(הרהורי וידוי של שריה הסופר).
אהבתיך, אלהי, ידיד נפשי הנאמן!
בטרם בואי לעולם עמי היית, ובצאתי ממנו ידך תנחני.
*
אמנם היו רגעי שבהם בקשתי להחלץ מידידותך.
לחרות שאפתי ואפן לאלהים אחרים, כי ישחררוני:
חמדת נשים, אהבת שררה, רדיפת בצע, הוללות וָאָוֶן.
ובמתנה היקרה, שהנחלתני אלהי־ידידי, – כשרון סופר –
השתמשתי למשוך עון בחבלי שוא, להפיץ זמה ותבל.
ובחפזי אמרתי: יכֹלתי! נביא החרות אני, משֻׁחרר ומשַׁחרר.
מכנורי השתפכו מנגינות עגבים וָאֶהִי – מאֻשר?
לא! מאֻשר לא הייתי, אבל צוהל ומתבדח, כגבר עֲבָרוֹ יין.
ופתאם תקף אותי שעמום ודבק בי כצרעת ממארת.
הכל נדמה לי ריק ושומם, בחלה נפשי בעולם, היה לי לזרא.
נסיתי למלא ריקנותי בשביבי אידיאלים –
אלה שברי לוחות שהם ככסף סיגים מצֻפה על חרש.
אולם מהרה געלה נפשי גם בהם. שעמום, שעמום!
ומרה מהכל היא הבדידות. אין רֵע להתרועע.
נפסלו בעיני כל בני האדם, חֶבֶר קניבלים הם כֻּלָּהַם,
אין אהבה ואין ידידות, הכל כזב ושקר.
לפני מי אשפוך שיחי? ומי יבין, מי ירצה להבין הגיגי?
בודד אני בעולם, הכל זר לי ואני זר לכל.
עוברים ושבים אלפי בני אדם, סוסים, גמלים חמורים –
מה לי ולהם?
ואל השמים אשא עין: לבנה חִוֶּרֶת, כוכבים קרים –
מה לי ולהם?
אין שום קשר ביני ובין העולם שמסביב לי. בודד אני בעולם…
ובאפלולית הלילה ראיתי את השטן עומד משמאלי, חורק שן, משרבב לשון וקורא:
הנה המשֻׁחרר!…
ויחר לי עד מות. בושה וגועל ושעמום.
אין דרך אחרת אלא אבוד עצמי לדעת. יבוא מהרה הקץ לתעתועי חיי!
ובעמדי על סף הכליון הגיע לאזני חרש קול רך ומלטף, מלא רחמים וחנינה:
שובה חביבי, שובה אלי, אנכי אלהיך, ידידך הנאמן.
– איך אשוב וכל כך התרחקתי? גדורה בעדי דרך התשובה. אין עוד התמימות הילדותית…
– טעות היא בידך, שריה חביבי. – חושב אתה שהתרחקת ממני ואני התרחקתי ממך. שנינו לא התרחקנו זה מזה ולא נפרדנו. קשורים אנחנו בעבותות אהבה נצחית, אהבה אלהית, שאין לה שנוי ותמורה. רחם ארחמך, שריה האמלל!
אז פקחתי את עיני וארא עולם חדש לפני, עולם מלא זוהר ויופי ושמשות חדשות האירו לי, שמש אהבה וחמלה, שמש אמונה ובטחון, שמש גבורה ותפארת, קדושה ומלכות.
אהבתיך, אלהי, ידיד נפשי הנאמן.
בטרם בואי לכולם עמי היית ובצאתי ממנו ידך תנחני.