לוגו
חֲלוֹם
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

נוסע אני בספינה בתוך קהל גולים ביום הכפורים.

הים שקט. רק נדנוד קל של גלים קטנים, ההולכים ובאים שורות, שורות ללחך את כתלי הספינה, וכולם מזהירים ומצחקים בקוי השמש הנתזים ומשתברים בתוכם כאבנים טובות. רק לפעמים מתרומם גל גדול, עולה בקצף רב ועטרת שיבה בראשו. אומר הוא, כנראה, לעלות עד מרומים ולשפוך את ממשלתו על כל הגלים הקטנים הרוחשים לרגליו, והוא הולך בגאון וגובה, אבל עד מהרה הוא מתפוצץ לרסיסים, מתבולל בין שאר אחיו הקטנים, ורסיסיו גם הם מזהירים באור הנצח. אין הבדל.

הגולים נמלטו דלים ומרוטים מתוך גיא ההרגה. כל אחד וצרור צרותיו בלבו, והן גדולות ונוראות, כח מי יכול לספר כולן?

רבים מהם עטופי טליות. עיניהם החשכות דומעות. אין קולם נשמע. רק לפעמים אנחה מתפרצת, אבל גם היא עמומה. אין כח להתאנח.

רק כשהגביהו את ספר התורה הקרוע והמלוכלך בדם שנצול מתוך ההפכה, נשמעה בכיה חרישית, שעברה כַּחֲנִית בלבבי ובמוחי. מאין באה בכיה זו? מאיזו אשה תנועה וחסודה, שגם היא, כספר הקדוש הזה, הוטמאה בידי טמאים, או קול השכינה הוא, המנהמת כיונה?…

הגיעה שעת נעילה.

מה זה? אין מי שיעבור לפני התיבה.

החזן התפלל מוסף שוכב לבוש בקיטל ועטוף בטלית, פניו לבנים כסיד ועיניו קמות… האם פרחה נשמתו? הביטו האנשים אל כל עבר: מי יוכל לעבור לפני התיבה?

והכל שמו עיניהם בדודי יחיאל ברוק. הוא חזן רגיל, ירא שמים ופרקו נאה. תמיד היה מתפלל בימים נוראים, אבל עכשיו התעקש: איננו רוצה בשום אופן לעבור לפני התיבה.

והנה ר' יהודה הסבא שלי, אבי הדוד ר' יחיאל, נגש אליו ואמר: לך בני, התפלל. והדוד נכנע והלך. אבא מצַוֶה… והוא עמד על יד העמוד, שנעשה משני ארגזים מונחים זה על גבי זה, תמך את ראשו בידיו, ולפעמים העביר בידו הימנית על גבי הירמולקה אשר על ראשו בתנועה של התרגשות נוראה. אבל שום מלה לא יצאה מפיו. המלות נחנקות בתוך גרונו. קולו נחבא…

נגש אחד ואמר לו:

– ר' יחיאל, נוּ!

– אי אפשר, אחא, להתפלל כך; סתם להתפלל? – דודי – צריך להתישב קצת בדבר.

ובעוד רגעים אחדים התחיל – לא להתפלל, אלא לדבר, ופשוט בלשון אמו…

וכן אמר:

רבוש"ע! צבור קטן מעמך ישראל שנשאר משבי, מבּזה, מהֶרג, מהֶרס, שמו עלי פניהם להיות שליחם לפניך ביום הקדוש בתפילת נעילה; אבל איך אתפלל ולבי מלא מרי?

אמנם חטא עמך חטאה גדולה. הלכנו אחרי הבלי שוא ובטחנו באלילי כזב. עשינו תועבות נוראות. כן. אנכי מודה ומתודה לפניך עונותי ועונות עמך ישראל. עשינו מה שעשינו… אין צורך לפרט הכל. אתה ה' ידעת כולם. אבל כל העוונות שעשינו אנו כאין וכאפס הם לנגד העוון הגדול שעשית אתה!…

לפני הרבה אלפים שנה, שהרג קין את הבל אחיו נזדעזעת וקראת: מה עשית? קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה – “עלי” כתיב, דרש ר' שמעון בן יוחאי: אני אשם בדם אחיך, שלא מנעתי אותך לשפוך דם. הן בידי היה לסבב איזו סבה, שאתה לא תהרוג את אחיך"… אז התחרטת, ועכשיו אינך מתחרט עוד. “עבר אדם עבֵרה ושנה הותרה לו” – מאז ועד היום הזה כמה אלפי ורבבות בני הבל נהרגו בידי בני קין, ואתה, יושב מרום, רואה ומחשה! עלינו צוית בתורתך הקדושה “לא תעמוד על דם רעך”, כי אתה אינך חייב במצוה זו? למה אתה עומד מנגד ומביט מזבול קדשך אל כל האכזריות והתועבות, שעושים בני אדם לבני אדם הנבראים בצלמך ולזרע אברהם יצחק ויעקב, אינך מונע בעד הרעה והחורבן? חכמיך אמרו: כל דין שמוציאין ממנו ממון בדין אינו דַיָן, ואיך זה השופט כל הארץ לא יעשה משפט?…

ואחי הטובים, התמימים, המטופלים ביסורים אין חקר דורשים ממני שאתפלל אליך, ואיך אתפלל אם אני רואה ששם קדשך פגום. “אין השם שלם ואין הכסא שלם”…

* * *

הדוד ר' יחיאל נשתתק, ופניו היו מלאים עוז ומֶרִי… הוא אינו רוצה להתפלל. הוא דורש משפט. יעמוד הקב"ה לפני הסנהדרין, אדרבה ישפטו הם מי צדק. ולא בשביל עצמו הוא דורש, בשביל עצמו לא איכפת לו. יעשה בו מה שירצה. הוא דורש משפט בעד אחיו, ולא רק בעד אחיו, אלא בעד כל בני האדם ההולכים ונטבחים ונדקרים בכל דור ודור. מה זאת? האם חלילה לית דין ולית דַיָן?

* * *

פתאום נהרו פני הדוד ר' יחיאל. איזו מחשבה נשגבה נולדה פתאום בלבו, והוא התעודד וקרא עוד: “אמנם ה' אלהי, נפלאים דרכיך וגם קשים ומוזרים; הקושיות חמורות יותר מדי, איני יודע להן שום תירוץ. אבל מי נתן בלבי את רגש המרי המר־מתוק הזה נגד כל מעשה עָוֶל? מי השכין בתוכי את חמת הקודש על עווּת הדין? מי נטע בקרבי אהבה וחמלה? חסד ורחמים לכל יצורי עולם, וביחוד לבני אדם, וקל וחומר לבני עם סגולתך? הלא הכל אתה ה'! שביב קטן מהאורה הגדולה שלך הִצַתָ בי, ועליו לא אַוַתֵּר בשום אופן. ועל זה אני אתפלל אליך, ששביב זה יאיר לא רק בנפשי, לא רק בנפשות יחידים, אלא בנפשות כל אדם, בכל העולם כולו… יתגדל ויתקדש שמיה רבא בעלמא דברא כרעותיה”…

באותה שעה נגשה הספינה אל הר הכרמל ולאזני הגיע ממרומי ההר, המוזהבים בקרני השמש, קולו של אליהו הנביא יחד עם קול העם השב בתשובה, קול אדיר שהולך מסוף העולם ועד סופו:

ה' הוא האלהים!

ה' הוא האלהים!

ויושבי הספינה עם הדוד יחיאל בראשם פצחו בשירה ובזמרה, ענו ואמרו: יהא שמיה רבא מברך לעלם ולעלמי עלמיא…