אותו הכרתי בשבתי בשנת תרע"ז בסג’רה בימי גירוש יפו. הוא היה מהראשונים שהתישבו בסג’רה. המקום היה מוכן לפורעניות. מסביב כל כך הרבה שודדים. אבל מי ישים לב “לקטנות” שכאלה. צריכים לכבוש את המקום ויהי מה.

ועם ישראל שלם בעד סג’רה לא רק במיטב כספו אלא גם בדם בחוריו הפועלים השומרים – שמעון מלמד, דוב שווייגר, ישראל קורנגולד, אברהם יוסף בר“ל, צבי ברטנובסקי שנזכרו בקובץ “יזכור” שיצא לאור בשנת תרע”ב.

ובכל זאת החזיקו האכרים והפועלים מעמד והמושבה סג’רה הוקמה.

ובין האכרים החרוצים היה היהודי הכשר, העובד התמים אייזיק צינדלר. הוא היה גבור גם בגופו ולא ידע פחד. הפרדה היותר עקשנית היתה נכנעת מפניו כשהוא תפס בראשה. לא היה כמוהו אכר יודע להרים אבן הנפגשה במחרשה. ובעל רחמים היה: בימי המלחמה כשהיה אנוס להוביל חנם עצים בשביל הצבא, ובדרך מצא איזו אשה עניה או סתם זקן ההולך ברגל לטבריה, היה מבקש כי יעלו על העגלה ולא רצה לקבל בעד זה שכר. ואף על פי שהיה חי חיי עוני לא נשמע ממנו קול תלונה. די היה בשבילו שיש לו אפשרות להשתתף בבנין הארץ.

וכעין סיום יפה לחייו הכשרים היה מותו, מות גבור העומד על המשמר. ב“מחנה ישראל” קבל על עצמו תפקיד שומר. הסג’ראי הזה ידע כי גם סביב “מחנה ישראל” יש שודדים למדי ולדמי ישראל יארובו. אבל אייזיק צינדלר לא ידע פחד. שום דבר לא יבעתהו. וכשם שאחרי הריגת השומרים בסג’רה לא נמנעו חבריהם שנשארו בחיים לבוא תיכף ומיד ולהתיצב במקומם, כך היה אייזיק צינדלר בטוח, כי אם יפלח כדור מות את לבו בעמדו על המשמר, “מחנה ישראל” לא תשאר בלי שמירה. אין דבר! אנחנו בחזית, ממקומנו לא נזוז.

והוא מת מות גבורים קדושים. ביום הרביעי, ב' אייר תרפ"ז.

ומותך, אייזיק, על קדושת ארצנו יתן אומץ לבחורים הרעננים להמשיך את המלחמה בעד כבוד ישראל והרמת קרן העבודה הכשרה בארץ האבות.