מיתר, מאז היותו כבן שנתיים, התהלך תמיד
כשבידו “מיקרופון”, שהחּזיק לפי התקן
ושר תמיד לתוכו.
המיקרופון היה ממברשת שיניים, מסרק, “לורד” לציור,
ויותר מכולם צינורית גומי המתחברת לברז.
מיתר – תמיד שָמֵחַ, תמיד נמשך למוסיקה, רוקד לפי הקצב,
פעם אחת הנחיל אותנו בהפתעה.
כששרה לו יהודית את השיר “נומה־נומה מיתרון קטן – – –”
פרץ בבכי קולני וממושך.
הוא לא המציא זאת. גם מיכל, בגילו בדיוק
לא חסכה בכי מר לשמע מנגינה זו
המנגנת כנראה על מיתר של עצב.