לוגו
כת אמנים
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

 

א    🔗

437     מעשה בצייר צוילינג שאשתו, שהיתה נוצריה, אפתה בימי המלחמה לפני חג־הפסחא של הנוצרים חלה כדרך שהיא מתוקנת לכבוד החג הזה, וכשהגישתה לשולחן אמרה:

– ודע, כי זו פסחא מיוחדת במינה.

תמה:

– במה אפשר לה לחלה בימי המלחמה שתהא מיוחדת – סולת אַין, שמנים אַין, תבלים ראויים אַין.

השיבה:

– עשיתיה קמח מצות.

(מפי ברוך שוחטמן)


438     מעשה בלודויג שוורין, שישב במסיבה בלונדון ונמצא שם מי שביקש לבדח דעת המסובים, סיפר:

– מאקדונאַלד ביקש להשיג כתב־יד עתיק והוא ספר־כתבי־הקודש בתרגום יווני שנשמר ברוסיה, הציע להם לרוסים תמורתו את עצמות קארל מארכס ולא נענו לו, הציע להם מאה אלף ליטראות, נענו לו.

אמר לודויג שוורין:

– נראה כי הקאפיטאל חשוב להם ממחברו.

(מפי לודויג שוורין)


439     מעשה בלודויג שוורין, שישב בזכרון יעקב וצייר נופה וחייה, וביותר צייר חמורים. היתה שם גברת אחת והתפעלה מציוריו, וכשנפטרה ממנו, אמרה:

– מעתה, ככל שאראה חמור, יעלה זכרך לפני.

ראתה אותו תמה, הוסיפה:

– הריני מתכוונת לשבח.

(מפי אלמוני)


440     מעשה בלאה גולדברג, שסיפרה בענין תרגומה לספרו של טולסטוי “מלחמה ושלום”, נאנחה ואמרה:

– אבל העבודה נמשכה הרבה…

ניחמה לודויג שוורין:

– אַל תשכחי, כי לפניך ענין מלחמה ושלום, ואפילו פרידריך הגדול צריך היה, לשם מלחמת שבה השנים, שמיטה שלימה.

(מפי לודויג שוורין)


441     מעשה בלודויג שוורין, שהביא תמונתו מתנה לגברת אחת, אמרה:

– אבל הגדלת חסדך יותר מדי.

אמר לה:

– הגדלתי יתר מדי? טלי מספריים ותחתכי לך חתיכה כחפצך.

(כנ"ל)


442     מעשה בחבורה של ציירים, שדיברו באחד מחבריהם, שהשתכר במכירת תמונותיו סכומים מופלגים, אמר לודויג שוורין:

– ההוא יכול להרשות לעצמו דבר זה, שכן העולם אומרים, כי הממון מקלקל את האופי, והוא אין לו ובו מבחינה זו מה לקלקל.

(כנ"ל)


443     מעשה בקאריקאטוריסטן אריה נבון, שהאשים את חברו־לאומנות יוסף בס, כי עשה שימוש בקצת דיוקנאות שלו, ונתגלע בזה פולמוס ברבים, אלה מחייבים ואלה מזכים, אמר אריה אלוויל:

– ראשית, אם עיקר טענתו של המאשים היא, שהנאשם התבונן בציורים שלו ועשה כמתכונתם, הרי שאלה היא, כיצד הוא עצמו עושה קאריקאטורות של צ’רצ’יל ושל רוזוולט, הרי לא ראם בעיניו ולא ציירם, אלא ראה לא בלבד צילומים אלא גם קאריקאטורות שלהם ועשה כמתכונתם; ושנית, אין כעסו והפומבי לו מוניטין נאה, שכן רוטשילד חזקה עליו שלא יצא לשוק ולא יצעק: סחבו ממני חמשה גפרורים!

(מפי אריה אלוויל)


 

ב    🔗


444     מעשה בשיירת יהודים, שנסעו בימות־השלגים ונתקעו, מחמת הפשרתם, בקהילת קריאוליאני, ובכללם אברך, שהיה מסלסל בקולו. כשהגיעה שעת־מנחה, אמרו אנשי־הקהילה, לאותו אברך:

– אפשר אתה עובר לפני התיבה.

נענה להם והוטבה התפילה בעיניהם וביקשו ממנו, כי יעבור לפני התיבה בליל־שבת. נענה להם ונהנו הרבה מתפילתו וביקשו ממנו, שיעבור לפני התיבה גם בשבת. נענה להם והתפעלו מתפילתו ואמרו לו:

– אברך, עלה לפנינו במוסכם, כי תשתקע במקומנו ותהיה לנו שליח־ציבור ונָקבה לנו שכרך.

שאל האברך:

– וכמה אתם מוכנים ליתן?

