כשהגיעה השעה לנשמות אדם וחוה לרדת מן השמים ולהכנס לתוך הגויות, אחרי שצבר הקב"ה עפרן וסדרן כראוי, בקשו הנשמות שלא תפרדנה זו מזו גם בעולם התחתון, כמו שהיו מקושרות זו לזו בעולם העליון. הן אינן חפצות שהגויות תהיינה נפרדות, אלא מצומדות זו לזו, כתואמי סיאם.
שמע הקב"ה לקולן. הוא ידע כי קשה על הנשמות להפרד אשה מרעותה, אבל הזהירן מראש: דענה, חביבות, כי לא כעולם הנשמות עולם הגופים, שם לגמרי חיים אחרים ותנאי חיים אחרים. אבל הנשמות הזכות לא יכלו לשער בנפשן את צביון החיים הארציים עם משאלותיהם המיוחדות. ותתעקשנה: לא נרד, אם תבקש להפריד בינינו.
והקב"ה אמר: כך יהי. הוא לקח את שני הגופים, חברם יחד, הנשמות נכנסו בהן, ואדם וחוה קמו על רגליהן, צמודים זה לזה בקשר לא ינתק.
אבל מהרה נוכחו בעצמם, כי אין הדבר כתקונו. יש לפעמים שאדם צריך דוקא לבדידות, וכן גם חוה, והם לצערם תמיד קשורים יחד. והעיקר – הלא לא לתוהו נבראו, לשבת נוצרו, ואם הם צמודים, פריון לא יהיה לעולם. הגיע הדבר שבאו חכוכים בין הבעל ואשתו. עוד מעט ויגיע הדבר לקטטות ובחילת נפש איש בחברו.
אז צעקו לה': אנא הַפרד בינינו! אי אפשר כך לחיות. וגם הנשמות חזרו בתשובה: אנא הפרד!
חִייך הקב"ה ואמר: הלא הזהרתי מראש, כי כך יהיה. אנכי אז עשיתי רצונכם, רצון הנשמות, ועכשיו שמעתי צעקת הגופים וצעקת הנשמות גם יחד. אנכי אעשה חפצכם, אבל אתם תצטרכו לנתוח קשה ומכאיב מאד.
– אנו נקבל על עצמנו כל מיני יסורים שבעולם, ובלבד שנפרד – קראו הגופים והנשמות יחד.
אז באה ה“נסירה” – מלאכי רחמים לא יכלו לעשות את הנתוח הקשה הזה, והוא נמסר למלאכי חבלה, שנסרו בלי רחמים ביניהם.
זה היה נתוח נורא, אבל נחוץ מאד. בלעדיו לא היו חיים בעולם ולא פריון.