, רבה של גורליץ, שנכנס אצלו אדם ולבושו כלבוש נכרי וזקנו מגולח. קנטר בו הרבי ר' ברוך: מה ראית להסיר מעליך את צלם האלקים. אמר לו: רבי, מדוע יביט אך אל מראי החיצון ולא יביט אל לבי, שמא הוא לב יהודי. החזיק בו הרבי ר' ברוך והוציאו לשוק, הראה לו באצבע על השלטים התלויים מעל פתחי־החנויות, שאל: מה מלאכתו של זה? השיב: סנדלר. הוסיף ושאל: מהיכן לך? השיב: הרי המגף הגדול שבשלט מעיד על כך. וכן שאל בענין חייט ושען וכדומה. באחרונה אמר הרבי: פני אדם הוא השלט שלו ושלטך מעיד עליך כי אתה שגץ (= פוקר)

ושם הונט (כלב) כינוי וחניכה, וכן למשל, ר' משה ב"ר מרדכי ברלאג, ממתרגמי כתבי־הקודש לעברי־טייטש, קורא לעצמו משה הונט (ראה וויינריך, בילדער פ’ון דער יידישער ליטעראטורגעשיכ’טע, 1928, עמ' 129, הערה 9). ולמלוצצים בחידודנו מנש (אדם) הונט (כלב) נעיר כי מנש, מאנש נוטריקון: מאנשי שלומנו, משמע ממשפחת חסידים ראשונים.


230     מעשה בקהילה קטנה בגליציה, שנפתח בו בית ספר מיסודו של הברון הירש ונתגלעה מחלוקת בין תומכיו המשכילים ובין יריביו החסידים. לימים באו המפקח ועוזרו מוינה לראות בדרכו של בית־הספר, הקימו לו המשכילים שער־כבוד נאה והתנוססה בו כתובת: הבאים ישרש יעקב. התחכמו החסידים ובלילה החליפו את הכתובת בכתובת אחרת: וכל עמי הארץ יבואו. לימים בא רבם של החסידים ואמרו: מה אורח שלנו פחות משלהם, והקימו גם הם שער־כבוד נאה והתנוססה בו כתובת: זה השער לד' צדיקים יבואו בו, נפרעו מהם המשכילים ובלילה החליפו הכתובת בכתובת אחרת: פתחו שערים ויבוא גוי צדיק.

(מפי פייבוש בקר)


231     מעשה ביעקב שלייפר מאחרוני העילוּיים בברודי, שישב ולמד את לשון הצרפתי, עד שידע לקרוא ספרותה בכל הדורות, אלא שקריאתו היתה לא לפי הקרי אלא לפי הכתיב ושעל כן היו הליצנים מכנים אותו: יאַן יאָקוואֶס רוסאֶאָוּ. פעם אחת נזדמן צרפתי ואמרו לו כי יש בעיר אדם היודע לשון צרפת על בוריה, כל מה שדיבר הוא – לא הבין שלייפר כל מה שדיבר שלייפר – לא הבין הוא. נשאל הצרפתי:

– ומה הוא בן עירנו בעיניך?

השיב:

– כן, הוא צרפתי, אבל חרש־אילם.

(מפי דודי ד"ר יצחק אוירבך)

וראה בוקי בן יגלי המספר על איש “בן תורה ואורגיניאל משונה מאד – – הוא ידע גם צרפתית ובאוצר־ספריו נמצאו ספרי וולטיר ורוסו – – אבל קריאתו היתה משונה מאד. הוא האמין ב”כתיב" ולא ב“קרי” והביע את כל האותיות הכתובות ואינן נקראות, ועל מחאתי כי לא כן, ענני לתומו, כי הוא שילם בכסף מלא בעד כל האותיות הנדפסות ולא יאבה להוציא את כספו לבטלה". כך היה גם דרכו בעתון שהיה קוראו, מראשו ועד סופו לרבות המודעות, וכשנשאל, מה לו ולמודעה על בריחת כלב וכדומה “ענה לתומו עוד הפעם, כי הוא משלם כסף מלא בעד כל הגליון ולא יחפוץ להוציא את כספו לבטלה” (מה שראו עיני ושמעו אזני, תש"ז, עמ' 137 – 138).