השיבו:

– כל חתונה – ששה רובלים; כל ברית־מילה – חמשה רובלים; כל פטירה – ארבעה רובלים; כל בר־מצוה – שלושה רובלים.

אמר להם:

– תמתינו לי בחסדכם אילו ימים.

המתינו לו, וכשבאו לפניו, ביקש אַרכה על ארכתו. כשראה, כי הפשרת־השלגים שוב אינה משבשת הדרכים, אמר לאנשי הקהילה:

– רבותי, אפילו כל אנשי קהילתכם נולדים ונימולים ומגיעים לבר־מצוה ומתים ביום אחד, הרי אין כל אותה הכנסה מגיעה להכנסתי באודיסה.

שאלו:

– מה ענין אודיסה לכאן?

השיב:

– אני הנני פּיני מינקובסקי, חזנה של אודיסה.

(מפי דוד לייב גאנובסקי)


445     מעשה בראובן ושמעון, שניהם קומפוזיטורים, שטיילו ברחובה של תל־אביב ושמעו מנגינה חדשה, הפורצת מחלון אחד הבתים. שאל ראובן את שמעון:

– שלך היא?

השיב שמעון:

– עדיין לא.

(מפי יעקב טימן)


 

ג    🔗


446     א) מעשה במשה הלוי, שפתח את תערוכת־התיאטרון ואמר בכלל־דבריו, כי מעמד־הר־סיני היה כהצגה תיאטרלית גראנדיוזית. שאל מי ששאל:

– האם יהירוּת היתה בו וכיוון לומר, כי הקדוש־ברוך־הוא הוא לא יותר מבמאי?

השיב מי שהשיב:

– אדרבה, עניוות היתה בו וכיוון לומר, כי הקדוש־ברוך־הוא לא פחות מבמאי.

(מפי אלמוני)

ב) מעשה בפאלק הלפרן, שהתרעם על דרכם של המבקרים המגנים את המחזה ומשבחים את המשחק. שאל:

– אפשר מחזה – כקליפת־השום ומשחקו – אלמוגים ומרגליות?

השיב המשיב כדרך שאלה:

– ולא שמעת חזן מסלסל ניגון נפלא והטכסט הוא אץ קוצץ בן קוצץ קצוצי לקצץ?

(כנ"ל)


447     מעשה בדוד ורדי, שהיה בא למחנות־הצבא והיה מבחין בין ביקור לביקור בשינויים שחלו, ביחוד בדרגות־הקצינים. אמר:

– עתה אני רואה כיצד מקוימים דברי הנביא: סַמָל לך – קצין תהיה לנו.

(מפי דוד ורדי)

והוא כדרך הכתוב: שמלה לך, קצין תהיה לנו…


448     מעשה בבוריס טומאשבסקי, שהעלה בתיאטרונו מחזותיהם של מחברים שונים, ונהג כדרך שאר התיאטראות היהודים, כי לאחר כל הצגת־בכורה היה מעלה על הבימה את המחבר ומציגו לפני קהל־הצופים, והללו מוחאים לו כפיים. פעם אחת העלה מחזה ממחזות־שקספיר ואחרי ההצגה, כשראו הקהל, שאין המחבר עולה על הבימה, התחילו דורשים במפגיע:

– מיסטר שקספיר, מיסטר שקספיר!

הבין טומאשבסקי, כי אם יצא ויסביר להם, כי המחבר נפטר לפני דורות הרבה, או שיהיו נעלבים שנתפסו בבורותם או שלא יאמינו בדבריו, בין כך ובין כך יהיו כועסים עליו. יצא מבין הקלעים והכריז:

– קהל נכבד, לפני ההצגה קיבל מיסטר שקספיר טלגראמה משיקאגו, כי חותנתו מתה שם מיתה חטופה והיה אנוס ליסע שם לחלוֹק לה את הכבוד האחרון.

(מפי משה שטרקמאן)

449     מעשה באברהם מורבסקי, שנכנס למסעדתו של וולפקה אוסיאן, היא מסעדת האמנים היהודים בוילנה, ואמר:

וולפקה, זרוק לי אווזונת צלויה – אני צריך גהיקה.


(מפי עזרא להד משמו של משה, בנו של וולפקה אוסיאן)


450     מעשה באברהם מורבסקי, שדיבר על החובבים, שניסו להציג בעיירותיהם את “הדיבוק”, לאחר הצלחת הצגתו על־ידי הלהקה הוילנאית. אמר:

– צאו וראו, כמה אותם חובבנים מנסים לשחק את הרבי ממירופול כמוני, ולא עלתה להם לחקות אלא קולי הצרוד בלבד.

