(מרשימות שריה הסופר).
בראש חדש ניסן תר… נגשתי למטת אמי לקבל ממנה ברכה ונשיקת פרידה.
צריך הייתי לנסוע אז עם המחותנים לחתונתי לעירה… ואמא עם ילדתה הקטנה, שנולדה לפני שלשה ימים, שכבו במטת הצער והעונג.
אמא ישבה, נטלה ידיה, שמה את כפות ידיה הלבנות על ראשי, לחשה על־פה ברכת “יברכך” (היא ידעה את כל התפלות על פה), ואחר כך החזיקה בראשי ושנינו נתאחדנו בנשיקה.
ואנו נפרדנו מתוך בכי.
וגורל אמי מתיצב לפני גם עכשיו, אחרי עבור חמשים ושתים שנה, בכל גדלו הטרגי.
במבחר ימיה היתה עמוסה סבל החיים בלי הרף. הרתה ילדה והיניקה, הרתה, ילדה והיניקה עד שנתאלמנה (אבא מת בן ארבעים; מכאן ואילך סדרה חדשה של אלמנוּת ויתמוּת) ויחד עם זה אפתה, בשלה, חלבה את הפרה, טאטאה, כבסה; הכלל – סבלה תמיד.
ההיו לה רגעי שמחה? בודאי שהיו. הילד או הילדה הראו בפעם הראשונה את צחוקם, והיא מאושרה; הבן הלך לחדר והיא שוב מאושרה, בֵּרכה על הנרות בערב שבת או בערב יום טוב, אחרי עבודת פרך, שוב אושר וגיל.
אבל כל אלה רגעי האושר הם כנקודות זהב באפלת־השחור; כל ימיה – שלשלת ארוכה של סבל ופגעים.
והנה בנה הראשון, אישון עינה, נוסע לחתונתו, והיא אינה יכולה להשתתף בשמחתו, להכניסו לחופה, לראות מעט נחת, לרקוד עם הכלה שלו, מפני שכך גרם מזלה, שהיא צריכה לשכב במטה. לדחות? חלילה! אין דוחין נשואין. היא מצדיקה עליה את הדין ומברכת “ברוך שעשני כרצונו”.
ר' יוחנן שאל את ר' אלעזר: חביבין עליך יסורין? – למדין אנו מזה שאפשר שיעלה על הדעת שהיסורים חביבים. ואני מוצא לזה ראיה מחיי אמא. לכל הפחות לא שמעתי מפיה תרעומות על גורלה. לא מפני שלא ידעה להבחין בין טוב לרע, בין מר למתוק, אלא מפני ההכרה, שזהו גורל האשה ואין מנוס ממנו, ואין גם צורך לנוס, סובלים וחיים, חיים וסובלים.
ובשעה שאני רוצה לדבר על האשה, דמות דיוקנה של אמא נצבה לפני, וכולי אומר הלל ושבח. המנה היותר יפה והיותר מכאיבה קבלה האשה מיד יוצרה, לדעת את סבל החיים יותר מהאיש ולהתפשר עמו, עם סבל זה, ואולי גם לחבב את היסורים.
סוד היצירה הוא שאי אפשר להגיע לעמקו.
וכל זמן שדמות דיוקנך, אמא חביבה, עומדת לנגד עיני, אין מקום בלבי להרהורי עברה. הנני נמצא אז באטמוספירה של קדושה וטהרה.
רק ברגעים שדמות דיוקנה של אמא מתעלמת מהעין, אפשר להכשל בחטא של נבול פה ולספר בקלון האשה.
סלחי נא, אמא, כי מי יודע לסלוח כמוך?