(כנ"ל)


451     מעשה בחבורה של סופרים ואמנים יהודים, שנתכנסו למסיבה במסעדתו של וולפקה אוסיאן בוילנה, ונדרשו אחד אחד לחבר פזמון על אתר. עמד אברהם מורבסקי, על רגליו וחיבר נוסח מצבה לעצמו:

דאָ ליגט באגראָבן מאָרעווסקי־מנקר / געלעבט ווי א באָהיימע, געשארבן א קא – – (פה נטמן מורבסקי־מנקר / חי כבהמה, מת כצוֹאָתן).

מנקר הוא שם משפחתו של מורבסקי; באָהיימע – הוא שחוק־מלים כפול הוראה:

1) איש הבוהימה; 2) בהמה, כלומר שוטה. באותה מסיבה נאמרו גם חרוזי־על־אתר אחרים ואחד, של בר הורוויץ כתשובה למורבסקי: גאָט שיקט צו דעם טרינקער דאס ביר / און דעם קא – – דאס פאפיר (= השם שולח לשתיין את הבירה ולצוֹאתן את הנייר). וחריזה זו עשויה על פי הפתגם האידי: גאָט באשערט דעם טרינקער זיין וויין און דעם שפינער זיין פלאקס (= השם מזמן לשתיין את היין שלו ולטווה את הפשתן שלו).


452     מעשה באברהם מורבסקי, שצעיר אחד היה מעמעם את דעתו לאמור:

– ספחני ללהקה הוילנאית.

ראה, שאינו יכול להיפטר ממנו, אמר לו:

– מן הדין שאבחון, אם יש בך כשרון של שחקן. אנא, טול כסא, עלה ועמוד עליו וקרא מלוא־כוחך: מי אני?

עשה הצעיר כדברי השחקן, צעק מלוא גרונו:

מי אני

אמר לו השחקן:

– הגבּר קולך.

– הגבּיר את קולו וקרא באחרית־כוחו:

– מי אני?

השיב לו השחקן:

כלונס גדול!

ודיוקה של התשובה: א גרויסער דראָנג (= כלונס גדול) ופירושה שוטה גדול, ובלשון השחקנים שחקן שאין בו מסגולת אמנות וכשרונה. וראה, בר י. רוזן המספר מעשה בארנולד, מעסקני התיאטרון היהודי בוורשה ויעקל’ה דאנציגר, האימפרסאריו. הראשון ידיו נתונות בכיסיו, פסיעותיו מתונות אך גדולות והאחרון מדבר אליו. פתאום הוא רוקק על כתפו, מוחה בה את שערות־ראשו ונשמעת מלה רמה ופסוקה; דראָנג (כלונס)… באותה המלה האחת נחתך דינו של אחד השחקנים, שבו דיברו מסתמא (טלאָמאצקע 13, בואנוס איירס, 1950, עמ' 46).


453     א) מעשה באמיל פארקאש, שסיפר לו לפריץ גרינבאום, השחקן הנודע:

– תיאטרון אפּוֹלוֹ זכה בחזיון נפלה – אשה צעירה ונאה רוכבת, כולה ערומה, על סוס צחור.

מיד קרא פריץ גרינבאום למלצר:

– בבקשה, רצוני לשלם!

שאל אמיל פארקאש:

– ומה החפזון?

השיב פריץ גרינבאום:

– זה שלוש שנים שלא ראיתי סוס צחור!

(מפי ד"ר קארל רוזנפלד)

ב) מעשה בברית מילה בוינה, שאשה אחת נטלה את הערלה, שהיא סגולה להריון קל וכדומה. היו שם שהתרעמו על אותה אמונה תפלה:

– כמה הבל, כמה הבל!

פריץ גרינבאום. שהיה גם הוא באותו מעמד, לימד סנגוריה, לאמור:

– נראה, ששכחתם את הפתגם הנאה: ווער דאָס קליינע ניכט עהרט, איזט דאָס גראָסע ניכט ווערט (מי שאינו מכבד את הקטן, אינו ראוי לגדול).


(מפי יוסף פאלק)

החידוד בולט יותר בגרמנית מתוך השימוש בניאוטרום (דאַס קליינע, דאַס גראָסע).


454    מעשה בלהקה של חובבים שהציגו את “בר־כוכבא” לאברהם גולדפאדן כניסוחם, ובה תמונה, שהעבד נכנס לחדר ואומר לגבירה:

– אהה, גברתי, הגבור הנעלה בר־כוכבא מבקש רשות ליכנס.

ההיא, ששכחה כדי רגע תפקידה, נתבלבלה ואמרה:

פּאַזשאָלאָסטי, פ’ארוואָס ניט?

(מפי משה פלמון)

ותרגומו: בבקשה, על שום מה לא?